מכתב לאליעזר שוחט / יוסף אהרונוביץ'

חבר אליעזר שוחט, שלום.

הידיעה שהביא אתו לופבן על סירובך להיכנס למפלגה המאוחדת ציערה אותי מאד ועוררה אצלי ספק, אם בכלל אפשר לעשות עתה את האיחוד.

בודאי תאמין לי, שלא בשמחה אני הולך לאיחוד זה. ולא רק אני: מאמין אני באמונה שלמה, שכל החברים הנותנים את ידם לאיחוד, וביחוד אלה מהחברים שיש להם הכבוד להיות מכונים בשם “מזקני התנועה”, אינם עושים את זה בקלות-לב. מחיצה שנחצצה במשך כל כך הרבה שנים אינה נהרסת בנקל. אבל יש דבר מה העומד למעלה מזה והוא מחייב את האיחוד. חושבני למותר להסביר לך מהו הדבר המחייב. יתר על כך: אולי צריך הייתי להסביר, לא הייתי מצליח ביותר. כי מה שמחייב עתה את האיחוד הוא כה נעלם, כה בלתי נתפס, שקשה להסבירו במלים.

הצורך באיחוד נוצר באותו יום שהוכרז בועידת חיפה על יסוד הסתדרות כללית ושיתוף גמור בעבודה. ובמידה שההסתדרות הלכה הלוך והתפתח, הלוך והקף את כל התוכן של ציבור העובדים בארץ, הלך והתבלט יותר ויותר הצורך באיחוד. מועידת חיפה נשאר, כזכור לך בודאי, “וגם” ידוע, שברנר היה לועג לו לעתים קרובות. “הפועל הצעיר” התנגד אז להכניס את עבודת התרבות לרשותה של ההסתדרות, אך לבסוף הסכים בקושי שייכתב “וגם עבודה תרבותית”. החיים מהרו לעשות את ה“וגם” הזה ללעג, ואנחנו בעצמנו חזרנו בנו מטעותנו. כי מה טעם בארץ-ישראל להסתדרות פועלים מקצועית בלבד? מה טעם לחלק את החומר והרוח לשתי רשויות? וכמה הלכה ההסתדרות וביקשה לה את הכל בלי כל התנגדות מצד מי שהוא (מלבד השמאל שבשמאל) עד כדי הפצת שקלים על-ידי המועצות (האם יכול “הפועל הצעיר” להתנגד לזה שהמועצות תפיצנה שקלים?). ונתקבלה תמונה כזאת: בתוך ההסתדרות, הכוללת למעשה כיום את כל התוכן הציוני והאנושי שלנו, הננו מאוחדים איחוד גמור, אך מחוץ להסתדרות קיימות שתי פרקציות בצורת מפלגות, חסרות כל תוכן ריאלי, חסרות כל כוח לאיזה מעשה שהוא, ושם אנו נפרדים. ומכיון שאין תוכן שעליו יתבסס הקיום הנפרד, מוכרחים להמציא מפעם לפעם “חומר-דלקה”, בכדי להצדיק את הקיום הנפרד: במקום פלוני “גזלו” חבר של המפלגה ובמקום אלמוני “זייפו” את החברות וכן הלאה. וכל הרעל המהווה בכלים ריקים אלה חוזר אחר כך להסתדרות ומרעיל בה כל חלקה טובה. והיות וברובו הגדול הננו עומדים כבר בגיל למעלה משמונה-עשרה, הרי במידה שיש בנו הכרת אחריות אי אפשר שלא נשאל את עצמנו: האמנם מותר לנו לשרוף את התורה לשם שמירה על הגוילים?

ואני הלא נגעתי כאן רק בקצה המזלג בשאלה הנידונה ובצורה שלילית לגמרי. אך הרי אין כל ספק, שערכנו כלפי הסוכנות, כלפי הישוב, כלפי הנוער התוהה ללא דרך בגולה, יגדל פי כמה בהיותנו מאוחדים. והאמנם מותר לי, בשל קושי פנימי, להתעלם מכל זה?

הנה לפניך בקיצור הלך המחשבות שבו התהלכתי מיום שהוקמה ההסתדרות, עד שהגעתי לפני שתי שנים להחלטה ברורה, שהאיחוד הכרחי, רצוי ומועיל וצריך לעשותו.

אך גם אחרי החלטה זו הוצאתי את עצמי מן הכלל. חשבתי: הדבר צריך להיעשות, ועלי לעזור לכך במה שאוכל, אבל אני אשאר מבחוץ. להצטרף לא אוכל. אלא שמאז התחיל יתוש לנקר במוח – המותר לעשות ככה? האין כאן משום עברה על “דעלך סני – לחברך לא תעביד”? אם רע המעשה, מדוע הוא רע בשבילי ולא בשביל אחרים? ואם טוב הוא – מדוע אני מוציא את עצמי מן הכלל? וככה הגעתי, אחרי מלחמה פנימית קשה, להחלטה על דבר הצטרפותי לאיחוד.

והנה בא סירובך אתה והפך את הודאות שלי לספקות. הרי כל ענין האיחוד אינו דבר שנערך במשקל ובמנין. יש כאן, כאמור, הרבה נעלמים שיכולים להפוך את האיחוד לברכה או לקללה. אחד הנעלמים הוא: משקלם הכמותי והאיכותי של המצטרפים לאיחוד. ממנו תוצאות למסיבה החדשה שתיוצר. אם כולנו נכנסים, אז ויתרנו רק על מסגרת חיצונית, אבל כוחנו הפנימי, הבטחון העצמי, ההרגשה, לא יהיו פגומים, ואולם, אם על כל אחד מאתנו יהיה לא רק לוַתר על המסגרת אלא גם להיפרד מהחברים, שאתם יחד עבר את כל אשר עברנו במשך חצי יובל שנים, ולחפש לו חברים חדשים בין אלה שעד עתה נמצאנו אתם ביחסים מתוחים – היש לקוות לטובות מאיחוד כזה?

ידעתי אמנו, שאיחוד במאה אחוזים לא יושג, אבל, כאמור, חשוב כאן לא רק המספר אלא גם מי ומי ההולכים. ובודאי לא תחשדני ברצון לתנות תהילתך בפניך, אם אגיד, שהישארותך בחוץ תיחשב למאורע רב ערך: בפנים ימצאו לה הרבה מחקים, ובחוץ יגידו – ובצדק – אם איש כשוחט נשאר עומד בחוץ, סימן שראוי היה לאיחוד זה שלא יבוא.

ואילו התנגדת לאיחוד בהחלט לא הייתי בא להלאותך בדברים, אבל שמעתי מפיך רמזים לחיוב ומפי אחרים בשמך שמעתי הרבה יותר מרמזים. ואם ככה – אולי תסכים לבדוק עוד פעם את עמדתך הפרטית, שממנה תוצאות חשובות בין לחיוב ובין לשלילה.

סלח לי על אריכות דברים זו. האמינה, שלא קלה היה לי לכתוב לך את אשר כתבתי.

בב"ח

יוסף אהרנוביץ

31.05.29