יְמֵי הוֹמֶל    🔗

15. לשמעון ביכובסקי

[חותמת־הדואר: הומל. 6.1.1899]

אחי, האמן, כי עוד לא הפרדתי בין מכתבך וה“לתשובה”,¹ והנני ממהר לענותך, יען כי לבי דווי עלי על אשר המרתי את רוחך ולא כתבתי לך. ואמונה גוררת אמונה. ולכן האמן לי גם זאת, כי יען שמצבי ברע הוא לכן שכחתיך כרגע… מצבי ברע… לוּא האמנתי באלוהים, כי אז אמרתי שהוא מייסרני בעד אפיקורסותי, ולוּא הייתי אסטרולוג, כי אז אמרתי כהאבן־עזרא: “אויה לאיש עני נולד בלי כוכב!” אולם עכשיו שאינני לא הא ולא הא, אני אומר, כי אי־קלוּתי (неловкость) ואי־התערבותי בין הבריות היא שגרמה לי כי אובַד בעניי… הוראות־שעה – אין… (לעת־עתה לא ארעב, כי האיש הישר וטוב־הלב מ' כהן² מחזיק בידי… יחוסוֹ – отношение – אלי בפרטיות אודיעך במכתבי הבאים. עם הר"ש ציטלין אין לי חליפת־עניינים כלל), ומורה יש לי, אלא שהוא, כנודע לך, מורה חנם. והשאר מובן מאליו… – – ³! Ну, довольно

אבקשך שלא למסור את דברי אלה להפוֹטשאֶפּי הידוע,⁴ כי לא אחפוץ להאדיבו, ובמכתבי אליו אגלה רק טפח, וטפחיים אני מכסה…

ואף על־פי כן אני מקווה… מצבי, יוכל היות, כי יוטב…

אחבקך, חביבי, כתוב לי, אני כולי שלך בכל לבבי. ה“אוּניז’וֹני והאוֹסקוֹרבּליוֹני”⁵

י. ח. ברעננער.

את רעי הירש לא מצאתי. לבית־העקד לא אלך. ספרים אקח אצל הכוהן.⁶ “מה יפעלו הציונים?” – לא כלום; כנהוג בכל תפוצות ישראל, תוב"ב.⁷

אדריסתי: фалку Энтину. אני מתפרנס בשבע קפות⁸ ליום… מה חפצתי לכתוב?

16. לשמעון ביכובסקי

השמיני לירח מאַי, י“א סיון התרנ”ט, הוֹמל. [1899]

אחי ברגשות ובדעות, מר ש. ל. ביחובסקי, שלום וברכה.

איגרתך קיבלתי ולא הבנתיה. פשוטו כמשמעו. אנחנו חיים כיום בדור שאין חפצים לדעת “פירוש המלות” היוצאות מהפה, כידוע. “מצבי הרוחני דל מאוד” – הנך כותב עם שלוש נקודות לרמיזה רבה. ומה חפצת להגיד בזה? אינני מבין, מה שייך “דל” לרוחניות. האין ספרים בירושלים שבליטא, כי לא תוכל להעשיר את רוחניותך. ובכלל, מדוע לא תכתוב מה אתה קורא. ההנך קורא ספרי הביבליותיקה של “תושיה”, תחיה, “השלוח” ו“היהודי”?⁹ וגם איזו ספרים תקרא בספרות־העמים? על הרבה משאלותיך אודותי כבר שמעת תשובתי במכתבי הקודמים, וחדשות אין. יש לי לחם ודג מלוח ולפעמים גם מעט חמאה (פֶה, מאטריאליזם!), אך כל אלה בצמצוּם. הנני קורא ספרי־המופת הרוסים ועברית הרבה, נהנה מעולמי ומלא אידיאלים ושאיפות לעבוד בעד תחיית עמנו וספרותנו. ואני מתפתח כפי יכלתי – להבין מה היא הקולטורה הכללית בכלל והעברית בפרט. שימושיוּת¹⁰ לא אלמד כמעט כלל, רק את השפה האשכנזית, שיעורים קטנים מדי יום.

היה שלום, אחי, וכתוב לי. אחיך העברי י. ח. ברינר.

שאלותיך, היש לי חליפות־עניינים עם משכילי עיר ה. וסופריה (?) ומה אמר הכוהן¹¹ וכו' ייפּתרו: הראשונה בחיוב למחצה והשניה בחיוב בשלימוּת. אך אינני כותב מאומה.

17. לשמעון ביכובסקי.

הומל, 14 לירח יון, התרנ“ט. [י”ח בתמוז - 1899]

אחי, חביבי ויקירי, מר ש. ביחובסקי.

איחרתי קצת בתשובתי, לא – –¹² מסיבה מעין “ד' היודע מה”, אלא, פשוט, משום עצלות, תלאות רבות וגם… חסרון־כיס. מדוע אינך כותב, אח יקר, את מצבך הגשמי, מאין אתה חי, וממה אתה מתפרנס, היש לך “שעות” ובכלל, כמה אתה משתכּר וכו‘. מכתבך קראתי, והנני שמח מאוד, באמת ובתמים, על עשרך הרוחני. אני, כנודע לך, לא הספקתי לקרוא בכמות הזאת. קראתי גם אני מספרי (ולא כל ספרי) טולסטוי, טורגניב, דוסטויבסקי וכו’. עתה אני קורא את הוֹהוֹל¹³ (Гоголь). קראתי את בּאֶלינסקי המבקר, והנה הרבה רעיונות נולדו אצלי אחרי המקרא, אך צר פה המקום, ובכלל אומר לך, כי הוא, ב., עשה עלי רושם כדברן יפה, כבעל־רגש עד הקצה שאין למעלה הימנו, אבל לא כהוגה דעות. כמובן, יש בביקרותיו הרבה רעיונות יפים, ואולי גם עמוקים (בספר העתקתי מרעיונותיו אודות הלירה¹⁴ ), אבל קשה לי הלסכים להתפעלותו האין־קצית במלאכת־מחשבת. למשל, הוא עושה את הוֹהוֹל בסיפוריו ממש לאלוה – ואני, אחרי קראי את “רחוב הנאֶבסקי” «Невский проспект » מרגיש, שיש פה אמת רבה, כשרון נעלה – אבל על דעתי עולה¹⁵ מאמרו של אבינו “אחד־העם” “הלשון והספרות” (הקראת אותו בכוונה?): “…טוב, טוב, אבל!…” במכתבך הבא תכתוב לי, מה דעתך ודעת העולם אודות “הרומן החדש” לטולסטוי¹⁶. אני קראתי בו רק עשרה נומרים, וגם זה השגתי בדוחק. אם תאבה לדעת את דעתי, אומר לך, כי “יצאתי מכלי”! כמה אמת! כמה כשרון! כמה מוסר! עתונים אינני קורא כלל – ועל דא קא בכינא!

כתוב לי מה תקוותיך ושאיפותיך. את אורי־ניסן¹⁷ דיברתי משפטים במכתבי האחרון על “מנעו ממך את פרי עטו ועל שימו מחסום לפיו”, אבל כבר עברו שלושה שבועות וגם לי אין תשובה. מי יתנך עתה לפני – כמה יש לי לדבר עמך! הקראת את הסיפור (צ"ל¹⁸ הרומן) “שמעון עציוני”¹⁹? הוא מצא חן בעיני למאוד. היה שלום, אח!

י. ח. בּרֶנֶר.

אמצא חובה לנפשי להעיר, כי בנדון “הרחוב הנאֶבסקי” עיקשתי את הישרה, כי באמת – –²⁰ הוא מביא למחשבות רבות ועמוקות. אבל אני דן בכלל, כי אני דורש ממלאכת־מחשבת גם רעיון, ואם לא כן, אני שואל “מאי קמ”ל“.²¹ צר לי מאוד, כי לא אוכל לדבר פה כאוות נפשי, ובמכתבי השני אמלא, אך הנני חפץ לצטט לך את שני הפרקים מסיפור מַאלוֹרוּסי²² “בית־מרזח נורא”, בכרך ראשון, ופה מתגלם יותר הרעיון הנ”ל.

הלל ציטלין – כדבריך. אני יודע אותו ונכנס לפעמים לביתו. הוא איש מצויין. קרא ושנה הרבה והשקפתו רחבה.

אל תשכח לכתוב לי, אחי!

18. לשמעון ביכובסקי

Гомель 20־го июня 1899.

[הומל, 20 ביוני 1899. כ“ד בתמוז תרנ”ט].

אח יקר, אח חביב, אחי היושב בקירות לבבי, מר ש. ביכובסקי.

זה עתה קיבלתי מכתבך בעתון. ולוּ יכולתי להתאפק לבלתי כתוב לך עד הלילה, כי אז בוודאי פיטפטתי שם כדבעי למהווי, או, כדקא חזי, בלשון הזוה"ק,²³ אבל עכשיו, שאינני יכול להתאפק, הנני כותב בחפזון. על־כן אולי יהיו דברי מעטים.

על ראשון – ראשון, ועל אחרון – אחרון.

הנך כותב (כלומר, מתרעם) על מצבך הרוחני. ואני אינני מבין זה כלל. דבריך הם, כי “קריאת רומנים בלי הכנה תיאוֹרית (теория) – לא כלום”. אבל מהי הכנה תיאוֹרית – האומנם תדמה, כי לוּ ידעת בבקיאות עצומה ובדיוק רב, מתי נולדה הקיסרית ההיא, באיזו שנה ובאיזה מקום, או כמה כלי־תותח נשבו במלחמה פלונית, כי אז הבנת יותר היטב את ה“אשמה ועונש”²⁴ לדוסטויבסקי, או את “ממשלת החושך” לטולסטוי, או אז הביאו לך תועלת יותר רבה? אתה, אחי, כמדומני חפץ רק להיקרא אדם. ובכן, אין לך להתאונן. קרא!! קרא את ספרי “תולדות הקולטורא”, לך מן הקל אל הכבד. קרא ספרי־ביקורת, התלמד לחשוב ולהתעמק, ואחרי כן תוכל לקרוא גם את דארווין ואת ספנסר ואת בוֹקל וכל המלאכים הגדולים, שאך את שמם יזכירו כל משכילינו ו“בפצח מפצחים”, ואתה תוכל גם להבין. אני מדבר בזה, יען שגם אני חפץ לעשות כן. הלום באתי להשתלם בלימודי־הגמנאסיה. ועתה, אחרי שאני רואה שזה לאו דווקא; שפת לאטין – לאו דווקא; היסתוריא מצומצמת – לא דווקא; גיאוגרפיא מדוקדקת – לאו דווקא! מעשיות ב“הזקנה יַגַא” – לא דווקא – אז החילותי לחיות באופן אחר ואינני מתאונן על מצבי הרוחני. אמנם, יש צורך לדעת גם היסתוריא, גם גיאוגרפיא, גם פיזיקא וכו', אבל כל אלה יש היכולת להתלמד מעצמו. צריך לקרות! – וסוף הדעת לבוא. בזמננו יש ספרים פופולאריים לכל ענפי־המדע. ואם תקרא – תדע. אמנם, הידיעה הזאת לא תהי נישומת בשוק בערך הידיעה שקונים בבתי־ספר, אבל מה איכפת לך? הלא אתה מתאנח רק על הרוחניות ולא על ה“קאריאֶרה”. שמע לעצתי וקרא שש או שבע שנים – ואז תיווכח ותרגיש את עצמך…

שאלתך על דבר מצבי, קושיתך העצית (קלאָץ־קשיא) וה“ורמינהו” שלך ממכתבי על מכתבי – יתורץ באופן זה: רוחי שונה ממכתב למכתב. ויש שהנני אופטימיסט בזה – ופסימיסט בשני.²⁵ ומזה יוצאים הניגודים. אך בכלל הנני עני גדול, וזה חצי שנה כי לא טעמתי כף תבשיל וכו' וכו' וכו'. מ. כהן²⁶ איננו עתה בהומל, כי אם בנאות־דשא, ובכן פטרתי את עצמי מלהאריך אודות הדבר הזה.

עתה הנני קורא את באֶלינסקי. ביקורתו על הספר “תלאה מדעת” («горе от ума») לגריבּוֹיאֶדוֹב, הביאה לי עונג ותועלת אין־קץ. כמה רעיונות! כמה רגש! אחי, הריני מיעצך לקרוא אותו (את באֶלינסקי). הוא מרחיב את הלב ומשפר את הטעם.

אתה שואלני: הקראתי את ה“אשמה ועונש” לדוסטויבסקי ואת ה“נדכאים והנעלבים” שלו. אענך בחיוב. ועל דבר הראשון אין מלים בפי להוציא לך את התפעלותי בנדון הפסיכולוגיה שבספר היקר והנשגב הזה! ²⁷ השערתך שלמ. ז. פיארברג ז“ל היה כשרון מעין דוס²⁸ – השערתך קרובה לאמת היא, ואני בעצמי חשבתי זאת בשעה שקראתי את ה”לאן?" ב“השלוח”. חבל, אחי, חבל על אדם גדול כזה שאבד לספרותנו. “מי יהיה הכינור להשמיע את רגשותינו?” אומַר בסגנונו של משוררנו הלאומי ח. נ. ביאליק בהספּדו ליל“ג ז”ל. – אתה מזכיר את טשרניחובסקי – אמנם, הוא משורר בעל כשרון, אבל הוא איננו משוררנו. בשעה שהעולם שרוי כל כך בצער, בשעה שמעשי ידי הקב“ה טובעים בים צרה, בשעה שאלפים גוועים ברעב וריבֵּי רבבות בני הנעורים צמאים לדעת, לפתרונות השאלות המרות והאיומות, בשעה שעמנו – הוי, אח! – פה עבדים, עבדי עולם, עקרי־רוח, ופה פראים אומללים, מתים ברעב, – בשעה איומה כזו יושב מר טשרניחובסקי ואומר שירה “ליפהפיה”, “ירתחון דמיך, יהמיו כסיר וכו' אניע”²⁹ וכו' (שכחתי את הלשון) – התבין את האידיאל? הוא מתעסק עם איזו יפהפיה ש”נפשה עיפה מתענוג וגיל" והוא חפץ לעוררה, להוציא להב על לחיה… הנח לו! ביאליק, בעל השירים “הרהורי לילה”, “המתמיד” (!!!), “בשדה”, “אכן חציר העם”, “משה מת” וכו‘, “אם יש את נפשך לדעת”, “התיקון”³⁰ וכו’ וכו‘, י. דוידוביץ ז“ל, בעל השיר “בין תקוה ויאוש” וכאלה – כל מן דין הבו לנו! הם מביעים את רגשותינו, את הלמות לבבנו, את שאיפותינו. אבל טשרניחובסקים – אמנם, יש כמה שירים טובים באמת, יש כשרון גדול, ובכל זאת איננו מה שאנו, כגון אנא ודכוותי³¹, דורשים ממשוררנו. חפצתי לדבר הרבה בכלל על מלאכת־מחשבת בספרותנו ו”המהלך החדש". אבל, אחי היקר, האמינה, כי אין עת ועלי להתאפק ולחדול מדברי, ואל תדמה שזה רק תירוץ יפה, אלא שהאמת כן. קרא־נא את “דברי זמר”, מאמרו של הח’ ליליינבלום ב“אחיאסף”, תרנ“ח, אבל בכוונה ובדיוק! ועוד נדבר בענין זה במכתבינו הבאים. אתה כותב, ששירי פרוג לא תורגמו היטב.³² אמנם, כזה השמיע גם המבקר הנכבד והחרוץ ב”השלוח", מר רבניצקי (ב"ק), ואנוכי לא אדין בזה, יען שאני מבין עברית יותר מרוסית, ובכן נעים לי התרגום כשירי פרוג במקורם. אך זאת אוכל להגיד, כי חייבים אנו תודה למר קפלן בעד עבודתו, וראה שגם הסופר החכם והפובליציסט מר בריינין מהלל גם הוא את התרגום… כמה יש לי לדבר עמך! כי… האמינה: אין – עת!

אם תאבה לברר לך את דעותיך על דבר “אנה קארנינה” ו“בְלאסט טמִי”³³ לטולסטוי, קרא את הביקורת לסקאביצ’בסקי, כרך ב'. אני נהניתי מאוד.

“שאיפותי”, שאתה חפץ לדעת, הנה הנן: אני חפץ להשתלם עוד כעשר שנים – ואם ארגיש אז צורך ויכולת – אכתוב ואהיה לסופר בישראל.

מאנ"ג³⁴ לא קיבלתי שום דבר. גם אני לא אדע מה זה היה לו. אתה מבקש דבר־מה מכתבי־ידי – אינני כותב מאומה עתה, בלתי אעתיק לפעמים איזה רעיון מאשר אקרא רוסית.

אתה שואל על־דבר הרושם שעשתה עלי עיר הוֹמל, משכיליה וכו'. הנה, כמדומני, לא נכחד ממך שיש לי תמיד רק מכירים מעטים (ביחוד, שאני הנני גם עתה בחיצוניותי בחור־ישיבה בכל פרטיו. ועוד יותר: בחור־ישיבה משחת־המראה, ממש כגיבור ב“כתבי המשוגע” להוֹהוֹל³⁵ (Гоголь) ומי זה יארח לחברה עמדי? ישנם רגעים שלבי דווי בדבר הזה, אך בכלל ינוח רוחי. אני יושב וקורא – ותו לא. (יוכל היות, כי כתבתי הטורים האחרונים שלא כנימוס, אך אתה תסלח).

ב“השלוח” יודפס בקרוב מאמרו השני של מרדכי בן הלל “ישראל וארצו בחזון הסיפורים”. כן הגיד לי הוא. מאמרו של ציטלין³⁶ הוא בודאי טוב ומועיל, ירבו מאמרים כאלו בספרותנו!

כמדומה, עניתי לך בקיצור על כל שאלותיך (אה! שאלת, הקראתי את פושקין ולרמונטוב? – אענך: רק מעט. ביחוד קראתי את “גיבור הזמן” ללרמונטוב בכוונה. והיום אקרא את ביקורתו של באֶלינסקי עליו). סלח, אחי, כי קיצרתי. היה שלום! “עבוד וסבול, אחי, בשם אדוני!” (ביאליק)

אחיך י. ח. ברנר.

­­­­­­אל תוסף לשלוח לי מרקאות.³⁷ אני אכתוב לך בעצמי, אם גם לא רצוף. כלימה תכסה פני לקבל ממך ה“נדבה” הזאת.

יש לי להעיר, שגם י. ל. פרץ הוא מהכשרונות הגדולים מבית־מדרשו של טש.,³⁸ אבל הוא – – ³⁹ מרגיש גם את צרת העולם ושואל את תשובת החברה מהשאלות הנוראות – מה שאין כן שט. כמובן, יש יוצא מן הכלל גם בשיריו. ויש לי להוסיף עוד דברים רבים. במכתבי השני אשוב לדבר.

(הנני מקווה, שתסלח לי בעד פראזות אי־מדוקדקות, המשחיתות את הכוונה, ובכלל אחרי עברי לקרוא את המכתב לא מצא חן בעיני כלל, אך אתעצל לשוב ולכתבו מחדש).

19. למאיר צינברוב⁴⁰ ולא. נ. גנסין

[חותמת־הדואר: הומל, 3.12.1899]

לאחַי אשר בפוֹצ’אֶפ! קיבלתי מכתביכם ואקראם כולם, וגם את מכתבך, אורי־ניסן, קראתי כולו. יהודי הוא סבלן! הנני נכון לענות.

חשבת לבוא ולא באת – טוב מאוד; כי למה היא הסנטימנטאליוּת? כבר באה העת, כי נבין את החיים. לא ימצא חן בעיני גם סוף מכתבך: “אֵלִי, הרמוניה נפלאה”, כי כבר באה העת להבין, שבחיינו אי־אפשרית “הרמוניה”, כי חיינו הם ימי מלחמה ארוכה וּכבדה ונוראה! צר לי, כי לא הבנת את מכתבי ההוא. שם היו, אמנם, פראזות שטוּתיות אחדות שנאמרו לא ברצוני, אך בכלל היה שם הרבה אמת. קצר המקום להאריך, לכן שמע, אורי־ניסן: “היעדרנו פה ומציאותנו שמה” אינה תועלת כלל וכלל. אדרבה, עמנו צריך, כי אנשים כמונו יהיו גם פה בגלות, גם שם, וכי גם פה גם שם לא נסתפּק ב“שאיפה ובסבלנוּת”, כי אם בעבודה, ללמוד וללמד. וזו היא כוונתי באמרי השליחות הגדולה־הגדולה הזאת. ולסעת בעלמא, “הוּליע קבּצן, – – איז וואלוויל”⁴¹ אין את נפשי. אני נשאר פה ללמוד! ואם ארגיש את עצמי מוכשר – אזי אני רץ!

אני אינני מברר היטב את דעותי, אבל אתה בעצמך חשוב־חשוב – ותבין. אני סומך על המעַיין. צריך הייתי לכתוב מכתב גדול, אבל אין לי שבע קופּיקות.⁴²

סיפורי הוא – “בדרך”. הטיפּוּס⁴³ שבּוֹ סובל הרבה מתנאי החיים, ולדעתי הוּא תופס מקום הגון בחיינו, אבל הוא עודנו בדרך. ומצד זה הסיפּוּר איננו במדרגת השלימות הגמורה, אבל יש בו הרבה־הרבה אמת. כי תקראהו – אי־אפשר, יען שאני צריך להעתיק בכתב נקי, לתקן ולשלוח ל“תוּשיה”; אולי תקראהו בקרוב בדפוס. אני חשבתי לשלחו ל“אחד העם”, אך הוא הלא איננו בביתו.⁴⁴

את בוֹקל קרא.

אני שואל עוד פעם: הכותב אתה דבר? השיבני בקירוב היותר אפשרי.

אינני מבין, מאיר אחי, מדוע באת לכלל… במחילה, כזו והנך כותב, כי אין לי חפץ במכתביך. האומנם אתה מדַמה, כי “רגעי” הם רגעי “סופר” במוּבן האירופּי של המלה? אם תכתשני במכתש, לא תסור ממני הקלוֹיזיוּת ואין לך לדבר עמי בטוֹן משוּגע כזה שכתבת.

לאחי ביחובסקי כתוֹב, אורי־ניסן, בשמי. להשתפּך במליצות אין את דעתי, כי קורא אני את פּיסאראֶב בימים האלה. על השאלות הספרוּתיות שהעמיס עלי אין להשיב, כמובן, באוטקריטקה,⁴⁵ ועל “מלמדוּתו” אין לו מה להתאונן: “רבים שתו ורבים ישתו”, הכי בני הגלות אנחנו ולא נהיה “מלמדים”! בזה שהוא שואל “הארה” ממני – הוא פתי; ראשית, אני “תועה בדרך” ולא מומחה בה. ושנית: הבאמנם יאֶלאֶנוֹת ונאטאליות אנחנו? האומנם לנו לחכות לרוּדינים ולאינסארוֹבים?⁴⁶ נחוץ לקרוא ולקרוא ולקרוא, לחשוב ולחשוב ולחשוב, ואם אפשר – לכתוב…

– – – ⁴⁷.

באהבת אח, תחת דגל “תחיית עם ישראל”,

יוסף חיים.

מה שלום אחי? מה זה נבדל ממנו גרשון גינצבורג? מדוע לא יכתוב – – – הזה? דרוֹש בשלומו.

20. לשמעון ביכובסקי

[חותמת־הדואר: הומל, 27.7.1899]

אחי ביחובסקי,

מכתבך ההוא אין עתה לפני ולא אדע, האענה לך על כל שאלותיך; אך על אלה שאני זוכר אשיב. במלה “מליצות” השתמשתי לא לזכר מכתבך, כי אם בכלל: אני אין את נפשי ל“מליצות”. שם, כמדומני, שאלתני על אודות ה. ציטלין – הנה תשובתי: הוא, ברוך השם, בקו־הבריאה, כותב מעט, מורה עברית לילדים, מדבר עמי לפעמים ו– – –. דעתי על דבר “באין מטרה”⁴⁸ הנה הנה: הרבה חדשות יש בספר הזה, הרבה קרני־זווית מחיינו – כביכול – הוא מאיר, כשרון יש לסופר החדש הזה, הטכניקה טובה, השׂפה מדוייקה וכמעט עשירה, אבל הגיבור בעצמו מר אדמוביץ הוא – סמרטוט סובל. הוא, אמנם, סובל עינוּיים מפּסימיוּת(?), אבל הוא סמרטוט, נשחת וריק! יש בו הרבה ממידותיו של פּאֶטשוֹרין (“גיבור זמננו” ללרמונטוב), אבל בזה שגה המחבּר בדַמוֹתוֹ, כי על “שׂדנו” יוכלו לגדול גיבורים כאלה. בין תבין מעצמך, שאין אני מדַמה לאמור, כי בזה פטרתי את עצמי מלכתוב את דעתי. הרבה יש לדבר אודות זה ואני מתעצל עתה. מה שאלתני אז עוד? חי־נפשי, כי לא אזכור. “מה מצבך הגשמי?” – הנך שואל; תשובתי: הנני אביון ברוחב המובן של המלה, הנני סובל עינוּיי־נפש נוראים, הנני מתלמד ראשית־לימוּדים וקורא את טולסטוי. ראה כמה גדול כוחו של “יהודי סבלן”! אתה שאלתני על אודות גשמיות, ואני מחיתי בחדא מחתא⁴⁹ גם את הרוחניות, ללמד שהיהודים הם עם־הרוח. מאוּרי ניסן⁵⁰ שלנו קיבלתי אתמול מכתב. הוא – פייטן… מעט הוא מפטפּט שם, אבל בכלל הוא добрый малый ⁵¹ אני מקנא מעט בשלימוּתו. אני, עבדך, הנני שבוּר לרסיסים, אף עצם אחת שלמה אין אצלי. הוי, אחי שמעון! הוי, אחי, אחי! – – –

היה שלום.

אחיך י. ח. ברנר.

21. לגרשון גינזבורג ולא. נ. גנסין

[חותמת־הדואר: הומל, 12.1.1900]

גינצבורג ידידי, קראתי איגרתך ולא הבנתיה כלל; בפעם הראשונה אני שומע איש המשליך שיקוּצים על חייו באופן כזה, ואם באמת נורא הוא מצבך – למה אינך חושב מחשבות לצאת ממנו? אם רוחך באמת ימריא לעולם אחר – נוּ, הרי צריך להילחם ולנַצח!

אתה שואלני על דבר חיי – אין מה להאירך: קורא אני מכל הבא לידי, חי בדחקוּת – –.⁵² עוד קווים אחדים תיוודע ממכתבי אל אנ"ג⁵³ פה. אין אני מכחד: יש לך הרשות לכעוס עלי על תשובה קצרה כזאת, אבל מה אעשה ואני מוכרח לכתוב לכם ביחד. ידידך אשר לא ישכחך לנצח.

י. ח. ברנר.

גרשון, אַל תאחר ממסור את המכתב לידי אנ"ג.

­______

אורי־ניסן, לא אדַמה להצטדק על אשר לא עניתי לך תיכף ומיד, מסתמא לא יכולתי! מכתבך ההוא, אמנם, שווה בתשובה יותר ארוכה, אך אבד ממני ממחרת בסיבת צלחותי הקרועות (ממש!), ואולם, באמת, דומה שבין כה וכה לא הייתי מוציא את כל רוחי באיגרת, כי אם על פה! להתיאוֹריה שלך במכתבך ההוא על דבר “הספרות למען הספרות”, תכלית האדם וכו' אין אני מסכים כלל. השקפתי על החיים היא שונה לגמרי; ובקיצור: עלינו להקריב את נפשותינו ולהמעיט את הרע שבעולם, רעה של רעבון, עבדוּת, ביטוּל, צביעוּת וכדומה. נחוץ להבין הכל, להבין ולהתרחק ממיסטיוּת ומדמיונות; נחוץ להגביר הריאליוּת והקדושה בעולם; נחוץ לתקן את חיי עם ישראל כי יהיו נוֹרמַאליים. ויסורי־נפשי הנוראים הם תולדות ספיקותי בכלל: היש תיקוּן? ההולכים אנחנו קדימה? זהו בכלל, ובפרט: איך בין ניט צופריעדין פוּן זיך אליין.⁵⁴ אני מסוּפק בכוחותי אני וכו' וכו'.

זה ימים אחדים נהייתי לאוכל־צמחים.

אתה כותב פּואימה היסטורית – ודבר זה אינני מבין. האומנם אנחנו יכולים להסיח דעתנו אף רגע מההווה? היודע אתה מצב־צעירינו? היודע אתה, כי הננו המוהיקנים האחרונים? היודע אתה, כי עמנו הולך למות? היודע אתה, כי העולם חולה? היודע אתה, כי היאוּש מכלה נפשות? היש לך עיניים?!

אורי־ניסן!!!

______

שואל אני לשלום מאיר.⁵⁵

הוא, על פי התנאים אשר כתב, יכול לבוא הנה בלי שום פקפּוּק. כתוב לי ואענה לך באריכוּת, כי בשום אופן לא אוכל לזכור מה שכתבת לי אז עוד.

22. לגרשון גינזבורג

[“Hacefirah”

Redakcya I Administracya

Warszwa, Marjańska 2]

[Warszawa d.] 25 Abrycta [1] 900 r.

[ורשה, 25.8.1900]

לידידי גרשון גינצבורג!

אני כותב לך מוַארשה. הנני פה זה ימים אחדים.⁵⁶ באתי מבּיאליסטוק. בדעתי לשהות פה ירחים אחדים; אחר כן אשוב, כמדומה, להומל. לעת עתה אני מתגורר ביחד עם אורי־ניסן ועם המשורר ז. י. יפה⁵⁷ (ב“לוּח־אחיאסף”, תרס"א, שיצא לאור). האחרון, קרוב הדבר מאוד, כי יבוא לפוטשאֶפ.

אני לא כתבתי לך עד הנה מפני שלא הרגשתי צורך פנימי לכתוב. עתה, אחרי קראִי מכתבך, אני חפץ לכתוב לך, רֵעי, דברים אחדים.

אתה מתאונן, גרשון, על מחלת־נעורינו הכללית, על הניגוּדים שבנפשך, על השממון שאתה מרגיש וכו'. חפץ אני להאמין, כי כל אלה התאוננויותיך יוצאות מלב טהור (אף שמצאתי ביניהן איזו פראזות נפוּחות), כי באמנה צר לך המקום…

אתה שואל את אנ“ג⁵⁸: מדוע, כשהאני המגוּשם והאני הרוּחני שבנפשך נלחמים – הרוּחני נופל שדוּד? ואת הדבר הזה אתה שואל מאת אנ”ג?! לא, לא חוק הוא בטבע, שהרע יתגבר על הטוב. אלף פעמים לא! ואולם, האנ"ג יוכל להשיבך מדוע הנך, לדבריך, יתוש, חדל־אונים וכו'?

שמעני, גרשון גינצבורג! אם, אמנם, מכתבך הראני שאתה מהרהר גם הרהוּרים רצינותיים, בכל זאת ארהיב בנפשי עוז לשער, כי רק לתפארת המליצה אתה מכנה את עצמך אֶפּיטטים כעין אותם שהבאתי לעיל. באמת אתה מרגיש את עצמך לא ליתוש (וזאת תהילתך!) והודעתך: “בימים האחרונים הנני עובד ברעיון הציוני בלי הרף” תוכיח! ועל כן שמעני, אחי! חדל מכל אלה התאניות, שאינן מעלות כלוּם למעלתו של האדם, וצא לפעולות! התעודד, אחי, התעודד בשם רוח עמך אשר תאהב ואשר תוקיר, התעורר בשם קול האלוהים המתהלך בלבבך ופוקח את עיניך להביט על כל סביבותיך, לבקר אחר מעשי חבריך! התעודד! הרבה הרבה יש לפעול לצעירינו, הרבה הרבה יש לתקן, הרבה הרבה יש ליסד! הסר מקרבך פעוטיות וקטנות! התגדל והיה איש! אתה יכול לכונן חדר⁵⁹ טוב אחד בעיר־מולדתך וכבר בזה קנית את עולמך. אַל תאמר, כי רק בגדולות להתהלך לאיש – מעשים קטנים טובים של יחידים מצטרפים לחשבון גדול!

אני מקווה, כי לא תשׂים אל לבך את הניגוּן הגדלותי, שבּוֹ כתוּבים דברי האחרונים. יוכל היות, כי נלעג אני עליו, אבל דברי אלה יוצאים מן הלב הינמו.

“שמעתי אומרים, – אתה כותב – כי שם מעל לרקיע(?) ישנם חיים אחרים, יותר טובים, יותר יפים, יותר נעימים, יותר שקטים וּשלווים” – לא, אחי, חיים שקטים וּשלווים – – ⁶⁰ יוכל היות הנם נעימים ויפים במובן ידוע, אבל אינם טובים ואחרים. חיים טובים הם אלה שיש בהם עבודה ומלחמה. רק בזה אנחנו ניצולים מהשממון הנפשי הבא מחוסר־שאיפה, מחוסר־השתתפות בחיי עמנו, בחיי חברינו, בחיי עובדינו הנדכּאים, בחיי בריותינו החלשות, בחיי ילדינו הנרקבים בחדרים⁶¹ – קברים. לכל אלה צריך להושיע!! תחי עבודה כבירה ומועילה לאושר בני האדם!!!

ואני מוסיף להרהר. אני מוסיף לעוף על כנפי דמיוני לימים הבאים. אתה תוכל להיות לנו לעזר, בבואנו אנו הצעירים לבנות במה בספרותנו, דבר המעניֵני ולוקח את לבבי וממלאני תקווה… אנחנו, כלומר אני ואורי־ניסן, הירהרנו היום בדבר הזה… אך עתה אני חושב, כי עוד לא באה העת לדבר בזה. נראה מה תענני בימים הבאים!

שלום לך

ברגשי־תקוה

י. ח. ברנר.

23 לשמעון ביכובסקי

י“ט אוקטובר, תרס”א, הומל. [ט' במרחשון – 19.10.1900]

לידידי ש. ל. ביחובסקי.

את בקשתך לא אוּכל למלאות, יען שאין בידי אֶכּסמפלרים נותרים.⁶²

מה שלומך? מדוע מכתבך אוֹפיציאַלי כּכה? מה אתה עושה, מהרהר ומרגיש?

בחיי אין כל חדש. אני קורא מכל הבא לידי. בחיי־החברה איני לוקח כל חלק. חיבּוּרים חדשים כמעט איני כותב כלל.

והנני ידידך י. ח. ברֶנר.

אנא דרוש בשמי לשלום גרשון גינצבורג.

אדריסתי: – – –