(מזג טוב)
בדברים נכונים הגדיר שמואל טשרנוביץ עצמו את טיבו ומקומו בספרות העברית בהקדמה לספרו “עם שחר”, קובץ מאמרים ומסות, שיצא בשנת תרפ"ז ושלא הוערך בשעתו כראוי לו: “לי היתה הזכות להיות אחד מן המפרשים של הרגש הנעלם, אשר עם הופעת הציונות המדינית התפרץ בכל עזוזו והדרו והניח את חותמו על כל התקופה”. “אולי לא חדשנו הרבה. מצאנו שדה נחרש על ידי אבות התנועה של חבת ציון. רבים מהרעיונות שהיינו מפרשיהם הובעו כבר בצורות שונות ובאופנים שונים… אבל גם אנו, העובדים בשדה העתונות העברית, מלאנו תפקיד קשה ורב האחריות של הפצת הרעיון ושל יצירת דעת קהל ציונית-לאומית. עוררנו, דפקנו על הלבבות והכנסנו את הקריאה הצנועה של יוצרי תנועת השחרור היהודית אל הלבבות. ולפרקים העזנו לחלום ולקרוא שם לדברים שהיו גנוזים אך במחשבת הראשונים”.
אותו קובץ – המעט מן המעט ממה שכתב בשלשים שנות עבודתו הספרותית: דברים רבים “אבדו ממנו בימי נדודיו הרבים מארץ לארץ ומגבול לגבול”, ורבים נפסלו, “מתוך שלא נאמרו אלא לשעתם” – נותן “מושג על שתי התקופות הגדולות, הקצרות וארוכות, שבהן עברו חיינו בדור הזה: תקופת החשכה האיומה, ימי המעבר והפרעות הנוראות ברוסיה, ותקופת עלית השחר מבין ערפלי עב ודם, שבה נתגלה הקץ וצמחה הגאולה”. “מתוך יגון הגלות המרה התפרצו לפרקים גם נימים של שירת בטחון ותקוה, אחרי שנתגלה הכוכב הנעלם שבקשנוהו במשך דורות”.
*
טשרנוביץ היה חוזה באותו כוכב הגאולה, עושה את שליחותו ומפרש את דרכו ומצותו לרבים. הוא היה שמש נאמן לאור החדש, רק שמש ושליח נאמן וזריז – ליותר מזה לא נשא את נפשו; בגדולות לא הלך. והיא – היא גדולתו. “כי שום משרה אינה נותנת יותר אושר מזו של שמש לאור”, אומר הרצל ב“מנורה” שלו.
הוא קבל עליו את השמשות וקיימה באהבה וברצון, בשמחה ובלב טוב, בלי להחזיק טובה מרובה לעצמו, בלי תלונות ודקלמציה של “קרבן”, בלי “הנני” של שליח צבור, בלי פוזה ומחוג. שמואל טשרנוביץ היה אדם עממי פשוט וטבעי, בלי “תכנית” וכוונת מכוון, היה מעורב בדעת וברצון עם הבריות, יודע ומחבב את המוני העם, מבין לרוחם, מכיר את חייהם וצרכיהם, משכיל אל ההמונים ולא עליהם.
*
ומכאן מדה גדולה של וותרנות, של פשטנות עממית כדרך החסידים הראשונים, המתרחקת מן ה“למדנות” ואינה נשבעת ל“שולחן-ערוך” קבוע ומקובל. אותה מדה של וותרנות עממית הגיעה לפעמים לידי חולשה של הסתגלות. טשרנוביץ לא היה מן השוחים נגד הזרם, לא ידע להאבק עם ההמונים, דוגמת התאבקות האמן עם חומר היצירה שלו, אלא היה מוסר את נפשו לנחשולים ללא מרידה וללא התנגדות. בעל מזג טוב ביותר היה האיש, נוח לבריות ואומר “הן” מטבעו. איש המרץ והמעשה הזה לא היה מעולם איש מלחמה. ולא מתוך פחדנות ומורך לב, וודאי ובודאי לא מתוך חשבונות „מעשיים", אלא מתוך מזג טוב ולב טוב, מתוך סלחנות וּותרנות של בעל עין יפה היה מסתגל, ממילא ומתוך פשטות טבעית, לסביבה. מכאן אותן החליפות והתמורות, אותן תופעות החולשה בדברים שבדעות ובתכנית-מפלגה בימי נעוריו של טשרנוביץ, שבן-ציון כץ מספר עליהן ברשימתו.
*
ואם ביחס לדברים שבאמונות ודעות, המחייבים את החוסן ואת התקיפות ואת העמידה על הדעת, היה בה באותה מדה של מזג טוב גם צד שלילי, הרי בדרך כלל יצא הפסדה בשכרה בעבודת יום-יום, עבודת העתונאות ועבודת הצבור, שעבד טשרנוביץ בלי הרף ובלי ליאות במשך עשרות שנים. אותה המדה הגדולה של חבירות ועבודה מתוך חבירות, של הכשרון לעמוד ולעדור במערכה, להכנס לתוך המעגל ולמשוך בעול בתוך השורה – אותה מדה גדולה, שאנו, עם האינדיבידואליסטים שאין להם תקנה, לא נתברכנו בה ביותר, – ניתנה לשמואל טשרנוביץ במדה גדושה. ימים רבים ניתן לי לעבוד אתו במחיצה אחת, מתחילה ב“העם” המוסקבאי ואחרי כן ב“הארץ”. ובמשך כל הימים האלה לא נתקלתי ולא נפגעתי אך פעם אחת בשכנותו באותן הבליטות והזיזין של “האישיות”, שכמעט אי אפשר בלעדיהם בעולמנו. שום עבודה לא היתה קשה לו, שום דבר לא היה לו שלא לפי כבודו או לא לפי רוחו, שום קושי לא הפחיד אותו ושום טורח ועמל לא הוגיע אותו. תמיד, בכל עת ובכל שעה, היה כל אחד מחבריו יכל לסמוך עליו ולהסתייע בעזרתו. וכעבודתו העתונאית כך גם עבודתו הצבורית. מדבריו של חברו לעבודה בועד הלאומי, ד"ר טהון, אנו למדים, כמה הועילה אותה מדה טובה של טשרנוביץ לעבודתו הצבורית בתוך רשותו של הועד הלאומי.
*
אבל אף לשמואל טשרנוביץ הגיעו ימים, שאותה מדת הוותרנות והבזבזנות הרוחנית של בעל מזג טוב, – של אדם, אשר כח הפעולה ורצון הפעולה שלו אין לו השמירה המעולה והריגולטור ההכרחי של איגואיסמוס טבעי – הביאה אותו סוף סוף לחשבון נפשו ולחשבון עולמו שלו. כבר ספרו אחרים בגליון זה, שבקיץ של אשתקד החליט לעזוב את עבודתו הצבורית והעתונאית ולהפנות לעולמו הפנימי שלו, לספק צורך דעת ומדע שהתעורר בנפשו. אבל לא אסתייעא מלתא. יש סמל טראגי בדבר: בה בשעה שהחליט לשנות את אורח חייו נטרף עליו עולמו, נפסק פתיל חייו. דומה כאילו עם פרישתו מן העתונות ומעבודת הצבור פרש מיד גם ממקום-חיותו וממקור-חיותו. דומה כאילו אי אפשר היה לו לשמואל טשרנוביץ, העתונאי והעסקן הזריז והשקדן, לחיות אף יום אחד מחוץ ל“אלמנט” זה, כשם שאי אפשר לו לדג לחיות אף יום אחד ביבשה.
נטרפה עליו השעה, ואנו קפחנו חבר יקר, עובד נאמן, זריז, חרוץ ורב פעלים, שמעטים דוגמתו, – אדם המבורך בברכתה של עממיות טבעית וראשונית בעל עין יפה ולב טוב, המעורב בדעת עם הבריות ומשמש את האור לתומו, בשמחה ובאמונה.
סופרים גדולים ועסקנים גדולים מטשרנוביץ יש לנו בעולמנו; אבל אדם יקר, נאמן ובעל מזג טוב ושמח לעשות טוב בכל עת ובכל שעה, לא הניח לנו כמותו.
וי להאי שופרא!
“הארץ”, כ“ב תמוז תר”ץ, 18.7.1930
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.