א    🔗

היתה שעת-דמדומים. אברהם עלה את המדרגות ודפק בקיר. שקט: לא נשמע צעד. צלצל אחת ושתים, ואין פותח.

– מוזר הדבר, – אמר אל עצמו וצלצל בפעם השלישית: – איך זה אין איש בכל הבית? – נוגה ירד מעל המדרגות ויצא החוצה.

השמש כמעט שקעה. אלא שמפה, מן רחובות-העמק האלה, רואים היו משקיעתה רק את אֹדם-העננים. לעתים רחוקות, כשהיו השמים מעוננים והמערב בהיר למחצה, והשמש השוקעת היתה זורקת אש גסיסתה על כתמי-העבים עד שאלה היו לוהטים כולם – היתה השקיעה שופכת זהרה גם על רחובות אלו. ודמדומים אלה של עכשו, כאילו להכניס, היו דמדומים רגילים וחורים, והרחוב עם חייו נראה בשעה זו פשוט ויום-יומי עד לשעמום. אברהם הרים ראשו וזרק מבט אל חלונה הפתוח של רוזה למעלה, הביט וצחק על עצמו: הרי ודאי אינה שם עכשו: הבטה זו למה?

והתחיל לטייל, כדרכו, בלי מטרה, ברחובות, נכנס אל איזו גנה קטנה, זרק מבטים אל עגלות-הטרם המלאות, שהובילו עתה אלפי בני אדם אל מחוץ לעיר, אל נאות-הקיץ ואל שפת-הים. צריך היה לנסוע לאחד המקומות ההם. שם אפשר לשבת בחשך על סלע בתוך המים ולהסתכל לתוך החשכה. חשב והמשיך את הליכתו – או, יותר נכון, זחילתו, – מבלי דעת לאן ולשם מה.

ועל הלב רבץ איזה דבר לוחץ והעיק וצבט כבצבת: רוזה זו היכן היא עכשו ועם מי היא מטיילת? עסק ביש! מקומות קבועים לטיול הרי אין לה. ובמקומות המקובלים ודאי לא יפגשנה. אפשר יצאה רגע לחנות או נכנסה לשעה קלה לאיזו מכרים. ומבלי להרגיש איך נהיה הדבר ראה את עצמו שוב על יד דירתה: חשך.

ובחוץ היה ערב. הדלקו הפנסים וצלצול הטרם נהיה יותר צלול ופני העוברים כהים וכאילו רומזים לאיזה דבר. וצללי השִטות על המדרכות כאילו התנמנמו ורעדו, שחרו והתנוצצו אלמים ומאום לא אמרו.

ואז הלך אברהם וצעד צעדים מהירים אל הבולוַר המביט אל הים.

 

ב    🔗

הבולור מלא היה טיילים: בחורים, עלמות, נערות וגם ילדים וילדות. נגנו שם בשני הקצוות: תזמרת גדולה צבאית בצד זה וקטנה של מיתרים – בצד השני. ובאמצע טייל הקהל, כולו כמעט לבוש לבן, והספסלים היו כולם מיושבים, ואהלי-הריסטורנים מלאים. הקהל אכל גלידה או סעד את לבו. ואברהם טייל נדחף בין הקהל הנה והנה. בין אלפי האנשים לא פגש אף מכר, דבר שנראה לו מוזר – אף כי תמיד כמעט היה כך – מוזר ומעיק. אלא, ברגע שנראה לו כאילו יושבים איזו מכרים ומכרות על אחד הספסלים – מהר להשתמט ולהסחף עם הקהל, וראה עצמו נדחף, מבלי הבין מדוע, אל צד היום. שם עמדו כסאות מרובים מבלי שישב עליהם איש. ואברהם ישב על גדר האבנים הנמוכה המבדילה בין הבולור הגבוה ובין הנטיעות היורדות מטה, אל פרור-החוף.

סביבו השתובבו עתה ילדים וילדות, התפרצו קולות צחוק, הופיעו העויות, נראו דחיפות והרגישו גם תנועות לא צנועות ביותר. אברהם התרגז: – כרך! – ונזכר כי עד עכשיו לא היו ילדים מטיילים פה. איזו רוח שגעון תקפה קיץ זה את הילדים, ואת העתונות המקומית, זו שהגינה על ‘חפש האהבה’ ודרשה בעד האשה את החפש שיש לגבר – את עתונות זו תקפה פתאום מחלה של צניעות. ואברהם חשב: באמת, ילדים אלה משפיעים על העצבים, אלא מי יבא לשפוט: איזו שנה ואיזו מדת-בגרות של הגוף יכולות לשמש גבול בין האסור והמותר. ובינתים נסתבכו בו שתי ילדות בנות 15–14. והוא הרגיש בעצמו ביחס אליהן מעין ‘שמאל דוחה וימין מקרבת’. הן קראו לו ללכת עמהן אל אחת הפנות האפלות מתחת. ואברהם חשב: חוצפה! קטנות כאלו! הילדות חכו רגע, הפנו ערף ונסחבו אחרי שני גימנזיסטים. ואברהם שמע אחת מהן אומרת: ‘בודאי ‘מתאהב’ הוא בחור זה ומחכה לזו שלו’. הוא נשך את שפתיו ושתק.

 

ג    🔗

אברהם לא הרגיש בעבור עליו צעיר אחד ועמד על ידו והסתכל בו, לא הרגיש גם כן כשסר מעליו הצעיר וישב לו על גדר-האבנים על יד חבורת צעירות עליזות. הוא הביט עתה אל הים, והכל נראה לו זר ומשונה, למרות היותו פה שתים שלש פעמים בשבוע.

ירד הלילה ורבץ אָפל, כבד ומחניק על הארץ. החום, שביום היה כאלו מתפורר ונשא גזרים, גזרים על כנפי-רוח-הים באויר, מתקרר ומזדכך: רגע לוהט ורגע מלטף, – חום זה התגבש עכשיו וכגוש של אד שחור רבץ על פני הים והסביבה. מתחת לאד-גוש זה נראתה חלקת-הים כמשבצת כתמים שחורים ומוארים. אניות כבדות וסירות קלות רבצו כאחד, מעבר לאהלים והפלטפורמות של החוף, מפוזרות על פני שטח-המים, ולאור הפנסים והעששיות נראו צלליהן מתעמקים וצוללים ובולטים כעמודי-אבן וכקירות-ברזל שחורים ומאיימים. והלאה, מבריקים לאור האניות, נראו כתמי-שיש מתנוצצים באלפי זיקים נחים או רועדים. וגוש-האד מלמעלה ובאמצע כאלו הקיף כל אלה וחבק אותם בזרועות-הלילה שלו. על פני הים שרר שקט, אלא שפה ושם היתה עוברת סירה קלה בפנס או בלעדיו, והיו מבריקות רגע שמלות לבנות ופנים חורים או מאדמים ונעלמים בגוש-האד, נראים שוב וכאילו נבלעים בתוך האֹפל. ומזמן לזמן היתה מתפרצת שריקה צרודה מפחידה של איזו ארובה, וזרם עשן שחור-ורוד היה מתפרץ למעלה, מבקיע את האד וטובע בו. ושוב היה שטח-המים נקפא, והשיש המתנוצץ צוחק היה ומאיים כאחת.

נגש אברהם אל אחד האהלים ומצא לאשרו כסא פנוי על יד הקיר, לצד הים. האהל היה מלא. ישבו בני אדם עליזים או מפהקים, יחידים, זוגות, משפחות-משפחות ושתו, טעמו או אכלו, ופטפטו או שתקו: מנגינת-המיתרים נשמעה מדברת ללב ומבטיחה, ולרגעים הביא הרוח הקל, שכאילו התחיל מתעורר, רעש-חצוצרה ושאון-תוף. ואברהם אכל את הגלידה שלו לתיאבון, הסתכל אל הים, כאילו אמר לגלות בו איזה דבר שלא ידע עד כה, זרק מבטים מרגע לרגע אל פני קבוצת-מסובים זו או אחרת. ונודע לו פתאם, שכל הזמן חפשו עיניו את רוזה, וכי אל שמלה או כובע שנראו דומים לאלה שלה – רמוהו בלי הרף, למרות שידע היטב שאי-אפשר בשום אופן כי תמצא עכשיו פה. והוא צחק על עצמו: כשילך מפה – בודאי יאבד אותה. היא נמצאת בלי ספק באיזו שדרה. והוא קם ושלם, רץ וחפש אותה בכל השדרות. הקהל התחיל מתמעט. ואברהם נתקל פתאם באותו הצעיר שעמד קודם על ידו ושלא הרגיש בו אז: ובאי-רצון נמשך אחרי הצעיר הזה אל הרחוב מרובה-הטיילים שבתוך העיר.

 

ד.    🔗

– יודע אתה: חיים אסור כבר יותר משבוע. –

אברהם שמע את המלים האלה ומחו לא תפס כלום. מה לו עתה ולאיזה חיים? לדידיה יכל חצי-העולם להאסר. הוא שתק וחשב: בחור זה הנגרר עכשיו אחריו, אין לו עסק אחר מאשר לחשוב על איזה חיים זר לו בעצם. חיים זה מי הוא? ומה לבחור זה ולההוא? הנה עוברים אלפי טיילים בין הפנסים החורים והעלובים של הרחוב ואין איש חושב על שום חיים. שטות!

– כלום לא ספרה לך רוזה מאומה על זה? – שאל הבחור בתמימות.

אברהם נזדעזע, כמו התעורר מתנומה ארֻכה. – “רוזה? חיים? לא, כלל לא”. –

– היו לו הרבה שמות לחיים זה, – התחיל הבחור מבאר ונכנס לפרטים: – אני מכיר אותו פשוט: בן עירי: חיים בן הצובע. אצל רוזה קוראים לו: “יפים”, ושם, אצלם, קוראים לו “שרל” – ויש לו ודאי עוד עשרה שמות, יודע אני!? זהו בחור!

– “מי הוא זה? בעל הבלורית? זה האדם המלא?” – שאל אברהם. הבחור צחק במלוא פיו.

– בעל בלורית? חה, חה, חה! אצל רוזה – בעל-בלורית, אצלי – “אנגלי” ובשעת “העבודה” – יהודי בעל פאות או “קצפ” בעל זקן צהב ופרות-עזים, ופעם גם אופיצר מגוהץ עם דרבונות במגפיו. זה היה בחור: אקספרופיראטור, כדבעי! – והבחור לא הרגיש כשחלף רגע צל על פני אברהם, שחורו עוד קודם מאד.

– ואפשר פגשת את רוזה? – שאל הבחור פתאם; רגע נדמה לו כאילו רעד אברהם לשאלתו זו, אלא שתיכף נצנצה במחו מחשבה: ודאי טעיתי.

– “לא, גם אני חפשתיה ולא היתה בבית”.

– לכשתראנה תאמר לה שתבער קצת מן הבית: צריך להזהר קצת בימים אלה. מבין אתה? האחד סוחף את השני כגושי-שלג גולשים. אם תראנה קודם – תזהירנה. –

על שפתי אברהם רבצה עכשו שאלה שהעיקה על לבו ושפחד להוציאה מן הפה, אלא שסוף-סוף הפליט בזהירות ובמלים קטועות: “ויֶפים זה היה בא אל רוזה לעתים קרובות?”

– כלום יודע אני? אתה נמצא אצלה יותר. ודאי לא, – אמר בשנוי-קול כמו אחרי שקול-דעת: – כך: נכנס היה לפרקים מתוך שעמום. בשביל בחור כזה חדרה של רוזה הוא ענין שלם: רוזה, נמוסיה, התה שלה. לפרקים פוגשים גם איזה אדם, כלומר, איזה אינטליגנט “חיצוני”, שלא מן המצויים. אלא שסוף-סוף רוזה בשבילו אינה באה בחשבון: אהבה חפשית – זה לא בשבילה, ויש לה גם קשקשת של סוציאליזמוס פרינציפיאלי: האנרכיזמוס, כידוע, מחריב ומהרס את הריבולוציה. ומה גם מעשה “אֶקס”! ורוזה הרי מתרגשת בוכוחים. כך – הבחור הפסיק רגע, ואחרי שזרק מבט לכאן ולכאן ונהם כלאחר-שפה איזו נהימות מעין נגון קטוע, שב לדבר: – יֶפים כזה אמנם מלהיב קצת, ואפשר הרבה. רוזה יודעת עוד לעצור בעצמה, ורק העינים שלה מאירות; איזו מַנְיָה, למשל, החזה שלה כבר מתרומם, ובֶטִי – הרי כל אבריה רועדים. זהו בחור! אלא, רוזה היא קצת פחדנית, לכשתרצה, ואם חפץ אתה – לא מעט.

– פחדנית? – שאל אברהם משתומם: – נערה שישבה בבית-הסהר?

הבחור צחק.

– בית-הסהר! דבר גדול! מי לא ישב? אני, למשל, ישבתי, ואתה, במקרה, לא ישבת – ובכן, יוצא שאני גבור ואתה פחדן. צחוק! הכל מקרה. נערה כרוזה מפונקת היא, ואתם עוד קלקלתם אותה באינטליגנטיות שלכם. קודם אהבה גם כן את עצמה, אבל לא מצאה זכות-קיום מחוץ למפלגה. עכשו בא, למשל, קונסרוַטור-ניהיליסט ציוני משלכם ואומר: המפלגה בשביל האדם, ולא האדם בשביל המפלגה. הציוניות שלכם לנערות כאלו אינה נחוצה, אבל מפני האינטליגנט שבכם הן מתבטלות. זהו בסיס בשביל האיגואיזמוס שלהן. עכשו יכולה נערה כזו להתפנק על דקות-ההרגשה שבה, גליתם לה שיש בה נשמה יפה והרי היא פטורה מכל. אתם יכולים להפקיר את עצמכם גם בלי התבטלות מפני מפלגה ופרינציפ, ונערות כאלו הן כבר חפשיות מכל חובה. יֶפים, חביבי, דורש קרבן: “עבודה” או “אהבה” כמו שהוא מבין אותן, וזה כבר אינו עסק, מבין אתה.

אברהם נשקע במחשבות. הבחור הוסיף עוד לדבר, אלא שאברהם לא שמע כמעט את דבריו, לא הרגיש כמעט גם בהפרד הבחור מעליו, ונזכר בו רק ברגע שראה עצמו בתוך הפַּרק. איך בא הנה, לא ידע.

עברה עליו שעה כמו בחלום. נגשה אליו צעירה, מכרה ארעית, תופרת או כובענית. הם טִילו קצת בשדרה אפלה, רכבו על “סוסים”, שטו ב“סירה” והתנדנדו בנדנדה במקום המשחקים שבפַּרק. אחר כך אכלו גלידה. אברהם לוה אותה הביתה; היא הזמינתהו להפגש עמה אם לא מחר, לכל הפחות שוב פעם בשבוע זה. ואברהם נזכר אחר כך, שהרשה לעצמו ביחס לצעירה זו קצת יותר מדי.

 

ה.    🔗

היה קרוב לחצות-לילה. הרחובות התרוקנו, הפנסים התמעטו או נהיו כהים, בתי המזנון האחרונים סוגרו, טַילים לא נראו, ומלבד עוברים ושבים מעטים לא נראה אדם ברחובות צדדיים אלה. הרחוב היה כולו ברשותם של שומר-הלילה בעל המקל העב ושל השוטר, ושני אלה התהלכו גם כן מרושלים ומתנמנמים. עברה עגלת-הטרם האחרונה, נשמע צלצול, הבריקו פנסים וצורת אדם חטוף-שנה, ונעלמו. רק לפרקים רחוקים היה נשמע שקשוק כרכרה שהתדפקה באבני המרצפת והרעידה זכוכיות של איזה חלון. אברהם התהלך יחידי ברחובות הישֵנים, הסתובב קצת כמחפש איזה דבר וראה את עצמו פתאם לפני חלונה של רוזה. מרחוק נראה לו החלון מוּאָר. אלא כשקרב ראה והנה חשך בחלון. כלום רמוהו עיניו, או אפשר כבה באמת האור ברגע זה? אברהם התחבט בנפשו בשאלה זו, כאילו תלוי בה גורלו, או, לכל הפחות, יחוסו אל רוזה בעתיד.

הוא התהלך כרבע שעה על-יד החלון הנה והנה, עד שנראה לו כאילו שומר הרחוב זורק בו מבטים חושדים. אחר כך הסתובב שוב שעה קלה ברחובות התחתונים וחזר אל אותה הפנה. נראה לו כאילו דעך נר בחלון למעלה וכבה. הוא הסתובב והביט, הסתכל וחכה: חשך; ואז כונן את צעדיו לצד דירתו, אלא שמרגע לרגע היה מפנה פניו ומביט, עד שנעלם החלון מעיניו, אחר כך התחיל צועד צעדים מהירים.

הסמטא שלו היתה ריקה. ישב איזה בחור על ספסל ליד בית והפליט מתוך תנומה נהימות קטועות. “שכור!” אמר שומר הסמטא וברך את אברהם בלילה טוב. אברהם שלא היה לו חשק לישון, למרות כל העיפות שבאבריו, עמד רגע והקשיב למעשיותיו של שומר-הלילה הזקן, שספר אותן מרושלות ולקטעין. אחר כך נגש וצלצל בלי חשק. השער לא נפתח. במקום זה נשמע כעין¹ שאון עמום מרחוק. לא היה זה מעין קולות הלילה של הכרך, שאברהם הכיר בהם כל כך. אי-מנוחה תקפה אותו והוא נעשה כולו קֶשֶב.

והלילה רבץ גם פה אפל וכבד. הלבנה טרם יצאה, הכוכבים נראו עיפים, רועדים ודועכים בתוך גזרי-עשן-אד שכאילו נִשאו באויר, עלה ושקע, מתרחבים ומתכוצים. הרוח לא חדר לתוך כתלי סמטא סגורה זו. שרר פה שקט כבד-נשימה שאברהם רגיל היה בו לא סבל אותו. קולות הכרך מרחוק היו באים הנה משונים וקטועים ורבצו כאן כאילו נפסקו באמצע ונפלו מחנה כבד ועמוּם על המרצפת. ופתאם התפרץ לתוך כל זה איזה ערבוב קולות חדשים. אברהם כאילו שמע כאלה כמה פעמים, אלא ששכח איפה ומתי. והקולות נהיו יותר צלולים: נשמעה שעטת-סוסים, עברו רוכבים אחדים ברחוב הגדול משמאל. הבריק פנס עמום ורועד, עברה מרכבה סגורה דוהרת ושקשקנית במהירות בלתי מצויה ואחריה שוב פנס ושוב רוכבים. נשמעו איזו קולות קטועים, מוזרים ובתוך כל זה צלצול משונה. הרעדו זגוגיות-המרכבה? כן, רעדו, אבל נשמע עוד צלצול כעין ערבוביה של קולות פעמונים קטנים, עיפים, תלויים וקשורים זה בזה, שנתעוררו פתאם והתחילו דוחפים איש את אחיו. ובמחו של אברהם הבריק רעיון פתאם: אזיקים! המרכבה התרחקה, עברה לרחוב אחר, הקולות נעשו שוב עמומים ורחוקים, אלא שבאזן אברהם התחילו מצלצלים צלוּלות דוקא עכשו כל אותם הקולות, וצלצול האזיקים עולה על גביהם ומחריש אותם. אברהם רעד בכל גופו. ושומר-הלילה אמר בקול שקט, עצלני כדרכו: ‘אלה “הם”. כך מובילים אותם כמעט לילה, לילה. שם, מאחורי הפַּרק, תולים אותם. כך, אדון, כמעט לילה, לילה’. ואחרי הפסקת רגע הוסיף: ‘היום עברו לאט, לאט. לפרקים הם רצים כמשוגעים. הקוזקים מפחדים מפני פצצה. פלאי פלאים! תולים ותולים, ויום-יום פצצות חדשות’.

אברהם עמד רגע וברכיו רעדו. אחר כך התחיל מצלצל במהירות ובכח. יצא השוער שכור וחטוף-שנה, נכון לקלל, קבל מתנת יד ונשתתק. ואברהם עלה על המעלות ופתאם אחז במסעד-המדרגות, לחץ ראשו אל הקיר ונשקע כמו לתוך איזה חלום. נראו לו המדרגות כאילו מתנועעות תחתיו, גופו כאילו מסתובב וראשו הָלם וכאילו אמר להתפוצץ. “יֶפים”! חלף רעיון כברק במחו, וחייו נראו לו עתה מקריים, אי-נחוצים ותפלים. סוף-סוף התגבר, נכנס החדרה והתחיל פושט בגדיו באיזו מנוחת קפאון. מנגד, דרך החלון, הבריק עוד נר בחלונה של נערה מוזרת-תלבשת, ואברהם החליט בנפשו כי סופה של נערה זו מחר או מחרתים להיות מובלה גם כן במרכבה כזו ובלילה כזה. במקומה יבא אז איזה דיָר שקט שלא יטריד את הרחוב בנר בשעה מאוחרת כזו. אחר נדמה לאברהם, שהוא רואה בחלום את בלוריתו של יֶפים נִשאת בחדרה של רוזה באויר. עיני רוזה מביטות תחילה מתפעלות ומזהירות, אחר הן נקפאות יחד עם רוזה כולה. ויפים מביט כמו דרך עיני שֶלֶד וצוחק בשִנים טרפניות בלעג של מת: “אני איני אינטליגנט, אנכי – תלוי”. וידים יבשות וגידניות מתמתחות אל רוזה הנתקת בפחד לאחורה: “רוזה, חפצה את לחיות עמי באהבה חפשית?” ויֶפים מצלצל באזיקיו: “צליל, חפשית, צליל, חפשית!” ואברהם הקיץ, בחוץ התעורר בקר מעונן, וטפות גשם משעממות וטורדות מתדפקות בזגוגיות החלון.

 

ו.    🔗

למחר בא אברהם אל הקונטורה מאוחר קצת. ראשו כאב עליו וקשה היה לו שתהיינה עיניו פקוחות. בעליו, יחזקאל בורקינזון, שאצלו היה עובד בשעות-הבקר שלו, היה נרגז קצת באותו יום. הוא לא אמר לאברהם כלום, אלא שמבטיו הזועמים שהיה זורק עליו לרגעים, קשים היו לאברהם מכל דבורים שבעולם. מבלי דבר כלום השתקע תיכף בספרי החשבון ובכתיבת מכתבים, אלא שגם החשבונות וגם המכתבים לא נשמעו לו בבקר זה. ופעם נדמה לאברהם כאילו רואה הוא לפניו באחד המכתבים כתוב באותיות מרֻוָחות ובמרכאות כפולות: יֶפים. – “יצאתי מדעתי”, לחש לעצמו ואמר לקרוע את המכתב ולכתב אחר במקומו. ונצנצה מחשבה במחו: מי יודע מה שהספיק כבר להכניס אל יתר המכתבים והחשבונות שטפל בהם? אלא שעיניו נהיו רגע בהירות ומחו צלוּל ואת המלה “יפים” לא ראה עוד. פה ושם התגנבו איזו שגיאות קלות לתוך המכתבים והחשבונות, קצת יותר מאשר ביום אחר, שגיאות שהספיק לתקנן תיכף. ועם כל זה הרגיש, כי במצב כזה קשה מאד לעבוד. “צריך להגיד להזקן, כי חולה אני היום וללכת לטַיל קצת”, חשב רגע והחליט להמשיך את העבודה, יהיה מה שיהיה.

והזקן שהתהלך הנה והנה בחדר ושלא הוציא כמעט הגה במשך שעה שלמה, פנה פתאם אליו: – מדוע אינך שותה תה? – ואברהם נזכר כי לא טעם עדיין מאומה. משפחת הזקן שהתה באחד המרחצאות בחוץ למדינה, ואברהם היה אוכל ארוחת-הבקר יחד עם הזקן לפני העבודה או ברגעי הפסקה, אחר שעה של עבודה, אם היתה זו מתחילה בשעה מוקדמת. היום לא הרגיש אברהם שום תיאבון. – “איני רוצה”, ענה בקול חלש וקפריזי במקצת. והזקן שתק ולא אמר כלום.

צלצלו בטליפון. הזקן נגש לדבר, אלא שהאויר הרע בחוץ גרם להחבור שיפסק מרגע לרגע. הזקן התרגז. וסוף-סוף הוכרח אברהם לעמוד על יד הטליפון עשרות רגעים. אחר כך תקפתו עצבנות מיוחדה: רוזה, ודאי, תקרא לו היום, ולכל צלצול בטליפון נהיו פניו מתוחים וידיו רעדו באחזו בשפופרת. לרגעים נדמה לו כאילו נשמע לו קולה, אלא שנפסק החבור, וכשהוקם שוב נשמע קול אחר זר וחסר-יחס. בקושי גדול הצליח להמשיך עבודתו עד חצות-היום. הזקן שהרגיש ברשלנות שבעבודה ובעצבנות שלו, הציע להפסיק. – תבא מחר שעה קודם; העבודה אינה דוחקת. – ואברהם חשב עתה, כי זקן זה באמת אינו אדם רע כלל, רק קמצן הוא יותר מדי, וכי חבל עליו מאד. בשעה שאשתו ובנותיו מתפנקות שם במרחצאות, הרי הוא אוכל פה בדד וגלמוד כְעָכים יבשים בכל בקר, וגם הלבנים שלו אינם נקיים ביותר, ובחדרים מרובה האבק כל כך. הוא יצא את הבית. לאכל – מוקדם עדיין, ובכל זאת מוטב להשתחרר קודם, כדי שיהיה לו היום כולו חפשי. במקום השני אין לו עבודה ביום זה. הוא טייל כחצי שעה ונכנס אל בית-האכל ואכל בכל זאת ברשלנות. דברו שם על התנפלויות, גזלות ופצצות. הזקנים התרגזו והצעירים שתקו, ועל פני אחדים רחפה הבעת-מסתורין. שתק גם אברהם; לפני עיניו רחפו פנים אדומים ובלורית זקופה

ושחורה: יֶפים.

 

ז.    🔗

בשתים ומחצה בצהרים עלה אברהם על המדרגה אשר בבית דירת רוזה. לבו דפק ופניו חורו והאדימו חליפות. הוא לא היה פה באמצע היום אף פעם. במקום לדפוק בקיר, צלצל אחת ושתים. נפתחה הדלת: “היא בבית”, אמרה לו המשרתת ונעלמה. ואברהם נבהל פתאם: חדרה של רוזה פתוח היה, ועל המטה באלכסון שכבה רוזה לבושה ויָשנה. נכר היה, כי קפצה עליה השנה פתאם. והיא נראית לו יפה מאד באותו רגע. הוא נגש על בהונות-רגליו אל מטתה והסתכל בה. “לא, לא צריך”, אמר אל עצמו, וכאילו דחף מעליו איזה דבר שהציק לו מאד. במהירות יצא את החדר, ניהנה בדיעבד מעצמו. “נשיקה גנובה – לא!” הוא פתח את הדלת. המשרתת הופיעה שוב. “מה, ישנה היא? רק זה נכנסה ודברה. ודאי תקום תיכף. למה לא יחכה האדון? מה להגיד לה?” ואברהם ענה: “לא כלום; בערב ודאי אהיה פה”, ויצא.

בינתים הבהירו השמים. האויר נהיה רגע חם ורגע קריר. ואברהם קפץ פתאם אל תוך עגלת-הטרַם. “אל הסלובודה!” (הפרור) שם שוכב בבית החולים מכרו יוגין, זה ששניהם אינם סובלים איש את רעהו, ואשר לא דבר עמו שנה שלמה, ושבחליו עתה כבר בקרהו פעם. הדרך עברה ראשונה ברחובות העיר, אחרי כן ברחובות פרורים עלובים, וסוף סוף יצאה למרחב של שדות וגנים. נראו אותם הגנים והמגרשים הריקים שמלאו מיום ליום את הכרוניקה העירונית במקרי רצח ואונס. הופיעה גבעה, שלובה באגדות של מלחמות, אוצרות גנוזים ומסתרי לילות אפלים. אחריה – פרור עלוב, בלתי מרוצף, בעל רחובות ארֻכים וחד-גוניים, ובתים שהנם ספק רפתי-בהמות וספק מאורות-גנבים. ואחרי אלה בא שוב שדה רחב עם שדרת עצים עבותים ומצִלים, והעגלה התחילה הולכת לאִטה. “לאן האדון חפץ: לבית החולים או לבית הקברות?” שאל הקונדוקטור. ואברהם הזדעזע: “לבית החולים”, ענה כאילו לוחש. הקונדוקטור אמר: “זה פה!” ורמז על בית גדול שעמד תוך עצים גבוהים, מאחורי גדר אבנים, והוסיף בקול ממושך ושקט: “והלאה קרוב, ישר – בית הקברות שלכם, לא צריך לחפש”. ואברהם חשב: אילו, למשל, יכל היה למצוא את קברו של יפים; אך לא: את אלה ודאי קוברים שם בשדה, לא רחוק מהתליה, בלי צדוק הדין ובלי צלב.

 

ח.    🔗

יוגין שמח מאד לבואו של אברהם. בפעם הקודמת בקר אותו אברהם יחד עם אחד מידידיו הקרובים של יוגין. אז ישב אברהם שעה שלמה ושתק. עכשו בא אברהם יחיד. ויוגין הרגיש, כי בקור זה, שלכאורה חידה הוא הדורשת פתרון – הרי אצל אברהם באמת אינו אלא דבר פשוט ומובן. אם הידידים חדלו מבקרו – “שונא” זה צריך לבוא. ויוגין הושיט לו את ידו הרחבה בחבה.

אברהם ספר לו איזו חדשות מאלו שאפשר היה לספר בפני זרים. לתמהונו עצמו לא התענין הוא עכשו לא בחולים ולא במבקרים. הוא הסתכל ביוגין, בבחור הזקוף ורחב-הכתפים הזה, בפנים הבריאים והמלאים שלו ובעיניו האמוצות, הגדולות והחיות. יוגין צחק: – “כך, חביבי, בחור בריא כמוני וזה שני חדשים שאני שוכב פה, ומי יודע מתי יגמר העסק. פצע אחר פצע: זה מתרפא וזה צומח: אסון!” ואברהם נזכר משום מה בנערות החורות והתאותניות שיוגין היה מבלה אצלן ימים ולילות.

“מבין אתה: איזו חזירות! כולם חדלו מבוא: לא ליפשיץ ולא הינדין, ואפילו ליזה לא באה רק פעם” התאונן יוגין שוב. ואברהם חשב: מכל הנערות הזכיר זה רק את זו, שלא כבש אותה ושלא נגע בה באצבע. ובכן, כל אותם הדברים נעשו סתם, בלי שום יחס, בנפש ריקה; והנפש הצטמצמה דוקא פה במקום שלא היה וגם לא יהיה כלום. כך הוא בחור תאותני דורס זה. ואברהם ידע עכשו, כי לא יפגש יותר בנערה של אתמול. אי אפשר אצלו לשום יחס בלי נשמה. אלא, במקום שיש נשמה שם, כמעט תמיד, אין יחס. שם ישנה מחיצה קרה וזרה, ולא יהיה כלום.

ויוגין הוסיף: “באמת חשב הוא: אם יבוא אליו מי – ודאי אברהם יהי הבא. אברהם ודאי רואה את מי מידידיו. יחרפם-נא. חבל שאינו מכיר את ליזה מקרוב. צריך היה להעניק לה מנה”. ואברהם רואה את עצמו שוכב על אחת המטות הקרובות. מבקריו הם בכלל מעטים. מחכה הוא לרוזה, והיא, בטוח הוא, לא תבא. ואין לו אפילו שום אפשרות של טענה ותרעומת עליה.

יוגין בקש לבוא לבקרו לעתים תכופות, לוּ רק פעם בשבוע. בקש גם כן להביא לו ספרים. יש לו כל כך הרבה לדבר עמו. “באמת, ‘ברוגז’ זה שלהם למה בא? איזו טעם יש בו? כשאנו, המעטים, ממררים זה לזה את החיים – עם מי יש לנו להפגש?” ואברהם חשב: בריא הוא בחור זה יותר מדי בשביל להיות מן המעטים, בזמן בריאותו אין הוא מרגיש אפילו בצרך זה.

אברהם קם. “מבין הוא, יוגין, מבקרים חולים לא בשעה שהחולה זקוק לבקור, כי אם בשעה שהמבקר מרגיש צרך בזה. לפרקים, פשוט, מפני שאין לך במקרה מקום אחר ללכת שמה. כך, חביבי, הייתי פעם חולה, וגם כן: אלה מעטו לבוא ואלה לא באו כלל. ואם באו – הנה דוקא אלה שנפשך לא התגעגעה אחריהם. אילו היו באים לשמך – היו באים אחרים, ואיפה הם? כך, חביבי, התרעומת היא לחנם. וסוף סוף הרי כל זה משעמם. בא אדם ומפהק חצי שעה והולך לו והנך מאוּשר. כשאנו בריאים – אנו משמחים את האחרים והרי המקום סביבנו מלא; וכשאנו חולים, למי יש צרך בנו? פשוט, מביא אני לך את שעמומי, ודי. ולמה לך זה?”

ויוגין הביט בעיניו הפקוחות-רחבות אל פני אברהם, ופניו רגע אורו ורגע התכוצו מכעס: – איש-אמת אתה יותר מדי, אברהם. בא אדם ומהרס את כל האילוזיות – ודי. ואיפה² הממשיות שלך, אברהם? והרי כל חייך הם רק אילוזיה בלתי פוסקת? חי נפשי! הנך אדם מוזר, אברהם! איני מבין. –

וכשיצא אברהם וטייל בשדרה רחפה לו בת-צחוק על שפתיו. “מוזר!” והעולם כולו אינו מוזר, יוגין חביבי!?

 

ט.    🔗

לפנות ערב, כשנכנס אברהם אל רוזה, מצא אותה יושבת לה ברחבות שטוחה בתוך כסאה הרך וקוראה. היא קדמה את פניו בקריאה פתאומית: “אַה!” כאילו לא חכתה לראותו. ואברהם חייך רגע. היא נבוכה: “אה, שכחתי: הרי הסודָר תלוי בחלון”. ואברהם אמר: “באמת, קשה עתה להכנס ולשבת תחת גג מכוסה, בין קירות. שקיעה כל כך נהדרה!” רוזה חיכה למחצה ורטט עצבני חלף על פניה: “באמת, יכל היה להכנס אחרי כך; מפה הרי אין רואים את השקיעה”.

רוזה הניחה את ספרה, קמה מכסאה והתחילה לסדר את השולחן הגדול וגם את הקטן שעמד בפנה. פה עמדו פרחים, ושם פוטוגרפיה של איזה בחור, שרוזה היתה קוראה לו: “מַכָּר ישן”, והיתה מוסיפה, שאין בינה ובינו כלום. “ומפני מה מחזיקים את תמונתו באופן כזה?” היה מי שהוא מן המכרים שואל לשם קנטור. “דוקא מפני זה”, היתה רוזה עונה ופניה מביעים באותו רגע: “והרי זהו כל כך ברור?” ואברהם נזכר, כי פעם, בשעה שהיה נפגש עמה רק לעתים רחוקות, בבואו, הראתה לו את אוצר-הפוטוגרפיות הגנוז שלה. שם היתה תמונת עלם, כמעט נער, לבוש “מַלָחִית”. היה לו סנטר בעל הבעה מיוחדת. ופני רוזה היו באותו רגע נרגשים מאד, ובעיניה כמעט שעמדו דמעות. ואת ההוא דוקא לא הזכירה יותר אף פעם. עכשו, כשהם מכירים יותר קרובים, לא תראה היא לו יותר מגנזיה. מצילה היא בשביל נפשה את כל מה שאפשר עוד להציל.

ורוזה אמרה: היא באמת צריכה להכנס לאיזה מקום. טוב היה ללכת לטייל קצת בסירה, אילו היתה חברה. אבל היא תסדר זאת מחר-מחרתים. אם אברהם רוצה, יכל הוא ללוות אותה עכשו: יראה את השקיעה ואחרי שעה תבא היא. אבל אל יתאחר. כשיראה אור בחדרה, יכנס תיכף. אברהם הביט אליה נבוך קצת, אך פניה היו רצינים ורגילים. היא נגשה אל החלון, הסירה את הסוּדר, נפנפה בו כלאחר יד, והרוח סבך בו את ראש אברהם. היא צחקה: ידעה כי יש לאברהם נטיה מיוחדת לסודר חוּם זה. ופתאם נתנה בו עיניה ושאלה רצינות: “הטוב שאנכי תולה אותו לסימן, כן?” אברהם התאמץ לשחרר ראשו מן הסוּדר והרוח התנגד. והיא הוסיפה צוחקת: “יודעת אני: נעים לו, כשאני עוטפת סוּדר זה; כך, הוא ישמש תמיד לסימן”. ופניה נהיו טובים ומבטה מאיר ומלטף. ובתנופת-יד קלה שחררה אותו מתוך סבוך הסודר החוּם והתעטפה בו.

השקיעה התלקחה והתלהבה על פני כל השמים. הבריקו גזרי-ענן, רגע עפים ורגע כאילו קפואים באורם. התנוצצו החלונות בקומות הגבוהות, הזהירו הגגות והמגדלים, ולצד מערב היו השמים ים של אש. שפוך היה איזה זהר חגיגי על הכל, ויחד עם זה כל תוגת הפרידה והגסיסה. “מה טוב שיצאנו!” לחשה רוזה; ואברהם הביט אליה. עיניה תעו עכשו באיזה תוגה וכאילו שוחות בים של רטיבות. “אין זה דמעות”, לחש לעצמו ושתה את הברק השחור והרטוב שבעיניה. והיא נראתה לו עכשו תועה לאטה באין צרך. “הלכה לה”, – חשב עתה ולבו נלחץ: “הלכה ואינה רואה אותי”, ונחם עצמו באותו רגע: “היום שוחררתי עדיין מתוך סודרה; ומחר?”

רוזה נפרדה ממנו. השקיעה חורה. ואברהם טייל יחידי בדרך הפַּרק. שם זרקה עוד השמש את אורה על ראשי האילנות וירק-העלים התנוצץ עוד בעדי זהב.

 

י.    🔗

בערב אמרה רוזה לאברהם: “חכיתי אתמול כל הערב ולא בא איש. ואיני יודעת: היה גם קשה וגם קל וטוב”.

“והרי היה חשך אצלה?” שאל אברהם.

“באמת”, – ענתה בעליצות פתאומית, כמו רק עכשו נזכרה שהיה אמש חשך בחדרה: – “אני ישבתי כך כל הערב עד חצות. הדלקתי פעם-פעמים נר וכביתי תיכף. חבל שלא נכנס היה כל כך מוזר. חכיתי לו”.

“ואיך יכלתי לדעת?”

“חשבתי, כי יעבר במקרה בשעה שהדלקתי נר ויעלה. התענגתי כל כך על השקט והשתיקה. צלצל הפעמון הגדול של המנזר ודבק כל כך בנפש. וגם הפעמונים הקטנים דברו. חבל שאין לי פסנתר פה”.

“ומה היינו עושים אילו באתי?”

“היינו שותקים יחד. כך, מרגע לרגע היינו מחליפים מלה. לא עם כל אחד אפשר כך. טוב, אפשר, שנשארתי יחידה. אבל מה ארוחתי עכשו בעיניו?”

ואברהם הרגיש עתה, כי ארוחת-ערב זו שהוכנה בשבילו היא באמת יוצאת מן הכלל. הוא הרגיש כמה היתה היא צריכה לטפל בארוחה זו. הוא זרק אליה מבט מרפרף. היא היתה עכשו שקועה בהערכת הארוחה, לכל הפחות זאת הביעו עיניה.

“פחדתי”, אמרה, “פן יבואו ויפריעוני. הכינותי רק לשנינו. חשבתי: נאכל, נדבר קצת ואחר-כך – או שנשב בבית, או שנצא לטייל. בערב אפל טוב לשבת בפַּרק; כך?”

ואברהם חשב: – טוב, אם מועידים לך את ערבי הלבנה ולא את הערבים האפלים – ושתק.

ואחרי שתיקה קצרה שנהיתה כמעט כבדה. אמר אברהם: “גם אני שמעתי אמש צלצול אחרי חצות, לפני שחר: אזיקים” –

“אזיקים?” שאלה רוזה ורעדה כולה.

“הובילו בני אדם לתליה. שומר הלילה אמר: כמעט³ בכל לילה מובילים. תולים מאחורי הפרק – בלי מצבה ובלי צלב” – הוסיף אברהם ונשתתק.

בעיני רוזה עמדו דמעות. ירדה שתיקת-עופרת וזרקה צל כבד על כל החדר. העששית נראתה עכשו כנקודת-אור עמומה.

“ואנו אוכלים ארוחת ערב טובה”, המשיך אברהם וצחק בצחוק מוזר.

“יודע הוא, כי יפים, זה בעל הבלורית, אסור?”

“כן, חפצתי להגיד לה. זה הבחור מסביבתכן אמר לי אתמול שהיא צריכה לבער מה שצריך. יכולים להיות חפושים”.

רוזה הניעה בידה, עקמה פניה והפליטה, כמרחיקה מעליה איזה מגע בלתי נעים: “שטות! לחשוב עכשו על זאת?” ואברהם הרגיש משום מה, כי דבורים ריקים הם אלה. לה – זה מזמן אין מה לבער.

הארוחה נגמרה עתה בפזיזות בלתי רגילה. רוזה, מבלי הבט על חמימות הערב, התעטפה במטפחת-הצמר שלה הגדולה והתמודדה בכסאה הרך: “חשבתי כבר: אדם כיפים זה, גבוה, בריא, חזק, מפותח קצת, אמיץ לב, מקריב עצמו, ובכל זאת מה זר הוא לי בעצם עכשו. ואני דוקא, למרות הכרתי, כי מעשי-טֶרור וכדומה הנם רק מזיקים – הרי לבי היה תמיד על צדם, על צד אנשים אלה. מוזר!”

“והיא הרי ישבה במאסר?” הפליט אברהם בזרקו אליה מבט אירוני עצור.

רוזה התאדמה, וכאילו התביישה בגלויו של זכרון זה: “כן, זה היה מומנט יפה מאד. אח, השנים האלה: יודע הוא? הרי זוהי הרגשה כל כך נעימה. יאמר: וכי לא היתה לו מעולם תשוקה לשבת פעם שם?”

“תשוקה למאסר?” אמר אברהם כזורק מעליו בתנועת-יד את החשד הזה: “לא, לזה לא היה לי שום חשק. לקרבן אמתי – זהו ענין אחר. זה שוה הכל”.

“ומי מפריע?” שאלה רוזה וכוננה אליו מבטה: “והרי אינו, כמדומה, מוג-לב?”

“הרבה מפריעים ישנם. ישנו אב זקן, שלא יבין זאת לעולם. ישנן שאיפות לצד אחר; ובעיקר, לא בא הדבר לידי אף פעם מאליו; לא היתה הזדמנות. התאמצויות, מלאכותיוּת – איני אוהב. ואפשר, מי יודע? חיי בכלל עוברים מחוץ למאורעות. את שנת הריבולוציה והפוגרומים בליתי במקרה בהיידלברג, למרות שהתגעגעתי הנה. מי יודע? אפשר היה אז הקרבן בא? ואפשר” – וקולו של אברהם נהיה קר, לוחש וקשה, כאילו מתח עורקים מבשרו בצבת: “אפשר בעמקי הנפש מונח שם דבר-מה שאינו נותן לך להקריב עצמך, שממציא לך כל מיני תירוצים והצדקות שבעולם. מה יודעים אנו על דבר האינסטינקטים שם?”

“ואין הוא מפחד מפני רעיון זה? דומה, שאחרי זה קשה לחיות”.

ובמין שויון-נפש בלתי מצוי אמר אברהם: “מה יש לפחד? שוב: חיים אנו מפני ש’בחורים' אלה שם, בעומק שלנו, חפצים לחיות. לכל דבר יש תירוץ, אונאה עצמית; אין כלום”.

“דומה: אני לא הייתי⁴ יכולה לחיות ככה”.

“אפשר כן ואפשר לא. וכי לא יבא יום, שהישיבה במאסר תהיה לה רק זכרון?”

רוזה חורה: “כן”, אמרה באנחה חרישית: “הרבה דברים יפים הנם כבר רק זכרון. ואני הרי עדיין כל כך צעירה, אבל” – וקולה נהיה יותר אנרגי: “וכי אפשר לאדם לצעד תמיד רק על עֲקֵבִים גבוהים?” אמרה והתאדמה נבוכה: “כלומר, אני חפצה להגיד: לא כל יום הוא חג. הרי חיים אלה הם יוצאים מן הכלל. החיים בולעים, מושכים לצד אחר”.

“נכון”. אברהם צחק ופניו נעשו נוגים וכואבים: “כל זה הוא פשוט, מובן. ומפני זה אין לפחד. לאחד נחוצה אילוזית-נעורים בשביל זכרון לימי זקנה, והשני חי בלי אילוזיות ועומד תמיד נכון: יבא מה שיבא – אני מרכין את ראשי ולא אט הצדה. פרינציפים, הכרה – לחוד, ומעשים – לחוד, ואילוזיות – למה? וכי אי אפשר לבנות עולם יפה בלעדיהן?”

רוזה ישבה קצת שקועה בחשבות, זרקה אחר-כך מבט לצד אברהם ואמרה: “מה חור הוא, אברהם!”

“פני חורים עכשיו?” שאל הוא תמה.

היא צחקה: “לא, לא הפנים. הוא, נפשו חורה. יֶפִים וכמותו הם בהירים, והוא חור. קשה לאהב אנשים כאלה”.

איזה חֹד קר כאילו ננעץ בבשרו של אברהם, אלא שיחד עם זה הפליט חציו אירוני וחציו כואב: “ונפשות בהירות אלו נתלות, והחורים חיים. ואין כלום: אהובתו של יפים ודאי תתנחם אחר כך – ומי יודע? אפשר באיזה חור?”

“הנו אדם רע!” אמרה רוזה וצחקה: “ואני לא אהבתי את יפים” – הוסיפה אחרי הפסקה קלה: “כמעט שלא סבלתיו. לא האמנתי, כי מסוגל הוא לקרבן. כל כך בריא, פשוט”.

“בהיר”. זרק אברהם באירוניה: “ואילו היתה יודעת?”

"גם כן לא הייתי אוהבת. גם אני קצת חורה. אלא שבבואי בין חברה צעירה מאנשי שלי, אני מתהוית שוב בהירה. אבל אני נפגשתי עמהם כל כך מעט. וגם קשה לי לסבול את צרות-המח שלהם. לי יש כבר עולם אחר”.

“חור”, גמר אברהם. “ואת זה גם כן קשה לאהוב. ויפים דורש: ‘קרבן או אהבה חפשית!’ כלומר, שוב קרבן. ואת מי אפשר לאהוב?”

“אדם רע! רעל!” אמרה רוזה ועיניה עברו בחבה על פניו: “איני יודעת. תמיד משתנה הוא, אחֵר. וכי אינו סובל מקדחת נפשית זו?”

“כך, קשה קצת לחיות, אבל – אין כלום. ישנן ארוחות-ערב וסודרים מסתבכים ורוח ושקיעות וצלצולי-אזיקים – חומר לחיים, לאסתתיקה. אפשר גם לא לישון לילה ולחשוב על יֶפים ותְלִיָה, לחלום על קרבן ולחשב: הרי המכירה הכי-טובה שלך לא תבא גם להפרד. תשב עם איזה חוֵר. וכשאין כלל מה לעשות, נוסעים לבקר בחור “בהיר” שחלה במחלה שהמכרות הטובות והידידות מתביישות לבקרו”.

רוזה הביטה נוגה בתקרה ובצלליה ואצבעותיה השתעשעו בקצות מטפחתה. היא כמעט לא שמעה את הדברים, ורק בגמרו התאנחה ואמרה: “כך, עצוב מאד; קשה לחיות”, ונשתתקה.

 

יא.    🔗

רוזה היתה טרודה אחרי זה כשבועים בהכנות לבחינות. בערב, אם לא עיפה מאד, היתה לומדת כמו ביום. בבקר היתה קמה עם הָנֵץ החמה והיתה הולכת בלוית חברות-ללִמוּד אל הפַרק או אל הבוּלוַר; ושם בפנה שקטה היו לומדות ומפטפטות ברגעי ההפסקות המרובים.

אברהם ראה עתה את רוזה רק רגעים מעטים, פעם בימים אחדים, וגם זה רק במקרה של פגישה. לחדרה לא היה בא. היא היתה – אם לא עסוקה – עיפה ועצבנית, וחוץ מזה היו תמיד אצלה החברות, וחומר-השיחה שלהן היה זר לו ומשעמם אותו. רק בבקרים, כשהיה קם פעם השכם מאד, היה לוקח את עתון-הבקר או איזה ספר והולך אל הבוּלור. שם היה לפרקים רואה את רוזה מרחוק, כשהיא יושבת בין הנטיעות במורד עם החברות ולומדת, או מטיילת עמהן בשעת ההפסקה. כשספר זאת פעם לרוזה שאלה זו תמהה: “מפני מה אינו נגש בשעת ההפסקה?” הוא שתק ולא נגש גם אחרי-כן.

אחרי גמר הבחינות סדרה רוזה טיול אל שפת-הים לשם פרידה. ואברהם נפגש עם חברה מעורבת של בני אדם, שרוזה התאמצה תמיד להרחיקו מהם, ברובם בני העיר שלה. השיחה היתה ברובה שיחת-זכרונות משפחתית, והוא הרגיש את עצמו כאדם שנדחק לרשות שאינה שלו. על שפת הים התרחק לפנה מיוחדת מתחת, על סלע שקוע חציו במים, והזדמנה בין החבריא צעירה שובבה שבמקרה ירדה גם היא שמה, אחריו. התחיל פטפוט, מאלה שאינם אומרים כלום, ואחריו חש כאילו התגולל מעליו משא כבד. אלא, כשנגש אחרי כן אל רוזה היתה זו כאילו שקועה כולה בהסתכלה באופק, וכאילו לא הרגישה בו כלל.

בשובם ישבה רוזה בעגלת הטרַם ופטפטה עם צעיר וצעירה והוא ישב שותק על ידה. ופתאם הפנתה אליו פניה ותראהו מפהק. “כך, משתעמם הוא בחברתי?” אמרה ונעשתה עליזה וצוחקת, אלא שאותה המחיצה התמידית, שהתבלטה עוד יותר בזמן האחרון, נראתה לו עתה גבוהה ורחבה, ויש שנדמה לו, כי חדלו שניהם מראות זה את זו. רוזה תסע עכשו לחדשים אחדים אל עירה, ותמָצֵא בין חברה זו או בין חברה יותר חַיָה ויותר עליזה. אותו “החִוָרון” שקרב אותם בזמן האחרון יעבור, ורוזה תשוב להיות “בהירה”. לא, היא לא תמצא לה בני אדם כיֶפים. לאלה היה הוא מפנה ברצון את המקום, היה מוַתר על הכל בשבילם. ה“קרבן” – זה שהתפלל אליו כל ימי חייו ולא נמצא לו – עלה בעיניו על כל אותו הרכוש הרוחני והנפשי שהיה יקר לו, שמשך אליו גם אחרים. היא תמצא לה “בהירים”, בני אדם ההולכים להם בדרך הרחב, בתוך אותם החריצים, שחרשו עגלות-המשא של דורות שלמים, בני אדם רגילים ופשוטים, שאין להם שום חידה בחיים ושאינם מזדעזעים בפני שום מסתורין, שקשי-החיים ופנימיותם לא כופפו את גבם, וששום קרבן בעולם אינו נוגע לנפשם, שהכל בשבילם פתוח, פשוט, קל וחלק ושטרם יפשטו יד – השלל נופל אל תוכה כַמָן במדבר למאספיו. ובית-הסהר, הנער בעל הסנטר, יֶפים הבהיר והוא החור – ישארו אחרי-כן אצלה זכרונות פחות או יותר נעימים, חומר להתבודדות או לשיחה אינטימית ולא יותר. וכשהזמינה רוזה אותו לבוא לאיזה זמן לשבת בעירה, אם ישיג לו חפש לשבוע-שבועים, – ידע שלא יסע שמה. לשבת בעיר זרה באיזה מלון ולהדחק בין חברה זרה, שיש לה זכרונות שלה ואינטימיות שלה, חברה שנמצאת כבר במורד, ההולכת, מבלי הכיר זאת עדיין, ישר אל המציאות היום-יומית, שהיא, החברה, חושבת אותה עוד בטעות לאויבתה – זה אי-אפשר: בחברה כזו אין לו מה לעשות. רוזה תהיה לו שם זרה ורחוקה, כלומר, היא תרחיקהו גם מבלי חפץ זאת, מבלי דעת: זה יבא מעצמו. ולימי הסתו תשוב רוזה והיא כבר אחרת. רוזה בעלת זכרונות חדשים, רעננים, על טיולים עליזים, על שַיִט בסירות ומשחק-אהבה קל זה או אחר. היא תרכש לה ודאי איזו מכרים חדשים בעלי חיצוניות מתאימה יותר לשאיפותיה האריסטוקרטיות שעורר בה הוא, ועם אילוזיות מבטיחות ומרמות. אלה יביאו לחדרה פרחים – בשבילו הפרח העקור אינו כלום: הוא אוהב את השדה כלו. – יכניסו לתוך חייה עליזות וקלות, לא את אלו הפורחות ובנות-הרגע של חורונו, יזרקו לה איזו מחמאה כלאחר-יד לשכרה ולרכש את לבה. כך יהיה. הוא יצטרך אז לחפש לו פנה חדשה; ויפה, עדינה, דקה וריחנית כזו לא בנקל תמצא. והוא ראה את הבדידות רומזת לו מכל פנות חדרו ואורבת לו מכל חלונות הבתים האפלים בלילות. ורוזה נוסעת –

 

יב.    🔗

בבקר אחד בא אברהם לקונטורה ופניו היו רצינים מאד. בורקינזון הסתכל בו בתמיהה⁵ והרגיש, כי צריך להתרחש איזה דבר. כשישבו לאכל בשעת ההפסקה פנה פתאם אברהם אליו ואמר בהעיפו מבטו לצדדין: “אדון בורקינזון, אני מבקש חופשה לאיזו שבועות”.

בורקינזון הסתכל בו רגע וענה אחר-כן בקול נוח: “הוא הרי סדר את כל החשבונות ואת הבילנץ – אם כן יוכל להיות חפשי אפילו מחר. אבל” – ובורקינזון הביט נבוך אל התקרה: – “אני יכל לשלם רק בעד שבוע אחד של חפש ולא יותר. הזמן דחוק מאד”.

“טוב”, ענה אברהם; הוא לא היה עכשו מסגל להכנס לתוך הערכת העובדה. הוא הרגיש פשוט רגש שחרור – ודי.

“האמציא לו איש אחר במקומי לזמן זה?” שאל את בורקינזון אחרי הפסקה קצרה.

“אין צורך”, ענה זה בלעסו את כעכיו היבשים שהרטיב אותם בתה: – “אני יכול בעצמי לכתב מכתבים ולרשם בספר היומי במשך החדש. העבודה עכשו היא מעטה מאד, וחבל על ההוצאות היתרות; אבל כלום הנך בטוח שתשוב אחר כן אלי?”

“בטוח?” חזר אברהם נבוך: “אני יודע. בכל אופן, במשך שנים-שלשה שבועות אודיעהו את החלטתי. עתה לא קשה להשיג אדם אחר. רבים הם המתהלכים בלי עבודה. ובכן, יכל אני לנסע מחר?”

“כן”, ענה בורקינזון; ואחרי הפסקה קטנה הוסיף: – “ומה הכסף? הנחוץ הוא לך? אם לא – ישאר אצלי. כשתצטרך – אשיבהו לך. סוף, סוף טוב שקמצתי לך מעט משכרך. איזו מאות רובלים אינם יכולים כלל להזיק”.

“ישארו אצלו, אדרבא”, אמר אברהם ומחשבותיו רחפו הרחק באותה שעה. בורקינזון הביט עליו קצת בסקרנות וקצת באי-מנוחה. אך אברהם לא הרגיש בדבר.

בשתים, בגמר העבודה, כשקם אברהם מעל הספרים ונגש אל בורקינזון להפרד, הזמין אותו זה ללכת לאכל עמו אל הריסטורן של לוי. זה היה ריסטורן בשביל יהודים עשירים, שאברהם הכיר אותו פעם בנשף לאומי שסֻדר בו. ואברהם הרגיש, כי בורקינזון הקמצן הולך עמו לאכל שם לכבוד פרידתו.

כשישבו לאכל, הזמין בורקינזון בקבוק יין. ואחרי ששתו קצת התחיל בורקינזון לדבר על דבר הקושי של החיים עכשו, על חיי-המשפחה, שלפנים בעיירה הקטנה היו גן-עדן, ברכה, ועכשו, פה בכרכים, – קללה, גיהנום. לשם מה הנך עמל? עוזבים אותך קיץ שלם פה באבק, בבית ריק, בלי אשה, בלי ילדים, ואין לך פנה לבלות שם שעה פנויה שלך, את הערב – זהו בקיץ; ובחרף – מהומה: לך עמהם אל הקלוב, אל האופיריטה, אל נשפי רקודים ומסכות. מה לו ולאלה? האמינה, חביבי, ללמד דף גמרא נעים יותר מכל אלה, אלא שדף הגמרא גם כן ניטל מעמו; פה בבית – תוגה, ובבית-המדרש רק “קדישים”. אילו היתה הזקנה שלו חפצה לנסוע לירושלים לעת זקנה – אבל היא נגררת אחרי הילדים. מאוס לו לדבר על זה, – הזקנה מתקשטת בקורסיט ומקפידה על זה. אה, אילו אפשר היה לשוב אל העיירה! אך גם זה לא יצלח: הזקנה שלו תמרר לו את חייו. ומה שנוגע לו, לאברהם – בורקינזון מסך לו כוס יין מלאה: הרי הוא קרח מכאן ומכאן. יאמין לו אברהם: אפשר עתה להשיג אחר בחצי המחיר, אבל אוהב הוא אותו בבן. מה שנוגע לתשלומים רק בעד שבוע – זהו ענין אחר: עסק זהו עסק. אבל אברהם יכל לבטוח בו תמיד. כל פעם שיצטרך לטובתו, הריהו כולו מוכן לעזור לו. אלא, אין הוא רואה בשביל אברהם שום תכלית. להיות שוב אקסטרן לעת זקנה, להזיע באוניברסיתה רוסית, אם יתקבל בנס, אחרי שאלו שבחוץ-לארץ אינן נותנות כלום, לרעוב ולסבול – אין זה תכלית; להתגלגל במשרות ולהיות פקיד נצחי, עני בעל משפחה – ישמרהו השם, וחיי רוָק אפילו של היותר נקי, חיי-כלב הם, או לכל היותר, חיי-יתום. מה תהי תכליתו פה? הוא, בורקינזון, ודאי יתגעגע אחריו, יחכה לו אפילו שני חדשים, ואם יוטבו העסקים יוסיף לו גם קצת על שכרו, אבל – אם ישמע אברהם לעצתו, אז מיעץ הוא לו להשאר בעיירתו. שם תעשה לך איזה עסק קטן, תשא לך אשה ישרה ופשוטה ותחיה לך בלי חכמות, כשם שחיית בטרם שבאת לכן; תחפץ – תתפלל, תחפץ – תלמד או תעיין לך בספרים שאתה אוהב. ומה יהיה פה? הרי אפשר לההפך פה למכונה: עסק ביום, קלפים בלילה, לא שבת ולא יום טוב; ובקיץ – כעכים יבשים או חיים מנוולים בקפה-שנטַנים. לא, לא: אסור לחיות ככה. לעיירה, חביבי, שומע אתה, חזרה לעיירה! שמע לעצת זקן וידיד, לא תתחרט!

וכשנפרדו, הושיט לו בורקינזון את ידו, ואברהם הרגיש על פניו נשיקה רטובה וקרירה, ועיני הזקן היו כאילו רטובות.

 

יג.    🔗

ברכבת הרגיש אברהם איזה רגש של ריקניות שלא הרגיש כמוהו בחייו; כך נדמה לו. לאן הוא נוסע ולמה? הכרך נתרוקן אחרי נסיעתה של רוזה. מכריו ומכרותיו מלפנים נראו לו מכבר רחוקים וזרים. כל הסימפטיה שבנפשו התרכזה בנקודה אחת זה כבר, וכל החוטים שקשרו אותו לעולם ולאדם נתקו. עכשו נִתק גם החוט האחרון. והנה הוא נוסע לעיירה שלו. – אפשר נשאר עוד איזה חוט מקשר בינו לבין זו; והוא נזכר בעצת בורקינזון וצחוק-מרירות עוה את שפתיו.

הוא קנה לו עתונים והשקיע עצמו בהם, ולא לקח שום חלק בכל השיחות מסביבו. ישב גוי בריא ועב-בשר ודבר על צעירי-היהודים שאין להם שום קדש: לא אלהים ולא מלך. היהודים הרי הם רכי-לב, ועתה רוצחים ופצצות: מה זה היה להם? וסוחר יהודי מנענע בראשו ואומר: האסון הוא תחום-המושב וההגבלות באוניברסיתה.

על יד אברהם ישב פקיד רוסי, שסעד את לבו מדי רגע ברגע והזמין את אברהם “לטעום”. מפני הכבוד טעם אברהם פעם ושתים, אך הדבר נהיה לו כבר כבד ומציק. ישב יהודי צעיר ובנה בפני חברו מגדלי-אויר, דבר על דבר העסקים הנפלאים המחכים לו, על דבר הכלה שמשדכים לו, ורירו כמעט שנזל על שפתיו מתענוג. והסוחר הגוי יושב ומביע את תמהונו: איך זה הצעירים היהודים, שכל כך רדפו אחרי כסף ואהבו לחיות, איך זה מאסו פתאם בחיים? לא, חביבי, אותי לא תרמה: פה העיקר לא הכסף המנֻול שהם גוזלים. מה הם עושים בכסף זה? עסקים – לא. מה, שותים הם וזוללים? שטות! יהודי מבזה את זאת. שכרות – זוהי עסק בשביל אחינו. פה יש איזה מעשה שטן: נשתגע היהודי, ודי: עזב את הדת שלו ונהיה הפקר. והסוחר היהודי לוחש בקול מונוטוני: תחום מושב, הגבלות…

בתחנה שממנה מובילה מסלה צדדית לעיירתה של רוזה, ישב אברהם כחמשה עשר רגעים ושתה תה. לבו אמר לו, כי יפגש שם את רוזה. היא לא היתה. עברה איזו חבֵרה שלה ולא הרגישה בו ונעלמה. יותר לא פגש שום מכיר. אפשר יסע אליה? לא, לא! בשום אופן. הישאר פה בעיירה עד מחר, אפשר תבא אז הנה? ואברהם הרגיש פתאם, כי חולם הוא בהקיץ ויצא החוצה. היה לילה, ליל-אפל מעורפל ורטוב. הקטרים שרקו, צלצלו פעמונים, אלא שבני אדם עוברים מעטים היו. הקהל ישן כבר בתוך העגלות. ואברהם שב נוגה אל עגלתו, השתטח וישן שֵנה חטופה מעלות השחר עד הנץ החמה.

למחר היה יום בהיר וחם. בבקר השכם שתה אברהם תה ברַחבות בתחנה מרכזית, שהרכבת עמדה שם שעה ומחצה, קרא עתונים של הכרך הסמוך, והרגיש פתאם אתמוספירה אחרת. נגמרה הערבה החשופה והתחיל חבל היערים. אין יותר שדות התבואה הרחבים עם הקמה הגבוהה והשבעה, אבל אין גם יותר השִטוֹת הצנומות והעלובות והחורשות הבודדות והדלילות; פה יער, כרי-דשא ובצות. השמים נהיו יותר נוגים וחורים, אלא שאברהם התחיל מרגיש נשיבת-רוח רחוקה, אחרת: המולדת. בני האדם פה היו עדיין אחרים. אין עוד פה ליטא שלו, הרעבה והצנומה, הפקחית והמתביישה ברגשותיה ובלבביותה, ליטא האהובה והשנואה כאחת. פה בין היערים – האדמה היא עוד רחבה, שחורה ושבעה.

ואחרי הצהרים ישב אברהם בתחנה ליטאית וחכה לרכבת ההולכת לעיירתו. ישב יהודי בן עיירה קרובה, “שַפֶר” (עוזר במסחר יערות), וספר לו על דבר סוחרי-היער של הסביבה, עסקיהם, בניהם, בנותיהם, מריבותיהם והשתדכויותיהם. הוא, השפר, אינו מבין בעצם: למה בני-אדם מִטלטלים למרחקים, בשעה שאפשר לחיות פה? פשוט, משיגים משרה אצל סוחר-יער, וחיים. עושר אין פה, אבל חיים, ויש שגם מתהוים לסוחר במשך הזמן. את דרכי המזל אין איש יודע. ונתגלגלה השיחה על בני-משפחתו של אברהם, על בת איזו משפחה העומדה להשתדך, ושהוא שמע פעם שהזכירו שם אותו, את אברהם. נערה יפה, אדם. אלא, מכיון שיש חשק לאדם לשבת דוקא בכרך: – טוב, ישב; ודאי יש שם יותר תענוגים. אבל מנוחה יש פה, כלומר, עובדים יומם ולילה; ובכל זאת –

ואברהם שמח מאד כשישב בעגלה, והרכבת זזה. היתה השעה החמישית לפנות ערב, ואברהם היה עיף והתנמנם קצת.

למחר הקיץ אברהם בבית דודו, והיום נראה לו שוחק ועליז.

 

יד.    🔗

אברהם ישב בבית דודו כשבועים, נסע גם לעיירה סמוכה והתארח שם כשבוע אצל דודה חביבה עליו מילדותו, וגם איזה ימים באחוזה קרובה אצל מכרים טובים. אביו נעלב אמנם קצת שאינו מתאכסן אצלו, אך לא התרעם: אם חורגת. וזו היתה אמנם מעמידה פנים נעימים כשהוא נכנס, והיתה באה גם בתרועמות: “מה שייך? הרי זה פשוט עלבון: יש אב ובית ומתאכסנים אצל דודים?” ויחד עם זה היתה רומזת, כי הזמנים קשים והפרנסה אינה מצויה, והצליחה גם לחטוף אצלו עשרים וחמשה רובל גמילות-חסד. ואברהם חשב: כך, אשה ככל הנשים, לילדיה היא אם. ואני הרי סוף סוף איני דמה ובשרה, ומה יש להתרעם?

ירדה ראשונה מנוחה בלתי מצויה על נפשו של אברהם. אויר חם של משפחה הקיפהו. הקרובים הסבירו פנים, הדוד דבר עמו על דבר עסקים, ובנו – על-דבר עניני השכלה וכרַכים. הצעירים היו מתוכחים עוד קצת על דבר מפלגות: פה מָשַל עוד האתמול של הכרך, והמלים הכי חדשות לא הגיעו עוד הנה. הקוזינות והמכרות הבוגרות הספיקו להנשא, ואלו שעדיין לא נשאו הסבירו פנים, וגם לא באו בפריטנזיות. הקטנות הספיקו לגדול, והיו משתמשות קצת במסורה של קטנותן, אלא שדוקא לאלו היו תביעות של גדולות. והימים והערבים עברו לא בלי עונג. טיולים, שַיט בסירות, שיחות, פלירט קל, נשיקות חטופות, והכל בלי טענות מרובות. היה נעים להכנס לפרקים למעריב או בליל שבת לבית המדרש. “שלום עליכם” רחב של בעלי בתים חשובים ולחיצת-יד בחבה של “רבי” זקן, מלמדו לפנים בחומש או בגמרא, ופגישה עם חבר לבית-המדרש או להשכלה. היה נעים לטייל עם איזו מכרה מקדם על פסי המסלה, לעמוד לאור הלבנה ולהקשיב לשקשוק הטחנה, לטייל בסירה בנחל בין הכרים והעצים הזקנים העבותים, ולהעמיד את הסירה כדי להקשיב לפכוי המים השקט ולזמיר. שם בכרך או שאין זמיר כלל, או שצליליו אינם צלילים. אין הוא יודע שם אפילו ליבב: מוציא הוא מגרונו איזו קפיצות-קול צרודות או נבובות. לא כך פה. ובלילה, כשנסע בעגלה לעיר או לעיירה סמוכה, ויער כבד ועבות הרעים עליו בכל זעזועי אפלתו, וכפרים ישנו בתוך שכבת-טל ותרנגולים קראו וכלבים נבחו, והעולם מלא דומיה וקול, היה דומה כאילו שבו ימי הילדות וכאילו נפקחו ראשונה העין והנפש לראות ולהאזין. וקרובה היתה העיירה שלו, והעיירה הסמוכה כאילו חכתה לו, והאחוזה כאילו התרפקה עליו. כן עברו שנים-שלשה שבועות של חיים שקטים-רועשים, של מציאות שהיה בה הרבה מן החלום. אלא, שלאט לאט נהיה כל זה רגיל ויום-יומי. האורח כאילו חדל מהיות אורח. אחדים התרגלו בו והתחילו שואלים: אפשר חושב הוא להשאר פה, ורמזו גם על זה, כי בא כבר זמן לבנות בית; אחרים התחילו מעמידים פנים תמהים: מה בחור זה יושב פה, והימים אינם לא פסח ולא סכות? ודאי אבדה לו משרתו שם בכרך; ואחרים חדלו, מתוך הרגל, להרגיש במציאותו. ואברהם התחיל חש את מה שהיה מעיק עליו קודם בימי שבתו בעיירתו ישיבת-קבע, טרם יצאוֹ ממנה. הסירו החיים לאט-לאט את בגדי-החג שלהם ושבו לובשים את שעמומם של חול. האנשים נהיו למשא והטבע התחיל שופע בדידות ויתמות. ונצנצה שוב הכרה, כי לא זה המקום: עוד איזו ימים ועליו יהי לנסוע מפה. והוא קם ביום אחד ושלח טלגרמה לבורקינזון, כי שב הוא בעוד שבוע-שבועים לאודיסה. נתקבלה תיכף תשובה, במכתב, כי מקומו מחכה לו, וכי הוא, בורקינזון, מתגעגע עליו; פשוט: אין עם מי להחליף מלה. ודוקא עכשו הצטער אברהם והתחרט על פזיזותו. הישיבה בעיירה נהיתה לו שוב נעימה. נדמה לו, כאילו שב להרגיש בסיס תחת רגליו שם, בעולם הגדול, וצר היה לעזוב את העיירה תיכף. קשה מאד היתה עליו עכשו הפרידה.

וביום אחד ישב הוא בחצר גדולה ורחבה בקצה העיר, על יד גנת-ירק בצל עצים, ועל ידו ישבה מכרתו לפנים וסרגה בזמזמה נגון עצוב קצת. לרגלה השתעשעה הילדה שלה, שהאם היתה מביטה אליה רגע בעליצות ורגע באי-מנוחה. אברהם הביט אל פני הידידה הזו, בת-גילו, וראה גם את האנרגיה שהקשתה את פניה ותנועות גופה, וגם את חריצי-הדאגה וסבל-החיים שחרש הזמן במצחה. היא היתה מרימה עיניה מזמן לזמן וזורקת אליו מבט פקחי ולבבי, שהיה כאילו אומר: אני מבינה יותר מאשר אתה חושב: אין לך פה מקום ואין לך שם מנוחה. ופתאם אמרה, כאילו ממשיכה איזו שיחה שנפסקה באמצע: – “אושר? שטות! זהו דבר שאינו ושלא צריך גם לחפש אותו. רגע של חיים – זהו הכל, והשאר שׂאי את סבלך הכבד כל ימיך. חוץ ממנה”, – והיא רמזה על הילדה שלה: – “אין כלום, וזו מספיקה. או, אם אי-אפשר כך, צריך לקחת מקל ותרמיל ולנדוד בגשם, בשלג, בשרב בוער. העולם הוא גדול. קשה לחיות, אבל סוף-סוף טוב”. ועיניה הבריקו בדברה; וכאילו עבר על פניה איזה ברק של אֹשר יָשָן נשכח, שמצא לו מקומו עמוק בתהום הלב, ושברגע זה עלה ושפע על נשמתה מאורו הגנוז.

ואברהם שתק. ולמחר בלילה ירד גשם ויללה סופה, ועננים כבדים רדפו זה את זה, נדחפו וכסו זה על זה והתערבבו, וצלצלו זגוגיות בחלונות ורעדו וקשקשו תריסים, שלטים ורעפי הגג. והוא טייל עם מכרתו זו בחשכה ודבר מבלי דעת בעצמו מה. הדבורים היו קטועים, קשים, מרירים, גלו טפח וטשטשו טפחים. וחשוב היה יותר מה שלא נאמר. ומורגש היה שמאחורי לדבורים אלה ומתחת להם אורבה תהום אפלה, שסופה לה, וגשם טורד ודוקר בה, ושהכל שם נדחף, מקשקש, מלא זעזועים ופחד; והכל שם גם שקוף וברור: מה שהיה – אינו כלום, ומה שיהיה – כלום לא יהיה!

ולמחר, בבוא אברהם אל המכרה, היה היום שוב בהיר, קריר קצת וצוחק. והיא ישבה, צחקה ושרה לילדתה שירי-עם ושירי-מרד של העבר הקרוב. והיא נראית לו עכשו כל כך יפה, צעירה, רעננה – והדברים של אמש כאילו נשכחו, ואותם קטעי-ודויו כאילו נעלמו ונאלמו, וכאילו שכחה היא אותם או שלא שמעתם מעולם. ונשבה על אברהם פתאם רוח של נעורים שוחקים ומלאי-תקוה, אלא שהעינים הערמוניות והשערות הבהירות של ידידה זו הזכירו לו פתאם זוג עינים חבויות מאחורי יער-ריסים כבדים ותלתלי-נחשים שחורים ורוחשים. והמכרה פנתה אליו פתאם ובצחוק, חציו לעג וחציו משתתף בצער, אמרה: “ובכן – נוסעים – כך, נוסעים”. ובקול רך של יתומה ואם כאחת, אמרה פתאם, בהעיפה בו זוג עינים מאירות ועורגות: – “תכתב פעם?” ואברהם הניע בידו לאות ותוּר ויאוש. – “לכתב – מה אכתב?” והיא צחקה ואמרה בקול שקט: “כן, יודעת אני: כשהנך פה – הנך פה, ושם – כולך שם”; ואברהם שתק; היא התאנחה: “לא, גם כשהנך פה – הנך באמת שם; כך?” ואברהם צחק במרירות ולא ענה כלום.

 

טו.    🔗

ביום לפני נסעו קם אברהם בבקר, נכנס לבית-המדרש והתפלל, נתן נדבה לשמש, נדב איזו ספרים ישנים שמצא בסל לו ישן של בית-המדרש והסתובב אחר כך בחצר בית הכנסת וסביבו. נשתנה פה הרבה, אך גם נשאר לא מעט מקֹדם. וזכרונות הילדות והנעורים זרמו בשפע געגועים וכאב על פני הנשמה. ובאחת עשרה בצהרים פנה פתאם, עבר את הבצה והשדה ונכנס לבית-הקברות.

היה יום קיץ חם. השמים היו בהירים. נשב רוח קל ונשא גזרים קטנים מארכים של עננים לבנים אל איזה מרחק בלתי נודע. השמש היתה נסתרת במעוטה רגע והיה צל קל נופל על הארץ. ונזכר אברהם ברמזי הילדות: “נולד המשיח” ו“מת המשיח” יחד עם הִגָלוֹת השמש והעלמה בתוך גזרי עננים. נזכר וצחק ורגש כבד העיק על הלב.

מן השדה נכנס לתוך סמטא קטנה של גויים. בתים קטנים, שחורים טבעו בירק ובעצים. ושוב סמטא קצרה בין גן עצים מימין וגן-ירק משמאל. והנה בית הקברן, בית עלוב בלי ירק סביבו, והנה רפת: פה מטהרים לפרקים מתים יוצאים מן הכלל. והנה הוא בבית הקברות. עומד לו עץ-התפוח העלוב עם תפוחי-היער הקטנטנים שלו, שהוא, אברהם, לא אכל מהם מימיו: אסור היה, ושהנערים השובבים לא נהגו בהם כבוד וקטפו ואכלו בגניבה. ואברהם גחן, כפף גבו והתחיל קוטף עשבים וזורק לאחוריו שלש פעמים. שפתיו לחשו ואינו יודע מה: הרגל. והוא צועד לאט, לאט: עצבות.

הנה תלי קברים. קשה לקרא את המצבות המחוקות. נשקעו המצבות, נתחבו עמק בקרקע, חרשו בהן חריצים גשמים וסערות. ואברהם נזכר בבית הקברות העתיק בקצה השני של העיירה. שם אי-אפשר לקרא אף כתבת אחת. והנה מצבות בהירות, אבנים פשוטות: יהודים פשוטים. בעלי-מלאכה, חנונים, מלמדי-דרדקי, שמשים ורוכלים; ודאי היו יהודים טובים עם גבים כפופים ועינים רטובות. והנה אהלים נהדרים, בתים, פשוט היכלים. אברהם זורק פה ושם מבט: פה – יהודי הגון, שם – יהודי עשיר, ופה – יהודי מלוה ברבית, ופה – ואברהם הולך הלאה. והנה הרב הישן. הנה הרב החדש, שמת לפני איזו שנים – והנה שוב שורות מעורבות: אהל ואבן, אבן ואהל. והנה דודו: יהודי למדן, נפש גדולה, קנאית, יפה, והאבן – אבן פשוטה. תואר פשוט, קצר, – אבל אומר יותר מהרבה תארים מסֻבכים וארֻכים: תלמיד חכם, מוסמך, שנא את הרבנות. והנה שם לא רחוק עוד אבן פשוטה, ישרה, זקופה, כהה קצת: אמו; ובעיניו של אברהם אין דמעות, אלא שאיזה ערפל כבד עולה ומאפיל על הלב.

ואברהם עמד והסתכל רגעים אחדים במצבה, נטה הצדה, ושב והסתכל, התרחק ושב והתחיל מטייל בבית הקברות בלי שום כונה. להטה השמש, נשבה רוח הלילה, נמנמו עשבים והתעוררו רגע, רחשו ושבו לנום. נסרו חרגֹלים וצרצר צרצר בין הקברות מרחוק, מתוך העשבים. חשוף הכל; השמש לוהטת והעשבים מתיבשים ומצהיבים עוד בערב קיץ. תוגה: מִדְבָּר. ואברהם נזכר בבית-הקברות-הגן שבעיירה הסמוכה. שם הכל רטוב, ירוק, רענן, צל – כמו אצל הגויים. וסבכים מתפתלים ומכסים את המצבות הישנות ועולה אזוב-ירקון ומחפה על הקברות בין הסבכים כעל שטח יאור. ובית-הקברות-הגן מלא אושת עלים וצפצוף צפרים. והרוח שם מדבר, לוחש, מזעזע; לא: פה, דומה, יותר טוב. כך צריך להיות בית-קברות: עירום וחשוף, מצהיב ודל. האמת של החיים, המות, השכחה, הבליה. –

עוצב, עוצב! אור אחד לשמש, חורון אחד לצל וצפצוף אחד, קטוע חד-גוני לצפרים המעטות, היחידות. והרוח נושב: כך, כך, כך! והחרגֹל נוסר: ריק, ריק! והדשאים רוחשים: הס, הס, הס! והכל הוא כמו שהיה אתמול, שלשם, לפני שנה ולפני חצי-יובל; וכך יהיה מחר, מחרתים ואחרי מאה שנה. ואברהם חושב: צריך אדם לבוא הנה מזמן לזמן: אפשר להיות לפקח. למה הכל? אילו היה יכל לשכב פה לנוח. הוא ישב על חלקת-דשא: דוקר קצת, עשבים יבשים; קוצים. ושוב חרגל מנסר ודשאים רוחשים ורמשים זוחלים. איזה פחד יחד עם שעמום תוקפים אותו, והוא קם. לא: הוא לא ינוח פה. בבית קברות זר ורחוק ימצא מנוחתו. מי שאינו חי פה, לא יקבר פה. המות מתנקם על עלבון-העיירה.

נשמעה פתאם שריקת-ארובת קטר. עברה רכבת במהירות, התדפקה במוטות-הברזל, רעשה ונעלמה, נשתתקה לאט לאט במרחק, ושוב שריקה – והכל נאלם. ואברהם יצא מבית-הקברות וישב על סוללת המסלה. כך, מחר יעבר הוא פה ויעלם. מציעים לו משרה פה: ענין טוב: שקט. יעבד יום ולילה ותהי מנוחה. תהי גם אשה בת-העיירה ויהיו טיולים בגשם ובסופה ושירת-זמיר ונגוני בית-קברות. ואולם רוזה לא תהיה. ואד מערפל על עיניו: לאט, לאט היא קמה לתחיה, מופיעה מרחוק, קוראה, דורשה את נפשו, את כלו: אינה חפצה לוַתר. הוא יסע. אין דרך אחרת. שם, רוזה, הכרך. ושוב תבא הקונטורה של בורקינזון עם הכעכים היבשים של זה, ושוב טיולי-בדידות ביום ונדודי-כאב בלילות, ושוב צפיות אצל טליפון וחכוי על יד החלון ווכוחים בחדר רוזה ושתיקה כבדה ודבור שאינו מבטיח כלום. כך נגזר! זוהי האחרונה, העַרְפָד שיָמֹץ את ליחו, את דמו, ואחר זה ישאר כגרוגרת של רבי צדוק; לא יהיה כלום, וגם הוא, לא יהיה, כלומר, הוא יהיה – אבל נפשו תהיה מתה; וגם החלום ימות.

והיום היה בהיר, השמש להטה ורוח נשבה, וריחות כבדים באו מן הגנים והאחו, ושתיקה ורחש מבית-הקברות. ולמטה שם התרגשה העיירה: על שום מה? היה יום-שוק. ואברהם הבין, כי כל זה אך רגע ולא יותר. הוא יסע. ושוב שריקת-קטר, ושוב שקשוק-אופנים וכרך רועש רומז מרחוק. ואברהם ירד מעל הסוללה ושב אל העיירה. צריך להכין הכל. מחר סוף הכל. ושם – מה שהיה יהיה. לפני זמנך לא תמות ומן המציאות אין מפלט. גם בין דשאי-הקברות מנסר ומנסר החרגֹל החי.

ימי-הגשמים, תרע"ו.