שנים אחדות היו חייהם יחדו חיים של נשמה אחת. יום אחד לפני בוא הדבר נפגשו. הוא נראה לה עיף ומבקש מנוחה, והיא, לבה היה מלא את הצרך לאהוב. ונפשו כאילו הרגישה בנפשה. ולמחר, כמו במקרה, כשישבו בצל עץ לנוח בשעת טיול, הניח את ראשו על ברכיה וידיה סלסלו שערותיו. ואז מסר הוא את עצמו אליה. חדשים אחדים אחרי זה היו לאיש ולאשה; ולאחר שנה נולד להם בן.
וחייהם היו אותה שנה ושנתים אחרי זה כירח-אהבה בלתי-נפסק. כל אחד מהם הרגיש שהשני הוא לו הכל, וכי הילד אינו אלא מין אמתלא, כדי להצדיק בעיני אחרים את החמימות היתרה שבאהבתם. איזה אמון בלתי רגיל שרר ביחסיהם זה לזה. נדמה היה כאילו התחילו חייהם רק מאותו היום שבו נפגשו שניהם. מה שהיה קודם לזה ומחוץ לזה – לא נגע להם כלל. ספוק תמידי של אהבה ורעבון תמידי שלה באו אצלם חליפות, ולקנאה ולספקות לא היה אצלם שום מקום.
אחרי שלש שנים נולדה להם בת קטנה. נדמה היה לה כאילו הגיעו לקצה פסגת אשרם. קודם לא הרגישו כלל בחסרונה, אבל ברגע שבאה נגלה לה שאיזה מקום באיזו פנה שבחייהם ריק היה קודם ועכשו גם הוא התמלא. ואולם הילדה לא האריכה ימים: חודש אחרי לדתה חלתה ותמת, והאם השתוממה לראות שהיא כמעט אינה מרגישה בחסרונה, ובכל זאת התאבלה עליה; רק דבר אחד צִער אותה ביותר: האב נראה לה כאילו אינו מתאבל כלל על מיתה זו.
ונראה פתאום חזיון מוזר לעין. האב התחיל להתהלך בבית שקוע במחשבות, ונפשו נעשתה פזורה יותר ויותר. יש שנדמה כאילו מבטו תועה ומחפש אחרי איזה דבר. ולפרקים נראה מבטו קופץ, כאילו חפץ לתפוש צל שעל הקיר. לפרקים היה גם נעלם מן הבית, לא בשעות הקבועות, ואשתו התחילה להרגיש שבא איזה קרע בחייהם. היא הרגישה פתאום שיש איזה עולם חוץ מכתלי ביתה, דבר שלא הרגישה מן היום הראשון שחיו יחדו. הדבר לא הגיע עדיין לידי קנאה. רק חידה היה בעיניה. ואולם מצב זה לא ארך ימים: הוא התחיל שוב לשבת בבית ויחסו אליה נהיה חם, אבל במין חמימות אחרת. וגם חמימות חדשה זו השפיעה לטוב עליה ותשב לה את מנוחתה, שהיתה יכלה להיות גמורה, לולא היה ביחד עם זה אורח חדש מתפרץ אל הבית. מאיזה מקום בלתי נודע לה, לאשה הצעירה, הביא עמו בעלה את מְלַוֵהוּ התמידי מעתה: את השיעול.
ופני הבעל חורו יותר ויותר, ולפרקים לא היה יורד ממטתו כלל. לאשתו נפתרה החידה: אין זאת כי הרגשת המחלה הקרובה גזלה מנוחתו והביאה אותו לידי המצב המשונה ההוא. ומחלתו הלכה וגברה, והגיעו הימים שלא יכול לרדת מן המטה. הימים היו ימי החורף האחרונים, בחוץ רב השלג וגדל הכפור ובבית המוסק והמואר החם היה ואור. ואולם בערבים, לפרקים, כשהיה הוא מבקש להקטין את אור העששית – והיא היתה מורידה אותו – היה אז נדמה לה כאילו צללים מוזרים מתנועעים על הקירות. עד עכשיו לא הרגישה כלל בצללים; לא היה לה פנאי בשבילם. ומפני זה היו אלה לפרקים מפחידים אותה. ואולם די היה לה להסתכל רגע בפניו החולים – והצללים נעלמו: מעיניו האיר לה ברק בלתי רגיל. והיא לא שערה כלום, ואף פעם אחת לא ראתה חלום רע. שלות חייה ומנוחת השנים האחרונות נהיו לה להרגל. המקרה הבלתי רגיל בחייהם נשכח, וגם מות הבת וחייה הקצרים נהיו לאיזה זכרון חלש שזעזע אמנם את הנפש, אבל כמעט לא הכאיב לה. איזה צער קל עבר על הנשמה וילטפנה.
ביום אחד, לפנות ערב ראתה אותו נרגז קצת. היא הסתכלה בו באי מנוחה. פניו התחילו מאדימים ומחוירים חליפות, התאמץ לשבת ולא יכול. לאחרונה רמז לה להרכין ראשה אליו, בקש שתוציא מפתח קטן מכיסו ותפתח איזה ארגז בשלחנו. שם יש חבילה של מכתבים, חבילה זו נחוצה היא לו. היא נגשה אל השלחן, פתחה את הארגז והוציאה משם חבילה קשורה בשני חוטים: ורוד ושחור. היא הסתכלה משתוממה בחבילה: לא הרגישה עד כה שיש ארגזים בשלחן. רגעים אחדים עמדה שקועה במחשבות בלתי רגילות לה. כשנגשה אליו עם החבילה מצאה אותו שוכב, כשעיניו עצומות וחורון בלתי רגיל פרוש על פניו. היא קראה לו בלחש בשמו והוא לא ענה: בודאי הוא ישן. היא הניחה את החבילה על הכסא למראשותיו ונכנסה אל החדר השני לשבת אצל ילדה. ופתאום התחיל לבה דופק. היא קמה, נגשה אל מטתו; היום ירד ואפלולית קלה ירדה אל הבית. את פניו קשה היה לראות. וטרם שנגשה להדליק נר קרבה אל המטה והרכינה את ראשה אליו ושפתיה נגעו במצחו. היא רעדה פתאום בכל גוה, מצחו היה רטוב מזיעה קרה. היא מהרה להדליק נר ופתאום נראה כאילו שתי עיניו קמות מביטות אליה. היא התנפלה עליו להעירהו, והוא לא קם ולא זע.
לקול צעקתה התפרצה שכנה אחת ואחריה בעלה. זרים היו הם במקום שגרו, והעיר היתה גדולה. השכנים ראו והבינו תיכף את הנעשה. הבעל יצא. ואחרי איזו רגעים שב והתאמץ יחד עם אשתו להשקיט את האשה והילד הבוכים. אחרי חצי שעה באו הביתה שני אנשים מוזרים, נגשו אל השוכב, הרימוהו והשכיבוהו רגע על הארץ, ואחר כך, כשהתחילה אשתו לצעוק ולהתעלף, שבו והשכיבוהו על המטה; ורק את המטה העמידו באמצע החדר ולמראשותי השוכב העמידו נרות דולקים על השלחן הקטן והכסא. את הראי שבחדר כסו בארג שחור, ואת המטה השניה הוציאו מן החדר. האשה עמדה והסתכלה מבלי הבין את הנעשה, והשכן ואשתו מהרו לצאת: מחר, הבטיחו, יכנסו בבקר ויעזרו לה.
והיא נשארה יחידה עם שני הזרים. הם ישבו על יד השוכב, שגם אותו כסו בארג שחור והוציאו ספרים דקים מכיסיהם והתחילו ללחש מלים משונות בשפה משונה. כך נמשך הדבר כשעה. היא בינתים, התגברה על עצמה, טפלה בילד והשכיבתהו לישון. אחר כך, כשנכנסה אל החדר השני, מצאה שם רק אחד מאלה האנשים. השני כבר הלך. וזה ישב לו שקוע בספרו, מתנמנם למחצה, ושפתיו לחשו מלים מוזרות ובלתי מובנות.
מזמן לזמן פרצה בבכיה והיושב לא השגיח אליה. מוזר היה לה הכל. היא הבינה את אשר קרה, אך לא חפצה להבין. ופתאום תקף אותה קור נורא. היא התעטפה במטפחת, התנפלה על המת ונאלמה. כך שכבה זמן רב. וכשקמה, חורת כמת, התחילה צועדת על פני החדר הנה והנה במהירות.
ופתאום פגש מבטה בחוט הורוד. החבילה התגלגלה על הארץ באיזו פנה. היא מהרה להרים אותה. מה לעשות עכשיו? אפשר לקבור אותה עמו? והיא נזדעזעה פתאום: לקבור – מוחה כלל לא תפס את פשר המלה הזו. היא כאילו התגנבה אל החדר השני, נגשה אל מטת ילדה. שם עמדה עששית קטנה על שלחן בפנה. היא העלתה את האור, התירה את החבילה והחלה לקרא במהירות מכתב אחרי מכתב. והיא נמלאה כולה תמהון. מאין כל אלה המכתבים? היא העיפה עינה בזה אחרי זה, והתחילה לשכח את הכל. ראתה לפניה רק נפש צעירה מתיפחת בכאבה, משפילה את עצמה ומבקשת אהבה כנדבה. ומה ענה הוא? מכתביו לא היו פה. ואך מפרזות בודדות שלו, שהוזכרו במכתבים, בצבצה לה חידה סתומה: הוא גם אהב את זו – לא לחנם שמר את מכתביה, – וענה את נפשה באכזריות בלתי רגילה; אהב אותה והתאמץ בכל כחו לפתות אותה ששנואה היא עליו וזרה לו. למה היה כל זה? למה הסתיר את נפשו? ואיך לא הרגישה ההיא בדבר? ולמה עזב אותה ונשא אחרת? – כל זאת היתה חידה סתומה אחת. היא לא הרגישה יותר באסונה. לפניה עברו עכשו שני אנשים, שהאחד ענה את השני באכזריות והשני התרפס לרגליו ובקש רחמים על נפשו. ועוד איש אחד ראתה לפניה, – את זו שבאה בבקר אחד, והוא, האכזר, הניח את ראשו על ברכיה והתמסר לה. האהב אותה, את זו האחרונה? מי יודע? אם האמת חסרה שם, למה תהיה האמת דוקא פה? והיא הגיעה למכתב האחרון. זה היה מכתב שזעזע את מעמקי נפשה. “אתה הלכת מעמי”, כתבה ההיא, “ואני גם כן הולכת ממך. היה מאושר עם זו שבחרת. אותי לא אהבת – צריך שלכל הפחות תאהב אותה. שכח אותי, מבקשת אני ממך את זאת, ואני אשכח גם אותך, אתאמץ לשכח – לזמן. התמסר לה כולך, כל זמן שתוכל וכל זמן שתמלאו האחד את נפש השני. אך אם יבוא יום, שתרגיש שביניכם התהוה מקום ריק, – תזכר אותי. אז צריך שתחשב עלי ואני אזכר אז גם אותך. וכשתרגיש שאין יותר דבר בלב שיקשר אתכם – תשוב אלי: אני אחכה לך בכל מקום שיהי”. ואחרי מכתב זה לא היה יותר שום מכתב, אך במעטפה כהה מונח היה פרח נובל, פרח אדום עם גביע שחור. המכתבים הוריקו כולם, כאילו עברו עליהם הרבה שנים. והרי רק לפני שלש שנים היה כל זה.
היא הניחה את החבילה מידה, נגשה אל החלון ולחצה את מצחה אל זגוגית החלון, אך זו לא היתה קרה כלל. הרגישה פתאום צורך באויר, כאילו היתה קרובה להחנק. לפתוח חלון אי-אפשר: יזיק לילד. לפתוח בחדר ההוא – זה הרי בודאי אי אפשר. התעטפה שוב במטפחתה, פתחה את הדלת, קפצה במהירות מעל המדרגות ויצאה אל הרחוב. שם התחילה מהלכת במהירות הנה והנה. היא גם שאפה רוח במהירות. הערב היה אפל. אך החושך לא רבץ, כי אם רחף. הרוח החמים טייל לאטו והתפנק כילד. מתחת הרגלים שקשק לרגעים קרח דק שהשתבר ומים חמימים פרצו מתחתיו והרטיבו מבעד הסוליה הדקה את הרגל. בכל שררה דומית הלילה. ולמרות אמצה את אזנה להקשיב קולותיו – לא הגיע לאזנה שום קול. היא עלתה שוב אל מעונה, נגשה אל המטה, הסירה את הארג השחור והסתכלה בפני השוכב. פניו היו עתה נוחים ושלוים ועיניו גם כן עצומות ונחות. “כך צריך להיות!” לחשה היא אל עצמה: “כך נגזר משם”. והיא נגשה אל מטת ילדה, נשקה לו ותרטיבהו בדמעות.
למחר קברו את בעלה. היא לא בכתה הרבה. אחרי שבעה ימים מצאה לה עבודה והתמכרה לעבודתה ולילדה. אחרי חודש הסירה מעליה את בגדי האבל. איש צעיר אחד ממכריהם התחיל להתקרב אליה. היא לא קרבתהו ולא הרחיקתהו – והוא הלך מאליו. על בעלה המת היתה מספרת הרבה בלי התרגשות ובלי דמעות. “כשחפצים לבלי חשוב על איש ועל דבר צריך לדבר הרבה עליהם”, – אמרה לעצמה. היא חשבה על הכל: על עבודתה, על ילדה, שבה לזכור את עברה מקודם, את ילדותה, שכאילו נשכחה ממנה כל הזמן שחיתה עמו, חשבה גם על ההיא והשתוממה בתפסה את עצמה פעמים חושבת עליו – כך נעשה רחוק לה זכרו. היא חיתה עכשיו חיים עליזים: באה הרבה בחברה, התקרבה עד גבול ידוע גם לגברים, ובבית השתעשעה בלי הרף בבנה. והילד גדל יותר ויותר. הוא התמסר כולו לאמו. נפשו היתה גלויה לפניה והוא לא הסתיר ממנה דבר. כך עברו שנים אחרי שנים. היא כאילו עמדה על מקומה כל הזמן הזה: לא זקנה כלל ואף קמט אחד לא נראה בפניה. אותה הקומה, אותו מראה הפנים שכולו מנוחה בלי עצבות, אותו ברק העינים השקט, אותה ההליכה האטית והמדודה, אותה הנחת, ולפרקים קפיצות של עליזות קלה, בדבורה אותו היחס לבני אדם, אותה אי-ההתרגשות ביחס לגברים, זו שלא קרבה ולא רחקה: לא נשתנה כמעט כלום. קרבו אליה אנשים ורחקו, נפגשה עם ידידים ונפרדה – והכל בלי אהבה יתרה, בלי שנאה ובלי צער. נדמה כאילו מצאה את כל ספוק נפשה בבנה. והבן גדל וייף, הצטיין גם בלמודיו. ולאשרה, היו פניו יותר דומים לפניה. ונדמה לה לפרקים כאילו לא היה שום איש שותף לה בו.
כשגדל, התחילה להרגיש בו איזו נטיה לצד אחר. היא היתה כל הזמן בחברה, אך הרגש הרגישה אותה כאיזה דבר שאינו נוגע לה ולנפשה. ובנה נדמה לה פתאם כאילו מביא הוא עמו איזה דבר מן החוץ. בראשונה היו הרגשותיו לא ברורות. עיניו היו עורגות לאיזה דבר, כאילו מחפשות אותו – ואמו לא ידעה איך להשקיט את נפשו. היא ידעה את אשר תחפש נפש בנה, אבל לא חפצה לגלות לו את הדבר. ברגע הראשון נצנץ בה רגש של קנאה למה-שהוא, ובאותו הדבר אי-אפשר היה גם לתפוס. אחרי כן התחילו מַאֲוַיֵי בנה לקבל צורה מוחשית, אך את נפשו הוסיף לגלות לפניה. היא נהיתה לו ליועץ. היא לא שמה שום מכשולים על דרכו, לא קנאה יותר באלה שהתפרצו מן החוץ לתוך נפשו, היא כאילו לא הרגישה בהם. בנה גלה את נפשו לפניה, וזה היה מספיק. חייה היו קלים ובהירים כמו תמיד. היא ראתה את היום שלה ואת חוג חייה ויותר לא ראתה. כל מה שמחוץ להם לא נגע בנפשה. הבן היה נעלם לפרקים בערב והיה שב בשעה מאוחרת. הוא היה נגש אז אל מטת אמו, מרכין את ראשו אליה ומנשק לה והיא היתה מתעוררת. אז היה יושב על מטתה ושופך את נפשו בחיקה. ערב היה מתפרץ בעליצות וקומתו זקופה ועיניו מאירות, וערב שני היה נכנס כאילו זוחל, כולו כווּץ מצער ומכאב ועיניו היו אז משתפכות אל חיק אמו בדמעות. כך היה תמיד. ואך בלילה אחד שמעה כשנכנס על בהונות רגליו כמתגנב. הוא פשט את בגדיו ושכב במטתו, מבלי גשת אל אמו. היא חכתה עד שנרדם, ואז ירדה ממטתה ותגש אליו ותשם שפתיה על מצחו. הוא ישן במנוחה ונשימתו היתה קלה ונוחה. למחר לא הרגישה בו שום שנוי, אך בערב נכנס כבר בהליכתו הרגילה ואל אמו לא נגש. ואז הרגישה, כי קרה איזה דבר בלתי רגיל בחייו. ובאותו הלילה ראתה פתאם את בעלה בחלום.
היא לא דברה כלום גם למחרתו. ביום לא הרגש שוב ביחסם שום שנוי, – ואולם בשובו בערב לא היה נגש כמעט אל מטתה, אם לא קראַתו. להתערב בעניניו לא חפצה. קרה שם בודאי איזה דבר בחוץ, אך אם הוא אינו מספר לה – היא אינה צריכה לדעת: זה אינו נוגע לה כלל. אך את בעלה הוסיפה לראות בחלום מדי פעם בפעם, וביום תפסה את עצמה לפרקים קרובים כשהיא חושבת עליו. מה זה קרה שם? היא שבה לקרוא את המכתבים וביחוד את המכתב האחרון. נצנץ פתאם רעיון במוחה: ודאי ישנם כבר מכתבים גם אצל בנה, אך היא אינה צריכה לדעת מזה כלום. למה קוראה היא אותם המכתבים – לא ידעה בעצמה. ושוב ראתה את בעלה בחלומה, ונדמה לה כאילו קראה היא לו שישוב. בבקר התרגזה מאד על עצמה ולערב חלתה.
ובשכבה על מטתה תקפו אותה רעיונות משונים. כלום אפשר הדבר שתמות? כן, אפשר מאד. אבל הרי אפשר גם כן שתשוב להיות שם. אותו בן-האדם שישב אז באותו הלילה ושמר את המת, אמר לה לעת בקר איזו מלים על דבר זה. היא גם קראה מזמן לזמן רמזים על דבר השארת-הנפש. ומה יהי, למשל, אם ישוב איש משם הנה? אפשר יעזוב שם איזה נפש דבוקה בו? אפשר כל חייו ומותו של אדם אינם אלא טלטול תמידי בין שני עולמות או בין כמה עולמות ולא יותר. מחשבות של שטות! כשאדם חולה ורואה חלומות משונים – כל מיני מחשבות מטורפות מוצאות להן מקום בלבו, – נחמה את עצמה. ומחלתה גברה מיום ליום. בערב אחד הרגישה את עצמה כמו קפואה ולא יכלה לזוז ממקומה.
ואז נגש אליה בנה וכרע לפניה על ברכיו. “אמי!” התודה הוא לפניה. “האושר היה גדול יותר מדי, עד שגם עמך לא יכלתי לחלק אותו. לפרקים גדל כך גם האסון. עכשו באה מנוחה. אנחנו גמרנו כבר את הכל בינינו. כשתרפאי ממחלתך – נסע אני והיא לחוץ-לארץ ללמוד. את, אמי, בודאי תסכימי, האין זאת? כשתראי אותה, אמי, בודאי תסכימי. מחר תבוא הנה”. האם נאנחה ולא ענתה כלום. במוחה נצנץ פתאום רעיון: “גלגולי נשמות!” ותיכף החליטה: מחלה קשה יכולה לטרף את דעתו של האדם היותר חזק בשכלו. ולבנה ענתה ואמרה בקול חלש: “טוב, תבוא-נא מחר!”
כשבאה ארוסתו של הבן למחר, מצאה כבר את אמו מונחת מכוסה בארג שחור ונרות דולקים סביבה. היא הצטערה מאד. חתנה עמד והחזיק בידיו חבילה קשורה בחוט ורוד ושחור. “מה היא זו”, שאלה אותו. והוא הושיט לה פתקא. “בני היקר! מכתבים אלה תקראו נא רק כשתזקינו. עכשו לא צריך”.
ובעוד שבועות אחדים לפנות ערב נכנסו אל בית הקברות צעיר וצעירה ובידיהם – זרי פרחים. הם נגשו אל קבר חדש, שלא הספיקו עוד להקים עליו מצבה והניחו שם את זריהם. אחר כך כרע הבן על ברכיו: “אמי, סלחי נא! מחר אנו עוזבים אותך!” אמר ונשק את אדמת הגל. ופתאם הבריקו עיניו. “ראי, סימן טוב! עלה פרח על קבר אמנו. אקטפהו נא ונקחהו עמנו לזכרון”. הוא קטפו ויושיטו לה. זה היה פרח אדום עם גביע שחור. הצעירה רעדה כולה. “לא, לא צריך לקחת. פרחי-קבר אינם מביאים אושר”. הוא החזיר את הפרח ויניחו על גבי הקבר. ולמחרת היום ישבו שניהם בעגלת רכבת. שניהם הביטו בחלון. מרחוק יצאה לקראתם מבין אילנות השמש. פניהם אורו: ראו אותה צוחקת אליהם וכאילו מבטיחה ימי אהבה ואורה. הם פתחו את החלון, וצפריר בקר התפרץ אליהם. הם הרגישו בלטיפתו אך את לחשו לא שמעו. והוא מבית הקברות בא וספר לאחיו הרוחות, שאת הפרח האדום עם הגביע השחור, זה שאתמול רק פרח – ראהו הבוקר מתגולל שחוף ונובל על גל קבר של אם מתה.
תרע"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.