אני חושב: כך צריך להיות. –

– ואני אומרת: כך לא צריך להיות. –

– למה? אדרבא: כך צריך –

– להיפך: דוקא לא צריך –

השומעים צחקו. יצחק הביט סביבו במבוכה קלה: צחוק זה למה? עיני אוליָה הצחקָנית כאילו דקרוהו במשובָתן, ויצחק החליט שלא להמשיך את הוכוּח יותר.

אחרי רגע רתח המיחם. הפעם היתה אוליה צריכה למסוך תה, ואת הכוס הראשונה הושיטה לו. המסובים צחקו שוב. יצחק פקפק רגע והתחיל לשתות זועף את כוסו.

– התה הוא “פֶלדְפֶבְּלִי” היום – העיר אחד היושבים בהעמידו פנים רצינים. ושוב צחוק. יצחק הרגיש, שמתחיל הוא להתרגז.

– “פלדפבלי” זהו יותר מדי, – אמר בחור אחד, עב-גוף, צהוב וקֵרֵחַ. ובזרקו מבט חודר אל תוך הכוס גחן אליו עד שטבלו בה קצות שפמו. – “יֶפְרֶיטוֹרִי” – חפצת להגיד.

אוליה סטרה לו על פיו. – “כשתָכין לך אחותך או” – וקרצה בעיניה מולו: – “ההיא – תכין לך “אופיצרי”. פה צריך לשתות מה שנותנים. מבין אתה?” – והניעה את גופה והזדקפה כִּמְצַוָה.

יצחק הניע בכתפיו – “מה נפקא מינה? תה הוּא תה”.

– תה יכול לא להיות תה, – שסעה אותו אוליה ברוגז מעושה.

– אם אינו תה, הריהו מים. –

– יכול לא להיות תה וגם לא מים. – ואוליה נשכה את שפתה ונשתתקה. יצחק זרק אליה מבט תמֵה ולא הבין כלום.

– נו, – הפליט הבחור הקרח הצהבהב: – לא תה ולא מים, ולך התוכח עמהן. – אוליה רקעה ברגלה.

– איני שואלת אותך, – הפליטה והתאדמה כלה: – אני חפצה כך. –

– ודאי שאת חפצה, – ענה הקרח והתחיל לבלל את התה בכפית: – כן, יודעים אנו: תחפצי – יהי לילה. מדוע לא? –

– כן: אחפצה – יהי לילה; ומה תעשו לי? –

– אדרבא: חפצי-נא! נראה. – הבחורים צחקו. צחקה גם הנערה השחרחרת שישבה שותקה כל הזמן בפנת הספה ולא אמרה כלום. אוליה שתקה עכשו וישבה לשתות את כוסה. והבחורים התחילו מדברים על דבר פוליטיקה.

– כמה משעממת הפוליטיקה שלכם! – שסעה אותם אוליה אחרי שתקה זמן-מה: – ומה את חושבת, שרה? –

השחרחרת הרימה את עיניה, זרקה מבט כלפי השולחן, נגשה, לקחה כוס תה, שבה אל מקומה וישבה – “אני איני אומרה כלום. לי הכל אחת”.

– לא כל כך נורא, – הֵתֵל בה הקרח: – לא הכל אחת. –

– אני אמרתי: הכל אחת. –

– כך או כך: הענין איננו מסוכן. מכירים אנו אתכן. –

– כן, כן, כולנו איננו כלום, רק היא, כן, “שפם” חביבי. – התנפלה אוליה עליו ותחבה בו את עיניה. – היא, בנוגע אליה אין בקורת. שם הכל נהדר. –

– את ה“היא” הואילי נא, בטובך, להשאיר במנוחה, אוליה! – והקרח זרק מבט כעס אל הכתלים והתקרה, כאילו הם הם שנגעו במקום הפצע שלו.

– כך, כך; אינך חפץ. אבל תשתק נא בטובך גם אתה. –

יצחק ישב ושתק. הוא לא הבין כלום בכל הענין הזה. דבורים אלה והתרגזות זו למה? יש מיחם רותח וחברה נעימה, ולמה הם מרגיזים זה את זה לחנם. הוא קם, הצטדק שעליו למהר לאיזה מקום ויצא. בחוץ שמע עוד את קולה הנרגז של אוליה. הוא התאמץ לזכור את תוכן וכוחם ולא נזכר.

בחוץ שקעה השמש בתוך ערפלים כבדים וקרים.

* * *

בלילה הקיץ יצחק פתאום כשהוא יושב על כסאו ליד שלחנו. עששית עם כפה ירֻקה עמדה לפניו. בחדר שרר אור רך ירק, וצללים רכים ואוריריים נחו להם בזויות. על השלחן לפניו התגולל העט שנשמט מידו ושלכלך בכתמי-דיו את המכתב שהתחיל לכתוב ולא גמר, אחד מאלה המכתבים שנכתבים בלילה ואינם נגמרים או נקרעים בבוקר עם האור. ויצחק לא הבין עכשו, מה טעם יש בכתיבה זו, ולמה היא הכפה הירוקה מעל לעששית. באמת צריך היה עכשו לישון ובחדר צריך היה להיות חושך, פשוט, חושך.

יצחק פתח את החלון, התכופף עליו והסתכל אל חשכת הלילה. גן ירק ארוך הפריד בינו ובין הרחוב האחרון של העיר. שם, במרחק, נדמה לו כאילו מתרחש איזה דבר פלאי. הלילה שותק היה, אלֵם; לא רחש רמש, לא רשרש עלה. הערפל נמס, ואיזה אופל מוזר, שקוף השתרע מסביב. ניצוץ-אור הבריק בחלון אחד, שם משחקים אצל המוכסן בקלפים.

ויצחק שאף אל תוכו את אויר החוץ. אחרי ערב מעורפל, קריר, בא ליל של ראשית סתו, נוח וחָמים. דומה היה לו כאילו רועדים נחיריו, שואפים אל תוכם את הריח החריף אשר לכמישה. בלילה כזה אין לכתוב מכתבים. הכל רווי תוגה יותר מדי. ומכתב צריך להיות מלא בטחן-עצמי, התעוררות הרוח.

ויצחק נשאר יושב על החלון עד שעלה השחר.

* * *

למחר היה ליצחק בוקר לא נעים. תלמידתו, בת סוחר העצים הגדול שבעיר, ילדה בת ארבע עשרה, שובבה ומפונקת, שיצחק היה לפרקים חושב שמוטב היה לנשק לה על שפתיה העסיסיות מאשר ללמדה חשבון וגיאוגרפיה, ילדה זו לא ידעה גם הבקר, כדרכה, את שעורה. סכנה לא היתה בדבר: אביה, שעבר זה לא כבר מעיירתו הקטנה אל העיר הזו, יכניס אותה לגימנסיה אם גם לא תדע. חמש מאות רובל הם בשביל בת יחידה קרבן לא גדול, וסכום זה מסוגל לפתוח את דלתות גימנסיה, כזו שבעיר, ויותר מזה הרי לא צריך. אלא שיצחק התרגז בפעם זו והתלמידה בכתה. נכנסה האם, מיוחסת ובת-עשירים, והתרגזה עליו: וכי אי אפשר בלי דמעות? והילדה התפרצה פתאום: המורה ישֵן בשעת השעור ומתרגז. יצחק קם ואמר ללכת, והגבירה העירה: זה לא מן הנימוס לזרוק בכל יום את הַגֵט אל הפנים. אילו היו הנשים עושות כך לבעליהן, לא היו אז לא ילדות ולא מורים. יצחק צחק: – אפשר לא היה העולם מפסיד מזה הרבה. והגברת העירה: חבל שאין לו אשה וילדים: הוא היה מבין אז למשוך בעול. החיים אינם דבר קל כלל וכלל.

האינצידנט נגמר. המורה היטיב פנים לתלמידה. ובלכתו משם החליט בנפשו לשכב הערב בשעה מוקדמת. עצביו יהיו מחר נרגעים, וגם מכתב לא יכתב. ויצחק חשב גם כן, שתלמידתו צריכה היתה להיות בת שבע עשרה. זה היה יותר מתאים. ולמחר בבקר קרע יצחק שני מכתבים גדולים וארוכים.

* * *

על יד מעון-הקיץ של יצחק (הוא ישב כל השנה במעון קיץ), הרחק כמאה צעדים נמצא בית אכר. ולאכר בת: נערה בעלת-בשר, אדומה, צוהלת ורקדנית. כשהיה יצחק עובר, היתה היא צוחקת מולו תמיד, ופעם זרקה לו על ראשו קומץ עשבים. פעם בערב מצא אותה בחוץ נשענת על הגדר. בבית כבר ישנו. היא צחקה שוב, והוא משך אותה לתוך החורשה הקרובה, אלא שפתאם ירד גשם שוטף ויצחק היה אנוס לעזבה בחצי הדרך.

ערבים אחדים אחרי כך השאיר את חלונו פתוח כל הלילה, למרות התקופה הקרה. אפשר תבוא? והיא לא באה: נמצא לה “שקץ” בריא וחם, שהיה מתיחד עמה בלילות-גשם בגורן על הערמה. היא היתה גם עכשיו צוחקת מול יצחק, אלא שלצחוקה היתה כבר נעימה אחרת.

יצחק הבין, שכך מוכרח להיות. בחצר האכר היה כלב נשכן, שה“שקץ” לא פחד ממנו, ויצחק לא היה נכנס שמה בלילה בעד כל מחיר.

* * *

אוליה גמרה בשנה זו את הגימנסיה ואמרה לנסוע לקורסים, אלא שנשארה בעיר. מפני מה – לא ידעה בעצמה: איזו רשלנות ירדה עליה. היא היתה עכשו מטיילת בערבים, עטופה בסודר כהה, עד שעה מאוחרת. פעם, כשנעזב כבר גן-הירק ונפרצה גדרו, יצאה בלילה מרחובם על פני בית המוכסן, עברה את הגן ונגשה אל חלון יצחק. הוא ישב נשען על כסאו וישן. היא התגנבה דרך החלון, נגשה אליו, הסתכלה במכתב שלפניו, עברה עליו והשתוממה: למעלה היה כתוב: יקירה! ולא יותר. ואף פעם לא נזכר שם בתוך המכתב.

מופשלת ידים עמדה על יד החלון והסתכלה בו. כמה הוא עלוב, ועם זה עדין, נוגה! נצנץ איזה ברק בעיניה, נגשה ורשמה על המכתב באותיות של דפוס: צריך לכתוב גם את השם. הפיחה במנורה, ואחרי שכבתה זו יצא דרך החלון ונעלמה. למחר בערב היה חושך בחדר, וכך היה במשך שלשה ימים רצופים. אחר כך היה החלון סגור, ויריעה כבדה, כהה סָככה עליו. אוליה דפקה פעם אחת בחלון ונעלמה.

* * *

אוליה שאלה את הקֵרֵח היודע-כל: למי זה יכל יצחק לכתוב מכתבים? הקרח צחק: רק לך. היא סטרה לו על פניו והוא נשק לה; היא צחקה: אספר לה“היא”, והקרח ענה: אני בעצמי אספר.

הקרח מספר היה מעשיות על דבר וֵירָה אחת, שאיש לא הכיר בה. חשבו ששמה האמתי של וירה זו הוא אחר. אוליה חשדה פעם אפילו בשרה השחרחרת, שהיא היא וירה שלו. זו נעלבה. היא ידעה, שיש לקרח נערה הבאה אליו בלילות, משרתת לא יפה. היא גם שמעה שהיו מדברים ברמז שיש לו גם ילד. לאוליה לא ספרה זאת. הקרח פגש באחד הימים הקרובים את יצחק: “למי כותב אתה מכתבים?” שאל. יצחק פקח עיניו: “נבזה! ובכן אתה הוא הלץ?” הקרח אמר: “לא, לא אני; אבל זהו מצחיק, כשהנערות יודעות זאת. לנערה מותר לדעת, אם אחרת באה אליך בלילה, כי יש לך עָבר, ילד, למשל, אבל לא על דבר מכתבים כאלה”. ותוך כדי דבור הוסיף: "יש לך פה שכנות טובות, “שקצות” כדבעי. למה אתה שותק?” ואחר כך גחן ולחש לו: "אמור, היודע אתה את הריח אשר לשפתי אוליה?”

יצחק חיך ודחהו בקש. מאז היה הקרח בא אליו לפרקים. ופעם אמר לו: “אם תעמוד בשנה זו למבחן, תוכל לנסוע לשנה הבאה עם אוליה. אביה יתן כסף לשניכם”. יצחק נבוך ושתק. אלא שבעוד שלשה ימים אמר לו: “איני יודע מה לעשות; קשה לי לעבוד. מפחד אני שגם בקיץ זה לא אבחן”. הקרח ענה: “עסק ביש! אוליה תסע בלעדיך. סטודנטים יפים אינם חסרים בפִיטֶר כלל וכלל”.

* * *

אביה של אוליה אמר על יד התה? – “כמה משונים הם הצעירים עכשו: בעלי בטחון. חיים כצפרי שמים. איזו תכלית להיות מורה? אוליה חפצה לנסוע לקורסים – תסע; אבל זהו שגעון. למה? מציעים שדוך עשיר – התחתני. בת שמונה עשרה – תהיה אשה – תענוג! – ואֵם בריאה. ואם לא, מה יהיה אחרי כן? בתולה זקנה, ולא יותר”.

אוליה צחקה. האם השתיקה את האב. “כל אחד מחויב להכיר את שגעונותיך. התבַיש בפני אורחים לדבר על דברים כאלה”. האב מעמיד פנים רצינים: “אוליה אינה ילדה קטנה”. ובצחוק ערמומי פונה הוא אל שותפו: “ר' חיים! זוכר הוא את אסנת שלי? בת שבע עשרה שנה היתה”. אשתו סטרה לו על פיו, ונבוכה אמרה: “עד היום אינו יכול לשכוח את זאת”. ובעלה הוסיף: “ברוך השם! אין היא זקוקה לקרלסבד; שומעת את, אוליה?”

יצחק שתק ואֹדם כסה את פניו. ואבי אוליה הוסיף: "ולך, יצחק, אין צורך להיות דוקא לדוקטור: הכנס אל מסחרי, אשלח אותך אל היער, תבריא, ואדמו פניך. מה הוא אומר, ר' חיים?” והוא קם ממושבו, נגש אל הספה. ודפק על שכמה של שרה השחרחרת: "ומה, פילוסוף, אם יהיה יצחק סוחר-יער – תנשאי לו? “שרה צוחקת. והוא מוסיף: “אין היא פילוסוף כלל, אל תאמינו לה. מבינה היא את הענינים היטב. זהו סתם כך, זוהי המודָה עכשו”. אביה של שרה, ברוך הסרסור, השותה תה מן הכוס היותר גדולה, נהנה ומחַיך. ואבי אוליה מוסיף: מולודֵיץ (בן חיל) היא שרה שלך, בחיי!”

אוליה מגישה בפנים רצינים את כוס התה השלישית ליצחק. הוא זורק אליה מבט ולבו נלחץ. רוח-המציאות הקלה המנשבת על שלחן זה קרה היא יותר מדי.

* * *

אל בית ברוך הסרסור רגיל היה להכנס בחור מבית המדרש. לברוך ישנם הרבה ספרים עבריים ואצל שרה אפשר להשיג גם ספר רוסי. שרה מציגה לו כוס תה, מניחה לו איזה ספר חדש הנמצא אצלה עכשו, פותחת לו את ארון-ספרי-אביה ושמה לפניו איזו גליונות עתונים עברים ורוסים שהיא מביאה מבית תנחומוביץ, אביה של אוליה, בשביל אביה ובשבילה. יוסף, בחור צנום וחור בעל פנים רכים וקרירים, מתנפל על הספרים והעתונים. מענין: אין הוא, כנראה, קורא ספר עד גמָרו. מעלעל הוא וחוטף מפה ומשם. שרה נסתה גם כן לקרוא כך. באמת, הרי זה מענין. ונפלא הדבר: הרי בחור זה מבין את הכל יותר ממנה, שגמרה גימנסיה, – הוא שלא למד שום דבר. חבל שאינו יודע לדבר רוסית. מפני זה אי אפשר לקבל אותו אל החברה. ושרה מתרגזת בלבה על אוליה: למה היא מלעיבה בו תמיד?

אוליה נכנסת. שרה מתאמצת להסיח אותה לענינים אחרים. ואוליה מתחילה להתגרות ביוסף ולהרעימו. הוא נבוך ומשיב לה מלים מקוטעות. לאחרונה נגשת היא אליו, מסירה את כובעו מראשו ומחליקה תלתליו: “תלתלים יפים” מפליטה היא. יוסף רועד רגע, משתמט ממנה. “גברת”, אומר הוא, "מפני מה אין אני מתענין בתלתליה? "אוליה מעקמת שפתיה כאילו נעלבת: “נס”. שרה נרגזת, וזורקת לה מבט נוזף: “אוליה!” וזו מעמידה פנים זועפות ומפליטה: “לא יכולת לחַנך את הקוַלֵיר שלך, שיתנהג בנמוס”.

וכשאוליה הולכת, שרה מתחילה בפעם המאה ואחת להוכיח את יוסף על בַישנותו. “צריך שתתלמד לדבר רוסית, זה פשוט נורא. אילו דברת רוסית, היו מתיחסים אליך אחרת. זוהי פשוט עצלות או מין פחדנות. אין אני מבינה בשום אופן יחס כזה של אדם צעיר”. ושרה השקטה והמתונה כאילו מתרגזת ונהיית עצבנית מאד.

יוסף שותק. ושרה מרגישה, שכל הדברים לא יועילו. ומרגישה היא גם כן שיוסף זה, עכשו, אחרי שהלכה אוליה, נשתקע יותר ויותר בקריאה. לפני בוא אוליה, היה זורק מבטים כלפי הדלת והחלון. ולרגש הקנאה החשאי נוסף גם רגש של רחמים: חבל עליו באמת. אילו היה מכריח את עצמו לדבר רוסית, לא היה צריך לחכות לה לאוליה פה ולסבול ממנה עלבונות. ועכשו – אין היא יודעת אפילו, אם מרגישה אוליה קלת-הראש ביחסו אליה; ואילו גם היתה יודעת, הרי היה הדבר רק לצחוק בעיניה. היא לא היתה מבינה, כמה מן החֵן והתוגה יש ביחס כזה. יחסה של אוליה לחיים קל הוא יותר מדי.

ושרה מסתכלת בראי. לכאורה, הרי היא נערה בעלת קומה ותבנית, פניה השזופים הרי כל אחד מרגיש בחֵן שבהם, שערותיה הגזוזות יפות, ותנועותיה ומהלכה הם גם כן אינם כבדים ביותר. אלא שהרבה היתה נותנת בעד קורטוב מן הקַלות שיש לאוליה. וההרגשה, שהיא מקנאה קצת ברעותה, גורמת לה אי-נעימות מרובה. אלא שסוף סוף הרי היא החברה היחידה של אוליה, הנאמנה לה. והיא זורקת מבט כלפי יוסף ורואה אותו שקוע במחשבות יותר מדי, ומי יודע? אפשר גם באיזה חלום.

לבה של שרה נלחץ, והיא לוקחת ספר, יושבה לקרוא ואינה קוראה. מוחה אינו מסוגל לתפוס אף שורה ורעיון אחד.

* * *

בסוף הקיץ נסעה אוליה פטרבורגה. ויצחק, שהישיבה בעיר נהיתה קשה בשבילו, החליט לקבל עליו לשעה משרת גזבר וסופר ביער של תנחומוביץ. היער רחוק היה כעשרים פרסאות מן העיר הזו, בפלך אחר. צריך היה לנסוע כארבע שעות ברכבת וכשלש פרסאות בסוסים. וליצחק נדמה כאילו נמצא היער בקצה העולם.

ביער היה בית-עץ, שבו גר יצחק עם שנַים מאנשיו של תנחומוביץ. היה גם חדר מיוחד בשביל תנחומוביץ ושותפו, שבו היה מתאכסן גם ה“שַפֶר” (כך נקראים עוזרי היערות) הראשי שלהם. גויה צעירה, גבוהה ובעלת גוף, היתה מבשלת להם, מכבדה את הבית ומסיקה את התנורים. השַפֶרים השנים היו מזמן לזמן מטפלים בה קצת, ובלילה אחד, כשהתאכסן השפר הראשי ביער נראה ליצחק כאילו יצאה באמצע הלילה מחדרו. יצחק לא סבל אותה, אלא שה“שפרים” מלעיבים היו בו בשל נזירותו. ומתוך כך, כשהלכה פעם הגויה לימים מועטים אל כפרה ושלחה במקומה ריבה רעננה ויפה, הקדים יצחק את האחרים והתחיל במצוה קדם להם. מאז לא חשבוהו יותר לביש-גדי, והשפר הראשי, בבואו שנית, דפק לו על גבו בחבה: “אינך כלל בטלן, פַּנִי רִיבִין”.

וכשבא תנחומוביץ היערה וראה את יצחק, נהנה מאד: “בחור! צמחו לו כתפים! אילו היתה אוליה רואה אותך, היתה ניהנית”. יצחק צחק בצחוק מעושה. ותנחומוביץ ספר לו על דבר אוליה. כותבת היא, כי בריאה היא ושמחה, ויש לה מַכָּרים טובים. יצחק חוַר ולא אמר כלום. ותנחומוביץ שב להלל את פניו של יצחק: “אדומים, מלאים, לחָיַים, תנועה אחרת, זיז, קפיצה! – יש על מה להביט”.

ביום היה יצחק מסתובב ביער, מתענין בעבודה, מסתכל בעובדים. הוא רכש לו לאט, לאט את תנועות ה“שפרים” והסוחרים. עם הגויים העובדים היה מדבר בטון שחציו צווּי וחציו משפחתי. וטון אחר, יותר משפחתי, קל ועליז עם הדגשה רצינית רכש לו גם ביחס להשפרים עצמם. בערב היה מסדר את הפתקאות, מנהל את החשבונות, כותב את המכתבים הנחוצים, הכל היה מסודר אצלו, כאילו נתגדל בעסק זה מנעוריו. הוא השתומם על עצמו, וגם תנחומוביץ השתומם. “אמרתי, כי הוא נברא להיות סוחר – וצדקתי”, התפאר לפני שותפו ואנשיו, והתחיל להאמין באמת שחשב אותו לסוחר. “והרי יכל היה פשוט סוחר-יערות ללכת בו לאבוד”, הוסיף. ולהקֵרֵח לחש בחשאי, אגב כדי לקנטר קצת את הפלונית שלו, כי ריבין אינו בטלן כלל, שיש לו שִקְצָה – הלואי על כל יהודי שלש כאלו! אסנת שלו התרגזה וצחקה. “כשאתם לוקחים אדם בידיכם, יצא ממנו כבר כלי הגון, יכולה אני לשער”.

יצחק בא לימי הפורים העירה, אל תנחומוביץ. זה הראה לו את מכתביה של אוליה, וליצחק נראה כל זה רחוק כל כך. הוא התלמד ביער להחליק על פני הקרח. בלוית אחד הבחורים ואחותו, ילדיו של בן-ישוּב קרוב, היה מחליק על פני הנהר ומטיֵל בעגלות-חורף בתוך היער ועל פני השדות. פעם היו באים גם לעיָרה סמוכה, ובנות העיירה שהרגישו, כי גזבר זה הנהו גם משכיל וכמעט סטודנט – התיחסו אליו בהערצה. חייו בעיר, מקודם, הלכו והתרחקו ונעלמו כמו מאחורי אופק רחוק. עכשו, כשראה שוב את בית תנחומוביץ, קרא את מכתבי אוליה, נפגש עם הקֵרֵחַ ועם שרה – נעורו בו קצת זכרונותיו. אבל סוף סוף לא משלו בו יותר, כך לפחות נדמה לו. הוא הלך בערב אחד לראות את דירתו הקודמת. שם גרו עכשו שני צעירים, אקסטרנים עלובים, שאיזו נערות מכוערות ומרושלות ישבו ושתו אצלם תֵּה ומלקו דגים מלוחים. בבית שרה ראה את יוסף – שהיה קודם מביט עליו לפרקים בסקרנות – והנה נפלו פניו. שרה לחשה לו, כי בריאותו של זה היא חשודה קצת. ויצחק, ששמע עוד אז מפי הקרֵח על דבר יחסו של יוסף לאוליה, חשב: “כן, זה יודע לאהוב”. וכשבא לבית תנחומוביץ ועיֵן שוב במכתבי אוליה, נלחץ לבו. על הודעתו של אביה שהוא, יצחק, נהיה בחור בריא, יפה וחרוץ, ענתה אוליה כלאחר יד: “אני שמחה מאד; תדרשו בשלומו”, ועברה לספר על דבר סטודנט ממכריה, בנו של סוחר-תבואה עשיר מעיר הפלך.

הקרח היה עכשו אי-מרוצה ממצבו. הוא השיג משרה בבית-מרקחת בתור עוזר, הרויח היטב, והיה כבר יכל לחשוב על דבר האפשרות להכנס לאוניברסיתה לאחר שנה, שנתים. "מה טעם יש בחיים כאלה?” התאונן לפני יצחק ועשן פפרירוסה אחרי פפירוסה. “מבין אתה? הרי זה נורא: אני יכל לקום פתאם ביום אחד ולראות את וֶירָה שלי לבושה קַפוֹט ואֵם לשלשה ילדים. הרי אפשר להשתגע”. שרה השחרחרת צחקה. “אבל הראני-נא פעם את וירה שלך – חפצתי להכירה”. הוא לא ענה לה. “כשאפטר מן המשרה הארורה (הוא קבל ששים רובל, דירה ואוכל בבית רוקח פולני עשיר) אבוא אליך היערה, נשוט בסירה ונרחץ בנהר. יודע אתה? נוכל גם לשוט ברפסודות לפרוסיה, להקים לנו אהל עליהן, לבשל בעצמנו ולחיות כצוענים”. ויצחק הרגיש, שבחור זה הספיק בינתים לרכוש לו את כל הלכות הנמוס הפולני לכל פרטיו הדקים שבדקים.

שרה התאוננה קצת על השעמום, ויצחק הציע לפניה לבוא היערה. הם יסדרו אותה שם באיזה אופן. היא צחקה, התלהבה לרגע והבטיחה בשפה רפה, ודרך אגב הזכירה שוב את בריאותו החשודה של יוסף.

ויצחק שמח מאד כשיכל היה לאחר שלשה ימים לשוב היערה. “משעמם שם בעיר מאד, מאד”, אמר אל השָׁפֶרִים בשובו? “איני יודע, איך הם חיים שם”. השפר הצעיר צחק: “את כל אשר לי הייתי נותן בעד חיי חדש אחד בעיר”.

* * *

סמוך לחג השבועות קבל יצחק מכתב משרה: יוסף חולה מאד. אסור¹ לו לשבת בעיר. אביו יוכל לתת לו כמה רובלים לחדש, וצריך לסדר אותו ביער. את השאר תשתדל היא, שרה, להמציא.

יצחק ענה לה תיכף, שיש בשביל יוסף מקום בבית-אכר, סמוך ליער. לאכל יבא אליהם. כמה שיתן לו אביו – יספיק. הוא, אדרבא, ישמח מאד: יהי לו עם מי להחליף מלה. ביער הרי גדול השעמום לפרקים כל כך; אלא שבשבילה, בשביל שרה, טוב היה להחליף קצת את האויר. ובאמת: מחכה הוא לה כל הזמן, והיא אינה באה.

ושרה ענתה: לא, היא אינה יכולה להטיל את יוסף למשא עליו. יוסף הרי הוא המכר שלה, והיא עכשו עשירה מאד. היא לא ספרה לו, אבל יש לה מן החורף העבר שני שעורים, ובקיץ זה נוסף לה עוד שעור טוב מאד. ויש לה תקוה, שתוכל לנסוע גם היא לחורף הבא להשתעמם שנה בפטרבורג. היא הרי השתעממה כבר פעם בורשה חצי שנה וברחה. בכל אופן: אביו של יוסף נותן ששה רובלים לחדש, חמשים רובל מלוה הפרוביזור שלנו עד “לכשירחיב” (מבטא זה קבלה שרה מאביה), והשאר תוסיף היא. עשרים רובל לחודש הרי יספיקו. והסיזון הוא רק שלשה חדשים; אלא הרי צריך שיהיה לו גם מעיל-קיץ והוצאות-הדרך, ושתהיה לו בכלל פרוטה מצויה בכיס. ויצחק חשב: שחרחרת זו סוף סוף נערה טובה היא, בת יהודי שפרנסתו קשה, והקרח, אחרי כל אינו גם כן רע, אלא צריך היה שנדע מה עם וֵירָה שלו שם, ואם כל הענין אינו איזה שַנְטַז'.

* * *

יוסף בא. וכשהיה יצחק משתחרר מעבודתו היה נגש שמה אל הבית הקטן שבקצה היער, מרחק שלש וירסטאות. בימים שהאויר היה טוב, היה יוסף בא אליהם לארוחת הצהרים. בערב לא היה יוצא מן הבית, ואסור היה לו גם לרחוץ וגם לשוט במים. בימי גשם היה אוכל חלב וחמאה שם בבית. ואז היה יצחק בא לבקרו ויושב אצלו שעה, שעתים.

יצחק קרא מעט מאד כל אותו הזמן: לא היה לו פנאי, וחוץ מזה: החיים ביער משכו אותו בקסמם. בחורף, בשעה שסופות שלג לא נתנו לצאת, לעבוד – היה שוכב ימים ולילות שלמים ומקשיב לילֵל הסערה. רגזו העצים, גנח הרוח, בארֻבה כאילו רקדו שדים, והגג אִים לעוף בכל רגע ולהנשא באויר עם הבית ויושביו. ויללת זאבים רעבים היתה מתערבת לתוך כל זה ומביאה את המנגינה לידי התאמה. ויצחק היה נזכר אז ב“מעון-הקיץ” שלו. גם זה היה כמעט בשדה, גם סביבו טִילו הסערות חפשיות, גם גגו התקיים בנס, וארֻבתו התכוננה להיות למגדל-פורח; בלילות-קור היה מתגנב איזה זאב מסכן אל תוך החורשה הקרובה והיה מילל שם בגניבה רגע, – אלא שכל זה לא אִים. הכפה הירוקה היתה שופכת אור מקסים, הספרים היו מדברים ומזכירים בכל רגע את מציאותם, והמכתבים היו משעבדים להם את הנשמה בזרוע. נדמה היה בכל רגע כאילו דופקים, ולמרות שמעטו הבאים אצלו – היה הלב מפתה ומרַמה. עכשו המנורה הגדולה, התנור והמיחם הרותח תמיד אינם אומרים כלום; הספרים שותקים, ומיותרים – מרגישים הם בכל עלבונם; לכתוב – אין למי: ולמה? זמן הפנטסיות עבר: איש לא יבא. ואם ידפק מי – ודאי איזה אכר או שומר היער הקרוב. ויצחק מרגיש, כי יש לו רק ענין אחד הנוגע פה לנפשו: הסערות.

הקיץ – גם זה יודע לסעור. גשמים חזקים, ברקים ורעמים, והנהר גם כן יודע לגעוש. ויש שצריך ללכת להדק את הרפסודות ולהצילן. יש שהוא מסכן את נפשו ואינו מרגיש. בחורף היה היער אלם: דִבר רק הסער. עכשו התחיל היער מדבר, שב ויחי. בקיץ – נדמה לו - לואט היער איזה סוד, מעמיד פנים רצינים וגם מתלוצץ ומשַטה בך, כאילו היה גם הוא קרח ונתגלתה פתאם אצלו איזו וירה פלאית. ויצחק מרגיש, שאת יער הקיץ גלה לו יוסף זה, אותו הנער היודע כל כך רוסית בספר, המדבר בשפת האכרים עם האכרים באופן היותר טבעי, ובשום אופן אינו יכל להוציא מלה רוסית מפיו בחברה. בחור זה יש לו עולם משלו; עולם מיוחד, מחוץ לעששית הירוקה, למכתבים ולסערות קיץ וחורף. שם, בנפשו, הכל דממה, נחנק שם בשתיקה עולם מלא, והבחור אינו יודע. מלא הוא תוגה ושקט, עצבני הוא וקריר. איזה ותוּר-עצב

מסוך אצלו על הכל. וברמז ובאיזה מבט כלאחר-עין מגלה הוא לך את אשר אין הוא יודע לקרוא בשם. דומה כאילו עברו רמזי-הסתר שבספרים, מה שבין-השיטין שלהם – ישר אל תוך נפשו בלי מחיצת אותיות, דבור ובני-אדם, ונפשו היא כולה איזה הד אִלם של רמזים אלה. לא, לא טוב, יצחק! משַטה בך בחור זה, מעורר הוא את הפנטסיות של העבר. אינך אמנם שרה השחרחרת, אבל סוף סוף הלא היו גם אצלך כפה ירוקה, צללי-זוית ומכתבים שלא נגמרו. עכשו סוחר אתה, וענין ישן-חדש זה לא יפה כלל, הוא גם מסוכן, יצחק חביב. עוד מעט ותבא מפִיטר נערה היודעת להתל כל כך יפה, וגם לעקם את השפתים ולהוציא את הנשמה מן הנימים היותר חבויות שבגוף. מבין אתה, יצחק הטוב: שם בורשה איזה טפש מתגעגע וכותב מכתבים לנערה שחרחרת, שהיא גם אינה קוראה אותם. ואותה שחרחרת כותבה לך ושואלת לשלומו של איזה בחור חולני שיוסף שמו; ואתה היית נכון בכל יום לכתוב מכתבים לאותה הריבה המסוגלת לחפוץ, שהיום יהי לילה, ואותה הריבה – סטודנט עשיר, בנו של סוחר-תבואות מעיר הפלך, משכים לפתחה וגם איזה רופא צעיר שיש לו פרקטיקה בפיטר, מבין אתה: בְּפִיטֶר. והיא, אותה הריבה, אינה יודעת בעצמה על מי היא חולמת. לא, יצחק, ענין זה – השד יודע להיכן הוא מוביל. תבא השחרחרת ותטפל בבחור שלה; יתנו לך מנוחה. די לך בשטויות העבר.

למחר אחרי הצהרים, כשהתבהר האויר, קם יצחק, רתם את העגלה הקטנה לסוס אחד ונסע אל הכפר הסמוך, אל המשפחה היושבת שם. ובדרך סר אל יוסף והזמין גם אותו לנסוע. ושם, למרות פקודת הרופא, לקחו הוא וילדיו של ה“ישוּבי” את יוסף לשוט עמהם בסירה על פני הנהר המוביל לתוך עומק-היער.

* * *

הקֵרֵח סר פעם לשני ימים היערה. “אם חושב אתה, שעזבתי את משרתי, אינך אלא טועה”, הפליט את דבריו יחד עם עשַן הפפירוסה שלו על פני יצחק. “מבין אתה: וֵירָה אינה מסכימה. יש לה פֶרספֶקטיבה של קפוט וארבעה ילדים. אבל, אין דבר: אני אעזב אותה – לא אהיה כפות. גם על וֵירָה אֲוַתֵּר, אם לא תסכים”.

יצחק צחק. והַקֵרֵחַ פקח עיניו רְוַחוֹת מרוב תמיה; יצחק החזיק ספר שירים עברים בידו.

– מה זה? לומד הנך גמרא? אפשר עוד תהיה לרב. –

יצחק נתאדם: “לא, חביבי, לצערי, איני למדן כלל: רק תלמיד הנני. משתדל להעלות בזכרוני את גירסת הילדוּת”.

– נשתגעת? – והקֵרֵח ירק והפליט ליחה עכורת-עשן: – או אפשר התאהבת בבת הרב של העיירה הסמוכה? –

“בבת הרב לא נתאהבתי עדין; במקרה, יש לו רק בת-חמש. אבל, פשוט, נתעוררו בי האינסטינקטים הבורגניים: הרי סוחר אני”.

– נו, הא לך טֵרוּף-דעת חדש! מה זה? ספר שירים? ישנם שירים בעברית?”

יצחק צחק ופניו נעשו רצינים חליפות: “אילו היית גר ביער, יקירי, בדד עם נפשך, היית מבין גם את זאת”.

– גם שרה אומרת ללמד עברית, – הפליט הקֵרֵח נהימה קלה: – אבל אני חשבתי זאת להלצה.

"ומה אתה חושב, למשל, ליוסף זה ישנו עולם שלו או אָין?”

– נאמר: יש. –

"ומה מפליא אותך, אם שרה, נאמר, חפצה להכיר את עולמו של זה, וחלק מעולמו של אביה?”

– בלי רומנטיקה, חביבי. אביה של שרה הוא סרסור, – והַקֵרֵחַ תחב זוג עינים חודרות אל פני יצחק: – ויוסף שלך לא ידע לעולם את ריח שפתיה של אוליה. –

צל קל חלף על פני יצחק: “וטוב לך, נאמר, שאתה יודע. אני גם כן לא הכרתי בריח זה. מילא. אבל ליוסף יש גם ריח שלו, וכדאי להכיר גם את זה. הרי יש מקור לכל דבר”.

– ריח בית המדרש, – נהם הקרח בבטול: – צריך היה לעשות אצלו דיזנפקציה. –

“הנך כבר רוקח יותר מד, חביבי. ולי יש חשק להיות קצת צועני: לסור מן הדרך המקובל”

– ומה יש בספרים אלה? –

“עדיין קשה לי לדעת. נזכרתי אמנם קצת בתורת ילדותי, אבל ההבנה קשה עלי. דרך אגב: ישנם עוד יהודים שכותבים מכתבים בלשון זו והקונטורה שלנו מקבלת אותם. אלא: זה הרי אינו חשוב”.

– ומה הוא עולמו של יוסף זה, פילוסוף אתה שלי? –

יצחק התלהב; הוא התחיל מתהלך בחדרו, הנה והנה, הקרח הביט אליו בסקרנות.

– מבין אתה, – המשיך זה את דבריו, מבלי לחכות לתשובה על שאלתו: – אנשים בריאים אינם מטפלים ברומנטיקה. אוליה, למשל, יכולה להתלוצץ בנער כזה, אבל לעולם לא יהיה הוא ענין בשבילה. מה אומר לך? נהיית לבורגני טוב: אדם מן הישוב. אבל חזרה זו של שגעון ופנטסיה למה? –

"וחלום הצועניוּת שלך??

–זהו כך, סתם, אינו ענין לכאן. אבל, אפשר תבאר לי סוף, סוף מה סוד “ריחו” של יוסף שלכם?

"תצא לטייל?”

–אדרבא. –

הם יצאו. היום נטה לערוב. היער ששקט עד כה, התחיל להמלא שוב חיים ותנועה. רוח קרירה כאילו התגנבה אל תוך העצים, ומעט, מעט נהיתה אִוְשַת-האילנות לרשרוש. צפצוף-צפרים מלא את היער. ומתחת לרגלים, בדשא, רחש הכל, זמזם, צִרצֵר. כל דשא, שיח, עלה, ענף כאילו לבשו צורה, חיו, זעו, נעו, רמזו ושוחחו. ומרחוק נשמעה צריחת צפור-חומס וזעזעה את האויר. נשמעה געית-פרות מתוך חלקת דשא קרובה, נביחת כלב, חליל רועה ויריה רחוקה של ציד. הכל חי שעה קלה טרם שהתכונן לקראת מנוחת הלילה הקרב.

– נפלא! הרי גם שם יש יער. היער שלך הוא משונה, אינו כלל כיערותינו. – והקרח נהיה כולו ראיה והקשבה. יצחק צחק.

"שם לא ראית, לא שמעת, ופה נפקחו לך העין והאוזן. ומבין אתה: יש מה לשמוע ביער זה? פה איזה סוד שמצפה לגלוּיוֹ?”

– יש, בודאי יש. –

"והאדבר לך על דבר עולמו של יוסף ומקור עולמו זה?”

– לא צריך. –

ובערב, כשישבו יצחק והקרח על יד הבית על הספסל, ספר יצחק על שיחה מענינת שהיתה בינו ובין יוסף זה. “יוסף הרי הוא גם כן יודע לאהוב נערה ממש כמונו ועוד יותר מאתנו, זהו, אגב, דרך הקדמה. התלוצצתי בו פעם ואמרתי: “יוסף אלמלא קראת רוסית, היית מכיר את העולם?” – מכיר, – ענה הוא. “מאין? " שאלתיו אנכי. – רוסית – זו בשבילי תבלין, ועברית – לחם, – אומר הוא. ואני הוספתי לקנטרו: “התלמוד שלך זהו לחם? חושב אני, שאפשר לגָרס בו את השנים”. והוא ענה במנוחה: – כן, לחם שנתיבש, אבל יש בו גם לחם טרי: האגדה. וחוץ מן התלמוד הרי יש, חביבי, התנ”ך. – “והרי היהודים הישנים שלך יודעים הם גם כן את התנ”ך?” – הגויים חיים כל ימיהם בכפר, ואת הטבע אוהבים אנו, – השיב לי: – חוץ מן התנ”ך ישנה עוד ספרות חדשה, וזו מלמדת אותנו גם להבין את התנ”ך והאגדה באופן אחר מאשר הבינום אבותינו. – שאלתיו: “שרה אמרה לי, כי הנך מבין את הספרים הרוסים שהנך קורא גם יותר וגם באופן אחר מכפי שמבינים אנו”. – יותר? – לא; באופן אחר – יוכל להיות, – ענה: – אין אני יודע, איך שאתם מבינים. – יותר לא דברנו אז. עכשיו אני קורא פרקים בספריו ואומר לך: אני מבין שם אחרת מכפי שמבין הוא, אלא שעם כל זה נִתן בידי המפתח לנפשו. כך, – ויצחק התאנה ולחץ את ידו של הקרח: – פה ביער כולנו גֵרים כמוהו; זוהי אפשר סבת התפעלותנו היתרה. ובעולם שלו הננו גם כן זרים וקשה לנו לחדור לתוכו. ואוליה, איני יודע, אפשר הנך שייך לעולמה. אני והיא זרים היינו זה אצל זו".

– ועם כל זה? – והקרח עשן והקשיב.

“היינו גם קרובים, חפץ הנך להגיד, קרובים יותר זה לזה מאשר כל האחרים, – כן, נכון. אפשר זוהי רק קורבה של סקרנות, קורבה שאין לה פרי ושפרחיה כבר נבלו. ושם, בפיטר, חביבי, שם יהיה פרי. איני מסופק בזה”.

– והאין גם התענינותך ביוסף ובעולמו רק פרי של סקרנות?

“אפשר”.

יצחק נשתתק; שתק גם הקרח, ובתוך הדומיה האלמה התחיל היער דובב שפת-הלילה שלו. ויצחק גם הקרח חשבו עכשו שניהם על קוי-המסתורין הנשזרים בין נפשות כל כך רחוקות כאוליה העליזה וכיוסף החור והשותק.

* * *

אוליה באה לימי החופש. ביום אחד באה היערה בחברת שני סטודנטים, שרה ועוד עלמה. הקרח לא נלוה עליהם: לא היה לו פנאי. הוא כמעט נכון היה לעזוב את משרתו, אלא שנשאר סוף, סוף בעיר.

אוליה ובני לויתה נשארו ללון ביער. בחדר תנחומוביץ לנו היא, שרה והעלמה השניה, והסטודנטים – בחדרו של יצחק. הוא הלך ללון אל יוסף ונשאר שם למחר עד חצות. כששב אחרי-כן לא מצא כבר אותם: הם נסעו.

ימים אחדים אחרי זה כתב יצחק מכתב לתנחומוביץ להודיעו, כי יחפש לו גזבר אחר. הוא, יצחק, עוזב בקרוב, עם כלות הקיץ, את המשרה. פעמים אחדות כתב יצחק את המכתב וקרעהו. “התחילה שוב פרשת-מכתבים” – לעג לעצמו וכתב. לאחרונה פחד, פן תרגיש אוליה בסבת פטוריו וגמר להודיע לתנחומוביץ על דבר הפטורין לאחר נסיעתה.

אוליה באה בפעם השניה בלוית סטודנט אחד, כמעט ילד, וציָר שחור-זקן ומגודל-שער. פניו השזופים של הצייר נשקפו בין סבכי-תלתליו כאי כהה בים אפל. הסטודנט-הילד לא סר מעל אוליה רגע. הצייר שכר לו חדר בבית שומר-היער, והסטודנט בכפר הקרוב. אוליה נשארה ביער, בחדר-אביה. שרה באה אחר כך ליום אחד. היא לא הספיקה אז לראות את יוסף, ועכשו מהרה אליו, ויצחק הלך עמה. בדרך פגשו את הצייר. זה נלוה עליהם ודבר כל הזמן על דבר אי-האפשרות של כל מכחול וכל עט שבעולם למסור אף חלק כל שהוא מקסמי היערות. רוסיה העשירה! מה יש באירופה? חורשות עלובות על ההרים. האור חודר שמה מכל צד, ואין אף רמז של סוד. פה ברוסיה, גוש טבע אפל, תהום של פראות. אלא שסוחרי היערות מחריבים את כל זה, כדי להמציא קפוטי-משי לבנותיהם המפונקות. שרה התרגזה בלבה על אורחה של אוליה המדבר פה בטון כזה, והרגישה גם קצת ספוק נפשי. וברגע ההוא בא לקראתם יוסף, שהיה מטייל פה. הוא אכל בימים אלה מאכלי חלב, כי קשתה עליו ההליכה הרחוקה והיה מסתפק בטיולים קצרים. הוא לא הסתפר זה שבועות אחדים, ופניו החורים בתוך מסגרת שערותיו השחורות וזקנו המעוגל נראו פה זרים וסודיים. הצייר עמד משתומם והביט. ופתאום פנה אל שרה: "תבקש נא הגברת מאת הצעיר, שישמש לי דוגמא “לבחור יהודי”.

שרה נסעה. והצייר היה בא מדי יום ביומו אל יוסף, שהתרצה לשמש לו מודילה. אוליה והסטודנט היו כמעט תמיד נלוים עליו. הסטודנט היה מתהלך הנה והנה, משתעמם ומפריע, ואוליה הביטה בהשתוממות אל פני הבחור החור בעל זוג-העינים השקטות והקרירות. הצייר גלה לפניה מדי יום ביומו תָוִים מענינים חדשים בפני העלם. ואוליה השתוממה להכיר בו אותו “הקַוַלְיֵיר” של שרה, אלא שלא יכלה בשום אופן למצא את הקשר שבין זה של עכשו ובין הקודם. הצייר היה טרוד בתמונה והיא בצייר, ולא הרגישו בעלם ובנפשו. רק ביום אחד, כשהיה הצייר צריך להעביר במכחולו על פני העינים למען תת להן את בטוין הגמור, הרגיש פתאום בשנוי שבהן, ובפנותו אל אוליה אמר: “העינים שלו אינן שקטות עתה, קודחות הן”. אוליה לא ידעה מה לענות: היא לא ראתה כלום ולא הרגישה כלום. אלא שבצאתם נשענה על זרועו של הצייר ולחשה: “העלם הוא, כנראה, חולה מאד, מאד”.

אוליה ובני לויתה, בצרוף סטודנט ואחותו, שהיו באים לפרקים מהעירה הסמוכה, בלו את זמנם יפה, טִילו ביער, שטו בסירה, לקטו פטריות וצָלון, קטפו ענבות אדומות והמתיקון ואכלון, שחקו במשחקים שונים, רצו, רקדו, התגוששו, והציר והסטודנט-הילד גם התעמלו. נלוה עליהם גם רופא צעיר רוסי, צַיד, שהיה בא מזמן לזמן לתוך חברתם. יצחק נשאר גם בפעם זו מחוץ לחברה. נלוה עליהם לפרקים גם איזה אקסטרן לא מוצלח, שהיה מורה בבית חוכר אחד בסביבה. ויצחק הרגיש שנשתנה פה איזה דבר. הוא, איש-המסחר, נדחף פתאם החוצה, ויוסף הנהו עתה חשוב בעיני אוליה ממנו, אם כי גם לו לא שמה לב. ויצחק החליט ביתר תוקף להתפטר מיד אחרי נסיעתה.

אך למן היום, שנהיו עיני יוסף קודחות, נפסקו הפגישות בינו ובין החבורה. הצייר היה עוד לפרקים נכנס אליו קצת מפני הכבוד, ובעיקר לראות: אפשר שקטו עיניו שוב. יצחק, שהיה בא עכשו אל יוסף כמעט יום יום, הודיע לשרה על דבר מצבו של יוסף המעורר דאגה. הוא גם רמז לה על דבר הסבה. יוסף היה לפרקים עתה, ביחוד בימי גשם, נשאר במטה, ועיניו נהיו יותר קדחתניות, פניו חורים יותר וידיו התחילו רועדות. אחר-כן התחילו אצבעותיו כאילו קופאות, ועיניו מזמן לזמן בולטות – כאילו הביעו איזו תְמִיָה על חידה איומה שפתרון אין לה. הצייר, שראה פעם את עיניו אלו, כמעט חשב לתת את הבטוי האחרון לתמונה, אלא שהרגיש כי ההרמוניה תהיה נפגמת מזה, והחליט, כי בחור יהודי מסוג זה הרי מוכרח להיות הרמוֹני. ובינתים מצא לו הצייר את אחותו של הסטודנט בן-העירה וגם ריבה כפרית בת-היער. את שתי אלו צִיר וצייר במהירות ובקלות בפוזות שונות, ואוליה הרגישה, כי נדחקת היא הצדה. הסטודנט-הילד התחיל חולם, כי הגיעה שעתו, עד שאוליה רמזה לו שיכולה היא לחיות פה גם בלעדיו, והסטודנט אחרי שכתב לה מכתב ואיים באבוד עצמו לדעת ולא נענה, עזב את המקום ונסע – כפי שאמר, מתוך עלבון, להגימנזיסטית, אחות הסטודנט בן העיירה – אל הקוזינה שלו, שהיא תמיד היתה מסֻגלת להבין אותו יותר מאשר זו, האגואיסטית הקרה. הגימנזיסטית אמנם רחמה עליו, אך היתה טרודה להמציא פוזה חדשה לצַיָר, וחוץ מזה היה גם הרופא הציד מנדב לה איזו מחמאה. ואוליה הרגישה עצמה אחר כך בודדה. ביצחק כאילו לא הרגישה, רק פעם זרקה לו שאלה, סתם, בלי שום כונה, אם זאת היא כבר הַקַרְיֵירָה האחרונה שלו ואם וִתר לגמרי על האוניברסיתה. והוא הרגיש את כל שויון-הנפש שבשאלתה המקרית והשתמט מתשובה ברורה. בינתים באו ימי-גשם אחדים; הרופא הציד לא נראה, לא באו גם הסטודנט ואחותו, הצייר לקח לו סוס ובין גשם לגשם נסע אל העיירה ומשם לתחנת מסילת-הברזל, והודיע לאוליה בפתקה שעליו לנסוע לשבוע-שבועים. אוליה לא ידעה, אם להשאר פה ואם לנסוע – ונשארה. השעמום תקף אותה באופן מבהיל. לנסוע אל העיירה לא חפצה: לא סבלה את הגימנזיסטית הקטנה. בינה ובין יצחק כאילו הפריד איזה קיר. וביום אחד יצאה לטייל ונגשה אל יוסף. הוא נבהל בראותו אותה ועיניו נהיו רגע קודחות, אלא שאחרי רגע השתוממה לראות שֶכָּבָה האור בעיניו ושחורו פניו בחורון-מִשְנֶה, אחרי שאדמו רגע בתחלה. מאז היתה נכנסת אליו פעם-פעמים ביום, ישבה ושתקה עמו, הרשתה לעצמה פרקים גם איזו השתובבות קלה, והיתה סוחבת אותו לטייל. פעם לקחה אותו אתה אל סירה בלילה, ומתוך שלא היה בו כח להחזיק במשוט, לעגה לו ונהלה בעצמה את הסירה. יצחק כתב פעמים לשרה שתבוא, והיא באה לבסוף. על שאלתו: מדוע לא באה קודם – ענתה: “לא יכלתי”, ולא נתנה שום פרושים. היא נכנסה אליו, ישבה אצלו, טפלה בו, אלא כשבאה אוליה, התפטרה באמתלא והלכה. "מה לעשות?” התאוננה לפני יצחק: “אני הרי מוכרחת לנסוע”, ונשארה. היא שבה לפנות ערב ושהתה אצלו עד שבאה אוליה מחר. "איפה היית, שרה?” שאלה זו. שרה התאדמה וגמגמה: “כך. היה מאוחר ונשארתי אצל בעל-הבית שלו”. ושוב שאלה את יצחק: "מה לעשות?” הוא שקע במחשבה ולבסוף אמר: “אם עליך לנסוע קחי גם אותו עמך”. פניה חורו ואדמו חליפות: “זה אי-אפשר”, ונשתתקה; ויצחק נשך את שפתיו, ואחרי הפסקה קלה ענה: “אין דבר! סעי! אני אביא אותו אחרי שנים-שלשה ימים”.

בעוד ארבעה ימים נסע יצחק עם יוסף אל העיר. אוליה נשארה עוד ביער, ובינתים שב יצחק. השַפֶרִים ספרו שאת כל הימים האלה בלתה בטיולים בדרך בין ביתם לדירת יוסף ושטה יחידה בסירה. וביום ששב יצחק קמה ומבלי דבר כלום נסעה אל התחנה. היא נשארה אצל אבותיה רק שלשה-ארבעה ימים ואת יוסף לא הלכה לראות ולא שאלה גם לשלומו. ובאותו השבוע שבה לפטרבורג, למרות שהלמודים התחילו רק אחרי שבועים ויותר.

* * *

ובריאותו של יוסף הלכה והורעה מיום ליום.

ימים אחדים אחרי נסיעת אוליה התפטר יצחק ממשרתו. ומתוך שתנחומוביץ מצא תיכף במקרה גזבר חדש, ויצחק הודיע שאת החלטתו לא ישיב – ענהו תנחומוביץ, כי יכול הוא לעזוב את היער אפילו תיכף, מכיון שהוא דוחק כל כך, ויש לו, כנראה, עסקים יותר נחוצים.

"משוגע כזה!” אמר תנחומוביץ ימים אחדים אחרי המעשה: "יש לאדם משרה כזו, יש תקוה לעלות ולעלות, ודומה כאילו אוהב האדם כבר את העבודה שלו ועובד בה בכשרון, ופתאם – הא לך! התפטרות. נו, הבחורים של עכשו, ועוד הפעם אֶקסטרן, בלי מגפים. ברוך, אומר אני לך: אל תתן לו את בתך! שומע אתה! "וברוך הניע כתפיו: “האלהים יודע את הבנים של עכשו ואת הבנות של עכשו, במי הם בוחרים ובמי הם רוצים. מחכה לה שם בחור של זהב בורשה, והיא רצה פה משעור לשעור כמשוגעת, ומטפלת בבחור משוחף”. ותוך כדי דבור הכה אותו לבו על דבריו אלה: “בחור יקר, נפש שלא מעולם זה, אבל מה יועיל הכל, אם מלאך המות חפץ בו. זהו חתן שאינו דורש שום נדוניא. מלה אחת והחתונה מוכנה. הדירה והרהיטים מוכנים אצלו תמיד”.

* * *

יצחק התכונן לעזוב את העיר, וסוף סוף נשאר: היה לו סכום כסף שחשך לו, והשיג גם שנים-שלשה שעורים, שכר לו חדר ברחוב היותר סואן והיה מטייל בכל שעותיו הפנויות, אם לא היה מבלה אותן בחברת יוסף ושרה. זו טפלה עתה ביוסף כאם, והוא התיחס אליה כאל אחות. אלא שבשעות הקדחת שלו היתה היא גוחנת אליו, מטה אזנה ומקשיבה, ופתאם היתה רועדת כולה וקופצה כנשוכת נחש מעל מטתו. וזה היה דוקא בשעה שהחולה היה כולו חלום, ועל פניו היה נסוך חיוך של אֹשֶר.

* * *

– מה חושבת את לעשות, שרה? – שאל אותה יצחק באחד הימים – הענין הרי מתקרב אל קצו. –

שרה חִיכה במרירות: "וכי יודעת אני? אפשר אסע, אשתעמם בפטרבורג או בשויץ באיזו קולוניה של סטודנטים. אפשר שאשאר פה, אלמד עברית ואקרא את הספרים החביבים עליו ואשא זרי פרחים על קברו; מה יכולה אני לעשות אחרת?”

יצחק התאנח. – כך, שרה, כך; – ואחרי הפסקת רגע הוסיף בלחש: – אמרי נא, שרה, מפני מה זרים אנו כל כך זה לזה – כלנו? –

ושרה פרצה פתאם בצחוק: "יודע הוא – יצחק – אוליה התחתנה. אתמול נתקבלה תלגרמה. אבותיה לא ידעו כלום מזה. ויודע אתה עם מי? עם סגן-מנהל של בנק פרטי: מרויח הוא עם האחוזים שהוא מקבל תשעת אלפים רובלים לשנה. הם נסעו ליַלְטָה ולקַוְקַז. הוא תוכל עתה לקנות בכל שנה איזו תמונה של הצייר שלה, ואפשר גם את תמונת יוסף…”

– זו הרי לא נגמרה – העיר יצחק ולעג בלבו על הערתו זו.

ובצחוק כמעט הִיסְטֵירִי אמרה שרה: “טוב: אני גם כן אסע לורשה, – אל ההוא”.

* * *

ומה עם וֵירָה שלך? שאל פעם יצחק את הקרח: – מפחד אני, כי כל הענין שלך אינו אלא שַנטַז'! –

הקרח התרגז: “ומה אתה חפץ? להכריחני להראות אותה לך? לא, חביבי, טעית: איני טפש כל כך”.

וכששבו מהלויתו של יוסף, – וזה היה ביום אביב מוקדם, בשעה שהקרח נִשא בזרם הנהרות ושמים בהירים שחקו מלמעלה ורוח חמה נשבה ופרחי-שלג התחילו מבצבצים מתחת לשלג שהלך ונמס, – פנה יצחק אל שרה ואמר: – יודעת את? הרוקח מתכונן לנסוע אל וירה שלו. –

על פני שרה חלף חיוך של צער. – "וירה שלו? ומה הוא חושב, יצחק, האומנם וירה זו היא דבר שבמציאות?”

וקולה נהיה עמוק ולוחש: "בעולם הרי הכל הוא כה אורירי, חולף, – מה נשאר לנו מכל חלומותינו? "והיא לחשה ברעדה: “איפה הוא יוסף? איפה הוא הצייר של אוליה, ואוליה בעצמה? איפה אנכי בשביל זה שבורשה” – וקולה רעד בגניחה כמעט – “ואיפה הוא יוסף בשבילי? ואוליה בשביל – נאמר: בשבילו, יצחק, ובשביל” – קולה נפסק לרגע: – "בשביל יוסף? מי יודע, יצחק, אפשר רק הפרוביזור שלנו הוא המאושר? אפשר וירה שלו היא באמת הדבר היחידי שיש בעולם?”

יצחק שתק. הוא לחץ את יד שרה. ובצעדים מדודים ומתונים, מחרישים, טילו שניהם ברחוב המרכזי הסואן של העיר.

תרע"ו.