עם רדת היום ותחילת דמדומים אהבה לאה לגשת אל הראי. ביום היו קמטי הפנים מרגיזים אותה יותר מדי, והיא כבר גם עיפה ללקט את השערות הלבנות שצמחו לה בכל בקר. בלילה פחדה מפני הראי: שם נראתה לעצמה כאיזו בריה משונה שבאה מעולם זר, כדי להטיל אימה. ורק בשעות הרכות שלפנות ערב, בשעה שהתגנבו דמדומים ואורות מלטפים ודוקרים התאבקו זה בזה – היה הראי מדבר הרבה אל לבה. הקמטים כאילו באו בצללים והשערות הלבנות היו לחסרי צבע, ורק פניה היו עוטים חורון מיוחד ועיניה הבריקו יותר מבשאר שעות היום. אז היתה מתחילה לאה להכין את עצמה לקראת טיול-הערב.

גברו הדמדומים. קוי שמש אחרונים נראו כאילו חפצו לדקור ותש כחם. על הקירות רקדו צללים. פה ושם זרקו קוי-השמש נקודות אור אחרונות. ולאה חלמה: צפרים – לא, לא! ילדים קטנים – נלחמים הצללים בנקודות-האור – בולעים אותם ונדקרים על ידם. והארובה הגדולה אשר מימין לחלון זורקה צל גדול ועב הבולע את כל נקודות האור. פחד תוקף את לאה. היא יושבת על הספה. היום גוע. הלילה יורד. מחר – יהיה בודאי יום אחר. זה שהלך לא ישוב. לא, לא – לא צריך גם לחשוב. היה יום ועבר. צריך ללכת לטייל. הוי, כמה ארך היום. יום קצר היה, יום חורף – לא, אז היתה כמעט ילדה. לא היה אף קמט אחד, אף רמז לשער לבן. ומן אז נמשך אותו היום – וכולו יום קר, אפל, והוא כל כך ארוך – וכל אותו היום היתה רק תקוה אחת ממלאה את הלב כבכל הימים הדומים זה לזה. לא ישוב היום. – ולאה מביטה סביבה: חושך.

בצהרים קרבה אליה חברתה מרים והזמינה אותה ללכת עמה לפגוש את השנה החדשה בתוך החברה שלה. לאה לא הסכימה. למה לה להפריע, אמרה לעצמה. מרים היא ילדה טובה, אינה כאחרות. אלו האחרות, – הצעירות כהזקנות – כמה הן זרות זו לזו. גם את הילדים אינן אוהבות. כל אחת שקועה בתקוותיה או בבדידותה. מרים – זוהי כל כך רעננה. חבל רק על זה, שהמְנֻוָּל לוקח אותה בידיו. הוא גם כן הזמין אותה ללכת עמהם. לא, לא. עם מרים לבדה היתה הולכת. עם שניהם – לא. אי-אפשר.

היא קמה, לובשת את מעילה ויוצאת החוצה. בחוץ כבר מרגש ריח הלילה הבא. הרחובות מתמלאים בני-אדם. הלילה – ליל ירֵח ושלג לבן וקשה חורק תחת הרגלים. כמה אדמו ורעננו פניהם של העוברים. עגלות חורף משתקשקות על השלג – והרחוב כאילו מזמין לסעודה. אל לאה נגש פקיד-צבא. ‘הגברת תרשני ללוותה?’ שואל הוא. לאה אינה עונה ועוברת הלאה. כמה חצופים הם! אינם נותנים לעבור. כך הוא בכל ערב וערב. מתי ילמדו בני האדם לכבד את האחרים? ומבטה נתקל במורה-הגיאוגרפיה של בית הספר, שהיא מלמדת בו. הוא הרגיש בה ומתאמץ להשתמט ממנה. כמה קטן ברגע זה! מה הוא מפחד? היא לא תגש אליו וגם לא תעצרהו. ואיזה יחס יש לה אליהם? לפרקים היא שוכחת עצמה, קשה עליה הבדידות והיא נכנסת עם אחד מהם בדברים. וכי הם חושבים שהיא חוזרת אחריהם. מי יותר טוב מהם – הם או האופיציר? אפשר הוא. לאן רצות כל אלו העלמות? אינן יודעות שאין כלום? חלום יש פעם אחת בחיים ורק פעם. השאר הוא – כמה מבריקים אורות התיאטרון! ולאה נגשת אל הבית ונכנסת.

התיאטרון מלא. מציגים היום דבר לא רציני ביחוד. אבל גם לא קל. כשהוא לעצמו – הדבר אינו אומר כלום. הפובליקה משתעממת ומוחאת כף. היום שום איש אינו נזקק להתרוממות הנפש. כל אחד נושא את העליזות בנפשו. הלילה הבא מבטיח להם הרבה, קורא, מושך. מי הוא האדון היושב על ידה? למה הוא יחידי? בן-אדם שכזה אינו יכול להיות בודד.

בהפסקה בין האקט השני והשלישי נכנסו בשיחה. הוא הנהו אורח בעיר זו – מחר יסע. אשתו בודאי כבר מתגעגעת עליו. הוא ישב פה כשני חדשים לרגלי מסחרו. שכר לו חדר פרטי: אינו סובל את בתי המלון. כמה נעים לה למורה הקטנה והחורה לטייל פה עם גבה-הקומה הזה בעל השפם הצהוב. מוזר הדבר! כל כך בריאות ואין רמז לשביעת רצון. אין גם רמז לעצבות. איזה שווי-משקל – ודי: עינים כחולות –

נגמר החזיון. מה יהיה עכשו? הוא מבקש רשות ללוות אותה. לאן ילכו? הוא, באמת, חשב בראשונה לשוב אל חדרו. הוא אינו אוהב את כל הרעש הזה. יש לו משפחה. אשתו יפה וילדיו בריאים. בכלל, טוב שיהיה אדם במדה. אבל עכשיו יש לו חשק לטייל. הם מטיילים. אפשר יכנסו לאיזה מקום לאכול ארוחת הערב? היא סוקרת אותו: עם איש זה אין מה לפחד. יש לו אשה יפה ובריאה – על שפתיה מופיע צחוק קל. היא נראית לעצמה צעירה בכמה שנים.

הריסטורן שנכנסו אליו היה מלא אדם. על כל שלחן עמדו בקבוקי יין וקוניַאק והקהל חכה לצלצול שעת-החצות. קבוצות גברים ונשים עליזים ישבו, דברו, צעקו ושרו. לרגעים שקטו הכל. האורקסטר התחיל מנגן ואחר כך רקדו נשים אחדות ושרו שירים צועניים. היא לא אהבה ללכת למקומות כאלה, אבל עכשו היתה נהנית ממראה עיניה. הוא בקש רשות ממנה להזמין יין. כך – אינו אוהב זה. הכל צריך להיות במדה. אבל כשכל העולם צוהל קשה לאדם לשבת כמו בכל יום חול. ליל השנה החדשה הנהו סוף סוף רק אחת בשנה. ומחר הרי ישוב לעירו. שם, בחוגיו הוא, אין נוהגים לחוג חג זה. היא מסכימה לו. אבל שתה לא תשתה. ‘למה היא מפחדת?’ שואל הוא. ‘איזה אסון יוכל להָמִיט זה?’ היא צוחקת. הרוקדות שרות על שכחה ואושר. והיא חושבת: לו לא תגיד את זאת – הוא לא יבין. לא מפני אסון מפחדים – הוא אינו מפציר. כשאדם אינו רוצה, ודאי שהוא צודק. הוא שותה כוס אחת ושתים – ונהיה צוהל. איזו עלמה צעירה ועליזה זורקת אליו מבט. ‘איזה גבר יפה!’ שומעת היא לחש אשה מאחריה. נדמה לה, שהוא גם כן מתחיל לזרוק מבטים הצדה. והיא פונה אליו. כן, הוא צדק: כשהכל שמחים, אסור להיות עצוב. וכשהוא מוזג לה כוס, אינה מסרבת עוד. היא נעשית עליזה. על חורון פניה מרחף עתה אודם קל. כובעה זורק צל על פניה ונותן לה מראה של ילדה שובבה. מה חפצה היתה להשתובב קצת! הוא מוזג שתי כוסות. הוא שותה שוב לחייה, לחיי שכנתו הנעימה בתיאטרון. והיא חושבת: ליל השנה החדשה הוא רק אחת בשנה – ושותה שוב. נהיה לה חם. היא מתחילה לצחוק בקול. צחוקה עדיין קצת רענן – אומרת היא לעצמה. היא קמה רגע ונגשת אל במת הרוקדות. היא נתקלת בחבורה של מורים ומורות. גם היא פה? עם מי? אפשר תשב עמהן. לא, לא. יש לה גבר יפה. מורה צעירה קמה. היא תלך לראותו. הן קרֵבות. הצעירה מביטה ומתאדמת. כן, יפה. מאין הוא? היא משתמטת, נגשת אליו ומציעה ללכת לטייל. הם קמים ויוצאים.

טיילו קצת. אחר כך הוא מציע לקחת עגלת-חורף. ובעוד רגע הם יושבים בעגלה. ‘אל השדה!’ אומר הוא לרכב. נשבה עליהם אחרי רגעים אחדים רוח קרה ודוקרת. נפתח לפניהם מרחב, כלו מכוסה שלג. מטיילים להם הרוחות חפשי, השלג חורק והלבנה מאירה. מתאדמים הפנים והלב דופק בחזקה. הוא עכשו עליז קצת יותר מדי. הוא שכח קצת את תורת המדה. היא שואלת אותה לאשתו. הוא נבוך רגע, מתחיל לדבר ועובר אל השלג. איזה שלג! אפשר היא חפצה לצאת מן העגלה ולצחק בכדורי שלג. היא קופצת בשמחה. עוד רגע וכדורי שלג עפים מזה לזה. הרכב צוחק: פגע גם בו כדור שלג. מציעים גם לו להשתתף. לא, הוא לא יתאבק עם אדונים. וכדורי השלג עפים: לאה התגברה על בן לויתה והוא עושה את עצמו כבורח. היא זורקה עליו כדור גדול ובורחת. הוא מדביק אותה זורק בה כדור והיא נתקלת וכמעט נופלת. הוא אוחז בה. נדמה לה, שהיא מרגישה את נגיעת שפתיו. מה זה? אך, אין דבר! ליל השנה החדשה הוא רק פעם בשנה.

ובישבה בעגלת החורף נשענה עליו. היא מרגישה קצת רגשי-נֹחם. כמה שנים זכרה את אהבתה ולא נתנה לשום דבר לחלל אותה. הוא חלל את האהבה הזאת כבר, עזב אותה והלך לו לדרכו, והיא לא יכלה לותר עליה. אחר באו ימים שהתגעגעה לחיים, אך החיים לא באו. עכשו היא מפחדת. הנה הם החיים! – הנה הוא החלום על דבר ילד שיהיה רק לה, שלא יכיר אחר כך את אביו. תחפץ – יהיה הדבר. עכשיו הכל אפשר. – לא, לא, לא! צריך לברוח!

ובעיר הם יורדים ונכנסים אל חג-מסכות. הוא מציע לפניה לרקוד. אינה יכולה: אין לבושה הולם. אין בכך כלום. בלילה זה אפשר גם כך. היא מסכימה. כמה שנים שלא רקדה! אין דבר: היין מניע את הרגלים העצלות ביותר. עוברת עליה שעה של רקודים ומחולות. ראשה מסתובב והלב דופק עד לשגעון. עוד קצת יין וזה יעבור.

וכשנגמר הנשף והם יצאו וטיילו עיפים ברחוב, הרגישה פתאום עצב כבד בלב. בחוץ עברו אחרוני העליזים והשתובבו והתהוללו. עברו זוגות, זוגות וכולם עליזים. כל אחד רץ לביתו, לחייו. לאן תלך היא. והיא רועדת לזכר חדרה. לא, לא – הם יטיילו עד הבקר. היא לא תכנס עכשיו החדרה. הם מוסיפים לטייל, עוברים ברחוב קטן. אפשר יכנסו רגע אליו להנפש? פה חדרו. יוכלו גם לסעוד לבם קצת. אצלו תמיד יש מעט מן המוכן. היא סוגרת עיניה. רואה היא את ההוא יושב חבוק עם אשתו וילד משתעשע לרגליהם. הוא בגד בה. כמה שנים עברו? לא, הוא לא ישוב. אם יעבור לילה זה, גם הוא לא ישוב. והיא עולה עמו. הוא מדליק את המנורה. יש אוכל מן המוכן. יש גם בקבוק יין. יהיה מה שיהיה. לילה זה הוא רק אחת בשנה.

בבית הספר אי אפשר לה יותר להשאר. המורות הצעירות, אלו הלועגות לכל משפטים קדומים, לועגות לה בחשאי. הזקנות משתמטות ממנה ומראות לה פנים נזעמים. המורים התחילו יותר מדי מבקשים קרבתה. והיא כל כך שמחה וגם עצובה. מה לה ולהם. עכשו יש לה תקוה. מרגישה היא בחיים הדופקים תחת לבה. היא עכשיו מרחפת בין תוגה משונה ועליזות בלתי רגילה, בורחת מהמורות ומפחדת מהמורים. מהו הפחד? מפני מה פחדה כל כך אז? מפני מה בני-האדם כל כך מפחדים את האושר? הנה המורה הצעיר החדש. כמה הוא רענן וכמה חי! אמת, הוא מבקש רק את הרגע, ואחר כך לא כלום. ומה בכך? וכי אין הרגע הכל? לא, לא. המאורע צריך להשאר יחידי אצלה. עכשו יש לה הכל והיא אינה שייכת לשום איש. זה נסע. הם לא יפגשו לעולם. הילד יהיה רק לה. צריך שיהיו הדלת והלב סגורים בפני כל מורים שבעולם. עכשו יהיה לה מאורע זה לחלומה היחידי. החלום הארוך, זה של כל העבר – נמחק ברגע אחד. זה היה צל גדול, ארוך ועב. נקודת-אור בלעה אותו. עכשו יש הכל – ולא צריך יותר: יהיה ילד –

והיא עזבה את בית הספר ונסעה לעיר אחרת וחיתה שם חיים שוקטים. היא לא נפגשה עם איש ורק קראה ספרים וטיילה יחידה. ובערב אחד נולד לה ילד גדול כְּחול-עינים. היא הצטערה. הילד צריך היה שיהיה חִוֵר עם עינים שחורות – שלה. עכשו יש לה שותף בילד – והיא תרגיש אותו תמיד. זה השותף כבש אותה, נצח גם את אהבתה, שלה נשתעבדה כל ימי חייה. והכל בלי עמל. ועכשו גם הילד שלו הוא. לא, היא תתנקם בו: הוא לא יראה את הילד לעולם. והילד גדל – ואשרה רחב. היא שבה אל העיר הראשונה. שערי בית הספר נפתחו לפניה שוב. הילד השלים עמה את הכל. המורים נסו גם עכשו להתקרב אליה. היא יפתה עתה שוב. קמטיה לא הורגשו עכשו והשערות הלבנות חדלו מצמוח. עכשו היה חביב עליה הראי תמיד. ביום ראתה את עיניה מבריקות, את פניה מתאדמים וכולה חיה ועליזה, ובלילה – ראתה את חלומה. המורות הזקנות אהבו את הילד – והצעירות גלו לפניה את כל מסתרי לבותיהן. היא הרגישה את עצמה כל כך מאושרה, העולם נראה לה כל כך רחב והימים כל כך מבטיחים – עד אשר בבקר אחד קמה ותשלח מכתב לאבי ילדה. ‘אין אני באה לבקש ממך כלום. היה כולך לאשתך היפה ולילדיך הבריאים. אני רק באתי להודיע לך את אשרי הגדול. יש לי ילד, וכלו דומה לך. קנאתי בך בראשונה, אך מודה אני לך על הכל. פחדתי תמיד מפני האושר ואתה באת ותכבוש אותי בשבילו. אך בכל זה חפצה אני שהילד יהיה רק לי’. על המכתב הזה לא באה תשובה, והיא לא הצטערה.

הילד הלך וגדל. המורים עיפו מבקש את קרבתה, ולבה התחיל שוב להתגעגע לאושר. מפני מה צריך להיות רק אושר אחד בחיים? שאל אותה לבה – אך הילד לא נתן. לא. יחיד יהיה לי זה ויחיד גם חלום אותו הלילה. והגעגועים רבו ועמם גם העקשנות. התחילו להראות שוב קמטים בפנים ושערות לבנות שבו לצמח בראש – אך עכשו לא קשה היה ללקטן: מעטות היו.

בערב אחד חלה הילד. היא חשבה, שזוהי רק מחלה קלה. אחרי שלשה ימים הורע מצב הילד. ובערב אחד ישבה על מטתו והקשיבה לנחרת גסיסתו. ולמחר, לפני הלויה, כשהביטה בראי נדמה לה, כאילו כל ראשה הפך לבן – ופניה כאילו נחרשו כלם: מלאים היו חריצים. ומאז לא לקטה יותר את השערות הלבנות.

בימים הראשונים התקרב אליה העולם. נחמוה המורים, בכו עמה המורות הצעירות ונענו לה בראשן הבתולות הזקנות שבהן. אך עבר חדש והבדידות שבה לשכון אצלה. העולם התחיל לעזוב אותה, המורים והצעירות משתמטים ממנה והזקנות נראה לה כאילו הביטו לא בלי שמחה לאד. ויש שנראה לה כאילו האדם מתנקם בה על הפירה את חֻקי-האדם. אבל, מדוע ענש אותה הטבע והיא הלא עשתה רצונו? ובכל שעות דמדומים היתה יושבת ושוקעת במחשבות ובשאלות. הטבע הרי חי היה למן אותו הלילה יחד עם ילדה. ועכשו טושטש הכל. העולם אִלֵם. ושוב מרחפים הצללים ומושלים בחדר. שלש שנים לא ראתה אותם. הנה מפזזות נקודות-אור אחרונות – צפרים? ילדים? לא, נקודת אור אחת – צפור אחת, ילד אחד – והנה בא צל ארובת העשן הגדולה ובולע את נקודת האור האחת.

והגיע שוב אותו הלילה, ליל ראש השנה. היא תלך לטייל, תחזור על מקומות אשרה. היה חלום וצריך שישָמר בלב. מה נשאר חוץ ממנו? אפשר גם תטייל בעגלת חורף, אפשר גם תשתה יין, ואולם יחידה תהי, בודדה. לא, לא – החדר והלב צריכים להיות סגורים. ובכלל, מי יחפש אותה עכשו?

יצאה החוצה. ושוב אותו אור הלבנה, אותו השלג החורק, אותן עגלות-החורף המשתקשקות, אותם הטיָלים והזוגות העליזים. לא, כך אי אפשר. בא אז אדם זר ויכבשנה – עכשו צריכה היא בעצמה לבקש את אשרה ולכבשו. בפעם ההיא נוצחה אצלה האהבה, עכשו צריך שינוצח גם המות.

וכשקרב אליה אחד הטיָלים ויבקש ללוותה – האירה לו פניה. ‘לא בכל שנה אפשר לחכות לשכן בתיאטרון’ – אמרה אל עצמה ולעג מרירות עוה פניה. ואחרי ליל טיול, נסיעה בעגלת חורף, שתית יין ורקודים הזמינה את מְלַוֶהָ ונכנסה עמו אל מעונה.

ובבקר, כשהלך מלוה ממנה, קרבה אל הראי ותעביר את ידה על פניה ותחל לשפשף באצבעותיה את קמטיהם. אחר זה ישבה כשקווצותיה פזורות והחלה ללקט את שערותיה הלבנות.

תרע"ג