ב“הזמן” גליון 270 ש"ז נדפס מאמר בשם “לשאלת העבודה העברית בארץ-ישראל” מאת ארצישראלי. ואלמלי גם לא באה מערכת “הזמן” להעיד על הסופר הנכבד, כי הוא הנהו גם אחד מעסקני הישוב, אף אז אפשר היה לנו, בני ארץ-ישראל, לדעת פּי מי הוא המדבר אלינו דברים כאלה.

1. מתאונן הוא הסופר והעסקן על זה שבעלי “דת העבודה” כופים את ההר על הבעלים ומכריחים אותם לקבל פועלים עברים. כופים – במשמע שהללו באים ואמצעי כפיה ואלמות בידיהם. ואולם דברים אלה אינם נכונים ביסודם. המגינים על העבודה העברית בארץ-ישראל אינם משתמשים להגנתם בנשק אחר מזה שבו משתמש הסופר והעסקן להתנגדותו, לאמור – הם משתמשים בדעת הקהל. הם מבארים את דעותיהם בדפוס, קוראים לאספות פומביות ומשתדלים להוכיח לקהל את צדקת משפטם. כשראו, למשל, שסופר ידוע, שהוא גם אחד ממנהליו של מוסד ציוני, בונה את ביתו בידי לא יהודים, בשעה שביפו נמצאים עשרות בנאים עברים – קראו לאספה ועוררו את דעת הקהל נגד חזיון מוזר זה. אמצעי שאפשר אמנם להטיל ספק בתועלתו, אבל בכשרותו לא יטיל ספק שום איש תרבותי. בכל אופן כשר הנהו הרבה יותר מאשר האמצעי “לידות אבנים מאחורי הגדר”, שבו משתמשים אחדים מעסקני הישוב שלנו ביחס לאותם הדברים שאינם חביבים עליהם. וכאן צריך להוסיף שאף באמצעי זה – באספת מחאה – אין אנחנו משתמשים אלא במקרים יוצאים מן הכלל. כי אלמלי באנו לקרוא לאספות מחאה על כל חזיון ממין זה, היינו צריכים להתאסף פעמים אחדות ביום, וגם אז לא היינו מספיקים. הכל, איפוא, לפי מדת הנאשם, ואינו דומה סתם יהודי מן השוק, המתיחס באדישות לשאלת העבודה העברית, למנהל מוסד לאומי, המופיע בנידון זה בבחינת “חוטא ומחטיא את הרבים”, מאחר שכל יהודי פשוט מוצא סמוכין למעשיו באילן גדול זה.

2. נכון הדבר כי בעלי דת העבודה חושבים, שאלמלא צדקו מתנגדי העבודה העברית באמרם, שלנו היהודים אין כלל פועלים, כי אז היינו צריכים להניח שאין לנו גם צורך לבנות, לנטוע ולזרוע וכו‘. שהרי כל עצם הבניה אינו בא אלא בשביל לעשותנו לעם בונה ויוצר, ואם איננו מסוגלים לבנות בידינו ממש, הרי איננו ראוּיים גם להבנות. ואם חטא הוא להבנות מחורבנם של אחרים, חטא גדול פי-שבעה הוא להבנות מבנינם של אחרים. ותנועת עם, שיש ביכלתה רק לבצר בעלי רכוש אחדים על-ידי התאמצות האנרגיה של כל העם ועל-ידי השתמשות בעבודה זולה של בני עם אחר – תנועה כזאת לאו שמה תנועת עם, ולנו אין חלק ונחלה בה. יתר על כן: אנחנו חושבים כי עם, שיש בקרבו המון עובד, אלא שחסר הוא פקידים, רופאים, אינז’ינרים וכו’, אינו חדל עוד על-ידי זה להחשב לעם נורמלי; ואילו היה אצלנו ההמון העובד בארץ-ישראל כולו עברי והפקידים – מבני עם אחר, היינו בודאי מצטערים על זה, אבל היינו אז חושבים את האסון הזה לקטן ערך לגבי אסון של חסרון המון עובד. “אלמלי צדקו מתנגדי העבודה העברית”. אבל, לאָשרנו, אין הצדק אתם. יש די ידים עובדות עבריות בארץ-ישראל, יש די יהודים שאין להם אמצעי אחר לפרנסתם, מלבד עמל ידיהם, ואין להם מקום עבודה. וכל אותה המלחמה שנלחמנו באדון פ. וחבריו, לא היתה כלל נגד זה שהם אינם מחכים בבנין בתיהם עד שימצאו להם פועלים עברים, כי אם נגד זה שהם דוחים באַמַת הבנין שבידם את הפועלים ואת הבנאים העברים שישנם ומשתמשים, כאילו להכעיס, בעבודת נכרים.

3. מי שמשתמש במילה “שנוררות” ביחס לאלה שדורשים עבודה עברית, אם אינו מתכון לזיף את העובדות בכדי להקניט את מתנגדיו, הרי הוא מעיד על עצמו שאין לו כל הבנה בעניני הישוב וכל יחס אליהם. ומי שבא ואומר, כי הפועלים אוכלים את כספי הקרן-הקימת, הרי הוא מעיד על עצמו שאין כונתו אלא לזלזל בעבודת אחרים ולהוציא לעז על המוסד העוסק בעבודה זו. דומה הדבר כאילו היה בא מי ואומר: מכיון שהסניפים של האפ"ק מפסידים בזמן הראשון להוסדם, הרי זה אומר שהפקידים של הבנק אוכלים את כספי הבנק. ויכול היות שימצאו אנשים בשוק אשר יגידו ככה. אבל עסקן חשוב וסופר עברי, היודע חבלי יצירה מה הם, יודע בודאי גם כן שרבים וגדולים הם המכשולים הפנימיים והחיצוניים העומדים על דרך עבודתנו בארץ-ישראל, ושבכדי להסירם, דרושים רצון חזק, הרבה כוח ועמל והרבה כסף. ואם איזה מפעל ישובי מביא לנו הפסד בכסף, על-פי המושג המקובל בין סוחרים, הרי אין הפסד זה שוה בעינינו ולא כלום לעומת התועלת הלאומית שמפעל זה עתיד להביא לנו. וכל שכן שאין לזקוף את ההפסד הזה על חשבון הפועלים העובדים עד טשטוש הכוחות ומקבלים שכר קטן מאד, או – אם בבנק הכתוב מדבר – על חשבון הפקידים. שהרי אלמלי אפילו היה הבנק מפסיד בזמן הראשון להוסדו רק משום שלא היו לו בנקאים מומחים מן המוכן, והוא הוכרח לקחת אנשים מן הבא ביד ולעשותם לבנקאים – גם אז לא היתה לנו רשות להגיד שהפקידים אכלו את כספּו. אנחנו נאלצים להתחיל הכל מבראשית: ללמד פקידים שידעו לנהל בנק וללמד פועלים שידעו לנהל משק, כי גם אלה וגם אלה אי-אפשר לנו להביא מן החוץ.

תרע"ג.