א.    🔗

לא היה מעולם בקִבְלוֹנָה אדם מכֻבד על הבריות כר' שמואל הַיֵינָן. גבוה, שזוף¹-פנים וארוך-זקן היה, עינים טובות ושקטות נשקפו אצלו מתחת למצח רחב ובעל-זויות. ובהכנסו לאיזה בית היה מכניס עמו מרוחו הטובה, ובבית-המדרש מַשרה היה את שלות נפשו על כל נרגן ומר נפש. וריח היין שנדף מבגדיו לא שִכר ולא עורר תאוה, כי היה מבט עיניו הטובות משקיט ומרגיע.

בית קטן היה לר' שמואל על יד השוק בסמטה צרה וארוכה היוצאה אל השדה. והמונו ושאונו של שוק וטרדותיו לא הפריעוהו אף פעם ממלאכתו ומתורתו. כי היה ר' שמואל מחלק שעותיו בין עבודה לשם פרנסה ובין תורה לשמה. יינו של ר' שמואל ערב היה, וכל חך בוחנו הרגיש בו מטעם ימים עברו וריח שנים עתיקות. העיירה לא הבחינה בין יין חדש ליישן; ענבים לא הגיעו אליה עוד בימים ההם, ויין אמתי שתו רק הפריצים, בהביאם אותו מן הדרום הרחוק. ורק ר' זלמן “העשיר” מקבל היה חבית יין קטנה מקרוב רחוק אחד מבסרביה הברוכה, שאחד מששים של ארץ ישראל נתן לה. אך צמוקי ר' שמואל הטיפו עסיס טוב מלטף שפתים, שעשה את קדוש-השבת למשקה-מלכים.

ובתורה היתה שעשועיו שעה-שעה. הנה הוא עסוק במלאכת-שמים בעשית יין לקדוש ולהבדלה ולסעודות-מצוה, יוצק מים על צמוקיו והם עומדים ומחכים לבשול – ור' שמואל מתחמק בינתים אל אחד מספריו החביבים. עשית-היין היא עבודה. והמים שאובים הם מבארו של “הגלח”, הרחבה, העמוקה והקרירה והמקרה מימיה גם בימי חֹרֶב, ואילנות² גבוהים עתיקים מצלים עליה ומשירים פרחיהם לתוכה; והצמוקים הם ברורים, מנוקים ורחוצים: וכלי-העשיה נשטפים וממֹרטים, מצוחצחים ומבריקים; והיין מהול בכרכם וקנמון. ובהמסכו לתוך הבקבוק והבריק באורו ובטהרו, בעבועיו שקופים וריחו כשמן הטוב. ור' שמואל לא קמץ במדה ולא עמד על המקח. ואלהים ברך את העין הטובה ואת היד הנקיה בעבודתה, ואף כי לא צבר ר' שמואל זהב כצמוקים, אך שכרו ורוחיו העמידו אותו על רגליו ויוסיפו לו עצמה במלאכתו. כי לא רדף ר' שמואל אחרי זהב, וכספו בא אליו כלאחר-יד, כאילו מלאך טוב שלשלהו לכיסו בתוך שֵנה. והוא נהנה, בידעו כי שלש בנות גדלות אצלו, וטוב להשיאן לתלמידי-חכמים, לבחורי-תורה בני-טובים.

ובגמר ר' שמואל את מלאכת יומו כשעה לפני מנחה, היה יוצא לשוח בשדה. טוב-לב ומרכין-ראש לכל אדם היה עובר את הסימטא בפסיעה דקה, ולכל ילד שפגש היה מחליק לו ראשו. ועֶגלתו של טרוֹחים גוי-השבת אשר בקצה הסיסמא היתה מלקקה את ידו בסקֹר אותה עיניו יום יום בִתְהִיָה, כאלו רק זה נולדה. כי היה ר' שמואל מתחבט תמיד במעשי-בראשית, וענין היקום היה בעיניו למדרש פליאה. לכשתרצה, הרי הכל טוב בעולם שכולו טוב. וכל מה שנברא, לטובתו ולהנאתו נברא, אלא שהבריאה עצמה, התדירה והמתחדשת היא פלאי-פלאים. וענין עשית היין הרי פשוט הוא כל כך ומסֻבך בתכלית. והבנות הגדלות שיָפין נברא כדי לתת קצת קורת-רוח לתלמידי חכמים אינן גם כן אלא פלא, לא פחות מצמחי-השדה, שנבראו להרהיב עין ולחבב את העולם על הבריות. ואולם השדות בעלי התלמים הארֻכים, הצרים והרחבים, הירוקים והאפורים, שדי-שלוה וחרישי-ברכה, הרי אינם אלא חלק של פלא זה. ובשוב ר' שמואל מטיולו לצד בית-המדרש היה עומד ומסתכל בגלגל-הטחנה ובקצף הנִתָּז מתוך שניו – היה מקנא בפֶטרוּק הטוחן, והיה חושב כי במקומו של יענקיל בעל הטחנה היה הוא ודאי פושט את קפוטתו, מפשיל שרוולי כתנתו ומתאבק באבק ובסובין ועוזר להקדוש ברוך הוא בטחינת-לחם לפרנס בו את הבריות. ובהתפללו דִמה להוסיף מקדש על הקדש, כי גם במלאכת-היין ראה עצמו שֻתף להקדוש ברוך הוא במעשי בראשית. וגם ההכנסה קֹדש היא במעוטה: גלוי וידוע לפני רבון העולמים, כי הרבה ממטבעות אלו העולות בחלקו אינן אלא לשם מצוה, כדי שיוכל בחור בן עניים, לכשימצא לו ה' כשר והגון, לשבת ולעסוק בתורה, כשהפרנסה מצויה לו בביתו וכשאין עליו לצפות לזרים ולעשות תורתו קרדם לחפר בה. ור' שמואל חושב: ודאי יעזר לו חתנו הראשון גם בעשית היין. עבודה

כשרה – יבֹרך עֹשֶהָ.

 

ב.    🔗

רבקה’לי, בתו הבכירה של ר' שמואל, היתה נערה אדמומית ועגולה כמעט, קטנה ומלאה. עיני-שקדים בולטות קצת, כאילו סקרניות תמיד, נשקפו אצלה מתחת לגבות שחורות שעירות, עינים שצחקו יחד עם גומות-לחייה. פזיזה וזריזה ומהירת צעד, היתה מתנועעת בלכתה מחלפתה השחורה הארוכה מחצי-קומתה בין כתפיה הגבוהות והזזות מדי-רגע, ושדיה העגולים פרכסו וכאילו צחקו גם הם. היא היתה עוזרת לר' שמואל במלאכתו ומענגה נפשו בצחוקה. וברחוֹש המים על פני הצמוקים היה נד בראשו ונאנח: “לא כך, רבקה’לי, יין אמתי תוסס. בארץ ישראל היין ודאי אדֹם, הָהּ, איך אדֹם הוא”. ובלבו היה מוסיף: כפני רבקה’לי באדמן. “וכשהוא שם תוסס ודאי הוא צוחק מטוב-לב, כאומר: הרי לשמח אלהים ואנשים נוצרתי. לא, רבקה’לי, לצחק כמוהו אין אַת יודעת”. ורבקה’לי מפרכסת מצחוק. ור' שמואל חושב בלבו: אילו הייתי בחור – הייתי נושא אותה, עושה עמה יחד ביין וחושב מחשבות טהורות, ולבו היה עורג לשנות נעוריו הטובות.

אחרי רבקה’לי באו עוד שתי נערות, שר' שמואל כמעט לא הרגיש בהן כלל. הוא נפתע יום אחד בראותו כי גדלו ובגרו כמעט, ואת לבו לא שם אליהן גם אז. צר היה לו שלא זכהו אלהיו בבן, אלא שנחם את נפשו: ודאי רצונו הוא כך. ר' שמואל התחיל דואג, ולב אנוש ישנה פניו, והתחיל מצחו מעמיק קמטיו: באמת הרי לא טוב לאדם שידאג, כי למה בטחון בא לעולם? ויהי צר לו לראות את אשתו זורקה מבטי צער אל בנותיה. קשה זווגן של שלש בנות זו אחר זו, כך דמו להגיד עיניה, בעוד שערה התחיל מלבין, ור' שמואל ראה דאגותיה מזקינות אותה בלי עת.

 

ג.    🔗

בבית המדרש הקטן שבו התפלל ר' שמואל, ישב בפנה חבויה פרוש שתקן, שקוע תמיד בתורתו. מתפלל היה פרוש זה בלי טלית, מה שלא מנע את הבריות מרנן אחריו כי גרוש הוא. לר' שמואל גרמה השמועה הרבה צער: בטרם תחקר אל תסלף! הרגשה זו לותהו תמיד, אך בלב נקרה תולעת: אפשר יש דברים בגו: ענוה ושתיקה מיותרת למה?

באחד מלילות חול המועד של סכות, הזמינהו ר' שמואל אליו לשמח עמו בחברת יהודים, ידידים ושכנים. הוא גם לא נפתע וכאילו חכה מזמן לכך. שותק הלך לשמאלו של ר' שמואל, והקפיד על כל מלה כעל טפת יין טוב. ר' שמואל פותח בעניני דרך ארץ וקופץ לדבר תורה, וזה מסתכל בפני הלבנה העומדת לה בשמים בהירה וגלויה, ולבו סגור ותורתו וחכמתו צפונים מאחורי שבעה מנעולים. ור' שמואל לבו מהסס: פה קמוץ ויד קמוצה – אם לא ממקור אחד הוצקו.

בסֻכה מחכים כבר אורחים: ר' ליב המלמד, חיים-ברוך החנוני ור' חזקאל השכן, שקימו בעצמם זריזים מקדימים למצוות. בסכה הכל מוכן: שולחן ערוך ומפה מוצעת ומנורה דולקת ובקבוק יין אדֹם מתנוצץ באמצע. ומחוץ לסכה מיחם רוחש ולוחש, ורבקה’לי לבושה שמלת-חג מגישה לאורחים כוסות מבריקות על טס מבריק. ותה ויין באים בערבוביה. אדרבא: יתבסמו קצת: שמחת בית-השואבה: יין ומים בבת אחת.

ר' ליב המלמד מתחיל: ראשית דבר – זה יין. קודם שטועמים כלום, – שותים יין. והוא נכנס לדברי תורה ופיו מלא תהלת היין. כל מאמרי חז"ל על הגפן ועל פרי-הגפן כאלו ירדו משמים ונפלו לתוך פיו. ר' ליב עוד לא טעם טפה ולחייו כבר אדומות ואצבעותיו מתדפקות וכאילו משמיעות שיר. ר' חיים ברוך החנוני הקפדן מתרעם וזורק בו מרה: שתיה – מעשה חסידים היא, לא לנו! ור' חזקאל השכן מוסיף נפך לקנטור: “קודם שטועמים, – כלום שותים יין?” ר' שמואל צוחק לו בנחת מתוך תנועות-יד נעימות: “הניחו לו. ישמח לו כל יהודי כדרכו: אין אֹנֵס”.

בנות ר' שמואל מתחלפות בשֵרות תלמידי חכמים זו אחרי זו. רבקה’לי, ראשונה במכֻבדות, נכנסת ויוצאה, מגישה ומסלקה; בלומקה עוזרת על יד אמה במטבח וחיקה’לי עוזרת לרבקה’לי. רבקה’לי זרקה מבטים חטופים על פני הפרוש השותק – ופניו אינם עונים. וכשחיקה’לי, הצעירה בבנות, נכנסה – התאדמו פני הפרוש מעט. ר' שמואל מרגיש בדבר ומשפיל עיניו.

פזיזותה של רבקה’לי הפעם גרמה שנתבלבלו הכוסות, ור' חזקאל השכן קבל פחות ור' ליב דוקא יותר מן השעור. ושניהם אהבו את יינו של ר' שמואל: מקבלים היו אותו בצמאון כאילו לא טעמו טעם יין מימיהם. נהיה ר' חזקאל עצוב ור' ליב שמח, וחזר ר' חזקאל לקנטורו: “על היין אל תתגבר. למי היין חיים – לאיש אם ישתהו במדתו”. ר' שמואל מרגיע שוב בבת צחוקו: יין נשתה בעתו – אין להקפיד. ובעצם טוב כשיהודים שותים קצת: נאים דברים יפים על משתה היין. ור' ליב – היין תוסס בו ואומר לו: דרוש! והוא קופץ מענין לענין, עד שנהיה גם ר' חזקאל חומר לדרוש: “מה שייך, ר' חזקאל השכן? אם תאמר שכנו של ר' שמואל – דוקא לא שכנו הוא. אלא למה קוראים לו שכן? תאמר: שכן סתם – וכי אפשר לו לאדם שיהי שכן לכל ישראל? אלא מאי – לא נתן לו שם לואי כראוי לבעל בית, ומכיון שכך – שמע מינה בן-בלי-שם הוא, ובן בלי שם הרי זה צורר היהודים ככתוב מפורש ב”גזטין“, וצורר היהודים הרי הוא בבחינת עַכּוּ”ם שאינם קרויים אדם, ומתוך כך מצות “ויין ישמח לבב אנוש” אינה חלה עליהם, ואם כן אתא שפיר: ר' חזקאל השכן – סחור סחור, לכרמא לא תקרב – עתה צוחק גם ר' חזקאל ונהנה, טופח לו על גבו; “תיפח רוחך! נכנס יין יצא שֵד”.

ובינתים ר' חיים ברוך החנוני מעסיק את הפרוש בדברי תורה, כלומר, ר' חיים ברוך אומר והפרוש שותק כמעט ושומע או מסיח דעתו בזהירות. ר' חיים ברוך בקי הוא ואין דעתו הקפדנית נוחה מחריפות כלל וכלל. מפולפל – זהו מעין מיַגֵעַ שכלו על גלמי ברזל, ובאלה די לו בחנותו. דברי תורה צריכים להיות ברורים, כדי שיוכל יהודי טרוד בפרנסה גם כן ליהנות מהם. עד היום, מרוב טרדה לא נזדמן לו לתהות על קנקנו של זה, וגם לו הרי יש בת שהגיעה לפרקה. הוא תופס דוקא, מה לפרוש זה בבית ר' שמואל, אלא הרי לא עשה בו עוד קנין, ולא החזיק בו. תלמידי-חכמים מתאבקים בהלכה וקנאת סופרים תרבה חכמה, ובעלי סחורה במשא ומתן ומרבים ישובו של עולם, וענין שדוך לדרך-ארץ שייך. ומה שהקדים ר' שמואל – אין ראיה: יש עמל ויגע ורץ, וכדי-כן הוא מתאחר. וברוך השם: שניהם בעלי-בתים הם ואין בזה משום עני המהפך בַחֲרָרָה, ור' חיים ברוך תוהה על הנֹאד, מתדפק בו, והיין אינו טופח. רבקה’לי מגישה דברים טובים, מטעמים וצפיחית. ר' שמואל מיטיב פנים וזורק אמרות טובות, ר' ליב המלמד יצא מכליו והרי הוא בבחינת סוס צוהל אל כל רוכב, ר' חיים ברוך מישר עקומות בתורה ור' חזקאל השכן מתקן מעֻות ומוזג כוס לפרוש לשתות עמו לחיים, והפרוש שותק: כל מלה – סלע. רבקה’לי חושבת: “בריה אפלה!” כועסת רגע וכובשת כעסה, משתמשת בהלצה של ר' ליב ופרצה בצחוק. אדרבה: יתפקע לו זה, חושבת היא ובלי רשעות, וזרקה שוב מבט אליו; והוא אינו זע, עיניו מושפלות ארצה וכחרש הוא. לבה של רבקה’לי נהיה כרגע שוב טוב ודעתה מבֻדחת. נעורו בה מעין רחמים, והיא בוררת לו לביבה טובה, שמה לפניו, מתאדמת וצוחקה. הוא מתחיל רוטן נגון חשאי ופיו לא יפתח. ור' שמואל לבו עדיין מהסס: טובה זו על פה סתום למה היא? אין אדם זה יודע ליהנות, שכח איך נהנים. תורתו של זה מאירה עיניו ואין לבו שלם בקרבו. ודאי יש שם איזה פגם בתוך תוכו! ובמטבח רבקה’לי אומרת לבלומקה אחותה: הציגי כבוּד לפניו כלפני גִלוּל – אף תודה לא יאמר. ובהכנס חיקה’לי עוד הפעם הורמו עיניו מתחת למצחו הכבד ומלא-החריצים ומבט-חץ עף אליה, ככוכב-אור מבין עבים. ר' שמואל נאנח בחשאי ועיניו בוחנות את שתי הבנות: מזל! בעיניו רבקה’לי טובה מכולן. מה צרך עוד לנערה מגומות צוחקות ועין טובה?

רבקה’לי מוַתרת בלב: מה בחור זה ולה? סוף סוף רק גרוש הוא, אלא שמביטה היא בחיקה’לי ורואה את זו נבוכה. קטנה זו – למה בא זה לבלבל מוחה? חושבת היא. וחיקה’לי שותקת, ושתיקתה כאילו סורטת בלב וגם צובטת. וכשהאורחים מסתלקים ור' שמואל שב הביתה אחרי לוותו אותם קצת, רואה הוא את קירות הבית כאילו זועפים. ובלבו נוצצת מוחשבה פתאם כאילו לחשה לו מי: לא, זה לא בשביל ביתי נוצר. חס לה לרבקה’לי שתדור עמו בכפיפה אחת.

 

ד.    🔗

מן הבית נסתלקה המנוחה, אף כי עולם שבו כמנהגו נוהג, וסדרי-יום-יום שלו לא נשתנו. עברו החגים ובאו ימי-גשמים, ורוחות התדפקו בתריסים, התרוצצו בארובת-עשן וטרדו את השנה והכניסו זעף-לילות לתוך בין הקירות. האם והבנות ישבו להן בערבים, אחרי גמר עבודות היום, ועסקו במלאכות: תפרו, רקמו וגם טוו בפלך, ובארך הלילות ותמרטנה גם נוצות, לאורך שלחן שהָקרב אל קיר תנור מוסק. ובהגיע תור הכרוב – נקלף, קוצַץ, הושם בחבית גדולה וגבוהה וכֻבש. וגם אוזים מרטה נוצתם ונמסרה למריטה אחרונה, ועורם נפשט וטוגן לשוּמן. ולכאורה רעש בבית: רבקה’לי צחקה בקול וקופצת, בלומקה’לי שרה בחשאי, ורגלי חיקה’לי כאילו יוצאות במחול מתחת שמלתה הקצרה. ומאחורי כל זה עצבות כבושה מרגשת, חמוצה וממאירה. רבקה’לי וחיקה’לי מתקוטטות לרגעים על לא דבר, וגם בעבדן יחד – פתאם מרקד השטן בינָן. רק בלומה עדיין שקטה ונוחה, זוהי בכלל מין בריה בעלת-חלום, מסתובבת סתם ושרה.

ור' שמואל מסתכל בזקנה שלו והנה שערות השיבה גדלות בראשה כערבות על שפת מים. למה נחפזה הזִקנה וקפצה עליה? לכשתרצה, הרי הכל כדבעי: הפרנסה, ברוך השם, מצויה, השנה הכל בזול, הגופים – בקו הבריאות, ורק העבודה קשה קצת. בחורף – קרים המים, ובכלל נחנק הנך בין כתלי-הבית. בקיץ עושים הכל בחצר. הצריף הוא מרֻוָח, וכל הכלים נמצאים בו וחלקה קטנה מרֻצפת לפני פתחו, ועל ידה אילן עתיק שגדל פה בנס ומשרה צל על החלקה, והצריף והגדר שומרים עליה מפני רוח, וכך אפשר להדליק עליה מדורה. ר' שמואל מבשל גם תמָד כשיש צרך, ביחוד לפסח, ואשרי השנה שנִיסָן חם לה. לא כן בחורף. המטבח צר ומעיק, התנור לקוח לאפית לחם ולבשול: לפנים היה זה דוקא מבדח. רבקה’לי היתה מקימה שאון, כאלו עובדות שלש בבת-אחת. והקטנות היו מתלבטות פה לצרך ושלא לצרך, ו“הזקנה” שלו היתה רצה הנה והנה ואינה מוצאה שום דבר על מקומו, וכל זה לא הרגיז. וכי אפשר שלא יהי כך, כשמתפרץ גבר למחיצתן של נשים ומפריע את הסדר שלהן? סוף סוף עזרת נשים רשות מיוחדת היא, שלהן, ואל תֵּחַד עמן בַטֶנֶא. כי תתהלך בינן בצעד בטוח – תצעקנה: רגליהן הנך דוחק, ואם תתקל – הן גם יהדפוך. ור' שמואל צוחק ולבו טוב עליו בזכרו זאת. לא, הוא אף פעם לא רָב עמהן. אדרבא, המטבח אז מלא שמחה, ואם נשפכו מים קצתם – מה בכך? ואם נשבר איזה כלי – מה הפסד? מי שאמר: “עשה יין!” – ידאג גם לכלי. אלא שאין חרף זה דומה לאלה שלפניו. נכנסה איזו רשות זרה לבית, ור' שמואל מפחד להעלותה על שפתיו: מהומה? – חס ושלום: עדיין לא הגיעו הדברים לכך.

במשך החרף נכנס הפרוש אל ביתו ארבע פעמים. כן, בדיוק. פעם שניה קרא לו ר' שמואל, חשב: ראיה אחת אינה מספיקה. ואחר כך בא מעצמו. ור' שמואל לא שבע ממנו נחת. צר לו על עלבונה של רבקה’לי, שאין זה עומד על טיבה. על דבר חיקה’לי הרי אין מה לדבר עוד. וכי בשכזו מסתכלים? אם לא יטענו זכרונו עוד לא מלאו לה גם שש עשרה. אבל כמה גדלה בשנה זו; כאילו עומד מלאך על גבה, מכה בה ואומר לה: גדלי! וכאילו גמרו שם להעמיד אותו, את שמואל היינן, בנסיון: היתן את הצעירה לפני הבכירות? לא, טועים הם בו. הוא לא יעשה יין מצמוקים שלא יבשו ולא יקדים בשול לסחיטה. פסיעתו דקה תמיד וצעדו נאמן, – לא להתפאר הוא חושב כך – וכן יצעד גם להבא. מהומה לא תכנס לביתו.

ואם תחפץ הקטנה – והוא יחפץ בה? ר' שמואל משתקע רגע במחשבה, וצחוק טוב מופיע לאט-לאט על שפתיו. למה הוא מנפח ניצוץ? הדבר לא יגיע לכך, ואילו היה מגיע – בטוח הוא באלהים ובעצמו. לא אחת השקיט סערה בשלות-נפשו, והוא יכבה גם שלהבת כזו. הוא לא הכניס מימיו מורא לתוך ביתו, לא מנע חפש מילדיו, והם נשמעים לו תמיד. האחרים מטילים אימה יתרה ומהומה אינה יוצאת ממחיצתם. ובכלל – בטחון למה נוצר? ודאי יעשה רבון העולם את הטוב בעיניו.

ובאותו ערב, אחרי שהטרידו מחשבות קשות אלו את לבו – בהכנס ר' שמואל אל ביתו – נראה לו הבית שקט ובוטח. הבנות עבדו ושרו, הזקנה שלו ישבה על יד התנור והתנמנמה, והמנורה שפכה אור נעים בכל הפנות. הוא נשם לרוחה, ודִמה לראות את נשמת-אפו מפעפעת קלה וחמימה. הוא טִיל קצת הנה והנה ורטן זמר חרישי מתוך שפתיו. רבקה’לי ערכה לו סעודת-הערב וצחוקה התמידי העלז בגומות לחייה. “אנו לא חכינו לך”, אמרה ועיניה הביטו אליו מבוישות מעט, “כי אחרת מאד לבא הערב, ואנו, ברוך השם, יש לנו תיאבון; אבל אמא כעסה קצת”. האֵם שנמה כפופת-ראש ועצומת-עינים קפצה מתוך תנומתה: “אני כעסתי? אל תשמע להן, שמואל, יודע אתה כי לא כעסתי מעולם”. ר' שמואל צחק וישב אצלה על יד התנור לאכל. ושטפה לה שיחה שקטה ואטית כעוברת לתוך נמנום ונמוגה בלי גמר. בקריאת-שמע נדמו לו הפסוקים כאילו לבו הולידם ובשבילו נוצרו. הוא חזר על “יושב בסתר” פעם אחרי פעם, ושירות-הערש של אמו התרפקו על אזניו באנחתן הטובה.

 

ה.    🔗

חול המועד של פסח. עברה המהומה מן העיירה והבית, הכל רוחץ ושופשף, מֹרַק וטֹהַר. הבתים נקיים כלבן השמלות, ורצפת האבן של הרחוב כאילו גֹהצה: סִבנוה השלגים, שטפוה הגשמים ונגבוה הרוחות ושמש של אביב. וחביות היין הורקו וגם התְּמָד נשאר רק סמוך לקרקעית החבית. בבית ר' שמואל שקט ואויר של חג, רק השמחה אינה שלמה. גדלה בת אחרי בת וליין-החג אין עוד שותים כראוי: לא באה עוד שמחה אל הבית.

רבקה’לי מתהלכת שותקת כאילו אבן טעונה על לבה ואין פורק; בלומקה התחילה להעלם מדי שעה בשעה. והבריות משיחות כי מטיילת היא בין הצפצפות בסימטת-הגלח. כל העיר מרגישה, כי יצא הבית מגדרו ור' שמואל לא ידע ולא שמע.

בעיירה יש יודעים שרש דבר: מאות אחדות של אנשי צבא חונות בכפר סמוך לעיירה, תוך בנינים עתיקים, ירושת פריץ-מורד שנידון לתליה. החילים הגויים הם שם כבבית אמם, הכפר – ככפרם והשדה – כשדותיהם, ובחזיר המפריס פרסה לבם גס, וה“שקצה” ברשותם היא ונשמעת להם. לא כן החיל היהודי, הנמצא פה בגלות כלוא תוך מרחבי שדות. כל הימים הנפש יוצאת מגעגועים לבית יהודי: בפסח – זמן חרותם; לימי החג באים הם אל העיירה, מתפללים בבתי מדרשות ומתחלקים בין בני המקום לסעוד על שולחנם. ולאט לאט הלבבות נדבקים בבתי מכניסי-האורחים ונימי-לב נשזרות בין בתי-הצבא שבכפר ובין בתי-המכרים שבעיירה. אצל ר' שמואל התאכסן דוקא חיל גוץ, בעל תנועות מגוחכות, חסיד מפולין ובעל אשה, אבל אצל ר' גדליה המוזג, שכנו של ר' חזקאל, התאכסנו שלשה חילים עשירים שבחלו בלחם-חנם, כי אם שלמו במיטב כספם בעד מזונם. בין אלה נמצא חיל בן-הדרום, גבה קומה ורחב כתפים, אדום-פנים, שעינים לוהטות ושנים חזקות וטרפניות נתנו לו צורה של חיה. וכפניו כן דבורו: קולו רעם כבטנון, ובדברו יהודית נשמע מוזר מאד לאזן בני-המקום שהרגלה לדבור רך ויבש במקצתו, וּבלָשנו את הרֵיש ויהי בעיניהם כ“בן ישוב” גס, וגם עורר צחוק בשרקו את הקמץ ובחרקו את הקבוץ. בדבורו הרוסי הופיע כבן-בית. כגוי מלדה, ובבגדי השרד של חג ובסרטים המזהבים של שרוולו, שלא חדלו מהיות ענין לילדי הבית וכאבן-מושכת לעורר גרוּי באצבעותיהם, באלה הופיע גם לבנות כאדם מעולם אחר. ועם חיל זה טִילה עתה בלומקה ימים וערבים.

עוד בערב החג ראתו בלומקה בבואו, כשהוא יוצא ונכנס שם בבית המוזג, מרכין ראש בכניסתו וזקוף ביציאתו. וכאילו זרקו עצים על גחלת עוממת בלבה, ורוח לבתה האש ותהי ללהבה, כן להטו פני בלומקה באֹדם ראשון בדפק הלב – והיא מהרה להתחמק. בימי החג באה בילקה בת המוזג וקראה לה: “בביתנו שמח כל כך”, אמרה, “ואת אינך באה”. בלומקה הססה והלכה בעוד לבה שר שירה אחרת ותר אחרי נגון חדש. מכֻוצה תוך עצמה ישבה שם בבית, ולבה הולם ואינה יודעת מה. בילקה אומרת: “בואי ותתודעי להם, בחורים נחמדים כאלה אין בעיירתנו”. ובלומקה משתמטת נבוכה, פן יפסק החלום ויופרע הנגון. וכך היא באה ויוצאה, מתגנבת לבוא ומתחמקת לצאת ומסתתרת מאתם בחדרי-חדרים והעין צמאה למבט ולקול. רק פעם, בהיות בלומקה שקועה בחלומותיה, שכחה עצמה ופרצה רגע בשיר – והנה ענה קול בריא וחזק אחריה. נדהמה בלומקה ונשתתקה בתוך בהלה – והלך הנפש נפסק באמצע. היא היתה בורחת לולא צעד מי על המפתן ומלא בקומתו ובכתפיו את חלל הפתח לאין מפלט. בצעדים מדודים ובהרכנת-ראש נגש אותו הענק ובקש ממנה לשיר עמו יחד, כמכר טוב מכבר דבר וכ“פריץ” צעיר לפני פריצה שלו השתחוה לה. מבוכת-רגע תקפתה והעינים קפצו כאילו חפשו מוצא. בדהר הלב תוך סערה, וכנצוץ נפח המעלה שלהבת – נכוו פניה מאש עיניו, התלהבו וחורו. פתאם ירדה עליה שלוה בלתי מצויה גם אצלה, ועיניה השקיפו אליו בהירות ונוחות ותחל לשיר את שירה והוא עונה אחריה. שיר אחרי שיר שרו ונגון רדף נגון ושעות עפו. והיום עבר מבלי שהרגישו צעדיו, ומדומדמת-נפש ואורת-עינים נדחקה עם דמדומים לתוך פתח בית-אביה.

מאז היו מטַילות שלשתן, היא ושתי בנות המוזג, ושלשת החילים אתן מחוץ לעיר, בין שדות ושדרות, כל ימי החג וערביו. חמה חדשה עלתה לבלומקה ביום ולבנה חדשה בערב, ובלומקה שבה לחלום ולשיר לה כצפור, רק עיניה כמו נפקחו – וגם לאדמה וליקום היה מראה אחר. השדות התחילו מתכסים בדשאים ירוקים יותר, ושמים גבהו ועמקו מאשר לפנים, שמש נגלתה זורחת על כל ביתר אור, ולמי-האביב השוטפים היה דֳכִי אחר, וזרמם השתפך עם קולות התזמרת הצבאית שצלצלה תוך העיר במרחק. היא אהבה להשען על זרועו האמיצה, אף כי פחדה עוד מפני מגע קרוב, ונשימתו הרותחת העיקה עוד על לבה, למרות שהוא נתרכך מיום ליום בקרבתה והיא נהיתה אמיצה ובטוחה. “ידבר נא רוסית!” בקשה מבלי תת טעם לבקשה: דבורו היהודי צרם אזנה, זר ומשונה, ודבריו ברוסית צללו באזניה כמנגינה. בחברתה היה צלצול שקט לקולו, אטי ונח, – לדבור יהודי לא הספיק שקט זה. חומו נהיה עצור וצחוקו – מתגלגל, רחב וטוב. המים השוקטים של נפשה שִככו את להט אשו, וכחו ובטחונו לא החלישוה, כי אם אמצוה. ימי החג עברו עליה כשעת מחולות עליזה בערב “זמירות” טוב ועצוב. הבית – רגעים כאילו כלָאה תוך קירות סֹהר כבדים, ובשבתה בו נשתתק לבה ועוצב דכא רוחה, ורגע היתה קופצת כאילו צמחו לה כנפים ושרה כזורקה צלילים ותפסתם, כתליו כאלו התרחבו ותקרתו כמו עפה למעלה ועל הכל נשפך אור. ובשתקה – שתקו גם אחיותיה, ובקפצה ובשירה – היו צוחקות ושרות גם הן, זורקות מבטים אליה ומתחמקות כשֻתפות-לסוד.

ר' שמואל לא הרגיש בהנעשה סביבו מפאת שקטו התמידי בהיות לבו טרוד ברבקה’לי שלו ובחשבו את בלומה’לי רק לילדה בעלת-חלומות. לאם גֻנב שמץ מדברי הבריות בבתה, כאילו הוליך לה עוף משמים את קולם ולא ידעה מה לחשב. היה הדבר חדש ומוזר עד שלא תפסתו כלל. ובעוד לבה מהסס בין הטלת פקפוק בדברים ובין ההכרח להכאיב לב בעלה, ועוד לא אמרה לו כלום, – עברו ימי החג, החילים שבו אל כפרם ובלומקה חזרה לשבת בית, ורק שבלומקה זו נשתנתה ותהי אחרת. היא בגרה, פניה אדמוּ, עיניה הביטו הרחק וחזה התחיל עולה ויורד; ובשבתה על עבודתה היתה המחט מתרוצצת כשד בין אצבעותיה. הסכנה כאילו עברה, רק דומה היה כאילו סוד קשה רובץ ומעיק על נשמת הבית.

 

ו.    🔗

בלומקה קבלה יום אחד מכתב – פעם ראשונה בחייה – ונדמה לה כאילו רוקדת הרצפה תחתיה. את המכתב מסר לה חיל על סף הבית, והיא מרוב בלבול דעתה – אף תודה לא אמרה לו. מתוך התרוצצות בהלה, בחפשה פנה לקראו, נתקלה באמה, וכשתחבה זו עיניה במכתב רעדו ידי בלומקה ותזרקהו לידי האם ותעלם. האם תפסה תיכף את הענין, כאילו שלחו לה ממרום תשובה על דאגת-לבה, ותחכה לבעלה, שאף רגע לא עלה בדעתה להעלים את המכתב ממנו, אף כי את דאגותיה לא השיחה לו. בבואו ספרה לו המעט שנודע לה עד כה, ובטרם מסרה לו את המכתב, הבין ר' שמואל מי הוא השולח. עיניו הביטו עדיין עליה בלי נזיפה: – החדש שבדבר צד את תשומת-לבו, והיא כבר פתחה בקטרוג מתוך הצרך לשכך את מוסר כליותיה: “מה זה? הרי זה פשוט – איך לקרוא שם לזה? – איני יודעת” – עיניה זרקו מבטי תמיהה לכל צד. וכפיה זֹרקוּ לאויר באין-עזרה: “בא חיל, יהודי בן עיר רחוקה, איזה והלינאי, שאינך יודעת בן-מי הוא, מי ומה הוא, ומבלי להראות בביתך, מבלי גם להכנס להגיד לך “בקר טוב” – הולך הוא לו ישר אל³ הילדה כזאב לתוך העדר? וכי כך יהודים עושים? בן בעל-בתים צריך לדעת דרך-ארץ. קודם נדע מי אתה, אפשר איזה חיט או סנדלר, נכיר את אבותיך והם אותנו, – הרי אינו יודע אפילו בת מי היא הנערה? תדע קודם: אפשר ישנה אצלה אחות בכירה בבית? ובכלל למה אדם בא ומבלבל מוחה של ילדה, ועוד כותב לה מכתבים וגורם צער ואי-כבוד לאנשים ישרים? כלום אין לה אב ואם, חלילה וחס, שבא אתה וכותב לה? כשתהיה חתן, תכתב לך ולכלתך כנפשך, מי יפריעך? לעת עתה חכה קצת, אינך עוד חתן, בחור נאה: העזה כזו! נו, עולם! נו, ימים!” בינתים תפס גם ר' שמואל את העובדה, נבהל והתבלבל אחרי עבר רגעי הסקרנות והתמיהה הראשונים. המכתב הקל רבץ על כפו בכל כבדו, ולבו היה מלא הסוס ואבדן-עצה: היקרע את המכתב וישליכהו מבלי גם לפתחו או יקראהו ויעמד על פרטי הכל? והאשה מרצה טענותיה לפניו, כאילו היא התובעת והוא האשם הזקוק להצטדק. המכתב הושם בכיסו בעוד קולו נרגז קצת, נוזף למחצה ומרגיע: “הוי, שָריל מה זה? אל תצעקי – הרי אינך צעקנית. נשמע, נראה”. שריל עומדת פרושת-ידים נכונה להתפרץ ולבוא בטרוניה על עיר ומתים, ור' שמואל רומז לה בידו, משתיקה טרם התחילה דבר ומחזירה אל המטבח לעבודתה. ובצעדים כבדים הולך הוא ומוציא גמרא גדולה⁴ ובעלת-משקל, יושב אל השולחן על יד המנורה ומגדיל את שלהבתה, פותח את הגמרא ושם את משקפיו על אפו. “כשהיהודי לומד קצת, מחשבותיו מתישבות, ואין יהודי צריך לכעוס כשיש פנאי”.

על הקירות שכבדו עם ערב מטפסים צללים שחורים, והזגוגיות כעינים זורקות מבטים חשכים. עד החרף האחרון היה ברור הכל והעולם בכי-טוב נברא. עיניו של אדם רואות את העולם ובשעת זקנתו תחשכנה. נכנסת ערבוביה לעולם וגם הרהורי לבו מתבלבלים. “מששת ימי בראשית מסודר דבר דבר בדרכו ובצביונו. יין מכינים מצמוקים ושכר מכשות ואין דומה יינן למבשל שכר. למה אין מקדשים על שכר, רק מבדילים עליו, ובתמד משתמשים לכוסות אחרונות ולא לכוס ראשונה? איך אמר פעם המגיד: כל מין יאהב מינו: יהודי ליהודי וגוי לגוי, ובן אדם בדומה לו – יחסן ולמדן לבעל-בית וחיט וסנדלר – לעם הארץ. בעצם גם אלה אינם חס ושלום יהודים רעים, רק בני-תורה אינם, ואולם גם בני התורה מבלבלים את סדר העולם”. ר' שמואל צוחק צחוק תרעומת קל, מתאמץ למצוא זכות בלבו – והזכות אינה באה. “איך זה יהודי אינו מבין מה שהשיג גם לבן האדם?” שמואל היֵינָן אינו קפדן ומקטרג, אינו שונא-אדם ואינו בז לאיש“. הלב כאילו מרצה טענותיו לפני מי שהוא, מצטדק לפני זה שעומד עליו ואומר: פשפש בלבך: “אבל – מילא, איזה חיל, שודאי אינו בן-תורה גדול – נו, – לא, לא, איני חפץ לקטרג” – הידים נעות באויר כאומרות להרחיק דבר-מה ההולך ונדחק אל לפני העינים, וזה אינו נשמע לו. אין דרך שמואל היינן לארב לאיש ולצותת על פתחים, אבל הרי בביתו ישב, כלומר, שכב לו קצת על הספה לתנומת צהרים, ושמע אז את דבורו של זה עם הקטנה בפתח. שפל עינים ושתקן זה! שמואל היינן לא אמר לו כלום, לא בישהו חס ושלום, להיפך עצם עיניו בכניסתו של זה שלא ירָאה כנתפס, “אלא, מה טעם יש לזה? עם מי דברת שם? וכי אין זה דומה לזקן עושה מעשה-נערות? ובכלל, הזמנתיך אל ביתי – באת, אינך בזה עוד משועבד לשמואל היינן. אין בתי מוצאה חן בעיניך – יש עוד יהודים שגם להם נתן רבון העולם בנות, ואם דוקא חשקה נפשך בבית שמואל, טוב, חכה קצת: יש לו בת שניה, אחרי שיזמין רבונו של עולם לבכירה את בן זוגה. מה זה סתם לבלבל את מח הקטנה? איך זה אין אדם שליט ביצרו? הקב”ה יצילנו מהיות כמותם, כבני דור זה. לא, לא, אין תוכו של זה כברו, אין לו שורש בעצמו ובתורתו, לא אין זה יין-בן-יין. לא” – ואין הוא מרגיש בעצמו כשקם מתוך סערת-נפש.

סוף סוף מוציא הוא את המכתב מכיסו, קורא את המעטפה, מנדנדה, עָלֶה ורֹד נושר מתוכה ועיני ר' שמואל מתרחבות: “מה צבע הוא זה? וכי אין ניר לבן בעולם? נו, יהא כך” – גומר הוא. מרים את העלה ועיניו עפות עליו משתוממות: “רוסית? לשון גויים למה? מה אנוּ: גבירים או אַדְבוקטים?” פניו מביעים תרעומת ועיניו הרצות פנים ואחור נפגשות בשָׂרִיל שנכנסה חרש ועמדה מאחוריו חשאית. ולמראה תרעומתו אינה יכולה להתאפק יותר ופותחת שוב בקטרוג כדרך נשים: “לשון גויים! סודות! מה אתה אומר לשכמותו? כותב כך שאבא ואמא לא ידעו לקרוא. מי יודע למה מסית הוא אותה שם!” אך ר' שמואל מרחיקה קצת בזהירות ועוצר בעד כעסו ותמהונו שלו. “שריל – הרי יודעת את, אני אומר לך את הכל”. וסקרנותו מתגברת בינתים על תמהונו והוא מתאמץ לקרוא. לכתב אדריסה ולצרף אותיות בלשון הזרה יודע הוא, גם גויית הוא מדבר, אבל את קשר-המלים, כשאחת או השניה מהן אינה ברורה לו – אין הוא תופס. היקרא לבלומה’לי שתבאר לו – למה לגרום לה צער? ודאי שוכבה היא שם מבוישת ובוכה. יקרא לרבקה’לי – קודם כל יכאב לה: יש בזה ודאי מעין קנאה. סוף סוף ילדה, ואפשר גם יבַישנה: הרי לא למדה עוד כַקטנה. לאיש זר –לא, לא. די אם באים כבר זרים ומתערבים במי-מעינך. לאחרונה קורא הוא לחיקה’לי וזו באה כרגע אליו! הקטנה מעמידה תחלה פנים תוהים, בבות עיניה מתרחבות ותלויות בפני האב, עד שהושיט לה את המכתב והיא העיפה עין בו. פניה התחילו לוהטים באֹדֶם, עיניה נוצצות ולבה דופק, ור' שמואל מרגיש פתאם, כי קטנה זו אינה ילדה עוד. מתחרט הוא כמעט על קראו לה, וכועס על שכלו ההולך אחרונית. אינו מכיר את ביתו עוד, כמה מגונה סכלות בַזֹקֶן.

חיקה’לי מתחילה נבוכה ומגמגמת, עיניה משפלות עד שהיא מרימתן מתוך שכחת-עצמה. חפצה היא לדלג פרקים על איזו מלים, והאב מרגיש בה ושומר על כל מלה. קראי את הכל חיקה’לי, אינך ילדה קטנה עוד, אין לך להתבייש. רק שתהי צנועה וישרה". משקפיו מביטים אחריה ועיניו כמו מאיצות להמשיך. חיקה’לי קוראה רוסית ומתרגמת מלה-מלה. “לא צריך פה תרגום, חיקה’לי, מבין אני” אומר הוא פעם לה, ומשנהו הוא מעכב מרוצתה: “לא ברור עדיין, בתי, קראי שנית ובארי היטב”. ומקשיב למכתב פעם בנחת ופעם בהתרגשות ובעוית-כאב. “ארבתי אצל כל פנה” – “מה זה לארֹב?” משתומם הוא. “אנשים ישרים אינם אורבים. וכי סגור הבית לפניך? והרי בית יהודי אצלנו”. ושורות שורות עוברות כעצים רחוקים תוך ערפל. “לא פה מקומך, כי לטוב נבראת” – הבריקה שוב אִמְרָה וצדה את האזן. “ודאי לטוב, כלום לרע נבראה בלומה’לי? אבל מדוע לא פה המקום? וָהְלין היא כבר ארץ ישראל וליטא – ארץ – איני יודע של מי. לא, לא: אין אנו מבטלים שום אדם; יהודים הם יהודים, ולמה הם מתגאים? ואם עשיר אביו – מה? גם אנו בעלי-פרנסה, ברוך השם. לא, אין זה פרי הגפן; לשון אדם תכשילהו”. חיקה’לי קוראה הלאה ועיניה מבריקות פתאום כהשתקף קו-שמש תוך יין תוסס, ורחש לבה לוחשות שפתיה: “אדון כל היקום – אהבה”. “מה יפה” – מפליטה היא כמו לעצמה וכמתוך חלום בשעת בקר. ר' שמואל מְרַטֵן חרש, כאילו משקיט זעף-נפשו: “מליצה סתם: אדון כל היקום הוא בורא העולם, חיקה’לי, ואהבה, נו, מה שייך?” לבו קופץ ומחפש משען ושביב-אור נוצץ הרחק. “גם יעקב אבינו אהב”, ושפתיו נאלמו תוך כדי דבור, שביב האור הועם כרגע: מעשה שטן: גם זה אהב את רחל ולא את לאה. ולהב כואב ומבקש ארוכה: “זו עינים רכות היו. ויעקב אבינו הוא ענין גבוה”. והרהורים נמשכים לאפסי מרחקים. חיקה’לי גמרה כבר קריאתה והלכה והמכתב מונח מקֻפל בידו. תנחומים מתרפקים על הלב: הבחור אינו בחור סתם, בספריהם יודע הוא פרק, אלא להתפלל אם יודע הוא – זוהי שאלה. ומישהו עומד ונד ראשו מתלהלה: שמואל, שמואל, כלום הגעת לסוף דעתך אתה? כלי חרס בכבשן יִבָּחן.

 

ו.    🔗

לבו של ר' שמואל הפשוט והישר הסתבך בתוך דרכי הבית המפֻתָּלות. בלומקה לא שכבה בוכיה ומבֻישה כאשר חשב בתֻמו. על לבה גם לא עלה להתבייש. הדברים הקשים שזרקה לה אמה שרטו רגע לבה, אך שתיקתה הדפתם ממנה והלאה, ובחיי-חלומה לא נגעו. במקרה נפל לידה רגע המכתב הורוד, ומליצותיו הרוסיות היו בשבילה לחידות-פלאים. פתקא קטנה שמסרה עוד – בטרם קראה את המכתב – לידי בילקה בשביל החיל, מכָרה, גרמה שהוחל ביניהם חלוף מכתבים תכוף שלא פסק מאז. בילקה ואחותה מקבלות היו מכתבים מהחילים מכריהם, עוד קודם לזה בהזדמנויות שונות. צנועה גדולה לא היתה בילקה מעולם, אַויר בית-המזיגה לא היה מסגל לזה וגם באֵמון לא הצטיינה. לכל פנים חדשות הבריקו עיניה בניצוץ חדש, ובין הבית והמרתף היה מעבר קצר, צר ואָפל שהזמין ללחישות ולמזמוטים קלים, אך את חשבונה ידעה ועיניה חתרו תמיד לקצה הדרך – אל החתן וארבעת-הכלונסאות. לקנאה לא היה אפוא מקום ובילקה נהנתה כי יש אחות לסודות, וכי יש גם לבלומקה מכתבי-סתרים. וכשהיה המכר של אחת הנערות בא – היה חג לשלשתן. אולם המכר של אחותה, שנטתה דוקא לאֵמוּן, – לאֵמון בלי צניעות אמנם – החליף מכתבים גם עם נערה אחרת בעיר, ולמראה בלומקה והמכר שלה שומרי-האמון, הסוד שלהם שהלך והנה לענין – צצה הקנאה בלב זו שלא היתה בטוחה בשֶלה. והיא לחשה את הסוד לחיקה’לי, חברתה מקודם, ומזו התגלגלו פרטי הסוד לרבקה’לי אחותה. הן שמרו דוקא סוד, כי היה להן הדבר לאגדה, והקנאה השקטה והכאב החרישי של רבקה’לי לא עצרו כח לפתח פיה, אלא שהאמות גם כן בנות-חוה היו. שָׂרִיל הרי שמחה בבטחונה כי נגמר הדבר – אלא כשמסרה לה המוזגת בלחש, כי יהי לבילקה’לי חתן במהרה בעזרת השם, וכי תכנס אם ירצה השם לבית מלא כל טוב – זע בה איזה פקפוק בצדקתה ובצדקת בעלה. המוזגת המשיכה לקשט את גן-עדנה של בתה כיד הדמיון הטוב, ולב שריל נצבט כבצבת, אם כי לא היה הדבר כלו חדוש בעיניה: אזנה תפסה מה עוד קדם מתוך שיחות בנותיה וחברותיהן. “כן, חיל”, אמרה המוזגת, “ומה בכך? מי שלא יכשר לקיסר, לא יכשר לאשה. חיל – זהו בחור בריא, אדם מוכשר לתת לחם, ובילקה שלי לא תצטרך להחשיך כל ימיה”. אחרי הפסקת-רגע נפלטו שוב מלים, זהירות אמנם, אך לא בלי רצון לעקץ. “ואם חפצה היא לדעת, שריל, הרי גם היא יכלה להכניס את בתה לבור של זהב. הלואי והיה לבתה השניה בחור כמו לבלומקה שלה. בן עשירים, וגם משרה שלו היתה לו. הרויח אולי מאה רובל לחדש. ואם אינו למדן, מה בכך? ומה הם הלמדנים? הנה אומרים על הפרוש, כי אפיקורס הוא ומלמד את בן האדבוקט לשון-קדש וחשבון. זה, לכל הפחות, חיל, בן-צורה, אדם שראה את העולם. ובלומקה שלכם נשמתה יוצאת אחריו ונשמתו אחריה; ומה הוא הפרוש, למשל?”

ינטיל המוזגת נהנתה בזרקה שתי אבנים יחד לתוך הבאר, ושריל הרגישה בדבר, עצרה בעד כעסה ואמרה לעצמה: “תתפקע היא –– אצלנו יהי שקט בבית”, ונזהרה מאד מהכנס לתוך ד' אמותיה של ינטיל זו. בינתים נקרא ר' שמואל יום אחד לתנאים. כשצריך לכתב תנאים בין בילקה והחיל שלה, לא תותר ינטיל על ר' שמואל בשום אופן: תדע נא שריל זו. וינטיל מספרת לנשים בקרבת ר' שמואל פרטי פרטים: אחרי גמר הקיץ, כשישתחרר, תהי החתונה ובילקה תסע עמו. על בלומקה היא כאילו שותקת, על זו מפליטים רמזים בלחישה. הדברים מגיעי לאזני שריל, לא על ידי שמואל, ובלבה מתחילה קנאה אוכלת כעש. דוקא בפעם זו נשמטה בלומקה מתוך הצרוף, כאילו לחזק את בטחונה, והלואי היה זה בא לידי גמר. בלומקה’לי היא בת תשע עשרה והקטנה מתקרבת לשבע עשרה והענין עם רבקה’לי בת העשרים טרם זז. מה יהי סופן של כל השלש? יש פרנסה, ברוך השם, יכלים לתת לשתים הגדולות ארבע וגם חמש מאות לכל אחת, אבל את מי תקח עתה בנדוניה כזו? עד עתה לא הציעו עוד שום שדוך שכדאי יהי לדבר עליו. הפרוש – דומה שחדל כבר מהכנס. ולמה לו? בבית האדבוקט יותר טוב. העיקר – כלום יש עתה דואגים לאיזה דבר? פרוש כזה היו מגרשים לפנים מבית המדרש, ועתה – אדרבא ואדרבא: מלומד – יהי רב כפול: גם של הממשלה, ויקחוהו לפולין לעיר גדולה. ולו, לכל הפחות, היה חפץ ברבקה’לי, לא, לכי ותני לו את הקטנה. לא טוב. רבקה’לי שותקת. היא האם, מתאנחת בלילות, שמואל מקשיב לאנחותיה עם אשמורות ומתהפך פרקים על משכבו גם הוא. אין נחת.

ר' שמואל אינו מהמבטלים דבר בהקדם: בטרם תחקר אל תסלף! וכלום יכל אדם לדון על זה שאינו מכיר? אין הוא מטיל אימה בביתו. סוף סוף ילדה זו שלו רק שוגגת היא והוא סולח, לא, גם אינו מאשים. ישרת-לב היא ולא יכלה לכסות סודה, וכשבא לה מכתב – מסרה לאמה. בת ישראל כשרה. מה יש לו לטעון על בנותיו. ביום עוזרות במטבח וביין, יוצאות רגע עם ערבים ובערב שבות לכלובן. וכי נתקלקלו במשהו? ואם רדופה היא נערה לילך רגע אחרי גבר בעל פרצוף – הרי טבען, טבע נשים, בכך, וגם הזמן גרם. באו אומות העולם בגזירותיהן וערערו יסוד חיינו, והרי אנו כבגד אכלו עש, וכצמוקים שנכרת עסיסם ולא יוציאו מיץ. מי הביא חיל לעולם, ומי הכריח בני ישראל לאכל טרפות. חיים ברוך הקפדן יושב בין יהודים ודורש ביחס לגדליה המוזג ולשדוכו: “איך יחובר זאב אל כבש, ומה לחיל אוכל טרפות בבית יהודי של עירה קטנה?” למה לקטרג? מאין אתה יודע? ומה יכל אדם לדעת? ואם אוכלים אלה טרפות – כלום ברצונם הם אוכלים? תחלה היה גם הוא, שמואל היינן, בהוּל יותר מדי במשפטיו, ולבו מכהו גם עכשו לפרקים. מה זה סתם להוציא לעז? אדרבא, לכשתרצה, בחור זה עשיר הוא, והפרנסה הולכת וקשה משנה לשנה⁵, ה“מקדשים” מתמעטים והייננים מתרבים, ואפשר? ולבו נוטה קצת למחשבת “אפשר” – אין לך דבר שאין לו שעה – ור' שמואל נכון לשמור גם דבר זה בלבו, אלא שהלב נוקפהו. כך, כך, יש כבר ריח של כסף? נוגע בזפת תדבק ידו, ואתה עוד לא נגעת בכלום, ובלבך, שמואל היינן, דבק כבר מה. לא, לא, שמואל, טובים היו הימים שחיית לך בשלוה, והכינות לך יין טוב לשמחה ולמצוה. עתה, שמואל, נכנסת למחשבות – לא, שמואל, שוב נא והיה בעל בטחון פשוט ומסוֹר הכל בידי רבונו של עולם, – ידאג הוא. והמחשבות הקשות אינן מרפות וצובטות את הלב, אלא שר' שמואל מתאמץ לא להכנס לעצבות, וממשיך הלאה את שיחתו עם לבו בשקט, באותו שקט שסגלו לו מימיו עם בשול יינו, מלאכה זו הדורשה אורך-רוח ונחת, באותן השעות הארוכות שרבקה’לי שלו היתה מלחיתה ושוטפה כלים, והוא עומד, משגיח על הדוּד ושיחתו מפַכּה לה בנחת. הרי יש שלש, שמואל, – שתים הצריכות להכנס לחֻפה ביום אחד, ושלישית – קטנה שאינה קטנה כלל. ויהודי שיש לו שלש, אינו רשאי לבעוט. באמת, אילו היית מתרצה לשנות סדרו של עולם, היית נפטר משתים ביום אחד והיית מכניס לביתך חומץ ויין כאחד, חיל ופרוש. הנך כבר לץ, שמואל היינן. לא, שמואל, אל מינו יחובר אדם, וחוששני ששניהם אינם בני מינך. ואפשר – והלב חוזר על הקודם: – לא, לא, אינך צודק, ר' חיים ברוך. מצות-המלך היא. טוב לך, ר' חיים ברוך, שבניך אינם בצבא וטוב לשמואל היינן שאין לו בן. “זכור כי כלנו חיבים” – נזכר פתאם ר' שמואל באמרה מתוך ספר מוסר. חוטאים אנו בלשוננו, ר' חיים ברוך, הלואי שלא נענש.

ויש שהוא משיח עם הזקנה שלו בשעת אשמורות, ומרצה לה תמצית הרהוריו בזהירות. על רבקה’לי כואב לו, אבל מה יעשה? ודאי יבא גם בן-זוגה. והרי צריך לחשב גם על השניה. וכל עוד – מי יודע – אינו חפץ להעלות על שפתיו. נתקלקל הדור. הזקנה מתהפכת ברוגזה על משכבה ומתפרצת: “חיל, – מה הוא חיל? איש אשר כל מקום ביתו, וכל בית לו פונדק. נדחף אדם לעיירה לימי פסח, והרי הוא נכון לחטוף לו מפה אשה. באשר תחפץ – שלח ידך, כאותו קוזק התוחב את חניתו בגלוסקה תוך רכיבה ומניפה למעלה ודוהר לו הלאה”. ר' שמואל שותק רגע, מהרהר ומסכים. “אין אלה יסוד לחיים, אין זה אדם עומד על קרקע איתן” – גומר הוא בדעתו ומשתתק. ושעות שתים שניהם מתהפכים כל אחד במטתו בנדודי-שחר. ההרהורים הקשים כאילו קוראים: עמדו משנתכם, והדאגות מכבידות על הראש ואינן נותנות להרימו.

בבית המדרש מתהלך הפרוש בראש זקוף, ובעלי-בתים זורקים אליו מבטים זעומים או מקדמים כל צעד שלו בכבוד. יש מנבאים לו סוף שחור. ודאי יֵצא לתרבות רעה, יֵעקר מד' אמות של הלכה וסופו לדוקטוריה. ויש דנים לכף זכות: טובה תורה עם דרך ארץ, ומספרים בשם האדבוקט ברבוי שבחו. ר' שמואל נזכר בבית ובכתליו העצובים. מתהלכת לה רבקה’לי ורשולה גדול מיום ליום; בת ישראל צנועה אינה יודעת להתיפות. ובפני מי יש לה להתיפות? בלומקה’לי מתהלכת בעלת-חלום כדרכה, פעם צוהלת לעצמה ופעם נכאת-רוח. ור' שמואל יש לו רצון לקרוא לשתי אלו ולשפך צֳרִי על קשי-לִבן, ואינו יכול, והרי הוא בעיני עצמו כאדם שמתאפק וכובש את רחמיו. ולמה יתאפק אדם בכתלי ביתו בהתעטף לבו עליו? והקטנה בינתים קופצת מעורה, מתלהבת ונאלמת רגע, רגע. מה לזו כי קפצה? ולבו מתרוצץ בין בטוּל ותרעומת. לא, לא, יחידה היא רבקה’לי לו, היא העיקר וכל-תוכה. וכל זמן שלא תזוּז מן הבית אין לאחרות שום טענות. ועיניו מלוות את הפרוש העובר עתה עליו וכאילו אינו מרגיש. ודאי גם הקטנה אינה ענין לו יותר מיום שנכנס הוא ויוצא אצל האדבוקט ובבתי האריסטוקרטים. ור' שמואל אינו חפץ לקטרג, ומקטרג. מה שכנס פרוש זה בתורתו, מפזר הוא במעשיו. הוא חדל כבר מהכנס אליו. מהו איזה שמואל היֵינָן בעיניו? ור' שמואל כועס קצת על עצמו. תרעומת זו למה? וכי יש לו שטר עליו. ובאחד הימים בדפדפו בספר, מזהירות לעיניו מלים אלו: “התורה – סוליתה עֲנָוָה, וכִתְרָהּ – יִרְאָה”. ור' שמואל מוסיף נפך משלו: ואם אין ענוה – יראה מנַין? ולבו אינו שלם בקרבו עם קטרוגו זה.

ובבית מתהלכים הוא והזקנה שלו שותקים וזועפים. השדוכים שמציעים לרבקה’לי אינם בגדר שדוך כלל. בשמנה מאות או באלף רובל אפשר היה להשיג דבר מה, והרעיונות נוטים מאליהם לפנת-מחשבה זו. בעיר מספרים הבריות על חתונת בילקה בת ר' גדליה הצריכה להיות באלה הימים. ור' שמואל שומע את הזקנה שלו שואלת יום אחד בזהירות: “ומה, שמואל, מה עשית אז עם המכתב?” ר' שמואל שותק ושמאלו ממשמשת מאליה בכיסו. הרי מונח המכתב גם עתה מקופל שם אצלו. “אפשר היה צריך לענות?” מפליטה היא בגמגום ומוסיפה תיכף כמצטדקת: “מי יודע, אפשר יש איזו דברים בינם?” היא כבר יודעת כי יש ויש, וחפצה להגיד לו והדברים אינם יוצאים מפיה. ר' שמואל מעמיד בה זוג עינים גדולות: “מה שייך לענות? יש לנו מה לענות?” הזקנה מתאדמת ומשפילה עיניה. אינה מבינה. למה אין אדם זה הולך בדרך ישרה, בדרך שיהודים משתדכים בה? ורוגזה תוקפת אותה: “אם אין – עונים: אין. אל נא יבלבל את מֹחו ומֹחה”. ר' שמואל צוחק לעצמו במבוכה תחלה. “לא, לא, להעליב יהודי לא צריך. כך, יש זמן”. ופניו נהיים שקטים לאט ושתיקתו נוחה. לבו יודע סודו. באותו כרך יש יהודי סוחר צמוקים, ור' שמואל מיַגע מחו מה לכתב לו. כי נתקבל בינתים גם מכתב אליו מן הבחור, כתוב יהודית, והוא קראהו ולזקנה לא ספר כלום.

 

ח.    🔗

ביום שני לחג-הסוכות, אחר שנה ורבע, יושבת לה משפחת ר' שמואל סביב השולחן. ר' שמואל התפלל כבר מנחה גדולה של יום טוב, ובחוץ – גשם בלתי פוסק, והרי הוא חפשי עד הערב לביתו ופטור מסֻכה. אך הלב מתכוץ בקרבו מצער חבוי. חבל, אין מסייעים מן השמים לקים מצות סכה. ועיניו של ר' שמואל בוחנות מן הצד את האיש הגבוה והרחב היושב שם על הכסא בצד. “מגושם קצת, אבל פנים ישרים. ובכל זאת – חבל”, ורגש זה מצטרף להרגש הקודם והלב מתכוץ עוד יותר.

אך פני הנערות מזהירות. השקטה בכולן היא דוקא בלומקה’לי. למרות שבקורו זה עתה הוא הראשון אצלם, וברושם שיעשה עתה על אבותיה תלוי גורלה, הנה נפשה שקטה ובטוחה. טְרַיְנִין שלה אינו יכל שלא למצוא חן. היא דוקא עתה הכי טורחת. הולכה היא למטבח ומן המטבח, עוסקת במיחם, מציגה את הכבוּד על השולחן, כשאחיותיה מציעות לה שֵרוּתן – אינה מקבלת, וכל מה שהיא עושה נעשה כסדרו, לאט, בפסיעה מדודה ובפנים שְלֵוִים. פניה מחליפים אמנם פרקים אודם קל וחוָרון מרגש מעט, אך דבורה ושחקה השקטים כיין ששקעו כבר שמריו ותסיסתו היא מאחריו. הרבה סערות עברו עליה, ובלומה’לי השקטה כאילו עברה דרך כל מוקשי הסלעים וסירתה לא נזוקה. עתה כאילו שוחה סירתה על שטח מי-נחל אל חוף בטוח.

חיקה’לי נרגשת מאד. היא זורקה מרגע לרגע מבטים אל פני “החיל”, כך קוראה היא לו עדיין בדמיונה, למרות שנשתחרר זה יותר משנה – ומתאדמת בלי הרף. בקושי יושבה היא אל השולחן. דבר-מה מושך אותה לקום. היא היתה חפצה לקפץ ולרקד, נצחון אחותה הוא כל כך מבטיח. והיא מודדת ברעיונה ומַשְוָה איש שאינו פה אל זה היושב על ידה. נפשה קופצה בקרבה, רגע כאילו מפקפקת במה, ורגע כאלו וַדָאוּת שבה ונחה עליה. ומן המטבח מגיע לאזנה שירה החרישי של בלומה’לי:

"קוֹלִי רִאשׁוֹן – קוֹל בֶּכִי –

בִּדְאָגָה רַבָּה הִתְחַלְתִּי" –

ומול הבחור הרחב והאדֹם יושבה רבקה’לי. היא אמנם אדומה ועגולה כשהיתה, אבל דבר מה חָוַר בה. אין כבר אותו הצחוק המפזז והטוב. מרגשת איזו עצבות, וגם איזו התאפקות חשאית. והעינים כמו מביטות מאחורי אד אורירי המסתבך ותלוי בריסיה. ועם כל זה מבטיה עוברים ממנו לבלומה’לי ומבלומה’לי אליו בעליצות.

לאט, לאט מסתדרות שתי חבורות. “הילדות” התרחקו להן אל חדר אחר, כי חברות באו; והאיש בעל הקומה נשאר עם הזקנים. שוטפת לה שיחה שקטה, עצורה, שמתחתה מרגשת סערת-נפש. שני הצדדים מצטדקים. ורק הזקנה מפליטה פה ושם דברי תרעומת; בלחש, כמובן. ומתחיל ספור בינתים. הוא מספר לאט, במלים רחבות וּוַדָאִיות. ידו האחת נחה על השולחן והשניה נתונה בתוך חזהו, מנהג חילים, ובגדו גם מהודק אל בשרו כשל חיל וגם ראשו מסֻפָּר עוד כקודם תספֹּרת צבא. רק חריצים עמוקים בפנים מראים, כי עבר כבר דבר מה על האיש. וספורו הוא גם כן מלא חריצים. על הרבה דברים הוא עובר וקופץ כשפניו מתעותים קצת ועיניו כאלו דומעות. ומה שנשאר, מספיק גם כן למלאות את הלב יגון, אך גם אֹמֶץ וּבִטְחָה.

והוא מספר: על עירו הדרומית הגדולה לחוף הנהר הגדול והרחב, מרכז לסחר-עצים ולטחנות-קמח, על בית אבותיו האמידים מרובה השפע והדֶשֶן, ועל החיים הטובים, מרוּבי העבודה והסבל אמנם, אבל גם עשירי השכר וההנאה. אלא סוף סוף הרי יהודים אנו, אָח, הגויים, אלה יודעים חיים. כשהאדמה שחורה ושמנה כזפת, ושנים אחרי שנים מעניקה היא לך חִטֶיהָ בלי טיוּב ובלי זבול. והערבה – רחבה, ומרעה יש, ופרות חולבות וסוסים וצמר-כבשים וחזירים שמֵנים – מה צריך עוד? מתפקעים הם מרוב שובע. ואצלנו – מקבל אתה את היער לבָרְאוֹ ולשַיְטוֹ בשלש שנים – והנה קמו לך מכשולים ולא בֵרֵאתוֹ או שבֵרֵאתוֹ ולא שִיַטְתּוֹ והרי כל אשר צברו אבותיך וזקניך אבוּד. וכשהמזל בוגד – כל כחות הטבע מתקוממים לנגדך: השלג בחורף והגשמים בקיץ מועטים והשרטונים במים מתרבים כאילו להכעיס. זוהי שנה אחת, וכשבאים הגשמים שנה שניה בשפע, משפיעים הם עליך טובה יותר מדי, המים גאים וסופות באות וּזועות והרפסודות מטלטלות ברעש ומתפוצצות. וצרות אוהבות לבוא בִצְוָת. במצבים כאלה גלוסקתך תמיד נופלת עם החמאה למטה – וכך היהודי גם שם בבית-אבא. הם יצאו נקיים כמעט מנכסיהם, ובצאתך מן הצבא לא היה איפוא לאן לשוב. ויוצא, שאמנם לא מתוק הוא כלל לדאג לנפשך בשעה ששם נחרבים משפחה ובית – אך מה תעשה ואתה קשרת את נפשך עם גורל עוד נפש. כך, כך, – טרינין קם מכסאו וחזר וישב לו ברחבות כשעיניו מבריקות: – כשהנך חיל – מה ידאג חיל, איש שאין קן לו? חיל ירגיע באשר תערוב לו שמש: גופך בריא וכסף שולחים לך די, ואֹכל-המלך משביע, ואת “הפֶלְדְפֶבֶל” הנך משקה כוס והרי הוא כפרתך, וקומה לך, וקול כמתוך חצוצרה כבדה, – על הגוים זה פועל – ולשונך רוסית כאילו מלידה ואת “הרֵיש” אינך מַגְרִין כדרך היהודים, והרי העולם כלו שלך והנך צד כוכבים בשמים, וביום אחד נפקחות עיניך פתאם והנה תפשת צללים בכף. אתה במדינה זרה, את אבותיך ומשלח ידם אין איש מכיר, וביחוסם גם אתה אינך בקי – מתי חשבת על זה ומי מתענין שם אצלך בבית ביחוּס? ובית אביך בינתים מתמוטט ולהושיע אין לאל ידך, ואין אפילו למי להשיח דאגתך: החברים נתפזרו ונשארת יחידי בנכר – קולו של טרינין נהיה רך ועכור והוא נגב במטפחתו את מצחו ולחייו כמתכונן למחות זֵיעָה: – ונפשך קשורה דוקא במקום זה; טוב שמצאתי לי פה משרה ביער – טרינין הרים את ראשו, ושאף רוח והביט ישר אל פני הזקן והזקנה – יש עוד תקוה ואפשרות-חיים. היו לי שם שבעים רובל בחדש, במקום של זול וכל טוב, ופה במקומות היוקר רק שלשים רובל ועבודה כפלים, אבל גם על זה הנך שמח, הרי לא לשם המשרה נשארתי פה. ומה תתן לי שם משרה יותר טובה – אם נשמתי פה – ואלך לטלטל נפש עדינה מפה – מפנה עדינה וטובה. סוף סוף, אשר גם אני נקשרתי בה – שמה, בשעה שהבית חָרֵב ולבנות מחדש אין כח? ובינתים זה שנה עובד אני פה, ותהלה לאל, שבעים רצון בי וגם לי אין על מה להתאונן. הרגלתי לעבודה. מבית אבות אמידים הלכתי לעבד אצל אחרים. חפצתי תמיד לעמד על רגלי אני, ולחם עצלוּת לא אכלתי מימי.

ר' שמואל ושריל יושבים ושומעים, עונים ומתוכחים קצת, והבחור כאילו נדבק יותר ויותר ללבם ושוב חוזרת אותה ההרגשה: לכאורה, הפנים – פני גוי, בעל-גוף, אלא שלב לו רך, לב ילד יהודי השופך את לבו לפני יהודי שכמותו. ועיני ר' שמואל הטובות חולפות על פניו וכאילו מחליקות אותם. נתחבב כבר על ר' שמואל מבטו הישר וצחוקו הטוב והדשן של והלינאי-טפשאי זה. שריל אינה יכולה עוד להשלים עם עיניו הגדולות והבולטות, “עיני-עגל במקצת” – אלא כשהיא מקשיבה לקולו הנוח והרך של שמואל בעלה, המפכה לו בנחת וכאילו בחבה אבהית כבר והמנחם תוך כדי הבלעת נזיפה חבויה – היא מתרצית בלבה. קודם חשבה מחשבה לא נעימה כלל. כשהכלות מתרבות והחתנים מתמעטים – מוכרחים לקחת מכל הבא ביד. כלב רעב – גללים בולע. ובא אז עוד רעיון: “מכלב רע לא יצא גור טוב”, או בלשון שמואל שלה: “חומץ לא יעשה יין”. עתה, ברוך השם: בחור כזה הנושא עול מנעוריו והנמצא תמיד ביער ועל רפסודות בנהרות בין גויים, ושזה לפני שנה רק חדל מאכל את מאכלי הקיסר, ויש לו הרצון להדבק בליטה, “בפנה העדינה”, ושלרגלי זאת החליף משרה של שבעים רובל שם בשלשים פה – ושם הרי יש “כל טוב” – ודאי אדם טוב הוא. אלא, שצריך יהיה לתת לו חלק של הנדוניה. ואם אבותיו אמידים הם שם או לא אמידים, מה בכך? ושריל חושבת, כי בעד כל הון בעולם לא תתן את בלומה’לי ללכת לוהלין; היא אינה ינטיל. תשהה לה שם בילקה שלה בבור של שומן, תסע אפילו במרכבות, ובלומה’לי תשאר פה על יד אמה. ר' שמואל טרוד עתה במחשבה אחרת. אילו היה “עָדין” קצת יותר, בן-תורה – אבל לך ולמדהו, אם הוא תמיד שם ביערות ובדרכים. הלואי שיוכל לשמר שבתות ולבוא לכל יום-טוב הביתה.

ובהרגשה של סקרנות ושביעת-רצון כאחד מוסיף ר' שמואל להקשיב לשיחת האורח היקר, – תואר זה הוא מוסיף לו כבר בלבו. סקרנות – מתוך הצורך להכיר יהודי מסוג אחר, בן מדינה אחרת, יהודי שההשגחה המכריזה בבת-קול שלה על זווגים שהיא מזוגה ודאי טלטלתהו לשם זה משדות והלין הפוריות לתוך הבצות והיערות הנה – ושביעת-רצון על שסוף סוף חיל בעל-גוף זה בעל נפש יהודית הוא ואדם שאפשר לבטח בו ולמסור בידו בת. הוא מוזג לאורח מן התמד המובחר ומוזג גם קצת לעצמו. “בשבילכם הוהלינאים, השוכנים על גבול בסרביה – ייננו ודאי אינו יין כלל, ולמה אכבדך מיין-צמוקי? תמד זהו משקה שלנו. ודאי אינו נותן ריח כיין וכמשקאות שלכם, אבל – כשנהיה בארץ ישראל נזכה לעשות יין אמתי. לא כך, שריל”. ור' שמואל מרגיש מעט מעין עצבות, על כי מוכרח הוא לעת זקנה לזלזל ביינו החביב עליו. אך שריל שלו כאילו מרגישה בדבר: – “אם לוקחים בת של ליטה – מוכרחים לשתות גם משקה ליטאי. אנו גם בחתונות שותים יין-צמוקים ותמד”, – ועל שפתיה מרחפה בת-צחוק של רמז, שטרינין לא הצטער כלל וכלל לשמעו.

ובתוך השיחה חיקה’לי נכנסת לפרקים ויוצאה ועינה סוקרת את היושבים הטרודים בשיחתם ואינם מרגישים בה כמעט. פעם הפנתה פניה אל הקיר ועִינה לתוך איזו פתקה שבידה. לחיקה’לי עין פקוחה על כל הנעשה בבית ויש לה על הכל מחשבות שלה. מרגישה היא ברחבותו, בצחוק הטוב והדשן של טרינין זה ובבטחונו העצמי, מקשיבה לאותה השתפכות היגון שלו על עמל-ילדותו, על הרפתקאות חייו ביערות, ברפסודות ובקסרקטי-הצבא – ופניה משתנים חליפות. חיקה’לי קוראה הרבה ספרים ושטה היא במרחקים, אך נפשה גם ערה להנעשה בבית. כמה היתה בלומקה’לי יפה בימי ערגתה, וגם עתה כמה היא כולה שקויַת-ערגה ורווית-חלומות. רבקה’לי – לא כלום: עגולה היא כמקדם, ובאיזה טוב-לב מתיחסת היא למאורע זה, כאילו אין שום קנאה בלבה. וגם לה, לחיקה’לי, אינה שומרת שום שנאה, אף שרבקה’לי חושדת בדבר ויודעת מאין הם המכתבים שהיא מקבלת. חיקה’לי ממשיכה להקשיב לקולו של טרינין – קול-תוף וחצוצרה עולה ויורד. כמה משלים מוכנים אצלו, משלים אכריים רוסיים רחבים ובריאים, רק היא היחידה בבית המסוגלה להרגיש את כל עסיסיותם של משלים אלה. חבל שאביה הטוב אינו מבין לשון זו כהלכתה. ותוך כדי מחשבה רואה היא לפניה אותו הכותב לה את המכתבים והקורא אותה לעולם הגדול, כשהוא מופיע בסכתם אז, יהודי בעל זקן ומלבוש ארוך – בין יהודים כמוהו – בזרק עיניו אליה מבט ראשון, והיא עוד קטנה, כמעט, ולזכרון זה צוחקת היא ורוטטת מנחת ומכאב.

 

ט.    🔗

עברו עוד שתי שנים. ר' שמואל הספיק להלבין יותר ויותר, ממש כאילו עברו עליו שתי שמיטות. יחידים הם עתה בבית, סב וסבה, והדאגות מרֻבות כאילו בשביל משפחה משוּלשת. ברוך השם, אין לשמואל הַיֵינָן על מה לבוא בתרעומת. שתי הבנות נִשאו והשלישית קרובה לזה ואת לחמה היא מרויחה – וישנם כאלה שמקנאים עוד בו. אלא שלב יודע מרת נפשו, ושמואל היינן יודע כי מאדני מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו. תַתְוֶה לך דרגים כָהֵנָה וכהנה, ודרכך סלולה לך מששת ימי בראשית, ועליך ללכת בה אם תאבה ואם תמאֵן. וגבו של ר' שמואל מתכופף מאליו להרגשת רעיון זה.

אין נחת. רבקה’לי זה כחצי שנה נשואה, וברוך השם, כל עץ נותן פריו. ר' שמואל לא לגדל אילנות-סרק בא לעולם; כל ימיו הוציא יין מצמוקים לשמח אלהים ואנשים. מבלומקה’לי יש כבר נכד, וכותבים שהנכד הוא בלי עין הרע בחור כהלכה. ר' שמואל קיים בנכדו זה מצות סנדק וגם פדיון-הבן, אלא שגם מצות-גלות קִימה כבר נפש קטנה מישראל זו. הוי, מסלות הברזל – כמה שמחים עליהן – וסוף סוף הן באו לפזר ולא לקבץ. רק נגמרה מסלת הברזל לפני שנה – ומאבות טרינין, שמצבם הוטב בינתים, נתקבל מכתב כי יבא עם בלומקה’לי והילד אליהם. וכשבאו שמה – עכבום זמן רב, ובינתים נמסרה פה המשרה לאחר, עד שהכרח הוא לקבל שם משרה אחרת – וכך זורקה הבת לקצוי-ארץ, לפנה גויית, ולך ודבר משפטים עם רבונו של עולם. אילו היו עסקי היין כשהיו – היה שמואל היינן אוזר פעם חלציו ויוצא לדרך. במסלת-הברזל אומרים אין הטרדה גדולה, וגם מתפללים שם בצבור, בתוך בית סגור: מנין מטולטל. וסוף סוף רואים קצת עולם ובני אדם. למה נברא עולם אם לא לראות אותו – וכי אין זה דומה לאותם גויים טפשים המצפינים ייניהם במרתפים כדי שיתישנו ובינתים הם מתדלדלים והארמון עם היינות נהיים לירושת-זרים. וכי לא מוטב הוא כמו שאנו עושים: מכינים יין ושותים אותו בקידוש ובהבדלה ובכבוּד יום טוב, ור' שמואל שב לו אל עיקר מחשבתו: באים שמה ורואים את הבת, החתן והנכד וגם את המחותנים מכירים – למה לא יראה יהודי את אלה שמסר את בתו לבנם? ומשם נוטים לבסרביה, לארץ הגפן והצמוקים שנשתבחה בכמה מינים, הרי זה ודאי קרוב לשם, וקונים צמוקים בארצם ובמולדתם, וגם רואים איך גפן גדלה. אלא – מה תעשה והעסקים הולכים ורעים. הגבירים התחילו קונים יין ממש מבסרביה, והיהודי בעל המלאכה מקדש על החלות ומבדיל על שכר. ויינן חדש נוסף דוקא גם בשנה זו.

ר' שמואל עתה פנוי הרבה זמנים ממלאכה. אין זה נורא. סוף סוף לפרנסה בצמצום המלאכה מספיקה, ושני חדרים משכירים עתה, אחרי שהתרוקן הבית – והרי שכר דירה; ואדרבה, אפשר קצת לעַין בספר ולהמצא שעה מיותרת בבית המדרש. ויש לו גם עתה קצת נחת. בעצם, המלאכה יותר קשה: הזקנה המחליפה עתה את רבקה’לה אינה “בריה” כההיא, ור' שמואל דוקא מצטער על שהוציא את רבקה’לי מביתו. היא אמנם באה לפרקים ועוזרת לו, והיא הרי כקדם: עינים טובות וגומות שוחקות ועגולה – ור' שמואל צוחק ברחבות – עוד עגולה משהיתה –- אבל בריה בעלת ריח היא עתה, ור' שמואל מפחד לצרף ריח זה לריחו של היין. הוא שהיה בבחינת “אַשרי” השיאה לבעל “אוי”. כמה היה מבשם את יינו בכרכם ובקנמון – ועתה את ריח הבורסקי מביאה רבקה’לי מבית בעלה. אה, הבורסקאים – אלה עלו לגדולה – והנוסחה ודאי תהי בקרוב: “אוי למי שאומנתו בַשָם, אשרי למי שאומנתו בורסקי”. וכמה קנאו ברבקה’לי שלו על חתנה זה, בן בעל בתים שעזב תורתו והלך ליגיע כפים, אלא שעדו בשחק, הוא לא שמח על שנזדמנה לו מציאה זו. מכל הנוסחאות הנוסחה הישנה היא האמתית.

הדלת נפתחת ורבקה’לי נכנסת, ור' שמואל מרוצה בדיעבד שהוא מעיין עתה בספר ואינו עוסק ביין. רבקה’לי מספרת על דברי-בית ור' שמואל מסתכל בה ומהנה עיניו מכרסה. כיין טופח – אומר הוא לעצמו, והלואי שיעבר הכל כשורה. נכנסת הזקנה – שהספיקה עוד להלבין יותר ממנו. “עוד לא הגענו לארבעים וחמש, שמואל – ואנו מלבינים”, – רגילה היא להגיד. אך כשרואה היא את רבקה’לי – שערתיה כאילו מבהירות ועינה כאילו מכחילה, כמו שהיתה בנערותה. את ר' שמואל שטף גל של זכרונות – והכל מתערבב: ימי-חתן-וכלה, שבעת ימי המשתה, צחוק ילדות, גומותיה של רבקה’לי ומדורה אדומה ויין – הכל ביחד. וסוף סוף אינו עצר ברוחו ויוצא אל הפרוזדור. שם, בפרוזדור שבנה לפני שנה, מאחורי הבית, הוא מכין עתה הכל. מפחד הוא עתה לעשות הכל בימי סוף הקיץ בחוץ – הרוחות אינן נוחות לזִקנה. אוהבות הן להתכַּנֵס דוקא לתוך העצמות ולאמר שם שירה דוקרת ומרוצֶצֶת. רק עתה מכיר הוא בכונת-התפילה: “חיים של חלוץ-עצמות”. ור' שמואל מצטער על שאין לעשות את היין יותר חריף ומחמם. לעת זקנה יש לו צרך לפרקים בטפה חריפה; אפשר יכתב לחתנו שישלח לו יין-גפן משם, יין שאפשר יהי למסוך אותו לתוך תה רותח, ושיחמם את העצמות. אלא שאין להאמין ב“כָשֵר” שלהם שם, של הוָהְלִינצ’יקים, מדקדקים גדולים במצוות ודאי אינם. ור' שמואל מרגיש פתאם עלבון על מחשבתו זו, כל חייו הכין יין צמוקים בשביל אחרים ולמצוות, ועתה ילך להביא בשביל עצמו יין מבסרביה. לא, לא – והוא יוצא אל הפרוזדור ורבקה’לי אחריו.

“רבקה’לי – קחי לך כסא וישבת. אין לך לטרח עתה, רבקה’לי”, – הוא אינו מתכונן עתה לבשול, הוא רק מכין הכנות, אבל העיקר הוא – כי רבקה’לי נגדו פה. הוא מתחיל להראות לה איך שהסתדר פה בפרוזודור החדש. הוא מנסה גם להדליק אש, מילא לא לחנם – יבשל תה בשביל רבקה’לי והזקנה, וישתה גם הוא. וכשהאש מתלקחת, פני רבקה’לי מתלהבים באפלולית הפרוזדור, ועיניה מבריקות כבעבועים על פני היין תופסה פתאם עצבות אל לב ר' שמואל כבצבת. היו ימים טובים, ויכלו גם להיות עתה, אילו היתה הקטנה נשארת בבית. אך מה היא אשמה – אם ההוא הדיח את לבה והובילה תהו לא דרך.

רבקה’לי כאילו מרגישה במחשבתו, וכאילו להפיג צערו שואלה היא: “ומה כותבה חייקה’לי, אבא, מתי תעמד למבחן?” הרגשתה אינה מטעה אותה. ר' שמואל מרוצה תמיד כשהיא מכריחתהו להוציא דאגתו חוצה. דאגה בלב איש – יַשחנה – אבל כדי שלא ישח האיש מכֹבד דאגתו – ישיחנה לאחרים – כך אוהב ר' שמואל לבאר את הדרש של פסוק זה. לפני מי אפשר לשפך את הלב, אם לא לפני רבקה’לי שלו. לזקנה ישנה דוקא חולשה אחרת: בלומקה’לי – וכשאין זו עתה, היא מתהלכת כל הימים שתקנית וזועפת. “אמרתי לך שלא תתן לה לנסוע – אני אמות בלי עתי” – ואין עצה ואין תבונה כלפי נשים אלו. משתגעות – ודי. אלו אפשר היה לשלח אותה לוָהְלִין קצת. לא, כשנסע לעת זקנה לארץ-ישראל נעבור דרך שם – ואז תראה את בלומקה’לי שלה ותרפא. ושם – לוחש ר' שמואל לעצמו את רעיונו החביב שלו – אפשר יהיה לשתות יין כהלכתו בלי פקפוק. שם אכין יין מענבים, מפרי-הגפן כמו-שהוא.

ובינתים הרעיונות משתלבים אל הקטנה. “אוי, אוי, אוי, ערב חול המועד סוכות אז למה בא? כל הצרות באו מאז. יודעת את, רבקה’לי, אמך צודקת כשהיא אומרת כך. אפשר אלמלא זה – היו כל הדברים באים באופן אחר”. ולבו נוקפו: למה הוא זורה מלח על פצעיה – הרי בעצם מרוצה הוא מגורלה – וכי יש לה תביעות או היו לה פעם. בת ישראל, יונה כשרה, נתנו לה בעל – והרי היא משמשתו, מבשלת ואופה, מתקנה לו בגדיו ועתידה להעמיד לו ולדות. ברוך השם, עוד מעט. והרעיונות הודפים זה את זה: “לא טוב, רבקה’לי, לא טוב, מה הוא מענה שם אותה? חפץ אתה בה – שאֶנה, ונגמר. כל בחינות אלו שאתה מעמיד אותה בהן למה? מה, אינך מכיר אותה? ארבע שנים עברו מיום שזרקת בה עיניך – ועדיין אין נחמה. פרופיסור חפץ הוא שתהיה. די, כמה צריך לענות נפש ילדה”. ור' שמואל מתאנח אנחה כבדה, ראשו משפל ולרבקה’לי נדמה כאילו דמעות נושרות מעינה היא, והיא מוחה בסנורה את דמעותיה, ומתאמצת שלא להביט אליו. “ימחה גם הוא את שלו בחשאי, אל אראה”. – ורבקה’לי קמה ונגשת אל האש. “התה עוד מעט וירתח, אבא”, – אומרה היא בהתאמצות, והקול יוצא כאלו חנוּק מקצת. “ודאי ירתח, רבקה’לי, כשמבשלים – רותח”, והוא מאיר לה עיניו הרטובות בברק מזהיר וטוב. אלא שפתאם כאילו אֵד יורד עליהן. יודעת את, רבקה’לי", והוא מדבר בלחש, כירא להוציא את המלים מפיו, “מי שמוציא בת מארבע אמות ביתה, מיַתֵּם אותה. יתומה היא חיה’לי שלנו, רבקה’לי. בעל הוא כמו אָב, בתי, אבל הוא יִתֵם אותה, ואב עדיין אינו חפץ להיות”.

התה רותח, והמים פורצים על גדות הדוּד הקטן. רבקה’לי חפצה להרים את הדוד – ור' שמואל מניא אותה. “לא, לא, רבקה’לי, לך אסור עתה, אני אשאֶנו”. רבקה’לי צוחקת: “ומי עושה את הכל בבית, אבא? שפחה אין לנו, אבא”. פני ר' שמואל מתהוים רצינים. “לא צריך, רבקה’לי, אסור, צריך להזהר עתה, בתי”. והוא מזהיר אותה באצבעו. הוא עטף סמרטוט סביב הדוד ונשאהו אל המטבח. שם הוא מוסך תמצית לתוך כוסות, וממלאָן במים, בעוד שרבקה’לי הולכה קצת אל אמא, הנחה עתה את מנוחת הצהרים. ורעיונותיו מסתובבים עתה עליה, על יחידתו בנפש, ועוברים לימים ההם, אל הסכה, ואחרי כן. מה נשאה אז עין לבן-תורה זה, כמה ערגה נפשה לקראתו. הזקנה שלו דברה אז על זה לפרקים. הוי עוֵר, סתום עין ולב זה. לו היה הוא מטה לבו אליה, אל רבקה’לי הטובה, כאם היתה מקדמתו וכאשת-נעורים היתה מקבלתו. והוא כעוֵר אינו רואה ונשא עיניו לקטנה, ורבקה’לי מצפה היתה, והוא נודד עד היום – והקטנה, מי יודע מה תהי אחריתה? “ברכת אב תיסד שרש וקללת-אם תנטש נטע”. הוא ר' שמואל לא ברך, והזקנה שלו לא עצרה ברוחה ותקלל. ודאי חטאה הקטנה, אבל לקלל אסור היה, – בזה חטאה הזקנה. וכי ברצונה הלכה הקטנה, ודאי מלמעלה הכריזו כך: בלומקה – לחיל, רבקה’לי לבורסקי, וחיקה’לי – לא, לא, מלה זו לא יוציא מפיו.

ובעוד רגעים יושבים שלשתם ושותים תה, ואד עולה מן הכוסות. ר' שמואל קם, הולך אל החדר השני, מביא בקבוק קטן, מוציא בקושי גדול את הפקק ומוסך אל כוס רבקה’לי, מטיף טפות גם לכוס הזקנה וטפה ארוכה לכוסו, סותם את הפקק לתוך פי-הבקבוק, בולל את התה בכפית, ושב ומטמין אל הבקבוק במקומו. “יודעות אתן בקבוק זה מהו? פעם שלח לי⁶ סוחר צמוקים יחד עם הצמוקים אשכל-ענבים קטן לראש השנה ל”שהחינו“. לקחתי את חצי-האשכל וסחטתיו ובשלתיו עם קמץ צמוקים ויצא בקבוק קטן של יין מעורב והטמנתי את היין שיתיישן קצת. כוס קטנה נתתי לחתן בלומה’לי, מסכתי טפות גם לכוסו של אליהו בברית נכדי הראשון, כוס קטנה שתה בעלך, רבקה’לי, והשאר ישאר לשמחות. תהיינה עוד כוסות של אליהו, אם ירצה השם, רבקה’לי, ויש עוד שלישי המחכה לכוס, בתי”. ועיני ר' שמואל עורפלו והורמו למעלה.

“קדחת ישתה זה ולא יין” – זרקה הזקנה ומשקפיה הבריקו זֹעֲמִים.

ר' שמואל נגש אליהן וידו נחה על ראש רבקה’לי. "יין, שָרִיל, יין נשתה, משמים הכריזו, לא כך, רבקה’לי? והוא הביט לתוך עיניה הצוחקות. והתה הרותח בעבע עתה כיין בתסיסתו.

תר“פ-תרפ”ב