ב“הפועל הצעיר” גליון 40 נדפסה ידיעה מרחובות על ההתנגשות שהיתה שם בין הערבים ובין היהודים ועל הרצח הנורא שקרה לרגל ההתנגשות הזאת.
נעשה הדבר לרגיל: מדברים על יוקר צרכי אוכל ודירות, על בתים לתימנים, על סופר, או עסקן שהזדמן וגם – על יהודי צעיר שנרצח לרגל תגרה, או נהרג בעת תגרה שבין הערבים והיהודים. חלל ערבי, שנמצא על אדמת היהודים, הוא תמיד ענין רב לענות בו: ידי יהודים אמנם לא שפכו את הדם הזה, אבל די בזה שההרוג נמצא על אדמתם, כדי לגרום צרות לאין סוף. הערבים ירצו לקחת את נקמת דמו. ומשום כך עובר רעד בכל גופו של הישוב העברי כשיקרה באיזו מושבה אסון כזה. לא כן הדבר בחלל עברי: הלזה אינו עולה ביוקר, אינו גורר אחריו משפטים וצרות, ואפשר תיכף לאחר הקבורה לשוב ל“סדר היום” הרגיל. וסדר היום הרגיל הוא, שלמחרת יום הקבורה, ולפעמים גם ביום הרצח עצמו, יבואו הרוצחים לאותה המושבה, שבה נעשה המעשה, ויתקבלו בה לעבודה בזרועות פתוחות.
ואמנם דם היהודים הוזל לא מאתמול, ויהודים מנשקים את ידי מכיהם גם הם לא חדשים אתנו; אולם מעולם לא הגיעו היהודים לידי ציניזמוס כשה שהגיעו אליו בארץ התחיה – ערבי הכפר זרנוגה שבו באותו יום לעבודתם ברחובות. ומחר, מחרתים יעלו פועלי רחובות הערבים לכרות את עצי האיקליפטוסים שגדלו בבית הקברות של רחובות, ורוצחו של השומר יעמוד על קבר קרבנו וישתקע במחשבות על העם המנוול הזה, שאין בלבו כל רגש כבוד לעצמו; ובשעה שהשמש המנצח על העבודה ירים את קולו בצעקת “יאלא”! יזרוק הערבי עליו מבט מלא משטמה ובוז, ירים את ידו ויראה לו על הקבר, כאומר: ראה, כוחו של מי גדול יותר.
ואַל תשכחו שברחובות אנו עוסקים. ו“אם בארזים נפלה שלהבת – מה יעשו אזובי-קיר?”
רחובות אינה נלחמת בפועלים העברים, רוב בני המושבה מודים בפרינציפ של עבודה עברית, בין אכריה אתם מוצאים גם מגינים על העבודה העברית בצורות שונות בספרות. אך למעשה אין בין רחובות ובין שאר המושבות ולא כלום: העובד במושבה הוא הערבי, ופועלים עברים נמצאים פה כמספר הדרוש בשביל לגרש את השעמום מהמושבה בכל ימות השנה, ובשביל שיהיה מי שיענה לקול צלצול הפעמון בימים יוצאים מן הכלל… ופועלים אזרחים אלה שקועים בכל מאדם בעניני המושבה: גנבה, או תגרה כי תקרה במושבה, מקורה האמתי הוא בפועלים האלה. ויש שמושבה מוציאה בשבוע אחד על הנהלת משפט סכום כסף גדול יותר, מכפי שצריך לעלות עודף המחיר של העבודה העברית במשך כל השנה.
מובן מאליו שאין איש חושב כי העבודה העברית יכולה לערוב לזה שלא תקרינה תגרות, ואוי ואבוי לכל עבודתנו הישובית, אם יש בה מקום למלחמה לעבודה עברית, להגנה עליה ולהשתמשות בנמוקים כאלה. ואולם, אם שפה אחרת נעשתה לבלתי מובנת לחלוצי התחיה, הרי צריך כל על פנים ששפת השוט תהיה מובנת להם, שיפקחו את עיניהם לראות עד כמה בניננו כולו ישאר תלוי על בלימה, אם לא נשתדל בעוד מועד שכל מה שיש במושבה יהיה אך ורק בידינו, ושבמקרים יוצאים מן הכלל יהיה לנו כוח כמותי גדול משלנו, אשר ידע להגן על מה שרכשנו לנו.
ומקרה נורא זה שברחובות היה לו גם סוף קשה, שאף עליו אי-אפשר לעבור בשתיקה. למחרת, בשעה שהמת היה מוטל לפני כל בני המושבה מוכן לקבורה, ולבות כולם נלחצו מכאב, צער ובושה, בשעה שכל אחד מבני המושבה הרהר בודאי בלבו: אולי ידינו שפכו את הדם הנקי הזה, אולי אנחנו ביחסנו לעבודה העברית גרמנו למצב זה – באותה שעה התפרץ הצער התוסס מתוך לבות אחדים מן הפועלים, ומבול של דברי תוכחה נשפך על בני המושבה – דברים שהיה בהם כדי להעליב ולהכאיב את השומעים עד עומק הנפש. “אין אדם נתפס על צערו”, מאמר מפורש הוא; אך “לא תעמוד על דם רעך” אף הוא פסוק מפורש הוא, ויותר מדי קשיות לב דרושה בשביל לדבר אל בני אדם בשעה כזאת דברי תוכחה כאלה. כבחיי הצבור, כבחיי האדם הפרטי, יש רגעים שגם זדונותיו נחשבים לו כשגגות, והוא אז טעון רחמים ולא תוכחה. והרי אי-אפשר שבני רחובות לא הרהרו באותו רגע בתשובה ולא הכו על לבם “על חטא שחטאנו בעבודה זרה”; צר מאד שחברינו לא נזהרו בדבריהם ויצקו כל כך הרבה טפות רעל לתוך נשמותיהם הכואבות.
ואי-אפשר כאן לבלי לנגוע בעוד חזיון אחד, על כל פנים לנגוע בו, אם כי הוא דורש שידברו עליו הרבה והרבה. במצב פראי זה, שבו נמצא עם הארץ, אין הוא מסוגל להבדיל בין גנבת אשכול ענבים ורציחת איש באופן האכזרי ביותר. את המצב הזה עלינו לזכור ולהזהר מלהוציא את בנינו להורג בעד אשכול ענבים. לא זהו הגבור שחייו הם תמיד הפקר, כי אם זה שיודע להפקיר את חייו בשעה הצריכה לכך. ברגע שעומדים פנים אל פנים עם המתנקש בחייך, קשה לחשב חשבונות ואין גם צורך בחשבונות. “הבא להרגך – השכם להרגו!”, ואולם במלחמת ההגנה התמידית דרושה שיטה של חסכון הכוחות – שיטה המוקירה את חיי האדם ואינה מוציאה את כוחותיו לריק. והגיעה, כמדומה, השעה להכריז בקולי קולות על האמת המרה הזאת: הרבה מהקרבנות שנפלו בשנים האחרונות על שדה הישוב שלנו, שיטת הפזרנות פגעה בהם.
עקומי המוח וסתומי הלב יתנפלו אמנם על האמת הזאת וירצו להשתמש בה לשיטתם הם – לשיטת השמירה והעבודה הנכרית. אך דבר זה אינו יכול בשום אופן למנוע בעדנו מלבדוק את הפרצים שבפנים. כי לא לזכות את שיטתנו בעיניהם של אלה אנו מתכונים, כי אם לזכותה קודם כל בעינינו אנו, לעשות אותה לנכונה יותר, למועילה יותר למטרתנו.
תרע"ג.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.