א    🔗

במשך ששת החדשים האחרונים עבד “הפועל הצעיר” עבודה גדולה וחשובה. כוונתי לעבודת סדור העליה בחוץ-לארץ וסדור העולים בעבודה בפנים הארץ. את העבודה הזאת לא מסר מי שהוא לידינו ולא במקרה היא באה אלינו. אין זה מקרה שהוא נמנע מלחפש תשובה על עמדתנו הדלה והריקה בארץ באספות מחאה ובעבודה פוליטית מחוסרת כל כוח, וחפש אותה בעיקר בחזוק ישובנו ורבוי כוחות העבודה בו. זוהי עמדה עקבית, שראשיתה נעוצה באותה האידיאולוגיה, שבה הופיע “הפועל הצעיר” על הבמה הצבורית לפני חמש עשרה שנים – אידיאולוגיה אשר יותר משנשנתה בכתב, נחרתה בלבו ונבלעה בדמו של כל אחד מנושאיה.

ואולם, הדברים האלה נאמרים רק בדרך אגב, ומטרת דברי הבאים לתת דין-וחשבון לעצמנו על מה שעשינו עד כה, ולחפש מתוך הנסיון את דרכנו בה נלך בעבודתנו להבא.

ועבודתנו עד כה – שתי מגרעות בה הדורשות תקון ושנוי יסודי:

החומר האנושי. במדה והעליה מתרחבת, מתרבים הטיפוסים השליליים בשורות העולים – אנשים שיש להם בודאי הזכות הגמורה, כמו לכל יהודי, לבוא לארץ-ישראל, אלא שאין להם כל יכולת, מפני סגולותיהם הנפשיות (ולפעמים גם הגופניות) ויחסם לעבודתנו, להמצא כיום בשורות הפועלים הבונים. המניע היסודי לבואם הנה הוא הכוח הדוחף משם, אך כוח מושך כאן – במקום שלהסתדר אפשר רק בעבודה גופנית קשה ובתאי חיים לא-נוחים אין בשבילם, ונוח היה על כן, גם להם וגם לצבור הפועלים פה, שלא יבואו כלל. לו היתה עליה גדולה, לו היו באים בעשרות אלפים, היה הדבר נראה כטבעי, אם בתוך עשרות אלפים ימצאו אלפים שלא הסתגלו ויצאו – השפעתם לא היתה ניכרת כל כך. ואולם כיום, בשעה שהעליה היא עדיין קטנה, וכל יחיד בולט בה וניכר, ביחוד היחיד הצעקן והמבליט את עצמו, הרי חלק זה מכניס לא מעט בלבול לתוך שורות הפועלים ופוגע לא מעט בכבוד העבודה והעובדים.

וידעתי, אמנם, כי לא קל הוא לתת פתרון לשאלה הזאת. המסדרים את העליה בחוץ-לארץ מוכרחים להתחשב לא רק במה שנחוץ לנו בארץ-ישראל, כי אם גם בגורמים אחרים. בהיותי שם התרעמתי אף אני על החבר הנוהג הקפדה יתרה בבחירת החומר האנושי. מוזר היה הדבר בעיני, מבחינה אנושית מוסרית, לשאול איש אם הוא יודע עברית, אם הוא רגיל בעבודה, ואם הוא מכיר את המצב בארץ וכו', בשעה שהלז עומד ומתחנן על נפשו. ואולם כשמפנים את תשומת-הלב מהמצב שם למצב שלנו פה, מתברר תיכף שדרך כזו, דרך הצלת נפשות סתם, בלי קשר עם עבודתנו פה, לא תתכן בשבילנו, ושאם לא תהיינה אצלנו הזהירות והבחירה הדרושות, נצטרך בעתיד הקרוב ליסד כאן באופן מקביל ועד-יציאה, שיטפל ביציאתם של אלה שבעמל רב הבאנום הנה. עלינו איפוא, להגיד לעצמנו: לפנינו שני אנשים, שניהם צריכים להציל את חייהם משיני האריות, אך האחד דרוש לבניננו בארץ והשני אינו דרוש לו, כי אינו מסוגל לו. לוא היתה היכולת בידינו להציל את שניהם, היינו בודאי מחויבים לעשות את זאת בלי כל חשבונות, ואולם מכיון שבמצבנו הנוכחי, בשעה שיכולת הקליטה של הארץ עדיין מוגבלת מאד, יש לאל ידינו להציל רק את האחד – נציל על כן את זה שהוא דרוש לבניננו, ומוטב שהאניה תביא מאה איש, המסוגלים לא רק להגדיל את כמותנו, אלא גם להשביח את איכותנו, מאשר מאתים, שמאה מהם עלולים לפגום את איכותו של צבור הפועלים בארץ.

סדור העולים בעבודה. הלכה מוסכמת היא, כי העליה לארץ-ישראל צריכה להסתדר, להתנהל ולהתכלכל, מראשית צעדיה ועד הסדור בעבודה ועד בכלל, על-ידי ההסתדרות הציונית ועל חשבונה. ואני איני בא כאן להרהר אחרי הלכה זו, כמו שבכלל איני עוסק כאן בשאלת העליה “בהא הידיעה”, זו הדורשת יכולת גדולה ושלעת עתה עדיין לא התחילה. כל דברי מכוּונים רק לאותה עלית החלוצים הקטנה וההדרגתית, שאנחנו מטפלים בה. עליה זו, מתוך שהיא קודמת לעליה אחרת, גדולה ממנה, ומשמשת בסיס לה, הרי ודאי שהיא דורשת טיפול וטיפוח מרובה. אך דווקא משום כך, דוקא משום שאנו מיחסים לה תעודה מיוחדת, עלינו לנהוג בה זהירות יתרה. ומהנסיון למדנו, כי טוב להכניס את החדשים לעבודה מחוץ לתקציבים, ושעשרים צעירים אשר הזדמנו לפונדק אחד ואמרו לעצמם: הנה ונהיה לקבוצה, אינם נאמנים עוד עד כדי שימסר לידם משק ותקציב תיכף לרדתם מעל האניה. מדרך כזו לא יוטב לא להם ולא לרעיון הקבוצות. אמנם יש בין העולים קבוצות מעטות אשר הספיקו להתנסות בכל מיני נסיונות שבעבודה, במשק ובחיי הקבוצה, והם מוכשרים לקבל משק ולנהלו על דעת עצמם, ואולם, רובם הגדול של העולים המסודרים בקבוצות יודעים אך מעט מאד על חיי עבודה, ועוד פחות מזה – על מהותה ותכנה של הקבוצה. אלה הם על-פי-רוב צעירים טובים, אידיאליסטים אשר אחרי שיסתגלו לתנאי העבודה והחיים בארץ ישמשו בודאי חומר טוב לקבוצות, אך אם נסדר אותם סמוך לבואם, נהרוס בזה את כל היסוד של הקבוצות ואותם עצמם נביא במהרה לידי יאוש. טוב, על כן, גם להם וגם לעבודתנו, שצעדיהם הראשונים בארץ – לכל הפחות במשך שנה אחת, שנת ההסתגלות לעבודה ולחיים החדשים – יעשו עד כמה שאפשר מחוץ לתקציבים ומחוץ למשקים של הקבוצות.

מלבד זה אסור לנו לשכוח, כי אי-אפשר לדבר על עליה גדולה ועל בנין הארץ, ויחד עם זה להצטמצם רק במקצוע אחד של עבודה – המקצוע הכי עיקרי אמנם – החקלאות. כי אף החקלאות עצמה דורשת יצירת תנאים סביבה – יצירה המסתעפת לכמה וכמה ענפי עבודה, שבכולם עלינו להשתתף השתתפות גדולה וניכרת, ושכולם דורשים אלפי ידים עובדות. כמו כן אי-אפשר לדבר על עליה גדולה ולוותר יחד עם זה על העבודה אצל יהודים, שישנה בארץ בשביל הרבה אלפים ידים עובדות, ושאין אנו בני חורין להפטר ממנה.

על צבור הפועלים בארץ ליצור חוק, שכל פועל חדש הבא לארץ, מחויב, לכל הפחות במשך השנה הראשונה, לשאת בעול כל עבודה שתדרש ושתמצא באותה שעה: סלילת דרכים, חיצוב אבנים, בניין בתים, עבודה ברכבת, בנמל, במושבות וכו'. דבר זה אינו צריך להעשות בדרך אגב וכתוצאה של משבר ושל חוסר תקציבים, כי אם בשיטה מסויימת וברורה, זו שלא נבוש לכנותה בשמה הנושן: “כיבוש עבודה” והבראת היסוד הכלכלי שלנו בארץ, שתמיד זמנה, אפילו שלא בימי משבר.

לפי הכרתי העמוקה יכולים להכניס לארץ תיכף, לכל הפחות, עשרת אלפים איש ולהעסיקם בעבודה מחוץ לתקציבים של ההסתדרות הציונית, על-כל-פנים מחוץ לתקציבים גדולים. עליה כזאת יכולה להסתדר, רובה ככולה, בעבודות קבלניות אצל הממשלה. בשביל לכלכל את העבודה בשיטה ובסדר ולהוציא ממנה את התועלת האפשרית ביותר, דרוש הון חוזר של מאה אלף לירות מצריות, שחלק ממנו יוצא כל כלי עבודה שונים ועל כלכלת האנשים בימי העבודה הראשונים, עד שהם מקבלים את שכרם, ומהחלק השני יָוסדו משקים חקלאיים, שהם מותאמים למטרה אחת – לספק את צרכי המזון לעובדים בקבלנויות השונות. העבודה מוכרחה להסתדר ככה, שהסכום של מליון לירות מצריות, בערך, אשר יעבור לידי העובדים שלנו, יכנס ברובו הגדול לרשותנו ויבסס את מצבנו הכלכלי בארץ. אך לעבודה הזאת צריך לגשת לא בראש מורד של ימי משבר ובלב כואב על שמוכרחים לשלוח פועל אל הכביש, כי אם בהבנת הערך הגדול של הכיבוש, בחדות יצירה, והעיקר, בהכרה, שמיליון הלירות אשר יעברו מתוך העבודה בארץ לרשותנו אנו, יבססו את עמדתנו הכלכלית הרבה יותר מסכום כזה, שיבוא לידינו מאמריקה ויעבור לרשותם של אחרים בעד צרכי אוכל שונים.

מלבד ההון החוזר האמור, שאינו נכנס בגדר של תקציבים ושבכל ארץ מסודרת, במקום שיש בנקים ראויים לתפקידם, אין קרדיט כזה דורש השתדלות מיוחדת, נחוצה תהיה לנו עוד קרן מיוחדת, שאינה חוזרת, בשביל עזרה מדיצינית, מורים לעברית, קלובים, סיפריות וכו'.

בסדור העולים בעבודה מחויבים אנו, כאמור, להכניס בחשבון גם את המושבות הקיימות. אמנם, הרבה שנים נסינו לחדור לתוך חומה סגורה זו בשבילנו והעלינו חרס בידינו, אך נכון הוא גם זה, שבזמן האחרון הזנחנו את המושבות לגמרי והדברים הגיעו לידי כך שהתחלפנו בטענות: עד הזמן האחרון היה הפועל העברי מחרם במושבה, מחרם לא על-ידי הכרזה פומבית, כי אם למעשה, עתה טוענים האיכרים שהפועלים החרימו אותם ואינם רוצים לעבוד אצלם. ויש מקצת אמת – אמת פורמלית, אמנם – בטענה זו: יש בין החדשים כאלה שהעבודה במושבה פסולה אצלם למפרע, כשם שהעבודה בקבוצה קדושה אצלם למפרע, בלי שידעו הרבה על ההבדל שיש בין שתי אלו.

לנסיון הזה צריך עתה לגשת מחדש בהתאמצות גדולה, אך שוב לא מתוך הכרח המשבר, כי אם מתוך צורך להכניס פועלים חדשים לעבודה החקלאית, כדי שילמדו אותה, ומתוך הרצון שכסף היהודים לא יוּצא לרשותם של אחרים, כי אם יבסס את מצבנו אנו בארץ. ואני מאמין, שאם נתייחס לעבודה הזאת ביחס חיובי ונכריז עליה כעל עבודת חובה, נוכל גם פה להצליח במדה ידועה. במשקי הפלחה אפשר להכניס פועלים שנתיים, וצריך להשתדל שאף משק עברי אחד לא ישאר בלי פועל עברי. מה שנוגע למושבות הנטיעות, הרי צריך שוב להעלות על הפרק כל אותם האמצעים שהם עלולים להקל את תנאי קיומו של הפועל שם, כמו: מטבחי פועלים, מכבסות, דירות וכו' – כל אותם האמצעים שכבר התיישנו, אמנם, אבל רק בפרוגרמות הכתובות, כי למעשה לא השתמשו בהם מעולם במדה ובצורה הדרושות. אחד האמצעים לאפשרות קיומו של הפועל בעבודה, צריך להיות סידור קבוצות חקלאיות על אדמה חכורה, שיש להשיג בכמות הגונה בכל מושבה גדולה, עם משקים מותאמים לצורך זה: לשמש “משביר” למטבחי הפועלים במושבה.

בהמשך דברי הטעמתי, כי לעבודה זו צריך לגשת לא מתוך הכרח של המשבר, כי אם מפני טעמים אלו: א) חלק גדול של העולים זקוק למעבר זה עד שיוכשרו להכנס למשק הלאומי.

ב) כיבוש העבודה, הנמצאת מחוץ לרשות משקנו הלאומי, יש לו ערך גדול בשביל מצבם הכלכלי של המשקים שלנו עצמם.

ג) גם אם המשבר הנוכחי יעבור, יהיו בכל זאת צרכינו גדולים תמיד יותר מיכלתנו הלאומית.

על-כל-פנים, מה שנוגע למצבנו הנוכחי – אם רק איננו רוצים לשבת בחבוק ידים ולחכות עד שיהודי אמריקה ירחמו עלינו – אין לפנינו דרך אחרת, אלא להפנות את כל המרץ לתכנית עבודה זו ולגשת בכוחות מאורגנים להגשימה בחיים. ההנהגה הציונית מחויבת לעזור לנו; ואולם, אם היא לא תעשה זאת, אם מתוך חוסר יכולת או מחוסר הבנה – עלינו בכל זאת לחפש את הדרכים והאמצעים בשביל הגשמת הדבר הזה.

ובאים ואומרים לי: אנו עומדים לפני שאלת העליה של מאות אלפים איש, לפני שאלת בנין הארץ הדורש מיליוני לירות, לפני שאלה איך ליצור מעמד חקלאי בריא בארץ, דבר הדורש התאמצות יוצאת מן הכלל, ואתה בא ומדבר על הכנסת עשרת אלפים איש לעבודות צבוריות ועל סכום מאה אלף לירות – מה יועיל ומה יוסיף לנו כל זה? ואף-על-פי-כן, דומני שכדאי להוסיף כאן עוד מלים אחדות לבירור הענין אשר לפנינו. האפשרות להכניס עתה, בימי המשבר הכספי, עשרת אלפים איש נתגלתה לפנינו על – ידי ומתוך העבודה, שעסקנו בה עד כה, בהכנסת עשרת אלפים איש וסידורם, תפתח לפנינו פרספקטיבה הרבה יותר רחבה. ואולם אם נעסוק רק בזה שנשב ונחכה לאמצעים הגדולים, ספק הוא אם נהיה מוכשרים לאיזה מעשה שהוא גם לאחר שיהיו בידינו האמצעים. במלים אחרות: פתרון לשאלת העליה והעבודה יבוא רק על-ידי ומתוך העבודה, העבודה בכל התנאים והאפשרויות, ובשום אופן לא מתוך דחיות מצפיה לזמן יותר טוב. עלינו לקחת בכל שעה מה שאפשר לקחת בה, ואם אנו מחמיצים את השעה, ולוא גם מתוך שאיפה לעבודה שיש בה מעוף גדול, אנו מתחייבים בנפשנו.

ב    🔗

במשך עשרות שנים היה העולה לארץ, לשם עבודה, עזוב לנפשו. שום התענינות לא היתה בו, שום עזרה לא ניתנה לו, ומאלפי הנכנסים – רק חלק השקיע את עצמו בתוך מלחמת הכיבוש הקשה, בלי מגן ומחסה משום צד, השאר יצאו לעומת שנכנסו, מי בחשאי, כנכלם ומיואש, ומי בתרועה ובקללה על שפתיו. להלכה נלחמנו באלה שחפצו להעמיד את הגשמת הציוניות על המקרה העיוור וטענו, שמפעל כמפעלנו דורש כונת מכוון ושהוא יצליח רק אם יעשה במחשבה תחילה. ולמעשה סמכנו גם אנו על המקרה העיוור ולא עשינו כלום בשביל כיוון המפעל. על-ידי כך הפסדנו לא רק את אלפי היוצאים, כי אם יותר מזה: בזבזנו את מסירות הנפש, את הכוח והמרץ של מאות הנשארים, אשר, בתנאים אחרים, יכלה עבודתם להיות הרבה יותר פוריה.

עתה, כאלו באנו לתקן את אשר עוותנו. העולה אינו עוד מיותם ועזוב, העזרה הציבורית מלווה אותו על דרכו ממקום צאתו ועד מקום סידורו בעבודה ועד בכלל. אנחנו עמדנו, איפוא, על דרך חדשה בעבודתנו ונחוץ מאד, בי בראשית צעדינו על הדרך הזאת, נבקר כל צעד ונבחון באיזו מדה הוא מכוון למטרתנו, כי אם לא כן, אפשר שגם דרך חדשה זו תהפך לנו לרועץ. הבקורת נחוצה, ביחוד, אחרי שהחומר האנושי עתה אחר ושונה מזה שהיה בא בחשבוננו לפנים. הציוניות אין לה עתה עסק רק עם אידיאליסטים: תשעים אחוז מיהודי מזרח אירופה, ששאלת קיומם (קיומם במובן הכי פשוט של המלה הזאת) מטרידה אותם, נאלצים, מפני סיבות שונות, לחפש את פתרונה בארץ-ישראל. במובן זה צודק אותו דוקטור האומר: “אַלע יוּדען זינד חלוּצים” (כל היהודים הם חלוצים). השם “חלוץ” הולך ונעשה לשם נרדף למהגר. ובתוך בלהות המוות, שאחינו אלה חיו בהם במשך שש שנים וחיים בהם עד היום, בתוך אותם התנאים הכלכליים של מסחר בואליוטה מעבר מזה, הסיוע האמריקני מעבר מזה ורעב וחוסר כל עבודה באמצע, רק צדיקים גמורים יכלו לעמוד בנסיון ולשמור על נשמתם שלא תשרף. חומר אנושי כזה, שאפשר כבר למצוא אותו, במדה ידועה, גם בתוך העליה הקטנה הנוכחית, יש צורך לטפל בו טפול מיוחד ולהשגיח השגחה מעולה, שהעזרה המושטה לו לא תהיה המשך לחייו הקודמים, כי אם מעבר לחיים אחרים, חיי עבודה ועזרה עצמית. אם עתה, בשעה שהעליה נמצאת עדיין בגבולי האידיאליזמוס, והעולים הם על-פי-רוב מסוג החלוצים, נמצאים כבר עשרות עולים, אשר בגמרם את “שבעת ימי המשתה”¹⁾ במקום אחד, הם הולכים לחפש להם שבעת ימי משתה במקום אחר, ונוטים לעשות כל מיני ספקולציות בחלוציותם – אפשר לשער מה יהיה אחר כך, כשהעליה תתגבר וצורתה האידיאליסטית תטושטש לגמרי.

ונודה על האמת: עד עתה לא התגלתה אצלנו בפעולה זו זהירות במדה הדרושה, אדרבא, יש בין חברינו גם כאלה הדורשים זהירות זו לגנאי וחושבים אותה למושג נרדף לביורוקרטיות. על ידינו עברו אלפי לירות, שניתנו לעולים בצורת הלואות: לצרכי נסיעה, אוכל ולינה במשך ימי שבתם פה, ודמי הוצאה לנסיעה למקומות העבודה – והאם הרבה עשינו כדי לגבות את ההלואות האלו? גם פה וגם בוינה נעשה הכל כהלכה: המקבל את ההלואה חותם על טופס מודפס ומתחיב לשלם, אך כל זה נעשה כאילו רק לשם הנהלת-הפנקסים, למעשה לא עשינו כלום בשביל שהעולה יחשב את זה באמת להלואה וישתדל להשיבה. והרי רבים מהעולים לבם ער וחרד מאד, לכל הפחות בזמן הראשון לבואם, לגורל חבריהם אשר השאירו שם, ולו השתדלנו להכניס את ההכרה בלבם, כי כל אחד מהם, המשלם את אשר הוציאו עליו, נותן את האפשרות לעוד חבר אחד לעלות לארץ, לא היו מסתלקים ממנה כל כך בנקל. מאות עולים מסודרים בעבודה במרכזים קבועים, הם אמנם אינם עובדים בתנאים מזהירים, אך הפועלים שקדמום לא חיו בתנאים טובים מאלה, ויש על כן לדרוש, שהיחס שלהם לכסף צבורי לא יהיה אחר מזה שהיה מקובל בין הפועלים בארץ עד עתה.

על התקלה הזו עלינו לעמוד בעוד מועד ולהכניס שנויים יסודיים.

א. עד עתה יש בועד העליה שלנו בוינה הבחנה בין מי שיש לו למי שאין לו. אך פה ביפו, מתקבלים העולים בבתי הלינה והאוכל בלי כל הבחנה. וככה, אמנם, נוהגים פילנטרופים הגונים בחלקם צדקה, כדי לא לבייש את מי שאין לו. ואולם, אנחנו לא בפילנטרופיה ובצדקה אנו עוסקים, ובחוגנו אנו חוסר אמצעים אינו מביא לידי בושה. כי על-כן מחוסרי אמצעים הם בני כל מחננו, לרבות גם אלה מהעולים שנשאר להם מן הדרך כדי מזונות לשבוע ימים, וגם אלה העובדים כבר בארץ חמש-עשרה שנים. והאמצעים הדלים שלנו, שנאספו מפרוטות של העם, נועדו לא לעזרת הפרט, כי אם לעזרת העם, וצריך לנהוג חסכון רב גם באמצעים וגם בנשמתם של הנעזרים. עלינו החובה לדרוש בכל תוקף, מכל מי שיש לו אף פרוטות אחדות, שישלם בעד האוכל והלינה, שישלם, אם יש לו יותר ממה שדרוש לו, גם בעד חברו, או חבריו, שיהא זה שיש לו המַלוה לחבריו שאין להם ויגבה מהם אחר כך. ואין ספק בעיני, שאם תונהג דרישה כזאת ואם יעמדו עליה בכל תוקף, יוקטן מעט מעט מספר הלנים והאוכלים על חשבון הצבור.

ב. אלה שאין להם בהחלט, מקבלים קרדיט בצורת לינה ואוכל לימים אחדים והוצאות הדרך למקום העבודה. את הסכום הזה מתחייב העולה לשלם במשך ארבעה-חמישה חודשים מיום הכנסו לעבודה. אלה שקבלו גם להוצאות הדרך מוינה, מצרפים את הסכום הזה לחשבונם ומחלקים אותו למספר תשלומין כפי החלוקה הנ"ל. משרד-העבודה, המסדרם בעבודה, הוא האחראי בפני הקופה לגביית הסכומים האלה בשלמותם. לשחרר את משרד-העבודה מהאחריות הזאת אפשר רק במקרה, אם העולה לא מצא עבודה, או שהוא נמצא לא מוכשר לעבודה גופנית ועבודה אחרת לא מצא לו בארץ. מובן, שאין בהצעתי זו משום חידוש, אני באתי רק להעיר על הרישול השורר בשטח זה ועל חובתנו אנו שלא לסייע לו, כי אם להפסיק אותו.

ג. כל האמור צריך ויכול להעשות תיכף גם בתנאים הנוכחים. ואולם, עלינו להכיר יחד עם זה, כי תיקון רציונלי, אשר יצליח באמת להפוך את העזרה הזאת לעזרה הדדית מועילה, יש רק אחד, והוא: למסור את התקציב השנתי, הנועד למטרה זו מטעם ההסתדרות הציונית, לבנק הפועלים בתור קרן מיוחדת לסידור קרדיטים בשביל בתי-לינה, בתי-אוכל, הוצאות לנסיעה וכו'. הבנק הזה, שמרכזו יהיה בארץ-ישראל, יסדר לו סניפים במרכזי ההגירה העיקריים וימצא את הדרכים כיצד להבטיח את ההלואות שתושבנה לידיו. היחס מצד המקבלים אף הוא ישתנה תיכף, אחרי שידעו כי לא קופה של צדקה לפניהם, כי אם מוסד שלהם, ומיחסם אליו מותנים גם הצלחתו וגם חורבנו.

תרפ"א