הנה מראות אראה עולים אלי מן הימים הטובים והנעימים, הם ימי הילדות, ותמונות שונות אביט… גם תמונת רבי ומורי, ר' משה-ברוך, עולה אלי מן הארץ, אשר אליה שלחו אותו ביד פשעו, ואני זוכר את כל אשר עבר ואשר נגזר עליו. – אכן איש ישר-לב ותמים-דרך היה האיש הזה מאין כמוהו…

ובכל-זאת שֻלח אל ארץ גזֵרה, אל הררי סִבּיריה. אל מקום אשר משם לא ישוב עוד, ומי יודע אם עודו חי כיום הזה…

ועל מה הגיע אליו כדבר הזה? הלא אך בגלל נקודה אחת!

אכן יודעים אנחנו, כי סבות קטנות מולידות לפעמים עלילות גדולות: אתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא; על פי תפוח נופל מן העץ ארצה גלה ניוּטוֹן את חֻקות הכח המושך; בגלל מעט מרק, אשר אכל לוּאִי קַפֵּיט, התחולל המרד הגדול בצרפת; לרגלי פסת-ניר, אשר עשה פְרַנְקְלִין לבנו הקטן לצחק בו, גלה וימצא את מוליך-הברק – וגם ר' משה-ברוך שֻׁלח בעד פשעו אל ארץ גזרה בגלל דבר קטן מאד, אשר כמעט לא תשלוט בו העין לראותו, בגלל דבר קטן, הקטן גם מקוצו של יו"ד, בגלל נקודה אחת… ואולם הנקודה הזאת לא היתה נקודת כסף עם תורי זהב אשר גָּנב ושָׂם בכליו, כי היה האיש הזה ישר-לב ותמים-דרך מאין כמוהו, והנקודה אשר היתה בעוכריו היתה נקודה הכתובה בספר, בין יתר הנקודות הנתונות אל האותיות, נקודה קטנה היתה הבאה אחרי אתא קלילא דלית בה מששותא, ושֵׁם הנקודה הזאת היא “דגש” – וגם הדגש הזה לא היה דגש חזק, כי-אם דגש קל, דגש קל שבקלים, אשר אין שׁוֶֹה להניחו, וגם זה לא היה ולא נברא כי-אם על-פי טעות, ואף זאת כי גם בידי אדם ילוד אשה לא נעשה הדגש המר והרע הזה…

הנה נא ידעת עתה, הקורא, אחרי הדברים הרבים האלה, כי רבי ומורי ר' משה-ברוך היה מדקדק – אכן מי אשר לא ראה את המדקדק הזה לא ראה מדקדק מימיו. בדקדוק אכל ובדקדוק שתה, בדקדוק הֶראה לאשתו את נחת ידו ובדקדוק עלה על יצועיו; הדקדוק היה לו למעין חיים יומם ולחלומות בלילה, עד כי בחלומו בלילה אחד ראה והנה “דגש” רוכב על החמור ובפיו שופר גדול, והוא נגש אליו להעיר אותו משנתו, ויקרא באזניו: משה-ברוך! מה לך נרדם? – ורבי ומורי המדקדק הזה לא רק את כרשו מִלא מדקדוקו, כי גם מראהו ותארו היו כעין חֵלק מן הדקדוק: ראשו אשר על שתי כתפותיו הבולטות היה כעין חולם אשר על האות ע‘, שפמו מתחת לחטמו היה כעין פַּתח אשר מתחת לאות ו’, וחטמו ושתי עיניו היו כעין סגול תחת המצח; וחטמו זה היה כפוף כעין האות ז', ושתי הנחירים מתחת לו היו גדולות מאד, ודמות להן כדמות צֵירה, וזקנו היה בעל שלשה ראשים, זה למטה מזה וזה למטה מזה, והיו נראים כעין שוּרק; והאיש הזה, אשר כלו אומר דקדוק, היה קטן מאד בקומתו, ורק בטנו עבה, עד כי כמעט עלו קומתו ורחבו בקנה אחד, ובהֵרָאוֹתו מרחוק לאיש קצר-ראי היה נראה כעין דגש חזק המתגלגל על פני האדמה…

והמלמד הזה היה קפדן גדול, ויהי נוח מאד לכעוס – למשל: תלמיד נער, כי העביר על שפתיו מלה שלא כהלכתה, ויד ר' משה-ברוך היתה בו כרגע לנקוב את לחיו; זבוב מעופף כי בא והתיצב על פני הספר, והוסיף גם הוא נקודה קטנה בתוך אות מן האותיות, וקם ר' משה-ברוך לכלותו ולהכחידו מקרב הארץ, ויבז בעיניו להמית את הזבוב לבדו, ויהי קצפו גם על החתול אשר עמו בחדר ועל כל יתר בעלי-החיים; איש כי קרא באזניו “שַבָּת נַחְ–מו” תחת “שַׁבַּת נַ–חֲמוּ”, וקם ר' משה-ברוך בחמתו ויגרש אותו מביתו. וגם אשתו לא מצאה ידים ורגלים לבוא ולהתיצב בפניו, אם לא פשפשה היטב במעשיה ודבריה, לבלתי עשות ולבלתי דַבּר קטנה או גדולה כנגד חֻקות הדקדוק; ובאחד הימים, כשבתם שניהם אל השלחן לאכול את לחם הצהרים, ומפי האשה התמלטו המלים: “עליו השלום” תחת “עליה השלום”, אז קם האיש מעל השלחן בחמתו ויהדף את האשה לאחור, ויהפך את הקערה על פיה עם תפוחי-האדמה אשר היו בה, וינפץ אל הקרקע את כל הכלים אשר היו על פני השלחן ואת כל נוהו הֵשַּׁם. וגם אשתו הראשונה מתה עליו מחרדת לב ומפחד פתאום; כי היתה האשה חולה שוכבת על ערש דוי, והקדחת בערה בה עד מאד, ובחום הקדחת קראה לו: “משה-בָּרוך!” והוא התרגז ויצעק בקול: אי לך, סרת טעם! האם לא תדעי עוד, כי נכון לקרא משֶׁה-בָרוּך, הב' רפה בלי דגש? – והאשה התחלחלה מאד לקול זעקתו ותיקץ, ולפנות ערב מתה…

אבל האיש הזה בכל קפדנותו וכעסו היה תמים-לב וישר-דרך – את העדות הזאת מעיד אני עליו גם עתה, אם כי גם אותי לא נִקה, ויראני את ידו החזקה לא אחת ולא שתים. אכן אחת לא אסלח לו גם עתה, יען כי ידעתי כי אתי היה הצדק והוא הרשיע: אני ישבתי והעתקתי מספר ישעיה וכתבתי הלא ככרכמיש וגו' ואכתוב את שתי הכפי’ן הראשונות רפות בלא דגשים כדין וכדת, ואני לא ידעתי עוד אז את דברי המדקדק ר' שלמה בן אברהם הפרחון, כי עלינו לשנות לפעמים את הנקוד למען יִפּוי הדבור, ולא שמתי דגש בתוך הכ' הראשונה, ור' משה-ברוך בראותו את אשר עוללתי לו, הכה אותי על לחיי, ואני יצאתי מאת פני החדר ודמעותי על לחיי. – ביציע העליון בבית הזה על פני החדר ממעל התגורר פקיד העיר, והוא אהב אותי מעודי ואהי לו שעשועים כל הימים, ובראותו אותי בוכה, נגש אלי וישאלני מה היה לי? וכאשר ספרתי לו את המוצאות אותי וכי עמי הצדק, הביאני אל חדר רבי וידַבּר אליו קשות ויזהירהו, ויהי עוין אותו¹ למן היום ההוא.

זאת תורת מלמדי הכעסן והקפדן; והאיש הישר הזה שֻלח לארץ גזֵרה בבוא יומו בגלל נקודה אחת, אשר היתה לו למוקש.

הבה ואספרה את הדבר כאשר היה.

הימים היו ימי חֹדש תמוז. החום אשר בחוץ הלך הלוך וחזק, ואנחנו ישבנו בחדר סביב לשלחן ונתענג על הרוח הצח אשר בא הביתה דרך החלון הפתוח ועל הלמודים אשר למדנו ועל התרנגול אשר התהלך לאטו בתוך החדר אנה ואנה. בראש השלחן ישב ר' משה-ברוך ועיניו האירו כשני דגשים חזקים, ומעילו הסיר מעליו בהיות חם לוֹ ולא התבושש, וישב ויתרגם לפנינו את ספר “בראשית”, פרשת “תולדות”; כי אנחנו למדנו את התורה לפי סדרה ולא לפי סדר השבוּע; ואחרי התרגום צוה אותנו לקחת איש איש בביתו את הפרשה אשר למד ולנתח אותה לנתחיה על פי נתוח-המלים. –– ממחרת היום הביא איש-איש את תלמודו אשר למד ואת נתוח המלים אשר עשה, כי ידענו כלנו, כי בקֹרת תהיה; ובהיות הבקרת, ואחד הנערים נגש אליו ויתן על ידו את הדברים אשר כתב, ור' משה-ברוך קרא אותם בנחת ובמתינות, את אשר מלעיל – מלעיל ואת אשר מלרע – מלרע, ויתענג עליהם מאד; אך פתאום נהפך הוד פניו למשחית ויהי כשטן המחבל:

– “(הַבְּרָכָה) (הֲבְרָכָה) אחת הִוא-לך אבי”! קרא ר' משה-ברוך מעל הכתב וקולו המה כחלילים – האתה כתבת את הדברים האלה, שמואל?

הנער אשר עמד נצב לפניו נאלם רגע ולא ענה דבר, ואחרי-כן התאושש וַיַבלג על פחדו ויען: כן.

– ומה משפט הדגש אשר שמת בתוך הב' במלת “הברכה”?

הנער לא ענה הפעם דבר וכל יצורי גווֹ רעדו.

– הלא תענה שמואל! האם הה' אשר במלת “הברכה” ה' הידיעה היא ואם ה' השאלה? – האם לא תפתח פה, שטן, האם לא תענה?

– הה' היא ה' השאלה, – ענה הנער חרש ושפתיו צללו.

– והדגש מה הוא, אשר שַׂמְתָּ לו מקום בתוך הב'?

שמואל החשה רגע אחד, ואחרי-כן ענה: בקרב הב' אין כל דגש… חי אבי וחי אמי! יָדַי לא עשו את הנקודה הזאת…

הדברים האלה נאמרו בסגנון: יָדַי לא שפכו את הדם הזה…

– הֶעשִׂיתָ וגם כחשת? – קרא ר' משה-ברוך בקול, וינף את ידו.

הדברים האלה נאמרו בסגנון הֲרָצַחת וגם ירשת?…

הנער האמלל עמד כמוט עץ ורק שִׁניו רעדו אחת אל אחת.

– הא לך נער סורר ומורה! הברכה האחת הזאת לך היא, בני! – כן קרא המדקדק, ויך את הנער על קדקד ראשו רק מכה אחת.

הנער נפל ארצה, וכאשר נפל לא הוסיף קוּם.

רגעים אחדים חכו לו עד קומו, ובראותם כי איננו קם ואיננו נע העירוהו ויעוררוהו, ויראו כי התעלף הילד, ויזעקו מרֹב בהלה וחרדה.

עוד מעט והזעקה הקיפה את כל הבית, והקול נשמע גם בבית פקיד העיר אשר ממעל.

ובבית פקיד העיר אשר ממעל יָשב האיש בעל-הבית ורֵעיו עמו, הם השופט אשר על החקירה והדרישה והרופא אשר בעיר, וישבו לשתות טֵה ולצַחק בקלפי פְּרוֹפירנס. הקרטים היו על-פני השלחן, והשופט אשר אמר לגבוֹת לו שבע גביות מן האדומות נפל בפח, כי לא השיגה ידו בלתי-אם חמש, ויהי עליו להביא קרבן את “התרנגלת” – אך פתאום שמעו את קול הזעקה אשר מתחת, וירדו שלשתם אל חדר ר' משה-ברוך. אז נגש הרופא אל הילד המתעלף למשש את כליו, ויצו ויביאו את הנער אל בית אביו וישכיבוהו על המטה; ויפקח הנער את עיניו.

אך ממחרת היום באה עליו מחלת דלקת המוח וביום השלישי מת.

ור' משה-ברוך יָשב בביתו, אָבֵל ומתנחם, ונפשו יָרעה לו מאד; כי עד מהרה נוכח לדעת, כי חף היה שמואל מפשע, רק אמת דִּבּר השמיע, באמרו אשר ידיו לא עשו את הנקודה ההיא, כי בקש ר' משה-ברוך ואִזן וחִקר וימצא, אשר ידי אדם ילוד-אשה לא עשו את הנקודה, ורק זבוב הטיל אותה בחפזו אל תוך הב' החלולה.

אבל הנעשה אין להשיב. – עוד ביום ההוא באו אל ביתו שוטרים ופקידים ויביאוהו אל בית הפקודות, והשופט אשר על החקירה והדרישה החל את מלאכתו, ולתקופת הימים הועידו את יום המשפט; גם מליץ יֹשר עמד לימין ר' משה-ברוך להגיד לו ישרו ולבקש מלפני השופטים את מדת הרחמים, ולא הצליח, כי חרצו השופטים את משפט האיש, אשר בכפיו דבק דם נקי, “להיות שלוח אל ארץ גזֵרה, אל הררי סִבּיריה”.

ובעוד ימים שֻׁלח ר' משה-ברוך בעד פשׁעו אל ארץ גזֵרה, אל הררי סִבּיריה, להשתקע שם עד יום מותו. – וכל זאת באתהו בגלל נקודה אחת, אשר אין שוה להניחה, בגלל דגש קטן הבא אחרי אתא קלילא דלית בה מששותא, בגלל דגש אשר לא היה ולא נברא, כי-אם על-פי טעות, ואשר יד אדם גם היא לא עשתהו, כי-אם זבוב בא והביא את מנחתו על פני הכתב…