א 🔗
האשה הצעירה, הגבוהה, שחורת⁻השערות, שעיניה הגדולות כאילו זרקו צל חלום על פניה הלבנים – נראתה כאורחה מוזרה קצת באותו העולם ששכנה בו. בחנויות היתה מופיעה בימים הראשונים בלוית חיל משרת, ולאט, לאט התחילה מופיעה גם יחידה, ורק לעתים רחוקות מאד בלוית האופיציר סטרַחוב שישבה עמו. בקלוב לא ראוּה אף פעם, וזה פתר במקצת את חידת-מצבה: חיים בלי נשואים. רק פעמים שלש פגשוה בחברת נשי האופיצרים מהחפשיות ביותר. מצב זה לא היה מפתיע – בחוגי אופיצירים ופקידים היו חיים בלי נשואים הופעה מצויה, – לולא נצטרף פה גם מאורע יוצא מן הכלל. החיל המשרת התחיל עם בואה קונה בשר באטליז יהודי. ופני האשה המוזרים נראו טבעיים ומתאימים לה: יהוּדיה.
ועם חמר לשיחה חדש בפי החנוניות נולדה גם חידה חדשה. אם נשמה כשרה היא – הרי מדליקה היא גם נרות בלילי שבתות – למה חיה היא עם גוי? ואם הגיעה לידי כך – בשר כשר ונרות⁻שבת למה? “ודאי אינה סובלה בשר חזיר”, החליטו החנוניות, “ואת נרות⁻השבת מי ראה?” אלא שמראֶהָ הסימפטי של האורחה לא נתן לרוחות לשקוט. מדברת היתה בקול שקט, מצלצל ונוגה קצת, עיניה מביטות בפשטות וכאילו גם שקועות באיזה מרחק, נולדה הרגשה כללית: “יונה שקטה”; וחיה הזקנה, הארי שבחבורה, בטאה: “כבת ישראל כשרה”, והוסיפה בקול עמום: “להבדיל”. וצץ גם חשק להתקרב לזו ולדבר עמה בגלוי-לב, אלא שלא נמצא אמץ והזדמנות לכך. והחידה הזדקנה במשך הזמן ואת פתרונה לא מצאה.
מחוץ לחנויות לא נראתה כמעט, לבתי תפלות הנוצרים לא באה, ולשמע את החזן בימי שבתות ומועדים או בקונצרטים – כדרך האופיצירים ונשיהם – לא הלכה. פעם ראוה עומדת בחוץ מאחורי החלון של הקלוב העירוני בנשף רקוד, בתוך עלמות יהודיות מהשדרות הגבוהות ונערות נוצריות מהנמוכות. כשפניה עטופים בסודר, באופן שנראו רק חלק קטן שלהם ועיניה המבריקות. בת חנונית מַכרה ברכה אותה בשלום, והיא ענתה בנעימות ושבה להביט בעינים צמאות לתוך האולם.
ספרו בעיירה, כי שם בבתי-הצבא מחוץ לעיר מקבלים אותה רק בבתים יחידים. ורק בשעה שאין אורחות אחרות, חוץ מאלה שנפגשות עמה. ראו גם כן את סטרחוב מטייל לפרקים יחידי מחוץ לעיר ופניו עצובים. והצעירות היהודיות מוסיפות היו, שאוהב הוא אותה מאד וחייהם הם טובים ויפים; ופניהן מאירות היו אז בערגה ומועבות בצער. האופיצירים היו האידיאל של קוַלירים בעיני הצעירות היהודיות, וחברה אחרת מתאימה לא היתה להעשירות המשכילות שבהן. וחברה זו היתה מחוץ לסדר, והיה בה מעין הרגשת עלבון. האופיצירים היו באים לרגלי עסקים לבתי יהודים עשירים ואמידים. והצעירים שבהם היו גם מטיילים בערבים אפלים עם בנותיהם של אלה באיזה רחוב צדדי של גוים בין אילנות וגנים, בשעה שנשי הפקידים והאופיצירים ובנותיהם לא יכלו לסבל את היהודיות היפות, וסגרו לפניהן את דלתי בתיהן והקלובים. והחיים שמעבר לתחום, חיי “הגוים הגבוהים”, משכו וענינו ולא נתנו ליהודיות הצעירות לישון.
ב 🔗
אוסיף גורין, סְגָן ראשי לקבלן עשיר, יהודי גוץ, בעל⁻משקפים עם זקן מגולח ושפם פולני – נכנס ערב אחד לדירת הקפיטן בוריסוב, שאשתו של זה, יפהפיה בת שלשים וחמש, חיה וקלת⁻דעת, היתה תמיד שמחה לקראתו. גורין היה נמצא תמיד בחוץ, ברכבות, בדרכים, בכפרים ויערות, והיה מביא עמו ריח שדה עם אתמוספירה של כרכים בבת-אחת, דבורו הרוסי יפה היה, פשוט וחזק, של אדם בריא ופקח בלי ערמומיות יתרה. בהיותו מהוקצע, מחונך ומנומס, שֵכל יהודי עם בריאות רוסית", בלשונה של הגברת בוריסוב – מצא חן בעיני האופיצירים, ויהי מקובל באותם הבתים שלא שררה בהן אנטישמיות, וגם לא התנפחות יתרה.
ובאותו הערב נפגש שם גורין את הגברת סטרחוב, פגישה שנפתע לה מבלי שידע מדוע. “יהודיה, אבל כל⁻כך נעימה” – לחשה לו גברת הבית, מתוך תמימות והרגל, מבלי שהרגיש גורין אף צל של עלבון, בדעתו להבדיל בין התפרצויות בלי-יודעים אלו לבין גסות ושנאה, ומתוך התיחסו לחוגים אלה, אמנם בלי שום הכנעה אבל גם בלי עצבנות יהודית. גורין הסתכל מן הצד בגברת סטרחוב בתשומת לב מיוחדת. זו הרגישה עצמה חפשית וטבעית בספירה קטנה זו, שרובה היו גברים ושרק שלש נשים חפשניות וקלות השתתפו בה. הערב עבר בנעימות: פטפטו, רקדו קצת כלאחר יד, שתו תה ובעיקר שחקו בקלפים. נשי אופיצירים ובנות אחדות היו בעונג גדול נמצאות בחבורה קטנה, פשוטה ועליזה זו. אילו יכלו לותר על המקובל, ואך הגברת סטרחוב נראתה כאילו מחוץ לכל שאלות אלו. היא לא שחקה בקלפים. התרחקה פעם בפעם לאולם ונגנה על הפסנתר נגינות עצובות מאד ועליזות מאד, וקפצה מאלו לאלו כמו בלי שום מעבר. מרת בוריסוב היתה קמה מזמן לזמן, נכנסת אליה, מתלחשת עמה קצת והן צוחקות יחד. ואחרי נשקה לה היתה שבה אל ה“וינט” וגורין הצטער מאד שלא מצא שעת-כשר להכנס גם הוא שמה.
באחת עשרה קמה הגברת סטרחוב ונפרדה מעל החבורה, וסטרחוב, שנכנס רבע שעה קודם, קם והלך עמה. התחילו אז אצל השולחן מדברים עליהם. בוריסוב, אופיצר בעל נפש פשוטה, כבד⁻תנועה, לא צעיר ובעל מסורות ישנות ועם זה משועבד לאשתו היפה, העיר בראשונה, כי לא כדאי כלל לפטפט; צריך לשחק ולשתוק, זה יותר בריא, ביחוד לגברים, הגברת פון⁻טילו, אופיצרית צעירה, שהיתה באה תמיד בלי בעלה, סטרה לו לבוריסוב בחוטמו: “אין דבר: איבן בן⁻וסילי אוהב גם כן קצת את היהודיה העצובה”, והגברת בוריסוב צחקה: “אני איני מקנאה, אבל את, מרי, אינך מכירה עוד את הילינה. אין היא עצובה כלל וכלל. היא עליזה מאד, מאד. היא תעבר את כולנו”.
ימים אחדים אחרי זה לעת שקיעת שמש, כשנכנס גורין לבית בוריסוב, הזמינתהו הגברת להכנס עמה אל סטרחוב. שם ישבה אז אשת קפיטן זקנה, שלא היתה שייכת להחבורה, ורק היתה באה לפרקים אל הגברת סטרחוב מתוך איזו נטיה אליה. גורין שהיה נמצא כמעט תמיד בחברת נוצרים, הכיר פתאם בהכנסו להאולם הקטן. כי ערב שבת היום, מה שנשמט קודם לכן מזכרונו. סטרחוב היה חפשי בדעות, והאיקונין ונר התמיד היו תלויים אצלו בחדר המשרת. ועתה עמדו על השולחן לפני העששית בעלת הכפה הורודה, שני נרות דולקים, שהקפיטנית הזקנה הסתכלה בהם בחבה מהולה בהתמרמרות. על השולחן הקטן רתח המיחם, והילינה מסכה תה להחבורה. סטרחוב התהלך הנה והנה עליז ומתלוצץ. וצחוקו הבריא והמצלצל מלא את החדר. אחרי שישבו האורחים לשתות תה, פנתה הקפיטנית הזקנה בדרכה אל סטרחוב: “אין לנו להתבייש. אני זורקה תמיד את האמת⁻האם. אם אוהב אתה את הילינה עליכם להכנס לנשואים. כך⁻אי⁻אפשר. הילינה סובלת ותסבל עוד יותר”. סטרחוב התמתח לפניה חציו צוחק וחציו נרגש. “ומה אעשה? הילינה אינה חפצה”. הקפיטנית הזקנה מוסיפה להתרגז: – “טפשה היא, כלומר – ילדה”.
בצאתם אמרה הגברת בוריסוב לגורין: – “מה עלובים הם בני האדם! אינם יכולים לסבל שום דבר חפשי ואוריגינלי. מה איכפת להם, למשל, אם אנו חוטאות קצת? יאמין לי: האחרים מצטערים יותר מהבעל עצמו. ומה בכך אם הילינה יהודיה וחיה שלא בנשואים? חיים כל כך יפים! כל זה הבשר הכשר, הנרות של שבת, המצות לפסח, ההתבודדות בימי חג יהודיים, הצום הגדול שלה, האהבה השקטה והמסירות בלי צביעות וכבדות – מה יפה כל זה! הילינה תהיה אשה נחמדה. לו הייתי גבר הייתי לוקחת לי רק אהובה, ואהובה כזו. הילינה גם כשתבגד – תבגד יפה, עוד תיף אז מעתה”. גורין שתק. היה ליל סתו אפל בחוץ, וגורין הרגיש איזו תוגה בלתי רגילה: לגורין האלמן לא היה בית. וגורין הרגיש, כי כל תענוגות הדרכים וכל אותו הפלירט עם הגבירות בוריסוב וכדומה אינו מרוה את הנפש. וכל הערב צלצל באזני גורין הצחוק העליז והמצלצל של סטרחוב.
ג 🔗
הגברת סטרחוב נסעה בסוף החורף, אחרי שהותה בעיירה כשנה. סבבו שמועות סותרות זו את זו. אמרו שנסעה לבלי שוב יותר, וכי סטרחוב שלח אותה. סטרחוב נשאר בעיירה, אלא שמזמן לזמן היה נוסע לאיזה ימים, דבר שבעיירה לא שמו לו לב. בחוגי האופיצרים היו מאורעות יותר חשובים, וזה נשכח מהר. ספרו שם תחלה כי הגברת סטרחוב נסעה אל אבותיה, והענין נשתתק.
לסטרחוב הגיעו ימי בדידות, וכדי לפכח אותה התחיל מתהלך הרבה בעיירה. כל זמן היות הילינה עמו היה הכל פשוט וברור. עתה התחיל איזה רגש אי-מנוחה מנקר בלב. הורגש איזה צרך מיוחד להכיר את הילינה, לחדור אל מסתרי נפשה. וככל הרבותו לחשוב בה – נראתה יותר רחוקה ומוזרה עם כל טבעיותה ופשטותה. “יהודיה”, אמר לו אופיצר זקן מכר, “על טיבו של עם זה לא תעמוד לעולם”. ונולד פתאם צרך להכיר את עמה של הילינה. באו ימי פסח, והשתלשלו הדברים כך, כי בהתאונן סטרחוב בבית יהודים מודרני-למחצה על בדידותו – הזמינוהו לסדר. והוא ישב כל הערב. והסוד הכי גדול של היהודים, לפי דעת הנוצרים, זה שהדמיון של העמים קשר אותו עם אגדת-דם – סוד זה הופיע עתה, מוזר אמנם במקצת, אבל כל כך בלתי-סודי, שסטרחוב הפתע מאד. בימי החג הלך לשמע את החזן בבית הכנסת בימים הראשונים ובבתי המדרש השנים בימי החג האחרונים. בתי-המדרש היו דוקא פשוטים מאד, רק שהאחד בהם, הישן, היה צר ונמוך – והאויר היה מחניק ברב-עם. השני, בית החומה הגדול והגבוה, היה דוקא מלא אור, רק מוזר היה לראות בשעת קריאת התורה, – בהתפזר אותו הקהל שבא רק לשמע את החזן, – שורת אנשים יושבים על ספרים גדולים ולומדים בחשאי ליד השולחנות הארוכים לעומת המתפללים. “אלה התפללו במנין ראשון”, הסביר לו צעיר מגוהץ וגלוח ובעל מנשטים ושרשרת-זהב. אבל יותר מכל ענין בית-הכנסת, היה זה בית עץ גבוה ומרובע, שגגו הגיע כמעט עד פסגת מגדל בית התפלה הפרובסלבי. ארון הקדש הגבוה והרחב, הענקי כמעט, היה נתון תוך כנפים קלועים מעשי חרט, שבהם נתונים היו כל מיני חיות וצפרים חרוטים בעץ, ומעין זה היה גם הכרכב שלו. היה גם מזרח מצויר עתיק ועל הקירות היו ציורים מחוקים ומטושטשים מזקן, כל מיני תפלות וציורים סתם. וגם התקרה מצוירת היתה באופן עתיק, וביחוד הכפה למעלה, שצפרים בנו להן שם קניהן והיו מתעופפות מתוך האפלולית אל החלונות הסמוכים לתקרה, שגם בהם היו קני סנוניות, ושופכות עליזות של צפצוף במרחב, ושצפצופן היה מתערב עם קולות הסופרנים והאלטים. אל בית הכנסת ירדו במדרגות כבדות. לשני צדי המדרגות נמצאו בפנות השבכות המודרגות בשביל התינוקות, ולצד צפון התרומם אהל בעל קירות חורים, חרוטים כל מיני צעצועים וצפרים. לאהל עלו במדרגות ושם עמד כסא-מסב רחב ושולחן ממולא חול, וגם שרפרף קטן לרגלי הכסא. וביום שבת אחד ראה סטרחוב ברית מילה יהודית בתוך האהל, מאורע, מאַחרי שזה שנים לא מלו בבית הכנסת. ושוב היה הכל גלוי וכמעט מובן, למרות הלשון העתיקה והזרה. עמד שם גורין על ידו ונקר בצחוק תוך החול, בהראותו לסטרחוב את גלות-העור הצפונות בחול. “זו היא אפשר שלי”, אמר גורין בצחוק, “פה בחול הן משתמרות הרבה שנים”. הוא הראה לו גם את “השמות” מתחת לבימה, אלו שיום אחד יוציאום משם לקברם בהלוית כבוד בבית-הקברות. סטרחוב ראה גם חתונה יהודית בחצר בית הכנסת, אחרי שהובילו את החתן והכלה בכלי-זמר כמעט דרך כל רחובות העיירה. הזדמן לו להיות בשעת הספד ובבית הקברות. וגם את המקוה ראה, אותו המקום שקרא עליו כל כך הרבה רעות באיזה ספר על היהודים והתלמוד. הוא ראה גם את תלמוד התורה, וגם את בית-מדרש הסנדלרים בבוקר. בראש אשמורות, בשבתם לפני רבם והוא קורא מתוך הספר ומבאר והם חוזרים אחריו. היה כל זה מוזר – ואך פחד לא היה. כל אותם הפחדים שספרו תמיד ושקרא באותו הספר הנורא על דבר התלמוד – נראו כעין אגדה. אפשר היה לעבר בסמטה הכי אפלה של העיירה מבלי חשוש לאיזו סכנה, ובחגים היהודיים לא נפגש אף שכור. הוא שאל פעם את גורין: “אפשר היו קודם יהודים אחרים! הרי לאלה אין שום מסתורין? מבין הוא: ברית מילה וחתונה ו”סדר" כזה – והכל בלי מסתורין". גורין עקם שפתיו: “מסתורין – גם יום הכפורים הוא בלי אלה. מסתורין למה להם? ואנשים אלה לא נשתנו מעולם – גם אברהם אביהם היה ודאי כך”. סטרחוב צחק. “הם דוקא יפים הזקנים” – אמר – “מתנהגים הם עם אלהים כילדים מפונקים”. – “כן, כן”, עקם גורין את שפתיו עוד יותר, “בני-בית הם אצל אלהים, אלא שהם מרמים אותו בכל חג”. ובגלוי-לב ספר לו את דבר העירובין, מכירת חמץ, ורק על ענין היתר-עסקא האפיל קצת. “ומה שנוגע ליופי הרי כולם פרועי שער ומזיעים”. גורין העגול והשמן היה דוקא לפרקים נושם בכבדות ומזיע היטב בימי קיץ. סטרחוב התענין בחסידים. “לכת זו ודאי יש מסתורין – מה חושב הוא גורין על זה? אפשר אינו בקי בענינים אלה?” גורין נעלב כמעט: “אני למדתי הרבה בילדותי. עד היום אני עוד בעל קריאה ובעל תפלה יפה. וכשאני נמצא באיזה חג בכפר אני שם החזן אצלם, ומאכילים אותי שם בכל מיני מתיקות ומאכלים שמנים, לאות תודה”! הוסיף בצחוק רחב. “ומה שנוגע לחסידים – הבל הבלים יש להם אבל לא מסתורין. יש להם איזו מספרים וגימטריאות, ואיזו מעשיות טפשיות על מלכים ושדים. ואיזה רבי רמאי הפושט את העור”. והדברים נאמרו באותו הבטול של דורות, אשר לסביבה המתנגדית החזקה ביחס לחסידים העלובים הבודדים, שבקושי יש להם מנין לתפלה בימי שבתות. “מסתורין” – צחק כמעט בחריקת שנים – “יושבים בשבת לפנות ערב וזוללים ומשתכרים וצועקים”. בעיניו היה כבר סטרחוב מין יהודי למחצה, ולא צריך היה לחפות על שום דבר, בשעה שדבר עמו. והשיחה נגמרה בכך, כי בציין סטרחוב את העובדה שאין אצל היהודים לא רוצחים ולא שודדים – התפרץ גורין כאילו מתוך איזה עלבון קשה: “כך – מוגי-לב. גנבים ורמאים יש די”.
סטרחוב קרא עתה בשקידה מרובה את הדברים על התלמוד, והרבה הרבה דברים הופיעו עתה לפניו בצורה אחרת. מנהגים ומצוות שנראו לו תחלה פראים וחסרי טעם קבלו עתה תוכן וכווּן, ואלה שנדמו לו קודם טפוסיים נראו לו עתה רק מקריים ותולדות של חקוי. ההערכה של טוב ורע ביחס לאלה אבדה לו, ולפני עיניו הופיעו רק עובדות, שהיו גלויות, בהירות ובולטות ושכונותיהן היו מובנות מהעובדות עצמן. לא היה מקום לא לקטרוג ולא ללמוד-זכות. היה פה ענין עם עם עתיק, החי את חייו בסגנונו שלו, ושיש לו אותה הזכות לחיות אותם, כמו שיש לעמו שלו הרשות לחיות את חייו. והרבה פנות בנפש הילינה הוארו; דוקא אותן הפנות שיסוד הלא⁻יודעים כה חזק בהן. נהיה מובן אותו היסוד הביתי החבוי והשקט ביחד עם תשוקת הנסיעה התמידית; אותה החשבנוּת שכאילו הניחה את חותמה על כל גיד, ואותה ההתפרצות הפתאומית שיכלה ברגע להפוך את הכל; אותה הצניעות ורטט-הבישנות הממלא אותה גם ברגעים הכי אינטימיים וביחס איש הכי קרוב, ואותה הרתיחה של הדם הדרומי הכהה והמתלהב. נזכרו הרבה עובדות, מאלו שמעלים אותן על השפתים רק ברגעי התגלות-לב מיוחדת, ומאלו שהאדם לוקחן עמו כסודות יקרים אל קברו. נזכרה אותה המלחמה הכבדה, שעברה עליה בטרם החליטה ללכת אחריו. ואותה ההחלטה הפתאומית ללכת, זו שתיכף אחרי קבלתה נעשו יתר הצעדים בדעת, בחשבון ובזהירות, וששום כח לא יכול היה לשנותה, אותה המחיצה ברגעי-אור בין ביום ובין בלילה, שנהרסה רק ברגעי חשך גמור, ואותה ההתכוצות מפני מגע יותר מדי כבד, וגעל-הנפש לשכור ולחיה הטמאה. ולכל אלה הצטרפו פרטים ופרטי פרטים, שעברו את הגבול הניתן לגלות, ושגם ברטטם על השפתים לא עברו אותן. והיה רצון כי יבא איזה איש פלאי, ויפתח לך פתאם אותו כתב הקסם של הספרים הגדולים, שאלה היהודים התגרנים הכפופים מבלים בהם כל כך הרבה שעות, כשעיניהם מזהירות, ושמיַפים כל כך את הפנים החורים של הבחורים הרזים והנוגים, בהיותם שקועים בהם. והלב נהה לעולם ששביל פתוח ומקשר יעבר בו מבית-התפלה מלא-המסתורין, השקוע בתוך ענני קטרת ולבונה והמואר באור פסלים ופני קדושים ומעונים – לבתי-הכנסת והמדרש הריקים – שביחד עם הפסלים והתמונות שאין בהם כאילו סר גם האלהים מתוכם – והגלויים באורם הרך והיום-יומי, השוקעים בערבים בתוך אדי נרות חלב, והרוויים עצב של פנים חורים ומעונים אשר לבני עם עתיק וסובל. חפש-הדעת נראה חדל-ערך ועלוב, לגבי העובדה הכבדה של סגנון-חיים ועבודה בן אלפי שנים. ובהגלות המסך מעל חלק הבלי-יודעים של הנפש האהובה, חדרה העין גם לתוך הבלי-יודעים של נפשו הוא. ובאה הרגשת אושר ביחס לאותו היצור שתחת לב האהובה, אותו היצור פרי סערת-לבו ודמו, ושיאחד בקרבו את שני היסודות העשירים של עם קטן עתיק וגוי ענקי צעיר לימים, ושעינו של זה הבא תשקיף באור ובעלטה אשר לשתי התהומות. ועם הגעגועים לעולם חפשי, שבו לא יושמו כבלים על ידי שתי נפשות אוהבות, באה גם הרגשת הכנעה של חבה לקבל יסורים, לשם אותו היצור מלא-הגורלות הבא. “ומלא רצון האלהים – רצונה!” לחשו שפתיו לפרקים ברגעי עלטה, בעוד אור וסוד בנפשו. והעתיד האפל נצנץ רגע בהיר ויעמס, והאהובה והיצור הקטן מלאו את חלל כל העולם – את הלב.
ד 🔗
בבקר אחד, בשוב גורין מן הדרך, מצא כרטיס-בקור של סטרחוב על שולחנו. כשנתפנה מעסקיו, נח שעה, שתה תה ממיחם מוכן לשמו וסעד לבו כראוי – קם ונסע לבתי-הצבא. סטרחוב לא היה בביתו וגם בבית חיליו לא היה. גורין נכנס אל הגברת בוריסוב, וימצא את הבית מלא וסואן, שעת-תה שלאחר צהרים. גברת הבית קדמתו באיזה מבט מסתורין, וגורין הרגיש שמתרקם פה דבר-מה סודי. הם חפשו הזדמנות להתיחד איזו רגעים לשיחה, אך אי אפשר היה להפרד מן החברה אף לרגע. גורין נפרד אחרי שישב כשעה, והגברת בוריסוב לותהו ולחשה לו בפרוזדור: “בערב נבוא אני וסטרחוב אליך; תחכה לנו בחדרך במלון”.
ובעוד שעתים, בערב, ישבו שלשתם בחדר גורין ליד מיחם רותח. סטרחוב הוציא מכתב מכיסו ויושיטהו למרת בוריסוב, שקראה מתוכו פרזות בודדות: “אבותי דורשים ממני שאכנס לנשואים; דודתי מטיפה לי בכל יום מוסר: אסור שתהיי כזונה. אמי מביטה עלי עצובה ובעיניה דמעות, ואבי החרד והקנאי שותק. מה עלי לעשות? חיינו היו כל כך יפים. אבל מה יהי עם הילד? מה לי לעשות בנוגע לו? ומה אענה לו כשתבטנה בי עיניו נוזפות: וכי לחרפה הבאת אותי לעולם? ואיה המוצא?” בחדר השתררה דממה. הגברת בוריסוב נשמה בכבדות ונגבה פניה במטפחתה; גורין שתופף תחלה באצבעותיו על השולחן תמך ראשו בידו ושתק, ורק סטרחוב דבר: “איני מבין. יהודי קנאי כל כך ומסכים שבתו תתנצר. יסלח האדון גורין: לאלה האנשים שם אין אלהים, רק התועלת והחשבון הפרטי ולא יותר”. והתרגזה עתה גם הגברת בוריסוב. לתמהונו של גורין הביעה זו השקפה מוזרה: “לא, לא, פה גורם אינסטינקט-המשפחה היהודי. הילינה אינה חפצה להשתחרר מן הילד. והאבות אינם יכולים לחשוב אחרת. ומה יעשו האבות, הישלימו עם ילד בלתי חוקי? אבל הילינה אינה צודקת. יש פה רק מוצא אחד: אין הילד צריך להולד. זאת אמרתי לה עוד אז”.
סטרחוב ישב כל הזמן כפוף וראשו תמוך בידיו. הוא היה שקוע יותר מדי במחשבותיו שלו, ודברי הגברת בוריסוב גם לא נגעו באזנו. הוא טוה לו עתה בתוך-שיחה את ארג-מחשבותיו אלו: “כמה שטרחתי לתפוס את הדברים – איני תופס. כך בימים שקטים נדמה לך והנה כבר קצה החוט בידיך – ובא איזה מאורע ומנתק לך את החוט והנך תועה שוב באיזה לבירינת. הילינה זו, נערה שקראה הרבה ואדם חפשי-בדעות, שבבית אבותיה זלזלה במנהגי-הדת – בעצמה ספרה לי זאת – ופה הרי לך בשר כשר ונרות שבת. ולשמוע את החזן והמקהלה – לא: אין לה רשות להכנס לבית-כנסת. ילד היא חפצה ללדת דוקא מנשואים בלתי-דתיים אלה, ונכונה היא אפילו לעשותו ליהודי. איזו קפריזים! ודוקא האבות הקנאים שלה, שהראו אז כל כך פראיות ביחס אלינו – דוקא הם דוחקים אותה עכשו לצעד כזה. אפשר לצאת מן הדעת. יאמר נא האדון גורין – יסלח נא! יש שאני חושב כי העולם היהודי הוא בית משוגעים. לא חסר כלום, רק שאני סטרחוב אשתגע גם כן ואתיהד”.
בוריסובה פרכסה מתוך צחוק: “חה, חה, חה! סטרחוב יהודי. חה, חה, חה!” – צחוקה נהיה עצבני. וכמעט נענע אותה. "לא, אין בכחי לפתור שאלה זו, אמרה בהתגברה על צחוקה: “היינו צריכים להזמין את הקפיטנית הזקנה, את האדון בוריסוב, זה שיש לי קצת יחס אליו, ואת – הרב. חה, חה, חה! אידיאה מוצלחה! באמת נזמין את הרב, לא את זה המדבר רוסית, את המגוהץ, – לא, את הרב האמתי, זה שיש לו זנבות על כובעו. ראיתיו פעמים אחדות: אדם יפה, פטריארכלי, פקח. נזמינהו ונשאלהו”. ופני האשה מרובת הנסיונות נהיו פשוטים ותמימים ועיניה פקוחות ובהירות כעיני ילד, “מה נדע אנו? האדון גורין רוסי הוא יותר מדי, בריא בשביל להסתבך בשגעונות אלה. מי יודע מה חבוי שם אצלה מתחת לבה. רק, חבל! צריך היה, סטרחוב, שחייכם ישארו כמו שהיו. כל כך יפים, אוריגינליים! יקח השד את הרבנים והכהנים שלנו יחד!”
גורין התהלך בחדר נרגש הנה והנה כמעט כל זמן השיחה. הוא עשן פפירוסה אחר פפירוסה, נשך צפרניו ורטן לעצמו נגון חשאי. איזו תערובת של כל-נדרי ונגון קצפי יחד. – “מה אוכל ליעץ?” אמר בהרגישו את עיני השנים נטויות אליו. סטרחוב הזקוף היושב עתה כפוף ונדכא, וזו השובבה, ה“לביאה”, כפי שהם קוראים לה, שמראה כילדה קטנה שהצליפו אותה והיא חפצה לצחוק ומתבישת. “מה אפשר להגיד, מצב גרוע משל תתרי, מצב יהודי”. – בפעם הראשונה כאילו הרגיש, כי החיים מסובכים הם יותר מאשר חשב הוא בבריאותו ובדרכו הישרה. לו, לגורין, לא היה קשר מיוחד לעולם היהודי. להתבייש ביהדותו, להסתירה, בשביל זה היה פשוט מדי וגאה, אבל לא חשב אותה גם למעלה יתרה. בדיעבד היה מוַתר על כבוד זה ועל נחת זו. להתנצר לשם זכות ישיבה, משרה, קַרְיֵרָה – מאוס, אבל קרובתו שהתנצרה מתוך אהבה ונשאה לאינז’יניר – לא חטאה שום חטא. הוא היה מבקר אותה בעונג שם בכרך שגרו בו. רק פה הרגיש שאין הענין פשוט כל כך. לבוריסובה, לסטרחוב ואפילו להילינה עצמה יש יותר רשות ואפשרות לאחוז בפתרון הפשוט והטבעי, ואם הם אינם יכולים – מה עליו היהודי להגיד? ומתוך איזה צרך של השתמטות התפרצו מפיו מלים, שתיכף התחרט עליהן קצת: –“לי, להחפשי, יש רשות להתיחס לצעד קיצוני בלי שנאה; אבל אביה, יהודי קנאי, מה שותק הוא, צבוע זה?” – סטרחוב ובוריסובה מצאו דוקא את הדברים טבעיים מאד, אלא שמוצא לא נמצא, והוא נסה לאחוז בדברי הילינה כבעוגן-הצלה: “הרי היא על פי מכתבה נוטה דוקא לפתרון הכי פשוט?” – שאל הוא באיזו זהירות לא מצויה אצלו. היה לו רגש, כי אם תאחז הילינה בפתרון פשוט זה – ישובר איזה כלי יקר מאד, של כסף או של חרסינה יקרה. בוריסובה וסטרחוב צחקו, היא מתוך איזו הרגשת בגרות ביחס לאותו הפקח גורין המדבר עתה כילד, וסטרחוב מתוך מרירות של אין מוצא. “הרי יש עוד איזה “אבל” – במכתב, גורין יונתי”, אמרה והביטה עליו כמעט ברחמים. וסטרחוב הוסיף: “אני מכיר את ה”אבל´של הילינה. מה שהיא אומרת לא נורא, מה שהיא משתיקה בקרבה – זהו העיקר. ואם תתחרט? הרי כל אותו הבשר הכשר וכו' בא מתוך ריאקציות שבנפשה". בוריסובה קפצה ממושבה והציתה סיגרה מתוך התרגשות. “כשתתחרט הילינה – יהיו החיים גיהנם”. עיניה הבריקו וכאלו ראו את שיבא, וצהלו לקראתו. “הילינה היא כולה נשמה, לא, – דם!” וברק עיניה כאילו חתל את הכל באפל. סטרחוב טייל נרגש הלך ושוב, גורין ישב בפנת ספה ותמך ראשו בידו, ובוריסובה ישבה וידיה בחיקה חשוכת⁻עזרה. ופתאם הבקיע את הדממה קולו של סטרחוב, ודבר מה כבד ומעורפל שאיים מעל התקרה ירד ורבץ עתה נכנע על הרצפה: “אני אכתב לה”. והוא ישב וכתב על חצי גליון קטן שורות אחדות. בוריסובה לקחה את המכתב וקראה חציו לעצמה וחציו לאחרים: “אני כולי שלך ולעולם – לכל הפחות כך מקוה אנכי, – אהיה שלך. עשי כפי שתחליטי, ואני בטוח שפתרונך יהי הנכון. פתרונך – אי אפשר שיהי אחר. אני נכנע לכל החלטה שלך, ואת האחריות בעד החלטתך נשא שנינו חלק כחלק. לגריגורי שלך יש כתף די חזקה גם בשביל הצלב הכי קשה”. גורין הרגיש כמו דקירה. “גם בשביל צלב יהודי” – לחש לו לבו באירוניה והוא קפא בשתיקה. ואך הערפל שעל הרצפה כאילו התפזר לאט, והנשימה התחילה להיות קלה ונוחה.
בוריסובה קמה, נגשה אל סטרחוב. העבירה את ידה על שערותיו, גחנה ותשק לו על מצחו. “ובכל זאת לא טוב להתמסר לגמרי בידי אשה. אנו איננו אוהבות זאת גרישה, יונה שלי”.
ה 🔗
הבַטַריָה של סטרחוב יצאה למשכנות-שדה בקיץ לשני חדשים, וסטרחוב יצא עמה והיה בא העירה רק פעם בשבוע. הוא התרחק עתה מבתי היהודים, מתוך איזה רגש מעיק. את הספר על התלמוד זרק לקרן-זוית, הטון ספוג-השנאה שבספר הרגיז והדברים חדלו מעניין, ואל בית הכנסת חדל מבוא, וגם אי-אפשר היה. בית הכנסת תוקן עתה וחודש, אחרי שנבחר גבאי חדש, מודרני במקצת, מהקרובים לרשות. ואך בסוף החדש השני, כשעמד סטרחוב לצאת לדרך אחרי קבלו חפש לשני חדשים, נמלך פתאם ונכנס באמצע יום חול לבית הכנסת. נמצאו שם עוד בעלי מלאכה אחדים, שגמרו פה ושם את השכלולים, ופה ושם עמדו עוד סולמי סיָדים וצובעים. בצעדו על המפתן, טרם הספיק לרדת, נדהם. לקירות בית הכנסת היה עתה מראה אחר. מתחת צובעו הקירות כמו הספסלים בצבע חום-שקדי, ולמעלה היה להם צבע לבן, עם רמז משהו לכחלחל תוכו. ולרוחב הקירות מלמעלה בין הספסלים והחלונות כאילו נמתחו סרטים אדומים מעשה עניבות, ובתוכם הנשרים של הדגל הרוסי, כלומר, רק ראשי-הנשרים בלי מחציתם התחתונה. סטרחוב עמד ופרש ידיו למראה. נעלמו כל אותן הברכות והתפלות והאותיות המוזרות הגדולות והקטנות, נעלמו ציורי החיות והעופות, גז רבוי הגונים והצבעים המשונה והעתיק כל כך, שלרגלי טשטושו ודהותו קבל צורה של סגנון עממי עתיק. נעלמו פה ושם מעשי-חרט שונים, “שבורים היו” – אמר לו אחד בעלי המלאכות; “שם הם מתגלגלים”, והוא הראה לו על פרוזדור קטן, שהוביל לעזרת הנשים התחתונה, מקום מתפללות היו נשים זקנות, שהעליה במדרגות קשה להם וגם צעירות כבדות נשימה. גם שבכות הילדים קבלו את הצבע החום-שקדי. ונעלם גם האהל עם כסאו ושלחנו. “איה זה?” שאל סטרחוב ברמזו למקום הריק שנמלא עתה ספסלים; ובעל המלאכה ענה: “גם זה היה ישן, רצוץ, וגם לא לפי טעמם”. נכנס עתה אחד הגבאים, חנוני שבנו למד בבית הספר המחוזי; בהתפעלות מרובה הראה עתה לאופיציר על הסדר החדש והתקונים וביחוד על סרטי-הצבע והנשרים. “מה, נכנסים אלינו עתה בני אדם. אי אפשר שיהיה לכל אותה הצורה הנושנה”. סטרחוב נזכר באמר לו גורין לפני שבוע: “בית הכנסת קבל עתה צורה אנושית”. בעונג שהה עתה מבטו על התקרה והכפה, ששמה לא חדרה יד הסיָדים והצובעים והרבועים הפשוטים שעל התקרה נראו עתה חביבים. הגבאי מהר להצטדק: “אין עתה די כסף בקופה. נצטרך לחכות איזו שנים, אבל גם את זה ניַפה”. והוא הוסיף לטעון: “כמה לכלכו פה הצפרים! עכשיו החרבנו את כל הקנים ואת הזגוגיות מלאנו ואת הפרצות. הן לא תוכלנה להכנס יותר. וגם את זה נחליף” – גמר בהראותו על ארון הקדש – “מה לנו כל צפרים וחיות אלו? זה לא לפי זמננו”. היה לסטרחוב חשק לשאל: “וגם את תורתכם תחליפו?” ולא שאל. הוא ירד לבית הכנסת והביט לכל פנה, נזכר באגדות על דבר אותו הבנאי שבעצמו בנה, חרט, סייד וצבע, ושלאחרונה נפל מעל הסולם ויהרג בטרם הספיק לגמר את משיכת⁻המכחול האחרונה. מה תרגיש עתה נשמתו של חרש זה ברחפה פה? נזכר בפצצה של נפוליון שנקבה חור בקיר – ועיניו חפשו את מקום החור הממולא והבולט. לחנם; הקירות היו חלקים – “כחתול מלֻקק וכנשר הממלכתי”, אמר סטרחוב לעצמו. עיניו חפשו את ה“שמות” שבצבצו מתחת לבימה. גם פה סתמו את הפרצה. “סדר. משטר”, אמר סטרחוב באירוניה של מרירות, ופני היהודי בעל המצחה המבריקה רחבו והבריקו מנחת. “אנו גם ננהיג סדר, איש לא יטייל יותר. כל אחד יהי מוכרח לשמר מקומו”. סטרחוב חשב: זה דוקא צריך, אבל זה צריך לבוא מעצמו, – וגעגועים תקפוהו אל המתפללים ההם, “הילדים המפונקים”. הוא עלה במדרגות ויצא דרך שבכות-הילדים אל הפרוזדור הקטן. שם היה תלוי עתה נר התמיד שחור מפיח ומאֻבק, והשולחן עם החול סגר למחצה את הדרך לעזָרה. לסטרחוב נדמה כי ראה חתול קופץ מעל השלחן ונעלם. “בהמה טמאה”, היה הרגש שתקף אותו, ונדמה לו מוזר אותו התעוב לחתול החביב כל-כך. בעזרה עמד שולחן כזה יותר עתיק ממולא חול. זה עמד שם הרבה שנים, ומוזר היה כי שולחן זה הוצג בעזרת נשים דוקא, ודאי לפני איזו דורות. עולם משונה, בני-אדם משונים, ערומים וטפשים – דבר מה כבד העיק עליו, הכביד נשימתו, ידיו מששו מתוך רטט, נזכר בחתול וצמרמרת עברה בו. הוא פתח את הדלת ויצא צעדים מהירים לצד הנחל, עבר את גשר הקרשים הצר ויצא אל האחו לעבור משם אל חלק העיירה ששם היו בתי הצבא. “לא צריך לחשוב”, החליט וגרש מעל נפשו את ההרהורים כזבובים מטרידים. יום הקיץ המזהיר נראה תפל ומגהץ, וסטרחוב נטה כל הזמן לצדדין שלא להפגש בשום איש.
בשער בתי הצבא נפגש עם אחד ממשכילי היהודים, שבא שם לרגל עסקיו. הוא חפץ להשתמט, ואך ההוא עצרהו. הם פטפטו קצת וסטרחוב אמר כבר להפרד, ופתאם פרץ ההוא בשאלה: “אפשר ראה את בית הכנסת שלנו בימים האחרונים?” ולתמהונו הרגיש סטרחוב בפניו הבעה של אירוניה. “ראיתי”, ענה סטרחוב גם באי-רצון וגם מתוך סקרנות. ההוא נפנף ידו באויר כמוַתר: “כלשכת האִיסְפְרַבְנִיק ממש”, אמר, “הגבאי הראשי שלנו אדם רשמי”. סטרחוב הניח ידו על כתף המדבר. “עצוב”, אמר, ובאותו רגע נצנצה בעיניו מצחתו המבריקה של המדבר. “אבל הרי גם הוא מן החדשים?” שאל והעמיד עיניו באיש שיחו. “מן החדשים – כן – הייתי מסכים גם לעוגב, אבל שיהי זה ירושת בית מקדשנו. מקרבנו. צריך החדש לצמוח, ולא מקנצלריות שלכם. יש פשוט רצן לברוח, להדליק את הבית ו – להתנצר”, אמר היהודי הגבוה. “לא, לא”, הפסיקו סטרחוב בצחוק, “זה לא כדאי. אצלנו לא יותר טוב”. והיהודי המשיך: “אנו – לא, גם לא נכנס שמה”. – “מי – הזקנים?” שאל סטרחוב. –“גם מן הצעירים”, ענה ההוא. “לאשרנו ישנם גם כאלה בקרבנו, מעטים – אבל ישנם”. וסטרחוב הרגיש שהוקל לו בנפשו. “הם, כנראה חושבים אותי לאדם משלהם” – אמר לעצמו. – “והיכלתי אני להיות גלוי⁻לב עמהם כמוהם עמי?” היה רצון להזמין את זה לכוס תה ולדבר עמו על הכל. ואך הלב לא חפץ להפתח. היתה איזו הרגשה עמומה, כי עתיד דבר מה לבוא שיסתום את אותו השביל הצר בין הלבבות. וסטרחוב נפרד מאיש שיחו בלחיצת יד חמה, וצעד צעדים כבדים בין בתי⁻האבן הגבוהים והמוצקים של הצבא.
ו 🔗
סטרחוב נסע, שהה חדש וחצי ושב. על שאלות מכרים וידידים ענה רק בקצרה: “ברכוני. היא תבא בקרוב עם הילד”. איזו פרטים גלה רק להכי-קרובים. לבו הפתוח נסתם פתאם. עם גורין השתמט מהפגש.
פעם ישב הוא אצל הגברת פון-טילו, ונתגלגלה השיחה על רומנים. הגברת פון-טילו דברה בהשתפכות חמה על טורגיב. מרת בוריסובה אמרה: “איני אוהבת ענינים סבוכים. רומן צריך להיות קצר ונחרץ”. אופיציר צעיר, סנטימנטלי, בעל קול בַּס ונוהג חשיבות בדבורו התפרץ לתוך דבריה: “אלהים עמה, וַרוַרה ניקולייבנה! מה היא סחה? טורגניב מסובך, הרי בהיר הוא כשמי-התכלת ושקוף כ– “weschniia wody” (“מי-אביב”, ספור של טורגניב). בוריסובה צחקה: “מי-אביב, ידידי שלי, אינם שקופים, עכורים הם”. הגברת פון-טילו אמרה: “לא הכל אצלו בהיר כל כך: הילינה, למשל ב”ערב-יום”. – “כן”, ענה סטרחוב כמו מתוך עננה. “הילינה היא דבר אפל קצת”. ואחרי הפסקה קטנה בעוד עיניו טובעות בתוך עשן סיגרה, המשיך: “ובכל זאת חדל טורגניב מענין אותי. קודם חשבתי שטורגניב בודה מלב. החיים הרי חד גוניים הם – ופה כל כך אור וצבעים. עתה, מה הוא טורגניב – גם דוסטויבסקי אינו מפחידני. החיים הם יותר נוראים מכל דמיון, החיים הם גיהנום. ואם אתם אומרים (איש לא אמר) צריך לברוח מהפרַזה, אומר אני לכם: לא, צריך לא להפחית. הסופר צריך לשתות את כוס התרעלה עד תומה, לא לפחד, לא לברוח משום אמת ולו גם תהיה מרה כמות, כי גם זה אפס הנהו לעומת החיים”.
סטרחוב נשתתק, שתקו גם האחרים. בוריסובה הניחה ידה על כתף סטרחוב, שישב עתה בתוך מסב והוציא עשן דרך נחיריו. והגברת פון-טילו עמדה מאחורי האופיציר בעל הבס, שהתחיל מדקלם לאט, תחלה בשקט ואחר כך בקול כתוף, אחד החרוזים המפורסמים על החיים והמות.
ז 🔗
עם קרוב הקיץ לקצו שבה הילינה אל העירה ועמה קולינקה הקטן שלה. בבית שררה אתמוספירה אחרת: לבשר הכשר ולנרות-השבת לא היה זכר. והאיקונין עם נר-התמיד הועברו מחדר המשרת אל חדר האכל. סטרחוב הסתכל, שקע בהרהוריו שלו ולא אמר כלום.
אורחי-הבית לא נתרבו ביותר. תחלה באו אורחים לברכם, אחדים נשארו מאז אורחים קבועים, והשאר חדלו מבוא, או הוקירו רגליהם. המעיטו לבוא החברות הקודמות, הגבירות בוריסוב ופון-טילו. הקפיטנית הזקנה שמחה תחלה מאד. “כך צריך להיות: נשואים כדת. ילד נטבל ואיקונין”, והיתה באה אל הילינה כמעט יום-יום, עוזרת לה לטפל בילד, מספרת לה מעשיות על העבר ומתאמצת לעשות אותה “לאשה רוסית כמו שזו צריכה להיות”. הקפיטנית היתה אשה דתית, ואך מצטלבת היתה במדה ומתוַדית עד כדי מלוי-חובה. “אין האלהים סובל גבים כפופים”, היתה אומרת. הילינה היתה טרודה בילד, ולא היה לה פנאי לחשוב על דברים כאלה.
בוריסובה אמרה לפון-טילו חברתה: “הילינה שקטה, אבל שקט זה מסֻכן הוא”. פון-טילו שלבה ידיה ואמרה בנחת: “חבל! מה יפה היה האביב”. וספרה לבוריסובה מה שאמרה אשת הפולקובניק הזקן: “היהודיה שאפה אל מטרתה והשיגתה. כך הן בנות עם זה: קודם ענוה וצניעות – ואחרי כן אין אלהים ואין מלך”. בוריסובה הניעה כתפיה: “מה יודעת חסרת-שנים זו על דבר הילינה?” ואך הבעלים היו באים אל נשפי ה“וינט” של סטרחוב בחפץ-לב.
חגי-היהודים עברו מבלי שהורגשו בבית סטרחוב. הילינה לא הזכירה כלום וגם הוא שתק. החיים כאילו נהיו שלמים והתקרבו לסגנון, ואך דבר-מה חסר היה בתוך סגנון זה. סטרחוב שחק הרבה ב“וינט” וטפל בקולינקה הקטן והילינה התלמדה להכין מאכלים רוסיים כראוי. ובחוץ התקרב הסתו לקצו ובא החרף.
ח 🔗
האופיצר בעל הבּס החזיק את קולינקה הקטן, נדנדהו על ברכיו והניפהו אל התקרה. “יזהר נא, – עצמותיו רכות הן”. האופיצר שחק בקולו העבה: “אין דבר, הרי מחֻתל הוא”. הוא הסתובב על פני החדר כשהוא מצלצל בדרבוניו. “אה, הילינה וסילבנה, כשעבדתי בקוַלריה” – האופיציר בעל הבּס עבד בצבא הרוכבים שנה וחצי, – “הייתי מרים את סוסי על כתפי ורוקד עמו”. הגברת סטרחוב צחקה, ואך עיניה טיילו על פני רגליו המעוגלות. והוא הוסיף לפטפט: “אָה, הילינה וסיליבנה – אסון! החורף אחר לבוא. אָה, יבוא נא – נטייל – אה?” – “גם נַחֲליק”. – ענתה היא בהשפילה עיניה. הוא הרים ראשו וזרק את ידיו לאויר. “עוד איך נחליק. כשדים נרוץ. שלישיה נרתם בעגלת חרף קטנה וננשא כמו בסערה!” – “ואת מפרקתנו נשבר!” אמרה היא בשקט, כאילו ממשיכה את דבורו. – “אף פעם לא!” הוא צעד צעדים אחדים קדימה והשכיב את קולינקה על המטה. “טרם התהפכנו הייתי קופץ עמה על גב הסוס, הילינה וסיליבנה. הלא קלה היא כנוצה”. והוא התפרץ אליה כאילו להרימה. “אָה, הילינה – הייתי מטלטל אותה – פיוּ – ט –!” והוא צפצף בשפתיו ועיניו כאילו פרצו את הקירות. “לאט, לאט אדוני, מוקדם עדין”, אמרה היא בהסוגה אחור צעד. “ארך-רוח!” הבס הסתובב על דרבוניו והניף את קולינקה למעלה.
הילינה סדרה לבנים. בצעד שקט ועצור התהלכה בחדר. כשעיניה מושפלות או מביטות באלכסון. היה איזה רצון להתפרץ, לפרוץ באיזו טירַדה ארוכה – “אליו הרי אפשר לדבר כמו דרך החלון לתוך האויר – הרי ממילא לא יבין” – חשבה. “לדבר על הכל – זה ישקיט” – ואך שפתיה נקמצו כמו בהתאמצות כבדה. “לא צריך להשקיט – יבא רצון האלהים” – והיא התפרצה בצחוק כמו לעצמה. האופיציר בעל הבס הביט רגע נבוך וצחק גם כן בהנאה. – יש ארך רוח, הילינה וסיליבנה, “אף כי הלב סוער – להנשא על סוס דוהר” – דקלם בקול כתוף. “אבל אם היא מצוה – נחכה” והוא התמתח לפניה ישר כשאצבעותיו על רקתו. צחוק קל רחף על פניה והאדימן. “למה לא הוא?” כאילו לחשה, ועיניה נחו שוב על רגלי-הרוכב המעוגלות. אחר – בעוד ידיה מחזיקה חתיכת-לבנים שהיתה גורמת לה קדם להתאדם – עצמה עיניה. לפניה – נהיה פתאם המרחב לבן: שלג-שלג, והבס מרעים ומתפוצץ סביבה – והקירות אינם מסתובבים:
"אַף כִּי הַלֵּב סוֹעֵר –
לְהִנָּשֵׂא עַל סוּס דוֹהֵר,
לְמֶרְחַקִּים –
לְמַעֲמַקִּים –
לִפְרוֹץ כָּל גְּבוּל
וּמְחוֹל⁻שֵׁדִים לָחוּל" –
ט 🔗
יום אחד התפרץ האופיציר בעל הבס לבית סטרחוב בפנים חגיגיים. “קונצרט בבית הכנסת: החזן והמקהלה וגם שני כנרים ינגנו. והאויר בחוץ נהדר. קְפָאָה קטנה אמנם, אבל נעימה, הילינה וַסיליבנה, נלך!”
על פני הילינה חלף צל, עיניה קפאו תועות וכרגע אדמו פניה ועיניה להטו והבס לא הרגיש באלה. הוא היה טרוד בשלו, התהלך בצעדים כבדים, צלצל בדרבנותיו. דגדג את קולינקה, נקש באצבעותיו על מנענעי הפסנתר, ועלעל בתמונות של אלבום. “נהדר, נפלא!” נשמע קולו לפרקים. הוא גם לא ראה בהדק הילינה שנֶיה ובלחצה ידי עצמה עד לכאב. “טוב, נלך! יאמר נא לסטרחוב”. סטרחוב בשמעו את הדבר השתומם רגע ויצא לסדר את הנסיעה העירה.
לפנות ערב, בטרם שקע השמש, עמדה הכרכרה על יד בית הכנסת. נשבה רוח קרה: למרות בהירות השמים הביא הרוח עמו אבקות-שלג מעטות, והחלונות התחילו מתכסים במעֵין כפור. השמש התיזה ניצוצות לתוך אשנבי גג בית הכנסת, בעוד בתי המדרש שכניו כאילו התכנסו לראשית-דמדומים. סטרחוב ירד מעל הכרכרה, הושיט ידיו להילינה להורידה, ואך היא קפצה בעצמה מבלי השתמש בעזרתו, ואגרופה כאילו נח על כתף בעל הבס. נֵירו, הכלב הגדול האפור, שרץ כל הזמן אחרי הכרכרה, קפץ וילקק את ידיה. “גם אתה פה”, קראה בעליצות, “איזה חכם אתה!” ורמזה לו להכנס אחריה. בחצר בית הכנסת היתה תנועה רבה. בפתח הפרוזדור משמאל עמד שומר יהודי אדום-פנים, מקבל את פתקאות-הכניסה מידי הקהל ונותן אות לשוטר שכנגדו, שהוזמן לכבוד היום, וזה מכניס את הבא או דוחפו אחור. כשנגשה הילינה וסטרחוב אחריה שם השוטר ידו על רקתו לאות כבוד, ונתן לנירו שיקדים אותם לעבור, בעוד השוטר היהודי מרחיק הצדה זקן כפוף שסגר את הדרך לבאים. הזקן, שלא שמע, כנראה, את הצעדים מאחוריו, ושלא תפס בכלל את הנעשה פה, שב ונדחק. “פנה דרך!” צעק לו השומר: “אדונים הולכים!” ותוך כדי דבור דחף השוטר את הזקן, שהתגלגל ברגע מעל המדרגות הנמוכות. “הרי גם פתקא לא היתה לו”, הצטדק השומר לפני איזה צעיר, שזרק לו חרופים מתחת והשוטר איים על הצעיר באצבעו. “לא להקים שאון!” הילינה לא ראתה כל זאת, נירו שלה נדחק כבר פנימה, והיא וסטרחוב והאופיציר בעל הבס אחריו. כשירדו במדרגות היה כבר הבית מלא. הקהל פנה דרך. רק מי שהוא נסה לסגור את הדרך בפני הכלב: “חוצפה כזו!” שמעה הילינה קול אחריה ביהודית, “זאת יכלה לעשות רק משומדת”. היא נזדעזעה רגע, הזדקפה והמשיכה הליכתה, עלתה לקיר המזרח ועמדה בין הגברים, אחרי שפנה הגבאי הראשי להם מקום. היא הפנתה פניה לצד החזן והמקהלה, הצליבה ידיה והסתכלה בעינים מבריקות בוז אל הקהל לעומתה, באותו זמן שבחוץ בשער-חצר אחת היו הבחור ואיזו נערה טרודים ברחיצת פני הזקן, בשטפם את הדם מעל פיו וחטמו. הזקן גנח: “למה לא נתנו לי להכנס?” ובשמעו את הבאור, כי פתקא לא היתה בידו – הצדיק על עצמו את הדין. “באמת לא ידעתי, אבל הלא גם הם צודקים. היהודי הרי לא הפילני. לב יהודי לא יעשה כזאת”.
מה קרה את הילינה – לא ידע סטרחוב. הוא רק הסתכל בה והרגיש כי פניה משתנים. האירוניה שבעיניה הלכה וחורה, ידיה שהתאמצה להחזיקן מוצלבות הורדו לאט. הוא רק ראה בזרוק יהודי אחד מבט על הכלב, ושמע אותו יהודי ממליט אנחה, כמעט גניחה, מגרונו, והיה נכון להוציא כרגע את הכלב החוצה, לולא התפרצה המקהלה פתאם בזמרה. הילינה, שעמדה נשענת אל קיר הספסל ושעיניה כאילו תעו ונהיו עכורות, אחזה פתאם בידו: “לא טוב לי, גריגורי!” לחשה והתחילה לצאת. הוא מהר אחריה נרגש, והקהל מתוך אי מנוחה פנה להם דרך. בחוץ ישבה הילינה על אבן גבוהה, הריחה מתוך בקבוק קטן שהושיט לה סטרחוב, העבירה מטפחתה על פני פניה שהתכסו בזעה, מתאמצת לעצור בעד רעידות גופה. “הנִכָּנֵס שוב?” שאל בראותו כי הוקל לה. “לא, לא, הביתה!” ענתה, וסטרחוב רמז לרַכב שעמד וחכה לנוסעים – להגיש כרכרתו, הושיב אותה בה וישב על ידיה.
ובעוד סטרחוב מכסה רגליה בתוך הכרכרה נזכרה הילינה פתאם לקרא לכלבה: “נירו!” והכלב לא מהר לגשת. נירו, שרבץ לו תוך הקהל בשקט ושיצא בקושי גדול אחרי שאדוניו היו כבר בחוץ, מלֻוה מכות ובעיטות, עמד לו עתה בנחת, ולקק את טפות⁻הדם הקפואות מעל האבנים אשר לרגלי המדרגות.
תרע“ו ⁻ תרפ”ב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.