א

במשך ששת החדשים האחרונים עבד “הפועל הצעיר” עבודה גדולה וחשובה. כוונתי לעבודת סדור העליה בחוץ-לארץ וסדור העולים בעבודה בפנים הארץ. את העבודה הזאת לא מסר מי שהוא לידינו ולא במקרה היא באה אלינו. אין זה מקרה שהוא נמנע מלחפש תשובה על עמדתנו הדלה והריקה בארץ באספות מחאה ובעבודה פוליטית מחוסרת כל כוח, וחפש אותה בעיקר בחזוק ישובנו ורבוי כוחות העבודה בו. זוהי עמדה עקבית, שראשיתה נעוצה באותה האידיאולוגיה, שבה הופיע “הפועל הצעיר” על הבמה הצבורית לפני חמש עשרה שנים – אידיאולוגיה אשר יותר משנשנתה בכתב, נחרתה בלבו ונבלעה בדמו של כל אחד מנושאיה.

ואולם, הדברים האלה נאמרים רק בדרך אגב, ומטרת דברי הבאים לתת דין-וחשבון לעצמנו על מה שעשינו עד כה, ולחפש מתוך הנסיון את דרכנו בה נלך בעבודתנו להבא.

ועבודתנו עד כה – שתי מגרעות בה הדורשות תקון ושנוי יסודי:

החומר האנושי. במדה והעליה מתרחבת, מתרבים הטיפוסים השליליים בשורות העולים – אנשים שיש להם בודאי הזכות הגמורה, כמו לכל יהודי, לבוא לארץ-ישראל, אלא שאין להם כל יכולת, מפני סגולותיהם הנפשיות (ולפעמים גם הגופניות) ויחסם לעבודתנו, להמצא כיום בשורות הפועלים הבונים. המניע היסודי לבואם הנה הוא הכוח הדוחף משם, אך כוח מושך כאן – במקום שלהסתדר אפשר רק בעבודה גופנית קשה ובתאי חיים לא-נוחים אין בשבילם, ונוח היה על כן, גם להם וגם לצבור הפועלים פה, שלא יבואו כלל. לו היתה עליה גדולה, לו היו באים בעשרות אלפים, היה הדבר נראה כטבעי, אם בתוך עשרות אלפים ימצאו אלפים שלא הסתגלו ויצאו – השפעתם לא היתה ניכרת כל כך. ואולם כיום, בשעה שהעליה היא עדיין קטנה, וכל יחיד בולט בה וניכר, ביחוד היחיד הצעקן והמבליט את עצמו, הרי חלק זה מכניס לא מעט בלבול לתוך שורות הפועלים ופוגע לא מעט בכבוד העבודה והעובדים.

וידעתי, אמנם, כי לא קל הוא לתת פתרון לשאלה הזאת. המסדרים את העליה בחוץ-לארץ מוכרחים להתחשב לא רק במה שנחוץ לנו בארץ-ישראל, כי אם גם בגורמים אחרים. בהיותי שם התרעמתי אף אני על החבר הנוהג הקפדה יתרה בבחירת החומר האנושי. מוזר היה הדבר בעיני, מבחינה אנושית מוסרית, לשאול איש אם הוא יודע עברית, אם הוא רגיל בעבודה, ואם הוא מכיר את המצב בארץ וכו', בשעה שהלז עומד ומתחנן על נפשו. ואולם כשמפנים את תשומת-הלב מהמצב שם למצב שלנו פה, מתברר תיכף שדרך כזו, דרך הצלת נפשות סתם, בלי קשר עם עבודתנו פה, לא תתכן בשבילנו, ושאם לא תהיינה אצלנו הזהירות והבחירה הדרושות, נצטרך בעתיד הקרוב ליסד כאן באופן מקביל ועד-יציאה, שיטפל ביציאתם של אלה שבעמל רב הבאנום הנה. עלינו איפוא, להגיד לעצמנו: לפנינו שני אנשים, שניהם צריכים להציל את חייהם משיני האריות, אך האחד דרוש לבניננו בארץ והשני אינו דרוש לו, כי אינו מסוגל לו. לוא היתה היכולת בידינו להציל את שניהם, היינו בודאי מחויבים לעשות את זאת בלי כל חשבונות, ואולם מכיון שבמצבנו הנוכחי, בשעה שיכולת הקליטה של הארץ עדיין מוגבלת מאד, יש לאל ידינו להציל רק את האחד – נציל על כן את זה שהוא דרוש לבניננו, ומוטב שהאניה תביא מאה איש, המסוגלים לא רק להגדיל את כמותנו, אלא גם להשביח את איכותנו, מאשר מאתים, שמאה מהם עלולים לפגום את איכותו של צבור הפועלים בארץ.

סדור העולים בעבודה. הלכה מוסכמת היא, כי העליה לארץ-ישראל צריכה להסתדר, להתנהל ולהתכלכל, מראשית צעדיה ועד הסדור בעבודה ועד בכלל, על-ידי ההסתדרות הציונית ועל חשבונה. ואני איני בא כאן להרהר אחרי הלכה זו, כמו שבכלל איני עוסק כאן בשאלת העליה “בהא הידיעה”, זו הדורשת יכולת גדולה ושלעת עתה עדיין לא התחילה. כל דברי מכוּונים רק לאותה עלית החלוצים הקטנה וההדרגתית, שאנחנו מטפלים בה. עליה זו, מתוך שהיא קודמת לעליה אחרת, גדולה ממנה, ומשמשת בסיס לה, הרי ודאי שהיא דורשת טיפול וטיפוח מרובה. אך דווקא משום כך, דוקא משום שאנו מיחסים לה תעודה מיוחדת, עלינו לנהוג בה זהירות יתרה. ומהנסיון למדנו, כי טוב להכניס את החדשים לעבודה מחוץ לתקציבים, ושעשרים צעירים אשר הזדמנו לפונדק אחד ואמרו לעצמם: הנה ונהיה לקבוצה, אינם נאמנים עוד עד כדי שימסר לידם משק ותקציב תיכף לרדתם מעל האניה. מדרך כזו לא יוטב לא להם ולא לרעיון הקבוצות. אמנם יש בין העולים קבוצות מעטות אשר הספיקו להתנסות בכל מיני נסיונות שבעבודה, במשק ובחיי הקבוצה, והם מוכשרים לקבל משק ולנהלו על דעת עצמם, ואולם, רובם הגדול של העולים המסודרים בקבוצות יודעים אך מעט מאד על חיי עבודה, ועוד פחות מזה – על מהותה ותכנה של הקבוצה. אלה הם על-פי-רוב צעירים טובים, אידיאליסטים אשר אחרי שיסתגלו לתנאי העבודה והחיים בארץ ישמשו בודאי חומר טוב לקבוצות, אך אם נסדר אותם סמוך לבואם, נהרוס בזה את כל היסוד של הקבוצות ואותם עצמם נביא במהרה לידי יאוש. טוב, על כן, גם להם וגם לעבודתנו, שצעדיהם הראשונים בארץ – לכל הפחות במשך שנה אחת, שנת ההסתגלות לעבודה ולחיים החדשים – יעשו עד כמה שאפשר מחוץ לתקציבים ומחוץ למשקים של הקבוצות.

מלבד זה אסור לנו לשכוח, כי אי-אפשר לדבר על עליה גדולה ועל בנין הארץ, ויחד עם זה להצטמצם רק במקצוע אחד של עבודה – המקצוע הכי עיקרי אמנם – החקלאות. כי אף החקלאות עצמה דורשת יצירת תנאים סביבה – יצירה המסתעפת לכמה וכמה ענפי עבודה, שבכולם עלינו להשתתף השתתפות גדולה וניכרת, ושכולם דורשים אלפי ידים עובדות. כמו כן אי-אפשר לדבר על עליה גדולה ולוותר יחד עם זה על העבודה אצל יהודים, שישנה בארץ בשביל הרבה אלפים ידים עובדות, ושאין אנו בני חורין להפטר ממנה.

על צבור הפועלים בארץ ליצור חוק, שכל פועל חדש הבא לארץ, מחויב, לכל הפחות במשך השנה הראשונה, לשאת בעול כל עבודה שתדרש ושתמצא באותה שעה: סלילת דרכים, חיצוב אבנים, בניין בתים, עבודה ברכבת, בנמל, במושבות וכו'. דבר זה אינו צריך להעשות בדרך אגב וכתוצאה של משבר ושל חוסר תקציבים, כי אם בשיטה מסויימת וברורה, זו שלא נבוש לכנותה בשמה הנושן: “כיבוש עבודה” והבראת היסוד הכלכלי שלנו בארץ, שתמיד זמנה, אפילו שלא בימי משבר.

לפי הכרתי העמוקה יכולים להכניס לארץ תיכף, לכל הפחות, עשרת אלפים איש ולהעסיקם בעבודה מחוץ לתקציבים של ההסתדרות הציונית, על-כל-פנים מחוץ לתקציבים גדולים. עליה כזאת יכולה להסתדר, רובה ככולה, בעבודות קבלניות אצל הממשלה. בשביל לכלכל את העבודה בשיטה ובסדר ולהוציא ממנה את התועלת האפשרית ביותר, דרוש הון חוזר של מאה אלף לירות מצריות, שחלק ממנו יוצא כל כלי עבודה שונים ועל כלכלת האנשים בימי העבודה הראשונים, עד שהם מקבלים את שכרם, ומהחלק השני יָוסדו משקים חקלאיים, שהם מותאמים למטרה אחת – לספק את צרכי המזון לעובדים בקבלנויות השונות. העבודה מוכרחה להסתדר ככה, שהסכום של מליון לירות מצריות, בערך, אשר יעבור לידי העובדים שלנו, יכנס ברובו הגדול לרשותנו ויבסס את מצבנו הכלכלי בארץ. אך לעבודה הזאת צריך לגשת לא בראש מורד של ימי משבר ובלב כואב על שמוכרחים לשלוח פועל אל הכביש, כי אם בהבנת הערך הגדול של הכיבוש, בחדות יצירה, והעיקר, בהכרה, שמיליון הלירות אשר יעברו מתוך העבודה בארץ לרשותנו אנו, יבססו את עמדתנו הכלכלית הרבה יותר מסכום כזה, שיבוא לידינו מאמריקה ויעבור לרשותם של אחרים בעד צרכי אוכל שונים.

מלבד ההון החוזר האמור, שאינו נכנס בגדר של תקציבים ושבכל ארץ מסודרת, במקום שיש בנקים ראויים לתפקידם, אין קרדיט כזה דורש השתדלות מיוחדת, נחוצה תהיה לנו עוד קרן מיוחדת, שאינה חוזרת, בשביל עזרה מדיצינית, מורים לעברית, קלובים, סיפריות וכו'.

בסדור העולים בעבודה מחויבים אנו, כאמור, להכניס בחשבון גם את המושבות הקיימות. אמנם, הרבה שנים נסינו לחדור לתוך חומה סגורה זו בשבילנו והעלינו חרס בידינו, אך נכון הוא גם זה, שבזמן האחרון הזנחנו את המושבות לגמרי והדברים הגיעו לידי כך שהתחלפנו בטענות: עד הזמן האחרון היה הפועל העברי מחרם במושבה, מחרם לא על-ידי הכרזה פומבית, כי אם למעשה, עתה טוענים האיכרים שהפועלים החרימו אותם ואינם רוצים לעבוד אצלם. ויש מקצת אמת – אמת פורמלית, אמנם – בטענה זו: יש בין החדשים כאלה שהעבודה במושבה פסולה אצלם למפרע, כשם שהעבודה בקבוצה קדושה אצלם למפרע, בלי שידעו הרבה על ההבדל שיש בין שתי אלו.

לנסיון הזה צריך עתה לגשת מחדש בהתאמצות גדולה, אך שוב לא מתוך הכרח המשבר, כי אם מתוך צורך להכניס פועלים חדשים לעבודה החקלאית, כדי שילמדו אותה, ומתוך הרצון שכסף היהודים לא יוּצא לרשותם של אחרים, כי אם יבסס את מצבנו אנו בארץ. ואני מאמין, שאם נתייחס לעבודה הזאת ביחס חיובי ונכריז עליה כעל עבודת חובה, נוכל גם פה להצליח במדה ידועה. במשקי הפלחה אפשר להכניס פועלים שנתיים, וצריך להשתדל שאף משק עברי אחד לא ישאר בלי פועל עברי. מה שנוגע למושבות הנטיעות, הרי צריך שוב להעלות על הפרק כל אותם האמצעים שהם עלולים להקל את תנאי קיומו של הפועל שם, כמו: מטבחי פועלים, מכבסות, דירות וכו' – כל אותם האמצעים שכבר התיישנו, אמנם, אבל רק בפרוגרמות הכתובות, כי למעשה לא השתמשו בהם מעולם במדה ובצורה הדרושות. אחד האמצעים לאפשרות קיומו של הפועל בעבודה, צריך להיות סידור קבוצות חקלאיות על אדמה חכורה, שיש להשיג בכמות הגונה בכל מושבה גדולה, עם משקים מותאמים לצורך זה: לשמש “משביר” למטבחי הפועלים במושבה.

בהמשך דברי הטעמתי, כי לעבודה זו צריך לגשת לא מתוך הכרח של המשבר, כי אם מפני טעמים אלו: א) חלק גדול של העולים זקוק למעבר זה עד שיוכשרו להכנס למשק הלאומי.

ב) כיבוש העבודה, הנמצאת מחוץ לרשות משקנו הלאומי, יש לו ערך גדול בשביל מצבם הכלכלי של המשקים שלנו עצמם.

ג) גם אם המשבר הנוכחי יעבור, יהיו בכל זאת צרכינו גדולים תמיד יותר מיכלתנו הלאומית.

על-כל-פנים, מה שנוגע למצבנו הנוכחי – אם רק איננו רוצים לשבת בחבוק ידים ולחכות עד שיהודי אמריקה ירחמו עלינו – אין לפנינו דרך אחרת, אלא להפנות את כל המרץ לתכנית עבודה זו ולגשת בכוחות מאורגנים להגשימה בחיים. ההנהגה הציונית מחויבת לעזור לנו; ואולם, אם היא לא תעשה זאת, אם מתוך חוסר יכולת או מחוסר הבנה – עלינו בכל זאת לחפש את הדרכים והאמצעים בשביל הגשמת הדבר הזה.

ובאים ואומרים לי: אנו עומדים לפני שאלת העליה של מאות אלפים איש, לפני שאלת בנין הארץ הדורש מיליוני לירות, לפני שאלה איך ליצור מעמד חקלאי בריא בארץ, דבר הדורש התאמצות יוצאת מן הכלל, ואתה בא ומדבר על הכנסת עשרת אלפים איש לעבודות צבוריות ועל סכום מאה אלף לירות – מה יועיל ומה יוסיף לנו כל זה? ואף-על-פי-כן, דומני שכדאי להוסיף כאן עוד מלים אחדות לבירור הענין אשר לפנינו. האפשרות להכניס עתה, בימי המשבר הכספי, עשרת אלפים איש נתגלתה לפנינו על – ידי ומתוך העבודה, שעסקנו בה עד כה, בהכנסת עשרת אלפים איש וסידורם, תפתח לפנינו פרספקטיבה הרבה יותר רחבה. ואולם אם נעסוק רק בזה שנשב ונחכה לאמצעים הגדולים, ספק הוא אם נהיה מוכשרים לאיזה מעשה שהוא גם לאחר שיהיו בידינו האמצעים. במלים אחרות: פתרון לשאלת העליה והעבודה יבוא רק על-ידי ומתוך העבודה, העבודה בכל התנאים והאפשרויות, ובשום אופן לא מתוך דחיות מצפיה לזמן יותר טוב. עלינו לקחת בכל שעה מה שאפשר לקחת בה, ואם אנו מחמיצים את השעה, ולוא גם מתוך שאיפה לעבודה שיש בה מעוף גדול, אנו מתחייבים בנפשנו.

ב

במשך עשרות שנים היה העולה לארץ, לשם עבודה, עזוב לנפשו. שום התענינות לא היתה בו, שום עזרה לא ניתנה לו, ומאלפי הנכנסים – רק חלק השקיע את עצמו בתוך מלחמת הכיבוש הקשה, בלי מגן ומחסה משום צד, השאר יצאו לעומת שנכנסו, מי בחשאי, כנכלם ומיואש, ומי בתרועה ובקללה על שפתיו. להלכה נלחמנו באלה שחפצו להעמיד את הגשמת הציוניות על המקרה העיוור וטענו, שמפעל כמפעלנו דורש כונת מכוון ושהוא יצליח רק אם יעשה במחשבה תחילה. ולמעשה סמכנו גם אנו על המקרה העיוור ולא עשינו כלום בשביל כיוון המפעל. על-ידי כך הפסדנו לא רק את אלפי היוצאים, כי אם יותר מזה: בזבזנו את מסירות הנפש, את הכוח והמרץ של מאות הנשארים, אשר, בתנאים אחרים, יכלה עבודתם להיות הרבה יותר פוריה.

עתה, כאלו באנו לתקן את אשר עוותנו. העולה אינו עוד מיותם ועזוב, העזרה הציבורית מלווה אותו על דרכו ממקום צאתו ועד מקום סידורו בעבודה ועד בכלל. אנחנו עמדנו, איפוא, על דרך חדשה בעבודתנו ונחוץ מאד, בי בראשית צעדינו על הדרך הזאת, נבקר כל צעד ונבחון באיזו מדה הוא מכוון למטרתנו, כי אם לא כן, אפשר שגם דרך חדשה זו תהפך לנו לרועץ. הבקורת נחוצה, ביחוד, אחרי שהחומר האנושי עתה אחר ושונה מזה שהיה בא בחשבוננו לפנים. הציוניות אין לה עתה עסק רק עם אידיאליסטים: תשעים אחוז מיהודי מזרח אירופה, ששאלת קיומם (קיומם במובן הכי פשוט של המלה הזאת) מטרידה אותם, נאלצים, מפני סיבות שונות, לחפש את פתרונה בארץ-ישראל. במובן זה צודק אותו דוקטור האומר: “אַלע יוּדען זינד חלוּצים” (כל היהודים הם חלוצים). השם “חלוץ” הולך ונעשה לשם נרדף למהגר. ובתוך בלהות המוות, שאחינו אלה חיו בהם במשך שש שנים וחיים בהם עד היום, בתוך אותם התנאים הכלכליים של מסחר בואליוטה מעבר מזה, הסיוע האמריקני מעבר מזה ורעב וחוסר כל עבודה באמצע, רק צדיקים גמורים יכלו לעמוד בנסיון ולשמור על נשמתם שלא תשרף. חומר אנושי כזה, שאפשר כבר למצוא אותו, במדה ידועה, גם בתוך העליה הקטנה הנוכחית, יש צורך לטפל בו טפול מיוחד ולהשגיח השגחה מעולה, שהעזרה המושטה לו לא תהיה המשך לחייו הקודמים, כי אם מעבר לחיים אחרים, חיי עבודה ועזרה עצמית. אם עתה, בשעה שהעליה נמצאת עדיין בגבולי האידיאליזמוס, והעולים הם על-פי-רוב מסוג החלוצים, נמצאים כבר עשרות עולים, אשר בגמרם את “שבעת ימי המשתה”¹⁾ במקום אחד, הם הולכים לחפש להם שבעת ימי משתה במקום אחר, ונוטים לעשות כל מיני ספקולציות בחלוציותם – אפשר לשער מה יהיה אחר כך, כשהעליה תתגבר וצורתה האידיאליסטית תטושטש לגמרי.

ונודה על האמת: עד עתה לא התגלתה אצלנו בפעולה זו זהירות במדה הדרושה, אדרבא, יש בין חברינו גם כאלה הדורשים זהירות זו לגנאי וחושבים אותה למושג נרדף לביורוקרטיות. על ידינו עברו אלפי לירות, שניתנו לעולים בצורת הלואות: לצרכי נסיעה, אוכל ולינה במשך ימי שבתם פה, ודמי הוצאה לנסיעה למקומות העבודה – והאם הרבה עשינו כדי לגבות את ההלואות האלו? גם פה וגם בוינה נעשה הכל כהלכה: המקבל את ההלואה חותם על טופס מודפס ומתחיב לשלם, אך כל זה נעשה כאילו רק לשם הנהלת-הפנקסים, למעשה לא עשינו כלום בשביל שהעולה יחשב את זה באמת להלואה וישתדל להשיבה. והרי רבים מהעולים לבם ער וחרד מאד, לכל הפחות בזמן הראשון לבואם, לגורל חבריהם אשר השאירו שם, ולו השתדלנו להכניס את ההכרה בלבם, כי כל אחד מהם, המשלם את אשר הוציאו עליו, נותן את האפשרות לעוד חבר אחד לעלות לארץ, לא היו מסתלקים ממנה כל כך בנקל. מאות עולים מסודרים בעבודה במרכזים קבועים, הם אמנם אינם עובדים בתנאים מזהירים, אך הפועלים שקדמום לא חיו בתנאים טובים מאלה, ויש על כן לדרוש, שהיחס שלהם לכסף צבורי לא יהיה אחר מזה שהיה מקובל בין הפועלים בארץ עד עתה.

על התקלה הזו עלינו לעמוד בעוד מועד ולהכניס שנויים יסודיים.

א. עד עתה יש בועד העליה שלנו בוינה הבחנה בין מי שיש לו למי שאין לו. אך פה ביפו, מתקבלים העולים בבתי הלינה והאוכל בלי כל הבחנה. וככה, אמנם, נוהגים פילנטרופים הגונים בחלקם צדקה, כדי לא לבייש את מי שאין לו. ואולם, אנחנו לא בפילנטרופיה ובצדקה אנו עוסקים, ובחוגנו אנו חוסר אמצעים אינו מביא לידי בושה. כי על-כן מחוסרי אמצעים הם בני כל מחננו, לרבות גם אלה מהעולים שנשאר להם מן הדרך כדי מזונות לשבוע ימים, וגם אלה העובדים כבר בארץ חמש-עשרה שנים. והאמצעים הדלים שלנו, שנאספו מפרוטות של העם, נועדו לא לעזרת הפרט, כי אם לעזרת העם, וצריך לנהוג חסכון רב גם באמצעים וגם בנשמתם של הנעזרים. עלינו החובה לדרוש בכל תוקף, מכל מי שיש לו אף פרוטות אחדות, שישלם בעד האוכל והלינה, שישלם, אם יש לו יותר ממה שדרוש לו, גם בעד חברו, או חבריו, שיהא זה שיש לו המַלוה לחבריו שאין להם ויגבה מהם אחר כך. ואין ספק בעיני, שאם תונהג דרישה כזאת ואם יעמדו עליה בכל תוקף, יוקטן מעט מעט מספר הלנים והאוכלים על חשבון הצבור.

ב. אלה שאין להם בהחלט, מקבלים קרדיט בצורת לינה ואוכל לימים אחדים והוצאות הדרך למקום העבודה. את הסכום הזה מתחייב העולה לשלם במשך ארבעה-חמישה חודשים מיום הכנסו לעבודה. אלה שקבלו גם להוצאות הדרך מוינה, מצרפים את הסכום הזה לחשבונם ומחלקים אותו למספר תשלומין כפי החלוקה הנ"ל. משרד-העבודה, המסדרם בעבודה, הוא האחראי בפני הקופה לגביית הסכומים האלה בשלמותם. לשחרר את משרד-העבודה מהאחריות הזאת אפשר רק במקרה, אם העולה לא מצא עבודה, או שהוא נמצא לא מוכשר לעבודה גופנית ועבודה אחרת לא מצא לו בארץ. מובן, שאין בהצעתי זו משום חידוש, אני באתי רק להעיר על הרישול השורר בשטח זה ועל חובתנו אנו שלא לסייע לו, כי אם להפסיק אותו.

ג. כל האמור צריך ויכול להעשות תיכף גם בתנאים הנוכחים. ואולם, עלינו להכיר יחד עם זה, כי תיקון רציונלי, אשר יצליח באמת להפוך את העזרה הזאת לעזרה הדדית מועילה, יש רק אחד, והוא: למסור את התקציב השנתי, הנועד למטרה זו מטעם ההסתדרות הציונית, לבנק הפועלים בתור קרן מיוחדת לסידור קרדיטים בשביל בתי-לינה, בתי-אוכל, הוצאות לנסיעה וכו'. הבנק הזה, שמרכזו יהיה בארץ-ישראל, יסדר לו סניפים במרכזי ההגירה העיקריים וימצא את הדרכים כיצד להבטיח את ההלואות שתושבנה לידיו. היחס מצד המקבלים אף הוא ישתנה תיכף, אחרי שידעו כי לא קופה של צדקה לפניהם, כי אם מוסד שלהם, ומיחסם אליו מותנים גם הצלחתו וגם חורבנו.

תרפ"א

ההנהגה הציונית הפסיקה את העליה הקטנה לארץ-ישראל. היא עשתה את הצעד הזה – נגיד גלוי – לא רק מתוך חוסר אמצעים (על חוסר אמצעים יש להצטער, אבל אין להאשים), אלא, בהרבה, מתוך הבנה מיכנית בעצם הנדון וחוסר יחס בלתי אמצעי אליו, ובמקצת גם מתוך רצון לשלם למנהיגים האמריקנים את המס שהם דורשים.

על המעשה הזה אפשר היה, וצריך היה, לכבוש את הפנים בקרקע ולשתוק, לולא השתדלו אחרים, להיפך, להרים את ראשם ולהכריז על חוסר האונים בעל מעלה יתירה וחיוב גדול.

העתון הרשמי של ההסתדרות הציונית, “העולם”, יצא במאמר הראשי “העליה” להצדיק את מעשי ההנהגה. בכובד ראש עומד בעל המאמר ומלמד בינה לתועי דרך. “בנוהג שבעולם” – אומר הוא – “הרוצה לבנות בית, צריך שתהיה לו קודם כברת ארץ, חומר ולבנים וכל המכשירים הנחוצים, ורק אחרי כן יכול הוא לקרוא לפועלים, כי – אם יקראם קודם, נאלצים יהיו לשבת בחיבוק ידים ויגרמו לו איבוד זמן וממון”. ומתוך שלהסתדרות הציונית אין עדין כל הדברים הטובים הנ"ל “צריך לעכב את ההגירה בכל האמצעים שאפשר”. “העולים יפתחו את הארץ, זוהי אמת, אך לא עולים בידים ריקות, אפילו אם כוחם איתם, כי אם עולים בכסף”.

ככה כותב העתון הרשמי של אותו המחנה, אשר טרם תהיה לו עוד “כברת ארץ” באיזו פינה בעולם, טרם יהיו לו עוד “חומר ולבנים”, העיז לחרות על דגלו “בנין בית לאומי לעם ישראל בארץ-ישראל”, והכריח גם אנשים מדיניים ומעשיים שלא מבני ברית להאמין באמיתו. ככה כותב העתון של אותו המחנה, שכל האקטיב שלו בארץ-ישראל, שעליו הוא נשען בדרישותיו ובשמו הוא דוגל כלפי חוץ, נוצר על-ידי חלוצים שהיו מחוסרי כל אמצעים ומחוסרי כל הכנה ואשר לא ידעו אפילו מראש איפה יניחו את ראשם. ודברים כאלה נכתבים לא באיזו פינה נידחת, כי אם במרכזה הכי גדול של אירופה, במקום שהעבודה הולכת וכובשת שעה אחרי שעה כיבושים עצומים בשלטון הרכוש והמדינה, ובזמן שמרגע לרגע הולך ומתגבר הפחד מפני הסערה העלולה היום, או מחר להתחולל גם מסביבנו ולטאטא במטאטא השמד את כל “גשר הניר” שלנו.

ואם יתקוף עליכם הפחד שמא תאחרו את המועד וביום דין לא יהיה לכם בשם מי ובשם מה לדבר – אל תדאגו לכך, יש בפי כותב המאמר תנחומים: “אם חכינו אלפים שנה, אפשר לחכות עוד” – אלפים שנה…

ואמנם, מהלך רעיונות זה של “חכינו ונחכה” אינו זר ואינו חדש במחננו. אך מה עלובה וירודה היא דרך ההתפתחות שלו. הראשון שדרש לחכות היה אחד-העם. הוא דרש לחכות עד שיוכשרו הלבבות, עד שנכין את העם. בזמנו היו עוד הלבבות – העם – הבסיס להצלחתנו. אחריו בא הרצל ודרש לחכות עד שינתן לנו צ’רטר על הארץ. אחרי הרצל בא וולפסון והוריד אותנו עוד שלבים אחדים והעמיד את הצלחתנו על רווחים: כשאפשר יהיה לעשות בארץ-ישראל עסקים מכניסי רווחים, אז נתחיל לעבוד. עתה קמו יורשים של האחרון ורוצים להעמיד את הציונות על חנונות פשוטה: אם תחית השפה בארץ-ישראל תעלה בסכום כזה וכזה, הרי היא שווה, אבל אם היא עולה למעלה מסכום זה, אין היא כדאית שנטפל בה. אם העבודה החקלאית בארץ תוכל להתקיים ב“פסיק רישיה”, מוטב, ולא – אין היא שווה את תשומת לבנו; ומה שנוגע לעליית חלוצים לארץ-ישראל, הרי זה ענין שכולו הפסד ואינו כדאי שיעסקו בו.

ואם אינכם מסתפקים בטעמים המסחריים, הרי באים אליכם בהוכחות מהפוליטיקה: “כל העבודות הציבוריות של הממשלה, שכל כך מרבים לדבר עליהן, זקוקות לזהירות יתירה, כי, על-פי-רוב, אינן נכנסות כלל לחוג עבודת הציונות, משום שהתועלת היוצאת מהן לא לנו היא, כי אם לעם הארץ”. ולפיכך – לפיכך מוטב שיעסקו בעבודות אלו עשרת אלפים מצרים מאשר עשרת אלפים חלוצים, ואז, אם ירצה השם, תהיה העבודה הזאת בוודאי לתועלת לנו.

זהו שאמרתי: “הבנה מיכנית בעצם הנידון”, כי אין האנשים הטובים האלה מבינים מה שסחים אליהם. הרי לא צריך דווקא לשבת בגרט רסל סטריט¹⁾ בכדי להבין, כי בשעה שאין להסתדרות הציונית אמצעים גדולים, אין היא יכולה לעשות התיישבות בארץ. את הדבר הזה מבינים אפילו “הפועלים” במרכאות. ואולם, אנחנו מבינים עוד דבר אחד: בארץ הולכות ונעשות עבודות שונות בסכום העולה אולי על מיליון לירות לשנה, ובהן עוסקים הרבה אלפי מצרים, שהארץ אינה מחויבת לכלכל אותם ושהם אינם זקוקים לה, כי יש להם בארצם די עבודה, ובעבודות אלו אפשר לכלכל הרבה אלפי חלוצים, אם אנחנו מצידנו ניתן את הסידור הדרוש לכך. במלים אחרות: גם בתנאים הנוכחים אפשר להגדיל את היישוב שלנו בכמות ניכרת, בלי אמצעים גדולים מצידנו. והעבודה הזאת, לא רק שאינה עלולה לשמש מכשול להסתדרות הציונית בדרכה לחיפוש אמצעים, כי אם אדרבא, תתן לה בסיס מוסרי לכך, כי הרי לא לשם הוצאות סתם היא דורשת את האמצעים, אלא לשם יישוב אנשים, שהכניסה ושהיא מכניסה לארץ. אנחנו לא עסקנו בשאלה: אם העבודה הזאת תביא לנו תועלת, כי יודעים אנחנו, שאם גם יתברר לנו ההיפך מזה, אין בכל זאת בידינו להפריע בעדה. ולעומת זה ראינו את התועלת הגלויה בזה, שהישוב בארץ יוקטן באלפים אחדים מתחרים זולים ויגדל באלפים אחדים יהודים – תועלת, ששום חכמה דיפלומטית לא תצליח לבטל אותה בעינינו. אם גם לזה איננו מסוגלים: לקבל עבודה מאחרים ולנהל אותה – לשם מה הוא, איפוא, ועד-הצירים וכל המכונה ההסתדרותית?

עתה באים אלה ורוצים להוכיח לנו, כי אדרבא, חוסר האונים הזה הוא הוא העתיד להציל את הפוליטיקה הציונית ואת העם העברי. ואחד מחברי המשלחת הציונית אומר בהכרת ערך מיוחדת: “אנחנו באנו לעשות כאן את התיקונים הדרושים, הננו מקווים לעשותם בהסכמתכם, ואולם יש בנו די כוח והכרה לעשותם גם למרות רצונכם”. והתיקונים הדרושים בארץ עתה, בימי התחלת הבנין, מה הם? להפסיק את עבודת החינוך, או להעמיד אותה בתנאים כאלה שהיא תחדל מאליה. להפסיק את העליה אל הארץ ולהמית כל עורק שעודנו דופק ביישוב.

אכן, אם זהו עתה המהלך החדש בציוניות, ועליו מגן עורך “העולם”, אז וודאי שאין לנו על מה להתווכח.

תרפ"א

בשעה שאני כותב את הדברים האלה שוהים עוד בארץ אחרוני השליחים של המשלחת, שבאה הנה מטעם ההנהלה הציונית. המשלחת הזאת איננה שייכת לאותו סוג המשלחות, שתפקידן הוא לחקור את המצב, ללמוד, לאסוף חומר ולבררו ולהוציא, על יסוד הברור, מסקנות ידועות. אילו כזה היה תפקידה, כי אז היתה צריכה להיות מורכבה ממומחים במקצועות שונים וגם זמן שהייתה בארץ היה נמשך הרבה יותר. אך תפקיד המשלחת הזאת היה אחר לגמרי: לה היו מסקנות ברורות מראש, שהסיקה אותן עוד בשבתה בלונדון ושכאן היה עליה רק להגשים בפועל את התיקונים היוצאים מתוך המסקנות שלה.

ואת התפקיד הזה מילאה באמונה, אם כי לא עלה בידה “לתקן” הכל בבת אחת ובשלמות הדרושה.

מה הן מסקנותיה העיקריות?

א. להסתדרות הציונית אין אמצעים ואין לה גם תקווה לאמצעים בעתיד, לפחות בעתיד הקרוב. ולפיכך צריך להנהיג חיסכון ולהקטין את ההוצאות בארץ-ישראל עד המינימום.

ב. ההסתדרות הציונית רשאית לעסוק ולהשקיע כסף רק באותם הדברים, שהכנסותיהם מכסות את הוצאותיהם. החינוך, המשפט וכל שאר הדברים מסוג זה, שיש בהם משום הוצאה ואין בהם משום הכנסה, צריכים לעבור לגמרי לרשותם של מוסדות אחרים, ואין ההסתדרות הציונית רשאית לטפל בהם.

ג. החקלאות, שבה עוסקת עד עתה ההסתדרות הציונית בצורת קבוצות חקלאיות קואופרטיביות, איננה מכניסה עדין רווחים, כי אם, להיפך, נותנת הפסדים, וצריך, על-כן, לוותר עליה.

ד. ההגירה לארץ דורשת הכנה מוקדמת מרובה, ומאחר שלהסתדרות הציונית אין עתה אמצעים להכנה ולעבודה – מוכרחים תיכף להפסיקה.

ה. קרקעות אסור עתה לקנות: ראשית – משום שאין לנו אמצעים לכך, ושנית – משום שמחירי הקרקע גבוהים מאד. אם בכל זאת יעשה, או כבר נעשה, איזה מעשה בשטח זה – על אחריות עושיו נעשה, ואין ההנהגה אחראית לו.

בהתאם ל“תיקונים” הנ"ל, צריכות המחלקות הקיימות בוועד-הצירים להתקטן, ומהן – להבטל לגמרי.

אלה הן, בקירוב, המסקנות שהביאה איתה המשלחת ושעל יסודן ניגשה כאן מהיום הראשון לבואה “לתקן” את מצבנו בארץ. ואם לא בכל הצליחה, הרי האשמה לא בה, אלא באותם ה“מפריעים” שפגשה כאן על דרכה, אשר התעקשו משום מה ואינם רוצים לקבל את “התיקונים החשובים” המוצעים לפניהם.

מלבד התפקיד שאמור הוטל על המשלחת להשיג כאן גם דברים חיוביים שונים – בצורת הבטחות על הנייר – הצריכים לשמש בסיס לתעמולה הכספית באמריקה. תפקיד אחרון זה לא הצליח, לדאבון לב כולנו, ועוברים עליו בשתיקה, וצר מאד, כי דווקא בו מתגלה יותר מאשר בתפקידים אחרים, כל חוסר הבסיס של המשלחת ושל שולחיה גם יחד. קנית קרקעות, עבודה חקלאית, העליה, החינוך, צרכי היישוב הממשיים לשם התרבותנו והתבצרותנו בארץ – כל אלה אינם מספיקים בעיני מנהיגי הציונות לשמש בסיס לתעמולה בתוך העם. ולעומת זה, הבטחות על הנייר הן הן בעיניהם היסוד הנאמן לקנות בו את לב העם ולהלהיבו להתנדבות – ככה מאמינים העומדים בראש ההסתדרות הציונית, ובמגמה כזו הם עובדים את עבודתם.

על הציונות עובר עתה משבר קשה – מימרה זו נישאת עתה כל על השפתיים, ופירוש ניתן לה: אין אמצעים לבנין הארץ. ואלמלי היה פירוש זה נכון, אלמלי היתה סיבת המשבר באמת רק חוסר האמצעים, אפשר שלא כדאי היה להרעיש עליו עולמות. כי משבר כספי הוא דבר עובר, ואם אין לנו עתה אמצעים גדולים לעבודה גדולה, נסתפק זמן-מה בעבודה קטנה, עד שיבואו האמצעים הגדולים – תקוותנו לא תאבד על-ידי משבר עובר של איזו חדשים. אולם נאמנים עלי דברי חברי המשלחת, כי אין אמצעים עתה ולא יהיו גם בעתיד הקרוב, לאמור – שהמשבר הזה איננו משבר עובר. אלא, שהם רואים אותו בחוסר אמצעים כספיים, והאמת היא שחוסר אמצעים זה הינהו תולדה מחוסר הרבה דברים עיקריים, קודמים לאמצעי הכסף. בהנהגה הציונית חסרים אנשים בעלי אמונה, בעלי מעוף, חסרים בה: הצווי המוחלט, האישיות – היחידה או הקולקטיבית – שיש בכוחה לחייב, לגזור גזירה ולבטלה.

הציונות הרשמית לא היתה מעולם בעיני הרוב הגדול של נושאיה הרשמיים אלה מעין משאת-נפש לעתיד רחוק, מעין “והיה באחרית הימים”, שאינה מחייבת את מי שהוא לשנות את מה שהוא מהמטבע שטבע לעצמו בחייו בהווה. להיות חבר בהסתדרות הציונית היה יותר קל מאשר להיות חבר אפילו בלשכת “בני ברית”. ההסתדרות הציונית לא דרשה מעולם קרבנות, לא קראה להתנדבות, לא הטילה חובות גדולים על חבריה, ואם היה מי שפרץ את הגבול הרגיל ורצה להגשים את משאת-נפשו בחייו, הרי נחשב לדוחק את הקץ, ועשה מה שעשה על דעת עצמו, ואל-פי-רוב – למרות רצון המנהיגים.

התנועה הציונית היא אולי היחידה בין כל התנועות החברתיות והמדיניות הידועות בזמננו, שאיננה מטילה כל מצוות חובה על חבריה (מלבד השקל), והמשתדלת גם, במקרים רבים, לקרר את ההתלהבות, כשזו מתגלה באיזו פינה שהיא. במשך עשרות שנים עמדו הציונים והטיפו אמונה לקטני האמונה, והשתדלו לנטוע בלבם את ההכרה בצורך הגאולה ואת הרצון להיגאל, ואולם הם עצמם, בעלי ההכרה ובעלי הרצון, לא העלו על דעתם, שעליהם להיות הראשונים לעשות את המעשה שאותו הם דורשים מאחרים, כי על-כן חסרים היו הם עצמם את האמונה בדברי עצמם. בעלי היכולת שבתוך ההסתדרות ראו את עולמם בחייהם בזה, שזכו להיות ל“חברים נכבדים”, הבינונים אף הם מצאו את סיפוקם בתפקידים שנתנו להם לפי כבודם – כאלה כן אלה רחוקים היו מהרעיון להסיע את עצמם לארץ ולהשקיע בה את כוחותיהם. ורק מחוסרי האמצעים, אלה שאין להם מה להפסיד בשום מקום, ושלרבים מהם נהייתה הציוניות לא למשאת-נפש לעתיד-לבוא בלבד, אלא לתעודת-חייהם הם, הללו אמנם גילו תמיד את רצונם להשקיע את עצמם בתוך בנין הארץ, אך רצונם זה לא נתמך מעולם ביכולת הקולקטיבית של ההסתדרות.

כזה היה מצב תנועתנו תמיד. אך, כשהתנאים הפוליטיים בארץ היו קשים, אפשר היה להשתמש בהם בתור אמתלה ל“שב ואל תעשה”. ארץ-ישראל לא היתה אז מטבע עוברת לסוחר, לחשש מפני התחרות של אחרים לא היה מקום, ואפשר היה, על כן, להשתעשע בדמיונות הבל של “אלפים שנה חכינו – נחכה עוד”. העם ברובו הגדול ממילא לא דרש מהציונות כלום, ולא היה כל צורך להצטדק לפניו. ואותם המעטים, שדרשו עבודה תכופה בכל התנאים, הללו רצויים היו גם למתנגדיהם בתור תבלין נותני טעם, כי הם הכניסו לתוך התנועה תסיסה, חומר לויכוחים ולא נתנו לה להיקפא. במונח “משבר” לא היו משתמשים אז אלא לעתים רחוקות, כשנגלו חילוקי דעות בין המנהיגים בשל איזו “הלכה רופפת”.

עתה נשתנו פני הדברים תכלית שינוי. התנאים הפוליטיים החדשים עשו את ארץ-ישראל לסחורה מקובלת בשוק, והם הם החותכים את גזר דינה של הציוניות: או לגשת לבנין הארץ בכל המהירות, המרץ והכוח האפשריים, או לכרוך גם את תנועתנו זו האחרונה בגוילי שאר התנועות המשיחיות שקמו לו לישראל במשך ימי גלותו. העם אף הוא, בחלקו הגדול, העמד בתנאים כאלה, שהוא מוכרח לחפש בציונות לא רק פתרון אטי ל“חיי העולם” שלו, כי אם גם פתרון דחוף ל“חיי השעה” שלו, כי על חייו אלה נגזרה כליה ואין מפלט ואין מנוס ממנה בשום מקום אחר. וכאן הנה נגלה המשבר: כאן נגלה, שעשרות שנים עסקנו בחינוך העם ולא חינכנו לא את עצמנו ולא את האחרים, או – ביתר דיוק – לא חינכנו אחרים משום שלא חינכנו את עצמנו. כי הרי גם עתה עומדים מאות ואלפים בעלי יכולת חמרית גדולה ומטיפים לאחרים שיעשו ובעצמם אינם זעים ואינם נעים.

ואם באים עתה מנהיגים ומוציאים מהמצב שלנו מסקנות, כי על ההסתדרות הציונית להסתלק מהעבודה החקלאית של הקבוצות, מעבודת החינוך ומעלית החלוצים – לאמור: להמית את שארית הפליטה של נשמת הציוניות, ולדכא עד לעפר את האלפים האחדים שחינכו את עצמם להקרבה עצמית – ומהצד השני הם מאמינים, כי על-ידי חוזים והבטחות על הנייר יצליחו לעורר את העם להתנדבות – האם יש מקום להתווכח אתם?

ארץ-ישראל לא תבנה על ידינו בלי התנדבות גדולה של העם, ואפילו אם כל הנוטבלים שבאמריקה יתנו לנו את ידם ויסכימו להפריש חלק מהונם ולהשקיעו בעסקרים בארץ-ישראל. ונשאלת השאלה: המוכשר עמנו במצבו המוסרי כיום להתנדבות גדולה? ואמנם בכדי לענות על השאלה הזאת תשובה ברורה, לחיוב או לשלילה, חסרים אנו הוכחות ישרות לכך. ואף-על-פי-כן נוטה הדעה לחיוב. כי עמנו, גם במצבו המוסרי הירוד, אינו נופל במוסריותו בשום אופן מהעם הפולני, ואם זה האחרון הראה התנדבות כה גדולה בשביל שחרורו, אפשר, על-כן, להאמין שגם עמנו מסוגל לכך. ואם נקח עוד בחשבון, כי בכל תנועות השחרור, לרבות גם באלה של עמים השונאים אותנו, נתנו אנחנו אחוז של לוחמים אקטיביים גדול יותר ממה שנתנו אפילו העמים המשתחררים עצמם, הרי תהיה לנו הרשות להניח, כי אכן אפשר לעורר אצלנו התנדבות לשם בנין הארץ. אלא שבני אדם מתנדבים לא לשם דברים מפשטים, לא לשם קומבינציות פוליטיות, כי אם לשם תוכן ברור שהם מחפשים בחיים לעצמם ולבאים אחריהם.

שאלו את פי פועלי ארץ-ישראל: לשם מה הם סובלים ושומרים על עמדותיהם, ויגידו לכם, שלא לשם מולדת סתם בלי דמות ובלי דמיון הם נלחמים, כי אם לשם מולדת מסוימת לפי שהיא מצטירת במחשבתם הם. פועלים התגוללו לילות וימים בחפירות ההגנה של דגניה ב' ונהרגו בתל-חי לא לשם המקומות האלה כמו שהם – אלא לשם אותו התוכן שהם הכניסו במקומות אלו ובצורת עבודה זו.

אך הציונות הרשמית אינה נותנת תוכן לדוגליה. התוכן היחידי המקובל בתוכה: תחית השפה העברית והערכין הלאומיים, אף תוכן אלמנטרי זה לא היכה בה שרשים, ומנהיגיה מוכנים בכל רגע, לשם חסכון, לותר גם עליו ולהוציאו מרשותם. לשם מה, איפוא, יתנדב בעל-הבית היהודי? לשם עסק? אבל מי זה אינו יודע שבמקומות אחרים אפשר לעת עתה לעשות עסקים מוצלחים יותר מאשר בארץ-ישראל? שאלת הרדיפות והנדידה היהודית הרי לא תפתר על-ידי ארץ-ישראל אלא באופן חלקי. ממשלה אדירה, שיש בה בכדי להטביע את חותמה על מהלך הפוליטיקה העולמית, בודאי שארץ-ישראל לא תהיה, ואם לרחמים ולנדבות, הרי יש עתה בתוך העם צרכים וענינים מובנים לנדבנים הרבה יותר מאשר עניני הציוניות. ובלי תוכן מוסרי עמוק, בלי רעיון אנושי גדול, אין מעוררים התנדבות של עם. חשבונות של רווחים והפסדים ותכניות מיוסדים על מספרים אינם מספיקים לכך. וכל עוד שלראשי המדברים בציוניות לא יהיה תוכן ברור והם לא ידעו למה הם נתבעים ומה הם תובעים מאחרים, נהיה תמיד נדונים לעמוד על-יד השוקת השבורה, בלי כשרון לפעול ובלי יכולת להפעיל אחרים.

תרפ"א

בארץ-ישראל מתחילים להראות פנים חדשות, מאלה שחכינו להם כל כך הרבה שנים. מעטים הם עדין הבאים, אבל גם זו לטובה. “בחודש זה שלחנו לכם מאה ועשרה צעירים, ואנו מקוים כי בחדשים הבאים ילך המספר ויגדל” – ככה כותבים לנו חברינו משם. ואנחנו מקבלים את האורחים היקרים האלה בהתרגשות גדולה ורוצים לראות בהם את ההתחלה של אותו הדבר שכל כך הרבינו להגות בו בשנים האחרונות. אמנם, בלכת החבר הממונה לכך לפגוש את שלשים–ארבעים הבאים, נטפלים אליו בדרך חמשים, ששים יוצאים, העומדים להפליג באותה האניה עצמה שהביאה את החדשים. ויש גם שהיוצאים – יוצאים שלא מתוך הכרח, או שיוצאים בעזרת המוסדות הרשמיים שלנו – מה שצובט את הלב עד לידי כאב.

אמנם: עבודת ההכנה של שתי השנים האחרונות לא הספיקה עדין להכין עבודה אפילו בשביל מאה הבאים הראשונים, וסדור העליה הקטנה הזאת שם, והסדורים הזמניים בעבודה פה עולים בעמל אין קץ ובהתאמצות יוצאת מגדר הרגיל. גם הלבבות לא כולם פתוחים לקראת האורחים האלה, והמסתדרים לא כולם נשארים בסדורם לאורך ימים – ואפילו בגבולות של “סידור זמני”, ואף-על-פי-כן גדולה היא השמחה במעוננו ביום בוא איזו עשרות בחורים ובחורות צעירים.

והעולים החדשים רובם מגליציה הם באים; צעירים בשנים, בריאים בגופם, מוכשרים בעבודת החקלאות – והם מדברים יפה עברית ומסוגלים להכניס הרבה חיים ורעננות לתוך מחנה העובדים שהזדקן מרוב סבל. יש לציין בשמחה את ההכרה שהגיעו אליה חברינו בגולה, כי למען עלות לארץ-ישראל צריך להתכונן מראש בידיעת העבודה ובידיעת השפה – דבר העשוי להציל גם אותם וגם אותנו מהרבה פגעים, הצפויים לעולה החדש שבא בלי כל הכנה. ואולם יש חלק אחד מעבודת ההכנה שעדיין לא שמו אליו לב כלל, לצערנו, והוא: ידיעת המציאות שלנו והחתחתים שבדרכי העבודה כאן.

אחרי עבודה קשה, עלבונות ויסורים של שנים, בא הפועל העברי בארץ-ישראל לידי הכרה, שדרכי הישוב אשר בהן הלכנו עד כה: קפיטל פרטי ועבודה שכירה, לא תביאנה לנו לא את גאולת העם ולא את גאולת הארץ. בכדי להגיע לאותן התוצאות, שהציוניות, על פי עצם מהותה מתכונת להן, צריך לשלול בהחלט את הדרכים הישנות ולאחוז רק בדרך היחידה: עבודה לאומית, באמצעי הלאום ועל קרקע הלאום. מובן, שדרך חדשה זו אף היא איננה סוגה בשושנים. רבים מחברי הקבוצות – מביאים אותם, לעתים, גלויי הכאב של חפוש דרכים עד לידי יאוש. בתנאי החקלאות הנוכחים שלנו הרי רבים מהעובדים על קרקע הלאום רואים את עצמם כסמוכים על שולחן הלאום, ודבר זה גורם להם ענויי נפש לא פחות מאשר השירות אצל בעל הקפיטל הפרטי. ואולם נושאים הם בדומיה את סבל המציאות המנוולת ומתחממים לאור השאיפה מהתקוה לשנות את המציאות הזאת ולסלול דרכים חדשות. ובמדה שהסוללים האלה יתרבו בארץ, סוללי דרך מתוך הכרה, באותה המידה נתקרב יותר לפתרון. ואולם אם הללו יורדים מעל האניה, והדרך, הדרך “בהא הידיעה”, כבר ברורה לפניהם, ברורה עד כדי לבעוט בעבודה אחרת מחוץ לאותה דרך, כי “לא לשם כך באו הנה”, הרי הם נמצאים חסרים עיקר העיקרים שבהכנה – ההכנה להיות חלוצים וסוללי דרך לעם.

ישימו נא חברינו בחוץ-לארץ לב לדברים האלה. גם כיום אפשר להכניס עוד אלפי אנשים לארץ בלי להביא לידי שום קטסטרופה, אם העולים יהיו מוכנים לכל עבודה, ולא רק לעבודה בקבוצות. ואפשר, להיפך, להביא לידי קטסטרופה גם על ידי הכנסת מאה אנשים, אם אלה לא יהיו מוכנים למה שהיו מוכנים חבריהם שקדמום.

תר"פ

בישיבת הועד הזמני תעמוד, סוף-סוף, על סדר היום שאלת העליה. עד עתה חטאה היהדות הארצישראלית בעמדה אדישה וקרירה ביחס לשאלה זו, למרות מה שהיא מחויבת היתה להשמיע הראשונה את קולה ולהראות את פעולתה – הן במה שנוגע לצורך העליה והן במה שנוגע ליכולת הקליטה וסידור העבודה והמוסדות הדרושים לקבלת העולים.

ועתה, בבואנו לדון בשאלת העליה, עלינו להקיף אותה מכל צדדיה, בין אלה המכוונים כלפי חוץ ובין אלה המכוונים כלפי פנים, כלפי עצמנו.

א. קודם כל עלינו להביע בקול רם את התמרמרותנו הנמרצה נגד איסור הכניסה לארץ. כי מלבד העלבון הלאומי שיש בו, הנה עצם סגירת שערי הארץ בשעה שרבבות יהודים נענים תחת ידי פורעי פרעות ומחפשים להם מפלט – הוא בודאי עול שאין להצדיקו בשום נמוקים פוליטיים. עלינו לדרוש שיפתחו לפנינו תיכף לרווחה את שערי ארצנו ויעזרו לנו בהקמת ביתנו הלאומי. החוב הזה, שהודו בו הפעם ממשלות ההסכמה, זמן פרעונו הגיע עתה ואין לדחותו אף לרגע קל ואין להשאירו תלוי בסימפטיות ובאנטיפטיות של פקיד פלוני, או אלמוני של ממשלה זו, או אחרת.

ב. לדרישתנו כלפי חוץ לא יהיה שום ערך, כל עוד לא יהיה מבפנים יחס ברור לשאלה זו. למרות “ההודאה במקצת” של ההנהגה הציונית, כי צריך ואפשר גם עתה לעשות איזה דבר, הנה למעשה לא נעשה כלום והכל נדחה עד לבוא הגאולה השלמה. ואנו מאמינים, אמנם, בגאולה שלמה, מאמינים אנו ש“עתידה של ארץ-ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת”, ואולם עד אז, עד שיתרחש הנס הזה, אם לא נכין לנו לחם לאכול ובגד ללבוש, נגווע ברעב ונמות מקור. עמידתנו בארץ היא דלה וריקה. כל רוח קלה עלולה למוטט את היסוד שלנו, שעלה לנו בארבעים שנות עמל ובקרבנות אדם מרובים. מצפון כבר נפתחה הרעה, ומי יודע מה ילד מחר בשאר חלקי הארץ. ואין כוח, ואין אנשים ואין התענינות.

באי כוח ההסתדרות הציונית עובדים עבודת-פרך בכל הארצות כדי לעכב את המתפרצים לעלות. וההנהגה הרשמית משתעשעת ומשעשעת אחרים בתקוות לעתיד ועוזבת את הארץ ואת העם לנפשם. על החזיון המוזר הזה דובר כבר בעתונות לא פעם, ואולם היהדות הארצישראלית שתקה עד עתה וכמו הודתה שככה צריך להיות. ועכשו, עם הפסקת שתיקתנו זו, עלינו לפנות להנהגה הציונית ולדרוש ממנה במפגיע, שתתחיל תיכף בסידור העליה לארץ ובהכנת עבודה בשביל העולים, כי כל יום העובר עלינו בלי כניסת אנשים חדשים, בנפש הארץ ובנפש העם הוא. גם גבולי היכולת שלנו יתרחבו רק עם העליה והעבודה הממשית, ואם זו לא תתחיל לא תהיה לנו לעולם יכולת והעם יחדל לתת גם את המעט שהוא נותן. אין לבטל בשום אופן את עבודתה הפוליטית של ההנהגה הציונית, אך יש ויש לבטל את יחסה המוזר לשאלת העבודה והעליה, שאינה סובלת דחוי והיכולה למצוא את פתרונה החלקי גם כיום, אם יושם אליה לב כראוי.

ג. היהדות הארצישראלית אינה רשאית להסתפק בדרישות בלבד, היא מחויבת גם לעשות. גם בית הקיבול הנוכחי יכול להתרחב בהרבה, אם אנחנו נדע למלאות את חובתנו כראוי כלפי העליה. הננו מחויבים להשתתף השתתפות אקטיבית בסידור העליה, ביצירת המוסדות הדרושים והמצאת עבודה לעולים. בעבודה זו עלינו לעבוד עם ההנהלה הציונית ולעזור לה לא רק בעצות ובדרישות, כי אם גם בעבודה ובאמצעים חמריים. חובת בנין הארץ, ואפילו החובה האלמנטרית של הכנסת אורחים, מוטלות על יהודי ארץ-ישראל לא פחות מאשר על יהודי אמריקה, או ארץ אחרת. ואת החובות האלו עלינו למלאות בלי דיחוי.

תר"פ