ההנהגה הציונית הפסיקה את העליה הקטנה לארץ-ישראל. היא עשתה את הצעד הזה – נגיד גלוי – לא רק מתוך חוסר אמצעים (על חוסר אמצעים יש להצטער, אבל אין להאשים), אלא, בהרבה, מתוך הבנה מיכנית בעצם הנדון וחוסר יחס בלתי אמצעי אליו, ובמקצת גם מתוך רצון לשלם למנהיגים האמריקנים את המס שהם דורשים.

על המעשה הזה אפשר היה, וצריך היה, לכבוש את הפנים בקרקע ולשתוק, לולא השתדלו אחרים, להיפך, להרים את ראשם ולהכריז על חוסר האונים בעל מעלה יתירה וחיוב גדול.

העתון הרשמי של ההסתדרות הציונית, “העולם”, יצא במאמר הראשי “העליה” להצדיק את מעשי ההנהגה. בכובד ראש עומד בעל המאמר ומלמד בינה לתועי דרך. “בנוהג שבעולם” – אומר הוא – “הרוצה לבנות בית, צריך שתהיה לו קודם כברת ארץ, חומר ולבנים וכל המכשירים הנחוצים, ורק אחרי כן יכול הוא לקרוא לפועלים, כי – אם יקראם קודם, נאלצים יהיו לשבת בחיבוק ידים ויגרמו לו איבוד זמן וממון”. ומתוך שלהסתדרות הציונית אין עדין כל הדברים הטובים הנ"ל “צריך לעכב את ההגירה בכל האמצעים שאפשר”. “העולים יפתחו את הארץ, זוהי אמת, אך לא עולים בידים ריקות, אפילו אם כוחם איתם, כי אם עולים בכסף”.

ככה כותב העתון הרשמי של אותו המחנה, אשר טרם תהיה לו עוד “כברת ארץ” באיזו פינה בעולם, טרם יהיו לו עוד “חומר ולבנים”, העיז לחרות על דגלו “בנין בית לאומי לעם ישראל בארץ-ישראל”, והכריח גם אנשים מדיניים ומעשיים שלא מבני ברית להאמין באמיתו. ככה כותב העתון של אותו המחנה, שכל האקטיב שלו בארץ-ישראל, שעליו הוא נשען בדרישותיו ובשמו הוא דוגל כלפי חוץ, נוצר על-ידי חלוצים שהיו מחוסרי כל אמצעים ומחוסרי כל הכנה ואשר לא ידעו אפילו מראש איפה יניחו את ראשם. ודברים כאלה נכתבים לא באיזו פינה נידחת, כי אם במרכזה הכי גדול של אירופה, במקום שהעבודה הולכת וכובשת שעה אחרי שעה כיבושים עצומים בשלטון הרכוש והמדינה, ובזמן שמרגע לרגע הולך ומתגבר הפחד מפני הסערה העלולה היום, או מחר להתחולל גם מסביבנו ולטאטא במטאטא השמד את כל “גשר הניר” שלנו.

ואם יתקוף עליכם הפחד שמא תאחרו את המועד וביום דין לא יהיה לכם בשם מי ובשם מה לדבר – אל תדאגו לכך, יש בפי כותב המאמר תנחומים: “אם חכינו אלפים שנה, אפשר לחכות עוד” – אלפים שנה…

ואמנם, מהלך רעיונות זה של “חכינו ונחכה” אינו זר ואינו חדש במחננו. אך מה עלובה וירודה היא דרך ההתפתחות שלו. הראשון שדרש לחכות היה אחד-העם. הוא דרש לחכות עד שיוכשרו הלבבות, עד שנכין את העם. בזמנו היו עוד הלבבות – העם – הבסיס להצלחתנו. אחריו בא הרצל ודרש לחכות עד שינתן לנו צ’רטר על הארץ. אחרי הרצל בא וולפסון והוריד אותנו עוד שלבים אחדים והעמיד את הצלחתנו על רווחים: כשאפשר יהיה לעשות בארץ-ישראל עסקים מכניסי רווחים, אז נתחיל לעבוד. עתה קמו יורשים של האחרון ורוצים להעמיד את הציונות על חנונות פשוטה: אם תחית השפה בארץ-ישראל תעלה בסכום כזה וכזה, הרי היא שווה, אבל אם היא עולה למעלה מסכום זה, אין היא כדאית שנטפל בה. אם העבודה החקלאית בארץ תוכל להתקיים ב“פסיק רישיה”, מוטב, ולא – אין היא שווה את תשומת לבנו; ומה שנוגע לעליית חלוצים לארץ-ישראל, הרי זה ענין שכולו הפסד ואינו כדאי שיעסקו בו.

ואם אינכם מסתפקים בטעמים המסחריים, הרי באים אליכם בהוכחות מהפוליטיקה: “כל העבודות הציבוריות של הממשלה, שכל כך מרבים לדבר עליהן, זקוקות לזהירות יתירה, כי, על-פי-רוב, אינן נכנסות כלל לחוג עבודת הציונות, משום שהתועלת היוצאת מהן לא לנו היא, כי אם לעם הארץ”. ולפיכך – לפיכך מוטב שיעסקו בעבודות אלו עשרת אלפים מצרים מאשר עשרת אלפים חלוצים, ואז, אם ירצה השם, תהיה העבודה הזאת בוודאי לתועלת לנו.

זהו שאמרתי: “הבנה מיכנית בעצם הנידון”, כי אין האנשים הטובים האלה מבינים מה שסחים אליהם. הרי לא צריך דווקא לשבת בגרט רסל סטריט¹⁾ בכדי להבין, כי בשעה שאין להסתדרות הציונית אמצעים גדולים, אין היא יכולה לעשות התיישבות בארץ. את הדבר הזה מבינים אפילו “הפועלים” במרכאות. ואולם, אנחנו מבינים עוד דבר אחד: בארץ הולכות ונעשות עבודות שונות בסכום העולה אולי על מיליון לירות לשנה, ובהן עוסקים הרבה אלפי מצרים, שהארץ אינה מחויבת לכלכל אותם ושהם אינם זקוקים לה, כי יש להם בארצם די עבודה, ובעבודות אלו אפשר לכלכל הרבה אלפי חלוצים, אם אנחנו מצידנו ניתן את הסידור הדרוש לכך. במלים אחרות: גם בתנאים הנוכחים אפשר להגדיל את היישוב שלנו בכמות ניכרת, בלי אמצעים גדולים מצידנו. והעבודה הזאת, לא רק שאינה עלולה לשמש מכשול להסתדרות הציונית בדרכה לחיפוש אמצעים, כי אם אדרבא, תתן לה בסיס מוסרי לכך, כי הרי לא לשם הוצאות סתם היא דורשת את האמצעים, אלא לשם יישוב אנשים, שהכניסה ושהיא מכניסה לארץ. אנחנו לא עסקנו בשאלה: אם העבודה הזאת תביא לנו תועלת, כי יודעים אנחנו, שאם גם יתברר לנו ההיפך מזה, אין בכל זאת בידינו להפריע בעדה. ולעומת זה ראינו את התועלת הגלויה בזה, שהישוב בארץ יוקטן באלפים אחדים מתחרים זולים ויגדל באלפים אחדים יהודים – תועלת, ששום חכמה דיפלומטית לא תצליח לבטל אותה בעינינו. אם גם לזה איננו מסוגלים: לקבל עבודה מאחרים ולנהל אותה – לשם מה הוא, איפוא, ועד-הצירים וכל המכונה ההסתדרותית?

עתה באים אלה ורוצים להוכיח לנו, כי אדרבא, חוסר האונים הזה הוא הוא העתיד להציל את הפוליטיקה הציונית ואת העם העברי. ואחד מחברי המשלחת הציונית אומר בהכרת ערך מיוחדת: “אנחנו באנו לעשות כאן את התיקונים הדרושים, הננו מקווים לעשותם בהסכמתכם, ואולם יש בנו די כוח והכרה לעשותם גם למרות רצונכם”. והתיקונים הדרושים בארץ עתה, בימי התחלת הבנין, מה הם? להפסיק את עבודת החינוך, או להעמיד אותה בתנאים כאלה שהיא תחדל מאליה. להפסיק את העליה אל הארץ ולהמית כל עורק שעודנו דופק ביישוב.

אכן, אם זהו עתה המהלך החדש בציוניות, ועליו מגן עורך “העולם”, אז וודאי שאין לנו על מה להתווכח.

תרפ"א