א    🔗

אור לערב יום כפור, בליל לבנה שקוף וקריר, נצנץ רעיון ישן־חדש בלב גרשון והכניסהו לתוך אויר של צפיה והסוס כאחד. הרעיון אך הספיק להבריק – וכבר נוצצו ורקדו לפני עיני גרשון המון תמונות, ופזור־נפש מצוי ובלתי מצוי כאחד תקפהו, והקים מחיצה בינו ובין החבורה שטִיל עמה. והוא, שבכל ערב היה כמעט האחרון בטיָלים, החליט פתאם ללכת הביתה, בהשתמשו באמתלא של עיפות. נתפרדה החבילה דוקא ברגעי עליזות וערות, בטרם הספיקו שעמום ועיפות לשפך את אֵפר ריקניותם ולעמם כל אור וצחוק־נעורים. ובתוך המבוכה שקמה לרגלי פתאומיות זו, הבלט קולה של חנה לאה, ידידתו של גרשון מכבר, בהציעה לו ללוות אותו, וענן אי־המנוחה והסקרנות שעלה נפזר, והכל נראה פשוט ומובן כלילה הבהיר. נשאר רק זיע של רוגז בלב חנה לאה עצמה על אותו ה“שגעון” הבלתי־מובן, והרגשה של אי־חופש בלב גרשון, והלויה נהפכה להמשך טיול של שני אנשים עיפים וכבדי־נפש. מרוחקי מקום ולב התנהלו לאטם שותקים ועמוסי־זרות, מבלי דעת איך לצאת מן המבוכה שנדחפו לתוכה בלי אשמתו של אחד מהם, ומתוך רצון לקרב את רגע הפרידה ואי־דעת איך לקרבו. וכשנגשו לבית גרשון הסתובב הוא פתאם ולוה אותה, מתוך איזה רגש בלתי־מובן, וכאילו מתוך אי־רצון להשאיר אותה יחידה עם הרהוריה בחוץ בלילה. נוצר על ידי הליכה וחזרה זו טיול של תעיה, קטוע־דבור, שנפסק בקושי על ידי פרידה באמצע הדרך. ובבית שכב גרשון על ספת־יצועו והרהר, לא בחנה לאה ויחסם המשונה, כי אם באותו הרעיון המתדפק על לבבו בכל שעת חשבון־נפש, ושעמד, למרות כל ההסוס, לההפך עתה לנסיון נפשי מענין ומבטיח.

ובתוך נדודי־שנה ופרפורי־נמנום נהיה הרעיון למין חלום בהקיץ ומשאת־נפש, ומלא את כל החלל מלפנים ומאחור. החיים שעד עתה הופיעו עירומים, ריקים וחסרי מרכז, והדרך הלאה נראה רגע מפותל־אוילי, חסר מוצא ותכלית ורגע שטוח־פתוח ונבוב־מאים בהאפס שבו. ובאמצע נצנצה נקודת־אור זרה וּמֻכָּרָה, שקופה ופלאית, ודומה היה כי דיה קפיצה אחת זו לנתק את חוט־השני של אין־המפלט ולטלטל אותו, את גרשון, טלטלת־פתאם לתוך דרך כבושה של החיים. והנסיון הראשון צריך להעשות תיכף; השעון דפק שתים, ובחמש צריך הוא, גרשון, להמצא בבית־המדרש, לסליחות. ומתוך עיפות־הרהורים עִרפל עליו אד קל, ושנתו באה מרוסקת ומרובת־חלומות קטועים ומיגעים, וכשהקיץ – נזל כבר אור אפור דרך בקיעי התריס. נצנץ רעיון לעזוב את כל הנסיון ולישון שעה־שתים כהוגן, אחרי הפטרו מהמחשבה מטרידת־השנה. ובאותו רגע נצנץ אור נר. נכנסה האם, לוג מים בימינה וקערת־שופכים בשמאלה ובקשה מרטטת על שפתיה ועיניה הרטובות למחצה: “תסובב כפרות ותישן לך אחר כך”, אמרה, והבעת־צער של בדידות ארוכה ואכזבה הרגשה מאחורי המלים. כרגע מלֵא הרעיון של אמש את האויר, ונראה קל ואחוז ביד, והצורך לעשות נחת־רוּח לאם נראה מיותר. מלוא־בקשתה הרי זה צעד־ההתחלה של קיום־הרעיון. נפתחו העינים תחלה לא בלי קושי, ואחרי קפיצה מן המטה נעשו האברים הכבדים קלים כנוצות, והמים הקרים, שגרמו לגרשון תמיד רטט־צנה בשעות־שחר, נראו עתה משובבי־נפש ומחזקי־גוף. הוא לקח מידי אמו את התרנגול האדם, וזרם שנות־נוער שטפהו, ונוצות לבנות הבהיקו ועיני תרנגול צעיר עגולות ונוגות וקרקור רפה, נאנח וחד־קולי, דכדוכי־נפש של יציר חלש, וַתָּר עומד לשחיטה – הרעיד את אזנו. “חכיתי לך אמש ולא יכלתי יותר”, נאנחה האם בלי שום נים של תלונה, וכאילו רק הצדיקה עצמה; “חפצתי לקנות תרנגול לבן ולא השגתי. מתמעטים הם התרנגולים הלבנים”, הוסיפה והביטה אליו בהבעת־יגון אלמת, כמחכה להבנה ולהשתתפות בצער. “טוב, אמא, מהר, פן נאחר את הסליחות!” אמר וכמו לנפשו, מבלי שראה את האור שנוצץ בעיניה, נוצץ וכבה. “אחרנו כבר!” ענתה היא באנחה שקטה, “אבל – אפשר נשיג עוד מה”. הוא לקח את התרנגול והתחיל אומר “בני־אדם” בעל פה ובנחת. האם שהחזיקה סדור בשבילו הרגישה עלבון קל וגם קורטוב של גאוה והבהקת תקוה חבויה. הדברים יצאו אצלו שקולים ומנוּיים, ונפנוף התרנגול נעשה כסדרו וכהלכה. “סימן טוב!” אמר לנפשו וצחק קצת מטוב לב וגם מתוך לעג חבוי. ובחוץ התנהל עם האם אטית־התנועה צעד־צעד, ושוחחו בתוך האור הלבנבן על דברים שוֵי־נפש. הוא השיג עוד מה מן הסליחות, הצטער והרגיע עצמו: אי־אפשר הכל בבת־אחת; ואחר התפלה שב הביתה בהרגשה של בטחון קל. והלביבות הטעימות במרק השקוף והעסיסי של סעודת ערב יום כפור נראו לו כאחד הדברים השיכים לענין. אחרי האכל השתרע קצת על הספה בשכיבה אלכסונית, כדי להבטיח לו תנומה קצרה, ובשתים אחרי הצהרים הלך לתפלת־המנחה. הוא התפלל בשום לב, בטא בדיוק את המלים ולא החסיר אף הכאת לב אחת ב“על־חטא”. אחר כך נגש והסתכל במלקות ברגש מהול של פגימת־שלמותו ושל הצדקת עצמו על אי־אפשו במנהג כזה. הוא עבר אחרי כן על פני הקערות, נדב לאחת ולשניה, עמד כחצי שעה על הקערה לישוב ארץ ישראל, כדרכו לפנים בטרם יצא מעיירתו, וחלק נדבות גם בחוץ בכונה ובברירה, שתגענה נדבותיו לידי עניים אמתים ומהוגנים. וברגש שהיה בו כבר מעין אֹמץ הלך הביתה לאכל עם אמו את הסעודה המפסקת.

ב    🔗

אותה ההרגשה של גרשון, שעליו להכין עצמו לנסיון הקשה, היא היא שגרמה לו לחשוב גם את הסעודה המפסקת לענין שאין לזלזל בו. הקיבה צריכה להיות מתאמה בשביל הצום, ואין להקל בה ואסור גם להכביד עליה, אין להקדימה ואין לאחרה. כנגד הפחד של האם מפני האחור – בא החשש שלו מפני ההקדם, היכול להכביד על התענית ולקלקל על ידי כך את הנסיון הקשה גם בלי זה. ויצא כך, שהסעודה התחילה במוקדם, אלא שעל ידי הרגיעו את האם וכניסתו אתה בשיחה, נמשכה ויכלה גם להתאחר, לולא עמד הוא עצמו על המשמר גם מצד זה. אם קבלת עליך חובה, צריך שתמלאנה כהוגן, בלי הפרזה אבל גם בלי זלזול. הסעודה היתה בעלת שלשה מאכלים, קלה וטעימה, מוכנה בכונה מיוחדה לשם האורח, אבל האם הציעה צלחת מרק שניָה, הוסיפה עוד כף־כפַים לביבות, ונוספה גם שתית תה, תרופה כנגד הצמא המסֻכן. והשיחה היתה נוגעת בלב, מעין חשבון־החיים וקצת גם מעין חשבון־הנפש. “אבא המסכן! כל ימיו בנכר, לא על שולחנו: פעם מלמד בכפר, פעם בכרך אצל איזה גביר, פעם באיזו עיירה בדרום בין גויים, כלומר גויים־יהודים. ואני כל ימי עזובה וגלמודה, מין עגונה היודעת מקום בעלה ואינה יכולה לבוא אליו. מה היה הנחת שלי? הוא בא רק מפסח לפסח, וגם לא בכל פסח. פעם לא הספיקה החלה ל”המוציא“, פשוט, לא היה מה להביא הביתה והתבייש לבוא; אני הייתי מוחלת לו, מעולם לא היתה לי תרעומת עליו; יודעת אני: אין הוא “בריה” וגם אני איני “בריה” גדולה ובעלי־מזלות איננו גם כן; גם אתם הילדים אינכם מוצלחים גדולים: יודעת אני, בני, איני חפצה לצערך, אבל חייך הם קשים, והטבע לדאוג בא לך בירושה. ואבא שלך הוא בעל־מזל מיוחד. כשהוא צריך לנסוע העגלה טובעת, שלגים מעכבים את הרכבת או הוא מאחרה, וכשהכל כשורה מתדבק בו מחנה של חסידים וסוחבים אותו להרבי. ואני יושבת ב”סדר" ומתמוגגת בדמעות. הילדים גדלים בלי אב. זרים מראים להם מה להתפלל, זרים בוחנים אותם, הכל – זרים. וכשהם גדלים – מתפזרים הם לכל קצוי ארץ, והאם שוב גלמודה. ומה? ישבו אצל האם? הנחת הרבה שיש אצלה? מה תאכיל אותם, לויתן ושור הבר, או צפיחית בדבש? ואתה, בן־הזקונים, לכל הפחות אינך רחוק כל כך, ובא לפרקים לראות את אמא. האחרים אף במכתבים מקמצים. איני מקטרגת, ביחוד בערב יום כפור – אוי וַי לי" – נזכרה פתאם וספקה כף, – “אני מדברת לי, וכבר לילה, ודאי כבר אסור לאכול, ועלי עוד לברך על הנרות”. וגרשון מרגיעה: “אצל ר' ליב דבשה’ס רק התחילו לאכל. אין סכנה”; אבל השיחה נפסקת, והאכילה נמשכת אמנם בלי חפזון אך בשתיקה.

ברכת־הנרות פרק חשוב בפני עצמו. האם מתמוגגת בדמעות, נזכרת בימי־כפור אחרים, נזכרת במאורעות־השנה החולפת ולבה בוכה כבר להבא. “הוי, אלו יכול אבא כבר לנוח קצת לעת זקנה, לשבת שנותיו האחרונות בבית, ללכת בכל יום עם טליתו ותפליו לבית־המדרש שלו, הרי למדן הוא וירא ומכובד ומקובל על הבריות. המקום בבית־המדרש – אף פעם לא השכרתי אותו, אף כי דחוקה הייתי בכסף, אבל אמרתי: לא אפתח פה לשטן, והמקום עומד ומחכה. אתם הבנים נתפזרתם, ישוב הוא לעת זקנה. מילא כשאתה בא – יש לי קצת נחת. כן – יש גם על זה לדבר – אבל ערב יום כפור – לא אתאונן ולא אקטרג. צריך ללכת. גם “תפלה זכה” תפלה היא. טוב כשבאים במוקדם”.

וכשהוא מתחיל לחלוץ נעליו היא מביטה בתמהון ובהסוס. “קח לך את הערדלים לבית המדרש, תחלץ שם את הנעלים. יכולים עוד להצטנן”. הוא מרגיעה: “האויר אינו רע כלל (דוקא לא היה טוב ביחוד, מעונן ורוח קרירה), ומדוע את חולצה פה?” היא צוחקת מתוך כונה מיוחדה שלה, שלא תעלה על השפתים: “אני, מה אני? אני זקנה, מהדור העבר” – הדברים נאמרו לא בלעג כי אם בטון של ותור. “הרי לפני שנתים חלצת נעליך שם”. מבלי להכנס בוכוחים ובביאורים נועל הוא את הערדלים שותק, ומעמיד את נעליו תחת הספה. לפני החלון עובר בנו האברך של ר' ליב דבשה’ס לבוש טלית ו“קיטיל”, וגרשון מביט על מעילו הקצר ועל זקנו שגולח לפני שבועים, ומרגיש בפגום שבו. טוב שלא עשיתי כאחרים, שלא התגלחתי השבוע. לכל הפחות יש לי צורה יהודית. יפה היה נסיון זה עם זקן מגולח. אבל סוף סוף יהודי בלי טלית ו“קיטיל” ביום כפור – איזה יהודי הוא? צריך להיות דבר שלם. לא כלום. נסיון זה אינו אלא נסיון לחצאין.

עם “תפלה זכה” באים פקפוקים. כמה משונה היא תפלה זו, המסוגלה יותר לעורר רגשות אי־נקיים מהרהורי תשובה. ו“על חטא” זה עם חטאים שגם הוא וגם היא לא חטאו מימיהם. קשה להכנס לתוך מחשבותיהם והרגשותיהם. ואך איזו מנוחה טמירה שבו מתגברת על הכל. גם טענות האם וגם דמעותיה לא הרגיזוהו ולא הרכו את לבו. כל זה הוא ענין של זמן אחר. עתה ישנה דאגה אחת: התאמצות כל הכחות בשביל אותו הנסיון. ותפלת הערב שופעת אמץ על לבו. “כל נדרי”, “יעלה”, “כי הנה כחומר” ועוד – ביחוד “כל נדרי” – מוציאים אותו מעולם הפקפוקים והחטוט לעולם של התרוממות. הוא עמד על רגליו כל הערב, לא נכנס בשיחה עם איש, וכששאלוהו – ענה קטועות והביט לתוך מחזורו. "למה אינך יושב? שאלהו שכנו, יהודי בעל זקן נאה־פרק. “כך, קשה לי לשבת”. ואך פניו וכבד ראשו ושתיקתו והלוכו הזקוף והבטתו לפניו ישר בלכתו – העירו גם סקרנות, גם תמהון וגם רגש כבוד שקט. שכן צעיר נסה להתלוצץ, ואך השפתים המקומצות והעינים המביטות ממעל לו שפגש השתיקוהו. כל אחד מהשכנים והחברים חשב את מחשבתו שלו, נפלטו גם איזו מלים מעין נסיון לבאר – ולא יותר.

אחרי התפלה חכתה האם בחוץ כחמשה רגעים והוא לא ידע. הוא נשאר ל“שיר היחוד” ואמר גם חלק של התהלים אחר כך – מבלי לגמרם. “אל תצטדק הרבה!” כל הפרזה יכלה להזיק לנסיון ולהחליש את הכח הדרוש. צריך לשכב בזמן וגם לא להשכים יותר מדי. צריך לשמר את הכח. העיקר יותר חשוב מהטפל, ועד עתה עבר העיקר בשלום. הוא היה מרוצה מאד מהערב. כל מה שעשה – נעשה בלי התאמצות, כאילו מעצמו. לא הרגיש צורך בישיבה ולא בשיחה או בטיול. להיפך, הרצון לעמוד על הרגלים ולהתמסר כולו לתפלה – בא מתוך צורך נפשי והכרח פנימי, והכל נעשה כאילו מעצמו. עתה, כשבא הביתה ונגש למטה החמה – הרגשה סכנה. ליל־כפור אחד עלה על הזכרון, לילה שבו קרא איזה ספר שירים לועזי ונכשל, ופחד אחר כך כל השנה. גם עתה עלול הוא לפחד, מאחורי העכשו שלו אורב לו דבר־מה של העבר ומכהה את הברור. לכאורה, הכל מובן, ונסיון זה אינו אלא ענין של רצון, של כבוש החולשה שבחייו, אבל בתוך התפלה נשכח הכל ויהי יהודי כאבותיו, כלומר, בעצם גם לא נשכח, אך גם לא הפריע. ואותו הדבר המכוער שיכל להתרחש היה מנַול את הכל, והנסיון היה אז רק לעג לרש. והוא עומד לפני נר־הכפורים ואומר בלחש ובקול עמוק את ארבעת המזמורים הראשונים של תהלים. ואחרי שכבו, אף־על־פי שהתכסה רק בשמיכה דקה בלילה קריר זה – לא נח בו לבו, וכשעתים התנמנם, חלם והקיץ ושב לנמנם ולחלום, והתגלגל על משכבו מתוך נדודי שנה. רק העיפות שבאה מתוך חוסר מנוחה בלילה העבר גרמה לו שירדם – וכשעה לפני חצות נרדם והקיץ בחצי־שבע בבקר, בשעה שאמו כבר עמדה בדלת לצאת, אחרי שחכתה לו כחצי שעה אולי יקום. וכשהקיץ הרגיש רגע איזה פחד עמום ונרגע תיכף: לא קרה שום מקרה בלתי טהור.

ג    🔗

לעת המוסף הרגיש גרשון עיפות קלה באבריו וכמו אד עלה בראשו וערפלהו. ביום אחר לא היה גרשון שם לזה לב. תמיד אחרי הצהרים היתה לו הרגשה כזו, ובשעות אלו קשה היה לו לקרוא בספר או להקשיב לאיזו שעור או הרצאה רציניים. זו היתה אותה העיפות של תנומת צהרים, שגרשון התנגד לה בכל תוקף, באשר לא אהב את שנת הצהרים, שהיתה שופכת איזו כֹבד־עופרת בכל אבריו ומוסכה עליו עצבות מקפיאה. כנגד עיפות זו היה גרשון משתמש בטיוּל, בשיחת רֵעים או במחשבות מלבבות מתוך הליכה הנה והנה בחדרו. ומתוך שלא היה עתה מקום לא לטיול בחוץ ולא לשיחת־רעים, – נשאר לגרשון רק מוצא אחד – מחשבות, ואך בא גם הסוס בלוית רעיון זה. מחשבות – אין להן גבול ואינך יודע לאן הן מוליכות אותך, וביום זה שקבלת בו על עצמך עול של עמידה, שתיקה וכונה – עד כמה שאפשר – צריך להתרחק מכל חשש מחשבה זרה והרהור מסופק. והעמידה והתפלה באו לו לעזר, אף־על־פי שגם עִיפו – והוא הרגיש כי ראשו הולך ומתבהר. כך נמשך הענין עד “ונתנה־תוקף”. מאז – ואחרי כן בסדר העבודה ובסליחת־הרוגי־מלכות שבאה אחר כך – התפרץ גל של מחשבות וסחפהו, והוא שכח את הכל; גם עיפותו וגם שריד־האד סרו מעליו. ובא אותו הדבר שהיה גוזל ממנו את שנתו בלילות, אותו חשבון־הנפש המדכא והמביט כאילו בעינים חודרות ותובעות ושאין להסתר ממנו. רבי אמנון זה שקבל עליו את היסורים הכי קשים, אותם הרוגי־מלכות שלמדו תורה וקיימו מצוות והלכו בשמחה לקראת מות וענויים – קמו פתאם וחיו והביטו בתוכחה וכאילו נוזפים: ואתה, בחור טוב, מה עשית? איך אתה חי ובמה? איזו זכות יש לקיומך? מה אתה עושה בשביל קיום המצוות שלך והגשמת הרעיונות שבשמם אתה מדבר? והמחשבות התרחקו מהיקף יום הכפורים, תפלותיו וכונותיו. עברו לפני העינים כל אותם הכלואים, המעונים, הנהרגים והעובדים עבודת פרך, אלה המבלים ימיהם תוך תאֵי מאסר בבדידות, בשלשלאות ברזל, במדבריות ובערבות קרח. ולעומתם עלו ועמדו אלה העובדים את אדמת־האבות תוך ישימון, בין פראים, על גבול מדבר ובבצות קדחת. בין שני צירים אלה נמשך לבבו תמיד הנה והנה ונפשו נקלעה בכף הקלע, מבלי היותה שלמה לא עם אלה ולא עם אחרים. והחיים שם בכרכים במדינה ובחוץ למדינה, עם האוניברסיתה קודם והספרים והתיאטרון והטיולים והפטפוטים והאהבות והתענוגים המותרים והאסורים והדרשות והאסיפות והוכוחים – נראו פעוטים ואפסיים כל כך, וגם הנסיון של היום הופיע כמין מעשה־ילדות. ענין גדול! בחור בלי אלהים צם ביום כפור, עומד על רגליו, אינו מוציא כמעט מלה לבטלה ושקוע בכונת־התפלות. לשם מי ומה כל זה, ולמי יש צורך בנסיונו וקרבנו? השפעת סמולנסקין, של איזה פרק שלו הנדפס בכריסטומטיות, קצת געגועים על היָשָן וחפץ לעשות נחת רוח לאמו – וגם ענין של “שישו בני מעי” – ראו: אני גרשון איני סמרטוט לכשארצה. ובא תיכף נסיון להצדיק עצמו: גופו החלש והצנום אינו בן־עבודה כלל ומכל שכן שאינו בשביל יסורים. הוא היה מסוגל להקריב נפשו על קדוש השם בקפיצה אחת. אילו העלוהו לגרדֹם – הוא היה אז מראה לכל מהו ומה שויו האנושי. ומחו מתחיל מעביר לפניו תמונה מרהיבה של אוטודופי דתית ושל תליה פוליטית. כן, לעלות על מדורת אש בעד דתו, בעד אותה הדת שאין הוא מאמין בה, – מסוגל היה בכל רגע. ודאי יש שם בעומק לבו מישהו הדוחף אותו ואומר לו: הַאֲמֵן! פה הוא תמים עם אבותיו, והם לא רק יסכימו, כי גם יעלו עמו יחד על המוקד. ובמחשבתו הוא מושלך עם רבי אמנון לבית־סהר ורואה עצמו מובא קצוץ ידים ורגלים בארון לבית המדרש. ואת החלָף רואה הוא מבריק ביד אביו והוא, גרשון, פושט צוארו לשחיטה; הוא מרגיש גם את ספוגי הצמר על לבו, ובהגותו בר' ישמעאל כהן גדול הוא רואה עצמו כבנו השבוי, שהשבאי חפץ לזוגו עם אחותו והוא עומד בפנה כל הלילה ובוכה ואינו נוגע בה – אך, איך אפשר לו לעלות לגרדם בשביל רעיון זר, שלאבותיו אין מגע אליו? אמו המסכנה הנעגנה כל ימיה, האלמנה החיה – זו שכולת־הבנים החיים הפזורים בכל קצוי ארץ – זו שהוא בן זקוניה, נחמתה היחידה בחייה – מה היתה היא אומרת אילו היה הוא נאסר בעד מרד במלכות? היא היתה יוצאה מדעתה, לא היתה תופסת כלל את הענין ואפשר היתה גוועת מצער? אילו היה מישהו מן הילדים האחרים בבית, אילו היה אביו אצלה – אך עתה היא הגלמודה – מי יבא להוסיף מכאוב על מכאובה ולסכן את נפשה? ולעבוד שם בארץ האבות – למה לא נתן לו האלהים גוף בריא וידים אמיצות? ההוא הכושל ורצוץ הגוף ילך להקיש במעדר ולחרוש בסוס? ואך אחרי כל התרוצים לא באה מנוחה: השרץ לא נטהר. וכי אלה ההולכים לפשוט צואר, אלה המקריבים עצמם לכלא או לעבודת פרך שואלים שאלות? וכי יודעים הם ספקות והסוס? וכי מודדים הם כחם ושוקלים ידיהם וגבם? כמה חלשים וחולניים הבריאו על ידי העבודה, ולהיפך כמה בריאים חלו וגופם נהרס! – ומי שמקריב עצמו – האם מסוגל הוא לחשוב על אחרים? אילו היה הלב שלם ומסור כלו – לא היה מביט לצדדין. אלה שהולכים אחרי נביא עוזבים את אביהם ואמם, נשותיהם וילדיהם ואינם מביטים לאחור. לא, גרשון, שום נסיון לא יועיל לך, כל זה רק פרי ריקניות ובריחה מפני העיקר. חפץ לו אדם להשתעשע, גוזר הוא שבתון על קיבתו ללילה ויום, מזדקף ומותח את גופו איזו שתים עשרה שעות, ושם קצת מחסום לפיו וקורא עוד ספר בכונה, והלב נמס מנחת ומרגשנות. האם הכינה תרנגולת צלויה ותתנה לבן־הזקונים, כשהיא מתמוגגת בנחת ובעיניה יתנוצצו דמעות. והבן יאנח: “הוי, קשה כל כך, אני עיף!” ואחרי כן הרי ישנה חנה לאה, זו שמשחקים עמה משחק של מבטים ורמזים ויופי, ואחרי כן שוב הכרך עם כל הגדולות שבו. ויוצא כי יש לגרשון פרינציפ, וכי גרשון הוא עשיר־נפש ואדם מודרני, לא איזה אתיאיסטן זול וריק־לבב. והוא עמד והפנה ראשו אל הקיר ועמד כך שתי שעות רצופות. ואחרי כל מצוקות־הנפש נשארה לו רק אחת: להמשיך את הנסיון עד סופו. כל אלה הרעיונות אמתיים הם, אך מה שהתחיל צריך להגמר. אין מוצא. יהי זה פעוט, מגוחך ואפס, – אחת היא. כך מוכרח להיות.

ובין מוּסף למנחה בשעת ההפסקה, כשיצא הקהל והחלונות נפתחו להוציא את קטור־הנרות, הצפיפות והזיעה ולטהר קצת את האויר בשביל נעילה, שעת הצום והתפלה הכי קשה – יצא גם גרשון. מתוך פזור נפש וגם מתוך הצורך לאסוף כח בשביל שליש היום הבא – יצא גרשון לטייל. תחלה טייל קצת במגרש שבין בתי־המדרש, אחר כך ברחוב הסמוך, יצא גם קצת לסמטא של גויים עם ריח שדה ושב. נשב עליו רוח היום המשרה רעננות ומנוחה, נהיתה הנשימה קלה, והראש נהיה צלול והמחשבות הקשות התנדפו כגזר־ענן קל. ונראה הכל מובן, קרוב ופשוט כל כך. וכי מה יש לדבר? וכי עשה איזה מעשה יוצא מן הכלל? וכי עמד באיזה נסיון קשה? וכי הכריח עצמו לאיזה דבר? וכי רואה הוא בזה איזו גבורה? נשכחו כל המחשבות של אתמול, הכנות יום ולילה ונדודי ליל שלם וכל הפחדים וההִסוּס, ונשארה רק איזו הרגשה טובה של בטחון. מה שנראה תחלה כהר סופו להופיע כחודו של מחט. יכל היה עתה לעבור במים מבלי שישטף, ללכת במו אֵש מבלי שֶיִכָּבֶה¹. אילו היה איש מלחמה היה עובר תחת כדורי־אֵש ולא היה מפחד. מה שנראה לעצמו קטן, עלוּב ופחדן – אין זה אלא פרי אי־בטחון עצמי, ואי תפיסת הקשר שבינו ובין המציאות; אין דבר אי־אפשרי, צריך שיהא רק צרך פנימי בלב. וכי בכונה המציא לו נסיון זה, וכי לא מאיזה הכרח פנימי, חבוי בא? ומכיון שכך – לא הרגש בו שום קושי ונראה פשוט וקל. רק אל יתהלל חוגר כמפתח! עוד היום גדול ושערי־תענית לא ננעלו. חכה, גרשון, נראה מה תאמר לך תפלת־נעילה? ומה יהי אם תאלץ לשבת? אפשר היית יושב לך פה קצת על הדשא, ולא תצטרך אחר כך לשבת ולהיות לצחוק בעיני הבריות. לא, לא, אם נגזרה גזירה אז דוקא אין להִסָתֵר. תרָאֶה נא חולשתו לעיני כל, רק לא צביעות. אדרבא יצחקו לו, זה יקל דוקא את המכאוב. ידע נא לא להתגאות ולהתנפח להבא, ולא להיות “וצדקתך”. ידע שצריך ללכת בדרך הרבים.

וכשנכנס לבית המדרש, עמד כבר הקהל ב“עושה שלום” של תפלת לחש. רבים הסתכלו בו תמהים, אחדים ברחמנות ואחדים גם בשמחה לאֵיד. היו גם כאֵלה שחשדו בו: אפשר סעד לבו קצת; אך די היה לו לעמוד רבע שעה בתפלה והחשדים התנדפו כאֵד. הוא עמד כה ישר, בטוח ומרֻכז וביחד עם זה היתה עמידתו פשוטה כל כך, עד שאפשרות החשד נהיתה משונה ואי־טבעית. למה לו כל זה? וכי צבוע הוא? או מחפש הוא למצוא חן בעיני מי? ובעיני רוב המכירים אותו נראה הדבר מובן: יום כפור – והנפש היא נפש יהודית ובן־אָבות וריח התורה לא פג עדיין, ומה יש להתפלפל?

ולנעילה נגשו אליו וכבדוהו בפתיחת ארון־הקדש, אך הוא וִתר על הכבוד הזה. למה? הוא אינו מזלזל חס ושלום. אלא, אותו היהודי הפשוט והתמים שפתיחה זו היא חזקה שלו משנים – אל יגָזל ביום־כפור. התשובה נתקבלה על הלבבות, ורק אחד הלומדים בפנה לחש לשכנו העומד על ידו: “ענוה יתרה! בעל גאוה!”

ד    🔗

אותה העיפות היורדת עם שעת נעילה על כל מתפלל וצם ירדה גם על גרשון, חדרה לראשו ולאבריו ורק לא לתוך רגליו. אלו לא ידעו כמעט גם עכשו עיפות מה היא. האויר בבית המדרש נהיה כבד ומחניק ביותר. זה אחר זה באו הנרות לקצם, דעכו, כבו ועשנו, והאבק של התבן הפזור על הרצפה התערב בעשן ובקיטור, בנשימות האדם ובריח הזיעה, ואף־כי נפתחו פה ושם חלונות היה האויר קשה לנשימה. גרשון יצא אל הפרוזדור ועמד שם בין מתפללים עומדים ויושבים, אלא שלא טייל הנה והנה ולא התערב בשום שיחה. ודוקא עתה העיקו עליו מחשבות זרות. עוד בתחילת חזרת הש“ץ, כשחלפו לפני עיניו הפיוטים הקצרים, נזכר בזה שהראה לו פעם בתחלת בחרותו דוד חרד וירא. בעצם נעילה, בשעה שצריך להחתם דינו של כל איש, בשעה שגזרה יוצאה ואין לשנותה, קם פתאום דוד, יהודי קנאי לדתו, רומז לו לגשת ומראה לו על התיבות המתחילות של הפיוטים הקטנים שצרופם יוצא: “אַל אמונים² הנקרא יָה – טבע זיו”; “ממש כדברי ברוך שפינוזה”, מוסיף יהודי משכיל למחצה, והדוד מביט עליהם וצוחק; ובת־צחוקו כאילו אומרת: רואים אתם פרחי משכילים, גם אנו יודעים דבר מה, אלא שמאמינים בני מאמינים אנו. ואפשר גם חשב כך באותו רגע: כן, אב אמונים הנקרא יה – טבע זיו, אך טבע זה שהפיטן התכון לו, לא טבע שלכם הוא ולא של ברוך שפינוזה החכם שלכם. הטבע שלכם זהו טבע דל ומדולדל, גוף שישיגוהו משיגי הגוף, ואילו טבעו של אב אמונים זהו טבע למעלה מכל טבע. כך, גם להם היו מחשבות זרות, וודאי היתה פרי איזו מסורה חשאית עוברת מדור לדור על דבר כונת הפיטן. אבן ואבן שררו תמיד בעולם המאמינים כמו בזה של הכופרים. “יד חזקה” ו”מורה נבוכים“, “מלחמות ה'”, שנקראו “מלחמות נגד ה'” ופיוט לשבועות שהכנסו בו ראשי תיבות של שבתי צבי, וסליחה של יהודה אריה די מודינו, זה שכפר כמעט בתורה שבעל פה, והוא דוקא מבקש סליחה לעוונותיו. איפה הגבול בין האמונה והכפירה? הדוד החרד מכניס מחשבות זרות ללב הבחור, שאך זה טעם מעץ ההשכלה וחרד הנהו מפני כל ניצוץ חפשי, והכופר המבוגר עומד ערב ויום על רגליו מסור לתפלתו מבלי דעת למה ולשם מה, וודאי נאמן לאיזה רגש חבוי המפעם בעמקי־מעמקיו. לא סמולנסקין גרם, כי אם זה שגרם לסמולנסקין להכניס אל התועה האפיקורסי את הפרק הנפלא על יום הכפורים. ומי יודע מקורה של הערגה לקרבנות? אותו חשבון־הנפש המעביר לפני עיניו את מדבריות סיביר, בתי־אסורים ותליות – אפשר גם זה אינו אלא אותו החשק העצום לקדוש השם, שעוד מעט עם אמירת “אבינו מלכנו” האחרון יתעורר בכל לב ויתפרץ בשאגה של “שמע ישראל!” ו”ה' הוא האלהים!" בשאגה של התאמצות כאילו אחרונה של כל אלה החלשים והעיפים, הרעבים והצמאים, שהערגה הגדולה לקדוש־השם ולדבקות משקיטה רגע כל רעב ללחם וכל צמאון למים. ושוקע בתוך מחשבות אלו אין הוא מרגיש באמור הקהל תפלה אחרי תפלה. רק מלים בודדות וקטועות נשמעות לאזנו. “פתח לנו שער”, “היום יפנה”, “מרובים צרכי עמך” מלים שהקהל שם בהן את הכונה הכי פשוטה: פרנסה; ופתאם שתי מלים צורמות אזנו: “אנקת מסלדיך”; אברכים אחדים לוחשים זה לזה איזו מלה וצוחקים. הוא יודע פשר מלה זו. משונה: יהודים צמים כל היום, עומדים עיפים ורעבים, לבושי לבנים, איזו הרגשה מלוָה אותם בכל זה, כי יש בהם מה ממלאכי השרת, כי יום כזה וקרבן כזה אין לשום אומה, כי מראשון בניה ועד האחרון יתענו כולם מעת־לעת שלמה וכי ישתפך עם כולו בכל קצוי ארץ ובמאות דורות ברגש אחד ובהמית־לב אחת, וברגע כזה מחשבה מנֻוֶלת ונבוּל־פה גס. אין המציאות היום־יומית והכעור הקשור בה מרפה רגע מעֲקֵב האדם, כשם שאי־אפשר לך לשקוע לגמרי בתוך החול. ניצוצות קדושה וטפות טומאה תועות ונדחות לכל פנה באין מעצור. והנה אלה האברכים שרים להם “יחביאנו”, והרי פניהם עדינים ועיניהם עורגות, ולך ופתור חידתו של יהודי. ותוך מחשבות אלו דמדומים מתפזרים וגם מתעַבּים יותר ויותר בבית ובפרוזדור. גרשון נגש אל הדלת. לפניו משתרע מגרש קטן מוּאר באודם אחרון, ומאחור דרך רוַח צר שבין בית לבית חודר להט שקיעה. איזו מועקה בלתי מובנת לוחצה את הלב. למה כל זה? איך בא הוא הנה ואיך נתגלגל כל אותו הענין שלו ושל הכלל כולו? מהו כל המשחק הזה של עמידות, תפלות וצומות ושל זריחות ושקיעות? מי הוא זה אותו בורא עולמות ומחריבם, שממנו כל זה ולשמו כל זה? הוא מרגיש את עצמו פתאם אובד תוך אובדים. מרחוק נשא קול פעמוני בית־תפלה זר. הגם שם דמדומים אלה ואנחה זו? או שם שקט וודאות, בטחון ושלטון. פה הכל הולך ונחנק באפלולית המשתפכת לחשכה, ושם מרגש איזה רוחב, מגדל גבוה מתחרה באילנות עתיקים, וצלצול פעמונים מתפשט על פני כל השדות. הס! נשתתקו הפעמונים רגע. מי־שהוא פה מתאנח, הנה כאילו שומעים המית־לב: “כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלהים מושפלת עד שאול תחתיה”. ואין כלום: הנה הוא גרשון, התועה בעולמות גדולים וזרים שב לרגע ועושה נסיון. ומה הן כל המחשבות? שמש שוקעה ועולה, דור הולך ובא – ורמזי נצח תועים ונאחזים מבלי שתדע איך ולשם מה. הנה כחותיך האחרונים כאילו עוזבים אותך, והנך מתאמץ? לא, גרשון גם אינו מתאמץ, דבר מה אמץ אותו כל הערב וכל היום. הוא שולט בעצמו. אפשר בפעם הראשונה בחייו בא זה; ומי יודע מי שליט בו? והלב נמשך אל האָב הגֵר בכרך הדרומי הפרוּץ, ששם גם כן רוב היהודים מתענה, ואל הסבא שצם כל ימיו ושמצבתו הפשוטה עומדת עדיין זקופה בתוך מצבות כפופות ושוקעות. ובינתים הש“ץ גומר את תפלתו. הדמדומים משתפכים על כל, המועקה רבה, האנחות הולכות ופורצות, נשמעות גם בכיות מעזרת־נשים איומות ומסמרות. ופתאם בא השחרור. להט קו אור בחוץ ודעך, התלהבה אדמומית ושקעה, ועם שקיעה זו בא השחרור: שאגות מתפרצות מלב. הנסיון הצליח, ולא רק זה שלו. רבוא רבבות בני אדם של ארצות ודורות ממשיכים נסיונם ועומדים בו. הנה התאמצות אחרונה: “שמע ישראל”! הנה הודיה: “ברוך שם”³, ויהודים כאילו פושטים צוארם לשחיטה בתוך העלטה: “ה' הוא האלהים”. בית המדרש כאילו נשא באויר ובמרחקי דורות עד אליהו הנביא שם אל הר הכרמל. והנה קדיש עליז וקל דוקא ותקיעה אחת משחררת, וקריאת שחרור ובטחון: “לשנה הבאה בירושלים”, ושוב מרגש אליהו באויר זה שיבא. אנחה קלה מתפרצת. בחוץ חושך רגע, ופתאם כוכבים וירח. והקהל מתפרץ בקריאה חגיגית של חול: “והוא רחום”. יהודים צמים לילה ויום, וברוך השם! עוד יקדשו גם את הלבנה טרם ילכו לאכל. ואחר כך יגשו לבנין סֻכָּה. והנסיון הואר פתאם באור רך וללב הוקל. הדלק נר של חול, נר אחרי נר. ולבית המדרש מראה מוזר, יהודים מקפלים טליתות ומברכים זה את זה ב”שבוע טוב!" וכל כך קל וכל כך נוח.

ובחוץ על המגרש הצר המרובע, המוקף בית כנסת ובתי־מדרש, מביטה לה הלבנה נקיה ושקופה, עליזה וורודה והיא כאילו מבינה ללב ומברכת, והכוכבים הקטנים הנוצצים סביבה כאילו שקועים במחשבת מרחק ונזכרים וזורקים רמזים טובים. הנה הכוכב הכי קרוב ללבנה: הנֹגה הוא זה? אין הוא בקי במפת השמים. לוּ יהי נגה. וכוכב זה מתהפך פתאם כרגע לאלילה טובה, ועינים אחרי עינים מבריקות פתאם. געגועים? לא, אין פה געגועים, להיפך, הכל שקט. “כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכל לנגוע בך”. למה לנגוע? תעמד לה שם הלבנה ונגה השקט וטוב על צדה. חנה לאה פה. כמה היא בעצם רכה ושקטה עם כל הסערות שבקרבה. וזו ששם בכרך מאחור, המהפכה לפרקים את החיים לגיהנם – בעצם אינה אלא מין לבנה או נגה. צריך רק לעמד בנסיון. ובידו חתיכת הנר העגולה והלבנה דולקת באור רך. הוא יסך עליה בכפו ויביאנה כך דולקת הביתה להבדלה. איזה אור שושן רך לנר לבן זה! ולשמאלו נוצץ בינתים זוג של עינים טובות וכאילו דומעות, עיני האם.

ה    🔗

בחדר הקטן שלהם רחף איזה אור גם פלאי וגם מצוי. שקטה, עצובה וגם צוהלת בחֻבָּה צעדה לשמאלו האֵם, וידה כאלו נוגעת בידו מבלי משים, ועיניה, שלרגעים היא מוחה אותן במטפחת מדי נגבה חוטמה, – מנגבת היא עתה חוטמה יותר מדי – עיניה חולפות עתה ממנו אל הלבנה והרחוב ומאלה שוב אליו. קולה משתפך לו אטי, רך וחמים, כאילו בא מאיזו פנה רחוקה ועמוקה שבלב, שהיה שם צפון ימים רבים וחתול בחתול־ילדותו. וגם בבית האם האוהבת לשתוק מדברת, למרות מה שהיא מכריחה אותו לשתוק, הרי רעב הוא ועליו לאכל ולא לדבר. האֵם היא עתה אחרת, עוד רכָּה מאתמול. אין יותר התאוננות, כי אם מנוחה חרישית ובטחון, ופניה כאילו אומרים, עם כל רכּוּתם: ודאי נחתם שם הדין לטובה, כי איך אפשר אחרת. ולו ישנה דוקא הרגשה, כי יש לו חלק בבטחון זה. למה אין אמו מזכירה את הענין שלו? היתכן שאיננה יודעת דבר? היתכן שלא דברו על זאת בעזרת־נשים? ושם הרי הן מסתכלות כל כך הרבה ואין דבר נעלם מהן. מוזר! ואך האֵם מדברת על כֹל ועל זאת היא עוברת בשתיקה. לו היתה מזכירה דבר היה הוא נעלב. נסיון זה הרי נעשה בשביל עצמו ולא בשביל אחרים. צר היה לו גם על שהרגישו הגברים בדבר. ובכלל הם יחשבו כי חזר בתשובה, וגם אמו ודאי חושבת כך. ואחר כך כשלא יבא להתפלל, או ירשה לעצמו דבר־מה חפשי, יתרעמו מחדש. מילא, זה לא חשוב, צר מאד אם תסבל האם מחדש לרגלי זאת, כך הרי השלימה עם העובדה שהנהו אדם חפשי, אבל גם זה אינו חשוב. העיקר הוא, כי יש לו רצון לדעת אם הרגישה אמו בדבר ולמה היא שותקת? האומנם כה גדולה הבנתה הנפשית?

והאם מדברת לאט, לאט. הוא ממעיט לאכל. האם גם מתנגדת וגם מסכימה. הרי יהיה רעב, אבל אכילה מרובה יכולה גם להזיק והוא צודק. אבל האומנם חושב הוא ללכת עתה? למה לא ישכב לנוח? או, לכל הפחות ישב ויעיין בספר. הרי עמד ודאי הרבה על רגליו. הוא נועץ עיניו בה. פניה שקטים. מוזר, כנראה אינה יודעת. כן, הוא צדק: באמת, אחרי האכל טוב לטייל קצת. אלמלא היתה עיפה היתה גם היא יוצאת. אבל, כן, היא תגש קצת אל אחותה. לו ודאי יש עם מי ללכת, אומרה היא באנחה עצורה. כן, אמו מפחדת מהאפשרות של חנה לאה. יש שם איזו חשבונות משפחה מדורות קדומים. אילו ידעה! אפשר אמו צודקת ברמזיה. אפשר היה באמת כדאי לשים סוף לנדודים ולהשאר פה בעיירה ולחיות חיים אלה, לא לגמרי, כי אם חיי־פשרה. הרי החיים נוחים כל כך. שם בכרך צפרני ההיא אורבות מבלי שהיא גם תחפץ בזה. פה הוא נזכר בה מזמן לזמן, אך סוף סוף הלב שקט. ובשבתו אצל חנה לאה ובטיילו עמה, כשהוא נזכר בחנה לאה הקודמת איזו חמימות שוטפת לבו – אלא שיחד עם זה אין לבו שלם עמה, וכנראה גם לבה אינו שלם. יש איזה הסוּס, איזה פקפוק ביחסיהם גם מצדה. היא הרי כל כך סגורת לב. ואם ישאר פה – ומה אם לא תסכים אמו לחנה לאה? לאמו ודאי יש איזו מחשבה שלה, ואפשר אין לה שום מחשבה. הוא רק מרגיש כי נכונה אמו לוַתר על ישיבתו פה, רק לא חנה לאה. היא גם נכונה להשלים עם רוָקוּתו עולמית, רק לא זו. ואילו היתה אמו מכירה את ההיא שם? הרי גם לדבר יהודית אינה יודעת. טוב אפשר כך. אילו היתה ההיא אוהבת אותו – הרי היה זה מוֶת בשביל אמו.

מה טוב היה לפני שעה, אז כשנפגש באמו אחרי קדוש הלבנה והלכו יחדו. שום חיִץ לא הפריד בינם, והיום עם החולשה והעיפות שבו רק השלים ואִחד. הוא הרגיש עצמו ילד מתרפק על אמו. כל נִיד בה לטפהו, ועיניה שתו חִורוֹנוֹ כאֶת היין הטוב. מה מתקה לו עיפותו! יש שכר מצוה בעולם הזה. אה, מה עשירות הן אמהות דלות אלו, כמה יודעות הן לשלם. דבורה האטי והרפה וגם שתיקתה אמרו כל כך הרבה. גופו כאילו נמס ונהיה קל ואורירי. נשכח הכל. הוא הלך כאחוז תנומה קלה, משקיטה ומרגיעה, והוא כאילו חולם והחלום הוא מציאות הרגע, היום, הנסיון, הנר הדולק והאֵם. והלבנה לותה אותם, ומסביב נשמעו דבורים רכים וטובים. אין רוגז, אין קללה. הכל כאילו השלים עם הכל. אתמול עוד השלימו, ועדין לא רבו. נפתחת כבר חנות לרגע, התחלת חול וריב, ועדין אין רָבים, הערב לא יריבו. מחר יקומו בבקר השכם להתפלל, להשתיק את השטן לבל יקטרג, ועד שובם מתפלה זו לא יריבו, בלי שום התאמצות, פשוט, יום כזה מרגיע ברעבונו, בעיפותו ועושה שלום. ישבעו בני האדם ינוחו קצת ויריבו וישנאו. מוזר, הדבר מתנגד לכל תיאוריה ולכל נסיון. ובתוך כל אתמוספירת־שקט זה מתנהל לו זוג שקט אֵם ובן, ולבם טוב, רך ונמס, והם כולם כיום, כערב, כלבנה, כאור הנר העומד להכבות, רחמים, רחמים! אין הוא יודע שם אחר לרגשם המשותף. העולם הוא כל כך חלש, ורך ויתום וזקוק לרחמים – והאם מרחמת קודם כל על בנה ועיניה תובעות. למה הוא נודד? למה לא יבנה לו קן? והוא מרחם על אמו היושבת בודדה שנים רצופות ושלא תכסה עיני בעלה ושבנה לא יסגר את עיניה. רחמים על הנר שידעך, על הלבנה, על היום שהלך, על הערב הרך והטוב, על השקט והשלום והסליחה, על בני האדם המאושרים ברעבונם ובעיפותם, והמרעלים מתוך שובע וחיים טובים ולא רק מתוך חיים רעים ותלאות. ובבית? אמו החזיקה את הנר בהבדילו, העבירה באצבעה, אחרי הרטיבה אותה ביין, שכבתה בו את הנר, על עיניו. הוא עצם עיניו כאילו רמז לה לעשות כך, והיה לו, וודאי גם לה, רגש כי קטן הוא, קטן, והיא מעבירה על עיניו בביצה חמימה שרק עתה הטילתה תרנגלת. וכוס התה הגישה לו, קודם לו, והאוכל קודם לו, והוא הרי כמעט לא חש לא רעב ולא עיפות. היה בו דבר־מה אמיץ שאמֵץ אותו עד לבסוף, והיא היתה כל כך עיפה, צמאה ורעבה, חלשה ואדומת דמעות, ואודם זה כסה על חורונה. והתה היה טעים, ובשר התרנגל הקר, – הוא איננו אוהב בשר קריר, היה כאילו חם וכאילו לא התקשה כלל, הוא כאילו נמס בתוך הפה. לא, בעצם צריך היה ללכת עם אמו אל הדודה, לברך את הדודה בשנה טובה, למה לא? תיהנה אמו גם עוד קצת. אלא, שבצאתם פונה אליו אמו פתאם, וקולה הוא כאילו יותר רך, מוַתר. “אני שכחתי דבר מה, עלי לשוב, לֵך לך, אני עוד איני יודעת” – והוא מרגיש כאילו אמו שולחת אותו לנפשו, משחררת אותו, והיא כאילו אומרת: לי כבר די, אתמול והיום. יודעת אני מה שעשית, אני יודעת את הכל, אני מרגישה כי גם בכרך לא טוב לך. ופה זו מחכה לך – לֵך אליה. והוא עומד ומפקפק, ובאותו רגע מבריקה שמלה כחלחלה מול הלבנה וכל פקפוק נמוג. אין הוא מרגיש עצמו חלש באותו רגע, אדרבא הוא יכול לעמד בכל נסיון, ודוקא מפני זה הוא נגש תיכף אליה. אמו תסלח. הערב אינו צריך ללכת לאבוד. ליל לבנה כזה. והוא נגש אל חנה לאה שנפתעה פתאם, אף כי ידע כי לבה חפש אותו, למרות מה שעיניה הציצו דוקא לצדדין. היא היתה רכה עתה וטובה כאמו וכהערב.

ו    🔗

הטיול בפעם זו עם חנה לאה היה אחד הטיולים הכי קלים ונעימים שלהם. כל אותם הכֹבֶד והמתיחות שהיו ביניהם כל אותו הזמן נמוגו, וצעדם כמו דבורם היה קל, קופץ, כמעט של רקוד. הערב היה מקסים באורו ובאוירו הקריר־חמים, והם הלכו עתה לקראת הלבנה מוארים בנגההּ, וצלליהם הקלילים כאילו לא הרגישו בעצמם בצאתם אל השדה ובטיילם בדרך השדות הרחבה. שרר שקט. הטחנה מאחוריהם לא עבדה הערב, ומי־היאור הקטן שטפו תחת הגשר ודרך הסכָרים אִטים וכמו רוחשים מנגינה שקטה. מכֻוָץ וכמו שקוע בעצמו, אפלולי תוך האור הלבן־ורוד נח לו בית הקברות הקתולי על יד בית התפלה הגבוה המרובע והלבן, ורק מבית קטן על ידו התפרצו חוצה מנגינות פיסהרמוניה בלוית שני קולות דקים של נשים וקול עב של גבר. מתחת בין העשבים צרצרו צרצרים ורמשי־ערב שונים, ופרקים נשמע זעזוע צפור בין עפאים נָמִים. הם לא הרגישו במסוך עליהם השדה את מנוחתו המנמנמת, ובהעשות צעדם יותר אטי ומדוּד ושיחתם נהיתה לאט עמוקה וכאילו חולמת, ואך כובד לא היה לה. הם התאחרו בטיולם אם גם לא יותר מדי. לשבת כמעט אי אפשר היה, האדמה היתה רטובה מאד ונדפה ריח סתו כבד, ואך עיפות כמעט לא הורגשה. נצנץ רגע אצלו רעיון לשוב, נזכר כי צריך להקדים מחר לתפלה, לגזול מאת השטן את קטרוגו, ונצנץ תיכף רעיון כנגדו: “רק לא “וצדקתך”; מה לי ולקטרוג? הרי זה היה רק נסיון, ונסיון שהצליח, ולמה להמשיך זה הלאה? הרי יחשבו אז באמת כי בעל תשובה אני”. התעורר גם רעיון לשוב אל האם במוקדם. היא תתרגז שם. הוא כל כך עיף, זקוק למנוחה, והנה זו גוזלת מאתו גם מנוחה זו ואת מקצת הנחת ממנה, מן האם. היא הרי לא תאמין כי אין הוא מרגיש שום עיפות. אלא שהטיול היה כה קל ומרגיע, שלא הרגש שום צרך להפסיקו. אילו היתה נערה זו תמיד כך. איך היא יודעת, כבדת־נפש זו, להיות לפרקים כל כך הרמונית וגם קלה, כאילו נפשה רוקדת ושרה בה. והוא התפלא על עצמו. קרבת הנפשות לא דחפה אותם אף פעם לקרבת־גוף. אותם העושר והחיים שהרגשו בטיוליהם, בישיבתם, בשיחותיהם ואפילו בדממתם – נהפכו לאיזו דלות וקמצנות ביחס לגוף. נראה היה כאילו כל אחד מקפיד פה על כל נגיעה והתקרבות. והוא חשב ברגע זה, אילו היתה לו עתה איזו אדרת רחבה, שהיה פורש אותה על הדשא, והם היו שניהם מתעטפים בה בקרבת גוף ונפש של ערב־לבנה תמים – והרעיון נמס פתאם כהתמסמס קורים דקים עפים בערב, שאין לתפשם ביד. הוא נסה לאחזה בידה, וכאילו חפץ להגישה אל שפתיו, ואך ידה שנחה רגע בידיו שקטה ונוחה כאילו נשמטה מעצמה, ואל השפתים לא הוגשה. כל אותו הבטחון בעצמו ובכחו שלוָה אותו כל היום וכל הערב נמוג פתאם. הוא דוקא קל־התנועה ונשמע לדמו במקום שאין נפשו משתתפת. אותה השותפות בין הנפש והדם אצל אחרים המשתפכת לאחדות שלמה והמביאה לפרקים לידי נצחון־חיים מחלט, אינו אצלו כלל. שנִיות – זהו גורלו. הנפש משתיקה את הדם והדם את הנפש. כשהלב מדבר היד קופאה, אינה זזה, וברגעי נצחון הגוף – איזה קפאון בכל. הנשמה כאילו ישֵנה, וסוף סוף היא שופכה קפאונה גם על הגוף. רק אשה שאין לה שום נגיעה בנשמתו – רק גופה של זו מרגש בשבילו. כשהנשמה רק נוגעת הגוף כאילו נמס ונהיה אורירי. ואין תקנה לזה: אינו צעיר יותר, ומה שיש כבר לא ישתנה אצלו. ודוקא נשות־הנשמה אינן פועלות כי אם נפעלות, אלו חפצות להכָבש ולא לכבוש; אילו, למשל, היתה חנה לאה מעלה אותו עכשו במצב נפש זה לעלית חדרה, והיתה מתמסרת לו לאור הלבנה באותו השקט של עתה או, מה שיותר טוב, באותו הקפיצה הרקודית של קודם, אז היתה כל השאלה נפתרת. אחרי צעד זה היתה זו המכינה לו שם גיהנום בכרך – גזה ונמוגה, אי־הרצון של אמו נהיה לא־חשוב וכל פקפוקיו והסוסיו –לקורים פורחים. אז היה ודאי בא אושר שוקט שהיה הולך ונטוה כל ימי החיים, אף שחנה לאה היא בטבעה בעלת־הפכים, כבדה ופזיזה, עמוקה וקלת־רגל. ומוזר, ברגע מחשבה זו אין מחו מציֵר לו את גופה כלל. אותו ציור־הגוף שהיה מנוצץ במחו – לא, בדמו, – אצל אותן הנערות בעלות־הבשר העגולות־שובבות, אותו ציור אינו מופיע במחו כלל, אינו נקלט בו. גם אצל ההיא שם בכרך כך הוא. אותו שויון־הנפש לגופה של ההיא ביחד עם כל אותו השגעון והטרוף הנפשי, אותו שויון־הנפש אפשר – לא, ודאי – מרגיז אותה וגורם אפשר לדחיתה. אין נפש נערה יכולה לסלח את היסח־דעת זה, את עלבון־הגוף. ועתה בשובו עם חנה לאה העירה ובהתקרבם למעונה נהיתה האתמוספירה סביבם שוב כבדה ומעיקה. כל אחד כאילו הלך שקוע במחשבותיו שלו. הלבנה כבר עברה את חצי הרקיע, ושוב הלכו הם לקראת הלבנה, זו אשר בלי הרגש עברה לאחוריהם, ועתה בשובם הלכה לפניהם, וצלליהם, גוצים ועבים, כבדי־רמז ושחורים נעו אחריהם. ואך מזמן לזמן, כאילו הפסיק דבר מה את הקפאון, התפרץ אצלם צעד קל, נפלטו מלים קצרות ועֵרות ורוּטן גם קטע נגון קל ופזיז. וכשנגשו אל ביתה עמדו רגעים אחדים וידה תוך ידו. “חבל על ערב זה!” אמרה, “כל השנה פה כל כך ריק”. הוא צחק במרירות כבושה. “אני עוד אשאֵר פה עד אחר החגים”. “יודעת אני”, אמרה אחרי דומיה קצרה. “אבל פלא, אתה אינך עיף כלל, והרי עמדת על רגליך כל היום! שגעון כזה!” הוסיפה באיזה צחוק טוב, והוא לא נעלב. “מאַין אַת יודעת?” שאל. “הנך סקרן?” צחקה שוב והושיטה לו את ידה השניה. הוא לקח אותה והביט אליה בצפיה קלה. “אני ראיתי, גם אתמול בערב ראיתי”. והיא לא חדלה מצחוק. “כן, ראית?” אמר הוא, עיניו התרחבו והוא התקרב אליה. היא צעדה צעד לאחוריה, השמיטה יד אחת ואמרה: “לא, לא, צחקתי, אמי ספרה”, ונשתתקה בהרגישה בצל שעבר על מצחו. “אפשר תכנס ונשב על המדרגה?” שאלה. הוא עמד מפקפק ועיניו הביטו למעלה אל עלִיָתה. “הייתי עולה”, אמר, “אבל” – היא נבוכה קצת. “אתה חפץ שמה?” אמרה, ואחרי הפסקה קלה הוסיפה כמו בלחש: “מאוחר”, הוא נגש אליה וכמעט לחצה אל השער. “למה?” ותפס בידה. היא עמדה נבוכה, נושמה בכבדות, השפילה ראשה וידיה כאילו התכוצו תוך ידיו. ופתאם אמרה: “יודע אתה? יש לי לספר לך דבר, תבא מחר ואספר” והפסיקה דבורה: “מעין ודוי”, פלטה אחרי כן ועמדה כמו קפואה. הוא הרגיש איזה קור בפנימיותו, ידיו שלחצו את ידיה נתרופפו, וראשו שגחן אליה קודם הורם והתרחק – “ודוי?” שאל תמה לדהימת עצמו “גם לך יש?” הוסיף ונשתתק פתאם. “גם לי”. אמרה וצחקה והחליקה באצבעותיה את כפו. עיניה הביטו בו צוחקות ערמומיות. “רק שאני אספר לך” היא הושיטה לו ידה. “ובכן תבא מחר? כן?”

הוא טייל אחר כך יחידי כחצי שעה, יצא אל השדה. לפניו השתרעו שדות גלויים ופתוחים, וביניהם דרך ארוכה של חול צהוב שנתקשה. ונפלא היה: הסוד שלה שהתכוננה לספר לו לא העסיקהו כלל. מחשבתו שבה אל המקום ששם נפסקה קודם, עוד בהיותו בבית המדרש. אלא שהערב ומאורעו הקל – דומה היה כאילו אירע פה איזה מאורע – הוסיפו נפך והבהירו את השטח שלפניו. נהיה ברור הכל. מחוץ לא יבא כלום. כל קשרי נשמה בנשמה וגוף בגוף יהיו רק ארעיים ורגעיים, וכל נסיון שם לא יהי בר־קימא. רק נסיון אחד הצליח, נסיון של רכישת מנוחת נפש ושלטון בעצמו. החיים לא יתנו שום דבר שיהא בו יותר מהנאת־רגע, וחוץ מזה גם הרבה צער ומכאובי־נפש. ובכל זאת צעד עתה פה זקוף וישר־צעד, ואיזה בטחון פנימי לוהו וגרש מלבו כל ספק ונדנוד. יבא יום וייצֹר – מה ייצר? באיזו צורה תתגשם יצירתו – אינו יודע. אבל בזה הוא בטוח, כשייצר ישלט הוא ביצירה ולא זו בו. החיים לא יביאו שום הפתעות. הגוף הכי־נוח – יתן רק רגע־חמדה, והנפש הכי טובה תגרם רק יסורים. והמפלט יהיו רק בדידות ויצירה. הלילה יחדל ממשך, האפלולית, האור החוֵר, הרמז, הסוד – כל אלה יחלפו, יתרחקו, יעלמו, וגם הלבנה לא תמשך והכוכבים יחדלו מרמֹז. יבאו ימים של יצירה בהירה, ימי שמש ואויר שקוף, כל דבר יקבל צורה מלאה ובולטת, והמעורפל יחשף את פניו האמתיים. והלבנה הלכה לפניו בהירה ואמיצת־אור והבהיקה בשפעת זהר על כל. ודרך־החול הצהובה שנתקשתה השתרעה ונמשכה ישרה ושטוחה, חד־גונית ושקופה עד לאופק.

אלול, תרפ"א.