א 🔗
שתי רוטות-המלואים מעוכות-השרד ולבנות-הצנֵפות שחנו בעיר הרבה שנים והספיקו להמאס על כל אנשיה – עזבו סוף סוף את שׁוּעָלִיָה. עתה ידעה זו, כי יבא סוף סוף פוֹלק לשכון בתוכה, וזה יהי ענין של פרנסה. והעיר ישבה קצרת⁻רוח ותחכה.
הענין נמשך קצת. והעיר כמעט התחילה מתיאשת; אלא שביום אחד קבלה מועצת-העיר פקודה להכין דירות, ואז שמעה כבר שועליה את פעמי-המשיח. המשא-ומתן בין מועצת-העיר ובעלי-הדירות נמשך הרבה זמן. ורגע דומה היה כאילו עומד כל הענין להבטל, והעיר רחפה בין שמחת-תורה לתשעה-באב. לאחרונה הופיעו אופיצירים אחדים וחילים, לבושי שרד-קיץ לבן וכחולי-צנפות, והעיר צהלה לקראתם; וכשקרה מקרה ופקיד-החנָיה שלהם עקם חוטמו ותהי העיר כמרקחה. “הוא אמר: לא נבוא כלל – איך זה? ולמה שכרו דירות?” התרעמו יהודי שועליה. “ובכלל מה שייך: לא יבואו?” שאלו יהודים זה את זה, ונענעו כתפיהם כשעיניהם בולטות וכפות⁻ידיהם פרושות ופתוחות כלפי מעלה תמהות וקובלות. וכשהעיר הפקיד פניו פתאם לאחר שתיה הגונה אצל ר' חיים-יעקב בעל-המרתף ותשמח כל העדה.
בבקר אחד בסוף אלול נשמע קול תפים מעבר להר. ותהי מהומת-חדוה בעיר. הקהל התחיל רץ. אנשים ונשים וטף, בחורים ובתולות, יהודים מכל הגילים, וגם זקנים וזקנות לא נעדרו. יהודים רצו, עמדו, זרקו מבטים לכל צד, התמתחו כשהם עומדים על בהונות רגליהם, זקפו אזן ושבו לרוץ. נסגרו פה ושם גם חנויות. הונחה גם גמרא הצדה בבית-המדרש, סעודת-מצוה נפסקה באמצע, כשהמגדנת תחובה עוד בפה והכוס בין האצבעות, וראשי-דוכן רדפו אחרי התינוקות כשה“לוקשין” בידיהם ולא יכלו השיגם. גם שמעיה ה“חוטף”, הגזלן בין המלמדים, נשאר רק עם שני תלמידים חורים וחלשים, וגם אלה לא מצאו את ידיהם ואת רגליהם וקבלו מתנות-יד בעד כל השמונה. ופתאם הופיע רוכב דוהר על סוס, והקהל נפזר לכל צד. מאחורי ההר נשמע קול תפים, ועל ראש ההר הופיע רוכב אחר רוכב. הקהל התכוץ, וכמתגנבים התנהלו הכל בצדי הדרכים בטפסם ההרה. לאט, לאט נהיה לבם גס ברוכבים, והרחוב נכבש שוב, אלא מזמן לזמן היו מפנים לרוכב מעבָר צר. ופתאם הופיעה המוזיקה ו“תוף-הדוּד” הבהיל בגדלו, בכבדו ובקולו העמום והכבד כבַנדורה ממש. אלא שמחצצר גוץ, עב, שמן ורחב-פנים צחק לילדים, וכשנסה שובב אחד להתפרץ לתוך השורה הרעים פתאם קול עב, כזה שיצא מתוך תוף-הדוד: “שקצים!” והילדים השתגעו משמחה. “יהודי, יהודי!” נפוצה הצעקה בעיר, ונודע בינתים גם כן, כי המחצצר השני יהודי וכי בעלי החליל והאבוּב יהודים גם הם. וכשנודע אח“כ כי גם נושא-התוף יהודי הוא רעשה העיר. ותיכף כשנכנסה המוזיקה לדירתה ותעמד בחצר, מהר שמעון המוזג ובקבוק יי”ש בידו ויגש אל הגדר: “תכנסו, יהודים!” והיהודים-המנגנים הבינו לרמז והתגנבו לבית השלישי, ביתו של שמעון מוזג זה, אלא שגם גוי גדול ובעל-כרס נסחב אחריהם. “ממזר!” אמר שמעון והביט על הגוי בחבה. “אין כלום!” הרעים קוּתיל המחצצר העב, “זהו גוי, הלואי על כל ישראל!” והחבריא שתו אחת, שתים ושלש. וכשחפץ קותיל לשלם הביט עליו שמעון כמעט ברוגז: מה שייך? לא, לא – בפעם אחרת; עתה – מה, איני יהודי? כבּוּד – מבינים אתם! תכנסו גם בשבת".
בחוץ עמדו יהודים ופיותיהם פעורים והשתוממו: “מה, הקַפָלמֵיסטר גם כן יהודי? פלאי פלאים!” וכשהביע אחד את צערו על אשר הפולקובניק הזקן הלבן אינו יהודי – נחמהו אחד המוזיקנטים: נִיצֵ’בוֹ! אם אין אופיצרים יהודים, אבל אונטראופיצרים ישנם“. – וגם “וְזְבוֹדנִי” (אונטראופיציר עליון), הוסיף המוזיקנט בעל שלשת הפתילים שעמד על ידו ומשך בשפמו מתוך נהיגת חשיבות בעצמו, והיהודים הבינו ברמיזה. וכששבו אח”כ החילים היהודים מבית המזיגה וקותיל בראשם פנה לו הקהל את הדרך: – אִיזְבוֹדְנִי! מה יש להגיד? – ואיש אל רעהו לחש מתוך עונג וסקור עינים. “נוּ, יהודי, איזו כרס, איזו כתפים!” – “והפנים!” עונה יהודי אחר מתוך חדוה: “אדומים כעֵשָו!” – “מה פלא: דֵיְסַת המלך!” הפליט יהודי שלישי מתוך התפעלות וצער כאחד. בעיר כבר התהלכו יהודים ודברו על דבר מאכל כשר. ובחנויות התהלכו חיילים קבוצות, קבוצות, והחנויות מאירות להם פנים: “סְלוּשַֹי, סְלוּשַׁי!” והאחת מראה את ידיעתה באמרה: “סְלִיש!” ושלשה חיילים נכנסים אל חנותה בבת-אחת. ואך פתאם רצה נערה כבת שש-עשרה, חתיכות ארג אחדות על זרועותיה, שמלתה נקיה ושערותיה סרוקות לא ככל ימות השנה. ואחריה הולכה לה בגאוה זְלַטָה חַיְצִ’יס כמעט מקושטה. “לאן?” שואלות החנוניות; “למי?” זלטה מרכינה ראש הנה והנה: “אל הַמַיוֹר”. – “אל המיור?” שואלות האחרות תמהות. בינתים עוברת רוֹטָה של חיילים את השוק ושני מתופפים בראשה. וכך עובר לו היום בשמחה וברעש. בערב “המוזיקה” מנגנת, אחר כך באה תרועת⁻הערבית, הסִיסְמָאִים מחצצים והתֻפִים מתופפים והחיל הולך לישון. “תשע!” אומר הקהל: “יש כבר סדר בעיר, תשע וחסל!” בבקר שוב תרועה; חצוצרות ותפים; כך, חיילים בעיר, סדר, “בשכבך ובקומך”. להבדיל. ונזכרים ברוטות המלואים. “גם אלה חיילים, צנפות לבנות! מי שמעם ומי ידעם? עתה אל תלעגו לשועליה, כרך היא”. בשבת כבדו את קותיל בבית מדרש ז"ץ במפטיר: “מאנשינו”, אמר חיים-בָר האדֹם: “לא שכח את אחיו, אביו גם כן זובח”. וקותיל היה בא כמעט בכל שבת לאיזו רגעים לבית מדרש קצבים זה. בצאתו היו הילדים מסובבים אותו ונדחפים תחת רגליו, עד שהיה תופס אחד מהם, מרים אותו מעל לראשו ומניף בו על השאר וכולם בורחים בצוָחה. וקותיל עם שולי הזהב של מעילו נהיה בבת אחת לחביב העיירה.
ב 🔗
שנתים אחרי זה ביום חורף מועב, עם רדת היום, עמדה שורת עגלות לפני האכסניה של בֶריל הקַדָר. נפתחו שערי האורוה ונכנסו העגלות זו אחר זו. השלג עוד דק היה, ותור עגלות⁻החורף טרם הגיע. נכנסו העגלות, פותחו הסוסים, הועלו תחת הסוכך שלאורך האורוה והועמדו על אבוסם. הדלת לחדר הגדול נפתחה. התפרץ אד כבד לתוך אפלולית החדר, ומתוך האד התחילו מתבלטים גופים מחותלים ופנים עטופים, ומתחת לאדרות, לפרוות, לסודרים ולמטפחות העבות התחילו מבצבצים ראשים חבושי “קַפוּזוֹת” מסולסלות, וצוארים מחותלים בסודרים אדומים, ורודים, לבנים ואפורים. ואחריהם נשים ובתולות, כל אחת עטופה במטפחות-צמר עבות מגוָנות, בעלות בהרות אדומות, כחולות ופסים משוני צבעים. ומתוך חבילות כבדות בצבצו ועלו תינוקות בני-חמש ושבע, קטנים ועבים, מתגוללים ככדורים, וכל גוש שנכנס לתוך הבית סוחב עליו ואחריו עוד גושים: חבילות, סלים, תיבות, קופסאות וצרורות. ומתוך התיבות, החבילות והסלים הועלו בקבוקים וכדים, אוזים ותרנגלות, וריח פתותי-שומן מלא את הבית. אחר כך הוכנסה תיבה, ומזו התחילו מעלים נקניקים גדולים, עבים וכבדים, שכבות-בשר על שכבות-בשר, ויָרֵך גדולה ושלמה הוּצאה, ורגלים ועטינים. נפתחה עוד תיבה ומשם עלו גבינות גדולות וקטנות, רטובות ומיובשות ו“גוֹמילקוֹת” (גבינות שלש זויתניות קטנות מיובשות). לאחרונה הוכנסו חביות זו אחר זו: דגים בלתי מלוחים ודגים מלוחים וכבושים, ובשר איל ממולח. “מן החֹרף העבר”, הפליט אחד הגוצים העגולים; “עמד כל הזמן על הקרח”. בריל הקדר, אשתו, ילדיו ואורחיו מביטים ומשתוממים: “ומה פה בחביות?” שואלת אשת בריל. – “פה” – צוחק יהודי אדום-לסתות ומביט בתמיה: “קשואים חמוצים”. אשת בריל צוחקה, “טפשה אני, איך זה לא הבינותי?” והסקרנות תופסה אותה מחדש – “ופה?” – “חה, חה!” צועק יהודי גבוה, ענק-כתפים: אם שם קישואים, משמע שפה כרוב חמוץ“. ופה גם בריל אינו יכול להתאפק, וקופץ לתוך השיחה: “אנו רק עכשיו “מעמידים” את הכרוב אצלנו”. – “אי, ר' יהודי, וכי אנו חכינו לשנה הזו? זה עוד מלפני שנתים?” – וגם מחורף זה יש לנו כבר”, קופצה אשה כרסנית לתוך השיחה. ובינתים מופיע בדלת יהודי ענק, לבוש פרוה קצרה ומהופכה כמנהג הגויים ו“קפוזה” לבנה גבוהה, ומגפים שמוקיהם מגיעים עד פרשת הרגלים כמעט, ואחריו הולך גוי ונושא איזה בעל-חי על כתפו. “מֶה!” נשמעת געיה ממעלה, ואורח סקרן קופץ ונגש אל הגוי. “כבש!” מכריז הוא והיהודים האורחים מתפרצים בצחוק. “בן כרך!” קורא האחד מתוך עקימת-שפתים: “אינו מבדיל בין כבש לאיל. בוא, ר' יהודי, ואלמדך!” והאחרים גם אינם צוחקים.
בריל הקדר התהלך הנה והנה, מסתכל בחביות, ממשש בחבילות, תוחב יד לתוך הסלים והחביות ומדבר אל עצמו: “איל, – למה איל זה? אפשר למכירה?” האורח הגבוה מעמיד חבית קטנה על הקרקע. “איל זה אינו למכירה, ר' יהודי, זה איל לשחיטה, לכבוד שבת, לשבע ברכות. אנו גם שֵכר הבאנו, שכר שלנו, מהמִבשל של זוּסיה; השכר והתְּמָד של זוסיה מפורסמים הם. אלא יין-שרף הבאנו רק מעט. כלומר, רק יי”ש של פירות. השאר, אומרים, יש דוקא אצלכם מן המובחר. עיר ועיר ויקרותיה; כך, ר' יהודי, כך. ומיחם, ר' יהודי, מוכן?" בריל רץ לדאוג למיחם. הקהל מתפזר לחדרים, בריל מוסר גם את חדר בנותיו, וגם אצל השכנה לוקחים חדר אחד מן השנים, וזו גם אינה מתרעמת: מחותנים!
“והגויים שלכם איהם?” שואל בריל את הגוץ.
“אין גויים” עונה זה ברחבות הדעת, “רק ל”פריץ" זה שלנו יש גוי: פריץ הוא ויש לו עסקים עם פריצים". הוא רומז על הגבוה בעל הפרוה הקצרה. “אנו נוהגים בעצמנו בקרון. שכרנו עגלות מגויים ואותם השארנו בביתם; מה הם לנו?”
“והם מאמינים לכם את הסוסים?”
“מאמינים. אני תמיד בדרכים. לי הסוס אח. ומה אתה חושב? אני אאמין לאיזה גוי את נפשי? ישתכר וישבר את מרפקתי. גם לא יזכה!” והיהודי הגוץ מוציא בקבוק מן הכיס וגם כוס, מוסך מן הבקבוק אחת ושתים, “לחיים, בעל אכסניה, למזל ולברכה!” וכוס אחר כוס הגיח אל קרבו.
אפלולית ירדה, העששית טרם הודלקה; הדלתות נפתחות. מן המטבח נשמע קול נִפוּח במיחם, שכאילו להכעיס אינו חפץ לרתוח. והגוץ מתהלך לו הנה והנה ושר:
"מן הבקבוק’ל אל הכוס’לי,
אשפך טפות מרות לי;
מן הבקבוק’ל אל הכוס’לי
ומן הכוס אל הגרון לי.
הוי, לבי, לבי כואב לי,
הוי, הוי, יהודים’לך,לבי לי.
הוי,מי יתן לי מן המשקה’לי
מן הבקבוק’ל אל הכוס’לי.
אוי, אוי אוי, או – אוי, אוי,
אוי, אוי, אויה, יה, יה, אוי יה.
בם, בם, בים, בם, בים בם, בם
מן כוס’לי אל גרוני’לי".
והשיר משתפך לו נוגה וגוגה באד האפלולית. בבית משתררת דממה לאט. נכנסים הגברים האחרים. האחד אחר השני טועמים מן הכוס ומתרחקים להם לפנות. השר ממשיך והאחרים עונים באנחות:
"אלי טוב ורחמן, אלי –
צרות נתת לנו ויסורים,
יום ולילה אנו בוכים,
ואין כוס יי"ש להשיב נפש.
אוי, אוי, אוי – אוי, אוי –
נחמה אחת לנו תַּתָּ –
בם, בם, בם, – בים בם –
את הבקבוק ואת הכוס’לי,
ובדרכים אם נקפא
מוסכים טפה חמה אל הגרון;
ו“שהכל” טוב כי נברך
נראה אותך אלהינו אבינו".
ובעוד השיר הולך ונגמר המיחם נכנס, ואד חם ממלא את החדר. אשת בריל ובנותיו מביאות כוסות, ובריל מטפל בעששית ואומר: “הנגון שלהם ממש – “רבונו של עולם”. רבי יששכר ראש הישיבה ובניו שרים כך בדוכנם. תענוג!” הגוץ צוחק: “רבי יששכר” שלכם מבין מסתמא גם כן טפה מרה מה היא".
העששית הודלקה והיהודים האדומים שתו תה, התפללו מעריב בצבור וישבו לאכל. את השלחן כסה אד. אחרי האכל לקח הגוץ את הבקבוק הגדול הכרסני שהביא וימסרו ל“פריץ”. “שמור! אתה הנך הבטוח היחידי. בשביל השבת בבית-מדרש הקצבים”.
ג 🔗
במוצאי שבת קודש, עוד לפני בוא האורחים, חוגגו “זמירות”. הקהל הצעיר התאסף תחלה בבית הכלה, ואך המקום היה צר ואז עברו לחדר הגדול שבאכסניה. כל זמן שישבו בריל ואשתו, ואם הכלה עוד זרקה עין, רקדו רק בתולות עם בתולות. יצא גם חיל פלוני עם חיל אלמוני ב“קוזַצְקָה”, אבל דרך-הארץ נשמר עדין. אך כשנשמטו הזקנים ואם הכלה התעיפה והלכה לישון – התחילה הלולא וחנגא. קותיל, אחרי שתותו כוס אחת ושניה, נגש אל הכלה, דפק לה על גבה וצעק: “בואי טַלְקָה, נרקד טלקה, הרי שמחתנו היא, טלקה!” טלקה התאדמה רגע וקמה, הרקוד לא עלה יפה: קותיל לחץ את הכלה אליו יותר מדי. היא התאדמה כסֶלֶק. רגליו נשמעו לו תחלה בכבדות: “אתה מחניק אותי!” לחשה טלקה, אך קותיל העניק לה לקיקה בגבה החשוף; “ניצ’יבו!” ובת בריל הצעירה התבישה וברחה.
טלקה השתמטה אחרי כן מרקוד, ורק פעמים רקדה עוד עם חתנה. במקומה רקדה הרבה אחותה הצעירה, נערה דקה ושובבה. היא עברה מיד ליד, מבחור אל בחור ומחיָל אל חיל. רוב הנערות לא רקדו עם בחורים: התביישו ופחדו, והיו גם בחורים שפחדו. בינתים נמלא החדר אד, הנערות שרו, שני ה“כליזמרים” נגנו, התחילו גם משחקים, ובתו הבכירה של בריל התגנבה גם כן מן החדר. היא היתה אדומה כולה ולבה דפק, הן היא ואחותה הרגישו עצמן בנות בעלי בתים, ומנהגי חבריא עליזה זו הפחידו אותן, ואך גם לא יכלו לישון כל הלילה.
ביום הרביעי, למחרת בוא המחותנים, רקדו אצל הכלה וביום החמישי שוב באכסניה. המחותנים לא רקדו עוד: “זהו עדין ענין של בתולות, ימנו עוד יבוא”, אמר הגוץ, ובפעמים אלו עברו הרקודים בדרך אחר למחצה. המחותנים לא היו קפדנים ביותר, ואך גם לא הלכו לישון בטרם הגמר הרקודים. רק באמצע, בשעה שישבו המחותנים לאכל – קרה מקרה עליז קצת. הגוץ התחיל דורש את השלָשת הנדוניה, ואם הכלה השתמטה; הגוץ דפק סוף⁻סוף על השולחן. המחותנים נכנסו לחדר מיוחד. תחלה התלחשו שם והתלחשו, אח“כ התפרצו צעקות ודפיקות-אגרופים עד שרעדו כלי הבית. “יודע אתה?” לחשה אם הכלה ופעפעה כנחש: “הִנֶהָ כבר בחדש החמישי, מבין אתה!” הגוץ התפרץ בצחוק. “ומה? לא ידעתי? חושבת את שבלי זאת הייתי נותן לקותיל שלי ללכת אל החפה עם ה”נַפְקָא” שלך?" אם הכלה התפרצה בדמעות. היא קמצה אגרופה: “יתומה היא, יודע אתה, אסור לדבר כך, יתומה היא, אביה לא ימחל לך”. הגִבֵן פרץ בצחוק, הניף ידו והבריק בעיניו. “תנוחו לי שניכם באדמה, אַתְּ ה.. ובעלך השכור”. ושוב דפק באגרופו על השולחן. “הנדוניה תהי! ואם לא – קותיל, נרתם את העגלות!” ואך ברגע זה נגש קותיל בצעדים כבדים ושם ידו על כתף אביו: “אבא, אני חיל, מוזיקנט, ponimaesch, ואצלנו אין אוהבים להתלוצץ”. הוא שם ידו על לבו: “כשמבטיחים – מקיימים, אני איש⁻צבא, יש לי שלשה פתילים, רואה אתה, אני גם חושב להשאר בעבודת-משנה, די, אין לדבר; החתונה תהי!” הגוץ נדהם תחלה, הביט סביבו, עיניו תעו הנה והנה כמחפש משען, ואך האחרים שתקו. לאחרונה פרש ידיו מול בנו ואמר: “אם אתה אומר: תהי החתונה – תהי. אני אדון לעצמי ואתה אדון לעצמך. אנו חיילים בני חיילים, אנו: אבי עבד אצל ניקולי, נלקח בעודו ילד ולא השתמד. מבינה את מחותנת, הלקוהו על כל המקומות הרַכִּים והקשים, צרבו בשרו בשפודים לוהטים והוא לא השתמד. חיל!”
למחר ביום ששי היתה החתונה. לחיל היה אסור להתחתן ולכן לבש קותיל בגדי⁻אזרחים והלך לחופה. “ומה אם ילשינו עליו ויקחוהו מתחת החופה?” שאל בריל, שהיה פחדן גדול בטבעו; – “אין כלום, נעמוד ולא נתן”. – אמר אחד הדודים, יהודי בעל אגרופי פוּדים. “לא יקחו: מבינים אתם. אבי עבד אצל ניקולי. לא יקחו”. צעק גם אבי החתן, הגוץ. החופה עברה בשלום. היתה אמנם בהלה קטנה; החתן הובל לחופה דרך סמטאות ולא דרך הרחובות, ואך באחת הסמטאות עברו חיילים אחדים עם “דוד”. הדוד כאילו זרק עין חושדת על החתן, והמחותנים מהרו להקיפו כאילו לשמור עליו. הדוד עם החיילים עבר. רוב האופיצירים ידעו ועשו עצמם כלא-יודעים; הקפלמיסטר, יהודי בן חוץ לארץ, שדבר בלשון שאיש לא הבינה וברוסית נלעגה, רמז לקותיל להביא לו מתנה, וקותיל הביא לו יין-שרף ונקניקים וגם הזמינהו לבוא בחשאי, מבלי שידע איש מהאופיצרים, ולהיפך, הקפיטן גוּרְיִין שהיתה לו איזו שיכות לתזמורת, רוק עליז, שַתְיְָן ובעל-אגרוף הזמין את קותיל אליו לשתות. “רק שתראה לי את כלתך”, בקש ממנו; “אל תפחד! בנשי-חיילים איני נוגע”; ושר המאה איבנוב, זה שהתלמד אצל קותיל לחצצר, שלח לו בחשאי טורטא ממולאה שקדים. וכך נגמר הכל בכי טוב.
שבע הברכות של הערב עברו בשקט. המחותנים היו עיפים. “מחר הובָלה לבית⁻הכנסת”, אמר “הפריץ” וזקף אצבעו על חוטמו: “לא לשתות!” והחבריא שתו “בחסד”. הזמירות הושרו כיאות, אבל בלי התלהבות. הקהל היה צמא. “מפרנסים אותנו בתֵה!” צעק הגוץ, “אבל סדר הוא סדר, לא לשתות!” – ו“להקדים לישון!” הוסיף “הפריץ”. בבקר קמו לפני שחר, העששית כבר דלקה, המיחם הרותח הבריק על השלחן, החיילים הגויים, אלה שאוכסנו מטעם הרשות לכל החורף בבית בריל, סדרו כבר הכל ובחשק מיוחד, יותר משבת אחרת. “בשביל האח החיל צריך הכל להיות לתפארת”, אמר אחד מהם אל השני. והם כבר מאתמול נקו, מרטו וגהצו את הכל. והשולחן היה כאלו מוכן לתה של הפולקובניק בעצמו. ומתוך שהיה חשך עדיין קיימו המחותנים גם מצות-אכילה. ועם הנץ החמה – זה היה בחורף, בשעה לא מוקדמת – נתאספו המחותנים להוליך את החתן והכלה לבית⁻הכנסת.
ומריבה חזקה התפרצה באותה שעה. אם הכלה, שבעלה המנוח מתפלל היה בבית-מדרש “משניות”, דרשה שיובילו את הזוג שמה, בעוד אשר אבי החתן, ששחט איל לכבוד הקצבים ושהכין שלשה דליים יין-שרף בחדר שעל יד בית-מדרש ז“ץ, דרש דוקא להוליכם שמה. קרובי הכלה עמדו לצד המחותנת, בעוד אשר קרובי החתן, – קצבים כולם, וה”פריץ" – סוחר בהמות – הקפידו על כבוד בעל⁻אומנותם, והגינו על דרישת המחותן, וכמעט שהתנופפו אגרופים למעלה. אלא שבריל הקדר בעל האכסניה התערב בדבר ועשה פשרה: “רבותי”, אמר בריל ברחבות של שבת, “שמעו נא: אני בעל שתי אומניות – קדר ובעל אכסניה; כשאני עסוק בקדרות – איני בעל אכסניה וכשאני מטפל באכסניה – איני יוצר קדרות. יחלוקו: תלך לה הכלה עם הנשים ל”משניות“, והחתן עם הגברים לחברה ז”ץ“. וכדי לחזק את הלבבות נלוה גם הוא על המחותנים, ותר על התפלה ב”ישיבה" והלך אל בית-מדרש ז“ץ. הענין נגמר בשלום. שלשת הדליים היו כטפה בים, וכל קצבי העיר הוזמנו לשלש סעודות ול”זמירות" לשם האיל.
בערב נגנו “זמירות” שנית. סעודת-הערב תהי מחר – הכריזו ב“זמירות”. וכל העולם מוזמן שוב. ודאי יש דברים בגו – אמרו רבים, והנשים התלחשו: “ודאי יש עכוב אצל הכלה”, אלא שהגוץ, שהיה מבושם באותה שעה כדבעי, צעק: “לא, הכלה היא אשה כשרה תמיד, ת–מי–ד”. המחותנת, אם הכלה חרקה שן ושתקה, והכלה התאמצה לצחוק ובכתה. פתאם עף הגוץ כברק ויתפש את המחותנת, אם הכלה, ובזרקו חצי רובל של כסף ל“כליזמרים” צעק: “נגנו ברוגז’ל, כלי-זמר”. ואם הכלה הבליגה על כעסה, ובהוציאה מטפחת מכיסה רקדה ותנפנף בה לפי טקט הרקוד, והגוץ הוסיף לצעוק: “המחותנת יודעת להיות ברוגז, אבל – נעשה שלום, מחותנת!” ומתוך גלופין קפץ הגוץ כאיל, עד שעיפה המחותנת וברחה. ואז דפק הגוץ באגרוף על השולחן: “קותיל, קוֹזַקִיָה!” וקותיל, לבוש שרד של פַרַדָה קם ויצא לקראת אביו קוזקית; שועליה לא ראתה רקוד כזה מימיה. רעדה הרצפה, התנודדו הכסאות והשולחנות, צלצלו הכוסות והצלחות והלבבות מסביב הלמו, הכלי⁻זמרים נגנו, הבנדוריסט הרעים, וחברו של קותיל, מחצצר שהתחפש בבגדי⁻חסידים, חִצְצֵר עד שרעש הרחוב. הנערות שרו כשפניהן לוהטים ועיניהן מבריקות כמטורפות. ואך כל זה היה כאפס מול ערב-הסעודה. על ערב זה ספרו בשועליה שנים רבות.
ד 🔗
למחרת לא היתה הסעודה. היה גשם מהוּל בשלג, ברחובות – רפש, והמחותנים עיפים קצת. “אין זה ערב בשביל סעודה”, החליט הגוּץ. “לסעודה צריכים אנו להיות אחרים, כך, קצבים כדבעי”. ובכן החליטו להתאסף אצל המחותנת הערב ולבלות את הזמן “בין המשפחה”. אבל, מתוך שהיום יום שוק היה, יריד למחצה, והמחותנים הסתובבו כל היום לראות בשוק והספיקו לקנות גם איזו “חתיכות” (בהמות, שורים ועגלים בלשון הקצבים), דבר שאינו נגמר בלי צעקות וקטטות באמצע ושתיה הגונה לאחר כך, ומתוך שלפנות ערב נכשלו ביותר ונכנסו עם קצבי-המקום – לשם פיוס דעתם על שנכנסו לגבולם – לבית מזיגה לאכול נתח אוז, ויצאו משם מבושמים כדבעי, לכן נפרדו המחותנים מהם מבית המחותנת והלכו לישון. בבית הכלה היתה מסבה שקטה הערב, כי היה על קותיל לנגן בבקר בפַרַדָה ובלילה בקלוב, ואם כי יכול היה למצא אמתלא להיות אותו לילה חפשי, לא חפץ. בשעה כזו צריך להזהר ביותר, והוא השתמש בחפשתו כל השבוע. הנערות נשארו אפוא לבדן: הן צחקו, שרו והשתעשעו במשחקים. וכשנכנס איזה חיל או בחור סתם התנפלו עליו כעל לביבה. אלא שלאט, לאט ראו אלה עצמם נדחפים החוצה מתוך צחוק והשתובבות, ורק אחרי שהבטיחו הם להיות שקטים ומנומסים נתנו להם שוב להכנס. והערב עבר בעליזות שקטה, בתוגה קלה ובגעגועי⁻שובבות.
למחר היתה סעודת-הערב. כל מה שהוכן, שהובא, כל מה שהוצא מן התיבות. הסלים והחביות, כל אותם המאכלים והמשקאות, המבושל, האפוי, המטוגן, המיובש, הממולח והמוכבש, כל זה הועלה עתה על השולחנות. כובו ביד רחבה גם כלי-הקדש, העניים, נערי תלמודי-התורה ואפילו המשוגע וגוי-השבת לא נשכחו. “אין משיבין מבית-הקברות”, צעק הגוץ, חלק וכבד על ימין ועל שמאל. ובין ארוחה לארוחה נגנו ורקדו. הבדחן פזר “חכמות” והבנדורה עזרה לו, הכנר הראשון השתפך ב“זָמיר” שלו ועיני הקצבים מלאו דמעות. כשהגישו את הצלי השני נפתחה פתאם הדלת, נכנסו שני המחצצרים וחצוצרותיהם בידיהם, והמחלל בחליל והתוקע באבוּב אחריהם, כולם לבושים בגדי⁻השרד של פַרַדָה; הקהל קם ותנועה רבה התעוררה בבית. ופתאם נראה דוד⁻התוף נדחק לתוך הדלת ואחריו החיל הכרסני נושאהו, והאולם נמלא קולות וצהלה. נשתתקו כלי-הזמר רגע והתחילו המנגנים הצבאיים לנגן, ואחר כך שוב כלי-הזמר ושוב החיילים ואחר כך כולם יחד. נשכח הצלי, נשארו יין-השרף והשכר עלובים בכוסות והגוץ וקרוביו יצאו ברקודים. אחר כך שבו לאכל ואז התחילה השתיה כדת. שירת הקצבים העליזים התפרצה בכל כחה, ורקודים פראיים החליפו את השירים, ואלה נתחלפו שוב ברקודים וקפיצות. העיר כבר ישנה, בכל הבתים כבו הנרות, וָתיקין התחילו מתעוררים ובבתים בודדים הועלו נרות מחדש, והקצבים העליזים לא הרפו מלשיר ומרקוד. הנערות חכו לתורן, ותור זה בא רק כשעתים אחר חצות, הקצבים המבושמים השתמטו אחד, אחד, זה נדחף לחדרו וזה נוּשא אל חדרו, והיה גם מי שהשתרע על הארץ בפנה ויישן. אז החילו הרקודים מחדש. גם הנשים עיפו והשתמטו אחת, אחת, והדור הצעיר רקד ורקד. ובתוך הרקודים האלה נכנס הקפיטן גוּריִין, בשובו מן הקלוב, מן הקלפים. ואחד המחצצרים שהיה מבושם כדבעי קרא בקול: “הוא אשם בכל: הוא שלח את החצוצרות והתוף הנה. “עלי האחריות!” אמר לנו”. גוּריִין נתקבל במחיאת⁻כף ובצהלה. קותיל הציג לפניו את כלתו, והוא רקד עמה פעם אחת, ואחר כך עבר אל אחותה הדקה והשובבה, וזו כמעט לא יצאה כל הזמן מתוך זרועותיו. הוא רקד עמה בלי הרף. ורק לפנות שחר נתקל בנערה גוצה ואדומה, שהזכירה לו בת⁻כפר, הוא הזמין אותה לרקוד, היא התביישה ונתרצתה רק אחרי הפצרות החיילים והנערות, הוא רקד עמה פעמים אחדות, לחש לה כל הזמן דברים באזניה, והיא נבוכה, התאדמה וגם צחקה; כי לא הבינה את לשונו. לפנות בקר נפרד מהן והלך. אחות הכלה, השובבה, צחקה עמו עוד בפרוזדור איזו רגעים, והנערה הגוּצה, האדומה התרחקה לפנה וישבה שותקת. דבר⁻מה צרב לה עוד את ידיה, לחייה, צוארה וערפה. הוא דבר אליה כל הזמן. מה חפץ ממנה? היא לא ידעה כלום, ורק הרגישה, כי בפגישה אותו תתבייש ותתחבא מפניו, לבה דפק, ולא היה לה חשק יותר לרקוד עם איש.
האיר השחר, לאט, לאט התפזרו הרוקדות. העיר התעוררה ורק במלון ישנו עוד הקצבים את שנתם החזקה והנשים התהפכו על משכבן עיפות. עוד יום והם ישובו הביתה. נגמרה השמחה. ואלה שהספיקו להִזורר עצמו עיניהם כאילו אמרו להמשיך את חלום השבוע העובר. בבית מחכות דאגות וטרדות. שם ישנה פרקים מחלוקת בין הקרובים. פה התאחדו הכל בנשימה אחת, והמשפחה כאילו היתה לגוף אחד, כמו לא התפרדה מעולם, ובחוץ נפל שלג. היום היה עכור, ובפה היה עוד טעם רע מן הזלילה והסביאה, ובינתים ארבה עוד דאגה: האפשר יהיה לשוב בעגלות הביתה? עגלות-חורף אפשר כבר להשיג, אבל אלו העגלות איך תשובנה? והיום האיר כבר כשעתים בחלונות, וצריך היה לחשוש פן יאחרו גם את המנין האחרון, והחבריא קמה.
ה 🔗
ביום ג' בערב היה נשף פרידה במלון. המשפחות נשארו בינן לבין עצמן: החתן והכלה, המחותנים, האורחים קרובי החתן, והיו גם מי מקרובי הכלה. הערב עבר באכילה ושתיה. אם הכלה היתה כמעט שמחה, הכלה נוגה קצת ועיפה, וקותיל ישב כמעט מיושן, הוא התבייש כמעט להודות, כי היה כבר משלח בכל לב את קרוביו הביתה.
בין המזומנים ישב גם בעל-התפלה של בית-מדרש הקצבים, שהיה גם מעין שַמָש וכלי-הקדש האחד שלהם. כשנכנסה החבריא שוב במקצת גלופין, התחיל הש“ץ מברך את הקהל ב”מי שברך“, כאשר בערב⁻הסעודה לא הספיקו לגמור את הכל. אחרי שברך את כל הקצבים האורחים ונשיהם ובניהם, גמר על פי “אחרון אחרון חביב” ב”מי שברך לחתן האברך הבחור החתן היקר נעים זמירות יקותיאל שלמה בר' יחזקאל-זכריה זובח-צדק, ולהכלה – איך שמה? – תַלִיָה, אחרי שם זקנה נפתלי עליו השלום – אח, כן, – את הכלה הבתולה הכשרה והצנועה מרת תַלִיָה בת ר' חיים חנוך המנוח עליו השלום, מלביש ערומים (כלומר, חיָט), שיזכו" וכו'. והשמחה הגיעה למרום קצה. אלא שיחזקאל הגוץ חפץ דוקא לשתות “לחיים” עם המחותנת וזו לא חפצה, כי ראשה הסתובב עליה עוד מאתמול ומקודם. ואז פרצה מריבה. יחזקאל נזכר פתאם כי המחותנת השלישה רק מאה וחמשים רובל, וחוץ מזה תפרה להכלה שמלה פחות מאשר הבטיחה; הוא קפץ ממקומו והתחיל צועק: “לא, לא יהיה, בשום אופן. לא אתן!” ודפק על השולחן בכח. כשנסו הקרובים להרגיעו התפרץ מידם ובצעקה פראית צעק: “לא, גט יהיה, גט! לא אתן! הבתולה מרת תַלִיָה – חה, חה! אמור, קותיל, בתולה היא, מה? בחייה לא היתה בתולה. נשבע אני, בחיי: גם אמה וגם אם-אמה לא היו בתולות מעולם. שומע אתה, קותיל, גט! מחר, תיכף, לא אתן!” אלא שתוך כדי דבור הניח ראשו על השולחן והתאמץ לזכור את דבריו. הוא נשם בכבדות וגנח כשור. סוף סוף הרים ראשו וירא את הכלה מליטה פניה בסודרה ובוכה. אז קפץ ממקומו ונגש אליה: “בתי!” אמר כמעט מתוך בכיה, וישק לה, וכשהביט וראה את אחותה בוכיה נשק גם לה ורץ גם למחותנת לנשקה. אלא שזו ברחה בצעקה: “מנווָל! שכור! משוגע!” וסוף סוף קבל הוא בעיטת-אגרוף מאשתו, ואז ישב ויבך כחצי שעה: “בָּנַי, בנותי!” צעק מבלי דעת נפשו. אח“כ שכב זמן ארוך. כשקם פנה אל בעל⁻התפלה: “נו, מי שברך למחותנת. בעבור שנדב יחזקאל זכריה בשבילה שלשה רובל כסף לבית מדרש ז”ץ דפה”. והשלום הושב.
אחרי זה ישבו המחותנים עוד כשעתים בבית המחותנת. הגוץ ישב, שקט ולא שתה יותר, אשתו זרקה אליו עינים מאיימות, והוא צעק חרש וכאילו בנימוס, במתכון: “אל תפחדי! אני שכור. מה, אינך מכירה את בעלך?” ורגעים אחדים לפני לכתו קם ממושבו, שם מן הבקבוק קצת לתוך הכוס, הריק את זו, ובשומו מקטרתו בפיו התחיל מתהלך הנה והנה בחדר ושר לו לאטו בקול נוגה:
“מן הבקבוק’ך אל הכוס’לי”.
ואז ידעה אשתו כי אין סכנה.
למחר נמס השלג ויהי רפש גדול. והמחותנים יכלו לשוב בעגלות-אופנים הביתה.
עברו שנים אחדות. קותיל אחרי גמרו את חוקו בצבא, נשכר לתזמורת מחדש לאיזו שנים, עד שיצא הפולק שלו משועליה, והוא עבר עמו לעיר אחרת, אחר כך התפטר מעבודתו, שב אל עיר אבותיו ויהי לקצב; אביו מת כשנה לפני זה.
ארבעה חדשים אחרי חתונתו ילדה אשתו בן, ותהי אז שמחה גדולה בבית מדרש ז"ץ, בעיר צחקו קצת, התלחשו ושכחו: סוף סוף הרי רק חייל הוא ומוזיקנט.
עיירתו של קותיל עלתה לגדולה, הגיעה למדרגת שועליה, והיא עתה עיר עם מסלת ברזל וצבא רב ופרנסה, אך אין פנאי לבני-העיר. החתונות נמשכות רק ערב אחד, אם לא איזו שעה שעתים.
קותיל הוא כבר באמצע שנותיו, קצב עשיר וסוחר בהמות, וטלקה מתלבשת בימי השבתות כפריצה, ואך יש שקותיל שואל את טלקה:
– זוכרת את את חתונתנו, טלקה?"
היא צוחקת: – “נו, אביך” –
פני קותיל נעשים רצינים ועיניו נהיות רכות: – “אין עתה יהודים כאבא שלי, טלקה”, – וטלקה מתעצבת ושותקת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.