ב“העולם” גליון 7 ש“ז נדפס מאמר בשם “שאלת הפועלים בא”י” מאת הד"ר פאסמניק, והתיאורטיקן הציוני הזה – למרות מה שהשאלה הזאת לא נתבררה עוד, לפי דבריו, בספרותנו “מנקודת הראות הרחבה של כל עתידות היהודים” – בא ופותר אותה בחדא מחתא.

"את פתרון שאלת הפועלים היהודים בפלשתינא – אומר הוא – צריך לבקש בביטולה הגמור, היינו: שהקולוניזציה האגררית שלנו צריכה להתכונן באופן שלא תמצא צורך בעבודה של שכירים".

והנה, אילו לא מצאנו במאמרו של הד"ר פאסמניק אלא את הפתרון לשאלת הפועלים, ודאי שלא היה כדאי לנו לטפל בו, מאחר שפתרון מעין זה, אך ביותר ידיעת הענין והתעמקות בו וביותר הרגשת אחריות לדבריו שמענו מפי חברנו י. ויתקין (“הפועל הצעיר” גליון תמוז-אב תרס"ח), אבל המאמר הזה יש בו עוד איזה חדוש, שאיננו אצל שאר המציעים והמתבטא, לפי דעתי, במלים הקצרות האלה: “לכבוש את הפוזיציות הפנויות”, ובנטיה הזאת אנו צריכים להלחם בכל כוחנו.

אין לנו עתה אותו הנביא הגדול שיבוא ויגיד מה יהיה גורל כל תקותנו. יכול היות, שהיא אבדה לנו לנצח ויכול היות, שהיא מצאה לה רק עכשיו את בסיסה הריאלי. אולם בזה אין כל ספק, שהשתלשלות המקרים ההיסטוריים תהיה ברובה תלויה אך ורק בנו, כלומר ברצונו ויחסו של עמנו במובן היותר רחב של המלה הזאת. והילכך צריכים אנו, עכ"פ, לדעת ברור את מהותו של הרצון הזה, שהוא – גם בשלילה שלו וגם בחיוב – ממלא תפקיד כל כך חשוב בתנועתנו הלאומית. וידיעת מהותו של אותו הרצון אל נא תהיה קלה בעיניכם.

אחדים, למשל, מציוני מערב אירופה רוצים למצוא בא“י מקלט בטוח בשביל אותם היהודים, שהם יכולים ואינם רוצים, או רוצים ואינם יכולים להתבולל. אחדים מהם חפצים, פשוט, להושיט עזרה לאחיהם העניים ממזרח אירופה, ואם הללו מתעקשים ורוצים דוקא בא”י – הרי לכם א“י. הס”ד שלנו רוצים בא"י, מפני שפה – ככה אומר להם ההגיון שלהם – יהיה יותר קל לפועל העברי להשיג בהתפתחותו האקונומית את חבריו למעמד ולהקלט בתוך הפרולטריון העולמי – מה שבארצות אחרות אי אפשר. ואנחנו, עניי החומר ועשירי הרוח, שמעולם לא נסינו להתבולל, רוצים, פשוט, לשוב לארץ-אבותינו, ליצור שם מרכז לאומי בריא, שיוכל לאחד תחת דגלו את כל האברים המדולדלים ולהחיות את העצמות היבשות.

אצלנו אין, איפוא, שום כונות אַלטרוּאיסטיות. לא להושיט עזרה לעניים, לא לתקן את העולם במלכות שדי, כי אם, פשוט, לעזור לנו לעצמנו: לישר את גופנו הכפוף מנדודיו וטלטוליו הרבים, לאחות את נפשנו הקרועה לגזרים, להשתחרר מאותה השניות, מאותה העבדות, החיצונית והפנימית, המשפילה את ערכנו בעיני עצמנו ולהיות אנשים בני חורין.

כמה מיליוני יהודים תוכל א“י להכניס לתוכה? מה יהיו אותם התקונים הסוציאליים שיעשו בה? איזו תרבות מקורית ייצר הישוב החדש הזה? – כל אלו השאלות הן, לדעתנו, רק הלכתא למשיחא. ולעת עתה עלינו לאמץ את כל כוחותינו וליצור בא”י רוב עברי, בריא בחומר וברוח, שמציאותו והשפעתו בארץ תהיה מוחשית לכל.

כפי שתראו, לא הרי הרצון של אלו כהרי הרצון של אלו ולא הרי הרצון של שניהם יחד כהרי רצוננו אנו, ולפיכך מוכרחים גם הדרכים והאמצעים להיות שונים. מקלט בטוח בשביל אלה שאינם יכולים להתבולל, עזרה לעניים, מרכז לפרוליטריזציה – כל אלה אפשר למצוא, ע“פ אותם הסופיזמים עצמם, גם באפריקה וגם במושבות א”י המלאות נכרים, אולם ארץ אבות אפשר למצוא אך ורק בסביבה עברית גדולה בא"י, היוצרת את קניניה החמריים והרוחניים ברכוש עברי ועבודה עברית. וכשאנו רואים שגם פה הולך ונשנה אותו החזיון הרגיל בארצות הגולה, שהקפיטל העברי בונה בשביל אחרים ומחזק ידי אחרים, הרי יש לנו רשות להתמרמר על זה.

גם אנחנו, אמנם, מבינים שהמושבות הקימות עם שלשת אלפים משפחות הפועלים שהן מעסיקות, הן כאין וכאפס לעומת עתידות העם, אולם ההגיון איננו מחיב אותנו כלל לותר על הדבר המעציב הזה רק משום שאחרים כבר כבשו את ה“פוזיציות”, כשם שגם הד"ר פאסמניק לא יוַתר בודאי על קנית קרקעות רק משום שאחרים כבר רכשו אותם. קל מאד לבטל בהעברת קולמוס שלשת אלפים משפחות, אולם כשבאים להושיב אותן, הן עולות בדמים מרובים; ואם משלשים שנה של עבודה, מאבוד מיטב הכוחות, מתשעים מיליון פרנק – שהישוב אכל עד עתה, לפי דברי בקיאים בדבר – אפשר לפרנס עוד איזו אלפים אנשים, האם אין אנו רשאים לדרוש שאלה יהיו עברים ולא נכרים?

התורכים הצעירים, כשהם באים לדרוש בשבח הציוניות, אינם מעלימים כלל את כונתם ואומרים מפורש:

מפני שלתורכים דרושים אנשים וקפיטלים ומפני שהיהודים זקוקים למרכז בשביל הגירה – לכן הם מסכימים לציוניות. הם, הדיפלומטים המצוינים, שעבדו שלשים שנה עבודת מהפכה ושום איש מלבדם לא ידע את מעשיהם, הם יודעים להבדיל בין דיפלומטיה ובין שקר נגלה לעין. והדיפלומטים שלנו אומרים רק “לתפוס את הפוזיציות הפנויות” וחושבים בתמימותם שזאת היא דיפלומטיה, – כאילו יש באמת במלחמת הקיום “פוזיציות פנויות”.

ואולם אנחנו, שהננו רחוקים מדיפלומטיה מזויפת, נגיד ממש מה שאומרים התורכים הצעירים ביחס אלינו: אנחנו בודאי נביא תועלת לארץ, הממשלה בודאי תהנה מאתנו, אך כונתנו העיקרית היא לא לעזור לאחרים, כי אם לנו לעצמנו. אנחנו נגיד גלוי שמכל פרוטה, שאנחנו משקיעים בארץ, צריכים אנחנו להתפרנס ולא אחרים. מובן, שלא בדברים צריכים אנו להגיד את זאת, כי אם במעשים, כמו שאחרים נוהגים בנו. אצל הערבים אין לוֹזוּנג של כבוש עבודה, כי היא כבר כבושה לפניהם. ובכל זאת ינסו נא הדיפלומטים שלנו לקבל עבודה אצל ערבי בשביל יהודים – מובטחני שאם גם ישתמשו בכל אמצעי הדיפלומטיה, לא יעלה הדבר בידם, כי רגש אינסטינקטיבי בריא יש להם העומד ולוחש על אזניהם: ענייך ועניי עם אחר – ענייך קודמים.

ומה שמעניין הוא – אותו הביטול בנוגע לישוב הקים והבטחון הגדול לשנויים העתידיים. מבין אנכי עוד אותו בעל החלום הגדול, הד“ר הרצל, שראה בדמיונו אוצרות לאומיים וחברות גדולות בעלות מיליארדים המקימים ישוב במשך עשרים שנה. לו מותר היה לבטל את כל הישוב הנוכחי ולהאמין בתקונים סוציאליים בעתיד, כי במקום שהצבור בונה, הוא בודאי מכון את מעשיו אך ורק לטובת הצבור. מבין אנכי גם את היהודי הלאומי הגדול, אחד-העם, המאמין במציאות חלוצים בעם העברי, שיכלו להקים את הריסותינו לשמן: גם לו יש רשות לבטל את ה”יש" ולשים את מבטחו בעתיד, כי במקום שיש עובדים לשמה, שם בודאי הכל נעשה בהתאמה לצרכי הכלל. אבל אלה שאין בהם לא מגדולתו של הראשון ולא מאמונתו של השני, אלה, שכל הפרספקטיבה שלהם היא: קופה ריקה, שאינה מספיקה אפילו לשלם למאות הפקידים. ציוניים, אשר מרוב אהבתם לציון אינם חפצים לבוא ולראות בחורבנה – מהיכן אצלם הבטחון לבנינים מתוקנים בעתיד?

ואם לא כן, אם אוצרות לאומיים אין לנו, אם חלוצים לאומיים, שיחפצו לעלות אל הארץ ולקים במעשה מה שהם מדברים בפיהם – ג"כ אין לנו, אם כל עבודתנו הציונית במשך שתים עשרה שנה היתה רק פרזה ריקה, רק משחק בנאומים ובקומיסיות, הלא בהכרח צריכים אנו לשים את רוב מבטחנו בקפיטלים פרטיים, ואיה, איפוא, הבטחון שהקפיטליסטים האלה – אם יבואו הנה – יעבדו בעצמם ולא ישתמשו בפועלים? האין לנו יסוד להניח ממש את ההפך מזה?

אמנם יש שגם אנחנו עוד חולמים על מהפכה פנימית בהסתדרות הציונית, יש שגם אנחנו מאמינים כי ההסתדרות הציונית תחדל לשמש אגיטטור לאחרים ותתחיל בעצמה לעבוד בא“י, כל ההסתדרות בתור כלל וכל חבר וחבר בתור פרט. ואז הננו אומרים: שני תפקידים יש להסתדרות הציונית שיתנו לה את זכות קיומה: 1) כוח מאורגן ליצור “אגרו-פונד” גדול של מיליונים, אשר יתן את היכולת, לאנשים מחוסרי אמצעים ולפועלים שעבדו שנים אחדות בא”י, להתאכר. 2) לגזור – אַל תבהלו מפני המלה “לגזור”, כי זהו כוחה של כל הסתדרות פוליטית – על כל אחד מחבריה שיעלה לא"י עם כספו, עם ידיעותיו או עם שרירי ידיו ויהיה החלוץ במעשה, שאחריו יגררו היהודים שאינם חברים להסתדרות הציונית.

אולם אין אנחנו מעלימים כלל את עינינו מזה, שגם אם תמלא ההסתדרות הציונית את כל המוטל עליה – לא תוכל בשום אופן להוציא לפועל את כל עבודתנו הענקית העומדת לפנינו, ובהכרח תהיה רוב עבודתנו תלויה גם אז באיניציאטיבה הפרטית. ואם אותם האכרים הזעירים בגליל, שרבים מהם עובדים בעצמם ויודעים את העבודה, אינם יכולים למלאות את עבודתם בלי פועלים – על אחת כמה וכמה עבודה יותר קפיטליסטית של אנשים שלא הורגלו בעבודה, אשר גם אם יחפצו, לא יוכלו פתאום לשנות את חייהם ואת הרגלם – ודאי שכל עבודתם, הן מתוך הכרח והן מתוך רצון, תעשה רק ע"י פועלים.

זאת היא, איפוא, שאלת הפועלים בא“י בהווה וגם בעתיד, והיא תלך ותגדל בה במדה שתגדל עבודתנו, ותפתר רק ע”י יצירת מפלגה של פועלים שיראו את קיומם ואת עתידם בתור פועלים. אין אנחנו גוזרים גזרות על הפועלים שלא יחפצו להתאכר: גזרות כאלה הן רק בידי החיים. אולם קוצר ראות הוא לראות בהתאכרות את הפתרון לשאלת הפועלים ועבדות גלותית היא להתפשר עם הפועלים הנכרים, מפני שהם כבר כבשו את הפוזיציות.

תרס"ט