א    🔗

הבקר השקט רבץ בהיר, חם ותכול. הסמטא הצרה כאלו פרצה כתליה. קוּרי קיץ, צפצוף־צפרים וריחות קלים וכבדים נדחקו וימלאו את האויר. מתוך החמניות התפרץ השטח הכהה, הגרעיני, על פני הקלפה הירוקה הדוקרת. גֻלות הפרגים הוסרו כבר מעל גבעוליהן. חיים טייל יחידי. הכל הופיע חדש – והוא שנה־שנה מטייל בסמטא מפותלת של עיירה זו. עתה מטייל הוא פה כבר פעם שלישית. היאֹר הלבין מרחוק שטוף־אור. הבנין כבד־האבנים כאילו נתחב אל תחת העצים, והשיחים כמו אפפוהו ודבקו בו. ומוזר היה לראות בנין יהודי מעלה־אד זה בין שדות הגויים וירק גניהם. חיים נהנה בזכרו כי היום יחַפן הסבא עצמו באצטבה העליונה שבבית זה.

חיים אינו סובל חוּמו של מרחץ. בקיץ תענוּג. הנחל מגיע עד הברכים ואתה שוכב לך בו, רוחץ ונצלה בשמש. בחורף – הרי יש אמבטי ואתה יושב לך יחידי, נח, חולם ומסתכל בגופך. ובתוך רחיצות אלו הנשמה שוחה לה הרחק ושקטה היא וצוחקה לעצמה. ובשבע עשרה שנה גם בשר כהה לבן הוא, וחוץ מן המצח הרי אין הגוף יודע קמטים. סבא צחק היום: “בא ונחפנך! אח, זרדים אצלנו!” זקן זה שכולו ספרי יראה מה מחבב הוא את העולם הזה! עיניו כה צוחקות – איפה נעלם הקפדן שבו?

חבל על הפרגים שהוסרו. יפים היו פה הגנים בתקופת־הפרגים. תלמים ארוכים וגלות ירוקות, לבנבנות וצהבהבות עד הגבעה בקצה. והרוח מנענע אותן. גלה מתדפקה בגלה ועפרות־פרג נופלות ומתפזרות. מה קלות הן גלות אלו! אביב אז בארץ. עתה הקיץ מבשר קצו, והחמניה היא בעלת־בית חשובה, פרת־בשן.

 

ב    🔗

על שטח היאר שטה סירה; שטה ולא שוחה. אין פנאי לאלה או שרוח מטיילת שם מתחת. נוסע ברוך הגדול עם סוּלקה הקטנטנת. איזה שם הוא סוּלקה – משתגעות הן. ברוך וסולקה – צחוק כזה. גם המים צוחקים.

חוה’לי אמרה לו: “כשתבא שמה תכנס אל דודתי. אצלה יושבת שכנה בבית – ולה יש קטנה. זוהי שובבוּת! אתה הולך ונרדם, ואנו פה כבדות יותר מדי. ושם דם קל – רוקד הוא ושר. תתנדנד עמה – והיא תזרק אותך ואתה תצעק. אבל הזהר לך: תפול – אוי ואבוי לגבך. היא תרמס אותך. תרמס – תעלה ברגליה על גבך ואפילו על לבך ותרמס – ותצחק – – –”

חיים פה כבר שלשה ימים ושמה לא בא. יום יום הוא מטייל לפני הבית ומפחד להכנס. סוף סוף יכנס. הוא ימסר שלום לדודה מאת חוה’לי בת אחיה. הדודה תשמע פזורת־נפש ותאמר תודה, ובתה הבתולה מסופקת הגיל, זו שהתארחה פעם שני ימים אצל חוה’לי, תתחב ראשה דרך הבקיע בין הדלת והמזוזה – ואת הדלת לא תפתח. אה, תאמר, כן, אני זוכרה, אך לא, זה לא הוא. מה שלום קְלֶצְקי? דומה שאתם נפגשים. לא כך? וטרם שתקבל תשובה תעלם – ובינתים גם האם איננה. וזו השובבה יכלה לראות הכל ולצחק.

עיניו תרות אחרי סולקה לרוחב היאור עם הדוגית המתרחקת. בכמה זמן אפשר להקיף את היאור? מעבר השני אין לגשת כלל – הבצה מפריעה. ברוך הוא כל כך משונה. וחיים מחליט ללכת מחר אל דודת חוה’לי עם בת־דודו שלו, אז אי־אפשר להן להשתמט. אבל הקוזינה העגולה תצחק ותסטר לו בחוטמו. “אל סולקה’לי הנך חפץ, מכירה אני אותך”. הוא יצחק, יחליק לחיה ואפשר גם ישק לה, והיא תצחק ותצחק.

 

ג    🔗

הפרוּש הצנום והשחור כצועני מתגלגל בעשב תחת אילן רחב־צל. מה שמו של אילן זה? ואת שמות האילנות האחרים יודע אתה?

לפרוש יש הרגל משונה: יושב הוא לו ברחבות נשען אל קיר ספסלו והגמרא עומדת לפניו על ה“עומד” הגבוה והמתנועע. עומד זה הוא של ר' תנחום הגבוה, ובעצם הוא שייך לפנה השניה של בית המדרש, אך הפרוש סוחב אותו בכל בוקר ממקומו, ורבע שעה לפני מנחה משיב הוא אותו. העומד כבד הוא, ובקושי סוחב אותו הפרוש. עתיק ימים הוא, מעץ של יער בילוביז', ובימים ההם עשו עוד הנגרים מלאכתם באמונה. מתנודד הוא מרוב סחיבה, או שהקונדסים מפילים אותו יותר מדי. דוקא מפני שגבוה וכבד הוא מפילים אותו. העומד הקטן של יקותיאל הקמחן הגוּץ לא נפל עוד מימיו.

כלפי מה נזכר הוא בכל זה? מפני שהפרוש שוכב פרקדן ועינו מקומצה והספר שכוּב למעלה עליה באויר. מין קריאה משונה, כשהידים פרושות למעלה, כאילו אוהב זה לחמם את כרסו – ולמה ישכב בצל? משונה הוא עולמך, בורא העולם, – הגם זה מחפש את סולקה בעיניו? ישנן כל כך נערות בעלות קומה – ועיירה שלמה רודפה אחרי “ערב־שבת קצר” זה.

חיים מסיר כובעו ומקנח זיעתו. הרוח כאילו מלקקת פניו, חמה היא וקרירה בבת־אחת. הוא יושב על שפת היאור כפוף קצת, תומך סנטרו בידיו, מסתכל ומהרהר. את הדוגית וסולקה אינו רואה.

ארובת העשן בבנין מעלה־האד שרקה בקול צרוד. יהודים מוזמנים למרחץ של ערב שבת.

 

ד    🔗

על פני הכר מנהל אכר אדֹם את מגלו בנחת. למגל יד ארכה וידי האכר קצרות, והוא סוחב וסוחב ומזיע. ערמות חציר נערמות בכבדות. לאכר יש זמן. יצחק לא ברך את עשו במשמני הארץ, ומגלו וחרמשו מטיילים להם בנחת. ובעיירה שוק רחב כשדה פרסה על פרסה, ולבני יעקב אין מרחב. לולא התבייש חיים היה קם ועוזר לאכר. סולקה כבר הלכה הביתה נשענת על ברוך הגדול.

באחת־עשרה ישוב הדוד מבית המדרש. סבא שב בעשר וסועד, והדוד – שעה אחרי כן. סבא הוא הדיָן והדוד “ירא” סתם – ובשמונה עשרה הוא הוא המאריך בתפלה. סבא מכבדהו וכאילו מפחד ממנו. אומרים כי חפצו לקחתו לרב בכרך. סבא לו יהי אפילו לרב בעיירה, אין הוא נוהג גדלות בעצמו. וכמה יש לו תורה בגנזי־מחו לסבא זה! דומה, זו היתה מספיקה לאחר להיות רב בירושלים עצמה.

חיים קם וצועד לו כבדות, ולאט, לאט צעדו מתחיל להיות קל ומהיר. סבא אכל כבר ועליו יהיה לאכל עם הדוד. סבא הוא כלו מצב־נפש, “שגעונות”, רגע קפדן ורגע־צחוקו דבש וחלב. הדוד הוא תמיד שוה: כבד־ראש עם בת־צחוק אומרת דבר־מה. סבא קל־דבור ואצל הדוד כל מלה – דינר. לא קל לשבת עמו. סבא אוהב לשאל ולשאל וכועס ונהנה כאחד כשהוא מכשילך בתשובתך. וכשהנך קולע באה מריטה בלחי, שכהד לה באה צביטה בלב. שוכח הוא כי בן שבע עשרה הנך, ומשיב עליך גל של ילדות, ואתה נכון להתרפק עליו. הדוד – כמעט אינו מזעיף לך פניו, ולהיפך, כשאתה אומר מלה הנשמעת הוא כאילו מאיר לך אותם. ובכל זאת כאילו מקפיא הוא כך את דמך, ושערותיך, דומה, צומחות לך לבנות על גבחתך הגזוזה.

את הגלוסקה הקלה של הדודה אכל תיכף בקומו. יודעת היא הדודה כי אינו צדיק גדול, ותוחבה לו גלוסקה ורודה וחמה זו לפני תפלתו. גלוסקאות של בית זה לא ראה כמותן בבית אמו. אבא אינו יודע גלוסקה טובה מה היא. כשהוא בא פעם לשנתים הנה ליומים שלשה אין לו פנאי: החשבונות אינם נותנים לו מנוחה גם פה, ואינו נהנה לא מהעולם הזה של סבא ולא מהעולם הבא של הדוד. סבא מצטער מאד: למה עשיתיו סוחר? כאילו סבא הוא העושה ולא המזל והמקרה. סבא ודאי השתדל שיהיה רב. הדודה גם כן מצטערת: כי לא יֵדע אדם הבדל בין דיסת־תפוחי־אדמה בחמאה ובין זו של תפוחי־אדמה בְפָרָג. היא טגנה לו פעם לביבות כמו שטגנה בשביל חתנה בהתארחו אצלם – בשעה שלא הרשו להם להתיחד רגע. והוא אכל, פשוט מפני – איך זה אין אוכלים? אילו היתה נותנת לו אז דג־מלוח בתוך פלפלים היה גם כן אוכל. וכי מאי נפקא מינה? אֹכל זה אֹכל. אדם משונה.

סבתא אוהבת דוקא את שני הבנים – ואת הסבא היא מבטלת. מה הוא מבין? הבנים – אלה הם ענין אחר: האחד הוא סוחר, והשני – אדם – מה שייך? לא כאביו, וזה לבד כבר מספיק. אלא שהוא, חיים, אינו תופס סבתא זו מהי. יודע הוא כי כשישוב תגש היא ותשים לפניו גלוסקה אדומה ומלאה. “חיימ’ל, גלוסקה כזו אין אצל אמך. במחילה – בֶרְיָה גדולה איננה. הוי, חיימ’ל, גלוסקה! הלוואי שתשיג לך כלה כזו”. מירלי העגולה צוחקת ובורחת. אין לה להתביש. יש לה שתי גלוסקאות ורודות וחמות. ולבו של חיים מתחיל דופק בהרהרו בזה.

 

ה    🔗

סבא איננו. יש לו עגמת נפש, ודוקא בערב שבת. איזה דין־תורה ארור בין שני חנונים. הרב לא תפס את הענין וסבא הסבירו, ויצא החנוני העשיר חייב והעני – זכאי. עתה באו ואמרו לסבא שילך לפייס את העשיר, ואם לא – הוא יכל לגרום שלא ישלמו לו את השכירות. סבא צחק: בעצם יכול היה לעזב את כל הדיָנות ולנסוע לירושלים. כשמונה מאות רובל חשכו להם, ובפוזמקי סבתא יש גם כן דבר־מה. אלא שסבתא נפחדה והתחילה למחות עיניה, וסבא קם והלך אל הרב. הלואי שלא יאחר את המרחץ. כשמצוה זו נחמצת לו – כולו קפדנות ואפילו בשבת־הגדול. כך, הנך מטייל לך בשדות וכולך נחת, ופה בעיירה בין ארבעת הקירות – צער ועגמת נפש. ושם תחכה האיצטבא לדודה ואיננו.

הדוד אוכל ושותק, ושתיקתו אינה כבכל יום. ודאי מהרהר הוא באותו מעשה. לא, הוא לא יהי לרב בעיירה, הוא יקפץ ישר לתוך כרך. פעם דרש פה באחת השבתות. הרב היה אז בדרך. הקבל לא הבין כלום – ונפלו לפניו ארצה. “אימתי יש דרך־ארץ ליהודי – כשאינו מבין”, התלוצץ סבא אחר כך ונהנה. חיים התארח אז פה ושמע קצת. הדוד דבר בנחת ובחשיבות, הניח אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה, וכל אריח ולבנה כסלעים נדמו. דברי תורה נכנסים אצל סבא כבדים ויוצאים קלים – ואצלו להיפך. יודע הוא לסבך את כל פשוט, ולא בפלפול כי דוקא בסברא ישרה. מלה שלו קשה להרימה, וגב שלם מוכרח אתה לכופף תחתה. עתה הוא שקוע במחשבות, וכל מחשבה שלו – עננה שחורה. הדודה הטובה! כמה היתה זו צריכה להיות שובבה, עליזה וקלה בבתוליה. במקום זה הוא נוהג בה כבוד. כשהוא טובל כפו בדיסת תפוחי־אדמה בפרג או בכדורי־עדשים יודע הוא לתת חשיבות לדבר. ארוחות אלו לא תעלבנה, קלות ראש אינו נוהג בהן. ובשכר זה הדודה נכונה למחול על הרבה והרבה.

הפעם גם הדודה שרויה בצער. מרגש איזה עלבון כבד בבית. הדודה עתה בערב שבה¹ טרודה היא, לולא זאת היתה כבר שופכה לבה לפניו. בינתים האויר אצל השולחן כאילו מעורפל, וחיים מברך במהירות וממהר לעלות אל עלית־הגג. שם התריס סגור והאויר גם קריר וגם חמים. וחיים משתרע לו על ספת עץ ששמיכה פרושה עליה, לוקח לו ספר קטן ומעיין. ספרים קטנים אלה, ספק תורניים ספק חבורי־השכלה, נמצאים לא מעט בבית זה, ובבואו הנה הוא מתענג על ספרות זו. היא נראית לו כעין פשרה בינו ובין הבית. ובספרים קטנים אלה יש גם לא מעט מן המלבב.

 

ו    🔗

איך קפצה מירילי הנה וישבה אצלו על הספה – אינו יכול לבאר לעצמו. על השלבים לא נשמע שום רשרוש. הדלת לא חרקה, ורק בהרימו עיניו מעל הספר במקרה פגש את עיניה צוחקות לקראתו. היא גחנה אליו, והוא פשט ידיו – והיא השתמטה וברחה. חפץ לדלוק אחריה והתעצל, פתאם הרגיש כי אצבעות רכות מסלסלות בשערו. הרים עיניו והעיפן על חלקת צוארה. ובצחוק הפקירה היא לו את שתי גלוסקאותיה.

זו הפעם הראשונה שנערה זו התקרבה לו ככה. עוד לפני שנה הרגיש בבגרותה ובפרכוס גלי־לבה, ואך היא משתמטת היתה, מלבבתו בעיניה, קוראתו בקר אל מטתה, מפשילה שמיכתה ומגלה לו צוארה וכתפיה. וכשהוא מנסה להעביר ידו עליה היא מתכסית ומתכוצת ופניה נהיים עצובים. יתומה חיה! יש לסבתא בת שנדחפה לכרך דרומי רחוק, ובעלה עגן אותה תחלה וסןף סוף שלח לה גט. כדי להקל על סבלה של זו לקחה סבתא בת קטנה זו אל ביתה. האם אינה מתגעגעת עליה וסבתא אינה מרגישה במשא – וכך היא גדלה בבית. תגדל – תתן סבתא איזו מאתים שלש מאות רובל, והדוד הסוחר גם הוא סכום כזה ויחתנוה. מי לא ישא את נכדת הדיָן, ובפרט קטנה לא מכוערה ועגולה כזו? אילו היה הוא, חיים, יוצא לעולם הגדול ורוכש לו מצב – היה אפשר גם הוא לוקחה עמו. ואם אינה משכילה – מה בכך? תשכיל שם. אבל למה לו לחשב? לבו בכלל אינו מתקשר לפנה אחת. בכל מקום אחרת היא המושכת. לעת־עתה שמח בחור בילדותך. הנה מהַנָה אותך זו, עד כמה שנערה כשרה שומרת עצמה ודואגת לעתיד יכלה להנות – ההנה־נא. למה המחשבות? ומה שיהיה ידאגו המקרה והזמן. בכל אופן אין פה מקום לענין “אַסְיָה”.

וחיים צוחק לעצמו בנחת. הוא קרא לפני רבע שנה את “אסיה” של טורגניב הרוסי. מעשה באדם משכיל בעל מוסר ובנערה צעירה בריאה וטבעית שאהבו זה את זו. אלא שאותה נערה נולדה לא בכשרות. והיה לבו של אדם זה מהסס. נערה כזו הרי לא אשא – ובכן למה אעשה אותה אומללה? כשחפצה אַסיה זו להתמסר לו – לא קבל את קרבנה. בינתים עברו חייו בשעמום וכל ימיו התגעגע והתחרט ונחם עצמו: הלא כאדם כשר התנהגתי. פִּיסרב המבקר כשהגיע לפרשה זו התמרמר: גבר צריך להיות בשר ודם. מתמסרת לך נערה שהנך אוהב אותה – קָחֶנָה! הֵהָנֵה! ואחר כך או שתמלא חובתך לה או שתהא נבל – רק לא סמרטוט. כשהגיע חיים לשורות אלו הרגיש בכל חום שבע עשרה השנים שלו בצדקת פיסרב. וכשנזדמן פעם ובאה לשפחת שכנם חברה ללון אצלה, והוא לן אז בבית־השכן – האבות וחלק של הילדים נסעו אז לאיזה מקום – וזו החברה התאבקה עמו בחושך אחרי שחברתה נרדמה. פעלה תורת פיסרב את שלה. בעצם, כנראה, פעלה הבחורה, אלא שהיתה לו באותה שעה גם הרגשה של “גבורה” מצדו. אחרי־כן נבהל מעצמו. הגוף רטט, העינים חשכו, ואשים אדומות הסתובבו והבריקו, הנשימה כבדה והרקות דפקו והלב רגע קפא ורגע הלם – ואיזה ריח כבד חדר לנחיריו עד להחניק. וסוף סוף הרגש טעם רע בפה. היא צחקה והוסיפה להתאבק גם אחרי זה, אלא שנמאסה לו עד מות. אחרי כן פחד: ומה אם יגָלה קלונו? ואם יאלצוהו לשאתה? ואם יהי ילד? ונצטרפה עוד הרגשה מעליבה: מי שהוא קדם לו. ודאות לא היתה. כל ידיעתו בפרשה זו באה לו ממסכת כתובות ומ“מעין טהור” בסדור “קרבן־מנחה”. ובכל זאת נסס איזה עש בלב. שני חדשים אחרי זה עבר הפחד. היא נִשאה לחתנה, לברוּשקה העגלון, שהיה גם קצת גנב, ואמרו עליה כי היתה כבר אז בחדש החמשי. הוא נאלץ לבוא אל החתונה לתתה לרַקד אותו (הוא לא ידע לרקוד) ולשמע בכל רגע איזו הלצה חצופה מפיה. טוב שעברו תיכף לעיר אחרת. כך נגמר ענין “אסיה” שלו. – – לא, לא. פה אין מקום לזה. הרי יתומה היא ונכדת סבא. יצחק לו פיסרב כמה שיחפץ, – אפשר שאוהבה של אסיה צדק. והראיָה! ולזכרון המעשה הוא משמיט את ידו מעל צואר מירילי. היא מביטה אליו בתמהון ודבר מה מעין עלבון קל שחציו נזיפה מהול במבטה. ולבו הולך ורך. הוא צריך לפייס אותה, בעד מה – לא ידע בעצמו. אפשר בעד זה שאינו חפץ להיות נבל, בעד הרגשתו ביתמוּתה. והוא נותן את ידו לתוך ידה. “יודעת את, מירילי, נהיה חברים טובים!”

“וכי איננו חברים?” – צחקה היא בקול רטוב ועכוּר במקצת. ידה חציה מלטפה ידו וחציה מחזיקה אותה בהסוס.

“כן, מירילי”. והוא שם ידו על ראשה ומחליק שערותיה. “ודאי חברים אנו. אבל, כונתי היא: נהיה כמו חברים טובים. את תספרי לי הכל ואני אספר לך. לא כך, מירילי?” והוא מושך אותה אליו ומרפרף על פניה בנגיעת שפתים קלה.

מירילי משכיבה לחיה על לחיו, ומתרפקת עליו: “נו, ספר!” לוחשת היא. ובלבה תוסס עוד מעין עלבון. דומה כאילו נשאר שם מקום ריק בין גלי־לבה וארג חולצתה הקריר.

והוא מספר. מתפתל הוא הנה והנה עד שמגיע לפרשת חוה’לי. חוה’לי זו היא כבר עלמה, גדולה ממנו בשנתים, אלא שעם זה הם חברים טובים. קוראים יחד, מטיילים יחד, היא עוזרת לו ברוסית והוא מלמד אותה “לשון־קדש”, אף כי יודע הוא כי לא ישאר אצלה כלום מזה. מירילי מעירה:

“פה יש שלש נערות היודעות לשון־קדש היטב, קוראות בספרים וכותבות”.

“כך?” ועיניו אורו לבשורה זו. כבשורה נדמו לו דבריה. עירו גדולה כפלים מזו ואין שם אף אחת יודעת כהלכה. ופתאם איזה רעיון ערמומי מתפתל על לבו: “האין אחת מהן קטנטנת ששמה סולקה?” עתה לא יצטרך לדבר יותר בחוה’לי, שבעצם לא ידע מה לספר למירילי על אודותיה.

מצחה הבהיר של מירילי הועב פתאם, והיא הוציאה את אצבעותיה מתלתליו והתרחקה במקצת: “סולקה? מאין מכיר אתה את זו?”

השלבים התחילו מתנועעים תחת צעדים קלים. יד זהירה פתחה את הדלת, והדודה נכנסה כשצחוק קל מזהיר בין עיניה.

“כך, ילדים, הנכם לכם פה, ושם סבתא אינה יודעה לאן נעלמה מירילי”. והיא העבירה ביד אחת על שערותיו וביד השניה החליקה את כתף מירילי. “יודעים אתם, ילדים, לפנות ערב תוכלו לכם לשבת או לטייל, לפני התפלה או אחרי האכל. עתה צריך שמירילי תעזר. אבל רד גם אתה. תסעד לבך קצת”. מירילי השתמשה בהזדמנות ונעלמה תיכף. וחיים צחק: “הוי דודתי שלי, הפטום שלכם הוא נורא. אפשר חושבים אתם אותי לאוז, לא כך? ומה עם סבא, דודה? עוד לא בא?”

הם ירדו בשלבים. על השולחן עמדו שני רקיקים וכוס תה מתוך קומקום. “כשיבא סבא – ירתח המיחם. אתה הנך מפונק, אבל אנו אוהבים לשתות תה הרבה וגם הקומקום טוב לנו”. הדוד ישב שקוע בספר כבד ולעס וגמא לאט לאט מכוסו. ובחוץ שטפה מירילי ורחצה ספסל אחרי ספסל.

 

ז    🔗

סבא בא אחרי כן ומבלי להוציא מלה ישב על יד המיחם. סבתא והדודה נתכוצו ושתקו, חשבו: שעת הרוגז הגדול הגיעה. סבא ישב וגמע כוס אחרי כוס, על פניו שחקה אדמומית ורחבות לא היתה. בלי אצטבא וזרדין אין עונג שבת, באדו של המיחם אין יוצאים ידי חובה.

סבא התפשט על הדרגש מעוּגל ומכווץ, הביט לתוך ספר ורטן נגון חשאי. מזמן לזמן זרק מבטים לצד בנו, שלא הלך היום למרחץ מפני כבוד אבא, ועיניו התנוצצו מחַיכות־ערמומיות. חיים המשיך עוד לשתות כוסו השניה, חכו היה נכוה מן התה הרותח.

במטבח רחצה הדודה את ראשי בניה, ומירילי את ראשה שלה וראשה של הקטנה אשר לדודה. הסבתא כבר עיילה את התבשילים לתנור וסגרתוּ, סדרה את החמים בכירה העליונה ועל התנור. עבודות אלו היו חזקתה ולא נתנה לאיש לנגע בהן.

סבא העמיד פנים כמנמנם ועיניו לא חדלו מחייך. נשען אל ה“עומד” בפנה, ליד המסב, עמד לו הדוד ואמץ עיניו וקמט מצחו. פתאם קם סבא, נִער את עצמו קצת, הזדקף גוּץ ועגול ולחייו אדומות צוחקות מתוך סבכי־השערות. “ומה, חיימ’ל, נלך או תקרא לפרוש?” חיים צוחק אליו: “נקרא גם לפרוש, סבא”. עיני סבא העירו וכמעט צבט את לחיו. חיים מרגיש בשעת רצון זו. “ואפשר ילוה גם הדוד אלינו?” סבא נגש ושם ידו על כתף בנו. “לא חיימ’ל הוא טרוד בסוגיא קשה בקדשים ואנו עומדים במסכת חולין”. עיני הדוד הביטו בתרעומת עצורה. וסבא מוסיף: “עוד יש פנאי חיימ’ל. לך וטעמת דבר מה”. וחיים נכנס אל עזרת־נשים. שם הכינו לו צלחת לפתן לטעימה.

חיימ’ל נכנס לשבת קצת בחדר הדודה. “אפשר תנוח קצת?” חיים יודע כי יש פנאי. סבא אוהב לגהץ בידיו את מגפיו, לסרק קצת עצמו לכבוד יום השביעי וללבש בגדי שבת. טיול שלפני קבלת־שבת צריך להיות מעין חתן היוצא לקראת כלה. בשביל חיים לא היתה טרדה. את סנדליו גהצה לו מירילי. ללבש בגדי שבת – זה לא ענין של רגע. וחיים משתרע מתוך פנאי על מטת הדודה. מירילי לבושה שמלת שבת, רחוצה, מסורקת, ריחנית וסרט כחול בשערותיה – נכנסת. יושבה על ידו וצוחקה מתרפקת. מתחיל פטפוט־לחש קטוע, ומירילי רצה ומביאה דבר מה ותוחבה לתוך פיו. “עצם עיניך!” ורקיק קטן מתוק התפורר תוך הפה, בשעה שאת הפנים מלטפה נשימה חמימה ומגע שפתים מרפרף. חמימות כאילו זולפת מתוך התנור ומתפזרת בחדרים, ומתוך חדר אחרון זה אין לה לאן לצאת. בחוץ חם לא פחות. עיני חיים סוקרות את מירילי: יפה היא, מהרהר הוא, ופניה ויצוריה העגולים מתאימים עתה לדרישת נפשו. ידיו מחפשות את רוך קסמיה, ונערה כיון שפותחה לך אשנב חזקה שלא תסגרהו לך, אם לא תחטא נגדה. איזו חמימות רכה ושקטה משתפכת בכל אבריו. וכשסבא קורא – הרי כאילו הקיץ הוא, חיים, מחלום מתוק. ועיני מירילי מתרפקות ומנחמות: “נטייל בערב, חיימ’ל”. – “כן, מירילי, אל היאור”. והלב כאילו משתפך לתוך חמימות־השבת.

 

ח    🔗

הפרוש לא נלוה לַטִיוּל, הוא לא היה בבית המדרש. חיימ’ל שמח דוקא על זאת. אדרבא, יטייל היום עם סבא ביחידות. מרגיש הוא כי שעת־רצון זו לא בכל יום תמצא. ובשעות כאלו טיול עם סבא זה אחד מששים ברגע של גן־עדן.

נוטה היום לערוב. אורות נחוָרים ומתאדמים. צללים נפרשים וצלו של סבא הגוץ נראה רענן. שקט הכל, אין זיע ורחש. עוד מעט ותשוב רוח ויתחילו זעזועי ערבים לפני שקט הלילה ורחשו. סבא שם פניו אל מול היער. הוא לא יגיע אליו, היער הוא רחוק, לכל היותר יגיעו אל החורשה, ואך סבא אוהב כְשֶעֲבִי־היער ושחורו משקיפים נגדו. משם יוצא דבר מה סודי ומרחף על פני השדות. אפשר מלאך מרחף עתה ומשרה שלות שבת וברכתה על שדות־הגויים. חיים מרגיש כי נשמתו אחת היא עתה עם נשמת סבא.

“אין הוא נהנה מעולמו של הקדוש ברוך הוא”, אומר סבא באנחה. וחיים יודע למי מכוון סבא. “נוהג מנהג פרישות. למה? כשאדם פרוש – זוהי אומנתו. אבל יש לך אשה וילדים וגם קצת כסף בעסק – היֵה כאחד מאתנו”. סבא נשתתק וישב רגע על אבן. על ברכו זחל איזה יצור רוחש וסבא לטפהו באצבעותיו.

“ומה, חיימ’ל, עם החסידים שלך?” צחקו עיניו פתאם לתוך פני חיים. על פני חיים חלפה אדמומית.

“כך, כך, זה היה מעשה ילדות. בן כמה היית אז? בן שתים־עשרה. נוּ, שמעת שירה וראית דבקות ובני אדם אוכלים יחד ונמשך לבך. על דָא נאמר: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. ועיני סבא כאילו קפאו לתוך המרחק שלפניו.

נעורה רוח קלה, וסבא קם והתהלך לאטו לצד החורשה והחיש צעדיו מרגע לרגע. בעוד רגעים אחדים נעלם בין העצים וחיים דולק אחריו, יודע הוא: סבא אוהב לצאת שם מעבר השני, משתרע שם עמק ונחל שוקט בין עצים ומרחוק יער – יער אחר מתרומם כמו על גבעה. שם העצים הרחוקים נראים גבוהים וקרובים, והעמק שטוח ודשאיו ירוקים, זעים ורוחשים. שם אוהב סבא להתפלל מנחה ביחידות. למקום כזה ודאי יצא יצחק אבינו לשוח בשדה.

ואחרי שישב סבא שם על גזע גדוע התחיל אורג שיחתו הקודמת. “בְרַיְסִין הם קוראים לנו “עולמיים”, כלומר, שאנו מן העולם הזה. ודאי. אנו לא קפצנו שמימה. לנו יש תורה ומצוות, ואחרי מאה ועשרים שנה לוקח אותנו הבורא יתברך אליו אל השמים, ואנו הולכים בלי שמחה ובלי עצבות. כך, הביא אותך הנה ניחא, ישיבך אליו – הנך ברשותו. וכשהנך חי – הנך אוכל ושותה וישן, וסוחר ועושה בכל מלאכה – בעל מלאכה גם כן יהודי, – ומתפלל ולומד תורה, אחד המרבה ואחד הממעיט, “עולמיים”, כי לכך נבראנו, בלי חקירות ומבלי לצדוק הרבה. הם התחכמו. חסידות, פרישות דבקות, וסוף דבר, אנו לוקחים כוס קטנה של יין שרף לפני הסעודה והם בקבוקים שלמים לפני הסעודה ואחר הסעודה. אצלנו הרבנים חיים חיי צער, מי שיש לו קצת יש, וכשאין – חיים בעוני ודחקות, ואלה שלהם – גלגולים להם ורוחות ועקרות – וסוף סוף יושבים ואוכלים מכל טוב, ואיזה מלמד עני ממשכן פמוטי־השבת. יודע אתה: הזקן מט. הלקה פעם חסיד כזה בשוטים והכריחהו אחר כך לתת גט לאשתו. חסיד זה היה דוקא ירא, אבל נטפש ומכר את שמלת־השבת שלה. ובכלל – “הצנע לכת עם אלהיך”, למה אגרופים כלפי שמיא? כוף גב והתפלל, למד תורה ותן צדקה והראה סבר פנים לאיש. מה עוד יכול יהודי לעשות בעולם”?

סבא עמד והתפלל מנחה. העמק והעצים כאילו נשתתקו רגע ושבו והמשיכו רחשם הם. וחיים חשב: העולם כה פשוט ומובן והחיים קלים כל כך. והשמש השוקעה הפיצה אורות על צמרות יער וחורש.

 

ט    🔗

בשובם כבר נשמע נגון “לכוּ־נרננה” מבית־המדרש. יענק’לי, הקטן של הדודה, עמד כשפניו מלאים שריטות והוא כולו מלוכלך. הדודה עומדה עליו ורוחצה פניו והוא מילל, והסבתא עומדה ומקללת. מירלי מאחוריו מנקה בידה את בגדיו; במברשת אסור כבר.

“ומה? יכול לצמוח טוב מזה? העולם צר למענו. הולכות להן העזים מן המרעה – אינו נותן לעז לעבור. ומעט לו כבר העזים, על התיש הוא צריך לרכב, ננס כזה, בן תשע. אלמלא הוצאנוהו היה מקבל נגיחה. לאשרו שמעתי צעקה ורצתי”.

והדודה מוסיפה: “אילו היה זה מחר באותו זמן – הייתי מלבישתהו בגדי־החול, מה אלבישהו עתה? קרוע ומלוכלך. טוב, ילד שובב. אבל משַגע הוא אותי. והרי אינו בן־יחיד אצלי”. וחיים מרגיש כי כרסה של הדודה מתחיל שוב להבליט. וזה לא כבר קברה ילד בן שנתים.

הסבתא ממשיכה: “הגדול, שִמְעוֹ’לי, תענוג הוא, נחת. לומד היטב, אין לו ראש גדול, אבל בעל דרך ארץ. אף רבב לא יראה על בגדו. ובאיזה נמוּס הלך לו עם אבא להתפלל, והרי הוא רק בן אחת עשרה. וזה הגוץ – קללה, עוד מעט וירכב גם על חזיר – מה תעשי לו? הרי אחרי סבתא זורק הוא כבר אבנים. והרביים – וכי יש להם רצועה כהלכתה? נוּ, נוּ, זמן. אף שבת של מנוחה אין לך. אאחר עוד את “לכה־דודי” בשבילו”.

ועל הספסל שעל יד הקיר בחוץ יושבה הקטנה, שרה’לי. היא בת השש קופצה לפרקים ממקומה ורצה הנה והנה כרודפה אחרי דבר מה. ואחרי רגע היא שבה ויושבה. אוהבת היא לפטפט עם מירילי, כשעיניה מחפשות כוכבים בשמים.

 

י    🔗

אחרי סעודת הערב בא הפרוש. הגישו תה מנֹאד החרס הראשון, וגם זרעונים לפצח. סבא פצח ושם בפי יענקלי חרצן אחרי חרצן. “אה, שד”, אמר וצבט לחייו, “כמה שריטות יש לך? אה, קונדס! קרוע, מלוכלך, אכין לך שוטים, אל תפחד, נרטיבם היטב”. הוא הושיבהו על ברכיו, ועיני הדודה מלוות את שניהם בחבה. שמעו’לי מביט אחרי אביו שאינו מפצח אף זרעון וגם הוא אינו מפצח. יושב הוא וסוקר שרווליו ושוחק. הרהוריו של הדוד מרחפים באיזו מקומות אחרים והדודה נעצבת.

“ומה פלא, אם אתה מפנק אותו כך?” התרעמה הזקנה. ובאותו רגע צבט סבא את יענקלי צביטה חזקה יותר מדי ויענקלי התפרץ בבכי.

“אכזר, וכי יש לך לב?” התפרצה סבתא שוב. מירילי תפסה את יענקלי ותשקיטהו.

“תלכו לישון, ילדים, הגיע הזמן!” אמר הדוד בקול מהסס לחצאין. יודע הוא כי גם לסבא יש קצת דעה בענין זה, וכי אם הוא לא יסכים לא ישכיב איש את יענקלי בעד כל הון שבעולם.

חיים סוקר את הפרוש הארוך והשחור בעיניו. זה אוהב לשבת מְכֻוָץ, כאילו יכול הוא לגזול מקום ממי שהוא, ואך ידיו תלויות לו כמיותרות ואינן נשמעות לו. משוחח הוא עם הדוד ולפעמים עונה על איזו שאלה של הזקנה או של הדודה. הזקנה אינה מבינה: מדוע אינו מתחתן. הדודה סקרנית גם היא, אבל אינה יכולה לסבל כשנכנסים בעל כרחו ללבו של חברו. בטוחה היא, כי כך סתם תוך שיחה שקטה, בשעה שתהיה רק היא והקטנים פה וגם מירילי לא תהיה, יספר הוא לה יותר מאשר תשאל. ואך היא נזכרת בזה רק בשעה שהוא פה. והדברים מזדמנים כך, כי תמיד יש מי שהוא אחר עמם.

מירילי זרקה מבטים מן הצד אל הפרוש, עפעפיה עולים ויורדים; וחיים מגלה פתאם את אשר הגיד לו לבו משום־מה: כי בשעה שאין הוא פה, הפרוש הוא כמעט היחידי הממלא את מֹחה של מירילי. הלב הקטן ודאי תועה לו ארחות מפותלות. מי יודע דמיונה של בת שש עשרה לאן מוביל אותה. אבל מחשבתה מובילה אותה אל הנקודה הכי קרובה, לבית המדרש ולצועני זה, שמֹחו מח־זהב.

וסבא מספר עתה ברחבות את מאורע היום. הוא הלך אל הרב. מילא, היו שם אנשים ואיזה דין־ודברים סתם – דיני־תורה אין אצל הרב בערב־שבת אחר־חצות, – ונשים באו בשאלות של קדרה־וכף, ובינתים קצת תורה, קצת פלפול ומלי־דעלמא ואחד יוצא ואחד נכנס, ולהרבנית ישנה איזו טענה. מילא, עברו כשעה וחצי. בינתים נזדמנו ר' יוֹשֵי הסוחר ור' חיקיל הסיטוֹני ור' חיים־איצי המוזג וסוף סוף נכנס גם הגביר. “כשראיתי כי נתמלאה המסבה – אמרתי: עתה בא הזמן, והתחלתי להרצות את המאורע. קודם כל, אמרתי, מה אנכי אשם? הרי הרב הוא הפוסק ולא אני. ונניח כי אני – די אם מקיים אני “ודל לא תהדר”, אף שהלב נוטה דוקא כלפי הדל – ואם חפצים אתם כי נעבר על “לא תהדר פני־גדול” – אז איני זקוק ברוך השם לשום איש, ואקח לי את הזקנה שלי ואת נכדתי ונסע לירושלים, ואתם תקחו לכם דַיָן שיקח את כבשת־הָרָש. פניהם נתכרכמו, הרב נהנה – ראיתי זאת – מה שייך, יהודי יקר, אינו בעל לשון – אבל – כך, ישר, נוּ, בעל הוצאה גדול, מפחד. אבל מה יש לי לפחד? ברוך השם, אתקיים לי בעולמי”. וסבתא פניה מפיקות רחבות והנאה גמורה.

סבתא מתרגזת: “כן, וכי איני יודעת? וכי דאגת פעם לפרנסה?”

“שמעי, כבר בא זמן שתשתקי קצת, אמא”, אמרה הדודה. היא התפרצה פעם ככה בשעה שסבתא הרגיזה אותה. “וכי מה את חושבת שמקצת השמרים שלך פרנסונו?” וקטטה עמדה כבר להתפרץ, אלמלא השקיט הדוד את הנשים במבט זועף ובתנועת־יד.

מירילי הוסיפה לסקר את הפרוש ועיני חיים לווּ את עיניה. הפרוש ישב כמו על גחלים. בחוץ נשמעו קולות עוברים. מרחוב הגויים הסמוך נשמע צחוק פרוץ ורנת “שקצוֹת”. איזו צפור בודדת התעוררה וצפצפה שלא בזמנה. וכשהרגיש הפרוש כי עיני הדודה מתעצמות קם ללכת. הזקנה נסתה לעצרו. חיימ’ל זה אורח, וזהו בן־בית ואדם שיכול להיות קרוב, כך היה בקרוב מהלך מחשבותיה. הפרוש לא נשמע הפעם. “לא, לא, יהודי צריך לדעת שעתו. מה שייך? מאוחר. הרבי עיף”. מירילי זרקה מבט תמה לחיים והוא חייך קצת לעצמו. צריך יהיה ללכת בעקבותיו. הוא קם גם כן ללכת.

ובעוד שנים־שלשה רגעים הלכו חיים ומירילי בעקבות הפרוש, ונכנסו דרך מבוא צר אל קצה רחוב הגויים, ומשם דרך סִמְטָא רחבה ובשביל־שדות אל המורד המוביל אל היאֹר. הערב היה אפל עדיין. נשמע רק רחש כהתבעבעות טפות מים, בהשתפך הנחל הצר לתוך היאור, ופה ושם השתקפו בתוך ראי־שחור רחב מבריק – נקודות אור. הלילה ישן עוד והכוכבים כאילו התנמנמו בין גזרי־אדים.

 

יא    🔗

רחוב הגויים היה פעם רחוב של גויים, עתה הוא ברובו רחוב יהודי, ואך הגויים מרגישים עוד שם מעט מן החפש, ומעט מזה יש גם להיהודים שם. יש שאיזה בחור גוי רודף אחרי בחורה בתוך החול (הרחוב אינו רצוף) ומרים אבק ורעש כהעדר השב. נערה יהודיה מפשילה שם מטפחת אדומה מאחורי ראשה, ומתפרצה בשיר גויי בנעימה שלהם, בעוד שחולצתה תלויה עליה חפשית כאצל שקצה, ועיניה צוחקות ונתקעות ישר תוכך. ובלילות שבת יראים אינם מטיילים שם, גזרה פן יפגשו במעלה־עשן באיזו פנה ופן יתקלו בזוגות המחפשים להם מוצאות חבויים, אם כי חטאיה של עיירתם לא הגיעו עוד למדרגה הגונה של חטאים. ומתוך שהערב היה עוד אפל – לחש ושאון משמשים בערבוביה. מתוך בתים אחדים ועל ידם התפרצו צעקות ושירים, ובתוך הרחוב במבואיו שלטו לחש וסתר. וכך יכל היה הפרוש להתחמק ברחוב זה מבלי שהרגישו בו, וכך יכלו חיים ומירילי ללכת בעקבותיו מבלי שהלז הרגיש בזה. בעצם מלאה הסקרנות את לבות שניהם – ואך איש מהם לא חשד כי נמשך הוא בדרך זו על פי רצונו של השני. כל אחד יחס את הדבר לרצונו. ואך לאט, לאט, בהכנסם לתוך פטפוט וצחוק־לחש הלך הפרוש ונשמט מדרכם, ובאחד המבואות נעלם כליל. והם הלכו עתה בלי שום כונה אל היאור.

פה בחוץ לעיר היו כמעט יחידים בפנה זו. הם שוחחו, כלומר, חיים דבר ומירילי הפסיקתהו באיזו הערה מן הענין. חיים דבר על השאיפה לתכלית ועזיבת הצעירים את העיירות. הוי, כמה הוא מחפש לו דרך ואינו מוצא. בעצם, למה הוא מדבר זאת אליה? היא, הרי כה שקטה היא. תתחתן ותחיה לה פה כהדודה חיים מאושרים. וכי בטוח איש כי מחכה לו אֹשר בעולם. החוץ מושך כל כך – והלב מהסס. אילו היה בא מישהו ותופס אותך בציצית ראשך וזורק אותך שמה לשבט או לחסד – היית ודאי יוצא, וכשיוצאים – מוצאים את הדרך. ומה – לא תמצא? חוה’לי גונחת תמיד: “העולם כה גדול ורחב, ואנו נכמשות פה בלי אור ואויר”. ואך אין לחוה’לי זו כח לא להוציא עצמה ולא לדחף אחרים. חוה’לי היא נפש יפה, אבל קשת־רוח היא. כולה מלאה ערגה ואינה יודעת למה תערג. מירילי מרגישה כי לבה נתון לחוה’לי זו. אילו היתה לה היא חברה. מבינה היא כי חיים צריך להיות שייך לההיא. אבל פה בעיירה זו – לא, מירילי לא היתה נותנת לו להכנס לשום בית, ובפרט מזו היתה מרחיקה אותו אלף אמה. איזה הדרך הזכיר את שמה של זו?

הם ירדו אל היאור. היה שם מקום גבוה בין עצים. המקום היה כבר רטוב קצת, ואך חיים לקח עמו מעיל ופרשהו על העשב. היאור השתרע לו שחור כהה עם אורות נוצצים תוכו. רחש מימיו לא נשמע כמעט, ורק קרקור צפרדעים וזמזום וצרצור נשמעו בסוף ובדשאים. ורגעים היתה מגיעה נביחת כלב קרובה או רחוקה. והלילה נם בנדודי־שנה קלים.

 

יב    🔗

חיים ומירילי השתרעו מכווצים זה על יד זו. שררה דממה, ושניהם כאילו הקשיבו לשתיקת הלילה ולרחשיו. העינים התאמצו לתור בחשך, והאזנים נתחדדו וצותתו לכל זיע. הלילה היה עוד חמים, והארץ כמו נשמה באדים. מעט מעט נמשכו השנים זה אל זו, ונפתח אשנב אחרי אשנב – לב חיים נמלא איזה צמאון וערגה ודבר-מה רטט תוך גופו. הנערה התרפקה תחלה, כאילו חפצה למצוא מפלט מתוך חשכת הלילה ופחדי המרחק. אף פעם לא הרחיקה עוד מירילי לטייל כבערב זה, ואף פעם לא הרגישה כל כך מורא ובטחון. ואך הבטחון ממנו בא והיא התכנסה כמבקשת סתרה לתוך זרועותיו. וברטט פנימי ובבטחת־תנועה חפשו ידיו את כל מחבואי נעוריה עד שנזדעזעה מירילי ובהלחצה אליו לחשה: “אוי, חיים, מה אתה עושה לי?” ובהדקה שפתיה אל אזנו לחשה: “אני כה מפחדת, חיימ’ל!” ובחשכת הלילה נשמע לה לחשו גם רחוק וגם כאילו פורץ מתוך תוכה: “מירילי!” –

ופתאם הבקיעה הלבנה.

הואר הכל. הלילה וחלל העולם זזו. האדמה הלבינה בשכבת טל מוקדם. היאֹר הבריק כאילו האיר דבר מה מתוכו. כל הקרקורים, הזעזועים והרחשים הרימו קולם. במרחק עברה עגלה לאטה על פני גשר. נבחו המוני כלבים וצפצף מישהו בקירוב מקום. ועל פני היאור הופיעה סירה. שטו שם שנים, זוג. עתה החזיקה היא במשוט, והוא השתרע לו וכאילו רבץ על גבו שלו. הלבנה שפכה אור על חולצתו הכחולה ועל שמלתה הורודה. המים השתקשקו והסירה התנועעה ושטה. קול דק של אשה שר את שיר הגונדולה. המלים לא נשמעו ממרחק. והנה קול בַּס של גבר עונה וגומר –

“יָרֵחַ בָּהִיר הִנֵּה מַכְסִיף” –

והקול כאילו מתרומם ומתהוה לעמוד עגול, עב, ומתפשׁט וממלא את כל המרחב. הסירה הלכה וקרבה:

“חַבְּקֵנִי־נָא וָשִיר!”

עונה תרועת־נצחון אחריו בקול מצלצל ככסף, בקול המתפוצץ לרסיסים וצלילים, ומשתפך עם גלים קלים ועם קוי לבנה. וחיים הזדקף מיושב והקשיב.

“זו היא, היא זו!” לחש קול מירילי רוטט, ועיניה כמו קמו וקפאו בחרדה. חיים כבר ראה כי היא זו. ומירילי כאלו התנדפה לתוך לובן הלילה. הסירה שבה עתה והתרחקה, הנה היא מסובבת את קצה היאור השני ונכנסת שם לתוך לשון היאור בין העצים. נשמע כבר שיר אחר מצלצל רגע, שנעשה עמום והתרחק לאט, לאט. הלילה כאילו התכנס שוב לתוך שקט חדש. שקט החושך שהופרע נתחלף עתה בשקט אור.

“נלך, מירילי, מאוחר!”

מירילי אינה מתרפקת יותר. איזה עלבון קשה ממלא אותה, וגם איזה רגש של שחרור, כמו הצלה. ואך מרירות נפשה מחפשה לה מוצא: “היא – היא, אוי ואבוי לה, עם נבזה מצורע זה. סימינריסט גוי שגֹרש משם ונשלח הנה להיות מורה. ובליל־שבת – אין שבת ואין כלום” – לחיים היה עתה רק רצון אחד: להיות יחידי – והוא ידע כי זהו עתה אי־אפשרי.

הסירה קרבה ושבה והקיפה את היאֹר לעברם. בין האילנות התרוצץ צל ארוך כמחפש לו מחבוא: “ברוך הארוך!” לחשה מירילי ברטט־סקרנות. ובעברם הלאה ראו פתאם דבר־מה מכווץ רובץ על החוף בצל אילן. זה היה הפרוש. הוא נשם בכבדות ועיניו כאילו בלטו וחתרו אחרי נקודה זזה. חיים פנה לצד העיירה. לרגעים הפנה עיניו והביט אחרי הנקודה האפלה שעל פני שטח האור. הסירה התרחקה שוב, קטעי שירה כאילו נספגו ע"י המים ושקעו. הוא לא ילך שמה. סולקה זו! שוב שקע ניצוץ אור ונעלם.

 

יג    🔗

בבית שרר שקט. העששית בערה עוד. שקוע בתוך המסב ישב הדוד וקמט ופשט קמטי־מצחו. נחרתו הבריאה של סבא נסרה תוך הדממה. מירילי נעלמה. וחיים יצא וישב יחידי על כבש־האבן.

היה שקט. הגגות חלמו לבנבנות או כסויות צללים לאור־הירח. מתוך החדר בקע פתאם איזה רחש, מעין נגון עצור של הדוד, נגון שכאילו גונח הוא ומשקיט. זה שנים שזה רודף אחרי צל, מחכה הוא לכרך שיקראהו לרבנות, והכרך אינו בא; והוא מתנהג בחשיבות ובז לקטנות. כל צעד – הכרת ערך, כבד־ראש וקפאון־חיים. והכל מכבדים אותו – והלב שותק. והסבא צוחק גם מתוך שינה.

וחיים עושה את חשבון היום. איה רצונו? יום שלם תעה נדחף אחרי רמזי־חלומות. והנה הירח ועיניו מקפצות אל כל ניצוץ אור ופנת צל ורגליו אינן נשמעות לו. שם ודאי מחכה לו מירילי שוב. הוא יזהר עתה ממנה: אסור לרמס פרח זה שריחו לא בשבילו הוא. ברעיונו כאילו מפזז סבא, וידיו כאילו תומכות בסנטרו ונקפאות למבטו האלם של הדוד. והלילה הוא מלא אור ומושך – לאן? ושם הולך היאור ומשתפך עם המרחב – לתהום.

הוא נכנס הביתה. עיני הדוד הביטו עצובות והאורלוגין הישנים הכבדים ומכורסמי־התולעים והשנים – טקטקו וכאילו ענו לעיניו. חיים ישב על ידו שותק. אילו היה יכול לשבת פה בין שני אלה, מוּקף אויר בטחון דורות וחבת־משפחה. המנורה כאילו שקע אורה, והדוד קם ובאמוּץ פנים שקע שוב לתוך סוגיתו. הוא למד בנגון יבש וכאילו צרוד, ובחוץ ראה חיים לאור הלבנה יהודי עומד ומקשיב. ועוד מעט וכאילו ראש מתהלך על קַבַּיִם התנדנד לו הלאה וצללי ידים ארוכות ומרושלות התנועעו על פני האדמה הכהה. חיים הכיר את ההולך. זה היה הפרוש שחזר עתה משפת־היאור דרך השבילים הישֵנים. והוא נכנס עתה לבית המדרש לשכב שם על בגדו הישן על הספסל הקשה והיבש.

ובעבֹר חיים על פני חדר הזקנים רחשו שפתי הזקן בתוך שנתו: ילדים, ילדים! ולב חיים רחב ופחד. ואך בהכנסו לחדר הגדול מאחור לשכב, ראה והנה מירילי יושבה כשרק כתנתה לבשרה, ומביטה דרך החלון הסגור אל פני הירח.

י“ג–י”ד ניסן, תרפ"ב.