הנה השער לבית-המשפט העליון. ממעל לו תבנית הנשר עם שרביט הממשלה, ודרך השער יבואו אל הלשכה אשר שם כסאות לשופטים וספסלים לכל הקהל הבא.
קול הפעמון נשמע בלשכה. קהל גדול נאסף לשמוע אל המשפט אשר יהיה, ובהשָּׁמע קול הפעמון קמו ויתיצבו. האיש המובא במשפט, היושב מאחורי הפרגוד הצר, קם מעל מושבו גם הוא, והוא כושל, עיף ויגע, ואיננו יודע בשבתו ובקומו, וכל הדברים הנעשים בבית אליו לא יגיעו ולא יפריעוהו ממחשבותיו. רוח שובה ודממה שפוכה על פניו, ובדי עורקיו לא ינועו ולא ינודו; שערות ראשו פרועות ועיניו מביטות נִכחן על השופט היושב בראש ועל שרשרת הזהב הגדולה התלויה על צואריו, וכמו שחוק ירחף על שפתיו. האם מצא חן בעיניו השופט היושב ראשונה? האם שרשרת הזהב הגדולה מצאה בעיניו את חִנָּהּ? – הנה דממה דקה מסביב, אין קול ואין קשב, ורק לפעמים יִשָּׁמַע קול צלצול השרשרת, בהניע השופט את ראשו מבלי חשב דבר.
אז יתעורר סֶרְגֵי סטֶיפַניטש קִירְקוֹשְׁקִין, הוא השופט היושב ראשונה במשפט, ומעל המגלה אשר לפניו יקרא בקול, והקהל שומע דברים מקוטעים, לאמר:
„…בשם המושל ובשם החֻקים… משה שמואלוביץ לפידות העברי… שנותיו שלשים ושבע… עשה מכונה לְזַיֵּף את שטרות-המדינה… שש שנים יעבוד עבודת פרך… נקי יהיה מכל זכֻיותיו אשר היה לו… ”
מבלי חשב דבר נשא סרגי קירקושקין את עיניו מדי דַבּרו את דבריו האחרונים ומבלי חשב דבר הביט אל פני הפושע אשר לפניו – אכן קול מליו נחבא לפתע פתאום ופניו הלבינו מאד. האם הכיר האיש את פני היהודי הפושע העומד לפניו בדין? האם זכרונות עלו על לבו מימי קדם?…
השופט כלה לקרוא את הדברים מעל פני המגלה וקולו נהפך לקול מלחשים, ואחרי-כן מהר ויצא את פני הבית בחפזון. מי זה רודף אחריו, כי ימהר קירקושקין לנוס? –גם את משה לפידות הוציאו השוטרים מן החדר, להכניסו לחיים רעים וארוכים, ושנים שלשה מעורכי-הדינים עוד עמדו, פעם בזוית זו ופעם בזוית זו, וידַבּרו בדבר המשפט, ואחרי-כן עזבו את הבית גם הם. אחד היהודים מן הקהל, אשר שמע את דבר המשפט, ענה ואמר: „אמנם חשבתי בלבי, כי יקלו השופטים את ענשו כמעט ”– ואחד הנוצרים גם הוא ענה חלקו: „אמנם חשבתי בלבי, כי זה התרנגול ילך למיתה ולא יפטרוהו בעֹנש קל כזה ”– וההמון נמוג…
האם ידע איש את אחיו? – – –
– – – הימים ימי קיץ לפני שלשים וארבע שנים. השמש שופך את חֻמו ואת גלי אורו המתוק על פני שכבת החול הצהוב אשר בחצר, ושני ילדים קטנים מצחקים איש עם אחיו, ומריעים תרועות גדולות, ומתהוללים ומזַמרים, ומתגוללים ומתפַּלשים בערמות החול. מה טובים ומה נעימים גלי האור ומה מתוקים הם לעיני הילדים הרכים! הילד האחד לבוש בלואי-סחבות ושערות ראשו שחורות מאד וחטמו עקום למעלה, והילד השני לבוש כתנת-משי אדומה ושערות ראשו צהובות ונראות כגבעולי פשתים דקים וחטמו ישר ממעלה ועד למטה. אבל הילדים עוד טרם יָדעו להבדיל בין חֹטם עקום ובין חֹטם ישר, בין שער שחור ובין שער צהוב, בין בלואי-סחבות ובין כתנות-משי. הילדים יָדעו, כי נבדלים הם רק בשמותיהם: האחד, והוא הצהוב, נקרא בשם סֶרגי והשני, והוא השחור, נקרא בשם משה. – אבל מה יתרון לשם האחד מן השם השני? הן השמש שופך את גליו המתוקים גם על זה וגם על זה ולא יבדיל ביניהם, וגם ערמת החול הלוהט נגולה גם לפני זה וגם לפני זה באין מבדיל, וגם לצחק ולהתהולל יֵדעו השנים כאחד באין יתרון לאחד מן השני – ועל-כן הנאהבים והנעימים מן הבֹּקר ועד הצהרים לא נפרדו. לפעמים בהיותם מתגלגלים ומתפלשים בערמות החול מדי צחקם, והנער השחור לבוש בגד ארבע-כנפות, ורוח נשב בו וציציותיו באו וטפחו לו על פניו ועל פני הנער הצהוב, אז קם הנער הצהוב על רגליו וָיּבֵא את ידיו מתחת למדיו ויבקש לו ציציות גם הוא לשלם לרעהו מדה כנגד מדה, ולא מצא – אז העמיק הנער במחשבותיו רגע אחד.
ובהיות הצהרים נפרדו הילדים איש מעל אחיו, ואיש לעברו הלך.
הילד הצהוב פנה ויעל במעלות אל היציע הראשונה אשר בבית הגדול, כי שם ביתו ובית אבותיו, והילד השחור פנה וילך אל המעון הצר אשר בירכתי הסֻכּה העומדת בחצר הבית, כי שם ביתו ובית אבותיו.
ביציע הראשונה אשר בבית הגדול עשה לו משכן הוד כבוד הפקיד סטֶיפן פֶּטרוביטש קירקושקין, העובד את עבודתו בבית-הפקידות אשר בעיר, ובירכתי הסֻכּה אשר בחצר עשה לו משכן איש-יהודי דַכּא ושפל-רוח, הוא יעקב לפידות, והוא עובד את עבודתו מן הבקר ועד הערב, כי שכיר יום הוא לאחד האדונים.
הנה קול נגינות יוצא דרך החלון הפתוח אשר ביציע הראשונה. סֶרגי הקטן אכל את לחם הצהרים לשׂבע, ועתה לומד הוא לפרוט על פי העוגב, בשבתו על-יד אומַנתו, ומלמד את אצבעותיו לעבור במהרה על פני השמינית, ישר והפוך. – בעת ההיא ונער קטן אשר לו חֹטם עקום עומד בחצר, אחרי אכלו תפוחי-אדמה אחדים, והוא נושא את עיניו למרומי הבית ומביט ומאזין ומקשיב ושומע, וקול הנגינות יקח את לבו. – למה הבדיל אלהים בין נער לנער ולמה הִפְלָה לו את האחד להעניקהו כל טוב?
בימים ההם והנער עוד טרם ידע, כי גם האדם הבדיל בין האחד ובין השני…
ביציע הראשונה ילמד הנער את אצבעותיו לפרוט על פי העוגב, ואולם לבו בל עמו היום בעשותו את מעשהו.
– אנה הלך רוחך, בני, חמדת חיי? – תשאלהו אמו.
– אמי! תני-נא גם לי בגד אשר לו ארבע-כנפות וארבע ציציות כבגד אשר ילבש משה…
כנשיכת עקרב היו הדברים האלה ללב הגבירה מֶלְפּוֹמֵינֵי.
– סֶרגי! סֶרגי! עד כמה פעמים אמרתי לך, כי זה רצוני, אשר לא יהיה לך כל שי ושיח עם הנער המזוהם הזה, עם היהודי… הלא בנפשי הוא! השמעת?
וגם האשה שרה, מדי ראותה כפעם בפעם את בנה, את משה, מתהלך בחצר וברחובות עם הנער הצהוב, בכתה נפשה במסתרים.
– משה! משה! עד כמה פעמים השבעתיך, כי לא תתרועע אל „השקץ ”אשר בחצר. האין אלהים בלבך? האין בקרבך כל רגש יהודי וכל ניצוץ עברי? בני, בני, אַל-נא תורידני ביגון שאולה!
… אכן אור השמש מתוק לעינים וערמות החול הלוהט מלאות עדנים, וגם משה וגם סרגי אהבו את אור השמש ואת ערמות החול, ויתגלגלו ויתפלשו באפר ויצחקו ויתהוללו כל היום.
הגבירה מֶלפּומיני לא ראתה ולא ידעה בצַחק הילדים בחצר, ואולם שרה ידעה ותרא אותם יום-יום, ומדי ראותה אותם נאנחה תמיד, ותאמר:
– הנה מטות ומסעי הולכים יחדו!…
האשה העבריה קראה להם „מטות ומסעי ”על שם שתי הסדרות האלה שחֻברו יחדו ונקראות בקריאה אחת ובשבת אחת ולא תפרדנה…
אכן לא לעולם חֻבּרו יחדו „מטות ומסעי ”…
איש לעברו הלך!
– – – גשם שוטף נתך ארצה ושני נערים כבני עשר שנים נפגשו על-יד שער הבית הגדול. הנער האחד אדמוני ושערות ראשו צהובות ועיניו כעין התכלת, והנער השני לבן-פנים ושערות ראשו שחורות ועיניו שחורות ונוצצות. וגם במלבושיהם יתנַכּר האחד לפני השני. הנער האחד לבוש מעיל תכלת ולו כפתורים צחורים ונוצצים, ועל שכמו ילקוט-עור, אשר ספריו וכתביו חבושים בו, והנער השני לבוש… לא, הנער השני איננו לבוש כל מלבוש, כי מפלי בגדיו הדבקים אל עורו ואל בשרו קרועים ובלוים. – סרגי הולך אל בית-הספר אשר בעיר ומשה הולך אל החדר…
הנערים לא דִבּרו דבר. האם יחר אף איש באחיו, כי לא דִבּרו לשלום איש את רעהו?…
הנה מועד הצהרים הגיע. שני הנערים נפגשו שנית על-יד הבית הגדול אצל השער; שניהם שבו איש במועדו הביתה, האחד מבית-ספרו והשני מחדרו.
– משה! דבר לי אליך. מורי בבית-הספר ערך לפני היום את אחד מארבעת כללי החשבון. הלא ידעת וגם שמעת, כי ארבעה כללי חשבון הם? האחד חבור, והשני חסור… הלא ידעת! ואולם כיום הזה אין עתותי בידי… ראשי עלי סחרחר היום והעבודה תכבד הפעם ממני, ואני לא אדע מה אשיב למורי בשאלו אותי מחר את שאלתו… משה! האם לבך טוב עלי?
– מה חפצך, סֶרגי, ואשלימנו…
– משה! משה יקירי! הבה-נא את ידך! האם תחפוץ לעמול היום תחתי רגעים אחדים ולערוך את הדברים על המגלה למען אשר אוכל להגשימם מחר אל מורי?
– אבל אני הלא רק בחדר אלמוד… בתורת-משה נהגה כל היום ובשור אחד שנגח פרה אחת, והפרה כטוב לבה עליה המליטה פר-בן-בקר קטן… ומאין אפוא אדע את משפטי הלמודים אשר לפניך? אני מעודי לא למדתי חשבון ואין אני יודע…
– מדוע תבקש לך תואנה והיא לא תצלח? בבית-ספרי אמרו לי, כי היהודים יודעים את הכל ואין נסתר מהם!
מה זאת? האמנם דברו הנערים לשלום איש את אחיו בפעם הזאת?…
„בעניי ומרודי אפנה לי אל היהודי ”– משל הוא בפי הפולַנים.
לעת ערב נתן משה לסרגי את אשר שאל. – איך ידע משה את הענין אשר לפניו והוא לא למד אותו מעודו?
אין דבר, היהודים יודעים את הכל…
עוד פעם אחת נפגשו שני הנערים.
– – – הקרח הנורא נטוי על פני מי הנהר אשר בעיר והמון נערים רבים באו להחליק על פני הקרח, איש וסנדלו המסֻמּר ברגלו. היום רד ובפאתי השמים האדומות אשר במערב תלויה השמש, והיא גדולה כקערת זהב גדולה. הנערים צוהלים ושמחים ומריעים תרועות גדולות ונפשם בקור תתענג; לחייהם מלאות ואדומות, כי היתה עליהן יד הקרח, ועיניהם תלויות פעם אל השמש האדומה היורדת הלוך וירֹד ופעם אל הכפור אשר מתחת לרגליהם. לנו הקרח, לנו החֹרף! יקראו הנערים ויצהלו – וגם סרגי וגם משה באו בתוך הבאים.
בין יתר הנערים ירוץ גם סרגי את ארחו, והוא קל ברגליו עד מאד, אך באחרונה ימעדו קרסוליו והוא יפול. קול שחוק אדיר יפרוץ מפי הנערים אחרי נפלו, והמה שוחקים על הִכָּשְׁלוֹ…
גם משה ימהר לרוץ אֹרח ולהחליק על פני שכבת הקרח וסנדל מסֻמר ברגלו אָין. – פאתי-השמים הנהדרות בשלל צבעיהן לקחו את לבו ועיניו נשואות אל הקערה הגדולה, אשר עוד מעט ונפלה ארצה לרגליו ועיניו תראינה. מה נהדר ומה יפה המחזה הזה! עוד משחר ימי ילדותו אהב הנער להביט אל קערת הזהב הגדולה, התלויה על בלימה, ומלפניה ואחריה הרצועות האדומות והארוכות, וביניהן גם רצועות תכלת אשר היתה עליהן יד הקור, ולפניו פרוש הקרח הנורא על פני הנהר והוא נוצץ אל מול פני הקערה הגדולה…
מה נהדר ומה…
„יהודי! ”…
מה הקול הזה, אשר הוא שומע? מה השנאה הזאת, היוצאת עם הקול הזה?
אין דבר. קול שחוק אדיר התפרץ מפי הנערים אחרי ראותם אותו, והמה שוחקים על מראהו – אז ימררוהו וירדפוהו הנערים באשר ימצאוהו ומנוחה ידריכו אותו ולא יתנו לו מדרך כף-רגל. מה עשה להם רעה, כי ביד חזקה יאמרו למנוע אותו מהִתענג על דבר אשר נפשו תחפץ בו? האם להם הקרח הלבן ופאתי-השמים האדומות עם הקערה הגדולה ידם עשתה?
אך פתאום חדל הנער מחשֹׁב מחשבות, כי גוש קרח גדול, אשר השליך עליו אחד הנערים, פגע במצחו.
בלילה ההוא נדדה שנת סרגי, ובחלומו – והנה אלף אלפי נערים נפוצים על פני הקרח והוא בתוכם, והם כלם תֻּכּו לרגליו והוא שוחק תמיד על משבתם. וגם שנת משה נדדה בלילה ההוא, ובחלומו והנה אלף אלפי נערים נפוצים על פני הקרח והוא בתוכם, והם כלם היו אלופים לראשו, ובאחרונה גזלו ממנו גם את שארית נחמתו, היא קערת הזהב הגדולה התלויה בירכתי השמים האדומים…
ועוד פעם אחת נפגשו השנים – על סף בית-הגימנזיום…
הנער האחד בא מבית-הספר למתחילים ובכניסתו אל בית-הגימנזיום והנה ימין מקרבת וגם שמאל מקרבת שלוחות אליו, והנער השני גם הוא מן החדר הוא בא ובכניסתו אל הבית החדש ואל העולם החדש הזה והנה ימין דוחה וגם שמאל דוחה אותו, והוא עודו על הסף.
איזה רוח עבר על הנער העברי, כי בא עד הלום?
היהודים יודעים את הכל – דבר באזניו הנער הצהוב. אבל המלמד העברי, אשר בחדרו למד משה, לא דִבּר כדברים האלה; הוא לא אמר על היהודים הקטנים היושבים לפניו בחדרו, כי יודעים הם את הכל, וגם על משה הקטן לא אמר כדברים האלה, ותהי להפך, כי צעק כל היום צעקות גדולות ויקלל את נעריו קללות נמרצות. גם אבי משה אמר תמיד על בנו, כי איננו יודע דבר…
ואולם הנער היה בעל-כשרונות ולבו לב רגש, היודע ומכיר את היֹּפי, וביותר התנוסס בו יתרון הכשר לחכמת-הציור.
בן שתים-עשרה שנה היה בעשותו את תמונת „שויתי ”לשימה לפני העמוד אשר בבית-המדרש הגדול. כל איש אשר ראה את התמונה התפלא למראה עיניו, כי לא נעשתה עוד תמונה יפה כמוה בידי נער רך כזה, אשר לא למד את המלאכה הזאת מעודו. אכן גם בכתיבת-ידו היפה התנַכּר הנער בימים ההם, ויאמרו עליה, כי לא היה עוד כתב יפה כמוהו להפליא.
אבל מה ליהודים ולדברים כאלה? – המלמד אך אחת דִבּר, כי הנער הזה לא יצלח לכל מלאכה, והוא אך בהבל ותֹהו ישפיק ובציורים ובצעצועים יבלה את ימיו ודבר לא ילמוד, וגם אביו דבר אליו כדברים האלה יום-יום; והנער שמר את הדבר בלבו וַיֵּדע אל נכון, כי לא יצלח לכל מלאכה. מה לו אפוא ולחדרי מלמדים? מה לו וללמודים, אשר לא יקחו את לבו ולבו לא ילך אחריהם.
אז יעזוב משה את החדר ולא שב אליו יום אחד.
אכן „אם תעזבנה יום יומים תעזבך ”. בראשונה החל משה לבקש תואנות לבלתי בוֹא החדרה יום אחד והתורה עזבתהו יומים, ואחרי-כן עזב את החדר יומים והתורה עזבתהו ארבעתים; אז באו הימים ומשה מנע רגלו מבוא החדרה שבוע תמים וגם שבועים, ואחרי-כן חדל ולא בא עוד.
ובבית אביו מררוהו וישטמוהו… אז היה משה לנער שובב ופרוע ויהי חלקו עם ההוללים.
ואחרי-כן התאושש הנער ויתאמץ ויתעשת לנפשו – אז התבודד ימים רבים וילמד את כל הדרוש לו ויבא עד בית-הגימנזיום.
בעת ההיא וגם סרגי בא עד הבית הזה. – אֵי מזה בא? מי הביא את הנער הצהוב עד הלום? אתמול „לא היו עתותיו בידו ”, היום „ראשו עליו סחרחר ”ומחר „תכבד העבודה ממנו ”– ואולם אביו יָדע אך אחת ושתים שמע מורו, כי הנער עשה חיל בלמודים.
ושני הנערים עמדו גם יחד לפני המורים ביום המסה, למען אשר יבָּחנו.
אז קבלו המורים את הנער האחד, את הצהוב, עקב אשר עשה חיל בלמודים, ואת הנער השני לבן-הפנים דחו, עקב אשר אין לו הידיעות הנדרשות.
ובכן אפוא היהודים אינם יודעים את הכל.
ומדוע ידַבּר סרגי באזני משה ויאמר, כי היהודים יודעים את הכל? מדוע יבוא הנער הצהוב אל הנער לבן-הפנים מדי ערב בערב עם עבודתו המסורה לו מפי מורו, והנער לבן-הפנים יעשה את עבודת הצהוב יום-יום?…
ומטות ומסעי ההולכים, הלכו גם מהיום והלאה איש לדרכו; האחד הלך מחיל אל חיל והשני – מדחי אל דחי.
האחד הלך בבית-הגימנזיום ממחלקה אל מחלקה ויבוא עד השלישית. בעת ההיא והנער השני הלך בעצת רשעים ורגליו כמעט לא יָכלו עוד נשוא אותו.
אז התאזר הנער השני הזה ויתאמץ ויבוא שנית לפני המורים בבית-הגימנזיום, ויבך לפניהם ויתחנן אליהם לשמוע אותו ולנסותו. „היהודים הם עם קשה-עֹרף! ”אמרו המורים, ויעשו הפעם עם הנער חסד לפנים משורת הדין ויאספוהו אל המחלקה השנית.
אז עשה סרגי חיל בלמודים ומשה לא עשה חיל – הלא היא כתובה בספרי התעודות אשר כתבו המורים לשני הנערים כפעם בפעם.
ומקצה השנה הראשונה לא גמר משה את חק-למודו במחלקה אשר היה שם, וגם בשנה השנית לא גמר את חֻקו – אז אמרו עליו המורים, כי לא יצלח ללמודים ועליו לעזוב את בית-הגימנזיום.
ובכל אלה בא אליו סרגי מדי ערב בערב ואחוזת מרעיו אתו, ומשה הכין להם את כל פרקי למודיהם, אשר שמו מוריהם לפניהם, ובפרט הכין להם תמיד את הציורים והרשימות אשר היה להם להכין דבר יום ביומו.
ועליו אמרו, כי לא יצלח ללמודים!
אז בער בו אפו, ויגעש וירעש ולא שמר מחסום לפיו. ובאחד הימים, בהיות נפשו מרה עליו, עבר דבר מר על לשונו ויכלים את פני אחד המורים בפני קהל ועדה.
מה יעשו אפוא המורים לבן סורר ומורה אשר כזה? – הלא להם הצדקה והוא שערוריה עשה, כי על-כן כתבו אותו זכרון בספר, ויוציאוהו בחרפה מן הבית, ויכתבו בספר תעודתו, כי אין לו עוד הזכות להיות נאסף אל אחד מבתי-הגימנזיות אשר בכל הארץ…
והנער שמע את חרפתו יום-יום; בבית קראו לו „גוי ”ובחוץ קראו אחריו מלא, כי בן סורר ומורה הוא.
אז הלך הנער מדחי אל דחי…
דממת תהום לילה. אלפי כוכבים נוצצים מתוך התכלת הטהורה הרקועה ממעל, והמה רוקדים וצוהלים איש אל מול פני אחיו…
על משכבו בלילה ישכב נער לבן-פנים, והוא גלמוד ונעזב, ושֵׁנה בעיניו לא יראה. – כל רואיו בחוץ שחקו עליו כל היום, ועתה הנה באו גם המאורות האלה ברקיע השמים אך לשחק עליו בלילה… אנה יוליך עתה את חרפתו? אנה תוליך חרפתו אותו? אולי עד מקום אשר משם לא יוכל עוד לשוב גם אם ינָּחם באחריתו… ועל מה עשה לו אלהים ככה? על מה גמל אותו את הרע תחת רדפו תמיד טוב? האם לא טוב יעשה האדם אם יאמר לרדוף הטוב?…
אולי! אולי לא טוב יעשה האדם ברדפו את הטוב…
עתה הנה הוא גבר אשר דרכו נסתרה, כי באו אנשים ויסתירו את דרכו ביד חזקה ובזרוע נטויה; ביד חזקה הרחיקוהו מן הישרה ובזרוע נטויה ידחפוהו למדחפות. בעודו ילד דחו אותו ילדים כגילו מעל פני שכבת הקרח ויקראו אחריו: „יהודי! ”; אחרי-כן דחו אותו מבית-הספר ויחתמו את רוע גזר דינו; ואחרי-כן דחו אותו כל רואיו בחוץ ויקראו לו בן סורר ומורה – האם מידו יבֻקּש הדבר, אם תעשינה ידיו מעשה אשר לא יֵעָשה? האם לא את כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ואף עשׂה יעשה את כל אשר יוכל לעשות? מלחמה לו בעד נפשו, מלחמה באדם ובכל המתיצב להיות לו לשטן, מלחמה בכל הנוגע בו ובנחלתו הגדולה אשר יָרש ברגע גיחו מבטן אמו!
הלחם אזל מכליו. – אל מי יפנה לעזרה מחר? וממחרת המחר אל מי יפנה? ובשאר הימים אל מי יפנה לעזרה, עד רדתו ביגון אָבֵל שְׁאֹלָה?
ילך אל מקום שאין מכירים אותו…
ושם מה יעשה? מה יעשה נער אשר דחו אותו בשתי ידים מהסתפח בנחלת בני-האדם אשר מסביב לו?
במקום שאין מכירים אותו ינַסה שנית לבוא לבית-הגימנזיום, אולי ישאו השערים ראשיהם בבואו…
וספר התעודה אשר בידו, האומרת כי אין לו הזכות להיות נאסף עוד אל אחד מבתי-הגימנזיות אשר בכל הארץ, האם יסתירנו?
יסתירנו.
ובמה יבוא אל אחד בתי-הספר וספר תעודה אין בידו?
… דמי לבו קפאו בקרבו רגע אחד בעלות המחשבה הזאת בקרבו ועורקיו לא שכבו כל הלילה. ואולם לפנות בֹּקר שב למנוחתו, כי מצא את העצה הנכונה לפניו, אשר לא יסור עוד ממנה: באחת התעודות הראשונות אשר קבל מידי מוריו בשנות למודיו הראשונות יְשַׁנֶּה מלים אחדות וצרופי-שמות אחדים, במחקו ובכתבו אחרים תחתיהם, ומי כמוהו משכיל לדעת לכתוב ולחקות כל כתבי-יד אשר תראינה עיניו? – אם את הטוב לא יקבלו, אז יקבלו ממנו את הרע! אם לא אבו תת לו את אשר לו בהיתר, אז יתנו לו את אשר לו באיסור!
ויישן…
בלילה ההוא וגם רעהו הטוב ממנו לא נתן תנומה לעפעפיו עד אור הבֹּקר. תמונת נערה צעירה לימים לא סרה מלפני עיניו. היא הנערה אשר הובאה אל בית הפקיד היושב בעֵבר הרחוב השני להיות לאומנת את בתו. את הנערה הזאת ראה סרגי זה ימים אחדים בהיותה יושבת אל החלון הפתוח, וישרוק אליה, ומני אז נעלמו פניה ולא נראו עוד אליו. אז שת עצות בנפשו כל הלילה וקרבה אל הנערה ולהיות לה לאוהב, ואל יָדע, וכאשר אורו פני המזרח באה פתאום מחשבה בלבו וישמח: מחר יקח לו מעט כסף מכסף אמו וקנה בו שמלת אשה והוביל את השמלה ההיא שַׁי אל הנערה אשר חשקה בה נפשו, ואז תראה את פניו כראות פני מלאך אלהים…
ויישן…
מני אז לא נפגשו עוד שני הבחורים ולא התחברו עוד „מטות ומסעי ”, כי איש לדרכו הלך.
האחד הלך מחיל אל חיל והשני מדחי אל דחי.
סרגי יָצא בשלום מן הגימנזיום ויבוא בשלום אל בית-מדרש המדעים, וילמוד חק ומשפט. אחרי-כן יצא מבית-מדרש המדעים ויהי מוכתר בכתר שם טוב, ואחרי-כן היה לעוזר על-יד אחד מעורכי-הדינים. וככלות שנות עבודתו זאת היה לעורך-דין, ומקץ שנים אחדות היה לשופט ואחרי-כן יָשב ראשונה במשפט. – הנה כן יבֹרך גבר אשר יד שֵׁם לו בלמודים, וזה דרכו: ממדרגה אל מדרגה ומחיל אל חיל, עד בואו אל מכונו ואל נחלתו.
בעת ההיא וגם משה הלך לדרכו. בבואו אל בית-הגימנזיום אשר בעיר הנכריה בקרו המורים את כתביו ויכירו וַיֵּדעו את אשר עשה. אז יָדע כל העם, כי נער עברי הרהיב עֹז בנפשו לזַיֵּף חתימות ידי זרים – וידיחוהו. אכן עוד פעם אחת נִסה האיש הצעיר לפני מורי בית הלמודים לצַיָּרים, אולי ירחמוהו, ולא נאסף, ויקראו לו מְזַיֵּף. אז היה משה למזיף – וכן היה גם בעיניו. ואולם מתוך שלא לשמה בא לשמה; הנער היה לחוטא בשגגה, ואחרי-כן היה לפושע בזדון. כל רואיו בחוץ נדדו ממנו, ולכן נדד גם הוא מכל איש ישר-לב, ויתן ידו לפושעים, ויתחבר אל עושי רע – ולבו לא הכה עוד אותו על מעלו אשר מעל. בראשונה עשה תועבות קטנות ונאצות קטנות, ובאחרונה עשה תועבות גדולות ונאצות גדולות, ויהי לחרפה לחברת האדם. ואחרי-כן היה לסוחר ואיש לא יָדע את משלח ידיו, ואחרי-כן עשה עשׁר גדול ואיש לא יָדע את הדרך אשר הלך בו ואת המעשה אשר עשה, ואחרי-כן הביטו אחריו לדעת את אשר הוא עושה בַמַּחְשָׁך, ויבקשו את הדבר וימצאוהו, והנה זִיֵּף משה את שטרות-המדינה.
כן הלך האיש מדחי אל דחי.
ואיש אחיו לא ראה בכל הימים הרבים ההם…
אכן הנה יום בא והאיש הצהוב אשר לחייו אדומות ועיניו כעין התכלת ראה עוד פעם אחת את האיש לבן-הפנים אשר שערות ראשו שחורות – ואחרי-כן לא הוסיף עוד לראות אותו עד עולם.
האיש הצהוב יָשב ראשונה במשפט, והאיש השני עמד מאחורי הפרגוד הצר. אז קרא הצהוב מעל המגלה אשר לפניו לאמר: „בשם המושל ובשם החקים! משה שמואלוביץ לפּידות העברי… שנותיו שלשים ושבע… עשה מכונה לְזַיֵּף את שטרות-המדינה… שש שנים יעבוד עבודת פרך… נקי יהיה מכל זכיותיו אשר היו לו… ”והאיש לבן-הפנים שמע את כל הדברים האלה במנוחה ובדי עורקיו לא נעו ולא נדו.
מני אז לא הוסיפו עוד לראות איש את פני אחיו; מני אז התפרדו מטות ומסעי לנצח…
פעם בפעם בעָברי ברחוב הַסֶּנַטּוֹרִין, עד הרחוב לבוא ככר-הבַּנק, על בית-החומה הגדול, אשר ממעל לחלונותיו תלוי לוח העץ השחור ועליו כתוב באותיות זהב: „בית-הבַּנק של מַאקס פרַאנק”, ועלה על לבי פעם בפעם זכר עכן כן כרמי בן זבדי, ואת כל הדברים הנוראים אשר נקרא על-אודותיו בספר יהושע. הלא תזכרו את הדברים ההם? – „ויקח עכן בן-כרמי בן-זבדי בן-זרח למטה יהודה מן-החרם וגו‘, ויאמר יהושע אל עכן: בני, שים-נא כבוד לה’ אלהי ישראל ותן-לו תודה והגד-נא לי מה עשית, אל-תכחד ממני וגו' וגו‘. ויאמר: אמנה אנכי חטאתי לה’ אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי. וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף ולשון זהב אחד, חמשים שקלים משקלו. ואחמדם ואקחם וגו‘. ויאמר יהושע: מה עכרתנו, יעכּרך ה’ ביום הזה, וירגמו אֹתו כל-ישראל אבן וישרפו אֹתם באש ויסקלו אֹתם באבנים, ויקימו עליו גל-אבנים גדול…”
מעשה נורא עד מאד, אשר יסמר שערת כל בשר ביום שמעו אותו – האין זה?
אבל האיש אשר בו אדַבּר אני ואשר קראו לו עכן גם הוא, עכן אשר בורשה, האיש הזה לא חטא חטאה גדולה ונוראה אשר כזאת, כי-אם מעט ממנה. לא אדרת שנער אחת טובה, או גם אדרת רעה, לא מאתים שקלים כסף, בכסף ארץ הכנעני, או גם בכסף רוסיה, לא לשון זהב אחד אשר חמשים שקלים משקלו, או גם מעט מחמשים, לא אחד מאלה חמד ויקח; וגם לא נתפש האיש בגנבתו ולא נלכד בחרם ולא רגמו אותו כל ישראל אבן ולא הקימו עליו גל-אבנים גדול – ותהי להפך, כי מסתר המדרגה עלה האיש הלוך ועלה, וילך מחיל אל חיל ויגדל ויפרץ ויעצם מאד מאד, וכל באי שער עירו הגדולה כבדו אותו מאד, ותחת אשר יקימו המה עליו גל-אבנים גדול, הקים הוא לו את גל-האבנים ההוא בתבנית היכל גדול מלא תפארת, אשר שם ישב ואשר משם תצאנה טובותיו לכל איש, ואשר משם יפליא חסדו עם כל נענה ומר-נפש – והאיש הצדיק והטוב הזה יקָרא בפי רבים בשם „עכן”, בשם האיש אשר מָעַל מַעַל ויקח מן החֵרם…
והחֵרם, אשר ממנו לקח האיש הזה מעט, מעט מאד, פחות מכזית, ומראהו כמראה עוגה אשר תֵּאָכל ותבניתו כתבנית פת-מצה, ושמו – „אפיקומן”…
ידענו, ידענו – יאמרו הקוראים בלבם – אכן גנב האיש בילדותו את האפיקומן מתחת הכר אשר לאביו, כמנהג בישראל, וזה דבר החֵרם וזה משפט המַעל אשר מָעַל!
ואולם מִשׁגה אִתּכם, אדוני, מִשׁגה אִתְּכם! וכדי להוציא מלבבכם, ממהר אני להגיד לכם, כי לא בניסן, כי-אם בתשרי, לא בלילה, כי-אם ביום, ולא בזמן הסדרים, כי-אם בימים אשר אין להם סדרים עשה האיש את אשר עשה, ויקח מן החֵרם – את האפיקומן.
וכיום הזה ועינינו רואות את האיש אשר מעל בקדשים והנה הוא עושה טוב בעדתו מאין כמוהו; אין בעיר גומל-חסד כמוהו, ואין איש אשר ירבה לעשות צדקה יותר ממנו, ובפרט ברגע שמעו את המלה „רעב”, אז בבוא אליו איש אשר ירעב ללחם, והיתה ידו פתוחה להעניק לאיש ההוא מכל אשר לו. כי לא תוכל אזנו לשמֹע את המלה ההיא. ואף גם זאת והאיש הזה, אשר יאמרו עליו בעיר, כי מן הנאורים הוא וכי אינו מדקדק במצוות שבינו ובין המקום, ויש אשר גם יאמרו עליו, כי בבוא ימי הפסח יעלו על שלחנו מאכלים בלולים, חמץ ומצה גם יחד, – והאיש הזה בבוא החֹדש ניסן ופתח את ידו לכַלכּל את עניי עירו במַצות ככל אשר יוכלו לשאת ולא יֵדע שבעה, כי נתֹן יתן מַצות לאלפים לכל הבא ולכל דורש; ויש אשר יהיה עם לבבנו להאמין, כי אולת קשורה בלב האיש ההוא, וכי רוח עִועים מסוך בו לחשוב, כי במַצה זו תלוים חייו, וכי שקולה מִצוה זאת כנגד כל המִצווֹת האמורות בתורה וכי היא תהיה לו לרוָחה ולפדות, להשיב את נפשו למנוחתה ולפדות אותה מכל עונותיה, ובה יאמר למחות כעב פשע ישן ולשלם מִלוה ישנה…
ויש אשר אומרים, כי גם קמיע תלויה לו בצוארו, אשר לא תמוש ממנו יומם ולילה, ותבנית לה כתבנית פת-מצה – אם קַבּלה היא נקַבּל! אכן חייב אדם לברך את המצה בכל עת ובכל שעה, כי בגלל פרוסת-מַצה עלה האיש ויגדל ויעצם ויפרץ לרֹב ויהי לאיש…
יש אשר גלגל קטן יניע לפעמים עולם מלא, יש אשר דחיפה אחת קטנה תריץ לפעמים את האדם עד מחוז חפצו, ויש אשר רגע אחד ברגעי חיי-האדם ישַׁנה לפעמים את כל סדרי חייו ומן הרגע האחד הזה תוצאות לכל ימו ושנותיו.
דחיפה אחת קטנה – והדחיפה האחת והקטנה הזאת היתה גם לאיש העשיר הזה בעודו נער קטן ובהיותו יושב עוד בית אמו האלמנה במגרש פּרַגָּה אשר מעבר לגשר, בימים אשר ידע את הכסף אך למשמע אֹזן ואשר ראה את הלחם אך אחת ביום. באמרי, כי ישב הנער בימים ההם בית אמו, אַל-נא ישגה הקורא לחשוב כי בית היה לאמו; זאת הפעם רק השתמשתי בלשון נקיה, והנקיות מביאה לפעמים לידי מליצה והמליצה לידי חֹסר-הבנה. כי הנה באחד המרתפים הצרים אשר במבואות האפלות ישבו, ואף יש אשר לא השיגה יד האשה לשלם גם שכר המעון הזה, והסוכן אשר על הבית בא להוציא אותה משם ביד חזקה ולבער אחריה. בראשית הימים עוד נִסתה האשה להביא את בנה, את מאיר הקטן, אל בית המלמד, למען ילמד והיה לכל-הפחות ליהודי; ואולם כאשר קצרה ידה משלם, ובראותה, כי אין לב הנער הולך אחרי הלמודים וכי רודף הוא בטלה כל היום, ותחדל גם מזה – אם „שקץ” הוא ידאג לו, ואמו מה היא כי ישליך עליה את יהבו? וגם בהביאה אותו אל בית בעלי-מלאכה, ברח הנער אחת ושתים מלפני בעליו, כי אהב את הבטלה, ויהי הנער משֻׁלח ונעזב, הולך יחף ובשרו ערום, רעב ללחם וצמא למים – לא, לא, צמא למים לא היה מעודו, כי המים גם בלא מחיר יֻקחו, ורק רעב, רעב היה תמיד מאד; והלחם לא על נקַלה יֻקח; אז יבקש לפעמים פת-לחם בבית אמו ומצא, ולפעמים יבקש ולא ימצא. אמנם כן, למֹד לָמַד הנער את תורת-הרעב עד היסוד בה, ויבן אותה עם כל באוריה ופרושיה; ויש אשר תצא אמו בבֹקר הַשכּם העירה, לראות אולי יצלח בידה למכֹּר ולקנות ונתנה טרף לביתה, והנער חכה לפעמים עד הצהרים ורוחו לא קצרה בחכותו.
אבל גם מלאכת-הרעב איננה מלאכה קלה, ויש אשר גם מבחר תלמידיה, הדבקים אחריה, יעזבוה ויזלזלוה, כי רוחם תקצר. לפעמים קצרה גם נפש הנער הזה בעמלו ולא יכול עוד לסבול, כי ארכה לו העת יותר מדי, ויקלל את הרעב באלהיו. אכן לא טוב היות האדם רעב.
עוד לפנות בקר יצאה האלמנה העירה, כי היום יום ערב שבת ומחר שבת „שובה”, כי על-כן קמה בבֹּקר לסור אל עזרת הנשים מדי השכימן לסליחות, ומשם תבוא העירה עם סַחְרָהּ ואֶתְנַנָּהּ ועם סַלֶּיה ומִמְכּריה – ומאיר מחכה לה בבית, והוא יוצא ונכנס, נכנס ויוצא, ופתאום יחוש בנפשו, כי מלאך רע בא אליו לענותו, הוא המלאך הממונה על הרעב, וכי בטנו ריקה עד מאד. אכן לא חדש היה הרגש הזה עמו וכבר ידע אותו מתמול שלשום, ואולם כל שתורתו חביבה עליו הרי היא בכל יום כחדשה בעיניו!
בראשונה לא שם לב אל רעבונו ובשפתיו שרק את זמרת החזן בזמרו „ויאתיו” בימי החג האחרונים; ואולם שריקות השפתים הלכו מרגע לרגע הלוך ומעוט ורק שריקות הקרבים הריקים הלכו הלוך ועצום. אז ישוטט הנער בתוך החדר אנה ואנה, לבקש בארון ובארגז, בתבה ובמלתחה, אולי ימצא דבר-מה לאכל, ולא מצא. על-פני הכירים תראינה עיניו פארור מלא, והביא את כף ידו אל תוך הפארור, והוציא אותה משם והביאָהּ אל תוך פיו ללקק ממנה כאשר ילקק הכלב – והנה הם מי-קָפֶה קרים, והם לא יתנו ולא יוסיפו. והרעב הולך הלוך וגבור בו, הלוך וכבד! ובשבתו משַׁמים ועצוב-רוח והנה תשמענה אזניו קול מורה-השעות בהכותו, אחת, אחת ושתים, שתים ושלש – ובלי משים ישא עיניו אל המקום אשר משם הקול יבוא, ועיניו רואות את הקיר ואת מורה-השעות התלוי על המסמר ממעל. מה זאת? – בתקות חוט-לבן תלויה אל הקיר וקשורה אל מורה-השעות פרוסת מצה יבשה, כחצי האפיקומן גדלה…
ופתאום יזכֹּר, כי את מותר האפיקומן הזה טמנה אמו במקום הזה עוד בימי הפסח האחרונים, כמנהג שלומי אמוני ישראל, אשר יותירו כפעם בפעם מן האַפיקומן ותולים אותו במקום הנראה לעין, להיות תלוי אל הקיר מן הפסח ועד הפסח, מליל הסדר השני ועד ליל בדיקת חמץ.
עיני הנער אורו רגע אחד…
אבל רגע משנהו ושתי דאגות באו אל לבו בפעם אחת, ותהי הדאגה הראשונה לאמר: איך יעלה ויגיע עד האפיקומן והוא נער קטן-קומה ומורה-השעות גבוה ומרום מנגדו? ואולם הדאגה השנית כבדה מן הראשונה פי שנים ותהי לו למחנק בצוארו: הלא פרוסת מצה זו קֹדש היא, ואין לנו רשות להשתמש בה אלא לראותה בלבד, ומי יודע אם לא ימות איש ברגע נגעו אליה, ומי יודע את אשר יקרה באחרית הימים, ומי יודע…
והרעב הולך הלוך וגבור בו, הלוך וכבד מרגע לרגע! והשטן עומד על ימינו – לא, לא רק על יד ימינו יעמוד, כי-אם גם משמאלו, מלפניו ומאחריו, בקרב לבבו ובקרב ראשו, והשטן הזה לא יגער בו, כי-אם בקול רך ונעים ידַבּר אליו: „מאיר, מאיר! למה תהיה כסוס, כפרד, למה תמות ברעב ולמה תִּסָּפֶה בלא עתך בעוד לחמך לנגד עיניך? מאיר, מאיר!”…
ומאיר יאמר פתאום בלבו, כי לא לאכל את המצה יחפץ, כי-אם לאחז אותה ביד ולמַשש בה באצבע ולעזבה אחרי-כן.
אז יאחז את השלחן בידיו וימשך אותו בכחו האחרון עד הביאו אותו לפני המקום, אשר תלוי שם מורה-השעות על הקיר ממעל; ואולם בעלותו על השלחן להתיצב עליו, יראה כי עוד המצה מרום מנגדו, וכי ידו תקצר מנגֹע עד המקום אשר היא שם. אז ירד שנית ארצה ולקח לו כסא-עץ והניף אותו על-פני השלחן, ואחרי-כן יעלה על השלחן ומשם יטַפּס ועלה על הכסא, ועמד, והושיט את ידו ואצבעותיו נוגעות אל פרוסת-המצה…
וכמו שביב אֶלקטרי יחלוף את כל עצמותיו ברגע אחזו את המַצה בידו! למֹד למד הנער מעודו לכבד את הלחם בכל מאֹדו ובכל נפשו, ידוע ידע הנער תמיד לחַלק כבוד-אלהים לכל הנברא בצלם ככר-לחם; אבל הפעם הזאת, בעמדו על הכסא אשר על פני השלחן ובאחזו את פרוסת המצה היבשה בקרב אצבעותיו, והנה קול בקרב לבו מזהיר אותו וקורא: אם כל הלחם קֹדש, לחם זה קֹדש-קדשים!
הנה הגן אשר בעדן פרוש לנגד עיניו, ואל תוכו לא יוכל לבוא; הנה הארץ הטובה והרחבה שפוכה לפניו והוא ראֹה יראנה ואליה לא יבוא!…
והנער נאנח אנחה גדולה, אשר שברה יותר מחצי גופו הקטן – וירד ארצה.
וברדתו וירד השטן עמו, ולא ידע מאיר מנוחה בנפשו ותאותו בערה בו, הלֹך ובעֹר ויקֹד כיקוד אש… „מאיר, מאיר! למה תהיה כסוס, כפרד, למה תמות בלא עתך, למה תגוע ברעב? הלא המצה הזאת איננה שונה ברב או במעט מכל הלחם אשר בעולם, והיא עומדת לאכילה וקוראה אליך: כל דכפין ייתי ויאכל!”
כל דכפין… והוא כפין ורעב מאד, ופרוסת-מצה זו הלא באמת איננה שונה ברב או במעט מכל הלחם אשר בארץ, ומה היא כי ינוס מפניה וכי יירא לנגֹע אליה? – ופתאום יעלה על לבו זכרון אמו וזכרון הרצועה אשר בידה, רצועת עור, וכי נכונה היא בכל עת להמית אותו בעשותו נבלה ובעברו עבֵרה גדולה כזאת…
וברגע השני ובערה בקרב לבו מחשבה אחרת לאמר: מה ימריצך, כי תשב בבית? ומי יאסר רגלך מברֹח עד קצוי ארץ אחרי אכלך את אשר תאכל? קום ואכֹל! קום ולקחת את השלחן ועלית עליו, ואכלת ושבעת – וברחת!
עוד רגע אחד ומאיר עומד שנית על-פני הכסא אשר על השלחן, ואוחז בידו את פת-האפיקומן והופך אותה אנה ואנה, פעם בכֹה ופעם בכֹה, ועיניו לא תשבענה מראות בה. ואולם גם בטנו לא תשבע, כי השׂבע איננו דבר הנקנה בראיה בלבד, ובכל זה עוד יירא הנער לנפשו מנגֹע אל הקֹדש ולאכל ממנו. חֵרם הוא, קֹדש הוא, מַעל הוא, אשר ימעל בקדשים – והמלאך הטוב, אשר ינום במעמקי לבבו, יתעורר רגע אחד משנתו והוא ילחש לו באזנו, כי כאשר יקום איש לרצֹח נפש, כן הוא בעיניו. ופתאום לפתע והנה שכח הנער את כל החקירות ואת כל המחשבות ואת כל פלפולי הפילוסופיה, ובטרם עוד יבין מה היה לו ומה הגיע אל ככה, והנה פת-המַצה על שפתיו. אז יָלֹק בשפתיו את האבק הרב הרובץ ככף-איש על המַצה, והאבק יבוא אל תוך פיו ועל לשונו, והנער יזורר והקיא את אשר לקק. ובכן – יאמר בלבו – גם הקֹדש איננו מאכל מלכים וטעמו איננו טעם צַפּיחית בדבש! – ואולם את פת-המצה לא יניח מבין אצבעותיו, ובלי דעת את אשר הוא עושה, יניע אותה בחזקה אחת הנה ואחת הנה, ונִער אותה מן האבק אשר עליה. ופתאום והנה מחשבה חדשה בקרב לבו לאמר, כי אכֹל לא יאכל אותה, ורק מעט מעט ממנה יגָרס ויגרֹם בשניו סביב סביב מן הקצה אל הקצה, למען שים לה צורה עגולה, אחרי כי קצָוֹת לה וראשים לה והיא איננה עגולה כמשפט…
והנער לא יאכל את המצה ורק בשׁניו יגרם ויגרֹס את המצה סביב סביב מן הקצה אל הקצה – וכל זה רק בהיות עם לבו הטוב לשים צורה יפה לפרוסת מצה, אשר איננה יפה כמשפט, ובחדלו רגע ממעשהו זה, אז יביט אל המצה וראה כי עוד לא נעשה העגול יפה כמשפט; ואז לא ינוח ולא ישקֹט והוסיף שנית לשלח פיו בה, אולי יצלח הפעם חפצו בידו לשים למצה את הצורה בה חשקה נפשו, ואולי תצא הפעם הצורה בדיוק נמרץ. ואולם כמה פילוסופים כבר כלו את כחם ואת מוחם, כמה חוקרים כבר אבדוּ את אונם ואת ימיהם לריק בבואם להתפלסף ולחקור על-דבר החֹמר והצורה! החקירה בדבר החֹמר והצורה איננה ענין קל – וגם הפילוסוף הקטן הזה מדי עמלו לברוא צורה יפה, שכח ולא הרגיש, כי בין כה וכה והחֹמר הולך הלוך ודל, הלוך ומעוט, הלוך וחסור. מן הפרוסה הגדולה לא נשארה עוד בידו בלתי-אם פרוסה קטנה, וגם הקטנה הזאת עוד תקטן מרגע לרגע, עד כי תקטן מאד. ובכל-זה עוד רוחו לא שככה. – הן יאמרו הצרפתים, כי עם האכילה תבוא התאוה לאכילה, ואולם גם התאוה לפילוסופיה תבוא עם הפילוסופיה; ולכן אם החל הנער להתפלסף ולחקור, לא חדל עוד, ויתפלסף ויחקור עד היסוד. ואף גם כאחרית כל הפילוסופים כן היתה גם אחריתו, כי באחרונה והנה גם הצורה וגם החֹמר עלו בתֹהו ויאבדו, ולא נותר גם משניהם כל שריד בלתי-אם המחשבה לבדה.
דומיה חרישית בכל פנות החדר ולא ישמע בלתי-אם קול מורה-השעות אשר על הקיר – ופתאום והנער ידע את אשר עשה.
ופתאום ותוגה גדולה באה אל תוך נפשו ולחץ, אשר לא ידע עוד כמוהו מעודו. אז ירד ביגון קודר לאט-לאט מן הכסא אל השלחן ומן השלחן יטפס וירד ארצה ולבו יך אותו מכה גדולה, אשר לא ידע עוד כמוה עד היום הזה.
אז ידַמה בנפשו פתאום, כי לא רק נבלה גדולה עשה בישראל, לא רק תועבה גדולה כתועבות הגוים, כי-אם גנב, הרג, רצח ולא חמל ועשה את כל העברות הכתובות בתורה ואשר לא כתובות! ברגע הזה יעלה על לבו גם זכרון האיש, אשר למד על-אודותיו בחדר לפני שנתים ימים בשבתו עוד לפני רבו, אשר לקח גם האיש הזה מן החרם וימעל מעל, וכל בני-ישראל נגפו במלחמה על-דבר הנבלה הזאת, אשר עשה, ובאחרונה רגמו אותו באבנים וימיתוהו ויקימו עליו גל-אבנים גדול. ובסגרו את עיניו, וראה את הגל הזה והנה הוא באמת גדול, גדול, גדול מאד, והוא עוד יגדל מרגע לרגע, עד אשר יגיע ראשו השמימה… מה שֵׁם האיש הזה? מה שֵׁם האיש הזה? ובכל, עמלו אשר הוא עמל, לא יזכֹּר את השם הזה ולא יעלה על לבו, יבקשהו ולא ימצא, יחפשהו ולא ישיגנו – ופתאום לפתע והנה עלה גם שם האיש על לבו: עכן, עכן בן-כרמי…
וברגע הזה תבוא גם אמו החדרה, אחרי שוּבהּ מן העיר.
והאשה, בראותה את השלחן עומד אל הקיר והכסא ממעל לו, אז תביט כה וכה וכרגע תדע את אשר עשה לה בנה הקטן: בער את הקֹדש מן הבית, ואף אכל באונו ממנו, עשה נבלה בישראל, טמא את נפשו, גנב, הרג, רצח ואל חמל. ולא באחד הימים הפשוטים מימי שבתות השנה עשה את כל אלה, כי-אם באחד מימי עשרת התשובה, בין כֶּסֶא לעשׂור, בין ראש-השנה ליום הקדוש, ומי יודע אם לא תפרץ מגפה בעיר להמית עולל ויונק יום אחד, ואם לא תפתח האדמה את פיה לבלע גם אותה כבלעה את קֹרח ואת עדתו, ככתוב!…
ברגע הראשון לא ידעה מה לעשות, ותהי ראשית מלאכתה לקחת בול-עץ ולהכות בו על ראש הנער, הלוך והכה, הכה והוסף, והנער קרא ויצעק צעקה גדולה ומרה וינס החוצה. אחרי-כן אמרה למהר וללכת אל בית הרב ולשאל את פיו: אולי יציל, אולי יושיע –
בין כה וכה והנער הלך, הלוך ורוץ, באין מטרה ובאין תכלית, ויעבור בשוָקים ויתע ברחובות, ומנוחה ומרגוע לא מצא. אז יעבור על פני גדרות הויכסל ורגליו תעמדנה על החול אשר על שפת הנהר – ולבו בקרבו יכבד כמו אבן. הישליך את האבן הזאת אל תוך המים עם נפשו ועם בשרו גם יחד? ובהביטו כה וכה ועיניו תראינה את האניות הגדולות נושאות עץ והן שטות לאט-לאט, מתנהלות בכבדות, וספינות קטנות, נשברות והפוכות על פניהן, נשקפות אליו בהיותן קרובות אל החוף – והוא לא ידע את אשר יראה ובוכה פתאום בקול, ואחרי-כן יתעורר וירוץ. פתאום יחוש בנפשו כי רגליו היחפות בצקו מעט, והוא עיף מאד וראשו עליו סחרחר…
אנה ינוס? אנה יברח? ומה תהיה אחריתו?…
אחריתו??… הנער עמד רגע אחד תחתיו וישאף רוח בחזקה. רגש חדש, אשר לא ידע שחרו, חלף את לבו ברגע הזה. הלא הפּעם הזאת היא הפעם הראשונה אשר שאל את נפשו לתכליתו ומה תהיה אחריתו?… והמחשבה הזאת לא סרה עוד ממנו.
יש אשר גלגל קטן יניע לפעמים עולם מלא, ויש אשר רגע אחד ברגעי חיי-האדם ישַׁנה את סדרי חייו כלם, ומן הרגע הזה תוצאות לכל ימי שנות חייו.
ומחשבה גוררת מחשבה והגיון גורר הגיון, מי ימנה מספר למחשבות ההן? מי יעבור אחרי ההגיונות ההם, לבחֹן ולצרף אותם, אחד אחר האחד?…
מקץ שעה אחת וכבר ידע הנער אל נכון, כי לא חטא ולא עשה תועבה באכלו את המצה, וכי לא יוכל איש לבוז לגנב כי יגנב וימלא נפשו כי ירעב? מקץ שתי שעות, והנער כבר נגע בחקירותיו גם אל השאלות בגדולות על-דבר „העבודה והממון”, ועל-דבר העֹני והעֹשר, ועל-דבר הזכיות אשר לבעלי ההון, ועל-דבר המחסורים אשר לאביונים. מקץ שלש שעות וגם המחשבות על-דבר הבטלה והמלאכה כבר עברו משכיות לבו, והוא ידע פתאום, כי חטא עד היום הזה חטאות גדולות, וכי רדף בטלה כל הימים ולא עסק במלאכה, וידיו לא עשו קטנה או גדולה, וכי רק בזאת יכפר על כל עונותיו אלה, אם למן היום הזה והלאה לא ינוח ולא ישבֹּת, לא ידֹם ואל ישקט, ורק יעבוד ויפעל, יעמל ויעשה, באין סוף ובאין תכלית, עד אחרית הימים, ואז יעשיר וירבה הון…
ופתאום עלה על לבו רעיון, כי הכל תלוי ברצון האדם וברוחו החזקה, ואם יחפוץ איש, אז יוכל גם להעשיר ולהרבות הון –
אז עמד ויתיצב רגע אחד. קרני השמש האחרונות שלחו נֹגה אדֹם אל מול פניו, וזיו הנֹגה הזה שכן על עיניו ועל לחייו גם יחד וגם על שפתיו אשר התאדמו. אז נשא הנער את קולו וישבע שבועה גדולה לאמר: כי לא ישבת ולא ינוח, לא ישקֹט ולא יעביר את המלאכה מתוך כפיו עד אם יעשיר מאד ועד אם ירבה הון לו ועד היותו לבעל אוצרות רבים כאחד העשירים הגדולים אשר בארץ!
ואחרי-כן נשבע לנפשו את שבועתו השנית: כי בהיותו לעשיר לא ישכח לעולם את אחיו האביון, כי אביון „היה” גם הוא בקרב הארץ והוא יודע את נפש האביון!
ועוד לו שלישה: אם יעשיר וירבה הון וירבה גם כבוד ביתו והיה לאחד הגדולים, אז לא ישכח גם את המצה, אשר הוציאה אותו מאפלה לאורה ומִבַּטָּלָה למלאכה, ואשר בגללה „עשה” את כל החיל הזה!
אז אורו עיניו והמנוחה שבה אל תוך לבו.
ובשובו בערב לחדר אמו והוא עיף ויגע מאד, אז לא התקצפה ולא התרגזה עוד האשה עליו ולא הלכה עוד עמו בקרי. היד הרב עשתה זאת? אם השקיט האיש הזה את הֶמית לבה בשאלה את פיו? – בנחת ובקול רך שאלה את מאיר אם כבר התפלל ערבית בבית-הכנסת, ותתן לו לקדש על הכוס וגם דג ובשר נתנה לו.
אבל בעוד שנים שלשה ימים והנער נעלם ולא נראה עוד ברחובות פּרַגה. ומקץ ימים אחדים ואמו שמעה את השמועה, כי עובד מאיר את עבודתו למן הבֹּקר ועד הערב בבית אחד הסנדלרים אשר ברחוב הפְרַנְצִישְׁקַנים.
אך גם שם לא מצא הנער מנוחה לנפשו, ויעזוב את הסנדלר ויבֹא בית החיט ויעזוב את החיט ויבֹא בית האופה, וגם את האופה עזב ויהי למשרת באחד מבתי-ממכר הבגדים, ויעבוד שם את עבודתו למן הבֹּקר ועד הערב, ויהי למוכר משכיל בכל דרכיו ואדוניו אהבו.
ופתאום נעלם ועקבותיו לא נראו ולא נמצאו, ויהי מאור נעלם חדשים ושנים רבים. אך מקץ שנים אחדות קבלה אמו את משלוח הכסף הראשון, אשר שלח אליה מעיר רחוקה מאד, מעיר שִׁיקַגּוֹ אשר באמריקה, ואחרי-כן הוסיף וישלח מדי חֹדש בחדשו, ויכבד הכסף ויעצם וירבה מפעם לפעם.
ומקץ עשרים שנה שב איש עירה ורשה, ואיש לא ידע אותו, ויהי לאחד העשירים הגדולים אשר בעיר, וביתו בית גדול ברחוב הסֶנַטּוֹרִין, ועל הלוח אשר ממעל לחלונותיו כתוב באותיות זהב „בית-הבנק של מאקס פראנק”.
ולמכריו ולמיֻדעיו אמר האיש: אל תקראו לי פראנק, קראו לי „עכן”! ובטוב לבו עליו יסַפּר באזניהם גם את כל המוצאות אותו.
אכן הקים האיש את נדרו ככל אשר אמר. העשיר האיש מאד מאד וירבה כבוד ביתו, כאשר דבר, וגם את אחיו האביון לא שכח עד היום הזה…
ועוד שלישיה: יש אשר אומרים, כי גם קמיע תלויה בו בצוארו, אשר לא תמוש יום ולילה ותבניתה כתבנית פת-מצה.
פת-מצה קטנה הוציאה את האיש הזה מֵעַבְדּוּת לחירות, מִבַּטָּלָה למלאכה וּמֵעֹני לעשׁר!
בִּן-לַיְלָה אֶחָד / דוד פרישמן
„ד"ר מוֹרִיצִי שְׁטשֶׁפַּנְסְקִי ”. – כדברים האלה חקוקים על הלוח הקטן אשר על-יד שער הבית ב „רחוב המלכים”, והאיש, אשר זה שמו, נודע עתה ברבים, והוא נכבד עתה על כל סביביו ורבים דורשים לשִׁכנו; אבל בשנים קדמוניות היתה אחרת אתו – כי לפנים היה שם האיש הזה משה, והוא נער את הנערים הנושאים בחיקם צרורות עצי-שרפה, להיות להם לממכר לעוברי דרך רחוב העיר, והוא גם הוא הלך ערום באין לבוש ויחף באין נעלים, ויהי תמיד רעב ללחם. אכן חכמת אדם האירה פניו גם אז, ומחרַכּי עיניו נשקף תמיד עֹז ואֹמץ-רוח.
ברחוב נַלֶּבְקִי בעיר וַרשה, בצדי הדרכים ועל פני המרצפת אשר לפני הבתים, מתהלכים כל היום נערים קטנים, מְמֻשָּׁכִים ומוֹרָטים, קרועים ובלואים, ובחיקם ישאו צרורות צרורות עצי-שרפה, להיות להם לממכר ולמלט נפשם הרעבה; מחיר הצרור האחד קוֹפֵּיקָה אחת. והיה כל העובר לפני הנערים, והשיגו אותו בין המצרים והדריכוהו והדביקוהו וקראו לפניו: קנה לך, אדוני! אבי מת… אמי חולה… אחותי יצאתני… ואוָּתר אך אני לבדי לכלכל נפשי, ואני רך ויחיד… הלא מצער הוא, ואדוני למה יראה ברעתי?… ככה יקרא כל נער באזני כל עובר, ויש אשר יתן לו העובר אֹזן קשבת ויתן לו אגורת נחשׁת אחת, ויש אשר יתן לו כתף סוררת ויהדפהו אחור והתגבר על חֹזק מצחו ועל עַזּוֹתָיו – זאת תורת-המסחר בעצי-השרפה; ואנחנו עוד נשמע כפעם בפעם את זועמינו ומחרפינו, הצועקים חמס ושוד על כי יונקים אנחנו את חלב כל הארץ מאז ועד היום הזה, ואת מכתב-העתי „רוֹלָה” נשמע, אשר עם ישראל יתוַכֵּח על כי לקח את כל ענפי המסחר וחרשׁת-המעשה בידו, והיה גם המסחר בעצי-השרפה כאחד מהם…
גם המסחר בעצי-השרפה ענף הוא מענפי המסחר, ענף עץ עבות הוא – האין זאת? עשרים או שלשים ילדים מילדי העברים אוחזים את המסחר הזה בידם, והיה להם לענין לענות בו על-פני רחובות נַלֶּבקי; כי בוא יבוא הנער אל בעליו עושי עצי-השרפה ונתן לו ערבון שלשים או ארבעים קוֹפיקות, ולקח ממנו צרורות אחדים והיה עליהם לסוכן, ובערב הוא שב להשיב את הכסף אשר הביא, ולקח את משכֻּרתו, וגם „סחורה” חדשה יקח, והיה גם משפט היום הבא כמשפט הראשון – ככה יעשה הנער כל הימים, ובזאת יאכל, ובזאת ישלם שכר מעונו כבוא הערב, ויש אשר בזאת יביא אכל גם לאביו העִוֵּר ולאמו החולה…
גם משה הנער היה סוכן על עצי-השרפה ויהי נושא בחיקו צרורות-צרורות, להיות לו לממכר, וכאחד הגדולים מבני גילו הבין תמיד את משפט הרעב ויהי סר למשמעתו; ורק בזאת שונה היה משפּטו ממשפט יתר הנערים, כי לאביו ולאמו לא דאג עוד, כי הם מתו עליו בעודו באִבּו, ולא זכר עוד אותם; ורק דאגה אחת שברה תמיד את לבו גם בקיץ וגם בחֹרף, כי דאג למצוא מקום ללון בבוא הלילה, ובימי החֹרף, נוספה עליו עוד דאגה אחת: למצוא נעלים לרגליו.
אכן לילה אחד בא ויהפך לו לב אחר, וישם לפניו את בדרך הישרה שיבור לו, ויעשהו לאיש, ויוציאהו מאפלה לאורה – וכל אלה היו לו בִן-לילה אחד!
במה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?…
השלג השליך קרחו מסביב וישא בכנפיו רוח סועה וסער, להיות למפגע לכל יוצא החוצה, ועל-כן לא יהמה עוד הרחוב מאדם, והולכי-דרך כמעט חדלו. ואולם משה הקטן עובד גם היום את עבודתו לרבים, כי רעדה נפשו מאד; מראה שפתיו כעין התכלת מקֹר ומקרח, הוא קורא בכֹח: קחו לכם, אדוני, קחו ומִשׁכו לכם, הלא אך קופיקה אחת היא, וחיתה נפשי בגללה!…
– יגער בך השטן! – יענה אותו העובר בחמת-רוח – מה יכעיסני זה? ולמה יתנפל על כל עובר? – וגם ירוק ירק בפניו וילך לו. אז יהמה משה ויהגה תמרורים, לאמר: אם השטן יגער בי, לא ימַלא את בטני השוקקה ברב או במעט, ואם ירוק יירק זה בפָני לא יחדל צמאוני! ואני רָעֵב, כי עוד מאתמול ערוך הרעב בקרבי, והוא צודה לקחת את נפשי, ואני לא עשיתי לו רעה מעודי! רָעֵב אנכי… ו „העסקים ”רעים… אני לא מכרתי היום בלתי-אם מעט מאד, וגם היום הזה נוטה לערוב…
היום נוטה לערוב והשלג עוד טרם יחדל, ומשה ימשש את כליו ויבדוק בחורי צלחתו, והנה אמת נכון הדבר, כל הרכוש אשר אתו עולה רק עד לשמונה קופיקות – רק שמונה קופיקות ליום תמים? אַלְלַי לי, גם בעלת-הבית נושה בי כיום את שכר המעון, והוא עשרים וחמש קופיקות… ואני רָעֵב היום מאד… גדול הרעב ונכבד, וגם אירא מאד מפני הדרת קדשו… אבל מי יאמר לי, כי בעת אשר כזאת עלי להשיב לבעלי את כל הכסף מדי יום ביומו ואני אלך קודר בלחצי וארעב ללחם?… התשוקה אשר בלבוֹ גדלה מרגע לרגע, והרעב האורב לו בחדר לבו הכביד עליו אַכפּו מרגע לרגע, והנער יכול לעמוד בפני השטן בקרב נפשו, ולא יכול לדון עם שתקיף ממנו. עוד פעם אחת קרא בקול את קריאתו, ואלהיו היה בעזרו, כי נגש אליו אחד העוברים ויתן לו קופיקה אחת, ובהיות לו תשע קופיקות בצלחתו, קם ויסר אל אחד מבתי-המרזח אשר ברחוב, ועיניו האירו מכל הכבודה אשר ראה על-פני השלחן, ומכל המאכל העומד לאכילה. הן גדול הקרח בחוץ – וישת כוס יין-שרף ויתן במחירו שלש קופיקות; והרעב גם הוא איננו קטן – ויקח לו לחם ויתן במחירו שלש קופיקות; והגבינה מה טובה – ויתן במחירה את שלש האגורות האחרונות; וילך ויֵשב אחורי התנור ויאכל וילק בלשונו, ואולם רוחו בקרבו לא נתנה דמי לו. – מה גדלו מפעליך ה' ומה עצמו גבורותיך, הבורא שׂבַע אף רָעָב! ואולם הרעב איננו בריאה טובה, ומי יודע אם לא היטיב אלהים עם אדם רב, לולא המציא את ההמצאה הרעה הזאת! אני ידעתי איש בימי ילדותי, והוא היה אוכל פעמים בכל יום; וגם הֻגד לי, כי יש אנשים אשר יאכלו שלש פעמים ליום; ומי יודע אם העשיר איננו אוכל חמש פעמים ליום, והגביר שבע פעמים, והקצין יאכל עשר פעמים ליום, והאלוף יאכל חמש-עשרה פעמים, והשר יאכל עשרים פעמים, והשליט יאכל ארבעים פעמים ליום, והנשיא לא יעשה דבר כל היום, בלתי-אם יאכל וישוב ויאכל וגם רגע לא יחדל. – פי הנער מלא מיץ מדי חשבו את המחשבות האלה, והלחם אשר אכל היה לו פתאום ללחם אבירים, ויאכל אותו בשמחה רבה ולא יָדע את נפשו…
אך פתאום עמד מֵאכֹל. עיניו גדלו בחוריהן, ופת-הלחם עודה על לשונו, נלאה להביאנה אל לועו; גם פניו חָורו מאד מפחד פתאום, וירגז תחתיו ויחרד ממושבו.
מה זאת? האם לא יהיה מחר יום „חמשה-עשר בשבט ”?…
אמנם כן! מחר יהיה יום החמשה-עשר בשבט, והיום הזה יום זכרון הוא לי למות אבי!… ואני היום בערב לא קראתי „קדיש ”, ולא העליתי נֵר-זִכָּרוֹן, ולי אני אין עתה אף אגורה אחת לקנות את הנר… ועתה אנה אני בא? ואם אין לי נר היום, למה זה אנכי?
נורא היה הרעיון ולבו לא יכול הכיל אותו: יום זכרון לו למות אביו ונר אין להעלותו!… גם ה „קדיש ”היה לו למלאך רע לענותו ולהציק לו, ואולם בתוכו יֵרָגע לבו, כי נכון לפניו כל היום הבא, ועוד מלא ימלא את החסרון; אבל הנר אשר אין לו להעלותו, הנר הזה היה לו לראש פתנים אכזר, אשר לא סר זכרו מקרב לבו אף רגע אחד, ויהי לו לפוקה ולמכשול ולעֹצר-מַכאוב ולמזכיר-עון מדי רגע ורגע…
על משכבו בלילה שכב הנער ועיניו חדרו לתוך המעון הצר אשר במורד תחתית הבית, ונר לא האיר את האפלה. כשעה שלמה חשב ומחשבות לאלפים עברו את משכיות לבו, והוא לא יָדע את אשר חשב, ולא יכול להביא את חשבּון המחשבות ההן, ורק את תָּכְנָן הבין וַיֵדע: היום יום הזכרון ונר אין להעלותו! אבל מעט-מעט חדלו המחשבות ההן להתרוצץ בקרבו ולעלות בו בלולות, ותחלנה להיות לרעיונות אשר מראה להם ותמונה להם. – שם מירכתי שאול נפתחה הרעה, כי הנה את אביו ראה עולה מן הארץ, והוא עוטה מעיל לבן, ומעפר יצפצף אמרתו: למה הרגזתני מקברי להעלות אותי אליך ולמה הכרעתני? – ובדברו ישלח אליו את ידיו לקחתו ולמשכו אחריו… אז יחרד הנער ויתעטף בכתנתו, ואת ראשו יסתיר בכר המטה, וגם את עיניו יסגור ולא יוסף להביט; ואולם התמונה הנוראה הזאת תבעת אותו גם מתחת למכסה, וגם בהיות עיניו סגורות תבעתנו ולא תחדל ממנו; ורק בהוסיפו להביט בה כן נמוגה וכן עברה וכן תקום לפניו תמונה חדשה: והנה אביו יושב במקום נחמד עד מאד, ורק אין זאת, כי המקום הזה הוא גן-העדן, ופני אביו מפיקים נֹגה, ומימינו ומשמאלו כרות-לחם רבים וגבינה גדולה מאד, ופיו הוא הדובר אליו: בני, בני! הלא אתה לא ידעת ולא אשמת! למה תהמה נפשך ולמה תתאבל? הלא לא פשעך הוא, אם אין לך אגורת כסף אחת לקנות לך נר להעלות… והנה התמונה נמוגה ותלך ותחלוף.
אני לא ידעתי ולא אשמתי! כן הוא – הלא לא פשעי הוא ולא חטאתי אם אין לי אגורת נחשׁת אחת לקנות לי נר להיות לנר מצוה; ולו הייתי בן עשירים, אשר כסף כקש להם נחשב, כי אז קניתי לי גם אני נר גדול ורב כדין וכדת, ועתה – פתאום עמד מחשוב רגע אחד: – אבל מי זה יערוב לי, כי אבי איננו מְחֹלָל עתה מפשעי ואם לא מֻכֶּה הוא עתה בעוני?
ובהביטו יראו עיניו שנית את אביו והנה מלאכי-חבלה רבים רודים בו בחזקה, והוא מעֹצר מַכאוב יהמה ויפרש בידיו ומעפר תשח אמרתו: אללי לי! אללי לך בני! מה עשית לי?…
מה עשיתי לו? כן! אני הוא אשר עשיתי לו, אני אני בידים הוצאתי את אבי להורג! ואני מה כי אשמתי? הן לוּ ידעתי וזכרתי, כי עתה רעב רעבתי ללחם גם כל הלילה וגם כל היום, ואת הכסף המעט אשר אספתי חָשׂך חָשַׂכתי לקנות בו את הנר, ואולם אני לא ידעתי, ועל-כן אשמתי ועל-כן באתני כל זאת.
ומדי חשבו יזכור פתאום את דבר כל עניו ומרודו מיומו הראשון ועד היום, ומצוקת לבו לִמְּדָה אותו לחשוב ישֶׁר דברי אמת: אכן רע ומר מאד להיות עני ורעב ללחם ולשׂבּוע רֹגז וקלון כל היום, ולוּ הייתי בן עשירים, כי עתה קניתי לי נר גדול ורב… אבל מדוע לא הייתי גם אני לבן עשירים? איך יעשר פלוני מיום אל יום וילך מחיל אל חיל תחת אשר אנכי ארעב ללחם? האם באשר עין אביו היתה צופיה עליו להוליכו בדרך הישרה ולתת את העולם בידו? האם אך בזאת נחלתו שפרה עליו? – כן! לוּ הדריכוני גם אני בדרך הישרה, כי אז שפרה גם עלי נחלתי ולא באתני כל הרעה הזאת! ובמה הדריכו את פלוני בדרך הישרה? האך רק בזאת אשר נתנו ענין בידו לענות בו? כן! ואני הולך בשרירות לבי כל היום ודבר לא אעשה, כי על-כן ארדוף בטלה וארדוף אמרים כמים… והוא מה עשה בנעוריו? מי יודע! אולי אך מאשר למד הרבה עשה את כל הכבוד הזה! ואנכי? אנכי לא למדתי בחדר וגם בבית-הספר לא למדתי, ועל-כן לא אעשה דבר בלתי-אם בטלה ארדוף, ואם יִקר המקרה ואני אשתכר אגורות אחדות ליום, הלא תגדל שמחתי עד בלתי קץ והייתי אך צֹלֵחַ! ומה קצי כי אאריך נפשי בדרך אר כזאת? האלך גם אני ולמדתי גם אני כמוהו?…
אז החלה המלחמה בקרב לבו ותהי בו מהפכה גדולה: אִי לך, נער כבד-עון, אשר רבו חטאֹתיו משערות ראשו! אבי נתון בצרה ובשלי כל הרעה, ואני אני אשכב פה ואבליג על כאבי, ואחשוב מחשבות זרות וטפלות על כי נפשי הֻטַּמָּאָה, ואל אבי לא אשים לב! – ובחזקת היד חפץ משה להעביר שנית לפני עיניו בדמיון את תמונת אביו בהיותו מֻכּה בידי מלאכי-החבלה, ולא יכול עוד, כי לא קמה עוד התמונה לפני עיניו, ולמרות רצונו שב לחשוב ולראות את מקור כל הרעה בחייו רק בזאת אשר אחרים יעשו דבר ויעבדו כל היום והוא אך בטלה ירדוף… ובזכרו את אביו אמר בלבו: לא ידעתי ולא אשמתי! ולא פשעי הוא אפוא אם לא היתה לי האגורה האחת לקנות בה את הנר! אכן שעִפּיו בקרבו לא נתנו דמי לו, וישאלוהו בסתר לבו: אבל אבי במה חטא? האם ב ו העון, כ י ל י א נ י לא היתה האגורה, ועל-כן ה ו א מֻכֶּה עתה ונפשו תקֻלע בתוך כף-הקלע? היתכן כדבר הזה?… ובעוד הוא מרגיע את לבו, כי לא יתכן הדבר הזה, והנה רעיון אכזרי שֻׁלַּח בו לענותו ולהציק לו: אכן יתכן כדבר הזה! הן צדיק אין בארץ אשר לא יחטא, ובמותו יתעללו בו המלאכים הרעים, אשר בעולם האמת, ורק בזאת נגאל אותו מדינהּ של גיהנם, אם נקרא אחריו את הקדיש בזמנו ואם נערוך נר לנשמתו בבוא יומו, ואני כי לא עשיתי זאת הן נתתי את נפש אבי להורגים, ולכן חמתו על קדקדי תרד! האין זאת?
משה לא יכול לעצור עוד בעד דמעותיו, אשר מלאו את עיניו, ויבך – ובעודנו בוכה חרש ובדד על משכבו, ומחשבות חדשות באו אל לבו, אשר כמוהן לא חשב עוד מעודו: לא! גם הדבר הזה לא יִתָּכן! לא את הנר ידרוש אלהים מידי, כי-אם את הזכרון, לעשות ציון לנפש המת ולזכור אותו בלב; ואם אין לי אגורה לקנות בה את הנר, ואני את מתי זכרתי, לא יקרני עוד עון, כי עשיתי את אשר עלי לעשות – הנה זאת היא חקרתיה ואותה אדע!
ומדי חשבו את המחשבה הזאת רָוַח לו מאד ולבו מצא מנוח. אכן רק פתאים אהבו פתיות ויאמרו: אֵל אחד לכלנו, לעשיר ולעני גם יחדו, ולא הִפְלו בין החכם ובין סכל… אבל הגם משפט יתר התורה כן הוא, אשר צוה אדני אותנו?…
נשמת אפו חדלה רגע אחד ורוחו נבקה בו מאד; אז יקום מעל משכבו ויגש אל החלון, ויט את ראשו החם וישען אל לוח הזכוכית הקר אשר בחלון. –
הוי אלי, אלי! למה נתת בי רוח ונשמה להגות ולחשוב ולחקור חקר? האם לא טוב ונעים יותר להיות בן עשירים ולקנות נר בזמנו, בטרם תבאנה המחשבות אל לב איש לענותו ולהציק לו, עד כי יפקח את עיניו לדעת ולהבין? – ומדוע לא הייתי גם אני לבן עשירים? האם באשר לא למדתי?
זמן רב עמד משה לפני החלון, ומחשבות לאלפים עברו את משכיות לבו, ולא שב עוד אל רבצו כל הלילה ולא ידע כי קר לו – אבל מחשבותיו לא חדלו רגע, עד אשר מצא את הדרך הישרה אשר לפניו עתה.
הנה זאת תורת המלחמה בקרב נפשו, אשר נלחם הנער כל הלילה…
„אלמד גם אנכי; ואם אבקש אמצא – ”
הבֹּקר אור ומשה קם; רוחו בקרבו שקטה ונפשו לא יָרעה לה עוד. – אכן ידעה נפשו מאד, כי בן-לילה אחד נהפך מן הקצה אל הקצה ויהי לאיש אחר, כי בן-לילה הזה נָגֹלָה לפני עיניו פרָשת כל הדרכים אשר לפניו, והוא הכיר עתה אל נכון את הדרך אשר ילך בה ואשר יבור לו, וגם אחריתו צפויה אליו ואת אשר תקרינה אותו בימים הבאים…
בן-לילה אחד!…
מקץ ימים אחדים מצא לפניו את אחד מתלמידי בית-הספר בעיר, אשר התגורר בחצר הבית, והוא החל להיות לו לרֵעַ ולשים לפניו ראשית למודים – ולתקופת השנה השנית בא גם הוא אל בית-הגימנזיום.
ומקצה שנים אחדות כלה את פרקי למודיו גם בבית-הגימנזיום וגם בבית-האוניברסיטה. – וכיום הזה נראה לוח קטן על-יד שער הבית ב „רחוב המלכים”, וחקוק עליו „ד"ר מוריצי שטשֶׁפַּנסקי ”, והשם הזה נודע עתה ברבים והוא נכבד על כל סביביו.
ורבים דורשים לשכנו.
ומתי עשה לו את כל הכבוד הזה? הלא בן-לילה אחד היה!
שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת / דוד פרישמן
מעשה בשתי שערות – אכן בּוּז לאיש אשר יחשוב בזה מחשבת פגול!
יש אשר תלוים חיי האדם בחוט השערה האחת, והאיש לא יאֻשׁר בארץ בלתי-אם בקלעו אל השערה ההיא – ואם בשערה אחת כן, ואף כי שתי שערות!
שתי שערות הוציאו אשה אחת מן העולם, אשר היתה נתונה בו ויכניסוה לתוך עולם חדש, לֵאור באור חיים חדשים, ותצא האשה מאפלה לאורה, מעבדות לחֵרות ומסֵתר המדרגה לגֶרֶם המעלות, ותשַׁנה את דרכהּ מן הקצה אל הקצה. שֵׁם האשה אָלְגָה לבית וַינְבְּלוּם, ושֵׁם בעלה הראשון ר' לֶמִיל אוֹכּס, ושֵׁם בעלה השני דוקטור סְטַנִיסְלַב בְּלוּם… אכן כבוד ועֹז ראוים לאשה אשר אלה לה: אשה אשר בעלה הראשון היה חרש, שוטה וקטן, והיא התנערה מן העפר ותקם ותהי לאשה גדולה, אשר גואלה החדש הוא רופא מהֻלל בשערים! אכן צדקו אלה, אשר יאמרו: אך כפשע בין ההולֵלות ובין הנשגב.
חג ומשתֵּה-ערב היום בבית הדוקטור. נרות רבים יאירו את פני כל הבית, ובחדר הפנימי, אשר שם הַדְביר, נאספו קרואים רבים. קול הַפְּיַנִּינוֹ הולך וחזק, וככלות מְחוֹל הַוַּלְס נהגתי וָאוֹלֵך קוממיוּת את היפה בנשים, את אָלגָה, אשת הדוקטור בלום, עד קצה הפרגוד, ונעבור את המפתן ונשב על המרבדים, אשר בחדר המקרה. אָלגה ישבה ותנופף רגע במנִיפָהּ, אשר ביָדה, לְהַשִּׁיב רוח אל מול פניה, ואני הבטתי ואתבונן עליה: שערות ראשה הצהובות הכתירו את קדקדה ותהיינה עשויות מקלעת עבֻתּה וכבֵדה ולא חפו את הענקים היפים מצַוְּרוֹנֶיהָ, ושפת שמלתה השחורה האחוזה בחַבְלֵי סַטִּין דֵי לִיאוֹן היתה לצוארה כפי תַחֲרָא, לא תזח ממנו. אמנם יפה האשה הזאת גם עתה ולא נפל עוד מחין ערכה עד היום הזה!
ולמראה שערות ראשה הצהובות עלו בלבי המחשבות, אשר תעלינה בו כפעם בפעם מדי הביטי אל שערותיה.
אכן כיום הזה הלא הבטיחה האשה לסַפּר באזני את כל אשר קרה אותה; עוד מעט ואשמע את הדברים.
עוד מעט והנה קול האשה מדבֵּר אלי: – שׂאֵני נא, ידידי, אם עוררתיך עתה מהגיונותיך! מחר אתה נוסע מזה, ואני הבטחתיך לגלות את אזנך על-דבר כל המוצאות אותי; ולכן הנני ואקים את דברי – האם חפץ אתה לשמוע?
– למה זה תשאלי, גברתי!
ובקול עָרֵב ונעים החֵלה אָלגה את דבריה לאמר:
„הלא ידעת, כי עומדים היהודים עתה על הפרק, אשר חציו לאדני וחציו לאדם, ופניהם פונים גם לעבר מזה וגם לעבר מזה. – נערה עניה הייתי וגם אבותי התמימים לא מנעו אותי מן ההגיון ואלמד לשון וספר, כי כן תלמדנה בנות עירי, וגם החסידים אשר בתוכנו מסרו את בנותיהם לבתי-הגימנזיום. ככלותי את חק למודי מתה עלי אמי, ואָבי נשא אשה חדשה; שתים מרעותי, בֶּרְתָּה קוֹבַלְסְקּה ומַרְיָה סְטַחוֹבְיֶצְקָה, עזבו בימים ההם את העיר ותלכנה לפטרבורג, ללמוד שם את תורת-הרפואה, ואני לא שַׂמתי אליהן לב; אבי גער בי על כי רֵעות כאלה לי ואמי החדשה נרגנה, ואני לא ידעתי כי אָשַׁמתי. – בימים ההם ראיתי פני איש זר בבית אבי, ואבי הגיד לי, כי מצאתי חן בעיני האיש הזה, לקחת אותי אשה לבנו; האיש הזה היה מן העשירים האדירים, אשר בעירו. ואף גם הגיד לי אבי לאמר: אולי אין בּנו זה יודע עוד להלוך נגד החיים, אשר בעיר גדולה, ואולם נפשו יודעת מאד, כי יש תקוה לכל איש צעיר לימים, ואחריתו ייטב מראשיתו; ובדַבּר אבי אלי שנן לי, כי אֵם-חורגת לי והוא איש עני, ורק חסד עושה אלהים עמנו, כי הַקרה הִקרה לפנינו שדוך אשר כזה, אשר עמו כל טובה וכל ברכה, ואבי חפשי מִתֵּת לי מחוט ועד שרוך נעל… מה תענה נערה בת שבע-עשרה למשמע דברים כאלה? אלה תולדות ימי נעורי ואלה תולדות כל הנערות מבנות גילי! דם לבי הרתיח את רוחי אך רגע אחד, ואולם עד מהרה הבינותי, כי כבר הוטל הגורל, וכי הוא דבר נעשה, אשר אין עוד להשיב. בימים ההם לא בכיתי בלתי פעם אחת; בימים ההם גמרתי בלבי לנוס ולהמלט על נפשי ולבוא גם אני לפטרבורג… ובכן עזבתי את העיר, ואוּלם לפטרבורג לא באתי, כאשר גמרתי בלבי, כי-אם באתי לעיר קטנה, אשר גם את שפתה כמעט לא שמעתי, כי בין כה וכה ואני הייתי אשה לאיש. לֶמיל בעלי היה ילד רך וענוג ולא יָדע בבואי ובהיותי עמו; חמי היה מאדירי החסידים, אשר בעיר, והוא לְקָחַנִּי אל ביתו אך רק להיות לסופרת לו ולעזור אחריו; חמותי היתה אוהבת מאד את השררה, ואני הייתי רק שׂעיר לעזאזל, אשר תעבוני כל נשי העיר – על אשר לא כדרכיהן היו דרָכי. בימים הראשונים שמרתי לפי מחסום, כי גָדַל כאֵבי, וגם גאוני החביא את קולי וָאַבֵּט וָאֵרא את אַחַי ובְנֵי-עמי, אשר סביבותי, והנה בבני-אדם לא יתחשבו, ואין להם שיח ואין להם שיג להיות חוֹבְרִים אל העולם, אשר מסביב להם, ותקטן כל זאת להם ויהיו נכונים להיות נהרגים שבע ביום גם על פחות מִשָּׁוה מנהג, ולא יעבורו. אז באה חכמה בלבי להתפתל גם אני עם עקשים ונפתלים; העל זאת תתאנף בי, כי עשיתי זאת, ולא הייתי תמימה עם אלהי ועם לבי? חי אני, כי לולא הדרך הזה, אשר מצאתי לי, לא היה לי מעמד! ואוּלם האנשים ההם לא הבינו ולא ראו גם זאת ולא יָדעו, כי עוֹשָׂה אני לפנים משורת דִּינַי וחֻקּותי, ולא חשבו לי את דרכי זאת לצדקה. ואני ביד חרוצים עמלתי בעמַל חמי, והעבודה עָרבה עלי, ואֹחז בקרנות ביתו ולא הרפיתי עוד מהן, כי כבר החִלותי ליָאש את לבי על כל החיים, ואהי פתאום בעיני לאשה זקנה, ולא קויתי ולא עלה עוד על לבי, כי יש יום ואור חדש עלי יזרח; בימים ההם לא ידעתי עוד, כי יש כֹח בי להתנער מן העפר בהיות המועד, ולא ידעתי, כי האורב מחכה לי בחדַר לבי פנימה, והוא יפרץ לו דרך לעת מצוא… ”
ברגע הזה בא המשָׁרת החדרה וַיָּשֶּׂם לפנינו ממתקים על-פני טס כסף; גברת הבית חדלה מדבֵּר ותקבץ נדחי מחשבותיה כמעט רגע, ואחרי-כן שבה על עקב מוצאותיה:
„הבה ואמעיט את דְּבָרָי. הן לא תאהב את הספּורים הארוכים, וגם אני אינני אוהבת אותם, ועל-כן הַבּיטה ורְאֵה את שערות ראשי וַחֲכָם, כי בשלהן היה הדבר, אשר יצאתי למרחביה, והייתי את אשר הנני כיום; ואתה האם לא תמצא את חידתי? – כי הנה נואשתי מן החיים ולא האמנתי עוד בהמה, עד כי באו ציציות ראשי וטפחו על פני והחזירוני למוטב. וזאת לך לדעת, כי שערות ראשי גנוזות היו אתי כל הימים, אשר ישבתי בעיר הקטנה, ותהיינה טמונות בתוך הפאה הנכרית, אשר על ראשי, ולא יָדע איש את קבורתן הנעלמה, ולא עלה על לב איש, כי לא גלחתין וכי אשה חוֹטֵאת מתהלכת בקרבם, אשר לא תצניע לכת ככל הנשים העבריות, אשר בעיר – העוד לא סלולה המסלה לפניך למצוא ולהבין שֹׁרש דְּבָרַי? הַאזינה ואספֵּרה:
כי הנה בא היום, אשר החשיך את עולמי כמעט קט, ואשר היה לי אחרי-כן לאוצר אורות עולמים: היום היה יום שבת קֹדש, ואני נוּגָה מאד, ולבי בי נגרש, ואצא את פני העיר, ואבוא אל בין האלונים, ואתהלך ואשאף רוח; וקרן אחת מקרני השמש בקעה ותגע עד לבי, ויהי האור זָרוּעַ גם בחדרי לבי, בְּרָן יחד כל חוּשַׁי בי וכל הגיונותי ורחשי-לבי רקדו בי ולא דמו. לא אדע את אשר הגיע לי ברגעים הנפלאים האלה, ואולם זאת האחת אני יודעת, כי בעת ההיא קראתי לשלום לכל הבקעה אשר מסביב ולכל העיר ולכל אנשיה ולכל בית-חמי וגם לאישי; אז חשבתי בפעם הראשונה מחשבת אמת, כי עלי לְקָרֵב אלי את לב בעלי ולעשותו לאיש. ואתהלך בשדה ואשאף רוח, והעצים וציץ השדה מחאו כפים ויקראו את הקריאה אל תוך לבי: הידד, הידד. הוי, אֵל אלהי אבי! מה אנוש, כי יתאונן עליך, ובן אדם יתאנף בך, והעולם הלא מלא יֹפי וחן, הוד והדר על כל סביביו, ונשמה נפחת באפו – להבין ולדעת את כל אלה, ורוח נתת בו – לכלכל את כל המעשה הנעשה תחת השמש… ובעודני אומרת פרק שירה כזאת לאלהֵי ישעי, והנה חבל נשים צולח לקראתי, ובנשאי את עיני ואראה והנה הן שולחות אצבע לקראתי ומאריכות לשון לצדי, ואשה עם אשה מספרת, והאחת קוראת לי בפה מלא די בָּאֵר: „חצופה! ”– מי שָׂם פתאום ראש פתנים אכזר בכוסי הרויה? שיח-השדה וציץ-השדה חדלו פתאום למחוא כפים ולא קראו עוד הידד אל תוך לבי, וכל הגיונותי ורחשי-לבי לא רקדו עוד ולא עלזוּ. הוי, אדם עץ השדה! מה האלהים שואל מעמך, כי תגבה ותגדל ותבין נפלאות והיית כבן אֵלים, והעולם הלא נתעב ונאלח וּמָלֵא שִׁקוץ משומם, וכנף הארץ כנף שִׁקוּצים היא מן העולם ועד העולם?… ביום ההוא וכל העיר הומיה והקריה נפוחה כמו סיר נפוח, ואיש לאיש יביע אִמְרוֹת שקר ואשה לאשה תסַפּר מעשים אשר לא יֵעָשׂוּ, לאמר: אֵשׁת לֶמִיל יצאה לתרבות רעה, עשתה כל תועבה והֵפֵרָה כל חֹק, הלכה אחרי אלהי נֵכר, דָּבְקה במי שאינו מבני-ברית, ולא הֵתֵמו עוד. וּבְשֶׁלְמָה כל הסער?
שתים-עשרה נשים העידו בבית הרב, כי ביום השבת לפנות ערב בשעה הששית ומחצה מצאו אותי בהתהלכי בשדה; אבל לא זה העון ולא זאת החטָאה! הנה כי כן העידו, אשר רוח גדול וחזק התנשא פתאום; אבל גם זה איננו עון, אשר חטא! ואף גם זאת העידו, כי חזקו עלי מחשבותי ולא ראיתין ולא הכרתין; אבל גם הפעם לא יגדל עוני מנשוא! וכן העידו ואמרו, כי פאה נכרית היתה על פדַחתי; אבל כל האומר, כי פאה נכרית על הפדחת חטאת היא – אינו אלא טועה! ואז הוסיפו ויעידו, כי שרה מלכה היתה הראשונה אשר קראה אותי בשם חצופה; אבל לוּ כדבריהן כן הוא, כי עתה הן לא אני החוטאת! ובכן למה אאריך לשון ואוגיעך בדברים?
שתי שערות ראו הנשים, אשר הציצו מן הצניף המושָׂם על ראשי…
ועל-פי שנים עדים אלה יקום הדבר, כי חוטאת אני והילדים המתים בעוני ימותו! כי הנה ראו הנשים מרחוק כדמות שתי שערות נושרות מתוך הפאה הנכרית, אשר על ראשי, ובהקריבן לבוא אלי ראו והנה אמת נכון הדבר, היתה התועבה, נעשתה הרעה! צרור שערות משערות ראשי פרוע, כי פְרָעוֹ הרוּח, ואנכי לא ידעתי – העל אלה לא תמוט הארץ?
אֶדַּדֶּה על הימים ההם, ימים שאין לי בהם עוד חפץ כל יָמַי תחת השמש, ימי עֹני וצרה ועֹצר רעה ומכאוב היו לי אלה. בבית אכָלַתני שנאה קשה משאול, כי חמותי קראה אל ריב כל היום על כי גנבתי את לבה והיא האמינה לי כי בת ישראל כשרה אני, תחת אשר הייתי מתהלכת בטמאתי כל הימים הרבים ההם, עד כי גלו אחרות את עוני וראו כל הארץ את ערותי; גם חמי נבאש בי ויהי עָרִי, ולא זָכר עוד, כי מצא עזרתה בי לעתים רבות; גם בעלי, אשר לא יָדע בין ימינו לשמאלו, נהפך פתאום לאיש, אשר ידע גם הוא, כי „מרשעת ”אני, „ארורה ”אני; ותקטן כל זאת בעיני וגם בחוץ נדדו ממני כל רואי ונערים ונערות התקלסו בי וַיַּדו בי אבנים, ושוט הלשון פּצפּצני ולא חדל כל היום. איה איפה אנוס לעזרה? – והנה באתני פתאום גם השמועה, כי אבי מת, ואוָּתר אני לבדי בארץ רחבת-ידים הזאת; ועתה אנה אפנה ואנה אנוס? – בבית לא יכלתי עוד למצא מנוח, ובהתהלכי בשדה תַּנְחֶה אותי רוח כהה מלאה תמרורים ולא אשמע עוד את שיח העמקים, אשר עטפו בר, ולא אבין עוד את שפת מי הנחל וֶהֱמוּתו. אכן עמקו מֵימֵי הנחל ואני בריה קלה, ולוּ קשרתי אבן אחת מאבני השדה אל צוארי וירדתי בה לרחוץ במים, כי עתה בא הקץ לכל התלאה ולכל הפגעים הקטנים עם הגדולים יחדו… חרדת אלהים נפלה עלי פתאום לרגלי המחשבה הזרה הזאת ואַביט אל הנחל, וָאֵט אליו ואשאב מים ממנו בשעלי ואעביר את כף ידי עם המים הקרים על פני מצחי הבוער, ואדע כי חם לי מאד. איה איפה הולכים המים האלה? אל אשר יהיה רוחם ללכת, שם הם הולכים ובאים – ואני אדם אשר לב אדם בקרבי, האם לא אוכל גם אני ללכת באשר יהיה רוחי ללכת? ואשא את עיני וָאֵרֶא את הַשְּׂלָו ממעל לראשי והוא גז חיש ויעף ממני והלאה – לאן אתה שואף לעוף? אל אשר יהיה רוחו ואל אשר ישאהו הרוח שם ישאף לבוא, ואני אדם נְבוב-לב, האין רוח גם בי להתיק כף רגל מן המקום האחד והלאה?… אז עלה על לבי זֵכר רֵעוֹתַי מימי קדם, ואזכור את בֶּרְתֶּה ואזכור את מַרְיָה, ואזכור גם את פטרבורג, וכל שאונה והמונה נראו לי לפתע פתאום ברוח… ובשובי הביתה שמעתי, כי בת הרב חולה את חליה; ממחרת היום מתה העלמה ונשים רבות קללוני קללה נמרצה, עקב אשר בשלי כל הרעה, ובעלי קם כהר-פרצים ויתעבר בי, אף חמי שמר לי עברתו, ולא בסתר הגידו לי, כי נלאו נשוא את טרחי ומשאי. אז קצרה בי רוחי וָאֵאוֹת לקבל גט-פטורין מיד בעלי, ואקח את המעט אשר היה בידי ואעזוב את העיר, ושתי שערותי, אשר בשלהן היה כל הסער, שלחוני בדרך… ”
בחדר השני לא חדלו עוד הנגינות ושאון העליזים לא ישבות ואיש מן המחוללים נגש אל גברת הבית וישתחו.
– האמצא חן בעיני גברתי, וְיָצָאת עמי במחול המַּזוּר, הבא עתה?
– נעימות בימינך, אדוני! – ענתה אָלגָּה ותט מעט את קדקדה; ולי אמרה: הלא גברת הבית אני ולא אוכל להֵחָבא עוד אל הכלים; ואתה, ידידי, בלא ידעת את אחרית הדברים מאז באתי לפטרבורג ועד היום?
אמנם כן! את אחרית הדברים האלה אני יודע, והיא מצער: בבוא אָלגָּה לעיר המלוכה חִדשה את ימי לִמוּדיה כקדם, ואחרי-כן החֵלה לדרוש בתורת המילדות; בעת ההיא הִכּיר אותה איש מחניכי בית-המדרש לרפואה, הוא סטניסלב בלום; ובכלות האיש את חֻקו, ותהי אָלגָּה לאשה לרופא הזה המהֻלל בשערים.
אז היתה אָלגָּה אשת הדוקטור, אשה מאֻשרת בארץ.
ועל-פי מה היתה שומה, כי יָצאה האשה מאפלה לאורה, מעבדות לחרות, מסתר המדרגה לגרם המעלות, ומבית לֶמיל אוֹכס לבית ד"ר סטניסלב בלום? – שתי שערות הוציאו אותה מן העולם ויכניסוה לתוך עולם חדש!
זאת הפעם הלא מצַחק אני, בסַפּרי לכם את הדברים האלה, ובכל-זאת דרך עֹצב בהם…
איש זקן בא בשנים עזב פתאום את דרכו, אשר הלך עליה כל הימים אשר הוא חי, ויבחר לו דרך אחרת תחתיה; ואולם לא על-פי דעות חדשות ומחשבות חדשות עשה האיש כדבר הזה, כי זר היה המעשה לרוחו ולדעתו גם עתה, ועל-כן אנכי אומר: דרך עֹצב בזה…
אתמול לפנות הערב התהלכנו אני ורעי חמדת נפשי הדוקטור מַקסימיליַן פִינְקֶלְשְׁטֵין, ונצא את פני חלקת-אלכסנדר וַנֵּט אל בין שדרות-האלונים לבוא עד גן-הצמח, איש ידו אחוזה בזרוע רעהו, ושפתינו מלאו דברים ולא חדלנו אף רגע מדַּבֵּר; כי זה שנים רבות לא ראינו איש את פני אחיו, ונפשותינו היו קשורות אשה באחותה מאז ועד היום הזה, איש איש עודו בנעוריו בבית אביו. – הֶעָלִים הרעננים והירוקים אשר על פני העצים נדו נעו אנה ואנה וַיַּשיבו רוח צח, ואני עמדתי לרגעים וָאַבֵּט בפני מחמל נפשי ולא שבעתי לראות פניו, כי נהדר היה האיש למראה ויגדל וייף מאד, תחת אשר בזוי וחדל-מראה היה בעודו נער. אך פתאום והנה הדוקטור דובר אלי ושואל:
– העוד תזכור את אבי?
– עוד זכֹר אזכרנו היטב, וגם…
– וגם את דבר הגיאוגרפיה תזכור?…
– גם את הגיאוגרפיה אזכור אשר היתה לאביך לאבן-נגף ואשר היתה לפתח-תקוה לך, וגם את כל הדברים אזכור אשר קרו ואשר נעשו בימים ההם ואשר מהם תשועתך באה…
– אכן גם מקרה כזה לא ישַׂמח לבב אנוש…
הדוקטור על ימיני החריש פתאום ויהי חושב מחשבות, והסיגַרה אשר בפיו בוערת באש. אמנם כן! הגיאוגרפיה היתה לאבן-נגף לאביו באחרית ימיו, ועל-פיה היתה שומה כי לא היה עוד שלום לנפשו עד יום מותו; ולבנו היחיד היתה למעין-חיים, להציב לו יד ושם בחיים ולתת לו נחלה אשר שפרה עליו – ואני את אשר ידעתי אספֵּרה:
אביו לא היה „דוקטור”; אביו היה ר' קלמן השדכן, והוא איש שָׂמֵח וטוב-לב, אלמן מאשתו ועני מדֻכּא אשר רק מלאכת שדכנותו הספיקה לו מעט לחם והוא חסיד את חסידי קוֹצְק, ובנו מאיר יחידו היה משוש לבו, אשר בו התפאר כל היום, כי היה הנער אחד מן העלויים, בעל פלפול וסברא, ומי אשר ראה אותו בימים ההם לא האמין כי מן העז הזה יצא מתוק ובאחריתו יהיה „דוקטור ”. ולוּ סר הנער מן הדרך ברצונו ובחפצו ללכת אחרי הבעלים החדשים, כי אז החרש החרישו כלם, ואולם הנער הזה הובא אל בית-הגימנזיום למרות חפצו ולמרות רצונו, כי אמר הנער אהבתי את בית-המדרש, לא אצא ממנו, ורק אביו בכבודו ובעצמו, בחסידותו ובצדקתו, הִגִּישׁוֹ אל הדלת אשר לבית-הגימנזיום והעביר אותו למֹלך, אם כי לבו נשבר בקרבו על מעשהו אשר עשה. – אכן יָדע ר' קלמן מאָז כי קשה זווּגו של אדם כקריעת ים-סוף, ואותו היום אשר הביא את בנו אל בית-הלמודים, קשה היה לו יותר מקריעת ים-סוף, כי מלחמה כבדה היתה בקרב לבו, והמלחמה הזאת גזרה את לבו בקרבו לגזרים, ואולם נבצרה ממנו לעשות אחרת. ובכל-זאת לא חטא ר' קלמן גם אחרי עשותו את כל זאת ויהי חסיד כבראשונה; ורק שמח וטוב-לב לא היה עוד כבראשונה, „על מצחו שכנה עב קטנה ככף איש”, כאשר יאמרו המליצים, ויגונו ומרי-לבו לא עזבוהו עוד כל הימים, וירד אל בנו אָבל שאולה…
ועל-פי מי היתה שומה לעשות כדבר הזה? הלא על-פי מעט גיאוגרפיה אשר היתה נסתרת מנגד עיניו ואשר על-ידי זאת קֻפּחה פרנסתו, ועל-כן נשבע להביא את בנו יחידו אל הבית אשר בו ילמדו את כל החכמות שבעולם, ואשר לא תחסר כל בו, מן החכמות אשר בשמי השמים ועד החכמות אשר מתחת לארץ, ושם ילמד ויחקר ויהגה יומם ולילה, עד אשר יֵדע את הגיאוגרפיה על-פה, ולא יאכלו עוד אחרים את יגיעו ולא יגזלו עוד את שללו לנגד עיני השמש ולא יעשו עוד ולא יוסיפו עוד בּני עַולה לעשות עָול לבנו כאשר עשו לו…
וזה הדבר: העיר קִיסְלוֹביץ במדינת פולין יושבת אל הנהר מעבר מזה, והעיר שִׁיסְלוֹביץ, מקום מגורי ר' קלמן, יושבת אל הנהר מעבר מזה – ואת הדבר הזה לא יָדע ר' קלמן, ועל-כן באו אחרים ויקפחו את פרנסתו.
על משה בן-מנחם אמרו, שבכל ידיעותיו, אשר יָדע, לא ידע את דברי-הימים ותולדותיהם, ולכן אפוא לא יגדל גם עון ר' קלמן מנשוא אם גם הוא לא יָדע את אחת מן החכמות, היא הגיאוגרפיה.
אבל את החֻקּים והמשפטים יָדע ר' קלמן היטב – ועל-כן יָדע כי חֹק הוא מחֻקּות בני-ישראל, אשר יקח השדכן את שכרו משני הצדדים לפי מכסת הכסף אשר יתנו נדה, ואולם אם מעבר לנהר יביא השדכן את שדוכו, בהיות הצד האחד מעבר מזה והצד השני מעבר מזה, ולקח בשכרו פי שנים. – חֹק הוא לשדכנים בקרב בני ישראל מדֹּר דֹּר.
ובכן הנה בא היום ומכתב הובא אל ר' קלמן מעיר המדינה, כתוב ביד אחד מגדולי השדכנים אשר שם, והשדכן גולה את אזנו לבעבור יהיה לו לעזר מעירו במעשה שדוך, כי שם יושב הצד האחד, והצד השני יושב בעיר קיסלוֹביץ. ר' קלמן עָבד את עבודתו באמונה והשדוך נגמר, והשדכנים באו בשכרם, ויקחו איש איש את חלקו; ור' קלמן ראה כי מַרבה הוא לקחת וכי היתה הרוָחה באמתחת כספו, ויעלוז ויהי שמח וטוב-לב, ולא חקר ולא דרש ברב או במעט אם לא עשקו אותו רֵעיו.
אך פתאום היתה אחרית שמחה זאת תוגה – כי באה אליו השמועה, אשר יושבת קיסלוביץ מעבר הנהר מזה ושיסלוביץ יושבת מעבר הנהר מזה, וכי התעוללו בו המחֻתּנים ויגזלו את כספו ולא נתנו לו פי שנים בשכרו, כמנהג ישראל.
אז השתער, התגעש, כי חרה לו, ויבקש נוספות על חלקו. ויכתוב מכתבים אל המחֻתּן, אשר בקיסלוביץ ולא מצא ממנוּ חזוֹן; אז קם ויסע אל המחֻתּן אל ביתו ואל עירו, לקחת את אשר לו, ויצחק האיש עליו ולא ענה אותו דבר על חלומותיו ועל דבריו; או אז הועיד אותו לדין תורה, ולא קבל גם הפעם, וַיָּקם וַיָּשב אל ביתו אָבל ומר-לב ונפשו יָרעה לו מאד. – בימים ההם היה לבעל „מרה שחורה ”, ויהיו דבריו מעטים; כי תמים לב וישר-דרך היה ר' קלמן כל הימים, והוא יָדע עתה כי „עַולה ”נעשתה לו על לא דבר, ורק בזאת באתהו הרעה עקב אשר לא יָדע, והדבר הזה היה לו לראש פתנים, אשר הִרְעיל את חייו, וגם בשבתו במושב חסידים לא היה עוד עלז ושמח. –
פתאום עלה על לבו רעיון זר, כי על איש כמוהו – איש בן ששים שנה ומעלה – לקום עתה וללמוד פרק אחד בגיאוגרפיה; אבל לא ארכו הימים והרעיון הזה חדל, כי ראה האיש והבין אשר לא יתָּכן כדבר הזה, ורק רעיון שני הזָר מן הראשון פי שנים בא אל לבו להציקו ולענותו:
„אם אני לא ידעתי את דבר הערים למקומותיהן ולמימיהן, מדוע לא ילמד אותן בני? אם ממני גזלו לעין השמש את אשר לי, על כי לא ידעתי, מדוע לא ילמד בני לשמור את נפשו מלָכד, ולא תמצא עוד ידם להונותו? והיה באחרית הימים, אם יהיה בני שדכן כמוני – ברא כרעיה דאבוה, – והיו כל המדינות גלויות לפניו כספר הגלוי, ולא יקרנו עוד אסון ופגע כמוני… ”
וגם בשבתו במושב חסידים קם באחד הימים וישמיע בפה מלא, כי מחר הוא מֵביא את בנו אל אחד המורים הנכרים אשר בעיר, ולמען אשר ילמד את „חכמותיהם”…
האנשים לא האמינו למשמע אזנם, כי לא יכלו להאמין, ואולם ר' קלמן לא שת לבו אליהם, כי הוא יָדע את אשר יָדע… הגיאוגרפיה היתה לו למחִתּה על כי לא ידע אותה, ועל-כן ילך-נא בנו וילמד את כל החכמות, למען אשר יֵדע הוא את כֻּלן… אמנם לא על נקלה החליט האיש לעשות כדבר הזה, כי מלחמה גדולה היתה בלבו ימים רבים, ועל משכבו בלילות לא ראה שֵׁנה בעיניו מדי חשבו את המחשבות האלה, והוא נפל שדוד לרגלי המלחמה הכבדה הזאת ולא יכול לה.
בנו היחיד מאיר הלך ללמוד „חכמות ”, ויהי אחרי-כן לדוקטור מַקסימיליַן פִינְקֶלְשְׁטֵין.
אבל למן העת ההיא הלך אביו הזקן שחוח, ויגונו ומרי-לבו לא עזבוהו עוד כל הימים, וירד אל בנו אָבל שאולה…
השמש באה והכוכבים יָצאוּ, ואני ורעי חמדת נפשי הדוקטור מַקסימיליַן פִינקלשטֵין התהלכנו עוד בין שדרות-האלונים עד לפני גן-הצמח אשר מחוץ לעיר, ואני כאִלם לא פתחתי פה. גם הדוקטור על יד ימיני עוד יחריש ויחשוב מחשבות, והסיגַרה אשר בפיו בוערת באש.
את המורה המלַמד מורִיץ פּקוֹקְלִיס קראו תמיד המשכילים בשם בן־עזאי השני.
ואני נער הייתי ואהי אָמון בביתו, ואת השם הזה שמעתי ולא ידעתי שֹרש הדבר, עד כי בא היום ואני באתי עד תכונתו. הן אמת הדבר: האדון פקוקליס היה חוקר קדמוניות כאחד החוקרים הגדולים והידועים ונפשו חשקה בתורה ובחקירה כל הימים, ואולם משפטו היה שונה ממשפט בן־עזאי תלמידו של ר' טרפון. כי על בן־עזאי זה אמרו, אשר חשקה נפשו בתורה, ועל־כן אמר: גירא בעיני דשיטנא ולא נסיב איתתא, – ומוֹריץ פקוקליס לא כן עשה, כי הוא נפתח לבו אחרי אשה, ויקחה ותהי לו לאשה, וכל־זאת עשה יען כי השקה נפשו בתורה גם הוא; האחד היה לפרוש והשני לבעל אשה, ושניהם עשו את מעשיהם אך רק בגלל החשק הרב אשר חשקה נפשם בתורה – מר כאתריה ומר כאתריה.
יום־יום באתי לשמוע את לקחו וללמוד מפיו לשון וספר, כי יָדע האיש לשונות שונות לרגל המלאכות אשר היו לפניו, וארא אותו יום-יום ואשמע אותו ואאזין אליו, ואני אז טרם הבינותי לו; ואולם כיום הזה נוכחתי ואָבין, כי גדול היה האיש הזה, ואנכי לא ידעתי; נשמת אדם גדול היתה באפו, נשמת חוקר קדמוניות גדול ורב בערה כנחל גפרית בקרב האיש ההוא, ואני טרם ידעתי וטרם הבינותי כל זאת. – האיש היה חסון כאלון וגבה־קומה עד מאד ודל־בשר, וגם שכמו האחת היתה גבוהה מן השנית ואצבעות ארוכות היו לו, אשר היו תמיד מלוכלכות בדיו, ובתי-עינים בעלי זכוכית תכלת היו תמיד על עיניו, וכל אלה היו לו לאותות ולציונים כי מן המשכילים הוא, הדורשים אל ההשכלה. אכן גם על החקירה בקדמוניות היו לו אותות רבים בבגדיו אשר על בשרו ובמראהו וחזותו: נעלים ברגליו היו־בלות ומטולאות, אשר עליהן יאמרו החוקרים, כי מימי אנשי גבעון הן, ועליהן היו סנדלים שנפסקה אחת מאזניהן ואחת מתרסיותיהן והן לא זזו מן הנעלים גם בימות־החמה וגם בימות־הגשמים; מכנסים על בשרו היו בלים ומבוקעים ומצֹררים מימי פרחי הכהֻנה, בטרם עוד סחרו יהודי אשכנז את הארץ במכנסים בלים לפי דעת הפרופיסור טְרֵיטְשְׁקֵי. מגבעת היתה לו עשויה מעשה גליל והיא מורשה מאבי אביו, וצביונה אַ לַא מנחם בן סרוק! בגד היה לו שסוע מאחוריו מירכותיו ועד הגב והוא עשוי לפי המנהג שנהגו בארץ בני עמון בעת מלוך בה חנון בן נחש; זקנו היה עשוי אַ לַא אַנְרִי-קַטְר וראשו פרוע תמיד לפי מנהג בני חוִילה, שהיא קוֹלכיס לפי דעת החוקר רוֹזֶנְמִלֶּר. כל אלה אותות היו לקדמוניות, אשר אהב אותם פקוקליס מאד מאד. ובכל אלה לא אמר הון ועוד רוחו לא שככה, כי על־כן הלך האיש ויקח לו אשה אשר תֵּחָשב גם היא בשרידי פליטי הימים מקדם, ואשר גם היא תהיה מן העתיקות היקרות במציאות, וילך ויקח אותה לו כגליון ישן נושן החפור מאבני פּוֹמְפֵּיאָה, או כאחת משכיות החמדה אשר בבית־הביבליותיקה המפֹאר באוֹקסְפוֹרְד. –
מי יודע, אולי כבר נשכח שם האיש הזה מלבי ולא זכרתיו עוד, לולא אשתו אשר היתה לו ואשר היתה אשת חיל ובעלת־אגרוף, הלא היא האשה אשר כפעם בפעם הסירה את אבקת הספרים מעל אישה במקל חובלים או בעצם ידיה; ובהכות אותו אשתו כפעם בפעם לא אחז ״הקדמוני״ שער, ורק דמעותיו זֹרו בתוך עיניו ושפתיו נעו באמרו חרש: קְסַנְטִיפָּה! – ומקץ רגעים אחדים והנה שכח האיש את המכות אשר הֻכָּה ביד אהובתו ורק את קסַנטיפה ואת סוֹקרַטס בעלה זָכר, ולבו הלך אחרי המחקר לחקור ולדעת באיזה שנה נִשאה לו ובאיזה יום, כמה היו ימי חייה בהנשאה לו ומספר ימיו מה היה; ההיתה זאת אשתו הראשונה, ואם הכין לו אחרת תחתיה לעת מצוא, ההיו קללותיה דומות אשה אל אחותה כל הימים, ואם התחדשו חדשות לבקרים יום־יום; ודברי המחקר הזה לא חדלו עד כי באה אשתו שנית להעביר אותם תחת שבטה עם אישה גם יחד. – מי יודע, אולי כבר זנחתי ושכחתי את האיש הנענה הזה, לולא האשה הגדולה הזאת, בעלת היד החזקה שהיתה לו, כי האשה הזאת הנחילה לי אחריה רֹשם רב וחזק. האם בעיניכם יִפָּלא הדבר, כי אשה גדולה בעלת אגרוף ובעלת מקל חובלים לעת מצוא תנחיל לנו אחריה רֹשם רב וחזק וזִכרה לא יסוף מקרבנו ימים רבים?
ומוריץ פקוקליס נאנח וינאק מתגרת ידי האשה הקשה – אבל מדוע מצא חן בעיני החוקר הזה יום סגריר, אשר גם דֶּלֶף טורד לו? מדוע לקח לו אשה משפל המדרגה אשר אָלה פיה מלא כל היום? הן היה מוריץ עלם משכיל, אשר ישכיל בכֹּל, בדברי־הימים ובדעת גלילות־הארץ ובהנדסה ובלשונות שונות, ולולא יֵצר לבו לקדמוניות וגבנונו, שהיו לו, כי עתה היה שלם בגופו ושלם ברוחו, ולולא תאותו ויצרו לכָתנות מגואָלות ומטֻנפות, כי עתה היה גם יפה לטֹהר, ואף גם היה האיש ממשפחה גדולה ונודעה לשם ולתפארת, וטהר־לב וטהר־ידים היה עד למאד; ויהי הפך מן האשה, אשר לקח לו, כי היתה האשה מסתר המדרגה, רעה ובזויה, וגם נערה לא היתה בהלקחה לו, כי־אם אשה, אשה אלמנה מאיש שהיה קצב בישראל, ובמות הקצב היתה האלמנה עומדת עוד על משמרתה למכור בשר באטליז, ותנצח על המלאכה עוד ימים רבים מאד. ואשה כזאת, אשה דַבּרנית וקולנית, לקח לו האיש הנדהם, אשר דבריו היו מעטים תמיד ואשר מעודו לא עשה רעה גם עם הזבוב אשר בבית. – מה ראה האיש על ככה בלכתו לחקור קדמוניה כזאת? אַל־נא תשחקו, הקוראים, לדבָרַי; לא עת שחוק היא לי: מוֹרִיץ לקח לו את זאת על כי – חשקה נפשו בתורה!
אולי למען היות לו אשת חיל, אשר תפרנס אותו, והוא יֵשב על התורה ועל החקירה? לא! פקוקליס לא היה חֲסר־לחם גם בטרם עשותו כזאת, ובקחתו את האשה לא יָדע כי הון ועֹשר שמורים עם האשה ההיא. אולי למען היות לו סוכנת הצופיה הליכות ביתו? לא! גם השפחה הזקֵנה אשר בחצר ידעה לִצְפּוֹת הליכות ביתו, והוא לא מצא בה ערות־דבר כל הימים, תחת אשר אשתו לא שָׂמה לב אל משטרי הבית מאז בואה ועד יום אחרון. אולי נתן עיניו בה על כי היתה יפת־תאר? לא ולא! כי בימים ההם והוא טרם ראה עוד את פניה ולא יָדע עוד אם מחֻטֶּבת היא לפי תבנית העתיקים ואם לפי טעם בני העת החדשה; וגם כל המעלות הטובות והאחרות שֶׁמָּנו החכמים באשה לא היו לנגד עיניו בעשותו את מעשהו, ורק מאהבתו אותה, את התורה, לקח לו מוריץ פקוקליס את אלמנת הקַּצב לאשה.
אכן נפלא הדבר הזה וזר: על־פי כתב־יד שנמצא כתוב על גליונות אחד הספרים שהיה לאשה ההיא, על־פי כתב־יד זה היתה שומה לפני החוקר לקחת לו את זאת לאשה. וזה הדבר:
אחרי אשר מִלא פקוקליס את כרשו מעדני החקירות בקדמוניות, וירא פתאום כי יש לאל ידו לחקור חקירות חדשות גם הוא ולהביא אותן מנחה לאֶחיו בני עמו, אז החל לחקור ולצמצם בחשבון את שני האלפים תהו ואחרי־כן את שני האלפים תורה, מתקופת הכרת אברהם את אדני אלהי העברים ועד חרבן הבית השני; וידידיה האלכסנדרוני ויוסיפון וספר ״מאור עינים״ האירו את עיניו ויהיו עוזרים אחריו. הנה כן בא בחקירתו עד אֵילים ששם חנו בני־ישראל בצאתם ממצרים אצל מדבר סין, ואשר שם נמצאים עוד היום, לפי
עדות הנוסע שַׁאא, תשע עינות מים ואלף ושמונה מאות תמרים נטועים בחלקת האדמה, אשר נקראה בפי הערביאים “חַמַּן מֻסָּר” (חמי משה), ששם יָשב משה לנוח בשבת שירה לפנות ערב בשנה הראשונה לצאתו ממצרים, ושם חִבּר את הספר איוב לדעת רבים; וכן חלף החוקר משם ויבוא עד השָּׁרון, שהוא לדעת אחד החוקרים מדבַּר סַהַרָה, ושם חקר את חקירותיו בדבר הדודנים והרודנים, אם נכונה הר' או הד' ויבוא עד אשדוד ועד אליל דגון, ויהי עם לבו בראשונה להתנגד לדעת החוקר דֵי וֶטֵי בספרו ״אַרכיאולוגיה״ ולדעת קְרַיְצֶר בספרו ״סימבוֹליקה״ אשר נתנו לדגון תבנית דג; בימים ההם קרא במכתבי־העת כי החוקר הנפלא סְמִית, אשר שב מלחפור את חרבות פּומפּיאה, בא עתה ארצה אנגליה, והוא טעון אוצרות רבים, אשר יהיו עתה לברכה ולשלל רב לכל איש אשר ידבנו לבו לחקור בקדמוניות. –
בימים ההם ומוֹריץ עודנו בבחרותו, איש כבן ארבעים, ולא חָשב עוד להביא את צוארו בעֹל אשה.
בימים ההם ומלכה־רחל, אשת הקצב, עודה באלמנותה, אחרי מות אישה עליה, והיא מַלְוָה כסף בנשך, שלשה וחצי אחוזים ממאה, וגם בעבוט תלוה. אז בא איש־נוצרי, נכרי וזר, אל בית האלמנה, ותחת אצילות ידיו ספרים שונים, חדשים וגם ישנים, מוזהבים וגם מכֹרָכים בעור החזיר, נקיים וגם מלאי אבק, ויבקש את האשה, כי העבט תעביטנו מעט כסף בספרים האלה; וכאשר שאלת אותו האשה לשמו ולשם עירו, לא קרא האיש בשמו, כי־אם ענה: גר אנכי ומארץ אנגליה באתי. האלמנה הביטה בו ועפעפיה בחנו את בן־אדם זה רגע אחד, ואחרי־כן הלותה לו בעבוטו, והאיש נחפז ויקח וילך ויֵעָלם ולא נראה
עוד בעיר. ימים אחדים חלפו וכל בני העיר ידעו, למקטן ועד גדול, כי גר היה בתוכם, אנגלי מארץ אנגליה; ויש אשר יָדעו כי ספרים הביא אתו. ויש אשר ידעו כי הספרים נִתּנו בעבוט ביד האלמנה אשת הקצב, ויש אשר יָדעו כי גם ״העָרות״ רבות נמצאו כתובות
על־פני שולי הגליונות. – השמועה הזאת באה גם לאזני המורה מוֹריץ ולא הניחה לו לישון. כל הלילה התהפך על משכבו ודמיונו הלך בו הלוך וגָבור: בראשונה חשב בלבו, כי האנגלי הזה הוא מן המלֻמָּדים אשר בארץ, ואחרי־כן בא לידי החלטה, כי המסרים הם ספרים יקרים מבית־הביבליותיקה באוקספורד; אחרי־כן גָּבר בו דמיונו להוכיח לו, כי האנגלי הוא מן התרים, הבאים מלתור הארץ ומלחפור גנזי נסתרות ומטמונים עתיקים מן החרבות; ואחרי־כן הגיד לו לבו, כי הספרים והגליונות הם הם הספרים והגליונות הדרושים לעבודתו, ולפנות בֹּקר ודמיונו עלה בקרבו עד למעלה, וַיֵדע מוֹריץ נאמנה וכל חושיו בו צעקו גם הם כזאת: האנגלי הזה הוא החוקר סְמִית והספרים הם המטמונים מחרבות פּוֹמְפֵּיאָה.
הדבר אשר יהיה לאדם למשאת נפשו כל היום הוא יֵרָאה אליו גם במראות וגם בחידות וגם בחלומות, ובכל אשר יפנה לא יִרְאה בלתי-אם את הדרך העולה למחוז חפצו זה.
מוריץ פקוקליס שלח מלאכים אל האלמנה, אולי תֵרָצֶה לבקשתו, להשאיל לו את הספרים אשר השכין הנכרי בביתה, ולא אבתה האשה שמוע לו. ויוסף מוריץ וישתער עליה ויבוא עליה בטרוניא, וישלח אליה אנשים מנאמני ביתה הנכבדים בעיניה, וידברו על לבה לעשות את החסד עם המורה השוטה, עקב אשר בִּטוּל תורה יש בדבר לפי דבריו, ולא הבינה האשה את אשר הם דוברים ולא שתה לב אל חלומותיו. אכן פקוקליס לא יכול עוד להתאפק ויבוא אל בית האלמנה בכבודו ובעצמו וינַס דבר אליה. אז, תַּרְאֵהו האלמנה ספרים מספרים שונים, ומוריץ מצא ביניהם ספר אשר לא הבין לשונו ואשר שְׁעָרו קרוע מלפניו, והוא ישן נושן, וגם מלים בודדות בשפת ערבית נמצאו בו, וגם סמני מספר כתובים בי בעט עופרת על שולי גליונות אחדים, כעין הערות הנושאות ונותנות בחשבונות קדמונים; ויפג לב האיש ויבן כי סגֻלה גדולה לפניו וכי עתיד הספר הזה להיות לאור מאיר לכל הארץ; וכהוסיפו לגֹל את גליונות הספר כן גדלה התפעלות נפשו וכן הָלך בו דמיונו מחיל אל חיל, עד כי יָדע נאמנה, כי פה מקום אתו ומזה תפָּתח ישועתו בדבר חיי משה ומדבר סהרה ואיוב ודגון. אז דִּבּר על לב האשה: אולי תרחם אותו למכור לו את הספרים אשר תחת ידיה, ויעריך מחירם כעשרה רובל כסף. כשמוע האלמנה כי עשרה רובל יאמר איש לתת לה במחיר קֹמץ עלים בלים, ותָּבֶן כרגע כי האיש הזה בא להונות אותה, וגם אין זאת כי מחיר הספרים האלה עולה עד למאות רובל, וַתָּשב את פניו ולא אבתה שמוע לו.
עוד ימים רבים נשא ונתן האיש עם האלמנה בדבר הספרים, וכל עמלו לא הועיל; אז הֵחֵל דמיונו להציק לו ולא יָדע אנה יפנה. הבה אקח־נא את השמלה ואפרוֹש אותה על פני מורי ולא תגָּלה ערותו, וגם על־כן יהיו דבָרי מעטים.
לא לכבודי ולא לכבוד הקוראים האוהבים את הרומן, כי־אם לכבוד מורי הנני אומר, אשר לא מן הנמנע הוא כי גם האהבה עשתה בזה את נפלאותיה, אם כי לא אחת ושתים השמיענו מוריץ, כי הוא איננו מאמין באהבה ואיננו יודיע מה היא וכי בספרים העתיקים יש הרבה כופרים בה; וגם לא היתה האשה אילת אהבים מעודה. – פעמים הרבה נכנס פקוקליס לבית האלמנה, והאלמנה שמרה את ספריה מכל משמר, ובאחרונה לא אבתה תת לו את הספרים גם לראות אותם בלבד ולא להשתמש בהם. אז הֵחֵל אחד השדכנים להבין את הדבר הזה לאשורו, וישמיע את האלמנה, כי האדון פקוקליס המפֹאר נתן עיניו בה, לקחתה לו לאשה, ואת מוריץ השמיע, כל שלוח הוא אליו מאת האלמנה העשירה, אשר מכל בחיריה תבחר בו. ומקצה ירח ימים והמורה מוריץ פקוקליס, החוקר קדמוניות, לקח לו לאשה את האלמנה מלכה־רחל כדת משה וישראל.
אמנם אינני יודע עד היום הזה, אם דרושים היו הספרים ההם לעבודת פקוקליס ואם לקח מהם חֹמר למלאכתו.
ואולם זאת האחת אני יודע ואותה אסַפר. באחרית הימים נודע הדבר, כי האנגלי לא היה אנגלי מלדה ומבטן, כיַאם בחור עברי מחניכי החיָטים, אשר הלך בנעוריו ארצה אנגליה ואחרי־כן שב אל ארצו ומחטו בידו, והספרים אינם מחרבות פּומפּיאה, כי־אם במקרה באו לידו, גנֻבתי יום או גנֻבתי לילה הם, וסמני המספר הכתובים בגליונות אחד הספרים בעֵט עופרת הם חשבונות ההוצאות אשר רָשם החיָט בעצם ידו על פני הגליונות הריקים באין לו לפי שעה גליון אחר.
אכן בני־העיר לא שָׂמו לבם אל הדבר הזה, ויגידו כלם פה אחד, כי חשקה נפש המורה פקוקליס בתורה ובחקירה ועל־כן לקח לו את האשה – ויהי בו הֵפך מבן־עזאי: בן־עזאי חשקה נפשו בתורה ולא לקח לו אשה, וזה חשקה נפשו בתורה ויקח לו אשה.
כי על־כן קראו בני־עירי את המורה מוריץ פקוקליס בשם בן־עזאי השני.
האיש אשר אדַבּר בו הפעם היה בר-פלוגתא לקוֹפֶּרנִיקוּס ולשיטתו…
ולא בדורותיו של פְּטוֹלְמֵיאוּס היה הדבר, ולא על אחד מתלמידיו הבאים אחריו אשא את המשא, כי-אם על אחד מבני דורי, והוא בחור משכיל, אשר כל ימיו אך הרה והגה, חשב וחקר, אִזן ותִקן, עד כי באחריתו היה לבר-פלוגתא לקופרניקוס ולתורתו; וזה שמו אשר קראו לו תמיד: “ליבוש חקרן”. זה גבורי ואנוהו – הידעת הקורא מה זה חקרן?
איש אשר מעודו לא העלה מַסרק על ראשו ואל מראה-מלֻטּש לא הביט עוד, אשר עיניו נשואות תמיד השמימה, וראשו נטוי אל מול פני ערפו, אשר מגבעתו על ראשו נעתקה לאחוריו ופני המגבעת על פני אזנו, אשר פיו פתוח לרוָחה וזבובים ויתושים נכנסים ויוצאים ועולים ויורדים בו, אשר מצחו מלא קמטים ואפו זב את רירו תמיד – זאת היא ה“הקדמה” לגוף החקרן; אכן אם איש אשר כזה ישלח את ידו לגעת גם אל ספר “המורה” ואל “העקרים” ואל “חובת הלבבות” ואל “ספר המדות לאריסטו”, והוא יודע אל כל הדברים הפִּיקנטים אשר בפירוש הראב"ע, ואת “הצופה” אשר במכתב-העתי “המגיד” יקרא וידו תכתוב באורים על הפסוק “או נשיש”, וגם מעט חשבון, מעט תכונה ומעט הנדסה הוא יודע, אז יהיה מעשה החקרן שלם לכל פרטיו וחקותיו, דבר לא נעדר ממנו.
איש אשר כזה היה ליבוש, והוא נער את בני בית-המדרש, והימים ימי בכורי ההשכלה במדינת פולין, והיא מעיר פְּלוֹנְסְק יצאה למלוך.
כל הימים לא עשה הָרַוָּק הזה דבר בלתי-אם חקר. עודנו נער קטן התנכר במעלליו, כי נולד להיות תוכן, חוזה בכוכבים; בראותו את השמש יומם ואת הירח בלילה היתה ראשית חקירתו לשאול ולדעת למי משניהם היתרון, וחכמתו בלבו ענתה אותו, כי היתרון לַירח, יען כי הירח יאיר בלילה בעת אשר חֹשך יכסה את הארץ והוא ואורו דרושים לנו; ואולם השמש הן יאיר יומם בעת אשר אור עולם על כל סביבינו ובכל מושבותינו ואין לנו עוד חֵפץ בשמש… וגם בהיותו נער, בן עשר שנים או בן שתים-עשרה, נתן אותותיו, כי בעל חשבון הוא, כי בהכות אותו מלמדו בשבט-חובלים אשר בידו לא הלך לבו אחרי המכות אשר הוא מֻכֶּה, כי-אם אחרי החשבון, וכה חשב בלבו: השבט חמש רצועות לו, ושש פעמים הורם השֵׁבט עליו ברגע אחד, על-כן היה מספר המכות לרגע שלשים, ואם שעה אחת יכה בו המַכּה ולא ישבות רגע והיה מספר המכות אלף ושמונה מאות, ואם יום תמים יכנו, רגע לא יחדל, והיו לו ארבעים ושלשה אלף ומאתים מכות, ואם שנה תמימה יניף עליו את שבטו, רגע לא יחסיר, עד כלות שלש מאות וששים וחמשה יום, והיה מספר המכות חמשה-עשר מיליון ושבע מאות וששים ושמנה אלף, ואם השנה שנה מעֻבּרת, ונוספו על המכות עוד כהנה וכהנה… ככה יעשה ליבוש כל הימים, לחקור ולדרוש ולחשוב חשבונות ולהרהר הרהורים ולהגות את כל השמות באותיותיהם, למען דעת מה למעלה ומה למטה.
וכן הלך הנער הלוך וגדול.
אז היה ליבוש למשכיל וילמד את שפת המדינה לכל דקדוקה, ויהי בחור עם הבחורים בבית-המדרש כבראשונה; ואולם רוח החקרנות לא פסקה ממנו לא בימות-החמה ולא בימות-הגשמים, וילך כפעם בפעם להתוַכּח עם המֻּמָּר אשר בעיר ועם הכֹּמר הקתולי, וידבר אליהם על העצים ועל האבנים ועל האמונה החדשה ועל העולם שהוא “קדמון” לדעת אריסטו ועל “החֹמר ההיולי” ועל ישעיהו פרשה נ“ג ועל דברים כאלה וכאלה… בימים ההם באה אליו השמועה גם על-אודות הארץ החדשה, אשר יקראו לה אמריקה ואשר משם זהב יאתה, ויהי מעיָנו אך בארץ הזאת גם ביום וגם בלילה, כי גם בלילה לא שכב לבו ולבו הגה דבר-מה; ובאחד הלילות קם ממשכבו ויתהלך בחדרו לארכו ולרחבו ונפשו לא נתנה דמי לו: מי יודע אם לא שקר הם טופלים – ואמריקה זאת, אשר יביעו ידברו בה יום-יום, לא היתה ולא נבראה ורק משל הוא בפיהם, כאיוב שלא היה ולא נברא ורק משל היה… אך פתאום שב ונתן אל לבו, כי לא כן הוא דובר, אחרי כי מדי שבוע בשבוע יביא מה”ע “המגיד” מודעות בדבר עגונות אשר הלכו בעליהן למדינת הים לאמריקה, וינחם על מחשבתו אשר חשב ורוחו שככה.
אז הגיעה אל אזנו גם שמועה על-דבר קופרניקוס ושיטתו, וישמור את הדבר בלבו, ובלבו האמין, כי עוד קופרניק חי – וגם הספר “צורת הארץ” לר' אברהם בר' חייא הספרדי בא לידו, והוא ספר ישן מכורך בקלף עור עגל, ויקרא בו, ורעיונותיו נבוכו…
למן היום ההוא והלאה העמיק ליבוש מחשבות, וילך דומם באין דובר דבר.
אל תתחכם יותר – למה תשומם?
אכן ליבוש התחכם יותר – ועל-כן השתומם. אז ילך ברחובות העיר בצדי דרכים, ראשו יורד עד ירכותיו, רירו נוטף והוא מדַבּר ואין קולו נשמע; ואולם בקרב נפשו עוד לא קמה הסערה לדממה, וחקירות חקירות שונות מלאו את מוחו חדשות לבקרים ויתרוצצו הדברים בקרבו… פתאום נעלם מעין כל רואה ולא נראה ברחוב העיר ששה שבועות תמימים, ואיש לא ידע את אשר הוא עושה בחדרו בשבתו במסתרים לבדו; ובמלאת הימים האלה נראו פניו שנית, והנה הוא סר וזעף שבעתים מן הימים הראשונים, וכאִלּם לא יפתח את פיו ולא ידַבּר דבר, ורק עיניו השחורות נוצצות מאד מן החרכים, וגם מדי דַבּרו לא יעביר על שפתיו בלתי-אם את המלים: “הוא חשב וטעה!…” ואיש לא יָדע את אשר היה לו. – בימים ההם בא ליבוש שנית אל חדרו ויסגור את הדלת אחריו, וישב בחדרו סגור ומסֻגר שבועות אחדים באין רואה ובאין יודע, כי רבה ועצומה המלאכה אשר לפניו, והיא לא תצלח בלתי-אם ברב מחקר ובמתינות הרבה.
ובצאתו נהרו פניו שבעתים מן הימים הראשונים – ועוד ביום ההוא השמיע באזני כל מכיריו ומיודעיו, כי חדשה הוא עושה בארץ וכי ממציא הוא המצאה חדשה, אשר כמוה לא היתה עוד לעולמים; את העטרה הוא מחזיר ליושנה ופנים חדשים הוא נותן לכל העולם ולכל אשר בו להיות למופת לאדם רב עד דור אחרון אשר בו יתפאר.
“קופרניקוס חשב וטעה!”…
– הארץ עומדת לעולם; השמש מקיף אותה סביב כפעם בפעם, למן היום הראשון אשר הגלגלים החלו ועד בוא היום האחרון.
השומעים שמעו ויתמהו ולא יָדעו מָה.
וידי ליבוש מלאות עבודה רבה וגדולה, ויכתוב בשפת עברית מאמר גדול, בו קע“ה דפים גדולים. והדברים מלאים חידות ורמזים וסודות, אשר כמעט לא נצליח להבין אותם. – “כל כוכב שהוא קרוב אל הקוטב יהיה קו מחוגתו שהוא סובב כנגדו קטן מקו מחוגת הכוכב הרחוק מן הקוטב, וקו המחוגה מוסיף באורך בערך תוספת מרחק הכוכב מן הקוטב”… האין זאת? – “אם יהיה הכוכב על הנקודה אשר לנוכח מרכז הכידור, ירָאה רחוק מן הארץ מרחק גדול, והנקודה הזו היא גובה רום הכוכב; ואם יהיה על הנקודה אשר לנוכח מרכז הארץ, ירָאה קרוב מן הארץ והנקודה הזו היא שפל; ואם הכוכב בתבנית הזו מתגלגל מנקודת גובה רומו אל נקודת שפל רומו, יהיה מהלכו פחות ממהלכו השוה, עד הגיעו אל המרחק הבינוני בין הגובה ובין השפל”… האין זאת? – “המקום המעמיק בצפון עד מרחק ס”ט חלקים וחצי יהיה מזל סרטן ותאומים, נראים תמיד על הארץ וישארו ח' מזלות לעלות על הארץ ולשקוע תחתיה, ויהיה ד' מהם דלי ודגים וטלה ושור עולים נזורים”… האין זאת? – “החכמים הקדמונים סוברים שהן תחת כידור החמה, והיו מסדרין כוכבי לכת על הסדר: שבתי, צדק, מאדים, חמה, נֹגה, כֹכב, לבנה, וסימן שצ”מ חנכ“ל, ובאו אחריהם, אנשים שסברו בכידוריהן סברה אחרת וכו', והיו מסדרין שצ”מ נחכ“ל”… האין זאת? – “והיה ראוי לסמוך עליו מדבריהם הוא דעת אפרכוש ובטלמיוס, האומרים שנת החמה היא שס”ה פחות רביע יום ושש שעות פחות מכ“ח בשעה שהן חלק אחד מג' מאות ביום, והיה ראוי לסמוך עליו, מפני שהוא יוצא על דעת רבו ז”ל את סוד העבור, בין דעת זה בימי השנה ובין דעת ר' אדא בר אהבה"… האין זאת? – “הקו יוצא ממרכז הארץ אל מרכז גלגל ההקפה, מוליך את מרכז הגלגל על עוקם גלגל הסובב ממערב למזרח, ויהי מפני זה גלגל ההקפה נוסע לפני מזרח, והצפון הנוטה סובב על האופן הדומה, מוליך את ראש הדלי וזנבו על האופן דרומה לפאת”… האין זאת?
ובכן – קופרניקוס חשב וטעה!…
וגם זאת היתה לו למופת חותך לדעותיו, לאמר: אם ישליך איש את מצנפתו השמימה, הלא תשוב המצנפת לנפול אל המקום אשר משם הָשְׁלכה, ולוּ התגלגלה האדמה בין כה וכה, כי אז הן נפלה המצנפת ארצה מן המקום ההוא והלאה – ומה אות טוב מזה, כי הארץ לעולם עומדת…
וגם לאזני הכֹּמר אשר בעיר הגיעה השמועה, כי כותב ליבוש חקרן ספר על-אודות קופרניק ושיטתו, ובדַבּרו אתו פה אל פה נִסה דבר אליו, וישאלהו:
– הידעת את הספר, “Narratio prima de libris revolutionum Copernici”, אשר כתב רהיטיקוס בדבר שיטת קופרניק?
– מה יושיעני זה? ענה ליבוש ויצחק לאטו, כי בזה לו בלבו.
– ובכל אלה איעצך, בני, לבלתי גשת אל המלאכה עד אם יהיו ספרים כאלה לנגד עיניך; וגם הנה נמצא אתי הספר “De orbium coelestium revolutionibus: astronomia restaurata” ולוּ ידעתי, כי שומע אתה את הלשון הזאת, כי עתה נתתיו לך, למען היותו לך לעינים.
– מה יושיעני זה? אנכי אל קופרניקוס אנכי אלֵכה…
האיש התחלחל בשמעו את הדברים האלה, כי עתה הבין לראות ולדעת מי הוא זה הדובר אליו בזה, ויך אותו לבו ויתהלך בחדרו אחד הֵנה ואחת הֵנה, ופתאום עמד מלכת, ויוסף וישאלהו:
– ומה לך, בני, ולקופרניקוס?
– דבר לי אליו, אדוני, ואני אסע ואבוא לעיר וַרְשה, למען אשר אוכל לדַבּרו פה אל פה ולהתוכח עמו ולהוכיח לו, כי חשב וטעה…
אז יָדע הכֹּמר את אשר לפניו וַיָּבֶן.
אז נתן הכֹּמר על יד החקרן מכתב מליצה אל אחד הרופאים המהֻללים אשר בוַרשה וישלחהו בשלום, ויצו עליו כי בוא יבוא אל הרופא המלֻמד ולא יאחר המועד…
מקצה ימים אחדים בא ליבוש עירה וַרשה, ותורתו החדשה אשר אמר להחזיר אותה ליושנה הביא עמו, וצרור כתביו שָׂם בחיקו; וכאשר דרש למקום משכן קופרניקוס, ענו ואמרו לו, כי משכנו ברחוב “פַּרְוָר קרַקוֹבסקי” לפני בית הגימנזיום הראשון.
השמש יצאה על הארץ וליבוש עמד לפני הגימנזיום הראשון אשר ברחוב “פּרור קרקובסקי” אל מול פני פסל המצבה אשר מְחֻקָּה בו תבנית ניקולי קופרניקוס… על פני מצבת אבן נראה פסל תבנית איש יושב וראשו נטוי הצדה; בידו האחת מקלעת חוטי ברזל עשויה מעשה כדור, וידו השנית אוחזת במחוגה; ומלמטה סביב למצבה הזאת תֵּרָאֶה גדר קטנה לאַרבע פאותיה, וגם ארבע מנורות לארבע פאותיה, וגם שמנה עצים רכים סביב לה; ועל האבן ממעל מחֻקה מעבר האחד בשפת פולנית: "Mikolaiowi Kopernikowi. Rodacy" ומעבר השני מחֻקה בשפת רומית: "Nicolao Copernicao. Grata Patria".
השמש יצאה על הארץ ותָּאר את פני הפסל הזה, וליבוש עמד דומם וַיבט וירא ויתבונן ופתאום זעקה קטנה ומרה התמלטה מבין שפתיו ורגליו כשלו ולא יכלו עוד הַחֲזִיקו.
עוד ביום ההוא נתן ליבוש את מכתב המליצה, אשר הביא אתו, על יד הרופא אשר אמר הכֹּמר, והרופא שמע במנוחת לב את כל הדברים אשר דִּבּר ליבוש באזניו על-דבר השיטה החדשה אשר הקים ועל-דבר הטעות אשר קופרניק חשב וטעה, וגם את צרור כתביו לקח מידיו ויקרא בהם, וישם אליהם את לבו – וליבוש על יד ימינו ישב דומם ויחַכּה לו בדברים, ועיניו בחנו את הרופא מדי קראו את הכתב; אך פתאום קם ויקרא: “ואם אינך מאמין בדברי, אז מות תמות גם אתה וגם כל האנשים אשר כגילך!”
הרופא שמע גם את הדברים האלה במנוחה, ויען ויאמר לו: “הלא צדקת, ידידי, בכל דבריך אשר דברת ואשר כתבת, ודור נולד יתפאר בך!” – ומדי דַבּרו צלצל בפעמון אשר בידו ושני משרתים באו הביתה…
ברחוב בּוֹנִיסְרִטֶּרְסְקָה, בעיר וַרשה, תראינה עיני העובר את בית-המשֻגעים, אשר עיניו לחלכה יצפונו. אל הבית הזה הובא גם ליבוש לרצונו, כי אמר למצוא שם אזנים קשובות לתורתו החדשה: ירחים חלפו ושנים עברו, והוא עוד טרם יחדל להורות את תורתו ואת שיטתו ברבים, ויהי האמלל הזה לבר פלוגתא לקופרניקוס עד יום מותו. ובעת מותו וישמעו הנצבים עליו בדברו חרש אל לבו: קופרניקוס חשב וטעה…
הנה מראות אראה עולים אלי מן הימים הטובים והנעימים, הם ימי הילדות, ותמונות שונות אביט… גם תמונת רבי ומורי, ר' משה-ברוך, עולה אלי מן הארץ, אשר אליה שלחו אותו ביד פשעו, ואני זוכר את כל אשר עבר ואשר נגזר עליו. – אכן איש ישר-לב ותמים-דרך היה האיש הזה מאין כמוהו…
ובכל-זאת שֻלח אל ארץ גזֵרה, אל הררי סִבּיריה. אל מקום אשר משם לא ישוב עוד, ומי יודע אם עודו חי כיום הזה…
ועל מה הגיע אליו כדבר הזה? הלא אך בגלל נקודה אחת!
אכן יודעים אנחנו, כי סבות קטנות מולידות לפעמים עלילות גדולות: אתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא; על פי תפוח נופל מן העץ ארצה גלה ניוּטוֹן את חֻקות הכח המושך; בגלל מעט מרק, אשר אכל לוּאִי קַפֵּיט, התחולל המרד הגדול בצרפת; לרגלי פסת-ניר, אשר עשה פְרַנְקְלִין לבנו הקטן לצחק בו, גלה וימצא את מוליך-הברק – וגם ר' משה-ברוך שֻׁלח בעד פשעו אל ארץ גזרה בגלל דבר קטן מאד, אשר כמעט לא תשלוט בו העין לראותו, בגלל דבר קטן, הקטן גם מקוצו של יו"ד, בגלל נקודה אחת… ואולם הנקודה הזאת לא היתה נקודת כסף עם תורי זהב אשר גָּנב ושָׂם בכליו, כי היה האיש הזה ישר-לב ותמים-דרך מאין כמוהו, והנקודה אשר היתה בעוכריו היתה נקודה הכתובה בספר, בין יתר הנקודות הנתונות אל האותיות, נקודה קטנה היתה הבאה אחרי אתא קלילא דלית בה מששותא, ושֵׁם הנקודה הזאת היא “דגש” – וגם הדגש הזה לא היה דגש חזק, כי-אם דגש קל, דגש קל שבקלים, אשר אין שׁוֶֹה להניחו, וגם זה לא היה ולא נברא כי-אם על-פי טעות, ואף זאת כי גם בידי אדם ילוד אשה לא נעשה הדגש המר והרע הזה…
הנה נא ידעת עתה, הקורא, אחרי הדברים הרבים האלה, כי רבי ומורי ר' משה-ברוך היה מדקדק – אכן מי אשר לא ראה את המדקדק הזה לא ראה מדקדק מימיו. בדקדוק אכל ובדקדוק שתה, בדקדוק הֶראה לאשתו את נחת ידו ובדקדוק עלה על יצועיו; הדקדוק היה לו למעין חיים יומם ולחלומות בלילה, עד כי בחלומו בלילה אחד ראה והנה “דגש” רוכב על החמור ובפיו שופר גדול, והוא נגש אליו להעיר אותו משנתו, ויקרא באזניו: משה-ברוך! מה לך נרדם? – ורבי ומורי המדקדק הזה לא רק את כרשו מִלא מדקדוקו, כי גם מראהו ותארו היו כעין חֵלק מן הדקדוק: ראשו אשר על שתי כתפותיו הבולטות היה כעין חולם אשר על האות ע‘, שפמו מתחת לחטמו היה כעין פַּתח אשר מתחת לאות ו’, וחטמו ושתי עיניו היו כעין סגול תחת המצח; וחטמו זה היה כפוף כעין האות ז', ושתי הנחירים מתחת לו היו גדולות מאד, ודמות להן כדמות צֵירה, וזקנו היה בעל שלשה ראשים, זה למטה מזה וזה למטה מזה, והיו נראים כעין שוּרק; והאיש הזה, אשר כלו אומר דקדוק, היה קטן מאד בקומתו, ורק בטנו עבה, עד כי כמעט עלו קומתו ורחבו בקנה אחד, ובהֵרָאוֹתו מרחוק לאיש קצר-ראי היה נראה כעין דגש חזק המתגלגל על פני האדמה…
והמלמד הזה היה קפדן גדול, ויהי נוח מאד לכעוס – למשל: תלמיד נער, כי העביר על שפתיו מלה שלא כהלכתה, ויד ר' משה-ברוך היתה בו כרגע לנקוב את לחיו; זבוב מעופף כי בא והתיצב על פני הספר, והוסיף גם הוא נקודה קטנה בתוך אות מן האותיות, וקם ר' משה-ברוך לכלותו ולהכחידו מקרב הארץ, ויבז בעיניו להמית את הזבוב לבדו, ויהי קצפו גם על החתול אשר עמו בחדר ועל כל יתר בעלי-החיים; איש כי קרא באזניו “שַבָּת נַחְ–מו” תחת “שַׁבַּת נַ–חֲמוּ”, וקם ר' משה-ברוך בחמתו ויגרש אותו מביתו. וגם אשתו לא מצאה ידים ורגלים לבוא ולהתיצב בפניו, אם לא פשפשה היטב במעשיה ודבריה, לבלתי עשות ולבלתי דַבּר קטנה או גדולה כנגד חֻקות הדקדוק; ובאחד הימים, כשבתם שניהם אל השלחן לאכול את לחם הצהרים, ומפי האשה התמלטו המלים: “עליו השלום” תחת “עליה השלום”, אז קם האיש מעל השלחן בחמתו ויהדף את האשה לאחור, ויהפך את הקערה על פיה עם תפוחי-האדמה אשר היו בה, וינפץ אל הקרקע את כל הכלים אשר היו על פני השלחן ואת כל נוהו הֵשַּׁם. וגם אשתו הראשונה מתה עליו מחרדת לב ומפחד פתאום; כי היתה האשה חולה שוכבת על ערש דוי, והקדחת בערה בה עד מאד, ובחום הקדחת קראה לו: “משה-בָּרוך!” והוא התרגז ויצעק בקול: אי לך, סרת טעם! האם לא תדעי עוד, כי נכון לקרא משֶׁה-בָרוּך, הב' רפה בלי דגש? – והאשה התחלחלה מאד לקול זעקתו ותיקץ, ולפנות ערב מתה…
אבל האיש הזה בכל קפדנותו וכעסו היה תמים-לב וישר-דרך – את העדות הזאת מעיד אני עליו גם עתה, אם כי גם אותי לא נִקה, ויראני את ידו החזקה לא אחת ולא שתים. אכן אחת לא אסלח לו גם עתה, יען כי ידעתי כי אתי היה הצדק והוא הרשיע: אני ישבתי והעתקתי מספר ישעיה וכתבתי הלא ככרכמיש וגו' ואכתוב את שתי הכפי’ן הראשונות רפות בלא דגשים כדין וכדת, ואני לא ידעתי עוד אז את דברי המדקדק ר' שלמה בן אברהם הפרחון, כי עלינו לשנות לפעמים את הנקוד למען יִפּוי הדבור, ולא שמתי דגש בתוך הכ' הראשונה, ור' משה-ברוך בראותו את אשר עוללתי לו, הכה אותי על לחיי, ואני יצאתי מאת פני החדר ודמעותי על לחיי. – ביציע העליון בבית הזה על פני החדר ממעל התגורר פקיד העיר, והוא אהב אותי מעודי ואהי לו שעשועים כל הימים, ובראותו אותי בוכה, נגש אלי וישאלני מה היה לי? וכאשר ספרתי לו את המוצאות אותי וכי עמי הצדק, הביאני אל חדר רבי וידַבּר אליו קשות ויזהירהו, ויהי עוין אותו1 למן היום ההוא.
זאת תורת מלמדי הכעסן והקפדן; והאיש הישר הזה שֻלח לארץ גזֵרה בבוא יומו בגלל נקודה אחת, אשר היתה לו למוקש.
הבה ואספרה את הדבר כאשר היה.
הימים היו ימי חֹדש תמוז. החום אשר בחוץ הלך הלוך וחזק, ואנחנו ישבנו בחדר סביב לשלחן ונתענג על הרוח הצח אשר בא הביתה דרך החלון הפתוח ועל הלמודים אשר למדנו ועל התרנגול אשר התהלך לאטו בתוך החדר אנה ואנה. בראש השלחן ישב ר' משה-ברוך ועיניו האירו כשני דגשים חזקים, ומעילו הסיר מעליו בהיות חם לוֹ ולא התבושש, וישב ויתרגם לפנינו את ספר “בראשית”, פרשת “תולדות”; כי אנחנו למדנו את התורה לפי סדרה ולא לפי סדר השבוּע; ואחרי התרגום צוה אותנו לקחת איש איש בביתו את הפרשה אשר למד ולנתח אותה לנתחיה על פי נתוח-המלים. –– ממחרת היום הביא איש-איש את תלמודו אשר למד ואת נתוח המלים אשר עשה, כי ידענו כלנו, כי בקֹרת תהיה; ובהיות הבקרת, ואחד הנערים נגש אליו ויתן על ידו את הדברים אשר כתב, ור' משה-ברוך קרא אותם בנחת ובמתינות, את אשר מלעיל – מלעיל ואת אשר מלרע – מלרע, ויתענג עליהם מאד; אך פתאום נהפך הוד פניו למשחית ויהי כשטן המחבל:
– “(הַבְּרָכָה) (הֲבְרָכָה) אחת הִוא-לך אבי”! קרא ר' משה-ברוך מעל הכתב וקולו המה כחלילים – האתה כתבת את הדברים האלה, שמואל?
הנער אשר עמד נצב לפניו נאלם רגע ולא ענה דבר, ואחרי-כן התאושש וַיַבלג על פחדו ויען: כן.
– ומה משפט הדגש אשר שמת בתוך הב' במלת “הברכה”?
הנער לא ענה הפעם דבר וכל יצורי גווֹ רעדו.
– הלא תענה שמואל! האם הה' אשר במלת “הברכה” ה' הידיעה היא ואם ה' השאלה? – האם לא תפתח פה, שטן, האם לא תענה?
– הה' היא ה' השאלה, – ענה הנער חרש ושפתיו צללו.
– והדגש מה הוא, אשר שַׂמְתָּ לו מקום בתוך הב'?
שמואל החשה רגע אחד, ואחרי-כן ענה: בקרב הב' אין כל דגש… חי אבי וחי אמי! יָדַי לא עשו את הנקודה הזאת…
הדברים האלה נאמרו בסגנון: יָדַי לא שפכו את הדם הזה…
– הֶעשִׂיתָ וגם כחשת? – קרא ר' משה-ברוך בקול, וינף את ידו.
הדברים האלה נאמרו בסגנון הֲרָצַחת וגם ירשת?…
הנער האמלל עמד כמוט עץ ורק שִׁניו רעדו אחת אל אחת.
– הא לך נער סורר ומורה! הברכה האחת הזאת לך היא, בני! – כן קרא המדקדק, ויך את הנער על קדקד ראשו רק מכה אחת.
הנער נפל ארצה, וכאשר נפל לא הוסיף קוּם.
רגעים אחדים חכו לו עד קומו, ובראותם כי איננו קם ואיננו נע העירוהו ויעוררוהו, ויראו כי התעלף הילד, ויזעקו מרֹב בהלה וחרדה.
עוד מעט והזעקה הקיפה את כל הבית, והקול נשמע גם בבית פקיד העיר אשר ממעל.
ובבית פקיד העיר אשר ממעל יָשב האיש בעל-הבית ורֵעיו עמו, הם השופט אשר על החקירה והדרישה והרופא אשר בעיר, וישבו לשתות טֵה ולצַחק בקלפי פְּרוֹפירנס. הקרטים היו על-פני השלחן, והשופט אשר אמר לגבוֹת לו שבע גביות מן האדומות נפל בפח, כי לא השיגה ידו בלתי-אם חמש, ויהי עליו להביא קרבן את “התרנגלת” – אך פתאום שמעו את קול הזעקה אשר מתחת, וירדו שלשתם אל חדר ר' משה-ברוך. אז נגש הרופא אל הילד המתעלף למשש את כליו, ויצו ויביאו את הנער אל בית אביו וישכיבוהו על המטה; ויפקח הנער את עיניו.
אך ממחרת היום באה עליו מחלת דלקת המוח וביום השלישי מת.
ור' משה-ברוך יָשב בביתו, אָבֵל ומתנחם, ונפשו יָרעה לו מאד; כי עד מהרה נוכח לדעת, כי חף היה שמואל מפשע, רק אמת דִּבּר השמיע, באמרו אשר ידיו לא עשו את הנקודה ההיא, כי בקש ר' משה-ברוך ואִזן וחִקר וימצא, אשר ידי אדם ילוד-אשה לא עשו את הנקודה, ורק זבוב הטיל אותה בחפזו אל תוך הב' החלולה.
אבל הנעשה אין להשיב. – עוד ביום ההוא באו אל ביתו שוטרים ופקידים ויביאוהו אל בית הפקודות, והשופט אשר על החקירה והדרישה החל את מלאכתו, ולתקופת הימים הועידו את יום המשפט; גם מליץ יֹשר עמד לימין ר' משה-ברוך להגיד לו ישרו ולבקש מלפני השופטים את מדת הרחמים, ולא הצליח, כי חרצו השופטים את משפט האיש, אשר בכפיו דבק דם נקי, “להיות שלוח אל ארץ גזֵרה, אל הררי סִבּיריה”.
ובעוד ימים שֻׁלח ר' משה-ברוך בעד פשׁעו אל ארץ גזֵרה, אל הררי סִבּיריה, להשתקע שם עד יום מותו. – וכל זאת באתהו בגלל נקודה אחת, אשר אין שוה להניחה, בגלל דגש קטן הבא אחרי אתא קלילא דלית בה מששותא, בגלל דגש אשר לא היה ולא נברא, כי-אם על-פי טעות, ואשר יד אדם גם היא לא עשתהו, כי-אם זבוב בא והביא את מנחתו על פני הכתב…
-
במקור: אותי, הערת פב"י. ↩
והרידקציה הזאת, אשר אני בא הפעם לסַפּר על אודותיה, לא היתה על גפי מרומי קרת, לא בבית מרֻוּח התכוננה ולא במקום הנראה לעין, כי-אם בעלית קיר קטנה, אשר נבוא אליה דרך המבואות האפלות, ואשר נעלה אליה במעלות אשר לא תספרנה מרֹב, ביציע החמישית או הששית אשר מתחת לגג, “לא רחוק מן השמים”, כאשר יאמרו המושלים, והרידקטור גם הוא לא היה איש נודע בשערים, היושב עם נדיבים ובין חכמים, כי-אם גבר אשר דרכו נסתרה ואשר בחשך בא ובחשך הלך.
יש איש אשר לא נוכל להגיד עליו כי כסיל הוא, אחרי כי משירים ישפוט ויחַוה דעתו ברוח נכון ובשכל זך; יש איש אשר לא נוכל להגיד עליו כי משֻׁגע הוא, אחרי כי לא בשגעון ינהג ואיננו מבֹהל על פיו; יש אישר אשר לא נוכל להגיד עליו כי הפכפך הוא, אחרי כי סדרים במעשיו ובמשטר הוא עושה את אשר יעשה — אבל יש אשר נראה איש ואנחנו לא נדע מה היה לו, ורק תראינה עינינו בו זרות אשר לא הסכנו ואשר לא נבין להן, ולאיש כזה נקרא: זר, פרט יוצא מן הכלל, בודד, אוֹריגינַל.
אחד מבעלי הספירות באנגליה, הוא אֶדוארד סטַנבֵי, הולך ומונה את בני-האדם ומוצא, כי יותר מעשרים למאה הם זרים, פרטים, בודדים, אוֹריגינלים, ועל בני עמו הוא אומר, כי כרֻבּם כן נוטים הם להיות “זרים”. אבל האיש אשר אני בא לדבר בו לא היה איש אנגלי, כי-אם עברי.
רק כעשר שנים עברו למן הימים אשר בם אדבר וכל יושבי וַרשה הבאים אל ככר “שער הברזל” עוד יזכרו את בית-הממתקים של האיטלקי סקַרטַציני, על יד השער לבוא הגן הזכסי, ואשר שם התאספו זקן ונער יום-יום לשבת אל השלחנות למן הבקר ועד הערב ולצחק בצחוק השַׁך.
והבאים אל הבית הזה כרֻבָּם כן היו אנשים עברים. – הבית מלא עשן מרוב אוּדי הציגַרים העשנים והענן יורד על כל פנים ועל כל שלחן וכל הקירות קִבּצו פארור ופיח. היושבים אל השלחנות בתוך הערפל ינועו וינודו עד בלתי תכלית, ויש אשר יזמרו את זמירותיהם מדי שלחם בצחוק ידיהם, ונגינות התפלות עם נגינות התיאטראות עולות בלולות יחדו בדממה ובקול, וכמשק גֵּבים שוקק כל הבית ואיש לא יבין שפת רעהו.
ורבים מן הבאים אל הבית הזה לא נקראו בשמותיהם, כי-אם בכנוייהם. רבים מן הקוראים בורשה הלא זכור יזכרו עוד את “הפרופסור” – והוא היה איש אשר מעולם לא ראה פני קתדרא; רבים יזכרו גם את “הרב” – והוא איש אשר לא ידע קרֹא ספר ; רבים יזכרו גם את “השלחני” – והוא איש אשר מעודו ועד זקנה ושיבה לא ראה צורת מטבע; ואולם את “הרידקטור” באין ספק שכחו כלם ולא יזכרוהו עוד, כי היה האיש נחבא אל הכלים תמיד ואיש לא ידע אותו. בימים ההם וגם אני טרם ידעתיו עוד.
אך בשבתי באחד מלילי טבת הארֻכּים אל אחד השלחנות, אשר בתוך החדר הפנימי, ומחכה עד מצאי חבר לצחק עמו, והנה איש נגש אלי ושואל אותי, לא באֹמר ודברים, כי-אם בשלחו אצבע, אם נכון אני לצחק עמו, ואני אמרתי: כן. למן היום ההוא צחקנו שנינו בבית הזה כמעט בכל יום ויום.
ובכל הימים האלה לא שמעתי עוד את קול האיש הזה בדַבּרו, ואתן את הדבר הזה אל לבי, ויש אשר דמיתי כי אִלּם הוא, אשר לא ידַבּר. אכן משגה היה עמי: באין דרך אחרת לפניו לנטות ימין או שמאל, שמעתי לפעמים מפיו מלה אחת או שתים.
ובאחד הלילות עזבנו שנינו את בית-הממתקים כאחד, לשוב איש איש אל ביתו, ונצא יחדו החוצה. השלג ירד מן השמים ויפֹּל גם על ראש האיש, אשר הלך על-יד ימיני, ואני, בראותי כי אין לו מחסה-ממטר ובהיות עם לבי להתהלך עוד מעט ברחוב, ואומר אליו, כי אוכל לשלחו בדרך והוא יסתר תחת המחסה אשר בידי. האיש הניד בראשו בהודותו לי על החסד המעט הזה, ונלך שנינו יחדו באין דובר דָּבר. בבואנו לרחוב פֵּנסקה ובהגיעו אל אחד הבתים אשר שם התפרד מעלי ויעל ממני.
אכן איש קשה-רוח ומר-נפש הוא, אמרתי בלבי: הלא גם פניו זועפים תמיד, ומצחו מלאה קמטים ובחגוי לחייו תרבץ תוגת עולמים.
ממחרת היום ההוא ואנחנו צחקנו שנינו כפעם בפעם. ויש אשר העמיק האיש לחקור ולקנות תחבולה בצחוק ואני ישבתי בטל רגעים אחדים ואמצא לי עת וזמן להתבונן אליו. בשערות ראשו זרקה שיבה ומתחת לאזנו השמאלית יורדת קוֻצת-שער עבֻתּה; שתי קצות מצחו ממעל לרקותיו לבנות מאד, ויתר המצח וקמטיו שחרחורים, אשר שזפם השמש, ואולם לחייו לבנות מאד, עד אשר יתמה הרואה אותן; ושפתיו גם הן לבנות וצרות ומועקות בחזקה אשה על-פני אחותה; עיניו קטנות ולא יראה בהן זיק חיים…
– המלך! – קרא אלי פתאום, ויַסע את שלישו ממקומו.
– יבואו כל מלכי מזרח ומערב לא יזיזו את מלכי ממקומו! – אמרתי, ואשים את מגדלי בין מלכי ובין שלישו. את הדברים האלה דברתי במליצה עברית ככתבה וכלשונה כמדבר אל לבו.
האיש נשא פתאום את עיניו אלי לחדֹר לי ולבחן את כליותי ואת לבי, ואת שפתיו הסגורות פתח רגע אחד עד החצי ויהי כמבקש לדבּר — ואולם עד מהרה שב ויסגור אותן ולא דִבּר דָּבר.
בערב היום ההוא ואני שִׁלחתי אותו גם הפעם בשובו אל ביתו ברחוב פּנסקה, ואנחנו הולכים שנינו ומחשים באין דובר דבר, כבואנו הלוך וקרוב אל ביתו פנה פתאום אלי וישאל.
– מדוע לא הגדת לי עד היום הזה, כי מבין אתה בשפת עברית?
וטרם עוד מצאתי זמן להשיב אותו דבר והאיש הוסיף: גם אנכי יודע את השפה הזאת…. מוציא אנכי לאור מכתב-עתי… סופר אני וכותב – –
– ומה שם מכתב-העתי?
האיש לא ענה דבר, ורק ברך אותי לשלום ויעזבני ויעלם ממני. ואני, אם לא שגו עיני ברואה, ראיתי מדי דַבּרו ומצאתי בפעם הראשונה, כי עיניו הקטנות גדלו בחוריהן וכי קרן עור פניו.
ממחרת היום ההוא וגם ביום השלישי וביום הרביעי לא יספתי עוד לראותו. ביום החמישי בא ואני ראיתי, כי פניו נפלו מאד ועיניו העמיקו שחתו בחוריהן ולחייו הלבינו על אחת שבע, ורק ממעל ללחייו ראיתי שתי בהרות אדֻמות כאש. אנחנו ישבנו לצַחק, אבל כמעט נגע האיש אל הצלמים והנה הוא קם פתאום ממקומו ויקרא אלי: קום ובוא עמי!
ובראותו כי אינני ממהר לקום וכי חושד אני אותו ומפקפק בו מעט, הוסיף ויִדַבּר אלי תחנונים ורַכּות לאמר: אדוני! חסד אנכי שואל מעמך… עשה נא עמי את החסד הזה רק הפעם ובאת עמי!"
בלא רצון קמתי ואלך אחריו ונצא החוצה. הלילה היה ליל חֹשך, והאור הזרוע על-פני רחוב פנסקה מעט ודל מאד, וגם הבית אשר ישב בו לא שכן האור עליו, וגם חצר הבית ההוא מלאה חלקלקות וחתחתים, ואנחנו הלכנו דרך החצר ונעל במעלות, הלוך ועָלה הלוך ועָלה, והמעלות לא תספרנה מרֹב והמדרגות תרבינה ולא יהיה להן קץ, עד אשר תקצר נשמת כל חי בעלותו. מקץ רגעים אחדים באנו אל אחת העליות, אשר מתחת לגג, והאיש משש בחֹשך את הדלת ויפתח אותה במפתח ונבוא אל החדר ויעל אש במנורה.
הנה הרידקציה! אמרתי בלבי ואפן כה וכה ואביט על סביבי. העליה קטנה וצרה מאד, החלון קרוע בתוך הגג ממעל, כסא אחד ושלחן אחד מתחת לחלון, המטה איננה עשויה, צרורות וחפצים מונחים ומשלכים על-פני העליה, קיתון של שופכין בעליה בתוֶך ועל ידו סיר-נחשׁת, אשר יעשו בו את התֵּה, ומסביב להם ספרים קרועים ובלואים על הקרקע, ועל פני השלחן ראו עיני קסת דיו גדולה ומכתבים וכתבים צרורות צרורות.
בבואנו אל החדר פנימה פנה האיש לאחוריו ויסגור את הדלת אחריו ואת הַבּריח הִבריח גם אותו, ואני החלותי לירוא מעט מפניו. הן בעצם היום ההוא קראתי במה“ע “קוּריֶר פּוֹרַנגְנִי” על-דבר מעשה-הרצח בקרבת רחוב פּנסקה, אשר רצח איש נפש אשתו, ובמה”ע “צוֹדְזֶ’גְנִי” כתוב, כי גם את שתי בנותיו המית, ובמה"ע “וַרַשַׁוְסְקִי” קראתי, כי גם את שלשת בניו המית האיש ההוא, ומי יודע אם לא…
– אדוני! הנה מכתב העתי אשר אני כותב! — שסע האיש בדבריו את מחשבותי, ויתן על ידי גליון קטן כתוב בדיו, ובראש הגליון כתובות באותיות מרֻבּעות המלים השתים: “רשות היחיד”.
– את השם הזה בחרתי לי, – הוסיף האיש, – אחרי רואי כי לאחרים אין חלק במכה"ע הזה וכי אני קוראו היחיד…
והאיש נאנח פתאום למאד –: כן, כן, אדוני! אני הוא היחיד! ה-י-ח-י-ד, אני סופרו היחיד ויוצרו היחיד ופועלו היחיד. וגם הנני הקורא היחיד והמבקר היחיד אשר למכתב-העתי הזה. אכן רע ומר מאד לאדם כי יגיע עד המקום הזה; ואולם מבלתי היות לי דרך אחרת לנטות ימין או שמאל, לא מצאתי בלתי-אם לבחור לי בדרך הזאת. שנים רבות נסיתי לבוא בדברים עם הרידקטורים האחרים, שנים רבות עמלתי ויגעתי להיות להם לעזר; ובראותי כי הם דוחפים אותי לאחור ואינם פּונים אלי, ובהביני כי נתנו כלם יד אחת למנוע אותי מבוא בקהלם, אז ידעתי והבינותי, כי אין לי עוד תקוה להכנס לרשות הרבים, ואחרי כי בהגיגי בערה אז, ותאותי לא כבתה בקרב לבי עד היום הזה, לכן לא מצאתי דרך אחרת לבתי-אם לכונן לי את “רשות היחיד”, למען השקיט את הֶמית לבי….
ירא אנכי, כי בסַפּרי את הדברים האלה באזני הקורא, ועוררו אותו לצחוק, והיו כל הדברים האלה בעיניו כעין הלצה יפה; ואולם מבטיח אני את הקוראים, לאמר: לוּ שמעתם את הדברים ההם יוצאים מפי האיש, שָׁם בעליה בלילה, כאשר שמעתים אנכי, כי עתה ידעתי אל נכון ולבי בטוח, אשר לא היו הדברים האלה מעוררים אתכם לשחוק. גם אני לא שחקתי, ותהי להפך, כי תוגה חרישית באה אל תוך לבי ויהי כלחץ בעצמותי, ואנוד לאיש ההוא מאד.
– זה לי יותר מארבעים שנה אשר אנכי כותב וסופר – הוסיף האיש – יותר מארבעים שנה! הידעת, מה זה “יותר מארבעים שנה?” ואין לך מקצוע בספרות, אשר לא עסקתי בו, ועד היום הזה לא זכיתי עוד לראות אף אות אחת מכל אשר כתבתי, אף אות אחת מֻדפסת! כתבתי שירים, כתבתי דרמות, כתבתי מאמרים, כתבתי ספורים – ומה יכתב איש ולא כתבתי? מבצי וכו' ועד קרני ראם, מן האזוב אשר בקיר ועד הארז אשר בלבנון, מן החול אשר על הארץ ועד הכוכבים בשמי שמים, את כל אלה ידי כתבה, ועד היום הזה – זה לי כארבעים שנה – לא בא עוד דבר מכל הדברים האלה בדפוס. ומדוע? האם תחשב, אדוני, כי ענָו הייתי ומאתי היתה נסִבּה לבלתי הדפיס דבר? לא, אדוני, לא! ורק כי קשר קשרו עלי כל הרידקטורים למקטנם ועד גדולם, קשר, קשר, קשר! – קרא וצעק פתאום בקול גדול ויד בידו על פני השלחן ועיניו בערו כלפידים – בכל פעם ופעם אשר הבאתי ואשר שלחתי אליהם את מאמרי ואת שירי, את ספורי ואת חזיונותי, את באורי ואת הערותי, את רשימותי ואת חקירותי, את השערותי ואת השקפותי, ואמצא תמיד את דלת ביתם סגורה לפני; ובכל פעם ופעם השיבו אותי דבר במקום ה“תשובות” אשר להם, כי דבר זה לא יצלח ודבר זה לא יֻדפס, דבר זה איננו לפי תעודתם ורוחם ודבר זה יוצא מגדרם, דבר זה איננו לפי רוח העת ודבר זה לא יסכן מפני הבקרת, דבר זה דורש שנויים רבים – – שנויים?? ואני רק בשמעי את המלה הזאת, הלא ישבתי לילות כימים ואשנה, ואשנה, ובלבי אמרתי, כי זאת הפעם, אחרי עשותי את השנויים הדרושים, הלא אין עוד כל שטן בדרך למאמרי; ומה תחשב, אדוני, מה תחשב לאחריתי ולאחרית מאמרי ההוא, אשר שניתיו במצוַת הרידיקציה? האם תחשב כי קבלוהו, הדפיסוהו, שנוהו המה? לא! המאמר לא נדפס! ועד היום הזה – זה לי ארבעים שנה, זה לי יותר מארבעים שנה – לא נדפס עוד אף עלה אחד מכל אשר כתבתי וגם את שמי לא ראיתי עוד עד היום הזה באותיות נדפסות. האם בי האשם כי קצרה רוחי בעמלי ואצא מרשות הרבים ואכונן רשות לי היחיד?…
האיש החשה רגע אחד ופתאום הוסיף: ובין כה וכה ואני זקנתי ושבתי! – את הדברים האלה דִבּר בשפה אחרת וקולו שונה, ואולם את הקול הזה לא אשכח עוד עד נצח, כחרב פיפיות באו הדברים המעטים האלה בקרב לבי וידקרו ויכאיבו…
– אדוני! – הוסיף האיש לדַבּר אלי אחרי-כן – מאה וששים ושלש דרמות כתבתי עד היום הזה וכלן בנות שלש או חמש מערכות, ורק בין הדרמות אשר כתבתי בעודי בנעורי יש אשר תהיינה בנות שבע וגם שמונה מערכות, – ואני נשאתי את עיני בדבר האיש את דבריו, ואביט בו, כי רגע אחד חשדתו אותו ואשאל את נפשי אם רוחו נכון בקרבו.
ובדִבּרו קם האיש ויפתח את המלתחה אשר בזוית העליה ויוצא משם צרורות צרורות וישימן על השלחן. ואני ראיתי והנה גליונות גליונות ארוכים והם ערוכים איש איש בתבנית חצי הבּויגין הארוך וכתובים כלם בכתב יפה להפליא ובאותיות קטנות עד מאד, ושעריהם גם הם כתובים באותיות מרבּעות, ומעבר לפני שעריהם ראיתי והנה כל מחברת ומחברת חתומה בחותם הצינזור, ולא יחסר עוד דבר בלתי-אם להביא את המחברות אל דית-הדפוס.
– מאה וששים ושלש, אמרת; האין זה? ואי מזה יקח איש את כל החֹמר הרב הדרוש לכל החזיונות האלה. –
צחוק קל נראה על שפתי האיש, ואחרי-כן ענה: בראשונה לקחתי את החֹמר מתוך כתבי-הקדש ואחרי-כן מתוך ספרי התלמוד והמדרש ואחרי-כן מתוך יתר הספרים ואחרי-כן מספרי העמים ללשונותם ואחרי-כן מכל אשר יעלה המזלג…
אז שמתי עיני על כל המחברות, אשר שם על פני השלחן. ועתה בכתבי את הדברים האלה יש אשר אוכל לשנות ויש אשר יטעני זכרוני באמרי לקרוא בשמות את כל המחברות ההן, ואולם כרֻבּן כן אזכרה את שמותיהן אל נכון ולא אשגה. בין הדרמות ההן מצאתי וראיתי דרמות בשם: “אמרפל מלך שנער”, “אמתלא בת כרנבו”, “בנות לפחד והירושה”, סיחון מלך האמורי", “בלק ושרי מדין”, “גמליאל בן פדהצור”, “זרש וַאֲרִידַי”, “רחב הזונה”, “יהושע ושלשים המלכים ומלך העי”, “ר' יצחק נפחא”, “נקדימון בן גוריון”, “ר' חסדא ובנותיו”, “ר' אליעזר הקליר והמלך”, “ר' סעדיה גאון”, “ר' יצחק אבוהב והמגלה”, “דון צֶזַר”, “הַנִּיבַּל ושבועתו”, “מַאטיאס קוֹרְוִינוּס” וכו' וכו' וכו'.
– מה תשאל נפשך כי אקרא באזניך? – שאלני פתאום – האקרא לפניך את “גמליאל בן פדהצור” או את “רחב הזונה”? ל“גמליאל בן פדהצור” נתתי שבע מערכות ול“רחב הזונה” שלש.
דעת לנבון קל, כי בחרתי בשניה.
בראשונה, בטרם החל לקרוא את המערכה הראשונה, בקש מלפני, כי אתן לו רשות לפשט את מעילו העליון, כי חם לו מאד, ובבוֹאו למערכה השנית פשט גם את האפוד אשר על כתנתו, ובהגיעו לשלישית פשט גם את כתנתו העליונה — אכן טוב מאד כי לא כתב בפעם הזאת בלתי-אם שלש מערכות, כי מי יודע את אשר הוסיף עוד האיש לפשט מעל בשרו, לוּ היה עליו לקרא עוד מערכה אחת על המערכה אשר קרא — בכל העת ההיא אשר קרא האיש לפני, ישבתי ואעל עשן מן הפּפּירוסים, אשר לא משו מפי אף רגע אחד.
ואחרי-כן העביר על פני איזה מאות ספורים וכלם כתובים בכתב נקי ויפה עד למאד, והאותיות קטנות נחמדות מאד למראה, והמחברות האלה גם הן כבר חתומות כלן בחותמות הצינזור, ורק בזאת נבדלו מן הדרמות, כי כלן כבר כרוכות בכריכות בד והן קטנות בתבניתן עד החצי מן הדרמות.
ואחרי-כן ראיתי את המאמרים.
… ואחרי-כן את השירים.
…. ואחרי-כן את "ספרי המדעים, ואת “הבאורים” ואת “החקירות” ואת “ההערות” ואת “ההשערות” ואת…. ואת….
צרורות-צרורורת, חבילות-חבילות, גלים-גלים, אשר לא יסָפרו ולא ימָנו מרֹב!
והאיש עומד אל השלחן וימינו פשוטה וקומתו זקופה עד מאד, ועיניו מאירות ובוערות כלפידים, ולחייו לבנות לבנות מאד ורק ממעל להן תראינה שתי בהרות אדֻמות כדם, והעינים תגדלנה בחוריהן מרגע לרגע, הלוך וגדול, הלוך וגדול…
ואני מביט בפני האיש והנה הוא נורא מאד וכמעט יראתי אותו.
ויש אשר שאלתי את נפשי רגע אחד: הַאֲחַוֶּה לו את דעתי? האגלה את אזנו? אם אפקח את עיניו? אם יצלח עוד לי לחַדש בקרבו רוח נכון ולהוכיח לו כי רדף רוח ויחלום חלום גדול, לא יום אחד ולא יומים, לא שנה אחת ולא שנתים, כי-אם יותר מארבעים שנה?… האֹמר לו, כי רוח עועים באה אל תוך נפשו ותצרור אותו בכנפיה כימי שני חיי אנוש?…
וכאשר יספתי שנית להביט אל פניו ואדע פתאום, כי האיש הזה לא יבין לי בדברי. – ארבעים שנה ישב האיש הזה בחדרו הצר ולא עשה דבר בלתי-אם כתב, כתב כתב; למן הבֹּקר ועד הערב ומן הערב ועד הבֹּקר כתב, ולא נח ולא שקט ונפשו לא עיפה וידו לא יגעה, למי? בעבור מה?…
אכן זר הוא, פרט הוא היוצא מן הכלל, בודד הוא, אוריגינל הוא.
ופתאום והנה שב האיש למנוחתו ופניו לא היו לו עוד. האור אשר בעיניו כבה וגם קולו החזק לא היה לו עוד, וקומתו גם היא חדלה מהיות זקופה ותהי כפופה עד מאד, ועל פניו ובחגוי לחייו תרבץ תוגת עולמים…
ובקול מלחשים, וכמו איש אשר טבעו כל ספינותיו בים, הוסיף לדַבּר אלי לאמר: – ואני בראותי, כי קשר קשרו עלי ולא יתנו אותי קום, וכי נתנו יד אחת למנוע אותי מבוא בקהל, לבלתי יוָדע שמי ברבים, אז בחנתי את לבי ואת כליותי ואמצא כי רוח היא בקרבי, אשר לא ביד תומת ואשר לא ימיתוה כל האנשים הרעים והחטאים ההם, ואגמר בלבי להוציא לאור את מכתב-העתי אשר לי, באשר עיניך רואות…
ובדבּרו לקח את הגליון בידו, אשר כתוב עליו: "רשות היחיד.
– ואת מכתב-העתי הזה – הוסיף – מוציא אני לאור זה כחמש שנים. פעם לשבוע, פעם לשבוע אוציאנו, ביום ערב – השבת כותב אני אותו למן היות הבקר ועד הצהרים, ומן הצהרים ועד בין הערבים עורך אני אותו על המגלה, ולמחרתו, ביום השבת, יהיה לי הגליון למקרא ולשעשועים, לענג בו את נפשי, כי על-כן עליך לדעת, אדוני, אשר לא יחסר במכתב-עתי זה דבר, כמשפט כל מכתבי-העתים הגדולים אשר בארץ. וגם חדשות וגם ספורים, גם שירים וגם טלגרמות, גם דברי-הימים וגם דברי-מדע – והכל אני עשיתי, אני, אני, אני!
האיש החשה ולא דִבּר דָּבר.
ואני ישבתי לפניו ואבט אל פניו ויש אשר אמרתי בלבי: משֻגע האיש!
אך האיש לא היה משֻׁגע, ורק זָר היה ויעש גם מעשהו זר. מי יודע אם לא שונים היו דרכי האיש הזה מן הקצה אל הקצה, לוּ חֻנך בילדותו על-פי דרך אחרת, מי יודע אם לא מצא גם האיש הזה את נתיבותיו בחייו לוּ הרגילוהו מנֹער לעבודה ולמלאכה…
לפני עזבי אותו בלילה ההוא שאלתיו גם למעשיו ובמה יחַיה נפשו, ובשפה רפה ענה אותי, כי מורה הוא לילדים ומלַמד אותם שפת פולין ושפת אשכנז.
עוד פעמים אחדות ראיתי את פניו בבית-הממתקים אשר לסקַרטַציני, ואחרי-כן לא יספתי עוד לראותו, כי נעלם ממני ולא בא עוד – – – – – – – – – – – – – – –
לפני שנתים ימים ואני בא מרחוב נַלֵּבְקִי ועובר את הרחוב דְזִ’יקָה והנה “לויה” לנגד עיני, על כר העגלה השחורה ממעל יושב העגלון והוא לבוש חורים וקומתו כפופה ושחוחה, ואחרי העגלה אין הולך ואין מלַוה ולא יֵרָאֶה איש יוצא אחריה.
אז שאלתי – ואשמע ואדע מי המת.
ככה מת האיש….
ישבנו למשתֵּה התֵּה. החברה היתה קטנה: המנַגן, הדוקטור, המשורר ועוד אחדים, והדברים אשר דברנו היו, כמובן, דברים על-אודות האמָנות. אמנות לשם אמנות – דבר זה מובן מאליו. ואולם השאלה היא: האם תזַכּך האמנות את מדותיהם של בני-האדם? האם תעזור להתקדמותם ולהתפתחותם? ואף גם זאת: האמנות בכלל מה היא?
הדוקטור התעורר.
– חושבים אתם, כי אֳמן נקרא רק זה, העוֹדֶה רביד גדול על צואריו עם כנפים מנשבות ומנפנפות באויר ועל קדקדו משתרע פִּילְיוֹן-של-ראש עצום ורב עם שולים רחבים? לא, אדונַי! אם נבקש, נמצא לפעמים אֳמָנים, אמָנים אמתים מִלֵּדה ומבטן, גם בקרב מנַקי-הארֻבּוֹת המטפסים על הגגות ובִקרב הרַכָּבים הנוהגים בסוסים. יש שבני-אדם אלו חשים ומרגישים את היפי שבע ושבעים פעמים יותר מאשר ירגישו כל בני הטרקלינים המגוהצים והשחוצים כלם יחד. יש שעין כזאת רואָה רגע אחד איזו תמונה או איזה פסל או איזה ציור על-גבי הכֹּתל – והלב מתחיל מדַבּר פתאום. יש שאֹזן כזו קולטת מן האויר על-פי מקרה איזה קול נגינה של משורר או של פסנתר – והלב מתמלא שירה והעין דמעה. אלא שבני-אדם אלה נולדים וחיים ומתים ואינם יודעים כלל, כי הם הם האמנים האמתים. כמה אמנים כאלה, אתם חוֹשבים, מתו מיתת-חניקה ברחוב היהודים במשך דורות שלמים ורבים, ואיש לא יָדע את אשר חי בלבם וגם הם בעצמם לא יָדעו?
מן המעון שבחצר, אשר ממול מעוֹננו אָנו, נשמע קול צרוּד של איזה גרַמופון, המנגן את נגינת הרוכבים של „האַלמנה העליזה ”.
– אני ידעתי פעם איש יהודי כזה, אמן אמתי, שהוא בעצמו לא יָדע מעולם כי יש לו נשמה של אמן…
– סַפּר! סַפּר! – האיצו עתה באורחנו הדוקטור מכל העבָרים.
והדוקטור סִפּר:
… האיש היה יהודי פשוט מן היהודים שברחוב נַלֶּבְקִי. לא היתה לו שום השכלה במובן הרגיל ולא יָדע אפילו, כי יש בעולם איזה דבר, שמצַינים אותו על-פי המלה אמנות. איש יהודי היה, היושב על התורה, והיה אדוק ושומר מצווֹת. אלא שהיה מבני הנגידים וחתן יושב על ספריו בביתו של חותנו הנגיד. ואולם מי שראה את האיש הצעיר הזה, הכיר בו מיד, כי יש בו איזו מדה מיוחדה. הדבר, אשר קלטה אותו היען מיד בסקירה הראשונה, היתה החיצוניוּת המצוחצחה שלו: הנעלים ברגליו הקטנות והנאות, שהיו מגוּהצות תמיד עד שהטילוּ נגוהות, המעיל הארֹך עד לארץ מעשה ארג-צמר שחור, שלא נמצא עליו רבב מעולם, הצוארון הלבן והמבהיק אשר על-גבי צואריו והמגבעת הצרה על ראשו, העשוּיה ארג-צמר עם התריס הקטן מלפניה, כמנהג יהודי פולין החרדים. איזה טוּב-טעם מיוחד היה נִכּר גם בתלבּשׁת היהודית הפשוטה הזאת. וטוב-טעם כזה היה נִכּר בו גם בכל פִּנה שֶׁפָּנה. הקבּינט הקטן שהתקין לעצמו, ואשר שם ישב על ספריו העבים ולמד בהם, היה מסודר, אם אפשר לומר כן, באפן „אמנותי ”על-פי דרכו הוא. מובן מעצמו: לא סגנון של רניסַנס ולא זה של בַּרוֹק ולא זה של רוֹקוֹקוֹ, ואפילו לא הסגנון האנגלי החביב עתה כל-כך על הבריות – את כל זה לא יָדע אפילו בשֵׁם – אלא שהכל היה מלא חן. שִׁפְעה גדולה של כלי-צעצועים וכלי-שעשועים שונים על-גבי הגזוזטרות ועל כרכוב התנור, מורה-שעות אוריגינלי על-גבי הכֹּתל, ציורי ר' עקיבא איגר והגר ”א מוִילנה בְגִפּוּפים יפים, יריעות עם ציורים שונים על-גבי החלון, שטיחים עם קלסתרי דוגמאות של רקמה יפה על-גבי הרצפה וארונות-ספרים עם שמשיות של זכוכית מהודרים. והספרים עצמם וכריכותיהם – היית יכול להִשָּׁבע, כי חדשים עוד כלם ורק זה עתה יצאו מתחת יד הכורך. סלסול מיוחד היה נוהג בהם והיה שוקד בזהירות מיוחדה עליהם ועל הנוי שלהם, שלא יתקלקל. הנוי, כפי הנראה, היה שלא-מדעת לאחד מן העיקרים שבנשמתו. הכלים הנאים, זה היה ברור, הרחיבו את דעתו בכל רגע שהיה מסתכל בהם. ואולם, כמובן, כל אלה אינם אלא דברים טפלים. העיקר: אותן העינים, שהתחילו לוהטות ונוצצות וחולמות, בשעה ששמע מן החוץ את קול הַמַּרְשׁ של שוֹפּין, לרגלי איזו הלוָית-המת העוברת ברחוב או בשעה שהאזינה אזנו בערבי קיץ את קול הזמרה היפה, העולה אליו מן החלון הפתוח אשר מעֵבר החצר. מלחמה קטנה התלַקחה בלבו ברגעים כאלה. יָדע כי ההלויה היא של מת נכרי וקול נגינות זה יש בו משום „שַׁקץ תשקצנו ”, ידע כי המזַמרת היא נערה צעירה, אחת מִגִּרי הבית – ואולם לא היה בו כֹח בשום-אֹפן לאטום את אזניו. היה עומד ושומע וחוזר ושומע, ועיניו לוהטות ונוצצות וחולמות. הלא ידענו, ידענו את הסימנים האלה…
ולאיש הצעיר הזה קרה מקרה קטן, אשר היה לו כמעט לטרַגידיה של חייו. קָרַע בעצם ידו קֶרַע רחב וארֹך בנשמתו ויפצענה עד לידי דם.
התחשבו כי אסַפּר לכם איזה מעשה נורא? מעשה נפלא ומשונה?
המעשה הוא פשוט קצת יותר מידי, מעשה בכל יום. האיש הצעיר מקרה קרה לו, כי בא לעקור את דירתו מרחוב נַלֶּבְקִי ולבחר לו דירה חדשה. מובן מאליו, כי את הדירה החדשה, מכיון שהבחירה היתה עתה בידו, בקש לו באחת הרחובות היותר יפות ובאחד הבנינים החדשים הבנוים לפי כל הטעם הטוב והמוֹדרני. מיד כשנכנס בפעם הראשונה למעונו החדש, התחילו עיניו מאירות. זיו ויפי כזה לא ראה עוד מימיו: אותן הדלתות הכּבֵדות, הארוזות ושחורות, עם זֵרֵי הזהב מסביב להן ועם חשּׁוּקיהן ומנעוליהן העשוים שֵׁן, אותם הקירות המשוּחים שלל צבעים צנועים ולוקחי-לב, כל חדר וחדר לפי טעמו המיוחד ולפי תכליתו המיוחדת, אותם החלונות עם צִפּוּיי הנחשׁת הממֹרטה שלהם ועם חשוּקיהם ובריחיהם העשוים עשת וזכוכית, אותם הַסִּפּוּנִים על-גבי התקרות עם ציוריהם ועם תמונותיהם הנפלאים והנהדרים, אותם הארונות החבוים, הקבועים בתוך הקירות בצלעותיהם ואותם התנורים…
תנור אחד לקח את לבו ביחוד, התנור היה עשוּי מַיוֹליקה ירוקה ומלפניו, על-פני שִׁטחו באמצע, חטוּבה תבנית פסל: קלסתר דְיַנָה הַוֶּרסַילית. השמלה מקֻפּלת עד לבּרכּים, היד האחת אוחזת בקרני הצבי המרַקד והשנית ממשמשת באשפת-החִצים מאחורי כתפה, ואותם הפנים ואותו החֹטם – –
האיש הצעיר עמד ולא ידע את הנעשה בנפשו. חש כי נשמתו מתרחצת בים של תענוגים נפלאים והיא משתרעת, משתרעת. הנשמה נעשית גדולה ורחבה כמו ים. ככל אשר נטה מאחרי התנור ופנה אל יתר הזויות ואל כל המראות אשר מסביב, כן חזר כפעם בפעם אליו ועמד שוב לפניו והסתכל באותה צורה וחזר והסתכל.
וגם בערב, אחרי אשר כבר סֻדרו כל הכלים וכל המשכן וכל החפצים איש איש על מקומו הראוי, עוד עמד לרגעים לפני הצורה היפה והסתכל בה.
ופתאום הלבינו פניו מאד. כמו יד מחניקה נגעה אליו. רעיון פתאום חלף את לבו…
הלא זאת היא צורה בולטת, צורה בולטת לכל דיניה ומשפטיה! ופתאום הוברר לו כל הענין: מכיון שהצורה היא בולטת, שוב אין לה עוד שום תקנה. הלאו של „לא תעשה לך פסל ”אינו חל בעיקרו אלא על הצורה בשעה שהיא בולטת ויוצאת. אם כל התמונות כשרות, הצורה הבולטת אסורה לכל הדעות. צורה כזו אין לה תקנה, אלא אם-כן מוחקים אותה ביד ומגרדים אותה בשַׂכּין ומטשטשים את סימניה הבולטים, עד כדי שלא להכיר בה. זֵעה קרה כסתה את כל מצחו. ואולם הלא כך היא דעתם של כל הראשונים והאחרונים…
ואת אשר נעשה עם האיש הצעיר הזה הלא אין לי לסַפּר לכם.
בשַׂכּין חד עמד לפני התנור ושפשף בו וגרד את החֹטם של אותה דיַנה ומחק את כל הסימנים הבולטים שבאותו צבי וטשטש את כל הצורה, עד שלא הכּיר בה עוד איש. ואולם הידים רעדו בעשותו…
ואת אשר הרגיש בלבו – מי יֵדע? לא הגיד לאיש דבר ולא סִפּר.
ורק אחת אני יכול להוסיף. ממחרת בבקר, כאשר קראוני אליו, בהיותו חולה קצת, מצאתיו מוטל בקדחת. אכן ראוי חלומו אשר סִפּר לי לשים אליו לב: בלילה היה שָׁט בנהר גדול בין אלפי כוכבים על-פּני רקיע השמים העמוקים והוא עָמֵל ועובד בארבות ידיו בלי הרף, ופתאום והנה הוא אוחז בידו בצוארי בנו הקטן והיחיד ומנַקר את עיניו בצפרניו, וּמנַקר וּמנַקר, עד שיצאה נשמתו. נדמה לו, כי היה חַלָּף בידו ושחט בו את בנו. רק בעוּתי החלום הזה, כפי שהבטיח לי, החליאוהו מעט, וזולתם אין דבר. אפשר – אמר לי בשחוק קל – אפשר יש בידך איזו רִפְאוּת להעביר חלומות רעים…
מסֻפּקני מאד אם נמצאו בעולם מיני רפאוּת להעביר את חלומותיו של זה.
מי יודע את אשר הרגיש האמן הזה בנשמתו, מכיון שהיה מוכרח לאבּד בידים יֹפי זה, אשר לו צמאה נפשו כל-כך? הלא תצחקו, אדונַי, ואולם סוף-סוף הלא זאת טרגידיה גדולה של חיים קטנים…
הדוקטור החריש. האויר מסביב נעשה כבד קצת. דממה חרישית רבצה רגע על כל אשר מסביב.
ומן המעון בחצר, אשר ממול מעוננו אָנו, עלה ברגע הזה קול הגרמופון הצרוד, בנגנו את המילודיה של „אוי עד כמה טוב לי, אוי עד כמה יפה לי להיות יהודי! ”
מתגאה אני בזה שהוא רעי והוא נכנס לפעמים לתוך ביתנו. במטותא מכם, אֳמָן! – וביחוד מתגאה בזה אשתי. לתוך ביתנו הוא נכנס על-פי רוב שתים-שלֹש פעמים בכל יום, אבל לפעמים, בלי שום סבה וטעם הוא נעשה פתאום נעלם וחמשה או ששה שבועות כסדרם אין הוא בא לגמרי. כך עובר שבוע אחרי שבוע ובבקר צח אחד, כשהכל עוד ישנים, והנה כמו מפל שלג פתאום הוא נִשָׂא אלינו והוא נכנס כאילו רק זה תמול בשעה השתים-עשרה בלילה נפרד מעלינו, ושוב הוא משפיע עלינו חסדו שתים-שלש פעמים ביום. אמן הוא – וזהו טבעו של אמן. עתים, כשגשמים יורדים בזעף יש לו הנאה מיוחדת להיות מהלך בלי מחסה. כשהוא נכנס, אין הוא מסתכל בפנינו, אלא מתחיל מיד ושואל בחפזון אם יש כוס „מִיל פלֵיר אַ לַא בּוֹמַרְשֵׁיי” או כוס „שַׁרְטְרֵיז-אָ טרוּאַ קרוּאַ” או איזה משקה אחר שיש לו איזה שֵׁם משונה וזר. העיקר – משונה וזר. יש שהוא מגיח אל פיו בבת-אחת שתים או ארבע כוסות כאֵלו זו אחר זו, יש שהוא מוזג לו את הכוס הראשונה ואינו דובר דָבר ושופכה לארץ, מוזג לו שניה ושופכה שוב, מוזג לו שלישית ומעמידה לפניו, אלא שאין הוא שותה אותה כלל. אלו הן קַפּריסוֹת של אמן. עתים, כשהענין הוא ענין של עצבות, הוא מוצא פתאום סבה לו להריע בקול שחוק גדול, ולהפך, כשהכל משחקים לרגלי איזה דבר הוא משתדל להוכיח לנו באותות ובמופתים עד כמה דוקא אותו דבר מלא טרגיות עמוקה. יושבים אנחנו ושומעים לו בכונה גדולה, וביחוד אשתי, ומכירים לו טובה בשביל תורתו זו, שהוא נוטע בתוכנו. עתים, כשאנו מתפעלים למראה איזוּ אשה יפה, מסתכל הוא בנו ברחמים רבים ומגחך ויורק פתאום לארץ; ולהפך, כשאנו נפגשים עם איזו אשה, שבן-אדם פשוט לא ימצא לנחוץ להביט בפניה דוקא, יש שהוא, האמן, יבוא לידי התלהבות ויתחיל לדַבּר על העצים ועל האבנים ויבאר לנו, איך שקלסתר פניה הוא „קלַסי”, „פְרִיגִי”, „דּוֹרִי”, „יוָני” ואלהים יודע עד כמה מלים כאלה עוד ימצא לו, וביחוד מוצא שם חן בעיניו איזה „קו” בצוארה – אוי הצואר! הצואר! הביטו וראו נא צואר זה – או מוצאת חן בעיניו איזו „נקודה” על גבי שכמה או גלגול זה שהיא עושה בירכה – ואנחנו עושים את אזנינו כאפרכס ושומעים את פלאי אלהי הפלאות ומתחילים להתפלא. לפעמים אין הטינור, ששמענו אותו בבית-האופירה, מוצא חן בעיניו, ובעיניו מוצא חן איזה נער יחף שחלל על פי החליל בחצר ביתנו. לפעמים הוא מתחיל לגנות את אלילנו גוּאִי דֵי מוֹפַּסַן או את טְשֶׁחוֹב שלנו – ה„שרטוט” אצלם הוא עב כל-כך! ה"קו” אינו עומד בשום יחס אל ה „פּרספּקטיבה”! – ובעיניו מוצא חן איזה פיליטון זר של איזה כתבן זר באיזה עתון זר. האמנים יש להם עינים אחרות לגמרי וחושים אחרים לגמרי. ואנחנו יושבים ושומעים ומלקטים את כל מלה ומלה ומבינים – ומכירים טובה בשבילן.
יש לנו בביתנו שעון של-קיר ישן, ירושה הבאה לנו מאבי-אבי-אבינו הזקן, והוא נתון בתוך ארון המגיע מן הארץ עד למעלה מן החלונות, והארון עשוי עץ מַהֲגוֹנִי. כך יש לה לאוֹמנתָּם של ילדינו סודר טורקי קרוע ובלוי ומלא טלאים על גבי טלאים, גם-כן דבר של ירושה שירשה לה אשתי מאת איזוּ אם-זקנה ושנתנה במתנה לאותה האומנת. ואולם האמן, בכל שעה שהוא בא, הוא מתחיל כפעם בפעם לבאר לנו את היֹפי של שני הדברים הללו. ביחוד הוא מדַבּר על הגזוזטרא של אותו השעון. הגזוזטרא עשויה חציה חד וחציה עגול. סגנון זה כידוע, שהוא הסגנון של חד-ועגול למחצה, יש בו גוֹטִיּוּת וְרֵינֶסַנְס ביחד. הרוֹקוֹקוֹ נופל לתוך הבָּרוֹק. וכשאנחנו מסַפּרים לו איך שאנחנו רגילים מעצם ימי ילדותנו לכבד תמיד בלבנו אותו השעון ואיך שידענו ויודעים תמיד ששעון זה הוא „כלי-מהוגן”, הוא נותן בנו את עיניו כמעניש אותנו ואומר בקיצור נמרץ: „טפשים אתם וכלום אין אתם יודעים!”, והוא מתחיל לבאר לנו את היֹפי שבסודר הטורקי ואיך שאפילו הטלאים שבו יפים מאד. ואחר-כך הוא נכנס במשא-ומתן עם האומנת בדבר הסודר, בכדי שתמכרהו לו, מחמת שהוא רוצה לעשות ממנו יריעה בתוך הקבינט שלו.
אתמול היתה אצלנו אסיפה קטנה – תֵּה עם פּרפּראות. מובן מאליו, שעשתה אשתי כל מה שביכלתה, שיהא גם האמן באסיפה זו. היתה אצלנו במקרה גם ידידתה של אשתי, אשה צעירה, שזה עתה באה מנסיעתה שאחרי חתונתה. הצגתי לפניה את האמן.
– גברתי, כמה ילדים לך? – שאל אותה פתאום.
האשה נתאדמה מאד. גם אשתי התבוששה. האשה הצעירה לא ידעה מה לעשות, ותנד בראשה.
– שבע ביום עליך להודות לאלהים על שאין לך ילדים. טוב לפשוט ברחובות ולהתמכר לכל גבר, ורק אל-נא לדת ילדים. ילדים – זהו עִפּוש! ילדים – זהו טיט! ילדים – זהו קיא צואה! (האשה נתאדמה שבעתים משהיתה. האמן אוהב מאד להשתמש בניבים קשים). אבל כשיהיה לך בן, הייתי יועץ לך רק את האחת: למען השם, רק אל-נא תתני אותו להיות לאמן. מוטב שיהיה רצען, חייט של טלאים, מנקה-ארובות, מושך בעגלות של אשפה, נושא ארגזי גחלי-אבן, שומר בבתי-מחראות (האשה נתאדמה מחדש) ורק אַל-נא אמן. אמן – זהו קללת אלהים! אין בעולם שום סבל כבד מסבל זה של הגאוניות. דבר זה אני אומר לך! – ואחר-כך נאנח פתאום.
פתאום הפנה את ראשו והסתכל רגע בחלונות חדר-האורחים שלנו, כאילו ראה אותם בפעם הראשונה, והתחיל לבאר את ה „רִיתְּמִיקָה” של חלונות בכלל ושל חלונותינו אנו בפרט. מוטב שחלונות יהיו רחבים במדה זו שהם גבוהים וגבוהים במדה זו שהם רחבים. אשתי האזינה לו ובלעה כל מלה ומלה ולחייה ועיניה להטו גחלים. אחר-כך התחיל פתאום לדַבּר על הגוילים שכתלי-החדר מצופים בהם, ואיך שיותר טוב כי כתלי חדר-אכילה יהיו משוחים בצבע ולא מצופים בגוילים; אחר-כך התחיל לדַבּר על הסַלון שלנו, שכתליו משוחים בצבע, ואיך שהוא יותר „לפי הסגנון” כשכתלי סַלון מצופים גוילים ולא שהם משוחים בצבע. אנחנו שמענו בכל חושינו – והכרנו לו טובה. פתאום ראה את „סִירֵינָה” שלנו, זוהי החתול שיש לנו בביתנו, והיא עומדת לפניו, ואז הורה אותנו, שאין זה מן ה „רִיתְּמִיקָה” שיהיה לה לחתול-בית שם של שלש הברות, כי די לה בשם של שתים; שם של שלש הברות נאה יותר לכלב. אחר-כך ירק ישר לפניו על הרצפה, ופתאום נתן לי אות בידו ויקם. אני הבנתי כי גם אני מוכרח לקום. אז פנה ויצא. אני הבנתי כי גם אני מוכרח לצאת. הלא הוא האמן.
– זהו גורלנו מאז, דבר אלי בהיותנו על פני חוץ – רק נָתֹן, נָתֹן, נָתֹן תמיד! את עינינו, את מוחנו עלינו לתת תמיד לזרים! ומה הגמול אשר יגמול הטבע עמנו תחת כל אלה? נותן הוא לנו עֹצם של הרגשה, אשר יאכל אותנו תמיד בכל פה ואשר יאכל אותנו מעט מעט! – פתאום הסתַּכּל בי בחִבּה יתֵרה, כאדם המסתכל בסוסו החביב עליו. „אִי לך, אדם מוצלח, שאינו יודע את כל זה! בקרבך אין אותה האש האוכלת תמיד. יכול אתה במנוחת-נפש לאכול, לישון, לשתות, ללעוס שזופים, ליהנות מן הנשים, לילך לתיאטריות, לפצח אגוזים, לקרוא עתונים, לסרוק שערך ולנקות חטמך – מה אתה יודע מן הנעשה בקרב אדם אמתי פנימה? ואולם האמן בהרגשתו המאליפה, הן מרגיש זה את העולם כלו כמו סבל מלא פחדים. טוב לכם, אתם המוצלחים, שלבכם מסודר יפה והכל מונח על מקומו תמיד, כאותם הכלים בחדר-המבשלות תחת השגחתה של מבשלת מהוגנה. אבל אדם כמוני עם ים של רשמים בכל רגע ורגע! אולי תבין את זה קצת – כאן הסתכל בי בחמלה גדולה – באמרי לך, כי זהוּ מין מחלת מעים בתוך הנשמה, בשעה שאינה יכולה לעכל את כל המורגש!” – אז נתן שחוק גדול בקול צרוד מאד, ואחר-כך אמר: „פטור! יהי-נא מה שיהיה!” ואחר-כך חטף את מצנפתו פתאום מעל ראשו ואת כף ידו הימנית שקע בתוך שערותיו העבותות עד לערפו.
פתאום החזיק בי בזרוע ידי. ראה-נא, ראה-נא! הנה פה ראש הגג של בית-הנזירים! מה נפלא הגג הזה! מדַבּר אני רק על-דבר הקוֹנְטוּרים שלו! בוקעים ועולים הם בהדרגה ויורדים לתוך האויר מאחור! כל זה עושה עלי רֹשם כמו הנוֹקְטוּרְנוֹ של שוֹפֶּן על-פי „ד”, מובן מעצמו, שבאותו הבדל, שזהו „דוּר” במקום „מוֹל”! הלא מחויב אדם לנשק את כל זה במו פיו! ואולם אותם הסוסים, הבהמות, כוָנתי אל בני-האדם, עוברים וחוזרים פֹּה שבע ביום, ומה הם רואים מכל זה? איזו הנאה הם נהנים מן החיים שלהם? אלפי בני-אדם אינם מרגישים כלום; אבל פתאום בא האחד, והוא מרגיש תחת כל אותם האלפים! – אני הלכתי על יד ימינו וחשתי בלבי מין יראה של כבוד משונה בפני אותו האחד.
נערה קטנה המוכרת גפרורים בחוץ עברה על פנינו. פתאום עמד תחתיו וישאלנה, כמה צרורות של גפרורים יש לה בזה, והיא עמדה וספרה וענתה: עשרים ושבעה. אז נתן לה חצי רובל, ואת הצרורות לקח ממנה כלם – ואחר-כך התחיל לבקש בעיניו פה ושם. הראשון, אשר ראה, היה בעל-עגלה היושב בקרון, ולו נתן במתנה את כל האוצר אשר קנה. בשובו אלי, לא ידעתי מה לי לעשות ואם רשאי הייתי לראות את כל זה. הלכתי על יד ימינו והחשיתי. כנראה, לא כוַנתי לחפצו – והוא התעבר והתאנף בי ודבר לא דִבּר. פתאום עמד וקרא: „המבט האלם של הנערה ושל בעל-העגלה שוה בעיני יותר מאלפי מלים של בני-אדם!”
ובבואנו עד לשדרות-האלונים אשר בככר אוּיַזדוֹב, אז ראיתי עד היכן מגיעה ההתקרבות ואותו מין זווּג של גוף שבינו ובין הטבע. הטבע הוא כלו שלו. את מצנפתו הסיר מעל ראשו והביט בנחת כה וכה, כאדם שיש לו בית משלו והוא בא לנחלתו זו. יתר בני-האדם, שהלכו ועברו על פנינו, היו כמו זרים, אשר הוא בחבתו היתרה נתן להם מדרך כף רגל פה ולא הניא אותם מהביט גם הם. לאט לאט הניד בראשו, והיה זה כאילו החזיר „שלום” לאחד מן העצים ממכריו, שהקדים ונתן לו שלום בהכנעה גדולה. הלך ולא דבּר דבר – ועם כל זה היה נראה כאילו לא חדל אף רגע מקרוא ומצעוק באזני בקול גדול על-דבר הטבע שלו.
אחר-כך התחיל ללעוס לי את הטבע ולהניחו על גבי לשוני. הטבע – זהו רשותו המיוחדה רק לו. דִבּר על-דבר שרטוטים ועל ירוק וכחול וצהוב, ולבסוף התחיל לדַבּר על התּיאַטרא והמוסיקה, הציור והספרות. כנראה היה לי להכיר טובה בשביל כל זה לה „טבע”; הטבע עשה עליו את הרשׁם והביאהו לידי דבור. כשבאנו עד לתוך הגן של לַזֵּ’ינְקִי באר לי פתאום, כי קליפת העץ, העומד שם מאחרי הנחל, נראית בעיניו כמו החוק של פִּתַּגּוֹרַס. אני חדרתי את אזני ושמעתי. פתאום הפסיק את דבורו באמצע ושתק ובכל זה היתה שתיקתו כזעקה גדולה. שתיקתו התחילה להרעים ולהרעיש. שתיקתו התחילה להשמיע קולות וקולי קולות. כך שותק רק האמן.
אחר-כך דרש גמול לנפשו בעבור שתיקתו זו והתחיל שוב לדַבּר. דִבּר בנשימה אחת ובלי הפסק. אני חדלתי מהבין את דבריו ומין פחד משונה תקף אותי ויראתי מפניו. מדי דַבּרו בא לידי התלהבות – ועם כל זאת יכול כל אדם לדעת מראש את כל מלה ומלה אשר תצא מפיו. ואולם הוא בעצמו היה כאילו נתן לאיזה רוח לדַבּר מתוך גרונו. כמו רוח נבואה באה עליו. ומסביב לו רבץ כמו ערפל. – – –
בבואנו הביתה לא חדלו עוד הדברים מפיו. הנשים ישבו ושמעו ושתו את כל מלה ומלה. עיניהן להטו גחלים. האמן התחיל להשתמש בניבים קשים.
לפני שנים אחדות ידעתי בפטרבורג איש מִסכן, שהרופא צוה עליו לצאת ולשבת במעון-קיץ – ואני מרגיש חובה לעצמי לשום אות זכרון לאיש ההוא. ישיבה נפלאה היתה אותה הישיבה, שישב אותו האיש במעון-הקיץ שלו.
שמו, כמדומה לי, היה ר' זלמן, ר' זלמן מלַמד: איש ארוך ודק ודל-בשר וצר-צואר, ופיקה גדולה בולטת ויוצאת מצוארו. האיש היה בטלן קצת, מאותם האנשים המבקשים סליחה מאת האבנים משום שהם דורכים עליהן, וכשהיו מסתכלים בו היה מתאדם והיה נראה כאילו התכוץ בתוך הקפוטה הארוכה שלו והיה מתחבא עד כמה שאפשר בתוך פאותיו המסולסלות, הארוכות למחצה. מלאכתו היתה מלאכת-מלמד, שהיה מלמד לאחדים מבני הגבירים החסידים יושבי עיר הבירה. מאחת מערי התחום הביאו אותו ויכינו לו איזה היתר של ישיבה – כמדומה לי, שהיתה לו תעודה של עושה דיו ובורית וסממנים כנגד הפשפשים – וחוץ ממלאכתו הקבועה היו לו איזו מלאכות ארעיות: היה בעל-תפילה ובעל-קריאה ותוקע במנינם של הנִיקוֹלַיְיֶבִים.
עוד לפני שש שנים, מיד אחרי חתונתו, כשהיה יושב עוד בעירו בזַבּלוּדוֹבָה, תקף אותו השיעול. מילא, שיעול הוא שיעול. כמדומה, שבשיעול לא מת עדיין אדם. גם אמו, עליה-השלום, היה לה שיעול כל ימי חייה, וביחוד היה שיעול לאביו, עליו-השלום; זהו כבר ענין של משפחה. התחיל לשתות מי-לַקריץ ולאכול צוקר של קַנדִי – והיה מוסיף לשעל. ואולם יריקת הדם התחילה אצלו רק זה לא כבר – אין לה עדיין שתי שנים תמימות. אחדים ממכיריו יעצו לו לשתות תּה של סינים; תּה של סינים הוא רפואה בדוקה. אבל כשבא חדש אלול, בשנה זו האחרונה, הרגיש, כי החזה מכאיב לו, ולא היה תוקע עוד בשופר; מוכרח היה להסתפק במועט זה, שהיה תוקע בשני ימי ראש-השנה. אחדים ממכיריו יעצו לו לאכול ביצים רכות; ביצים רכות הן רפואה בדוקה לכל מחלה שבעולם וגם מועילות לקול נגינה, ואגב יעצו לו ליכנס לאיזה דוקטור, למשל, לאותו הדוקטוֹר היהודי, המפורסם במדותיו לקבל את כל אדם בחבּה ומדַבּר עם חוליו אפילו ז’רגונית. ר' זלמן נתן קול שיעול ויבטיח ליכנס לאותו הדוקטור – ולא נכנס. ששה חדשים תמימים התחזק ועשה הכנות, בכדי לבוא אל הדוקטור, ולבסוף לא מצא די אֹמץ בלבו לעשות את הדבר. זוכר הוא, כי גם אביו, שהיה מלמד גם הוא, כשהיה שלא בקו הבריאוּת, לא נכנס גם הוא לשום דוקטור, מחמת שהדבור הרוסי, שלא היה שליט בו, היה מעכב בדבר. זהו כבר ענין של משפחה, כן בנוגע לכניסה אל הדוקטורים וכן בנוגע לשליטה בדבור הרוסי. – כשיגיעו ימות-החֹרף – חשב ר' זלמן בלבו, – אז ייטב לי בודאי מעצמו. אולם החֹרף הגיע ושום הקלה לא הביא אתו. אדרבא, כאילו היה הדבר מעשה-שטן שדוקא בימות החֹרף גדלו המכאובים גם בחזהו וגם בשכמו. התחיל לשעל ביתר עֹז ולהפליט ליחות הרבה ולהזיע בלילות. – ברור הדבר, שזהו מין התקררות! – אמרו לו אחדים ממכיריו שבאותו מנין של הניקולייבים, – ואז פצרו בו ולא הרפו עוד ממנו וישאלו ממנו במפגיע, שיבוא אל הדוקטור, ויקחוהו ויביאוהו עד הפּרוֹספֶּקט הישמעאלי.
וכשהיה עומד למעלה בחדר-המחַכּים, התפעם בו לבו בחזקה. חולים רבים ישבו ברוָחה על גבי הכסאות המרופדים פְּלוּשׁ אדוֹם. רבים מהם דפדפו בז’וּרנַלים המכורכים ובעתוני-החדודים הישנים ובאלבומים ובפּרוספּקטים של מקומות-הרחצה השונים; רבים מהם הסתכלו באספקלריות הגדולות שעל גבי הכתלים, והדַמות המסתּכלות היו נהנות, כפי הנראה, הנאה משונה מאוד למראה לִבנת-פניהן החולנית ולמראה מגבעותיהן החדשות – והוא, כשנכנס, כן עמד על-יד הדלת, מגבעתו בידו האחת, ובידו השנית הוא מנַסה מרגע לרגע לחסום את פיו ולהחביא את קול שיעולו. ואולם השיעול, כנראה, היה חזק ממנו. פני ר' זלמן האדימו מאד וכל גופו רעד. כן עבר רבע-שעה, כן עבר חצי-שעה וכן עברה שעה שלמה. החולים התפטרו מעט-מעט, אחד אחר האחד, וגם אלה שבאו אחרי ר' זלמן, והוא נשאר אחרון. היום כבר רד מאד והעלטה שבחדר גדלה. הלָקַי נכנס ויתקן פה ושם איזה דבר בתוך החדר ולא הרגיש בו. גם הרופא נכנס ולא הרגיש בו. והוא עומד ורועד ונחל-זעה אוֹפף אותו, פתאום התפרץ קול שיעול גדול מפיו והרופא נשא את עיניו וימצאהו.
הרופא בדק אותו, משש אותו, האזין לו, ואחרי-כן סר ממנו והתחיל לרחוץ את כפיו, ומדי נגבו אותן באלונטית בנחת אמר:
– כנף הריאה השמאלית לקוּיה מאד. אויר טוב הוא העיקר. מוטל עליך לשתות חלב הרבה. בכל יום ויום בבקר עליך לעשות לך שפשוּפים במים קרים על-פני כל הגוף. חלב של אתונות לא היה יכול להזיק לך. גם מן הראוי ליעץ לך אנהַלציות באויר של אלטונים. כמו כן נעשה-נא אצלך נסיון ברפואה של קרֵיאוֹזוֹט. הקריאוזוט (הדוקטור נקה יפה את קצות אצבעותיו), אחרי כל ההתנגדות שהתנגדו לו הוא תחבולה יפה, ואולם העיקר, העיקר, כפי שכבר אמרתי, הוא האקלים האויר.
ר' זלמן לא הבין דבר. רק המלים “חלב”, “אויר” נשארו תלויות בתוך אזניו ונכנסו לתוך הבנתו. גם המלה “מים” צלצלה באזניו, ואולם היא כבר נטשטשה הרבה על-ידי הוספת המלה “שפשופים”. בידו האחת בקש איזו מטבע בתוך כיס המכנסים שלו, ואחרי-כן התחיל כמו בחלום לרכס את מעילו הפרוף. ברור, כי הדוקטור דִבּר אליו דברים גדולים וחשובים מאד. ברור, כי הדברים דברים עמוקים מאד.
– ידידי! – נשמעו פתאום דברי הדוקטור המדַבּר אליו בחבּה ובנחת – מוטל עליך לנסוע לאיטליה. נוסעים בענינים כאלה גם למֵירַן וגם לקַאִירָה.
שני השמות האחרונים האלה לא נכנסו כלל וכלל לתוך מוחו, ורק צלצול השם הראשון נשאר תלוי בתוך אזנו.
– איטליה? – חזר בשאלה על דברי הדוקטור. נדמה לו, כי את המלה הזאת כבר שמע פעם אחת בימי חייו, ורק אינו יודע באיזה מקום ובאיזה זמן. אפשר, שראה את המלה הזאת באיזה ספר או קרא אותה ב“המליץ”.
הדוקטור בודאי הכיר פתאום, שלא מרוב חכמה דבר את דבריו, וימהר ויוסף: – לכל הפחות עליך לצאת לתוך אויר טוב ונקי; עליך להשתדל לבוא לשבת בנאות-דשא, באיזה מעון-קיץ פה בסביבי פטרבורג. אפשר בצַרסק או פַּולוֹבסק, בלֵסנוֹי או אוֹדְיֶלְנָה. לֵיסנוֹי, כמדומה לי, מכֻוָּן לך יפה; בליסנוי מתגוררים ברובם יהודים.
– ליסנוי? – חזר ר' זלמן על דברי הדוקטור והוא שומע ומדַבּר את הכל כמו חולם.
והדוקטור הביט בכֹבד-ראש על מורה-השעות שלו.
*
מעונות-הקיץ בסביבי פטרבורג כבר מלאים המון אדם ותשואות חיים רבים. אלה הולכים אל היערות ואל הפרדסים ואלה אוכלים ושותים פי שנים ואלה מבקשים להם בטלה לתיאבון ומתענגים עליה. הנשים והילדים יושבים כמעט תמיד במעון-הקיץ אשר מחוץ לעיר, ורק הגברים נוסעים על-פי-רוב יום-יום בבקר העירה ונשארים שם כל היום בשביל העסקים שלהם, ולפנות ערב הם שבים כפעם בפעם למעון הקיץ. ואלה הנשארים במעון-הקיץ בקביעות, או אלה השבים בעוד היום גדול, יושבים על-פי-רוב בכנופיה של שלשה או ארבעה בתוך הגנים אל השלחנות הקטנים ועובדים בזעת אפים: משחקים הם בפרֵיפֵירַנְס או בוִינְט. מה לא יעשה אדם בשביל חיזוק הבריאות שלו!
גם ר' זלמן עושה כמעשה הגבירים יושבי מעונות-הקיץ ונוהג כמוהם: כל היום הוא טרוד בפטרבורג, ולפנות ערב או בעצם הלילה הוא נחפז אל מעון-הקיץ שלו ונשאר שם עד הנץ החמה. הדוקטור צוה לו מעון-קיץ, והוא יוצא ידי חובתו.
היום הוא טרוד בפטרבורג. עובד הוא שם את עבודתו באמונה וטובל בזֵעה מן הבקר ועד הערב. חורש עם הילדים-תלמידים שלו, מתפלל לפני העמוד וקורא בתורה בימי הקריאה. אמת, כי מאז שאירעה לו אותה הסבּה עם מעון-הקיץ שלו, אין לו עוד אֹרך-רוח למדי, והוא נחפז וסוער כל היום ואת כל אשר הוא עושה הוא עושה בחפזון ובלי שימת-לב. כעין קדחת בוערת בו בלי הרף. עול כבד רובץ על צואריו, מין פורעניות שעליו לפטרה בכל אֹפן שהוא. יודע הוא בכל יום, כי אין מפלט ממנה, וכי אנוס הוא לצאת למעון-הקיץ כמו שהוא אנוס להביא אל פיו בכל יום כך וכך פעמים כף של רפואות. ורק תקוה אחת לו, כי במהרה יבוא החרף, ואז לכל-הפחות יהיה חפשי מן הסבל החדש הזה – ממעון-הקיץ. לעת ערב, כבוא השעה השביעית בערך, הוא מתעורר ונחפז לטעום איזה דבר – בעצם טעימה זו זוהי ארוחת-הצהרים שלו – והוא חוטף ואוכל, חוטף ואוכל, ואחרי-כן הוא נחפז ועוזב את הבית ורץ. – מעון-הקיץ שלו הוא בלֵיסנוי.
מפטרבורג לליסנוי יכול אדם להגיע בשלשה דרכים: בעגלת בעל-עגלה, במרכבת-הסוסים וברגל. גם ר' זלמן בחר לעצמו אחד משלשה דרכים אֵלו – בכל יום בערב היה הולך ברגל מפטרבורג לליסנוי, ובבקר – מליסנוי לפטרבורג. הדרך מהכא להתם או מהתם להכא, כשאדם נחפז ורץ יפה, יכול הוא לעבור אותה בשתים, שלש שעות. ור' זלמן היה מאלה שידעו לרוץ יפה; מכיון שהיה רץ בנשימה אחת, כאילו היו רודפים אחריו, היה גומר את ריצתו בכל פעם בשתים, שלש שעות. אמת, כשבא היו נחלי-זעה משתפכים ממנו ונשימתו היתה כאילו נסתלקה ממנו לגמרי, ואולם מה לא יעשה אדם בשביל צרכי הבריאות שלו? הדוקטור צוה לו מעון-קיץ, והוא מקיים מצוה זו בסכנת נפש. מוטב שיהַרג, ובלבד שלא יעבור.
ואולם לא כל הימים היו שוים. לפעמים היו גשמים יורדים בזעף, ור' זלמן, מכיון שידע כי “מוכרח” הוא, היה זוקף את בית-הצואר שבמעילו והיה מפשיל את כנפי מעילו הארוך על גבי ראשו והיה רץ בסערה עד שבא למעון-הקיץ שלו. ביחוד מצא את עצמו מוכרח לחפזון זה, משום שידע, כי אחדים מבעלי-הבתים שלו מחכים לו שם במעון-הקיץ, אחרי שהוא העשירי החסר למנין, ואחד מבעלי-הבתים שלו מחויב לקרוא קדיש של יתום. מכיון שרק הספיק לפתוח את הדלת של מעון-הקיץ שלו היו קוראים: “והוא רחום וכו', ברכו!”
כי בעצם אותו מעון-הקיץ שהתגורר בו ר' זלמן, לא היה מעון-קיץ שלו, כי-אם היה מין בית-מדרש או קלויז, שמלבד ארון-קֹדש ושלחן ועמוד, עמד שם גם איזה ספסל של עץ, ויהודים בני רחמנים, מכיון שהכירו במיחושו של זה, הרשו לו לבוא בכל יום וללון שם. מובן מאליו, כי מעון-קיץ זה לא עמד במעלה המקום בסביבי הפרדסים והגנים והאויר הצח לא היה מצוחצח שם ביחוד.
אחרי תפילת המעריב היה הבית נעשה דומם ושוקט מאד. ר' זלמן היה נשאר במעון-הקיץ שלו יחידי, היה אוכל בחפזון את הביצה השלוקה שנצטננה, שהביא עמו מן העיר בצלחת בגדו, והיה מתפשט על גבי הספסל.
ואולם לישון לא היה יכול – ולא רק משום שהספסל הקשה היה קשה לגופו יותר מדי, או משום שהיה עסוק כמעט כל הלילה בשיעולו וביריקת דמו, כי-אם ביחוד משום שהיה נחפז כל הלילה והיה סוער ובוער בקדחת והיה מסתכל בכל רגע במורה-השעות שלו, לראות אם כבר הגיע הזמן לקום. ידע כל הלילה, כי מוכרח הוא לקום בהשכמה, בכדי שיקדים לבוא העירה, ששם מחכים לו תלמידיו – והדבר הזה היה רובץ עליו כעֹל קשה כל הלילה ולא הניח לו לישון. כמעט שהספיק להתפלל תפילה חטופה בבקר, נחפז וירץ.
היה רץ בנשימה אחת, כאילו היו רודפים אחריו, ונחלי-זעה היו משתפכים ממנו, וכשהגיע לתוך החדר שלו היה נופל רגע אחד על הכסא ונשימתו כאילו נסתלקה ממנו לגמרי. לפעמים היו גשמים יורדים בזעף ובסערה גדולה, ואז היה זוקף את בית-הצואר שבמעילו והיה מפשיל את כנפי קפוטתו הארוכה על גבי ראשו, וכך היה רץ בנשימה אחת, עד שבא העירה ולתוך החדר שלו.
ואולם לעת ערב, כשהגיעה השעה השביעית בערך, היה חוזר שוב אל המלאכה שלו, לרוץ אל מעון-הקיץ.
ולמחרת בבקר, והוא רץ מן המעון שלו. פעם מהכא להתם ופעם מהתם להכא.
כן עשה שבועות אחדים. מה לא יעשה אדם בשביל צרכי הבריאות שלו?
ואולם לבסוף לא הוסיף עוד איש לראות אותו. לא רץ עוד לא מהכא להתם ולא מהתם להכא. שום איש לא הוסיף עוד לראותו. האחרון שראהו היה המשגיח שבבית-החולים האלכסנדרוני.
גם זה היה איש מיושבי מעונות-הקיץ; גם זה היה מעון-קיץ…
בפעם הראשונה, כשראיתיו, היה מתגורר בצַרְסְקוֹיֶה-סֶלוֹ, כפר סמוך לפטרבורג כחצי-שעה, והיה בא יום-יום לעיר הבירה לשם „מסחר ”, ומדי ערב בערב היה שב לביתו ללון. בפטרבורג עצמה אי-אפשר היה לו לעשות את ישיבתו קבע, משום איזו חומרות יתרות, שיש לה שם להפוליציה ביחוסה לכל מי שכתוב בפספורט שלו „חוץ מיהודים ”, ואולם בצַרְסְקוֹיֶה-סֶלוֹ היה השוער שלו מן המקילים, והיה עושה עמו חסדים לפנים משורת הפוליציה והיה סוגר עינו ולא רואה, לא אותו ולא את הפספורט שלו, והכל בזכותן של איזו מטבעות, שהיה נותן זה כפעם בפעם על ידו.
ומה שנתן על ידו, היה בכל אֹפן מעט ומצומצם – כי לא היה לו. מאחת מן הערים הנדחות בא, כמדומה לי, שממחוז מוהילוב: יהודי קטן, ממורט וממושך, בעל זקן מפולש ומסֻבּך, בעל-חֹטם וחטוטרה על גבו, בעל עינים טרוטות וגוססות תמיד, עֵר ולא עֵר, ישן ולא ישן, עיף ויגע, ונעלים לו ברגליו קרועות ומטולאות. ובריה נפלאה זו, יהודי רצוץ ומעוך, נותן אתה את עינך בו ואיננו – והוא לא יכול לשבת תחתיו בעירו הנדחת, והאמין כי אינו יוצא ידי חובתו, ולא נתקררה עליו דעתו, עד שבא לעיר המלוכה בשביל „העסקים ”שלו.
ראשית מעשהו היה – מעשה הדיו. בערב היה מערבב הסממנים, מכין קיתונים קטנים ובקבוקים וצלוחיות שונים וממלא אותם דיו, שחורה ואדומה וכחולה וירוקה, ובבקר היה מכניס את כל אלה לתוך כיסי מכנסיו וכיסי מעילו, והיה יוצא ובא לפטרבורג למכרם. אלא שבפטרבּורג היה לו עוד עסק צדדי: כשהיה מחזר על פתחי מכיריו עם הדיו שלו, היו עיניו משליכות חַכּה והיו אורבות על כל צד ואל תנועת כל איש, שמא יתן לו אלהים ומצא לו איזו „קומיסיה ”, אם לקנות ואם למכור, וראה איזה ריוח בעמלו. באותם הימים היתה פרנסתו מועטת מאד ולא אכל כדי שביעה, אלא שהיה בעל-בטחון גדול והאמין וקוה כי יבואו לו ימים טובים מאלה. בשעות הפנויות היה יושב וקורא תהלים – כי היה יהודי ירא וחרד.
ימים רבים נעלם מעיני ולא ראיתיו, וכאשר ראיתיו – מצאתי אצלו פרנסה חדשה.
עשה סממנים להשמיד פרעושים, שקצים ורמשים. ברור, כי היו לאיש הזה איזו נטיות לדברים שבחימיה: המציא סם אחד חדש לגידול שערות וסם אחד חדש להשמיד כל שער, המציא מי-שנים חדשים, המציא מין בורית חדשה, המציא מין שעוה למשיחת נעלים. בבקר בבקר היה בא וכיסיו מלאים תיקים ונרתיקים ותיבות וצרורות שונים ומשונים והיה מחזר בהם על פתחי כל מיודעיו ועל פתחי אנשים שנשלח אליהם. אלא שלא חדלו עיניו עם כל זאת לארוב לכל הנכנס בד' אמותיו, שמא ימצא מקום לראות איזה ריוח מן הצד. ואולם פרנסתו היתה קטנה ודלה גם בימים ההם, והוא חכה – ובשעותיו הפנויות היה קורא תהלים.
ואחר-כך חדל מן החימיה ותהי לו פרנסה חדשה. כפי הנראה, בקש האיש את כוכבו עוד, את תעודתו בחיים – והוא כבר אז בן חמשים ומעלה. כששאלתיו לשלומו, הגיד לי, שהוא עתה ה „קורא ”באיזה מנין של מתפללים, הקורא בשבתות ובחגים בספר התורה לפני הקהל, ולפעמים הוא גם העובר לפני התבה, אלא שפרנסתו עתה מצומצמת מאד מאד. מאליו מובן, כי מן הצד היה גם סרסור קצת, ורק שהוא קרא לזה „קוֹמִיסְיוֹנֶר ”– ושעות פנויות היו לו עתה הרבה מאד, בכדי לקרוא תהלים.
ושוב לא ראיתיו ימים רבים מאד, ושוב שמעתי כי יש לו פרנסה חדשה: מתקן מורי-שעות. ברור, כי היו לו איזו נטיות גם לדברים שבמֶכניקה. היה מחזר על פתחי מיודעיו ומכיריו והיה מביא עמו כלי-מלאכה שונים, ולא נתקררה עליו דעתו, עד שבא על כל מורה-שעות התלוי בקיר ועל כל מורה-שעות המונח בכיס, והיה מגלגל את גלגליו ומהפך את אבניו והודקם ומסרסם, את המהלך העמיד ואל העומד נתן מהלכים. כשריאתי אותו סוף סוף, ראיתי, כי עיניו שקעו בחוריהן ושפתיו נעשו כחולות ולסתותיו נעשו שקערורות. ברור, כי האיש רעב ללחם. ישיבתו הקבועה היתה כאז וכעתה בצַרְסְקוֹיֶה-סֶלוֹ, ובבקר בבקר היה בא לפּטרבּורג – בשביל „העסקים ”.
ואני לא ראיתיו שוב ימים וחדשים, וכמעט נשכח מלבי לגמרי.
ואז ראיתיו פעם אחת במקרה וארא, כי לסתותיו נתמלאו, עיניו הטרוטות יש להן מעין ברק, תנועותיו פזיזות וכמעט שהן גם קלות, והנעלים אשר ברגליו שלֵמות וטובות; בקיצור: ראיתי כי יש לו פרנסה.
ובחקרי ובדרשי אותו, היה כמתמלט. שמעתי מפיו רק פסוקים מקוטעים:
– כן, יש לי ברוך-השם פרנסה בשפע. אלהים לא יעזוב איש. יש שאני משתכר חמשה רובלים ליום, ויש שאני משתכר גם עשרה. והיה גם שהשתכרתי חמשה וגם עשרה וגם עשרים וחמשה, וכל זה ביום אחד. אמת, שיש ימים ואני לא אשתכר כלום. ואולם לעוּמת אלה הלא יש ימים שאני משתכר בכפלי-כפלים. אלהים לא יעזוב איש. יש לי בּרוך-השם פרנסה בשפע.
וכאז וכעתה היה עוסק באמירת תהלים בשעותיו הפנויות. וכאשר האיצותי בו להגיד לי את דבר משלח-ידו החדש, לא יכלתי להציל מפיו בלתי את הדברים:
– יש לי מכירים הרבה. יש לי מיודעים הרבה. ומכיון שיש לי – יש לי ביניהם גם כאלה, שאני משתכר על ידם.
ובאמת שמעתי, כי יש לו עתה מהלכים בין הסוחרים היהודים, בין הגדולים והעשירים, הבאים להתגורר בפטרבורג, וכי יש שהאחד ימליץ עליו טובות אל השני והוא נקרא לבוא.
ולבסוף ידעתי את הדבר.
בן-אדם זה, שמשום פרנסה היה עושה דיו ואבק לפרעושים ושעוה לנעלים והיה „קורא ”במנין מתפללים והיה מתקן מורי-שעות – בן-אדם זה מצא לו עתה פרנסה חדשה ואוריגינלית: היה מוסר את עצמו יום-יום לשמד, ולעתים גם שתים או שלש פעמים ביום…
והוא בעצמו היה כאז וכעתה יהודי כשר, ירא וחרד, ובשעות הפנויות היה עוסק בקריאת תהלים.
הלא פרנסה היא – ומה לא יעשה אדם משום פרנסה?
והדבר נעשה כך:
בא יהודי אמיד להתגורר בפטרבּורג, ומכיון שמוצא בדרכו חומרות יתֵרות לזכות ישיבתו נמלך לבו לקבל בשביל עצמו תעודת-טבילה. הולך לו אצל כהן אֶוַנגלי – על-פי-רוב אצל אונַגלי – ומקיים בנפשו איזו צירימוניות ומקבל. הלא רק תעודה היא. ואולם יש מי שהוא אִסְטְנִיס ונפשו סולדה עליו ואינו יכול, ואילו מצא שליח לדבר זה, שימסור בידו את כל כתביו ותעודותיו, וזה ילך ויקיים בנפשו את כל הצירימוניה, ולו יביא את התעודה, כי אז היה נותן במחיר זה כמה וכמה דינרי זהב.
ואסטניסים כאלה יש רבים.
ואותו היהודי שלי נטל על עצמו שליחות כזו. מי שעשה דיו לשם פרנסה וסממנים לשרצים לשם פרנסה ותקן מורי-שעות לשם פרנסה – זה יכול משום פרנסה לקבל על עצמו גם שליחות כזו.
ובכל אלה ישב בשעותיו הפנויות והיה עוסק באמירת תהלים.
ובין כך יצאו מוניטין שלו בין הסוחרים הבאים, ודורשיו נתרבו מיום ליום.
ויש שהוא יושב בביתו וקורא בתהלים – והוא נקרא לפרנסה ויוצא והולך ומשתכר חמשה רובלים. ויש שהרבה היום לקרוא והוא מצליח – ואז יש לו באותו יום שנים וגם שלשה קלִיֶנטים. ויש שהרבּה עוד יותר לקרוא – ואז יש שישלח האלהים הטוב לפניו גם אנשים עשירים, שעשרים וחמשה רובל משחק להם. הכל תלוי במזל, והאלהים לא יעזוב איש. ברוך-השם יש לו עתה פרנסה.
והוא יושב וקורא תהלים, נוטל ידיו ומברך – ויוצא לפרנסתו.
הלא רק בעל-פרנסה.
מְכוֹנָה / דוד פרישמן
מובן מאליו: מכונה ההולכת על שתים. לפני שנים אחדות ראיתי אותה: גב כפוף, פנים ריקים מטפת דם, עינים יגעות תמיד לשינה ומצח מקומט לכל רחבו. השערות כבר היו לבנות קצת ועורקי-הפנים לא היתה להם תנועה. נתאַבּנו. הזקן היה לכאורה מגולח, אלא שבעליו היה מגלחו אחת לשנים או אחת לשלשה שבועות, ולכן היתה לחיו מין שדה, אשר עלו בו תמיד ספיחים. כנאה, לא היה אדם זה נוגע כלל לעולם זה ולא היה עולם זה נוגע אליו.
כשראיתיו בפעם הראשונה, זה לי חמש-עשרה שנה, היה כבר כבן-ארבעים. וברידקציה של עתון יומי גדול ראיתיו, בהיותו נטוי על עבודתו. יום-יום היה בא לעבודתו בבקר בשעה העשירית בדיוק, ויום-יום בשעה התשיעית בערב היה יוצא. קיץ וחֹרף, קיץ וחֹרף היה בא כן. כנראה, לא ידע אדם זה כלל, אימתי הוא קיץ ואימתי הוא חֹרף. יום-יום היה יושב על עבודתו, יום-יום היה כותב בשביל העתון שלו את המספר הידוע של שורות, אשר היה עליו „להספיק ”, ומעולם לא החסיר אחת ומעולם לא העדיף אחת. חמש מאות שורות היה עליו „לתת ”. המקצוע שהיה מסור לידו היה הכרוניקה, ואת החֹמר היה נוטל מתוך המון עתונים שונים של כל אומה ולשון. יודע היה לא פחות משתים-עשרה לשונות. בשתים-עשרה לשונות היה קורא יום-יום את העתונים. ואולם גם זה אינו מדויק; לא היה קורא כלל, אלא היה נוטל רגע את הגליון לתוך ידו, היה מרפרף עליו מן המוח ולחוץ, ותוך כדי רגע היתה „העבודה ”נגמרת. אדם מן הצד היושב ומסתכל הו היה יכול לחשוב, כי לא בן-אדם עובד פה לעיניו, אלא מין מכונה, מין אַבטומט: מן העֵבר האחד מניחים אל תוכו לתוך החריץ איזו חתיכה של איזה עתון באיזו לשון שהיא, ומן העֵבר השני יוצא מקץ מספר ידוע של רגעים תרגום מדויק באותה לשון שהוא צריך לה בשביל עתונו. הוא בעצמו ספק הוא, אם היה יודע את הפּרוצס שנעשה בו במשך אותם הרגעים. ודאי שלא היה יודע; לא היה יודע כי „קרא ”, ולא היה יודע כי כתב. רק המכונה עבדה. ועם כל זה היה התרגום נכון ומדויק וטוב כל-צרכו. ברור, כי ההרגל עשה פה הרבה והאיש הביא את אומנתו כמעט עד לידי שלֵמות. כמדומה לי, שגם בשנתו, אילו היו נותנים בידו עט והיו מניחים לפניו את העתון בשפה הנכריה, היה הגוף עושה את המלאכה בדיוק והיה ממלא מאליו את התעודה שלו. ולא יפּלא – יותר משלשים שנה כבר חי האיש על הלחם הזה.
האיש החל למשוך את לבי.
וכאשר חקרתי, ראיתי ומצאתי, כי לא היו חייו יוצאים מן המצוי. התחיל, כמובן, גא ורם וכבד-חלומות גדולים ותקווֹת מזהירות, ככל אחד מחבריו. ומה גם כי כשרונות רבים ושונים היו לו וידיעותיו יצאו מגדר הרגיל. בן עשרים שנה היה אז ושערותיו היו שחורות ונוצצות ועיניו היו נוצצות וקודחות. מאליו מובן, כי כתב גם שירים. לא רחוק היה בימים ההם, כי יוציא ספר של שירים גם בדפוס. המשורר החביב שלו, כמובן, היה הֵינְרִיך הֵינֶה. מה עוצר בעדו, כי לא יהיה גם הוא כאותו הֵינה? – מובן מאליו: הֵינריך הֵינה לא היה, ואולם תחת זה באו החיים הממשיים והגסים וטפחו לו על חלומותיו: צרכים גסים של יום ויום, ארוחת-צהרים, בגד, נעלים לרגלים, שכר-דירה בעלית-גג ועוד אלפי הרפתקאות ופורעניות גדולות עם קטנות. הכנפים הארוכות והגאות קוצצו מעט. אז שמח במצאו לכל-הפחות איזו עבודה – כמובן, עבודה רק במקצוע שלו: היה לפי שעה לבעל-מגיה באיזה בית-דפוס וקבל את פרוטותיו. כתב איזה ספור קטן בשביל איזה עתון וקבל את פרוטותיו. הלא את כל זה הוא עושה רק לפי שעה. מובן מאליו: השעה היתה לימים והימים היו לשנים. כח-הדמיון שלו נחלש הרבה וגדולות מאד לא בקש עוד. לוּ לכל-הפחות פת-לחם בטוחה. וכך התחילה מלאכת השורות. כך וכך דרוש לו לצרכי גופו יום-יום – ובכן חמשים שורות ליום. נשא אשה, הצרכים נתרבו עד כדי ארבעתים – ובכן מאתים שורות ליום. נולדה לו בתו הראשונה – עוד חמשים שורות. נולדה לו בתו השניה – עוד חמשים שורות חדשות. נולד לו בן – עוד חמשים שורות. כל חזיון מחזיונות החיים, כל צֹרך מצרכי היום קבל אצלו צורה של שורה; את הכל תרגם לו בדמיונו מתוך הוראתו הממשית לתוך הוראה של שורות. בית-הטחנה הגדול של העתונות, התובע בכל שנה כך וכך מספר קרבנות מן האדם וטוחן וכותת אותם עד שלא ישאר מהם אלא מעט אָבק, קלט סוף-סוף גם את הנפש הזאת. האדם הלז החל להיות מכונה. העולם נעשה לו לגל של שורות. לא ראה עוד שום דבר, אלא שורות. לא העריך עוד שום דבר, אלא על פי שָויוֹ לפי שורות. קם בבקר עם השורות, אכל בצהרים עם השורות, נתנמנם בלילה כמתוך שורות וראה בחלומותיו רק תלי תלים של שורות.
באותו הזמן ראיתיו בפעם הראשונה באותה הרידקציה של העתון היומי הגדול, בהיותו רובץ של שורותיו. גבו היה כפוּף, פניו היו בלי טפת דם ועיניו יגעות, יגעות. בשעת עבודתו לא משה הפּפּירוסה מפיו אף רגע. שורה ומלוא הלוגם עשן. כפי הנראה, לא נגעה אליו כל הסביבה ברב או במעט, וכמעט שלא הרגיש במציאותה. איזה מפץ נשמע מאחד הרחובות הסמוכים ולוחות-הזכוכית שבכל החלונות מסביב נזדעזעו; ברור, כי התפוצצה שם בּוֹמְבָּה. האיש נשא רגע אחד את עיניו היגעות ויתאפק – ואולם תוך כדי רגע חזר והוריד אותן על פני הניר אשר לפניו וחזר ו „עבד ”ולא נע ולא זע עוד; לכל-היותר יתן לו מאורע כזה שורות. מסע מסלת-הברזל נשמט מעל המוטות ועשרות בני-אדם נהרגו ויתרם נפצעו – כל זיק חמלה לא התעורר בלבו; הדבר הזה יתן כך וכך מִספר של שורות. בית-התיאטרון נשרף בלילה ובין הבאים בו באותו לילה היתה גם אחות-אשתו וגם בן-אחיו – האיש לא הניד עפעף; כך וכך שורות. האמלל לא ראה עוד את אשר ראה ולא שמע עוד את אשר שמע; את הכל הרגיש בתור שורות. נעשה למין מכונה הבולעת עתונים ומקיאה שורות. יותר לא היה לו בעולמו. לא היה שום דבר בעולם, שיקל את לבו.
ואולם היו גם רגעים יוצאים מן הכלל. ברגעים כאלה חדלה המכונה להיות מכונה ולבשה קצת גם צורה של אדם. בערב היום, בהיותו יושב ומרגיע בביתו בחוג משפחתו, היו לו רגעים כאלה.
רק פעם אחת ראיתי אותו בביתו בערב היום בחוג משפחתו.
הבת הבכירה הביאה לו את הסנדלים המרוקמים צמר ואת המצנפת המרוקמת משי, שעשתה לו ליום הולדת אותו, והוא נעל את הסנדלים הקלים ברגליו וחבש את המצנפת לראשו. הבת הצעירה נחפזה ותמלא את המקטרת שלו טבק – בביתו לא היה מעשן פּפּירוסות, אלא יה יונק את עשנו מתוך מקטרת קצרה – ותדליק אותו ותתן אל פיו. האשה באה ותצג לפניו על השלחן את כוס התּה שלו, והוא היה יושב על פני הכסא המרופד שלו אל מול פני המנורה. עורקי פניו המאובנים התחילו להיות להם תנועה מעט, וגם בעין חיוּך קל נתגלה על גבי שפתיו. בפעם הראשונה מצאתי, כי יש בפנים אלו גם זיק של חיים. החדר נתמלא מין שלוה של נחת.
– מה נשמע? מה יש חדשות? – שאל.
השתוממתי. האיש הזה, אבי-אבות החדשות, אשר מפתח כל המאורעות מסור בידו, והוא שואל מה נשמע.
הבת הבכירה מהרה ותקח לה גליון עתון של אותו היום – כמדומה לי, שהיה זה אותו העתון עצמו, אשר אביה עובד בו – והתחילה לקרוא לפניו.
קראה, קראה – והוא שמע בתאות-נפש. כל מלה היתה לו חדשה. לפעמים לא היתה לו חדשה ממש, אלא כמו חדשה. הוא בעצמו לא ידע; כמדומה לו, שכבר שמע אותה פעם, ואולם אינו זוכר היטב איה ואימתי. פתאום מרחף שחוק קל על שפתיו; עתה הוא יודע: הלא הוא בעצמו כתב אותה. והנערה קוראת. מעשה בגנב שנמצא במחתרת, מעשה במסע מסלת-ברזל שנשמט מעל גבי המוטות, מעשה בבית-תּיאטרון שנשרף, מעשה בבּומבּה – והוא שומע בתאות נפש. כמו צללים מרקדים במוחו. רגע אחד נשמה לו, שהוא כבר יודע את כל אלה, ורגע אחד – שהוא אינו יודע. והנערה קוראת: „… והעיר קַזְוֵין נכבשה בידי הריבולוציונרים, זו העיר הגדולה היחידה הנמצאת על הדרך העולה מרֶשט לְטֶהֶרַן. צבאות השַׁח, שנשלחו לפני חודש ימים להלחם עם הריבולוציונרים ונשארו עד עתה בְּקַזְוֵין התחבאו עתה ”.
– ובכן ריבולוציה עתה בפרס! קורא האיש ומשפשף את ידיו כף אל כף, כאילו שמע את הדבר בפעם הראשונה.
והנערה קוראת: „… ביחד עם אַזֶּב מזכירים עוד מקרים חשובים מתולדות הטירוֹר בעבר. בּוֹבְּרִישְׁצֶב-פּוּשְׁקִין, פרקליטו של האופיציר גְרִיגוֹרְיוֹב, שנאשם בהשתתפות ברציחת סיפּיאַגין, מסַפּר את פרטי הדבר ואיך היה גריגוריוב לריבולוציונר ואחרי-כן לבוגד ”.
כמו חלום מתעופף וחולף עתה על פניו. זוכר הוא איזה דבר, ואולם הוא בעצמו אינו יודע מה הוא זוכר. אַזֶּב! סלחו-נא – הלא אלפי-אלפי שורות כבר כתב על-אודותיו. ובכן היה זה בוגד?…
והנערה קוראת. ואולם השומע חדל פתאום לשמוע. הדברים חדלו פתאום למשוך את לבו.
על לבו עלו פתאום „שורות ”. מחר מתחיל יום חדש עם שורות חדשות.
פניו שבו ונתאבנו. כל תנועת חיים חדלה. חדל האדם…
וממחרת היום שבתי וראיתיו בבית-הרידקציה בשבתו על עבודתו. „מכונה! ”
פְּרֵמְיָה או לוֹטֶרְיָה – איני יודע בעצמי באיזה שֵׁם עלי לבחר. הדבר, שאני בא לסַפּר כאן, זר ונפלא כל-כך, עד שאין לו דמות, ואין לו דמות הרגיל בין כל המאורעות הרגילים והמצוים. רגילים אנו עכשו לכל מיני פּרֵמיות ולכל מיני לוֹטֶרְיוֹת היותר שונות ויותר משֻׁנות שבעולם. כל מה שהפה יכול לדַבּר והאֹזן לשמוע נכנס בגדר זו. מביצי וכו' ועד קרני ראם, מנדוּניה לבנות בוגרות ועד קרקעות ונחלאות, ששָׁוין תרפ"ט אלפים דינרים. אבל פרמיה זו, שאני בא לסַפּר בה, יחידה היא במינה: אדם חי עשה את עצמו לפּרמיה בעצמו, שאחרים יכולים לזכּוֹת בה…
כשראיתיו בפעם הראשונה, זה לי שנים הַרְבּה, היה פקיד קטן באחד מבתי-הבּנקים הגדולים. הקַסה של-יום היתה מסורה לתוך רשותו. נאמן ונקי-כפּים היה מאין כמוהו, דבר זה מובן מאליו, אלא שמי שראה אותו, הכיר בו מיד, שבשום אֹפן אי-אפשר לצרף אותו למנין של אותם שבעת חכמי אתוּנה הידועים; כשנולד, נשאר המִספּר שבעה ולא היה לשמונה. מין אידיוטיות נעימה ומין לב-טוב יחיד במינו היו מבצבצים מכל רמ"ח אבריו ומכל תנועותיו של אותו האיש הקטן והצהוב. המצח היה קטן ומשֻׁפּע, העינים היו קטנות וגוססות, רשמי-הפנים היו מעידים, שעבודת-המוח כאן אינה גדולה ורבה ביותר, אלא שהמהירות והפזיזות שלכל אברי הגוף הכבד הזה, גוף של דֹב, היו עושות אותו חביב על כל הבא עמו במגע ומשא. ובמגע ומשא היה בא עם כל. לא היה לך איש או אשה בעיר, שלא יָדע אותם או שלא יָדְעו אותו. כשהיה הולך ברחוב, לא זזה ידו כלל ממגבעתו והיה מוכרח לנַפנף אותה בכל רגע ורגע, בכדי לברך בשלום את כל רואה ואת כל נראה בדרך או להשיב ברכה למברכים. אלהים יודע, אֵי מזה היו לו מַכָּרים רבים כל-כך. טבעו של אדם זה היה בכך. מכיון שראה איש, מיד היה סופק לו על-גבי כּתֵפו מתוך חבּה יתרה והיה נעשה לו מיד ברגע הראשון לחָבר בלשון „אתה”. ולא עוד, אלא שדִבּר על הכל, ודבר הרבה הרבה מאד, והכל במהירות והפזיזות ובשאון ובהתלהבות. מובן מאליו, כי עמקות יתרה אסור היה לבקש בדבריו.
כמדֻמה לי, ששתים-עשרה שעות היה עובד בכל יום את עבודתו באותו בית-הבּנק. רַוָּק היה, אלא שחובה היתה מוטלת עליו לפרנס אֵם זקנה ולהשיא חמש או שש אחיות, והאיש הטוב הזה הקריב את נפשו לקרבן זה. שתים-עשרה שעות היה עובד – ובכל אלה לא היתה חברה ולא היתה „תנועה” שלא מצא לו פנאי להשתתף בה, אלא שאותה החברה או אותה התנועה מוכרחת להיות היותר חדשה. לא היה שום נפקא-מינה, אם חברה של מכַבּי-אש או תנועה של מבקשי-אלהים (בימים ההם, כמובן, לא נקראה תנועה זו בשם זה, אלא בשם אחר) או איזה „בִּקוּר-חולים” חדש. מיד כשקמה איזו אגֻדה, התלהב אותו אדם עליה והיה מדַבּר בה יום ולילה והיתה ממלאה את כל מוחו, ולא נתקררה עליו דעתו עד שנעשה לה ליושב-ראש או לכל-הפחות לסגנו של היושב-ראש. תמיד ובכל יום היה דורש דרשות בפרהסיה, אלא שבשעת דרשתו היה הקהל יוצא אל המסדרון.
באיזו הזדמנות נתוַדעתי אליו אני בעצמי, לא אזכור עוד. כמדֻמה לי, שישבנו אז כּנופיה קטנה לשַׂחק בשחוק ה„וִינְט”, והוא נזדַּוֵג לנו בתור „היד הרביעית”. מובן מאליו, כי תענוג מיֻחד, לשחק עם בן-אדם בעל מוחות קטנים כאלה בשחוק זה המצֻין בחריפות יתרה דוקא, לא היה לנו. אם לא אשגה, עשה לנו אז תקלה קטנה זו: נטל „טוֹיז” ומסר אותו לבעל-דבביה דוקא, לאחד מן הצד שכנגד, והצד שלו, מכיון שֶׁיָּדע כי אותו ה „טויז” היה מצוי אצלו, הכריז על י"ג ונשאר בלי ח'. צחקנו הרבה, כשנתגלתה פורעניות זו, ואולם קצֹף לא קצף עליו איש. אדם כזה מוחלים לו את כל עונותיו, ולא דוקא ביום-הכּפּורים. אדם טוב כזה – מי יאמר לו: מה תעשה ולמה אתה עושה? – מפקידה לפקידה היה נכנס לתוך ביתי, היה סופק על-גבי כתפי והיה מדַבּר אלי בלשון „אתה”, עד שנתעלם שוב מעיני ולא ראיתיו שבועות וחדשים. כמעט ששכחתי ולא זכרתי במציאותו.
כך הגיעה השעה, והציונוּת באה לעולם. הרעש היה גדול והתנועה היתה רבה. הרוח צרר בכנפיו את כל מי שהיה לו מוח בקדקדו ואת כל מי שלא היה לו. זקן ותינוק נפגשו. מובן מאליו, כי אחד מעשרה הראשונים בתנועה זו היה בן-אדם שלי. לא אכל ולא שתה, אלא היה – ציוני. הרבה מן היהדות ומן היהודים לא יָדע. מה זו ציונות בעצם לא הבין, ואולם ציוני היה נלהב. כמעט שהשליך מלפניו את כל עסקיו ואת כל מעשיו ולא עסק ולא עשה שום דבר עוד, אלא ציונות. לא ראיתיו בימים ההם, אלא את שמעו שמעתי. מובן מאליו, כי היה דורש דרשות בכל יום; מובן מאליו, כי אל הקונגרס הראשון וגם אל השני וגם אל השלישי נסע; מובן מאליו, כי תנועה זו מִלאה את כל מוחו.
ופעם אחת התפּרץ לתוך ביתי פתאום, ויספוק לי על-גבי כתפי, ויקרא בנשימה אחת: „רוצח, גנב, משֻׁמד! למה אתה עומד מרחוק?” וקודם שהספקתי עוד לענות אוֹתו איזה דבר, והוא כבר היה שוב בחוץ.
ופעם שנית התפרץ לתוך ביתי פתאום. עיניו היו גוססות ובלי שום בִּטּוּי, כפעם בפעם, אלא שפניו היו אדֻמות ונלהבות מאד. „מה אתה אומר להירצל שלי?” – צעק. „האם לא אמרתי לך? ה „בחוּר” הזה עשה דבר קטן: הלך לו אצל השׂוּלטן! הטשרטר יש!” – וקודם שהספקתי לדבּר איזו מלה, והוא כבר איננו. לא היה לו פנאי בימים כאלה.
ועוד פעם התפרץ אלי. „הבּנק הקולוניאלי יש! – הבה שמפַּני!” וינס…
והימים הלכו והימים באו. העניָנים היו יְגֵעים. עַם כֻּלו נאנח מקֹצר-רוח ומנשימה לוהטת וקודחת. הענין דרש רבוא-רבבות, והעם נתן פרוטות. כל מי שעמד באותה מחיצה וְעָבַד בה, בִּקש עצות. אלפי עצות נִתּנו אז, איך להגדיל את הסך של הקרן הלאֻמית, ועצה אחת נבערה מחברתה. כעין קדחת תקפה את כל המחנה מִקָּצֶה. ובימים ההם אין בן-אדם שלי עושה עוד דבר – את דוכנו שלו בבית הבּנק כבר עזב זה מכבר, – אלא הולך מבית לבית ונוסע מעיר לעיר וקובץ „שקלים”. עבודתו זוֹ, העשויה בתמימות יתירה, היתה יכולה לנגוע עד הלב.
ופעם אחת נכנס אלי שוב. הפעם הזאת לא התפרץ, אלא נכנס. דבר זה בעצמו היה יכול להעיד עליו, כי שִׁנּוּי גדול נעשה בקרבו. וגם על-גבי כתפי לא ספק לי, וגם דַּבּר לא דִבּר, אלא יָשב לפָני, רגע קטן מחריש ומצחו הקטן מְכֻוָּץ. אין זה, כי אם המוח הקטן הזה חושב עתה. למרות חפצי התעופף על פתחי פי שחוק קל למראה זה.
ופתאום והנה גם דברים. „יש לי אידיאה גיניאלית”– אמר – „מבטיח אני אותך, כי לכל-הפחות מאַת אלף רובּל אכניס בשנה זו לקופת הקרן הלאֻמית. עוד מעט ותראה”…
בכֹבד-ראש שכזה לא שמעתיו עוד מדַבּר מִיָּמי. היה מורגש בנעימת קולו, כי יושב פה לפָנַי איש, הנכון לקרבן גדול. כמעט שנכמרו רחמי לאיש הזה. ואולם כמה שלא פצרתי בו לגַלות לי את האידיאה שלו, לא גִלה אותה לי ולא דִבּר עוד דבר.
אכן מקץ שבועות אחדים שמעתיה. עשה האיש דבר קטן: גמר לתת את עצמו בתור פּרֵמיה לכל נערה שחפֵצה להִנָּשׂא: מאַת אלף פתקאות יוציא, מיני גורלות, וכל גורל יעלה במחירו רוּבּל אחד, והיתה הנערה אשר בגורלה יעלה, לה יהיה לאיש. לפי חשבונו עלה לו, כי לכל-הפחות מאַת אלף נערות תהיינה, אשר תחפוצנה לזכות בפרמיה זו, ואם תהיינה קופצות יותר עוד, בוַדאי ובוַדאי שלא תהיה המניעה מצדו להוסיף על מאת אלף הגורלות עוד איזו עשרות אלפים, ובלבד שיעשיר בזה את הַקֻּפּה הלאֻמית. לא היה שום ספק בלבו, כי תשועה גדולה הוא מביא לעמו.
את אחרית הדברים לא אדע. למן הימים ההם לא ראיתי את האיש עוד. אפשר שסוף פּרמיה זו היה כסוֹפן של רֹב הפּרמיות; איזה מכשול פתאום יקום, והרצון הטוב אינו יוצא לפעֻלה. הלא ידענו. ואולם את זאת אני יודע: מכיון שלא יכול האיש מכמה טעמים לבוא בעתונים במודעות על-דבר הפּרמיה אשר הוא אומר לתת, גמר ללכת מבית לבית ולנסוע מעיר לעיר ולעשות לו נפשות. אם לא אשגה, בא לבסוף לאמריקה ונשתקע שם. אמו מתה זה כבר, ומאחיותיו לא השיא אלא אחת. ואולם אותו לא יספתי לראות.
הלא רגילים אנו עכשיו לכל מיני פּרמיות ולכל מיני לוטריות שבעולם, ואולם פּרמיה זו הלא יחידה היא במינה. פּרמיה זכה וטהורה בכל-אֹפן.
מה דמות תערכו לו, לגלית זה? הלא אין זאת כי ככה תחשבו אותו בלבבכם: איש אשר נורא מראהו, איש מדה מבני-הענק, אשר גבהו שש אמות וזרת ואשר כובע נחשת על ראשו ושריון-קשקשים הוא לבוש, ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחשת ומצחת נחשת על רגליו וכידון נחשת בין כתפיו וחֵץ חניתו כמנור אורגים ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל – וגומר וגומר.
ודוד? מה דמות תערכו לו? הלא: נער קטן הוא, קטן ואדמוני עם יפה-מראה וגומר – האין זה?
ואולם לא כן, אחי, הפעם הזאת שגיתם עד מאד! גלית זה, אשר אמרתי, איננו איש-מדות ואיננו ענק, ונהפוך הוא, כי נער קטן הוא, נער עיף ויגע וכושל, אשר קומתו קצרה עד מאד ומדתו גם היא קטנה, עד שכמעט יסיתני לבי בשפק אם יקחו אותו לעבוד בעבודת-הצבא בבוא עתו, כי יחסר המדה, והוא נער נוצרי מבני דלת עם-הארץ אשר ברחוב היהודים, ושמו הנכון קוּלוּמוֹן טשוּפַּני; ולעֻמתו הנער דוד נער גבור ומשכיל בכל מעשיו, מהיר ברגליו ומהיר באצבעותיו, ובכל אשר הוא עושה הוא מצליח – –
והנער הראשון ההוא למה נקרא שמו גלית? על שם סופו, אחי, על שם סופו נקרא בשם הזה! והסוף הזה נורא מאד, והסוף הזה היה לפוקה ולמכשול ולמחִתּה לכל בית ישראל אשר ברחוב היהודים.
והמעשה הזה אמנם מעשה הוא, אשר בנוהג שבעולם הוא מביא לידי שחוק – נער עברי התגבר על נער נוצרי וינצח אותו – מעשה של מה-בכך; בכל-זה אחריתו היתה תוגה, תוגה גדולה ושבר-לב ודאבון-נפש.
והאיש אשר סִפּר באזני את כל הדברים האלה, עוד אני זוכר אותו ואת תמונתו מכף רגלו ועד קדקדו – ותמונתו זאת נצבת לפני בכל עת אשר יעלה זֵכר הדברים על לבי.
אם נעבור בוַרשה את רחוב טְוַרְדָּה, ממול פני ככר גְּרְזִ’בּוֹב, לנטות משם לימין, אל עבר פני רחוב לוּצְקָה ורחוב הבַּרזל, אז תרא עיננו כיום הזה בית חדש, אשר זה לא כבר הוקם על תלו; ואולם עוד לפני שנים אחדות עמד במקום הזה בית קטן וישן, ובמעלות עלינו אל החנות אשר על יד השער ביציע התחתונה. החנות הזאת היתה חנות לממכר יין, ובצלע החנות חדר קטן, אשר שם התאספנו כפעם בפעם ואשר שם הסכנו לשתות יום-יום איש-איש את כוסו. מחוץ לחנות על פני הטבלא אשר ממעל למשקוף נראה שלט קטן, ועליו משוח בצבעים עזים מאד תבנית אשכול ענבים ירקרק-אדמדם; אמת, כי הציור ההוא לא היה מעשה ידי אמן, ציור רע וגרוע מאד, ואולם היין אשר מצאנו בתוך החנות פנימה, יין טוב היה ומשֻׁבּח ונחמד מאד לחֵך, אשר משך אותנו אחריו, וביותר משך אותנו אחריו בעל בית-היין בעצמו: איש אשר קנה נפשות במאור פניו לבד, איש מלא ימים והולך כפוף ושחוח, והוא בעל טעם וסברה, “בן תורה” והוגה דעות, אשר את עינו לא שם בכוס, כי-אם ב”מורה-נבוכים" וב“עקרים” ואשר גם הספרות החדשה לא היתה זרה לו. והאיש הזה איש צנוע וענָו מאד, אשר דבריו היו מעטים ומחשבותיו רבות, אשר קולו היה קטן ועיניו גדולות, ואשר עיניו הגדולות האלה היו שחורות וזקנו לבן וקצר; ופניו אלה וחוט היגון המשוך עליהם ענו בו בכל רגע ורגע, כי צרה גדולה באה עליו בימים הראשונים והרחוקים, צרה גדולה אשר לא ישיחנה ואשר רק בסתר לבו ישאנה, כי גבור הוא הכובש את פיו ולשונו ויודע לחשות.
זאת תמונת ר' ברוך אוּנְגֶּר. והאיש הזה גם בשפת פּולין דִבּר וגם בשפת היהודים היושבים בוַרשה; ואולם כמעט פתח את שפתיו וכל השומע ידע כי זר הוא, כי מבטא שפתיו כמו זר נחשב כמעט.
מארץ רחוקה בא האיש הזה, מארץ אונגריה, לגור בוַרשה, ואיש ממנו לא ידע את קורותיו ואת אשר עבר על נפשו בימים הראשונים; וגם כאשר נואל אחד הצעירים לפצור בו יותר מן השעור הנכון, וידע ר' ברוך להחלץ ממנו כפעם בפעם.
ואולם פעם אחת לא יכול עוד להחלץ, כי נגע הדבר עד נפשו, ואז פתח את סגור שפתיו.
אכן אולי יותר טוב עשה לוּ חסם את פיו ביום ההוא גם אז, כאשר הסכין תמיד, ולא סִפּר לנו את אשר סִפּר, כי ביום ההוא הנחיל אותנו אחריו את תוגתו, ובנערינו ובזקנינו נוגים היינו כלנו ולא ידענו עוד את היין ואת טעמו.
והיין היה טוב ומשֻׁבּח מאד – כי על-כן היינו כלנו בראשונה צוהלים ועליזים יחדו. איש-איש ממנו היה מהיר בשפתיו ולשונו היתה כמעין המתגבר. אכן לא אזכור עוד היטב אם בחכמתנו ורֹחב ידיעתנו (אנשים צעירים מאד היינו כמעט כלנו!) החלונו את שיחתנו מאדם הראשון, ומאדם הראשון עד נח, ומנח עד מצרים וממצרים ועד הנה, ורק זאת ידעתי כי דברים רבים ולהג הרבה שפכנו על-דבר הפוליטיקה, ומן הפּוליטיקה באנו אל פרקי דברי-הימים ואל ערכם “כשהוא לעצמו”, ומערכם כשהוא לעצמו באנו אל שאלת המלחמה, המלחמה בדורות הקדמונים ובדורות התיכונים ובדורות החדשים, ומן המלחמה בּאנו אל הקרָב אשר בין אנשים שנים, אל “הדוּאֶל” – ובדרך הליכה נגענו מעט גם אל ה“דוּאֶל” הקדמוני אשר היה בין משה רבנו ובין עוג מלך הבשן, ואחרי-כן גם אל “הדוּאֶל” אשר היה בין הפלשתי הערל גָלית ובין בן-ישי השמיני, הוא דוד הנער –
בהשמע השם גלית ראינו, כי התעורר בעל בית-היין במעט ועיניו הגדולות גדלו עוד יותר.
– אני לא הייתי מתפלא עד-מה, לוּ בא כיום הזה איש וחפר לנו איזה מקום נסתר מתוך איזה “מדרש נעלם”, ששם יאָמר לנו מפורש לאמר: “גָּלית לא היה ולא נברא, כי-אם משל היה”, כמו שעשו לאיוב – קרא ה“מדקדק”, והוא איש אשר מלאכתו בכך להיות אפיקורס לתאבון.
– גלית זה איננו משל, כי היה וגם נברא וגם את זרעו אנחנו מוצאים עוד בכל מקום ומקום עד היום הזה! ענה ה“משורר” אחריו – ואולם את אשר אחזה לי אני רק דוד היה משל, דוד המכה את הפלשתי הוא משל, אשר לא היה ולא נברא.
ובעל בית-היין התעורר עוד יותר. לחייו אשר שֻׁפּו הלבינו מאד ושפתיו רעדו.
– גלית – החל האחד לדַבּר – גלית…
אַל-נא, אַחַי, אַל-נא תוסיפו לשאת את שם הפלשתי הערל הזה על לשונכם, כי בנפשי הוא.
הדברים האלה יצאו מפי בעל-הבית. כבקשה נמרצה, כתחִנה היוצאת מקרב לב עמוק נשמעו הדברים המעטים ההם. כמעט למרות חפצי רחפו עצמותי רגע אחד בשמעי את הקול ההוא ואת הדבר הזה, כי ידעתי פתאום אשר איש נגוע ופצוע-לב ומר-נפש עומד לפני.
וכאשר פצרו בו לפתוח את שפתיו ולשפוך לפנינו את לבו, לא אבה שמוע; ואולם כאשר לא חדלו ממנו ויציקו לו בדברים, אז ראינו כי כאשר תשוב נפשו למנוחתה כמעט, אז אולי נצליח היום להציל מפיו דברים אחדים.
וחפצנו זה הצליח. מקץ רגעים אחדים וארא והנה פניו הלבנים התאדמו מעט, ורק שפתיו היו לבנות כבראשונה; ובאחרונה ראיתי, כי גם כמו צחוק חלף על פניו. ואולם את הצחוק הזה לא על נקלה נשכח, אחרי ראותנו אותו על פני איש: כמדקרות חרב יורד צחוק אשר כזה אל תוך חדרי-הלב.
והצחוק הזה לא סר מעל שפתו בכל עת דַבּרו.
"הלא צחוק הוא אשר אסַפּר באזניכם כיום הזה – ענה האיש ואמר – צחוק ילדים הוא. חי אתם כי רק צחוק ילדים הוא. רק ילדים עשו להם צחוק וישעשעו ברחוב העיר ויחמדו להם לצון כטוב לבם עליהם. ומי מלל לילדים ההם כי את נפש אבותיהם המה קובעים? מי פלל ביום ההוא כי גחלים בוערות הם חותים בחיקם, אשר לא תכבינה?
"הן נדונים אתם, אם גלית היה ונברא ואם דוד איננו משל; ולכן ראו, הנה אנכי אומר אליכם, כי פנים אל פנים ראיתי אותם ואת כל המעשה אשר עשו, ואנכי אנכי אֲבי הנער דוד.
"אמת היא: אולי יש שנויים אחדים בין המעשה הכתוב בכתבי-הקֹדש ובין הדבר אשר היה בימי; אולי הנער דוד, אשר אנכי אומר, לא בחר לו את אבניו דוקא מן הנחל, ככתוב בספר שמואל, כי-אם מן הגל; אולי מספר חלוקי-האבנים לא היה הפעם חמשה בדיוק ובצמצום, כי-אם מעט או יותר מזה; אולי גם הנלחמים לא נצבו מערכה מול מערכה, ככל הכתוב שם, כי-אם בלי סדרים נצבו ובלי תחבולות מלחמה – ואולם בעקרו של הדבר דומים שני המעשים מאד מאד, ובפרט דומים הם בפסוק האחד והנורא לאמר: “וישלח דוד את ידו אל הכלי ויקח משם אבן ויקלע ויך את הפלשתי אל מצחו ותטבע האבן במצחו ויפֹּל על פניו ארצה”– עין בעין עודני רואה כיום הזה את כל המעשה הנורא ההוא כמו ברגע הֵעשותו… עודני רואה את הנער המקַלע ואת האבן המושלכת ואת הנער השני הנופל על פניו ארצה ואת זרם הדם המשתפך על פני השלג הלבן…
"וגם את ארצי, את מולדתי, אנכי רואה לפני כיום הזה, ארץ נחמדה ונפלאה, ארץ אהובה ויקרה, אשר כל איש אחרי היותו שם פעם אחת לא ישכחנה עוד עד נצח; הררי הקַרפַּטים נשקפים אלינו מרחוק, באין גבול ובאין קצב ובאין אחרית. ושפתם ממעל כעין התכלת הכהה, כי השמים היו להם לשפה ממעל ולזֵר תכלת מסביב; וימה וקדמה ונגבה וצפונה ישתרעו ערבות הפוסטא ויתפשטו ויתרחבו עד לאין קץ, אשר גם להם אין גבול ואין מדה ואין תכלית. קול החליל ישמע מרחוק, קול מלוא הרועים בחללם ובזמרם את אחת מזמירות-ציקו; אחריה ישָׁמע קול שיר-המסע לרַקּוּצִ’י, ואחריו זמרת שיר “קוּשוּט לַיוֹש”– ואחרי-כן תשוב הדממה להיות כבראשונה, מקצה השמים ועד קצה השמים, מן התכלת ועד התכלת… איש אוּנגַּרי אנכי, אחי! הלא ידעתם את הדבר הזה, ובעיר קטנה באוּנגַּריה ישבתי שנים רַבּות, ואהי שקט ושאנן וארא ימים טובים ומנוחה נעימה, עד אשר בא היום המר והנורא… לא! עד אשר בא היום הנכון למחוק ילדים.
“והיום ההוא – „יום שבת-הגדול”.
„אנכי בעד החלון נשקפתי החוצה ולהקת נערים עברים מצחקים" בחוץ איש עם אחיו, אחרי כלותם לקרוא את פרק ה“הגדה” ככל החלק המיועד ליום ההוא. על ערמות השלג אשר לא הוסרו עוד כליל מן הרחוב התפלשו כלם יחד, ויריעו ויתהוללו מטוב לב, ובאחרונה חשקה נפשם לערוך להם צחוק במשטר ובסדר, ויבחרו להם לצחק בצחוק “אנשי-הצבא”, ויהיו לאנשי-צבא, ויעברו חלוצים איש אחרי אחיו, איש וקלעו בידו, איש ומקלו בידו, איש ואבנו בידו – הלא ילדים היו, ולמה תזנח מצחוק נפשם?
"ובני דוד עובר לפניהם, כי הוא הגבור ואיש-החיל, ואותו בחרו לנשיא עליהם.
"ובעבר הרחוב השני עומד נער יחף וערום, הוא הנער קוּלוּמוֹן טְשׁוּפַּנִי, בן העבד הנוצרי המשׂיק את התנורים בבתי-היהודים ביום השבת וממונה על בית-המקוה להיות שואב מים וחוטב עצים; והנער נער קטן ועיף ויגע וכושל, והוא עומד לתֻמו ורואה ומביט באין הרף בצחוק הילדים העברים ומעל מקומו לא ימוש.
"ובנִי דוד עובר לפני המחנה ומפקד את צבאותיו בקול גדול: “סְעוּ!” ויסעו – "עִמְדוּ! ”ויעמדו – “קַלְעוּ!” ויקלעו איש את אבנו ואיש את קלעו במקלו אשר בידו; ואוּלם בכל פעם ופעם החטיאו את המטרה, כי לא שִׂכְּלוּ ידיהם למדי להיות מורים בקלע ובאבן ולמצוא את המטרה אל נכון, ורק בני דוד השכיל בכל פעם ופעם והאבן אשר השליך נגעה תמיד אל המטרה אשר הציב לו.
“ורק פעם אחת לא השכיל ויחטא את המטרה. אז ראו עיני את האבן המושלכת, והנה היא עולה דרך אלכסון כחצי הקשת הנטויה מעבר הרחוב האחד עד העבר השני, ושם היא נוטה לרדת, ושם עומד הנער היחף והערום, ושם… מה זאת? קול זעקה גדולה ומרה נשמע פתאום. כברק יעבור בקרב לבי תוכן הפסוק: “ויך את „הפלשתי” אל מצחו ותטבע האבן במצחו ויפול על פניו ארצה” – ועיני רואות ברגע ההוא את כל המראה הזה; ועיני רואות את מצח הנער ואת האבן בטָבעה במצחו ואת הנער בנפלו על פניו ארצה, ואת זרם הדם האדום המתפרץ על פני השלג הלבן – – –
"וקול הזעקה הגדולה והמרה החריד את כל הרחוב מן הקצה אל הקצה.
"ולא אך רחוב-היהודים החריד קול הזעקה, כי-אם את כל הנוצרים אשר מקצה העיר האחד ועד קצה העיר השני.
"– היהודים המיתו ילד נוצרי!
"– היהודים שחטו ילד נוצרי!
"– אנחנו בעינינו ראינו כי שחטו אותו.
"– ואנחנו ראינו כי היהודי ברוך שלח את בנו ואת יתר הנערים היהודים והם סחבו את הנער קוּלוּמוֹן סחוב והשלך, ודרך החלון משכו אותו החדרה, ושם התעטף היהודי בטלית ויקח מאכלת בידו וישחט את הנער על-פי דתי היהודים – אנחנו ואנחנו ואנחנו ראינו את כל אלה!
"ובכן – עלילת דם…
"התדעו את שתי המלים האלה? התדעו אותן בכל נוראותיהן ובכל חשכת תקפן ועזוזן האיום. אם תזכרו את המֹלֶך הנורא הזה, אשר אליו העבירו את מבחר בנינו ואשר אליו הקריבו את חלבנו ואת דמנו בקרב שנות מאות רבות?
"הן גם אם לא אספר תדעו, כי הנער הפצוע – קוֹרְפּוּס דֶליקטי זה – נתעלם פתאום מן העין ואיש לא ידע עוד את מקומו, ויהי נעלם ימים רבים מאד. ובין כה וכה המתהוללים מצאו מקום לעשות את אשר עשו, והכָזב והמרמה ושרירות-הלב נתנו יד יחדו וישפכו את ממשלתם על פני כל העיר.
"ובתי היהודים נשסו ורכושם היה לבז ובשרם היה לדוש – אין בית אשר אין שם חלון הרוס ושבור לרסיסים, אין מִטה אשר אין שם כרים וכסתות מרוטות וקרועות, אין איש מן היהודים אשר לא היתה בו יד!
"ואני בימים ההם יושב בבית-הכלא ואהי מובא מבית-השופטים האחד ועד בית-השופטים השני.
"והימים היו לשבועות והשבועות לירחים והירחים לשנים.
"מקץ שנתים ומחצה יצא כנֹגה צדקי: אז נמצא הנער הנעלם והוא בריא… “גלית” לא מת! –
"ואחרי שובי אל חָרבות ביתי ואל עיי-המפלה והגלים הנִצים, ואראה והנה עזבו אחי ובני-עמי כמעט כלם את העיר, כי יראו לשבת בין שכניהם, ואקח גם אני את מקלי ואת תרמילי ואת שני ילדי, אשר נותרו לי אחרי מות אשתי בימי שבתי בכלא, ואצא את העיר גם אנכי ואעזוב את הארץ, ואחרי-כן באתי אליכם אל העיר הזאת…
„זאת תורת כל המעשה אשר לי לסַפּר לכם! הן רק צחוק-ילדים הוא – האין זה? ”
והזקן החריש.
אימה חשכה וגדולה נפלה על כל הנאספים אשר בחדר ואיש ממנו לא ערב את לבו להוציא הגה מפיו, ויהי השמש לבוא ואנחנו ישבנו דוממים ולא נגענו עוד אל היין אשר לפנינו בכוסות – אולי יותר טוב עשינו לוּ פָצֹר לא פצרנו בו ביום ההוא לסַפּר לנו את קורותיו.
והאיש פתח את שפתיו שנית ויאמר:
– עוד הפעם אנכי מגיד לכם: גלית לא מת! איש-מדה הוא מבני-הענק, אשר גבהו שש אמות וזרת וגו' וגו' – ואיש כזה לא ימות לנצח.
ואת האיש אשר סִפּר באזני את הדברים האלה זכרתי לא אחת ושתים, וגם היום זכרתיו ואנַסה לשום את תמונתו ואת דבריו לפניכם – הלא רק צחוק ילדים הוא.
בחוץ ייליל הרוח אף ישרוק והגשם סוחף ומדַפּק על פני לוחות החלונות ועל פני רקיעי הגגות – ואולם בבית פנימה מלאה כל זוית אורה גדולה ושמחה ויקר, ותמָּלא אותם גם כל נפש.
במנורת הכסף אשר לימי החנֻכּה יאיר בלילה הזה הנר השמיני, ולעומתו בצד ערוך “השַׁמש” העשוי דונג, והוא כפוף ושחוח ואִשּׁו הולכת הלוך ומתלקחת…
ובתוך רפידת הכסא העשויה עור יושבת האֵם-הזקנה והיא לבושה את בגדיה החמודות, בגדי שבת ויום-טוב, ועיניה הגדולות מאירות ומזהירות. קִשּׁוּרֵי צעיפה הצהובים והעשוים משי יורדים מעל פני ראשה, הנזמים המשֻׁבָּצים אבני שֹׁהם נוצצים ושולחים ברקים מתוך אזניה, והיא יושבת וחולמת ומחשבותיה עמקו מאד, ואנחנו כלנו יושבים סביב לה, ואני יושב על הדום רגליה, אשר למרגלותיה, ואת ראשי שמתי בחיקה על ברכיה – והיא עוד יושבת וחולמת ושפתיה סגורות, ורק עיניה הגדולות מאירות ומזהירות. אכן סוד אלהים לעינים הגדולות האלה, המלאות חכמה ואורה גדולה, ואשר מאירות ומזהירות תמיד! הנה מצחה מלא קמטים-קמטים, גַּבּהּ כפוף ושחוח. ידיה רועדות וקולה רועד מדי הִשָׁמְעוֹ – ורק עיניה הגדולות הן בוערות ומזהירות!
את-מה לא ראו העינים האלה מאז ועד היום הזה? מי ומה לא עבר על פניהן מאז היותן בקדקד ראש האשה הזאת?
הס! הנה היא נושאת עתה את ראשה הֶעָיֵף וְהַכָּבֵד מתוך חלומותיה הרבים:
– בָּנַי ובנותי! הן זקנתי ושַׂבתי, האין זאת?… מֵחול עָצמו ימי ולילותי עצמו מִסְּפוֹר, האין זאת? ואולם הדברים אשר אנכי אומרת לסַפּר באזניכם היום עָצמו ממני לימים שבעתים! כאלפים שנה עָצמוּ ימי הדברים האלה מִיָּמַי – כן, כן, כאלפים שנה אמרתי, ואני אין לי דרך אחרת עתה בלתי-אם לסַפּר באזניכם את הדברים האלה, כי מלא לבי אותם על כל גדותיו…
ובחוץ עוד ייליל הרוח וישרוק בקול גדול, ואולם קול הזקנה עולה כיום הזה על קול הרוח החזק, ודבריה ברורים ונאמנים – ואני יושב ושומע ואזני נטויה וקשבת.
הס! הנה היא דוברת ואת ראשה היא מרימה עד למעלה:
– בָּנַי ובנותי! הן אַתּם חושבים, כי את דבר נס-חנֻכּה אנכי אומרת לסַפּר באזניכם היום? אכן שגיתם! את דבר חנֻכּה ואת אשר עשה הרשע אנטיוכוס הלא ידעתם אף שמעתם! ואולם אנכי אמרתי לסַפּר באזניכם היום דברים אחרים וחדשים, אשר נעשו גם הם בירושלים בימי הרשע אנטיוכוס בחמש או שש שנים לפני היות נס חנכּה! הלא הם דברי-ימי נער עברי אשר הלך “החדרה” ויבך שם בכיה גדולה – לא על דְּבַר אשר הכו אותו שם, כי אם מהיותו כואב את לבו, ונפשו דלפה עד מאד, ולבו בקרבו השתוחח… אכן מלאים הדברים האלה יגון ותמרורים רבים…
והזקֵנה מַחֲשָׁה לפתע פתאום ושפתיה תִּסָּגַרנה וגם את עיניה המאירות היא סוגרת רגע אחד – ואני עוד יושב לפניה למרגלותיה וראשי נתון על ברכיה ואזני פקוחה עד למאד וקשבת…
*
– – – חוצות ירושלים.
הבָּתּים אשר בחוץ רוחצים באור המתוק, היורד מן השמים, והשמים מלֵאים תכלת מן הקָּצה אל הקָּצה. בהרות לבנות וגדולות עוברות על פני השמים ובתוך התכלת ומתנהלות לאט-לאט, והן כיגיע-כח וכמו עיֵפים. הרוח טהורה וחמה, והעצים נושאים את עליהם הגדולים והירוקים וְהֶעָלִים האלה עוד טרם ינודו וטרם ינועו בקרב הרוח השוקטת…
אכן חם מאד הקיץ הזה, קיץ השנה שלשת אלפים וחמש מאות ותשעים לבריאת העולם!
ובחוץ מתהוללים הילדים ושוחקים ומריעים תרועות גדולות: “הנה בא הקיץ! הקיץ הנה בא, בא!” – מתחת לרגליהם ירגז החול הצהוב, ממעל לראשיהם יבער זְהַב השמש, ולבותיהם הרכים יִפָּתְחוּ עתה לרוָחה והם מתפעמים בחָזקה וחותרים להִשָׁבר מרוב טובה ומרוב שמחה ויקר…
ולפתע פתאום תשמענה אזניהם את הקול הקורא: הנה באה העת ללמוד, קומו ולכו “החדרה”!
הילדים עומדים תחתיהם ומביטים כה וכה: איש זקן וגדל-הקומה עומד לפניהם וזקנו הלבן יורד על פי מדותיו ועיניו חודרות להם ומביטות עליהם בעוז ופניו מלאים מרי. – מי מהם לא יֵדע את הזקן הזה? מי לא יכיר את רבי יוסי בן יועזר איש-צרֵדה?
ומדי הוסיפו לעמוד ומדי הוסיפו לראות בהם, כן ימלאו פניו נחת ורֹך ובעפעפי עיניו נאחזות הדמעות. “עוד שָׁאֲרו לנו הקטנים האלה – ידבר חרש וקולו לא ישָּׁמע – עוד שָׁאַר לנו הַמַּטֶה האחד הזה, אשר עליו יִשָּׁען העם כלו… עוד לנו אך הילדים…”
וכמו חולם יעמוד תחתיו על מקומו, והוא עומד וחולם בהקיץ…
מה היה לעַמו בימים האחרונים האלה? הן אמת היא, כי יושב עַמו עתה על אדמתו אשר בארצו, ארץ-ישראל, ואולם הארץ הזאת לא ארצו היא; הארץ הזאת נתונה עתה בידי המושל היוני אַנְטִיּוֹכוֹס אֶפִּיפַנֶּס, הלוחם עתה את מלחמותיו בארץ מצרים ופה הושיב את משנהו, את הרשע אַנְדְּרוֹנִיקוּס למלא את מקומו תחתיו, והאיש הזה מושל עתה בחזקה ובזרוע נטויה, והנה הוא משרש ביד חזקה מתוך הארץ הזאת את מותר הרוח היהודי, אשר עוד נשאר לפלטה, וביד חרוצים הוא אומר להפוך את ארץ-ישראל ולעשותה לארץ יון. הנה הוא שופך לאט לאט את רוח יון על כל הארץ, והופך לה מנהגים יונים וחקים יונים ומשפטים יונים וידיו נטויות “לְיַוֵּן” את כל ארץ-ישראל. הרחובות אשר בירושלים כרֻבָּן כן חדלו מהיות נקראות בשמותיהן העברים ויהיו להן שמות יונים תחתיהם; מטבעות כסף אשר היו ליושבי יהודה הולכות הלוך ונאספות, הלוך וכלות, ותחתיהן נתנו מטבעות יוניות העוברות לסוחרים; השמות העברים אשר קראו לילדים הילודים נאסרו, ובבית-הפקידות יקָּרא להם בשמות יונים; את הדגלים העברים העבירו וישימו תחתיהם דגלים אשר לבני יון, וגם מעל פני לשכת הגזית, מקום שם יושבים הסנהדרין, הסירו את “הסמל” העברי וישימו תחתיו את הסמל היוני. אכן עוד שָׁאַר הכהן הגדול חוֹניו, אשר עוד בו נפשו עָבַד עבודתו ויעמול לתת שֵׁם ושארית לרוח העברי, והנה זה בא אנדרוניקוס ויכהו נפש, ועל כַּנו העמיד את מֶנֶּלָּאוּס ויעשהו לכהן גדול, והאיש הזה מלא מחשבות יוניות כֻּלוֹ, ומי יודע את אשר יביאו עוד הימים הבאים?
– "עוד שׁאֲרו לנו הקטנים, עוד שָׁאַר לנו הדור החדש – דִבּר חרש אל לבו, ופניו שבו וימלאו מרי כבית-המרי, והוא קורא שנית בקול: – הנה באה העת, קומו ולכו “החדרה”!
והנערים נחפזים ורצים בחָפְזה, זה בכה וזה בכה, ויועזר הקטן, בן רבי יוסי, הצעיר מכל בניו, נחפז גם הוא לדרכו והוא רץ שכם אחד על כל הנערים.
אכן השמש מאירה כיום הזה בכל כֹּחה ותפארתה, לא על-נקלה יעזוב איש את הרוח הטהורה אשר מתחת לתכלת השמים לבוא “החדרה”! בלב שמח וטוב יעבור הנער את גשר-קדרון, ושם יעמוד רגע אחד תחתיו. הנה שם החנות אשר לאחד מבני-היונים ובה ימָכרו כל כלי-שעשועים למיניהם, והנער עומד ומביט בּכֵּלים היפים האלה ורגלו כמסמר נטוע. אז יֵרְאו פני עבד יוני על המפתן אשר לחנות, והוא יגער בנער בקול גדול ובחרפות גדולות, והנער העברי ינוס על נפשו, הלוך ונוס.
והוא עובר את ככר-יהושפט ואת גשר-אנטיוכוס ואת שדה-הכובסים הלאה, הלאה, עד בואו לשוק-אנדרוניקוס. פה ושם יתיצב רגע אחד לראות את דברי החפץ אשר ימכרו בני-היונים, ואז תראינה עיניו סגולות וחמודות רבות, המובאות מאתונה ומשפַּרטה וביצנץ, והנה לפניו סנדלים מוזהבים, טורי פנינים וכוכבי-כסף; עוד מעט והנה צלמים שונים, צלמי-סוסים וצלמי-כלבים וצלמי-אדם עשוים עץ ואבן, מעשה פסל ומסכה, וכל החפָצים האלה מאירים ושולחים ברקים בזרוח עליהם השמש, והם חמודות לעינים. – אכן לפתע פתאום תעל מחשבה בקרב לבו, והוא יזכור, כי אין עתו בידו, והוא יקום וימהר לרוץ.
וכבואו אל הככר אשר בכתף בית-המקדש מאחוריו, התיצב ויעמוד. על פני הככר הזה, בקרן צפונית-מערבית, נבנתה הבירה, והיונים יקראו לה “אַקרא”, ושם בנו היונים בית-משחק ללַמד את בני-ישראל את תורת חלוץ-העצמות, לרקוד ולחול על-פי חֻקים ומשפטים נאמנים, ללחום איש באחיו, למען הראות איש את כחו וגבורתו.
הנער עמד על מקומו תחתיו ועיניו חודרות לכל הנערים היהודים העושים בלהטיהם לעיניו, ולבו התפעם בקרבו בקול גדול מרוב שמחה וששון. מה יפו החיים אשר בחוץ מתחת לתכלת השמים! שני נערים יהודים באים המעגלה, והם אוסרים מלחמה ביד חרוצים וברגלים ממהרות, ונלחמו הנערים איש באחיו, והתנפלו איש על רעהו בחמת רוח ובגבורה גדולה, ואיש על אחיו יאמר להתגבר, ואל יוכלו, ומקץ רגעים אחדים יפלו שניהם ארצה, וההמון אשר מסביב שוחק בקול גדול למראה “הגבורים” אשר מבני היהודים. אז יבוא המעגלה נער עברי, והוא כמעט ערום באין לבוש, ושניהם יחולו וירקדו כמשפט ומחולותיהם מלאים חן והדר, והמנגנים מנגנים בכנורותיהם ובתֻפּיהם מסביב, ושמחה גדולה שפוכה על-פני כל הארץ…
ואולם יועזר הקטן יתעצב פתאום אל לבו, כי זֵכר “החדר” עלה בלבו…
אבל רגליו עוד כמסמרות נטועים והוא את מקומו לא יעזוב, ועיניו מביטות אל המעגל מנגד. הנה נעורים חדשים, הנה מחולות ושעשועים חדשים! ויצרו הרע לא יתן אותו לסור מן המקום הזה והלאה. הנה עברה השעה האחת ואחריה עוד שתים ושלש שעות, והנער עוד עומד על-פני הככר אשר בכתף בית-המקדש מאחוריו.
השמש כבר עומדת בחצי רקיע השמים.
וחרָדה גדולה נופלת פתאום על יועזר הקטן! זה יותר ממחצית היום חלף והוא עוד טרם יבוא “החדרה”. מה יְדַבֵּר בו “רבו” כיום הזה? במה יקבל את פניו בבואו? – ורוח על פניו יחלוף והוא רואה את פני מורו, המלאים מרי ועוז, וגם אזניו שומעות את קולו מדי דַבּרו, והקול הזה עז מאד וקשה מאד…
אז יתעורר הנער לרוץ בחפזון.
וברוּצו ורָצו ורדפו אחריו כל המראות, אשר ראו עיניו בעמדו על ככר “הבירה”, והנה לפניו הנערים והנערות הערומים, המחולות והמלחמות, המעלות והמורדות, נגינות המנגנים וקולותיהם; ומתוך הקולות האלה עולה אליו גם קול רבו בהתרגזו ובהתקצפו, וגם את פניו החשכים יראה ובעיניו יביט אותם גם בהיותן סגורות… אז ימהר לרוץ ככל אשר תשאנה אותו רגליו, ואז יבוא גם עד הרחוב אשר שם חדר מורו. ואולם רוחו בקרבו בו הומיה והוא יתיצב לפני פתח “החדר” רגע אחד ומחה את זעת אפו, ואזניו תשמענה את קול לבו בהכותו. עוד רגע וידו אוחזת את כף-המנעול, וברגע השני והוא עומד בתוך “החדר”.
וחרָדה חשֵׁכה וגדולה נופלת עליו ורגליו כבדות תחתיו כעופרת.
מה זאת? דממת מות שוררת כיום הזה בתוך “החדר”, רוח תוגה חרישית שפוכה על כל איש ואיש וגם על כל פנה ופנה; הנערים יושבים תחתיהם דוממים ומחרישים ולא ינועו ולא ינודו, אין פוצה פה ואין מתהולל ביניהם, אין מניד עפעף ואין מהגה – אכן שונים פני “החדר” מאשר היו תמול-שלשום.
והרב גם הוא הנה עומד נשען אל הקתדרה; מצחו סמוך ונתון על-פני כף ידו הרחבה ועיניו סגורות. פתאום ירים את ראשו ועיניו תראינה את יועזר הקטן.
– בְּנִי! הנה אֵחַרְתָּ היום לבוא, אֵחַרְתָּ מאד, ואולם הטיבות אשר באת עתה…
מה זאת? קולו רך כיום הזה משמן ודבריו מלאים נחת ועֵדן, והדברים האלה באים ויורדים אל לב יועזר עמוק, עמוק. מתי דִבּר אליו רבּו כדברים האלה? אֵי מזה בא הקול הזה, המלא תמרורים ועצב, והוא מלא גם רַכּות ומחמאות? – ברגע הזה ולב הנער הכה אותו על-דבר אשר פִּנָּה את לבו לבטלה כמחצית היום ועל-דבר אשר אֵחַר מִבּוא…
– בני! – יוסיף הרב לדַבּר אליו וקולו רועד בדַבּרו – קח את ספרך בידך ופסוֹק את פסוקך… כי… כי טרם תדע… אשר השעה הזאת היא השעה האחרונה… מחר יחדלו ללמוד עברית.
וקולו כמעט יֵחָבֵא מרוב דמעות. – כל הנערים אשר בתוך “החדר” יחרדו ויסערו בראותם את רַבּם, את האיש הזקן חזק-הפנים, והוא בוכה כילד קטן…
– את גחלתנו הנשארה כבו! את שפתנו לקחו ממנו! – ידַבּר הרבעתה ולא יוכל התאפק מבכי. – ומה נעשה עתה לבנינו? איך יֵדעו בנינו עתה ואיך יוכלו לדעת את עַמם ואת רוחו ואת גדלו ואת הדרו?!…
ואת ידו יעביר עתה על עיניו – והנערים אשר מסביב יבכו הלוך וּבָכֹה.
ובדממה ובעצֶבת שכם אחד על יתר הנערים יֵבְךְ עתה יועזר הקטן, ולבו יַך אותו על מעלו אשר מעל כיום הזה… אז החל לחוש בנפשו, כי ברגע אחד חֻדַּשׁ בקרבו רוח אחר ולבו נהפך.
– הנה זאת השעה האחרונה! מחר וחדלנו ללמוד את תורתנו! – ישָׁמע עתה קול הרב בשלישית, ואולם קולו איננו מלא עוד עֹז ותמרורים, כי-אם רֹך ונחת צרורים בו וקולו זה כמו יאמר לכל: מחר ונמחה כל היקום מעל פני הארץ וכל הארץ תִּשָׁאֶה שממה…
והנערים ימהרו ולקחו את ספריהם בידיהם.
ובקחת יועזר הקטן את ספרו אל מול פניו, ורעדו ידיו הקטנות ועיניו תרחצנה בדמעות. מעודו ועד כה לא למד עוד את שֵׁעוּרו בחשק נמרץ, מעודו ועד כה לא ירדו עוד הדברים אל תוך לבו עמוק, עמוק כאשר ירדו ובאו אל תוך לבו כיום הזה!
כיום הזה תובל אחת הלשונות לקבר, כיום הזה יאבד גוי מקרב גויי הארץ, כיום הזה תמָּחה אחת הארצות מעל פני האדמה!…
והנער הקטן יודע ומבין את כל אלה בלבו…
ורַבּו ידַבּר אליו כיום הזה רכות ומחמאות וקולו עָרֵב ונחמד ובאוּריו נחמדים וערֵבים, וכמו סודות אלהים עולים מתוך האותיות המרֻבּעות, אשר כמוהם לא ידע ולא הבין מעודו ועד היום הזה…
ובדַבּר רַבּו אליו בקולו הרך והנעים ושטפו הדמעות מתוך עיני הנער הלוך ושטֹף ולבו הרך ישתפך בו גם הוא מרֹב מכאוב ועצב, והוא טרם יֵדע מה היה לו…
אז ישבע הנער את שבועתו בלבו פנימה לבלתי בוא עוד אל ככר “הבירה”…
השמש באה. בתוך “החדר” יעלה החשׁך הלוך ועָלֹה, הלוך ועָלֹה, ולא יִשָּׁמע עוד בלתי-אם קול הרב הרועד בלמדו כיום הזה את תורתו בשעה האחרונה…
ומחוץ לפני פתח בית “החדר” ישמע קול אנשים העוברים ושבים והם דוברים יוָנית בקול גדול, וכל הארץ עליזה ושמחה…
*
הנר אשר במנורת-החנֻכּה נדעך זה כבר ויכבה.
בתוך רפודת הכסא העשויה עור יושבת עוד האם-הזקנה ואולם ידיה נתונות על עיניה והיא דוממה ומחרישה. –בחוץ כבר חדל הרוח ולא ייליל ולא ישרוק עוד, ואולם מבית מלא החדר עלטה ותוגה חרישית.
I
על הבמה בגן „אַלְכַּזַּר” מְזַמֶּרֶת בכל ערב הנערה אִילוֹנָה דֵי קַלּוֹטִי. העיר כֻּלה מדַבּרת באילוֹנה די קאלוֹטי. קהל גדול נאסף ובא בכל ערב אל הגן. כל העינים לוהטות וכל הלחיים בוערות. הנערה לקחה שבי את לב כל הקהל בפעם אחת. נער בן שבע-עשרה שנה שמע אותה בזַמרה, ויקן לו ריבולבֶר ויאבּד עצמו לדעת. אחד מן האופיצירים הצעירים נשבע, כי בפעם הזאת אין לו עוד באמת שום מחשבה זרה, ורק לָקֹחַ יקח לו את הנערה לאשה. ואולם הנערה היתה כמו חומה אשר אין להבקיע אליה. בכל לילה ולילה אחרי הזמרה היתה יוצאת מאחרי הבמה, היא ושפחתה עִמָּהּ, ואיש לא נועז לגשת אליה.
ובכל לילה ולילה זמרה את זמירותיה.
והקהל צועק ומרעיש בקול וקורא: את שיר השירים אשר לשלמה! שירי לנו את שיר השירים אשר לשלמה!
והנערה משוררת את שיר השירים אשר לשלמה, כאשר שאלו.
"נֶאֶלְמוּ הַחֲצוֹצְרוֹת, הַשּׁוֹפָר וְקוֹלוֹ.
עַל מִטַּת שְׁלֹמה עוֹמְדִים בָּעֶרֶב
שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים, אִישׁ אִישׁ וָחֶרֶב,
שְׁלֹשִׁים לִימִינוֹ, שְׁלֹשִׁים לִשְׂמֹאלוֹ.
הֵם שׁוֹמְרִים לַמֶּלֶךְ מֵחֲלוֹמוֹת וְצַעְרָן,וְאִם יָעִיב רַק רֶגַע הַיָּשֵׁן עַפְעַפָּיו,
אָז יִשְׁלַח בִּמְהֵרָה אִישׁ אִישׁ אֶת-כַּפָּיו
וְשִׁשִּׁים חֲרָבוֹת תָּעוֹפְנָה מִתַּעְרָן.
אַךְ חִישׁ אֶל הַתַּעַר שָׁבוֹת וְסוֹבְבוֹתחַרְבּוֹת הַשׁוֹמְרִים. הַפַּחַד בַּלֵּילוֹת
חָלַף, הַפָּנִים שֶׁהָיו אֲפֵלוֹת
קָרְנוּ – וְשִׂפְתֵי הַחוֹלֵם אָז דּוֹבְבוֹת:
שׁוּלַמִּית! הֵן מֶלֶךְ בָּאָרֶץ נִתַּתִּי,יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה לִי הָיוּ מוֹרָשָׁה,
שַׁלִּיט אֲנִי בְיָם וּבְיַבָּשָׁה –
אַךְ אִם לֹא תֶאֱהָבִינִי, אָז אֶבּוֹל וָמַתִּי."
החרוזים הם של הֵינֶה ואת פסוקי-הזמרה כתב איזה קומפּוזיטור אשכנזי.
ואולם, בצד, על-גבי הספסל השני, יושב בכל ערב וערב איש-יהודי צעיר-לימים, סטודנט יפה-פנים ויפה-תֹאר, ושומע. עיניו חודרות רק לנקודה אחת, ועיניו אלה הולכות וגדֵלות בחוֹריהן. ומדי אשר יביט ומדי אשר תלכנה עיניו הלוך וגדול בחוֹריהן, ילכו פניו הלוך והלְבּין …
גם המשוררת על הבמה ראתה אותו מבּין כל הקהל.
II
– התאהבני באמת?
העלם לא ענה דבר. רק אל לבו אִמֵּץ אותה ביתר עֹז, ולבו דפק, דפק …
ואחרי-כן, כאשר הביאה לפניהם השפחה את הקהוה השחורה עם הבּנידיקטינה, נפתחו שפתיו בפעם אחת. אז סִפֵּר ויוסף לסַפֵּר, ושפתיו לא חדלו. הדבר התחיל עם זמירת שירה משיר-השירים אשר לשלמה. גם השיר, גם הנגינה וגם הקול, אותו הקול הנפלא, אשר כמוהו לא שמעה עוד אֹזן אדם, חדרו לתוך לבו. איזה דבר, אשר לא יֵדע מה הוא, נקר בתוך לבו, ומני אז לא יכול עוד לישון בלילות –
הנערה נשקה לו פתאום.
ועוד הפעם אותה השאלה:
– התאהבני?
והפעם הזאת ענה בפה מלא ובתרועת צהלה: כן!
– גם אנכי אהבתיך …– ענתה חרש וכמו נכלמה.
ופתאום: – התעשה למעני את כל אשר אשאל מעמך?
– באש ובמים!
– בְּאֵשׁ? את זאת כבר אני רואָה! ואולם הייתי חפֵצה, כי תבוא למעני גם במים …
העלם לא הבין ברגע הראשון.
– אם באמת אתה אוהב אותי, אז עליך לעזוב את עמך ואת דתך, למען אוכל ללכת אחריך …
פני העלם הלבינו פתאום.
III
כמו צל התהלך כל הימים. בלילות לא ראה שֵׁנה בעיניו ויומם היה כחוֹלם.
איך יעשה כזאת? איך יעשה כזאת?..
וימי הסתו באו וימי החֹרף עברו, והוא עוד מְהַלֵּךְ כצל. עוד לא בא לגמר-דעת.
ויום אחד הנה בא, והוא גָמר בדעתּו …
ואולם – לכל-הפחות עוד פעם אחת הוא חפֵץ לרדת אל עירו הקטנה ולראות את פני אביו ואת פני אמו ואת פני אביו-זקנו. חֹדש אחד יבכה על יהדוּתוֹ ויתַנֶּה לימי נעוריו …
IV
ליל הסדר. מעל השלחן נוצצים כלי הזהב וכלי הכסף והמזרקות והגביעים. כוסו של אליהו עומדת בַּתָּוֶךְ. מתוך מנורות הכסף הגדולות והכבדות מפיצים הנרות אור שלוה מתוקה. ואל שלחן האב-הזקן סמוכים גם האב וגם האֵם – ואולם העלם יושב ומוֹריד את עיניו לארץ. לא קם רוח בו להביט.
והאב-הזקן עורך את הסדר וקורא את ההגדה, מנגן ומסלסל בקול, מחלק מנות וממלא את הכוסות, והבנים והבנות והחתנים והכלות עונים אחריו ומנגנים חרש. ואולם העלם יושב – והוא מרגיש כי זָר הוא.
וכל האנשים מסביב חוגגים ושמחים, אוכלים ומתענגים, שותים ואומרים שירה. אליהו נכנס חרש ויָצא חרש. אולם העלם יושב, והוא אינו רואה ואינו שומע. יושב הוא וחולם. הוא במזרח ולבו בסוף מערב. ולבו כָבֵד בו, אוי כָּבֵד, כָּבֵד …
ופתאום הס! חצות הלילה כבר עבר, והזקן מתרונן מיין …
האין זה שיר השירים?
"סַמכוני באשישות, רַפְּדוני בתפוחים,
כי חולת אהבה אָני,
שמאלו תחת לראשי וימינוֹ תחבקני".
והעלם שומע ונפשו תדלוף, תדלוף…
ואחרי-כן:
"הנה מטתו שלשלמה,
ששים גבורים סביב לה, מגבורי ישראל,
כלם אחוזי חרב, מלֻמדי מלחמה,
איש חרבו על ירכוֹ מפּחד בלילות".
מה זאת? – האם עֵר הוא? האם חולם?… אוי, מה מתוק הקול הזה! כקול הזה לא שמעה עוד אזנו מעודו…
ופתאום:
"אני ישֵׁנה ולבי עֵר
––––––
פשטתי את כתּנתּי, איככה אלבשנה?
רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?
––––––
קמתי אני לפתוח לדודי, ויָדי נטפו מור
––––––
פתחתי אני לדודי, ודודי חמק, עבר.
נפשי יצאה בדבּרו…"
והוא מרגיש, כי נפשו יוצאת בדַבּר הזקן ובנגנו בקולו המתוק…
ואחרי-כן:
"מה דודך מדוֹד, היפה בנשים?
מה דודך מדוֹד, שככה השבעתנו?”
ולבו נמשך, נמשך… אז הרגיש, כי לבו מתעורר ומתפתח וכי לבו מתרחב הלוך והתרחב…
ופתאום הוא נופל על צוארי אביו-זקנו והוא בוכה בקול גדול.
– לא אעזבך עוד, אבי, לא אעזבך עוד! בנך אני ובנך אהיה עד עולם!…
ואביו-זקנוֹ לא הבין דבר. גם האחרים אשר בבית לא הבינו דבר ואת אשר עבר פתאום על לב הסטודנט הצעיר.
ואולם גם אחר הפסח לא עזב עוד הסטודנט הצעיר את העיר הקטנה.
І
Es war ein aiter König,
Sein Herz war schwer, sein Haupt war grau…
התזכור? – לפני חצי-שנה היה הדבר. הזקן יָשׁב ואת הספר הקטן החזיק בידו – את ספר שיר-השירים. הלא זה השיר אשר על כל השירים: שיר אשר לַאֲבִיב העולמים ואשר לנעוּרי העולמים ואשר לאהבת העולמים. ואולם עיני הזקן היו לחות ובאין זֹהר וכמעט אשר קמו מֵראות, והידים הרזות והיבשות רעדו…
והַקַּיִץ החָדש והרך כמעט אך זה התעורר אז. כמו מזמור-שיר חָלַף את הרוח. נשמעו תרועות קול ואיש לא יָדע מאַין, נִשָׂא שִׁיר-רנָנות ואיש לא מצא איה.
והזקן יָשַׁב כפוף על ספרו הקטן ושפתיו הנובלות מלמלו. מעשה-מכונה מלמלו, והוא לא יָדע מָה:
„… לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך. עד שהמלך במסבו נתן הַנֵּרְדְּ ריחו, כי עת הזמיר הגיעה. עֹפר האַיָּלים מקפץ על-הרי בתר, רגע פה ורגע שם. פתאום הנה קול התור נשמע. הנה גם היונה הומה בחגוי הסלעים עד להניא ראש ולב. התאנה חנטה פגיה הירוקים. הנצנים נראו בארץ על כל שעל ועל כל פאה. צרור המור מַשְׁכִּיר את הרוח והרוח מקֻטרת מור ולבונה. הנה הֵנֵצוּ הרמונים האדֻמים והם בוערים ולוהטים…”
הזקן מפהק. למי, למשל, יש נפקא-מינה בכל זה?…
„ על-כן עלָמות אהבוך”. הזקן התעמק רגע אחד במחשבותיו. ואולם בעוד רגע והוא מוסיף לקרוא: „כתפוח היה בעצי היער, רם וישר וחסון. בשושנים רעה כל היום. על ההרים קִפֵּץ ועל הגבעות, מהר להר ומגבעה לגבעה. הנה הוא עולה פתאום בתמר, אוחז בידיו בסנסניו ונע אחת הֵנה ואחת הנה. ופתאום הוא יורד ואחרי הנערות הוא מרַדף ואוחז להן שועלים שועלים קטנים. אבל בעוד רגע והנה מחולת המחנָיִם: מעגל, מעגל, מעגל מסביב, הֵא לָךְ ידי, תני לי יד! ”
שחוק עיף ודל חולף על שפתי הזקן. עד כמה זה „קונדס”! עד כמה בחור זה הולל ופוחז! רבונו של עולם, במה צעירינו מבלים את שעותיהם! במה נער כזה, אשר אין לו דאגת פרנסה, עוסק ימים ולילות!
„שחורה היתה ושחרחורה מאד, בְּרוּניטה נאוה, ועוד גם כזאת, כי שְׁזָפַתָּהּ שמש הדרום. ושִׁנַּיִם היו לה, לבָנות ומעשה-פנינים, אחת אצל אחת. כעֵדר הקצובות היו, שגלשו מהר הגלעד. וכמו חוט ארגמן על-פני חוט ארגמן שתי שפתותיה. כשני עפרים תאומים בני צביה אחת היו שני השדים, ובין שני השדים ילין צרור המור. הנה פשטה את כתנתה ורחצה את רגליהּ. ושם מתחת למצחה נשקפו – – האם שתי עינים הן? האם שתי יונים? וקול לה מֶה עָרֵב, מֶה עָרֵב! השמיעיני את קוֹלֵךְ, היושבת בגנים, החברים אוהבים ככה להקשיב לקולך!…”
הזקן מְכַוֵּץ את מצחו. רבונו של עולם, עד כמה נבער עולם זה! איך יכול אדם שלם ברוחו להשפיק בהבלים כאלה? האם זאת היא תכלית? האם בשביל זאת ברא אלהים טוב ומיטיב את עולמו ואת בריותיו?
„… ערשנו רעננה. שמאלו תחת לראשה וימינו תחבקנה. הנה היא רועדת, הנה חם לה, הנה היא חוֹלת אהבה!… אחות לנו קטנה, והתור הומה והומה ומסביב ריח שמן תורק…”
עיף ולאט, וכמעט אשר ינוע ממקומו, מניח הזקן את הספר הקטן מתוך ידו. הוי אֵל אלהים אדירים! איך לא יאדימו פני צעירינו מבֹּשת על כל הרהוריהם הריקים! הן היו צריכים לכבוש פניהם בקרקע על כל עסקיהם ועניניהם אשר הם ממלאים בהם את מוחם עשרים וארבע שעות!
שעול חזק תוקף אותו. חש הוא באבריו כי קר לו פתאום מאד, אף כי השמש בוערת בחוץ. בתוך בגד הצמר העב אשר לו הוא מתקפל והוא יושב לפני התנור.
ΙΙ
Es war ein schöner Page,
Blond war sein Haupt, leicht war sein Sinn…
„קהלת ” – ספר החקירה העולמית, ספר תורת היגֵעוּת והכבֵדוּת וחֹסר התכלית וחֹסר כל נֹחם וכל שביב אור בכל החיים: הלא זה הערפל התמידי והכבד והעכור אשר רובץ על כל העולם כלו…
והאיש האוחז אותו בידו הוא עלם צץ ופורח – זה אשר מבחר כל חפצו הוא לקחת פעם את כדור העולם כלו בתוך ידו וּלשַׂחק בו שחוק כדוּרים. מתוך עיניו משתער הכח ומתפרץ, וכל אשר בו מלא תאות-חיים ועליצות-חיים וסערת-חיים. כמו אש יוקדת בו ולוהטת. הוי, לוּ רק הִשלים כבר את חֻקו עם האותיות המודפסות האלה אשר היו לו לזרא ולוּ רק התפטר כבר מלפניהן להיות חפשי לרוחו!
ובחוץ הכל קודר ועכור ועגום. הרוח נושב והעלים הצהֻבּים נופלים. מן השמים זוחלות טפּות כבדות לארץ, ועד מהרה שבים העבים אחרי הגשם. והכל אשר מסביב כבד ככה וַחֲסַר-תקוה וַחֲסַר-נחמה…
והעלם הצעיר עובר בעיניו בחפזון על-פני דפי הספר.
„… הבל הבלים, אמר קהלת. הכל הבל ורעות רוח. מה-יתרון לאדם? מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמוֹת זה כן מוֹת זה, ורוח אחד לכּל. כל הדברים יגֵעים, כל המעשים שנעשים תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח. לשמחה מה-זה עושה? למה ישחק האדם? הכל הולך אל-מקום אחד והכל שב אל-העפר”
רגע אחד התעמק במחשבותיו. אַל יחשוב אלהים לעון לי! אכן האיש אשר מצאה ידו לעשות ספר כזה אין זאת כי-אם היה מלֻּמד יבש וּמיֻבּש וחובש את ספסלי בתי-המדרש מאין כמוהו! הוי לחכמה אשר יכול אדם ללמוד מפי זקן עובר ובטל כזה באין עינים ובאין אזנים ובאין שִׁנַּיִם! וזה אשר יאמר ויחזור ויאמר, כי הכל הולך למקום אחד – יישר כחו! הלא עוד לי איזה זמן לְפָנַי עד כי אבוא עד הלום!
בלי נחת ובקֹצר-רוח הוא מוסיף להפוך בגליונות הספר.
„… דמעת העשֻׁקים ואין להם מנחם, ומיד עֹשקיהם כח ואין להם מנחם. ושבתי אני ואראה את-כל-העשֻׁקים אשר נעשים תחת השמש…”
קֹצֶר רוחו הולך הלוך וגדול. האין יכול אדם להשמיעני, לאיזו תכלית, למשל, מצא זה פּתאום לנחוץ לספּר לי את כל אלה? אין זאת כי-אם דאגות אחרות לא היו כלל לבן-אנוש זה!
ובחפזון הוא מוסיף לקרוא: „… וְשַבֵּחַ אני את-המתים שכבר מתו מן-החיים אשר המה חיים עדֶנה, טוב יום המות מיום הִוָּלדו וטוב ללכת אל-בית-אֵבל מִלֶּכֶת אל-בית משתה…”
האמנם?… ואני אומר לכם: לא ולא! – בקֹצר רוח הוא מוציא את מורה-השעות מתוך צלחתו ורואה בו. הן גם הוא הולך היום – ודוקא אל בית-משתה! גם היא, הנערה המוזהבה והנלבבה אשר לו, תהיה שם. מה יפה העולם אשר ברא אלהים ומה טוב ומה נעים לחיות בו!… אכן צר לאדם להפסיד אף רגע אחד לשוא לבלתי השתמש בו!
ומעשה-מכונה, בבלי דעת מה, הוא ממלמל את המלים האחרונות.
„… ובטלו הטֹחנות, כי מִעֵטו. וחשכו הרֹאוֹת בארֻבּות ויִּשַׁחו כל-בנות השיר. האביונה הופרה. הלך האדם אל-בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים. נשברה הכד על המבוע ושברי החרש פזורים – והכל תם!”
העלם הצעיר השתער פתאום ממקומו. יותר לא יוכל עוד להאריך רוחו. למה לו עושה-ספרים זה עם מליצותיו אשר עשה לו בזעת אפו? את זאת לא יאמין לו! העולם יפה כל-כך ומלא חמודות, והחיים מה יפים! מי אשר אין לו טוחנות ואין לו רואות והופרה האביונה אשר לו, ילך-נא זה וישכב לנוח ולא יעמוד כשטן בדרך אחרים! במטיפי מוסר אין לי צֹרך! וזאת אשר יאמר, כי שַׁחו בנות השיר – אַל יביאהו אלהים במשפט על זאת! לא, תהלה-לאל עוד פיפי הקטנה חיה וגם זוזה הצהֻבּה לא מתה, והן תזַמֵּרנה היום! – לא, גם רגע אחד לא יוסיף עוד לשבת בחדר בתוך הרוח הצר!…
וכמו רוח סועה השתער החוצה, קל ועלז, ולתוך מרחב-יה.
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת / דוד פרישמן
„האדון והגבירה איזידור זבּלוּדֹבסקי שואפים אל הכבוד, לראות את פניך בעת חגיגת חתונת בתם העלמה לֵיאֹפּוֹלְדִּינָה עם בן-הבנקיר האדון סטַנִּיסְלַב זִילְבֶּרְבֶּרְג, אשר תהיה ביום ו‘, י"א אַפּריל, בשעה א’ וחצי בדיוק בבית-הכנסת ברחוב טלומצקה.
„בשעה ב' וחצי – פּת שחרית אַ לאַ פוּרְשֶׁט עם כוס שַׁמפניה ברֵיסְטוֹרַן „בריסטול ”.
„וַרשוי, בחֹדש מרס, 1902 ”.
ברחוב טלומצקה לפני בית-הכנסת, מקצה הרחוב ועד קצה הרחוב, עומדת שורה רחבה וארֻכּה של מרכבות נהדרות. חשוקי-הכסף נוצצים מעל פני המרכבות השחורות, הרַכָּבִים לבושים לִיבְרֵי עם טרסי-זהב, הסוסים רוקעים בפרסותיהם בּקֹצר-רוח, קהל גדול מן העם ומן האספסוף עומד למאות על פני כל הרחוב ונדחף אל המעלות אשר לפני הבית, ואל הבית אין מבוא להם.
והיום יום שמש וגשם יחדו; שנים שלשה רגעים בוער השמש ומאיר בחזקה, ושנים שלשה רגעים משתפכים רביבי גשם דק וחם – ופתאום והנה הקשת על פני הרקיע.
מרגע לרגע דוהרת מרכבה חדשה. המשרת מדַלג מעל גב הקרון ופותח את סְגור הדלת ואיש ואשה יוצאים ועולים ונכנסים.
ובבית-הכנסת פנימה רובצת מחצית עלטה: תערֹבת אור יומם חרישי יחד עם אור מנורות. בעד חרכּי החלונות המצוירים אשר בגבוה בוקעים באלכסון עמודי אבקות-אור, והיו כעננים שקופים, אשר יוכל איש לספור בהם כל אבק. ודממה בכל הבית והדרת-קֹדש. ומאחרי כל עמוד ומתוך כל פנה וזוית ומתחת כנף כל שמלה ומלפני קְנֵה כל מנורה אורב רוח מועד וקֹדש.
ועינים נוצצות וברילנטים נוצצים וצילינדרים נוצצים אל כל אשר תביט העין. מחשוף לבנת הכתּנות המזהירות מפיץ עדני ניחוח. הנשים והעלמות טבולות משי ומעשי-רקמה, חשופות כתפים ונושאות בּוּקֵיטִים. והאבנים היקרות מזהירות ומאירות מעל ראשן, מעל פני קדקדן ומתוך אזניהן ומעל צואריהן. והריח ריח מיוחד וחודר אל כל אף: פִיוֹלֵיטִי וֵירָה, גְרַפּ-אִפֶּל וְהֶלְיוֹטְרָף בְּלַן.
ותחת האפריון עומד החתן וכופף מעט את קומתו, וקומתו גבוהה מאד. האור יורד ורובץ ישר על פניו. הפנים צנומים ונובלים ונראים עיֵפים ולֵאים מעט, והם בולטים מאד ומתנכּרים מתוך מסגרת הכתֹּנת הלבנה. הצילינדר השחור, אשר על ראשו, נוצץ, ואולם מתחת לצילינדר, על פני הרקות, כבר נראות שערות אחדות לבנות. והוא עומד ומחזיק בידו מטפחת משי, ולרגעים הוא נושא אותה בעצלתים אל פני שפתיו. אין זאת כי-אם מתגנב הוא ומפהק אל תוך המטפחת.
ולפניו הכלה – נערה רכה ורעננה ומלאה מיץ כטל חדש אשר ירד: כמעט עוד ילדה. ומגיעה היא בקומתה רק עד לכתפיו. ועיניה מביטות ישר אליו מבעד לכפרת הצעיף, ועיניה שוחקות והן גדולות ותמימות ומלאות תשוקה וכליון-נפש – עיני ילדה רכה ומאמינה.
והעוגב מנַגן ונותן קולותיו: קולות עמוקים ומלאים הוד-קֹדש.
והוא עומד וכופף מעט את קומתו ושומע. שומע את הקולות ומתאמץ לשום אליהם לב ולתת להוד-קדשם לחדור לתוכו. כן, הכּוֹרַל הזה יפה וקדוש. והוא מֵחֵל לחלום ולתת את עצמו להיות נִשָּׂא על כנפי הקולות. ופתאום והנה נתּק ממנו הקשר והוא מרחף הלאה הלאה, עמוק עמוק, שומע את הכל רק כמו בחלום, ואחרי-כן אין הוא שומע עוד דבר, והוא שכח את כל אשר סביבו ואת כל הנעשה פה. הנה חשבון: מאתים וששים אלף במזומנים. עד יוּני כמעט אשר אין לו כל חוב העומד לפרעון. אמת, כי יוּני יהיה לו קשה מעט: כמעט כל יום ויום הוא יום פרעון. אבל הנה מאתים וששים אלף. וגם האפותיקה אשר על הבית ברחוב וְסְפּוּלְנָה, מלבד שתי האפותיקות בפרור פְּרַגָּה. נוסף על זה גם מניה של רבית, אשר עליו לקבל בראשית מאי. כמדומה לו, שזמן הפרעון הוא ביום השמיני לחֹדש. צר לו, כי לא יוכל לעיין עתה בספר-רשימותיו אשר לו בצלחתו. והעיקר, עליו להתחיל גם את הפּרוצס עם אחי ליאוֹפוֹלדינה בדבר השביעית מחלק הירושה אשר לה מצד דודה…
ופתאום והוא מתעורר מאד. העוגב השמיע קול חזק ועמוק מאד. ופתאום הפסיק.
והחזן עם המקהלה מתחילים ועונים. ביחוד מתוק הדיסקנט. והכלה עומדת ועיניה מורדות ארצה ופקוחות. כמעט אשר לא תוכל להבין את כל זה וכי כל זה איננו רק חלום! מרגישה היא כי אש-הקדחת בוערת בכל יצורי גוה. הנה הסוד הגדול, הנה הוא רובץ לפניה. הוי, רק עוד יום אחד, רק עוד שבוע אחד. מקץ שמונת ימים לעת כזאת הלא כבר תהיה „אשה ”. אשה, אשה. אשה אשר לה בעל. והיא רועדת. טוב כי בעוד ארבע שעות וחצי הם עוזבים את העיר והם נוסעים. את שוֵיציה אין היא יכולה לסבול. גם סטניסלב איננו יכול לסבול את שויציה. לאיטליה נוסעים היום כל כרתי וכל פלתי. לאיטליה אי-אפשר עוד לאיש שומר כבודו לנסוע כיום. נשארת רק עוד הישפּניה… מי יתן ועבר חֹדש אחד תמים… לוּ רק יכלה לשכב היום ולישון ולקום מקץ חֹדש!… מרגישה היא כי רוקעת היא ברגלה הקטנה על פני הרצפה.
והעוגב מתחיל שנית, והוא הומה בקולותיו הכבדים והעמוקים והקולות נמשכים והולכים, נמשכים והולכים.
ואולם הפעם אין החתן שומע את הקולות כלל. – הנה המכתב אשר קבל שלשום מליפסיה. „מיצי הצהֻבּה ”כותבת אליו, כי היתה מעט חולה, ועל-כן לא כתבה; ואולם הנער הולך הלוך וטוב. הנער דומה אליו בקלסתר פניו כּטפּת מים לחברתה. את זאת יוכל להאמין לה על דברתה. ואולם נפלא ממנה כי ביום העשרים לחֹדש, שהוא יום המועד, לא קבלה את המניה כדבר חֹדש בחדשו. רואה היא כי הוא משתמט מפניה מעט מעט והוא אומר להחלץ ממנה לגמרי. אבל כל זאת לא תועיל לו. הנה היא מזהירה אותו: ישים-נא את הדבר אל לבו ולא יכריח אותה לצאת נגדו במשפט בדבר „אלימנטים ”…
והעוגב רועש בקולות אדירים ורחבים. המון קרואים חדשים נדחק ובא עד אל האפריון: כתפים ערומות ושמלות משי צהוב ואבני-יקר! צילינדרים נוצצים ונעלי-יד לבנות וקשורי-צואר אדומים. והחזן משורר…
והכלה עומדת ושומעת ושומעת. הן חתונתה היא זאת, והיא מחויבת לשמוע. היום היא מחויבת. ובאמת הן האהבה יפה אלף פעמים ככה מכל אשר אמור אצל ד’אַנּוּנְצִיּוֹ ואצל פְּרֵיווֹ. הלא זאת היא אותה האהבה הטהורה באמת. איש כמוהו לא ראתה מעולם. מיד כשראתה אותו בפעם הראשונה, בחֹרף בהיות חג-הפרחים, ידעה כי היא שלו וגורלה שלו. על עיניה אמר כי הן פִיוֹלים ועל אצבעותיה כי הן גבעולי ליליות. איש כמוהו עם עינים טהורות ונאמנות כאלה אין כלל בעולם. ובטוחה היא בו ובעיניו הטהורות והנאמנות כי היא לו אהבתו הראשונה. וגם במו פיו הן אָמֹר אָמר אליה כדברים האלה. ועד כמה הוא יודע להיות ער נגדה בכּל שעה ושעה! אין לך שעה אשר בא אל ביתם ולא הביא עמו איזה אות-זכרון קטן. אבני ישפה אשר מחירן שלשת אלפים וחמש מאות. י"ב מיטר רקמה, וַלֵנְצֵנִיּוֹת ממש, אשר מחירן תשעה אלפים. השמלה העשויה סַטין די-מרבליה עם פרקי הרקמה האלה אינה רעה כלל. וגם הירקרקת עם האַפּליקציה צהובת-הציטרונים יפה לה…
ופתאום וגלי קולות כבדים הגיעו אל אזניה ואחריהם הפסקת פתאום – והיא התעוררה.
הלחיים בוערות, העינים בוערות ונשמת-האף הולכת הלוך וכבד.
המנורות הרבות דולקות ומזהירות מסביב. הקרואים והקרואות נדחקים יותר ויותר: גם עיניהם הם מזהירות לקראת האֹשר החדש אשר יקבל פה את מסורת קדשו. הוי מה ארֻכּה הצירימוניה! ואולם לוּ רק האריך האריכה עוד שבע פעמים ככה. הן מתוקה מאד גם היא לנפש…
והוא עומד וקומתו זקופה עתה עד למלוֹאָהּ: – אל כל מקום ומקום יסע עמה, רק לא למילַנוֹ. במילַנוֹ בתיאטרון של הסְקַלה מחוללת עתה קלוֹטי, ומן הנמנע כי לא יפָגש עמה שם. והפגישה הזאת יכולה להיות לא-נעימה מעט…
הוי הצירימוניה – מה ארֻכּה היא! לוּ רק כבר עבֹר עָברה…
ופתאום והנה קול הרב המטיף בדברו:
„– – – הנה אתם יוצאים בחֹדש האביב. יוצאים אתם באביב, אֶל האביב, והאביב הולך לקראתכם. אביב לכם ואביב מסביב. כל חייכם הוא אביב גדול… ושקר החן, אמר הכתוב, והבל היֹפי – ואולם גם בהיות חן ובהיות יֹפי עד לאין מדה, ככל אשר תראינה עינינו הפעם לפנינו, גם אז הן כל אלה רק שקר והבל, אם הַשוה נַשוה אותם עם האֹשר האמתי, עם האהבה… ולא יועיל הון, אמר הכתוב – ואולם גם בהיות הון עד לאין מדה, ככל אשר תראינה עינינו הפעם, הן לא יועיל כל זה, אם הַשוה נַשוה אותו עם האֹשר האמתי, עם האהבה. האהבה היא מרום מכל: האהבה הטהורה, האהבה הנאמנה. ומה האהבה הטהורה, אם לא זאת הנוסדה על חיי-המשפחה? ומה חיי המשפחה, אם לא אלה אשר בהם הצטיין עם היהודים מאז ומעולם ואשר עליהם קנאו בו כל גויי הארץ? ”…
והעוגב יריע והחזן ישיר והמקהלה תענה והמון קולות כמים לים מכסים את פני כל הבית.
עוד רגע.
ו… „הרי אַתּ מקֻדּשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל ”!
והעוגב יריע „מקֻדּשת ”, והמקהלה תענה „מקֻדּשת ”.
קדוש! קדוש! קדוש! – הכל קֹדש…
והוא – והיא… כבר איש ואשה. זווּג לעולמים!
וצפצוף קול נשיקות עולה מכל העברים. הכל נדחקים אל החתן ואל הכלה. הכל מברכים.
אשרי הנערה שככה לה! אשרי הגבר שככה לו!
***
בחוץ יורד עתה הגשם בזעף. עורב רטוב מתעופף מעל פני אחד הגגות על גג שני וצורח: קֹדש, קֹדש.
הוי, הקדוּשה!
בקצה רחוב בּיֶלַנסקה עוברת נערה מבאישה ועיניה תועות והיא מבקשת… הארץ שחתה מאד את דרכה. גם יומם אין עוד מוסר.
בּוֹריס גּוּרֶוִיץ' רִכּס את הכפתור האחרון של נעל-היד שלו, נתן לאשתו בנעימות-חן את הנשיקה על-גבי המצח לאות פרידה, הסתכל עוד רגע קטן באספקלריה שעל-גבי הקיר ולבסוף ירד אל הקוֹנטוֹרָה שלו. עוד חצי-שעה עבד במנוחה: הדליק לו סִיגַרָה, עבר על הקוֹרֶסְפּוֹנְדֶּנְצִיוֹת שבאו עם הפּוסטה של בֹּקר, נתן לאנשיו דִיסְפּוֹזִיצִיּוֹת שונות ואחר-כך הביט אל מורה-השעות. עוד כעשרים רגעים נשארו לפניו. יש לו היום איזה „ענין” בבית-המשפט. בכתב-ההזמנה כתוב, כי הועידו אותו לשעה העשירית ומחצה, ועתה הנה זה רק השעה העשירית. במנוחה בָּחן עוד כעשרים חשבונות, ולפעמים חשב אחריהם על-פי הטבלא לחשבונות. אחר-כך דרש מן הקַסיר את הפּוֹרְטְפֵיל עם המון שטרות, הניח על חלק מהם את הגִּ’ירוֹ שלו ונתן למשרתיו דיספּוזיציות חדשות. לבסוף הגיד עוד את מוסרו באזני אחד מרואי-החשבונות שלו על-דבר אשר פִּגר לבוא. ואחר-כך יצא החוצה.
השמש הבהיקה וגבישי-השלג הזהירו באור השמש. בוריס גוּרֶויץ' החליט ללכת ברגל את הדרך הקצרה אשר עד לבית-המשפט, בהיות האויר יפה כל-כך.
רק זה עתה התחילו מחשבותיו להתעסק עם הענין הקטן שלו, אשר יש לו היום שם בבית-המשפט. נפלא הדבר: איך זה לא עלה עד עתה כל זה על דעתו!
הענין ענין פשוט מאד, ענין בנוגע לריבה אחת. איזו ריבה, רֶגינקה מוּטֶרְפֶּרל שׁמָהּ, תופרת-כֻּתּנות מרחוב-קרוֹטָה, תבעה אותו למשפט. ברור הדבר, כי לא על דעת עצמה עשתה זאת; הן נערה סכלה היא. בודאי שאנשים רעים, המבקשים להם פּרנסה בכֹּל, פִּתּו אותהּ למעשה זה. תובעת היא ממנו מזונות והוצאות בשביל ילד, שיש לה ממנו. בּוריס גוּרויץ' מוכרח לשחק שחוק קל רגע אחד. הנערה, כפי הנראה, אין לה עוד נסיונות בחיים. והדבר הזה לא נפלא כלל; הן רק בת שבע-עשרה שנה היא עתה.
אחד ממכּריו עובר על פניו ומברך אותו בשלום. דרך קצרה הולכים שניהם יחדו ומשׂיחים. עורות עלו עתה במקח. מנה קטנה ישנה עתה אצל אחד מן הסוחרים, והיא עומדת למכירה במזוּמנים. גורויץ' שכח כמעט שנית את כל „הענין” שלו לגמרי. לא, מנה קטנה אין כלל כדאי לקנותה. חוץ מזה יש לו עתה דַיו מן המוכן. אבל הלא עוד יכולים אנו לראות מה יֵלד יום. האם מצאתי חן בעיניך לקבל ממני סיגרה? – שלום! – שלום!
וכאשר עזב אותו מַכּרוֹ, התהלך גוּרויץ' לאטו ובמנוחה שלמה עד לבית-המשפט, כאשר יתהלך איש עד לביתו של סוחר לעשות עמו חשבון. הפעם הזאת שֵׁם הסוחר הוא רֶגינקה… רֶגינקה פֶּרל… מה זה שם משפחתה?… כן, רגינקה מוּטרפּרל! – ובכן: הפעם הזאת אותו הסוחר הוא רגינקה מוּטרפּרל, אשר עמה עליו לעשות היום את החשבון. חשבונות כאלה אינם חדשים לו. הנערה טועה מאד ואינה מכירה בטבעם של בני-אדם. הוא – בּוריס גוּרויץ' – סוחר של הגילדה הראשונה, איש בן ארבעים, בעל פירמה הגונה וסוֹלִידִית, בעל לאשה ואב לשתי בנות שהגיעו כמעט לשנות בגרות, אשר האחת היא במחלקה השביעית ואחת במחלקה הששית של הגימנזיום, – הוא מוכרח להיות אדם הגון וסוֹלידי גם בעסקים כאלה. אינו רשאי להיות חיב. יהי אשר יהיה – חיב אין הוא רשאי להיות. זאת הן היא חובתו כנגד אשתו וילדיו וכנגד הפירמה שלו; זאת היא חובתו כנגד מצבו בתוך החברה. אמת כי מתעוררים בו רגשי-רחמים על בריה עלובה ודלה כאותה הנערה; ומה גם אותו הילד שיש לה – אבל מי צוה לה להיות פתיה כזו? מדוע לא באה אליו – לא, לבוא אליו, לא יכולה; הוא בעצמו צוה עליה, שלא יהיו לה עמו שום עסקים בביתו הוא, ואולם הן יכולה היתה למצוא לעצמה איזו עצה אחרת – מדוע לא השתדלה לראותו באיזה מקום שהוא ולקחת ממנו מעט כסף? לא, את אלה לא עשתה; חפצה היא יותר בסקנדלים! ואולם מפני סקנדלים ומפני פּרוֹצֶסים של סקנדלים ומפני אנשים החפצים בכל אֹפן בפרוצסים של סקנדלים אין איש כמוהו מתירא! על אנשים כאלה אסור לאדם הגון לרחם…
בבית-המשפט, במחלקה השלישית של האולם, נתאסף היום רק קהל קטן. המושבעים כבר יושבים על מקומותיהם, המזכיר כבר בא מן הבּוּפֵיט ופנה אל הניָרות, האדבוקטים יוצאים ונכנסים, הפּרוֹקוּרוֹר, אדם צעיר מאד, מבקש בכל רגע את שפמו והראש עולה ברגע זה לדוּכנו. מעבר לַפּרגוד, ששם יושבים המושבעים, נראה גם הדַיָּן, הבא לכאן יום ביומו בכדי להשביע את מי שמתחייב שבועה, ועל ידו עומד השַּׁמש. הראש, אדם גבוה ורזה מאד עם קצוֹת זקן לבן על-גבי לסתותיו, מחזיק בידו כתבים ואַקטים ומפטפט מתוכם איזה דברים שאינם נִשמעים. פתאום הוא מתחיל בפיהוק, ומרוב רגילות הוא נראה כאילו הוא מעביר את הסדרה שלו בעל-פה, ומקריא מעל-גבי הרשימה שלפניו.
– גוּרֶויץ' בּרוּך, זהו בּוֹריס אוֹבְסֶיֶבִיץ' גוּרֶויץ'!
– פֹּה!
– מוּטֶרפֶּרל רבקה, זוהי רֶגינה מוֹסֶיֶבְנָה מוּטֶרְפֶּרְל!
נערה קטנה, שלפי ראות-עינים אינה אלא כבת חמש-עשרה שנה, עם פנים חִורים ואינם יפים ועם עינים מורדות ארצה ובעלת גֵּו כפוף, ענתה איזו מלה, ואולם איש לא שמע.
– רבקה, זוהי רגינה מוֹסֶיֶבנה מוּטרפּרל! – חוזר הראש על דבריו שנית.
– אני, ענתה הנערה בפעם הזאת במעט ברירות יותר ותשא את עיניה. העינים היו יפות וגם השפתים.
ברגע הזה קם מִירוֹן יֶפִימוֹבִיץ' כּהן, אדבוקט צדדי, ויגש אל השלחן וימסור את ההרשאה שלו בתור אדבוקט מצד רגינה מוּטרפּרל. הראש פנה אל גוּרויץ' וישאלהו, אם הוא בעצמו יהיה הטוען או אם יש לו פה בא-כח. גוּרויץ' שחק. לא, בדבר קטן כזה אין לו שום נחיצות לקחת לו עזר; הוא בעצמו יהיה הטוען.
בית-המשפט התקין עוד איזו דברים פורמליים. את השבועות דחה לאחר-כך, כשיהיה צורך בדבר. המזכיר נתן בקצרה דין-וחשבון של הפּרוֹצס: פּרוֹצס של „מזונות ”פשוט.
„הנערה הפנויה, שלא הגיעה עוד לבגרות, רבקה, זוהי רגינה מוֹסֶיֶבנה מוּטרפּרל, מתגוררת מיום 17 פיברל 1904 ברחוב-קרוטה נומר 42 בדירה 8. את הדירה שכר בשבילה האזרח הסוחר של הגילדה הראשונה ברוך אוֹבסֶיֶביץ' גוּרויץ'. האיש הנזכר היה בא מפקידה לפקידה לביתה של הנזכרת… ”
המזכיר הפסיק רגע אחד מקריאתו. הקהל הקטן החל לעשות את אזנו כאפרכסת. אַה, ענין מלא אִינְטֶרֶסָה! הנשים המעטות שבתוך הקהל וביחוד הנערות, נדחקו כלפי פנים, להיות קרובות יותר אל מקום השופטים, ולחייהן התחילו בוערות ועיניהן התחילו נוצצות. המזכיר הוֹסיף לקרוא בקולו הצרוד:
„ביום 24 נויַבּר 1904 ילדה הפנויה רבקה מוּטרפּרל ילד. לפי דבריה ולפי כל המוכח ילדה אותו לברוך גוּרויץ‘. ואולם מן הזמן ההוא ואילך לא נראה עוד ברוך גוּרויץ’ זה אצל אותה רבקה מוּטרפּרל. רבקה מוּטרפּרל חכתה לו יום-יום, שישוב וישים אל לבו כי יש לו חובה כנגדה, ויתן לה את מכסת הכסף הדרושה לה לחייה ולחיי הילד, שהוא, לפי דבריה ולפי כל המוכח, בנו של גוּרויץ'. לבסוף, כשנוכחה שאבי-הילד אינו זוכר את חובתו, גמרה לבקש את משפטה ואת צדקהּ על-ידי בית-המשפט. תובעת היא שיתן לה המפַתּה שני אלפים ומאתים רובל לשנה, שאֵלה דרושים לה לחייה ולחיי הילד, ומלבד זה יתחייב לתת את כל ההוצאות הדרושות במה שיבוא לחִנוכו של הילד לפי ראות עיני השופטים ”.
כל הקהל הביט על בּוֹרִיס גוּרויץ‘. בּוֹריס גוּרויץ’, עמד בקלות ובמנוחה גמורה וישתעשע בידו האחת בשרשרת מורה-השעות שלו ובידו השנית סלסל בנעימות את קצה שפמו האחד. על פניו התהלך בנחת איזה שחוק קל. ברגע הזה ברך אותו איש בשלום מרחוק, והוא נענה לו בראשו בנעימות.
– הנאשם! – פנה אליו הראש – המודה אתה באשמתך?
כל הקהל הביט ברגע הזה בפני הנאשם. רגינה עמדה בעינים מורדות ארצה. בעצם הרגע הזה היתה דעתה מוּסחה מן המקום אשר היא שם ותהגה בבנהּ. מאחורי אֹזן הילד נראתה אתמול איזו בהרת אדומה. מבית האַפּוֹתֵּיקָה עליה לקחת סם של מִשׁחה.
– לא! – ענה ברגע הזה בקול גדול ובברירות גדולה בּוֹרִיס גוּרויץ' – אין אני מודה באשמה זו!
רגינה, למרות רצונה, הרימה את ראשה ברגע הזה. כפי הנראה, לא הבינה את הנעשה פה לפניה. אותו „לא ”לא נכנס כלל לתוך דעתה והכרתה.
הראש נִסה פה ושם לדַבּר. דִבּר גם כן מִירוֹן יֶפִימוֹביץ' כּהן, האדבוקַט הצדדי. התחילה שורה ארוכה של שאלות שונות ומשונות. חפצו לתפוש את הנאשם בדברים. גוּרויץ' נשאר באחת. הילד אינו שלו, ובכלל אין הוא מכיר את המאשימה. יודע הוא אותה רק למראה, מאחרי שבמשך עת ידועה היתה תופרת כתנות לאשתו. רק עתה התחילה רֶגינה להבין קצת, כי אין הדבר פשוט כל-כך כאשר האמינה. לשנוי כזה במצב הדבר לא פִללה. לא עלה על דעתה מעולם כי גם אֹפן כזה אפשר. אבל איך זה יכול כל זה להיות, והילד הן באמת בנו הוא? ואיך זה יכול אב באמת להוציא מפיו דברים כאלה? ואיך זה יכול כזאת איש אשר אהב אותה כל-כך ואשר דבק בה כל-כך בכל נשמתו?! – מוחהּ חדל בה רגע אחד מעשות את מלאכתו והיא חשבה לנפול.
הראש עצמו, כפי הנראה, התחמם עתה מעט, כי התחיל הדבר לנגוע אל לבו. יָדע עתה בלבו כי הנערה היא נערה שנתפתתה, והמפתּה הוא האיש הנצב בזה. אבל אין רע: הוא הראש, איש הוא שיש לו די נסיון בדברים שכיוצא בזה. התיצבו וראו: בידו יצלח הדבר להעמיד את הענין על אמִתּו. וכך התחיל בשורה שלֵמה של שאלות. גוּרויץ' נשאר רק באחת: אפילו גם זה שקר, ששכר בשבילה את הדירה. אדרבא, יביאו את הקוֹנְטְרַקְט – הן בודאי יש לה קוֹנטרקט – ויראו. רגינה חרדה פתאום מאד: אמת הדבר, את הדירה שכרה על שמה היא בעצמה; טען אז איזו טענה, כי לא יפה הדבר בשבילו.
התחיל לדבּר גם מירון יֶפימוביץ' כּהן וערך לפני הנאשם שורה חדשה של שאלות.
– אימתי היה בפעם האחרונה בבית נומר 42 ברחוב קרוטה?
„אתמול היה, וגם היום שם יהיה וגם מחר (הקהל משחק), כי בבית הזה מתגורר איזה סוחר שיש לו עסקים עמו ”.
– מדוע הגיד הנאשם פעם אחת אל השוער, ובדַבּרו נתן לו עשרים קופיקות, כי כאשר ישאל איש, לא יגיד, אשר נכנס אל הבית הזה?
„יען כי עבר באותו רגע צבא של פוליציה על פני הבית, והוא מטבעו בעל פחדן (כל העדה נותנת בצחוק קולה) ”.
– אֵי מזה היה לנערה עניה כזאת די כסף לכלכלת דירה של שלשה חדרים עם חדר-מבשלות?
„אין זאת כי-אם איזה אדם, בעלן מופלג של נערות, נתן את הכסף לצורך זה (הקהל מריע בשחוק גדול). ואולם בכלל אין הדבר הזה נוגע אליו ואין הוא רואה נחיצות כלל לענות עליו.
– חוץ מזה – הוסיף – כבר ידועה הטַקטיקה של נערות כאלה: מבקשות הן לעצמן לקרבן איזה איש נכבד ונשוא-פנים מן העדה, על-פי רוב אב-למשפחה ובּעל מצב ידוע בקרב החברה, בכדי שתוכלנה לעשות בו אֶכְּסְפְּלוֹאַטַצִּיָּה ולהוציא ממנו על-ידי אִיוּם כסף די צרכן. נערות ידועות, בעזרתם של אנשים ידועים (מביט אל מירון יֶפימוביץ' כּהן), עשו להם דבר זה לפּרנסה. על צד האמת מחויב היה החֹק להגן על האזרח הנכבד ועל בעל-הבית ההגון מפני תקלות כאלה. שום איש גם מן השופטים בעצמם אינו יכול להיות בטוח כי עלילות-דברים כאלה לא תקרינה אותו מחר גם הוא…
רגינה עמדה וכל גֵוה הדל רעד: קר היה לה מאד. דבר זה לא עלה כלל וכלל על דעתה; לא חשבה כלל כי אפשר גם לזה בעולם. הנערה הרימה את ראשה ועיניה החלו לברוק.
– הביטה-נא ישר לתוך עיני – התחילה רק זה בפעם הראשונה לדַבּר וַתּפן ישר אל בּוֹריס גוּרויץ'.
– מבַקש אני את הראש – ענה בּוֹריס גוּרויץ' – להגֵן עלי בבית הזה מפני פגיעות בכבודי. לא לפי כבודי הוא ואי-אפשר לי להרשות שכל אדם מן השוק ידַבּר אלי בלשון „אתה ”.
– מבקשת אני את כבודו – תקנה רגינה כרגע את דבריה – יבט-נא כבודו ישר לתוך עיני ויאמר לי: האם כל הדבר הזה…
פתאום הפסיקה ולא יכלה להוסיף עוד. מרוב התרגשות לא ידעה את אשר לה להגיד. את הכל, את הכל חפצה להגיד לו בפעם אחת – ולא יכלה. אז התחילה לבכות פתאום בקול גדול.
הראש דִבּר. מירון יפימוביץ' דִבּר. פתאום הגיש חברו של הפרוקורור את פיו לאזנו של הראש ולחש לו דבר-מה ואחר-כך התחיל לדַבּר הוא עם הנאשם: שורה חדשה של שאלות ושל חקירות ודרישות. ואולם לחנם. הנאשם נשאר באחת: עלילות דברים. „הבריות הללו ”היו ראויות מן היושר להיות נענשות בשביל עלילות דברים כאלה. דִבּה היא, דֵיפַמַצִיָּה, שֵׁם רע. רק פרנסה עשו להם…
רגינה הורידה את ראשה על לוח לבה ולא שמעה עוד דבר. כל מוחה התבלבל בה. שכחה כי בבית-המשפט היא עומדת ולא ידעה עוד את הנעשה.
מעשה-מכונה התחיל בית-המשפט לקיים פוֹרְמַלִיטֵיטוֹת אחדות. הנאשם מחויב שבועה. הדַין קם, השמש הגיש לו תנ"ך קטן. בוריס גוּרויץ' עמד ולחייו האדומות היו מלאות נחת.
רגינה לא ידעה ולא הרגישה בשום דבר מן הנעשה.
השַׁמש נגש עם התנ"ך אל הנאשם. הדין ברר לַנאשם, כי עליו לכסות ראשו במצנפת בשעת השבועה.
– יתן-נא לי לכל-הפחות 20 רובל לחֹדש… הלא חפצה אני לעבוד! – נשמע פתאום קול רגינה.
בּוריס גורויץ' שם את מצנפתו על ראשו.
– יתן-נא לי בשביל הילד רק 10 רובל! יתן נא 5! אין אני חפצה יותר!
הראש קרא את הנאשם לגשת אליו קרוב והתחיל לדַבּר עמו במחצית קולו. הלא רק דבר קטן היא שואלת! הלא גם בתור נדבה לנערה זרה קטן סך כזה לסוחר כמוהו! אחר-כך נסה גם מירון יפימוביץ' לשאת ולתת עם הנאשם בדרך ארעית, אולי יצליח להציל ממנו איזה סך ויהי מה.
בוריס גורויץ' לקח את התנ"ך לתוך ידו.
עוד רגע קטן עמד דֹם.
ואולם ברגע השני כבר נצח את כל החולשה. אין הוא רשאי להיות חיב. דבר זה הוא חובתו כנגד הפירמה שלו וכנגד מצבו בתוך החברה. הלא בעל-בית הגון הוא!
הדין השביע וברוך בן יהושע נשבע.
בּוֹריס אוֹבסיביץ' גוּריויץ' יצא זכאי, והנערה הפנויה רבקה מוֹסיבנה מוּטרפּרל נתחיבה לשלם את דמי-המשפט. מקץ עשרה רגעים לא היה עוד איש מן הצדדים בחדר. גם חלק גדול מן הקהל נמוג וילך.
בּוֹריס אוֹבסיביץ' גוּרויץ' לא שב עוד אל הקוֹנטוֹרה שלו, כי-אם הלך ישר למעונו. אשתו קבלה את פניו בתרעומות אחדות: עבר היום מעט את זמן סעודת הצהרים. בּוֹריס גוּרויץ' נשק בנעימות-חן לאשתו על-גבי המצח.
עתה אין עוד אחוה ואין עוד רֵעות בין שני פרנסי העיר סלכה, בין ר' פַיבוש הגדגדי ובין ר' יצחק העמרמי, אך לא כן לפנים. לפנים היו רֵעים נאמנים מאד, ויאהבו איש את אחיו אהבה נצחת, ויתהלכו לפני צאן מרעיתם יד ביד, וימצאו חן בעיני אלהים ואדם. והדבר לא יפלא מאומה! העיר סלכה בנויה היא כעיר שחֻבּרה לה יחדו, בין וַרשה ובין סְקֶרְנֶוִיץ לא הרחק מן המסלה אשר למרכבת-הברזל, ויושביה רֻבּם יהודים, אנשים שְלֵוִים ושוקטים אל קֻבּעת שמריהם. אין יוצאת ואין צוָחה ברחובותיה, אין חסיד ואין מתנגד, אין אדוק ואין אפיקורס, אך יהודים לבד, כי גם גלי העת החדשה עוד טרם נגעו בה לרעה או לטובה, ומלבד הצעקות היפות והקללות המסודרות, אשר תתמלטנה לימים מעל שפתי נשי-השוק, הנה לא נשמע ולא נפרץ כל קול וכל קטטה. ובכן לא יפלא הדבר, אם שני פרנסי עיר כזאת, אנשים ישרים וטובי-לב, יחיו באחוה וברֵעות יחדו. יום אחד ידמה אל היום השני כנטף מים אל משנהו, השנה האחת כשנית, כל דבר כמנהגו ואין יוצא מן הכלל, ואך לעתים רחוקות, רחוקות מאד, תֶּחְרָד העיר רגע ממנוּחתהּ ועד מהרה תשוב גם היא לקדמוּתהּ. למשל: רב העיר הוא איש קצר-קומה, ומנהגו הוא מימים ימימה בלכתו לרחֹץ את בשרו במקוה לרדת אך ארבע מעלות, והיה כי יסיתו השטן לקחת לו קרנים ולרדת גם את המעלה החמישית, אז יאפפוהו המים מימינו ומשמאלו והסכנה מרחפת על ראשו לְהִטָּבֵעַ במצולה, ואז יזעק הקטן מרה והעיר תחרד ממקומה, והאנשים יבואו מארבע הפנות והנשים תעזובנה את הבצק ואת מעשה-המאפה, ויבואו מכל צד לעזור לטובע האֻמלל; או בחורי בית-המדרש אשר בסלכה הם נערים טובי-שכל, מתמידים, אך גם להתהולל ידם רב להם, ובבוא הערב בלילי חֹרף, אז לא ידליקו נר, ואך בחשכה יחזרו על פני שעורם בעל-פה, ובעת ההיא גם ידם מלאה עבודה להכות ולגזור על כל צד, איש את רעהו; ויהי היום והדלת נפתחה ואיש בא הביתה והמה לא ראו ולא ידעו מי הוא, וכדת וכמנהג העלוהו על פני השלחן ויכוהו בלי חמלה, והאיש צעק מרה והבחורים השתאו השתוממו בשמעם כי את קול הרב הוא מחקה ויחר אפם ויוסיפו הכות, אך כאשר גדלה הצעקה, אז נאסף לקולו קהל עם, ובהעלותם נר אז ראו לחרדת לבם כי באמת הרב מונח על פני השלחן. או בחור יליד פּלוֹנסק, בשובו אחר חג המצות העירה דרך וַרשה, נשא אתו בחיקו ספר קטן ועל גב הספר התנוססו המלים “שירי בת ציון”, וכדת וכמנהג הסתופף הנער בבתי-מחראות יותר מדי ויקרא בו, ויקרא בו גם בעת למדו שעוריו בבית-המדרש, עד אשר נִבעו המצפונים האלה ויוָדע הדבר. כדת וכמנהג הפשיטו בני המקום את כתנתו מעליו ויכוהו ויפצעוהו וכדת וכמנהג שברו כל עצמותיו ויגרשוהו מן העיר; אך המכות האלה היו לו לרפאות תעלה, כי נואש הנער מהשכלתו ויעזוב את הספרים הקטנים עם הגדולים גם יחד לבוא ללוֹדז, עיר חרושת-המעשה, ויהי לאורג, ומני אז והלאה לא היה עוד כמעשה הזה, כי העיר סלכה פשפשה במעשיה ותחפש אחרי כל חטאיה ותבער את הרע מקרבהּ, ותתחזק ותשב לאיתנהּ ותשקוט שלש שנים…
ופתאום בא גם יומהּ! לא דֶבֶר אשר באֹפל יהַלך, כי-אם קֶטֶב אשר ישוד צהרים – מבית פרנסי העיר עצמם יצאה הרעה.
“השכלה!” יחשוב בלי תפונה הקורא התמים, הנה באה העלמה המבישה הזאת ותקח את ברכת שני ראשי בתי-העיר ותשדד את העיר מרבצהּ ותניס את השלום וכל המנוחה גזה, עברה… בלי תפונה ראתה בת הפרנס בחלום הלילה את פני שר גדוד האוּלַנִּים ואת שפמו, ותקם ותגנוב את לב אבותיה ואת כספם ותברח לפטרבורג ותלך לדרוש בחכמה ובמדע בבתי-המדרש הגבוהים… בלי תפונה קרא בן הפרנס שנים-שלשה ספרי-השכלה ויהי למשכיל, וינופף יד נגד אביהו, ויקם ויתמכר אל חבורת “התנועה” ויפעל הרבה, ויִתָּלה אחרי-כן בכבוד גדול… אך לא היא ולא מינהּ ולא מקצתה! העיר סלכה היא טלית שֶׁכֻּלהּ תכלת, היא כֻלה מלאה השכלה של אמת וכל מקום להשכלה של שטות ולרעות רוח אין בה, וזרמי העת החדשה גם הם לא נגעו עוד בה, כאשר אמרתי, ובכל-זאת מלאה השכלה של אמת, כי הקימו שני הפרנסים כל בתי החסד והחנינה אשר אך דרושים, בתי-חולים, בתי-מקלט לעניים, בתי-אֹכל, קפות צדקה ובתי-מדרש ללמוד, ושני הפרנסים האלה לא נחו ולא שקטו עוד ויום-יום נועצו לשית על מפעלם הטוב נוספות, ויהי הם עובדים תמיד עבודתם לרבים, ועוד יתרה מזה, כי עשו עבודתם תמיד באחדות ויד ביד, ועל-כן היתה פעלתם שלֵמה וכן רַבּה, ועין אלהים צופיה עליהם ומעשה ידיהם יברך. – בימים ההם ומקרה אחד קטן אבד טובה הרבה וישם את העיר כמרקחה, ויבן חַיִּץ בין ר' פַיבול ובין ר' יצחק, ויבַלל את לשונם, ויטע שנאה עזה בלבותם, ויגר לארץ את כל המפעל הטוב אשר כוננו ויעש העיר לשַׁמה ואת בתי-האספות לשאיה עד היום הזה…
אתרנגולא ותרנגולתא!…
הימים היו ימי הפורים, ימי אורה ושמחה וששון, ועל מלוא רֹחב כל פנים פרשה החדוה את מֻטות כנפיה, והקהלה הקטנה צהלה ושמחה. ביום ההוא בהיות הבֹּקר באו שני הפרנסים כאחד אל בית-המדרש, ר' פַיבוש הגדגדי הביא אתו את משקפיו אשר לו משנות דור ואת “המגלה” אשר כתב בעצם ידו, ור' יצחק העמרמי הביא אתו גם הוא את “השקלים” אשר לו למורשה מאבות אבותיו ואת קערת הכסף; ר' פיבוש הגדגדי קרא את המגלה בצבור ור' יצחק העמרמי שר שיר “שושנת יעקב”, לא שִנו דבר ולא חִדשו מאומה מאשר עשו בשנה האחרונה או לפני עשרים ושלשים שנה. אחרי התפלה התיעצו עוד השנים על הדברים אשר עליהם עוד לתקן בעניני העדה, ויצאו יחדו מבית-התפלה ויבואו שלֵוים ושמחים איש-איש לביתו. ר' פיבוש שאל פי אשתו אם כבר הכינה המנות למשלוח ור' יצחק שאל גם הוא פי אשתו על-דבר המנות, וישבו לאכֹל לחם, איש-איש במעונו, איש-איש ושמחתו בלבו –
ומי מלל אפוא, כי עוד ביום ההוא ואלהים יבלול את לשונם ויהי מבוכה ומהומה ומבוסה ולשון איש באחיו?
מדי שנה בשנה יקח ר' יצחק העמרמי – באשר הוא הצעיר – סל יין טוֹקאי ועשרה קשואים וישלחם “מנות” לבית הזקן ממנו, בית ר' פיבוש הגדגדי, וכפעם בפעם, ישיב ר' פיבוש תמורתם מרקחת אבטיחים, אשר תעשה אשתו בימי הקיץ, וספל אבירים מלא יין צרפתי. ככה יעשו השנים מדי שנה בשנה, וגם בשנה הזאת לא יצאו לחוץ מן השיטה, ויהי אך ככלות ר' יצחק לאכֹל את סעודתו, ויקם ויתן את המשלוח על יד נערו משרתו, אשר הביא אתו מוַרשה וישלחהו. אך הרבה פורענויות למקום! כי אך יָצֹא יצא הנער מפתח החדר והשטן נגש אליו לנסותו. הקשואים נתנו ריח מתחת לַמטפחת הפרושה עליהם ויבוא באף הנער, ואך ברוח חזקה עצור עצר רגע בעד תאותו, וברגע השני לא ידע עוד את נפשו, וישלח ידו כמכונה ויקח אחד, ובלב כואב הגישו אל פיו. עוד פעם התאושש והתחזק על תאותו, אך ברגע ההוא וכבר באו שניו אל תוך הקשוא וברגע השני בא הקשוא גם הוא אל קרבהו. הֲיָדַע הנער כי מנוחת כל1העיר תלויה בקשוא הזה? אז זכר פתאום, כי תשעה הוא מִספּר לא שוה, וימהר לעשות “זוּג” ויאכל עוד אחד. ואז זכר, כי גם שמונה הוא מספר לא רגיל, וגם את השמיני ואת השביעי וגם את הששי אכל בתאות נפש, כי גמר פתאום אֹמר בלבו להביא אך החצי אל מקום תעודתו. אך אם החלות לנפול אז נפול תפול – זה הוא כלל בדוק ומנוסה! וברגע אשר היו מחשבות הנער כלן בקשואים וברגע אשר שכח כי עליו ללכת בזהירות רבה, נדחף אל סל היין והבקבוק נשבר והעסיס נזל כמים לעיניו. שערות ראשו סמרו ולבו דפק בחזקה, אך כברק עבר פתאום רעיון בנבכי מוחו, וחיש קל שם את הקשואים הנשארים בצלחתו ויגמור אֹמר לעזוב את העיר ולשוב לוַרשה ממחרת היום בעלות הבֹּקר, ובלב מנוחה וכמו לא היה דבר שב אל בית אדוניו ויחכה לקראת הבֹּקר.
שעה ושתים חלפו עברו.
ר' פיבוש מדד את חדרו לארכו ולרחבו ועל מרום מצחו הרחב הסתופף ענן קל. “לא אוכל להבין”, דובב שפתיו בהמולה קלה, “זאת היא נגד מנהגו; היום בושש שליחו לבוא ומדי שנה בשנה הן יבוא אך ככלות הצהרים, לא אוכל להבין” ובעין דואבת הביט על פני השלחן וישקף על מרקחת התפוחים ועל היין הצרפתי הנכונים להשלח.
בעת ההיא ור' יצחק גם הוא מדד את חדרו לארכו ולרחבו ועל מצחו הצר הסתופפה עננה כבדה. “לא אוכל להבין – הגה ברוחו הקשה, וישען במצחו אל לוח הזכוכית אשר בחלון – אני עשיתי את שלי ואשלח, אך הוא יתנני לחכות היום עד הערב… ומי יודע את אשר יחשוב הוא בגללי…”
עוד חצי-שעה יעבור.
בפסיעות גסות יפסע ר' פיבוש עתה על פני חדרו ותנועה עזה תֵּרָאה בזָויות שפתיו: “אין זאת כי-אם כבר גבה לבו וכבר באה חכמה בלבו לאמר, מדוע אֲבֻכַּר אני על פניו והאיש הזה, איך שיהיה, שפל הוא ולא ידע כי אני אזכּר עוד את אביו בהיותו מלמד בלובלין…”
גם ר' יצחק סמך עתה את ידו על מצחו ובמרירות ידובבו שפתיו: “אם את כלבים נשכב, אז נקום מלאי פרעושים! אני הרכנתי את ראשי לפני האיש הזה, אני לא זכרתי כי אבי ז”ל היה אחד ממופלגי-תורה היותר מפורסמים בפולין, ואתרפס לפניו ואתן לו את משפט הבכורה, והאיש הזה, איך שיהיה, נבזה הוא, והוא לא יאמין כי אני אדע את תולדותיו ואת אביו, אשר סחר בשוָרים בוַרשה ובפרַגא…"
עוד חצי-שעה יעבור.
ר' פַיבוש ישב עתה על כסא משענתו וקדקדו נשען על כף ידו הרחבה, אך פתאום יתעורר: "התשמעי אשתי? גם אם מלוא ביתי יתנו לי כסף וזהב, גם אם בעצמו יבוא ויתרפס לפני, לא אובה ולא אחפוץ! – את האיש הזה, את האיש השפל הזה, אשר אני אני רחמתיו ואשימו תחתי ורק את כסאי הגדלתי ממנו, את בחור-הישיבה הזה, את בן המלמד הזה, אתו לא אשא יחדו כל משרה כבודה, כי לא לכבוד הוא לי…אחת גמרתי אֹמר! – "
“אלהים אלהַי! ממי ועל מי אפוא תדבר את הדברים הנוראים האלה?”, שאלה האשה לתֻמהּ.
“על בן המלמד. על יצחק העמרמי, על…”
האשה נדה בכתפותיה, מבלי לדעת ומבלי להבין, ותורד את ראשה ותדום. בעת ההיא, ור' יצחק רקע גם הוא ברגלו וישבע שבועת אֹמן: "תפול כתפי משכמי, אם עוד את הדל הזה, את בן-השוָרים הזה, אשב יחד כסאות לאספה; הנבזה הזה יאמר לפסוע על ראש כל ולהיות יחיד; אני הכרתי את מחשבתו זה זמן כביר, אך החשיתי, ועתה חי ראשי כי הנני מניח את משמרתי מידי, אם לא ירף הוא ממנה, ואני אדע כי אך בי תבחר העדה. ואם כעת מחר לא ישוב הנבזה אל שוריו, אז אני אני אצעד אחור…
“האם אל חברך הפרנס ירמזון מליך?”, שאלה אשתו, “אוי לשכלך ואוי למעשיך! האם לא דברתי אליך, השכם ודַבּר, כי אתה הנך אך כלי-משחק בידו והוא יעשה תמיד כחפצו ועוד ישחק על מִשבּתך?…”
בעצלתים ירדה השמש אחֹרנית רגע-רגע וקויהּ האחרונים הפיצו אור עדנים. “אולי”, הגה עוד ר' פיבוש בחדרי לבו ויבט בעד חלונו החוצה, “אולי אך בושש השליח לבוא ועוד יבוא”. ויַעמוד ויַבּט ויחשוב ויקשב לכל הגה ולכל תנועה, כי לבבו הסיתו עוד בשפק, ומדי יספה השמש ללכת הלוך ורדת, כך הוסיפו קויה האחרונים לבוא בלבו כמדקרות חרב. וגם ר' יצחק עמד בעת ההיא ויבט אל מול פני השמים, וכמו חפץ להשיב אחור בברק עינו את כל כוכב וכוכב אשר יופיע, ויקנא ביהושע, אשר בידו היה להעמיד את השמש כיום תמים למען לא תאיץ לבוא. “אולי – אולי אך בושש השליח לבוא ועוד יבוא”, דברה גם באזניו התקוה הכוזבה. אך השמש באה ושני פרנסי העיר ישבו לאכל לחם-מצוה אל השלחן. איש-איש במעונו, איש-איש וכאבו בלבו.
ממחרת היום ושאון קם בעיר וכל העם התפלא למשפחותיו ואיש לא ידע מדוע ולמה – האנשים אשר דברו את ר' פַיבוש הגדגדי שמעו מפיו בעצם אזניהם, כי קרא את הפרנס השני: “נבל”, “שקץ”, “עז-פנים”, “בעל-גאוה”, ואלה אשר דברו את ר' יצחק העמרמי שמעו גם הם מפיו בעצם אזניהם, כי הפרנס השני הוא נבל, שקץ, עז-פנים, בעל-גאוה וכו'.
ביום ההוא, בצאת שני פרנסי העיר החוצה, איש-איש לבדו, זה בצד האחד וזה בצד השני, אז בחנו עפעפיהם רגע איש את אחיו ויעבורו. “הראית?”, דבר ר' פַיבוש אל לבו, “הראית איך ירום החצוף הזה ראש ואיך יתגאה עלי ואיך יחשוב לו לחרפה להביט בי?”, וברגע הזה חשב ר' יצחק גם הוא: "האיש הזה נבל הוא! האיש הזה יתן תמיד עֵדו כי אך מאשפתות רומם! הראית איך יביט עלי בבוז ובחרפה, וכמו הָיה הייתי נערו-משרתו? הוא לא נחם עוד ממעשיו ואך לדכאני הוא אומר!
וגם נשי הפרנסים לא חבקו יד בצלחת וגם כבדות-פֶּה לא היו. בעוד ימים אחדים והריב היה ריב הקהל, לשון איש היתה באחיו. חרב איש ברעהו, וגם מכות-לחי לא חסרו –
אם אמר ר' פַיבוש “יום”, אז ענה ר' יצחק “לילה” – ובאשר נגשו אל האספה הראשונה, אז ראה הקהל עין בעין, כי אך לפתח אבדון הוא רובץ. ר' פַיבוש הראה באותות ומופתים כי ר' יצחק גנב את כל קֻפּת-הקהל וישם בכליו, ור' יצחק לעומתו הוכיח גם הוא, כי ר' פיבוש לא היה הנגזל. בין כה וכה והצדקה שבתה: העניים לא מצאו עוד מקלט, החולים לא מצאו בית, הרעבים לא ידעו עוד מוצא ללחם וכל בתי-המדרש וכל בתי התלמוד-תורה נשמו ויאָספו והמחלֹקת גברה מיום ליום. – ימים עברו, שנים חלפו והדבר לא נודע עוד, ואך אחדים, יחידי-סגֻלה, התלחשו בסתר וישלחו אצבע אל מול פני האנשים השנים. אך לאזני האנשים השנים האלה לא הגיעו הדברים עד היום, והשנאה קימת מאז ועד עתה ושלות העיר וּמנוּחתהּ נעו נדו לעולם…
וכל זאת בעבור קשואים ובקבוקי יין, או כדאמרי אינשי: אתרנגוֹלא ותרנגוֹלתא.
-
מילה מחוקה ↩
בבית-המשתה אשר באחת הערים הקטנות, במקצוע החדר, אצל שלחן קטן, ישב איש צעיר לימים לבדו, ומראה פניו יעיד בו, כי אינו יודע את אשר אתו. כחולם חלום ישב בעינים פקוחות, המֻעדות בכח, מבלי לנטות ימין ושמאל, אל מול פני הכוס העומדת לפניו; זרועותיו נשענות על השלחן, ועל כפיו ממעל נשען ראשו, המלא חן ויפי ומחשבות רבות, אשר כבר נדעך מקורן מבלי מצוא יד עזרה ותקוה. עתה תתגולל דמעה מעל לחיו הרזה – עתה תרד דמעה אל תוך הכוס, והוא יֵשתּ את השכר ואת הדמעה, ודמעות רבות תפרוצנה מעיניו, אחת בעקבי רעותה – הוי יוסף יוסף! מי ימנה מספר לדמעותיך אשר מהלת בשקוייך והבאת אל קרבך! מי יתן קצב לאנחותיך אשר נשבת אל תוך לחמך ותאכלם יחד זה שתי שנים!
אמנם מאֻשּׁר היית לפני שתי שנים, מאֻשּׁר בכל מעשיך ומשכיל בכל דרכיך, המאֻשר האחד בין אלפי אנשים, אשר מן הבֹּקר עד הערב יתאוננו אך על מר גורלם וקשי יומם. ועתה קומו-נא, עמדו-נא ימים עבַרתם! התעוררו בקרב האיש הזה, אולי יתעורר גם לבו למראה פניכם וימצא נחמתו בכם, אם כי כבר הלכתם, עברתם לכם! אולי תוכלו עוד לגהות מזורוֹ, אולי ימצא בכם חפץ וחיים, אולי תביאו לו אתֹּם טל של תחיה – ותחיוהו! –
– סור אלי בעל-הבית! מלא את כוסי! – יאנח עתה במרירות בהעבירו לפני עיני רוחו את אשר עבר עליו.
אמנם מאֻשּׁר היה האיש הזה אז, עת אשר ראה אותהּ בפעם הראשונה. על-יד אחד מעצי-השדה, עץ יבש נדף, אשר פקדהו גם הברק בזעם אפּוֹ, עמדה מרים נוגה מאד, ובפנים מפיקים אך פגע ותלאה שמה עיניה על עץ קטן עודנו באִבּוֹ, העומד על-יד העץ היבש, ובו לא נגע הברק לרעה.
– הוי עץ, עץ! נאנחה הנערה בדַבּרה אל לִבּהּ – בּדד הנך עומד פֹּה, נעזב מכל עץ אשר יפרֹש כנפיו עליך, למען תמצא עזרתה בו לעִתּות בסערה, ונכון הנך עתה לכל הפגעים אשר יקרוך – גם עלי עברה הכוס הזאת! כמוך כמוני נשארתי גם אני מבלי כל איש אשר ישים את עינו עלי לטובה. בודדת הנני עתה בתבל הגדולה, מעת אשר מתו עלי אבי ואמי ביום אחד בחלי-רע.
מִרים היתה בת אבות „חסידים ”, גרי העיר הקטנה, הקרובה אל השדה אשר בו מצאנוה. אבותיה מתו פתאום בחלי-רע, וגם כסף גם שם טוב לא הנחילוה במותם, אחרי כי גם בחייהם לא יָדעו מוצא לכסף, ובאשר לא יָדעו לכסף מוצא, הן דעת לנבון נקל, כי הזכירום בני-העיר לפעמים גם את מקור תולדותם, כי לא על אדני היחש הָטְבַּע. אחרי מותם לֻקחה מרים את בית דודה, אחי אביה, העשיר, עד אשר תגדל; אולם דודתה התאכזרה לה ותכעיסנה תמרורים מדי יום ביומו, עד כי קצתה נפש מרים בחייה, ובעת הזאת למדה לדעת נערה נוצרית תופרת-כתנות, גרת-העיר, והנערה ההיא פקחה את עיני מִרים על דרכיה, על הבטלה ועל לחם-החסד, ותקץ נפשהּ בַּבּטלה אשר בה בלתה כל ימיה, וגם הלחם אשר אכלה בבית דודהּ חנם היה לה למורת-רוח, ותעזוב פתאום את דודהּ ואת דודותיה וַתּהי לתופרת ולחברה את הנערה הנוצרית, לַמרות רוח דודהּ, אשר על אַפּוֹ ועל חמתוֹ נאלץ לעזבה לנפשה, ולמשוך יָדו ממנהּ. אך מה הוא גורל נערה עבריה, יתומה מאבותיה, אשר לא השאירו לה לא שֵׁם ולא עֹשר, והיא תֵשׂט מן הדרך אשר התווּ לה גואליה וקרוביה, ללכת אחרי בּת אלהי נכר, להעטות עוד הפעם כלמת עולם על משפחתה בתתה ידה ל מ ל א כ ה? כל אנשי-העיר דִבּרו בה, ויתנוה למכחשת באלהי עמה, למפירה דת ביד רמה, ותהי במחרמת מקהל עדתה, ושמה היה מנֹאץ בפי כל, ומאז והלאה קראו לה בני-העיר, איש באזני רעהו - „הנהפכת ”, לאמר: כי הפכה עֹרף לעמהּ. אך מרים התמימה לא שמה לבה לכל אלה, ותעש בחפץ כפיה כל היום, ולעת ערב הלכה לרוח היום, לשוח בשדה לבדהּ, אחרי אשר גם הנערה התופרת הנוצרית עזבה את העיר. וגם אנחנו ראינוה בשדי-יער עומדת על-יד האֵלה ומדַבּרת אל לִבּה. –
– רגעים אחדים עמדה וַתּדבר על לבּהּ דברים מעטים ורבי-הערך, מבלי אשר ידעה ומבלי אשר עלה על לבה, כי מִדבּרה זה הקטן מצא לו אֹזן שומעת, ופניה, אשר לבה התם לא ידע כי יפים הם, מצאו למו עין רואה – בצעדי און הלך עלם צעיר לימים, הלוך וקרוב אליה, ובתאות נפש מלאה אש הבחרות הביט מבלי הרף אל פני האֻמללה היפהפיה; חפץ נמרץ ותשוקה עזה מלאו נפשו מרגע לרגע, ויוסף להביט אל פניה. עוד הפעם ועוד הפעם ולבו אלצהו לשפֹּך שיחו בחיקהּ, ובכל-זאת לא הרהיב בנפשו עֹז לגשת אליה; אך פתאום כמו רוח ממרום שֻׁלח בו, נגש ויברכנה בברכת שלום, וכנציב שיש נצב הכן לפניה מבלי דַבּר דבר, כי לשונו נאלמה ומחשבותיו נבוכו ולבו הולם בקרבו.
– מדוע תחרדי מרים? – דִבּר יוסף אליה בקול עב אחרי רגעים אחדים – הן לא אוֹכל-אדם הוא „יוסף הפרא ”, כי תיראי מפניו. –
– לא אירא מפניך, אדֹני – ענתה העלמה, אם כי חרדו עצמותיה חרדה גדולה, – אך הניחה לי אדֹני ללכת הלאה לדרכי, כי נחפזה אני ללכת.
– ואיה היא דרכך?
– אל העיר כִּסלה הנני הולכת.
– אל כִּסלה? גם מקום מגורתי היא כִּסלה, הבה נלכה יחדיו! – ומבלי לחכות למענה פיה, שם את החבילה אשר בידו על שכמו וילך הלוך ודַבּר על-יד הנערה, אשר לאט-לאט סר גם רוח פחדה ממנה, ובלב נאמן שאלה וענתה על כל אשר היתה חפצה לדַבּר.
יוסף היה נער בן שבע שנים בעת אשר מתו עליו אבותיו, והוא בהיותו גלמוד בתבל לא אבה שמוע לעצת אחיו בני עמו, אשר יעצוהו ללכת אל בית הת"ת ולהיות גדול בישראל, כי ידע הנער את ערכו, ויבן כי לא להיות לַמדן נוצר, יען כי לא חֻנן מאת הטבע ברוח למודים ובחפץ דעת, ויהי בנעוריו לעובד, לעושה בחפץ כפים, ובעיר זדיאל הגדולה ורבת-המסחר, הקרובה לכִּסלה, היה לאורג במכונת המטוה למעשה אריגה, ויהי כאשר עשה חיל ולאט-לאט עלה במעלות העֹשר, המליכהו לבו לשוב לכסלה, עיר מגורת אבותיו ואבות-אבותיו, לסחֹר שמה בצמר ולהביאו כפעם בפעם לעיר זדיאל, ומסחרו זה הצליח בידונ ויהי לעשיר אחרי עבור שנים אחדות. – יוסף היה בוּר לכל פרטיו ודקדוקיו, מוחו היה קטן מאד, שכלו צר מהבין דבר לאשורו, ומחשבותיו לא גבהו, וכימי ילדותו כן היה בשנות בחרותו איש, אשר כל לבו לעבודה מבלי לקווֹת כי על-אודות הדבר הזה יכו אחיו בחרפה לחיו. מטבעו היה בעל חֵמה עזה, וכאשר התוכח את איש בדברים ואל מצא די מלים לתת לרוחו תוצאות, אז למדו מכות ידיו, אשר חלק באַפּו, לדעת את שארית מחשבותיו אשר נשארו בקרבו, ואם אך נגע בו איש לרעה, אז הוליכתהו חמת אַפּו גם שולל להכות מתנגדו אחור ולשפֹּך לארץ חייו, ובכל-זאת נתנו פניו היפים עד מאד ולבו הטהור והפשוט, אשר לא ידע מה זה „רע ”, עֹנג לכל איש המדַבּר ורואה אותו. מבלעדי התפלה על פה לא ידע קרוא ספר, ונוסף על זה, אשר היה בעל-חמה, קראו לו בני עירו בילדותו „פרא אדם ”, והשם הזה נשאר לו למורשה עד היום, אף כי כבר נתנו אנשי כסלה כבוד לשמו, יען כי נודע לעשיר הולך לרוח העת החיה, וכבר נתנו בו כל בני כסלה את עיניהם לאספו אל ביתם ולתת לו בתור מתנה על מנת שלא להחזיר את בנותיהם הבוגרות. אך יוסף לא שָׁעה אליהם ולבנותיהם הבוגרות, ולבו נהה אחרי מרים התמה, אשר שלחה עתה מבלי משים חץ-פתאום אל לבבו התם, והנערה, הנרדפת עתה מכל צד, חשה גם היא בנפשה רגש חם אליו.
שבועות אחדים חלפו עברו למו מעת אשר שבה מרים העירה בלוית יוסף, ויוסף נגש אליה ויאמר:
– מרים! לא איש-דברים אנכי, אשר יבין לדַבּר צחות ושיחות נאות, המתקבּלות על הלב, כי לא כשאר הנערים אנכי; אך זאת לך לדעת, כי הדבר אשר יָצא מפי, יָצא ממקור לבי, ובכן אשאלך ועני לי דבר אחד: האם טוב לבך ליוסף הפרא? אמרי-נא את אשר בלבך אל תכחדי. – –
מרים לא קראה מעולם בספריהם של דיוּמַא ובוֹרן, ובכן לא ידעה עוד, כי על-פי תורתם של אלה, על האוהבת לשמוע מפי אוהבהּ דברי חֹנף, ואך אז תגמל האהבה בלבבה ותציץ ציץ, ואשר על-כן עצרו דברים מעטים ופשוטים כאלה הכֹח להעיר בלבה את הרגש הטמון בחֻבּהּ מבלי כל שפת יתר, וברגע אחד הרגישה בנפשה, כי לבה נקשר אל לב העלם. היא לא ידעה, כי על האוהב לברוא לאהובתו שמים לא נהיו, להבטיח לה דברים לא שערום מלאכי-מרום, ולמלא את מוחהּ בדמיונות סבוכים ונבוכים מבלי דעת מה, ובכן הלהיבו דברי יוסף, האמורים בתם-לבב, את לבה גם היא, ובאשר לא למדה עוד לחשב דבר לאשוריו, לא הבינה, כי גם בלבו נולד הרגש הזה, אשר נעור בקרבה, ולא יכלה להאמין, כי עלם מבורך כמוהו ישים עיניו אך על עניה ועזובה.
– יוסף – ענתה מרים ותשם את מבטה העז והחודר על פני הנער – הנני אומרת לך כאשר צויתני, לא אכחד, כי כטוב בנערים ראיתיך מאז ידעתיך ועד עתה, ולא האמנתי, כי תבקש לך נערה עניה כמוני לשומה לצחוק לך.
– חי נפשי כי לא מצחק אני! – נשבע יוסף.
– זאת ידעתי – ענתה מרים – כי ידעתי את לבך הטוב, אשר לא לכמו אלה נוצר, אך לא אבין פשר דבר בואך פתאום בשאלתך אלי, ותבקש מענה כרגע, לשמוע מפי „הן ”או „לא ”. –
– שמעי מרים! – ענה יוסף ופניו לבשו כמו דאגה לדעת מוצא לדבריו. – לא כשאר הנערים אשר כגילי אנכי! כי לא אוכל להתיפּות ולדַבּר חלקות, יען כי איש לא למוד אנכי, ואדע כי גם אַתּ לא תשאי את נפשך לכמו אלה. ועתה, אחרי כי נחלה ובית מצאתי לי ביגיע כפי, הנני ואשאלך: התחפצי לחַלק אתי חלק כחלק מכל אשר לי? האנשים יאמרו לך, כי פרא אדם הנני וזעום כל אדם, אך האמיני לי, מרים, כי לא רע הדבר ככה, כי לא נשחתה נפשי משרש וכי אך מלה נעימה אשר תצא ממקור לב תעצר כֹּח לעשות אותי כילד קטן סר למשמעת כֹּל. – יד יוסף אחזה בימין מרים ומעיניו התגלגלו דמעות כפנינים.
– אך מה יאמרו אנשי-העיר? – ענתה מרים בדאגה ובתם-לב – ומה יענה הרב המורה צדק, בקחתך לך לאשה את מרים המחרמת מקהל עדת בני-ישראל? הן תעולל בעפר קרנך בתתך ידך לנערה נהפכת, נערה נדחת מבית-ישראל, אשר כמתכחשת באלהי עמה תֵּרָאה בעיני כֹל? –
– מה מני יהלֹךְ משפט הרב והאנשים? המה יתרגזו ויתקצפו, ויתקוטטו ויצעקו ויריבו וידיחו גם אותי מחברתם; אך אחרי כי יוָכחו לדעת, כי הִשׂכּיל הפרא לעשות יעשו שלום את שנינו. יד יוסף אחזה עוד בידי מרים, ובעינים מפיקות רגש הביט אל עיניה יונים לקרוא את הטמון בתוכן, ומרים לא יכלה עוד לעצור בעד המית לבבה, ותתן צדק לדבריו, ותבטיח לו להיות חברתו ואשת בריתו, וגם היא לא לקחה לה מבטאים נאוים, כפי ההשכלה החדשה, כי-אם בלב הוגה את אשר ידַבּר הפה, בלב טהור כלב יוסף, אשר גם הוא עצר כֹּח להבין כרגע את רגש לבה, ולא בלשון מדברת גדולות – אמנם מאֻשּׁר היה אז מכל שרים ורוזני ארץ. –
– עוד כוס אחת אדֹני, בעל-הבית! – מפַקד העלם.
דברי מרים באו ונהיו: אנשי העיר כִּסלה התרגזו על כי איש כיוסף, העשיר הגדול, והמיוּחש משבעים דורות, לוּ אך היוּ אבותיו ממשפחת הרב רב שפטיאל, ואשר גם למדן מופלג היה לוּ אך למד בחדר, ואשר גם רב העיר היה נכון לתת לו את בתו הבתולה שהגיעה לפרקה ושלשים פעם עברה השמש מסביב לשנות חייה, מבלי הבט כי לא גדלה דעת „הפרא ”בתורה, המה התרגזו והתקצפו, כי זה האיש יוסף דחה את כל הכבוד והגדוּלה אשר תֻּכּוּ לרגליו, ועל-כן עצֹר עצר המורה-צדק בעד הקדוּשין, באמרו כי איננו חפץ לחזק ידי עוברי עבירה בשדוך שאיננו הגון, „ולפני עוֵר לא תתן מכשול ”, כתוב בתורה, וכשמוע יוסף את דברי הרב אלה, רגז לבו בקרבו לקשיות ערפו זו, אשר לא נאוה למורה-צדק, ואך לחנם הַשׁבֵּע הִשׁבּיע את הרב, כי לא יעכיר את הרוח הטהור, אשר יאסר את לבו אל לב מרים, ולא ישפֹּך לארץ חיי שתי נפשות, כי הרב אטם אזנו משמוע. יוסף עזב את בית הרב ללכת אל מרים המחכה לבואו בחוץ, אך מה יגיד לה? אך למותר יהיו דבריו אחרי אשר חזוּת פניו סִפּרה את הכל; גם יוסף גם מרים לא חפצו לבוא בריב את הרב ואת הקהלה, ובכן נסה יוסף דבר אל הרב אוּלי יתרצה לו ברצי כסף, ובראותו כי אך לשוא דבריו, כי הרב אומר אשר בזה יקדש שם שמים, אסף אל ביתו „מנין ”– לא ממבחרי הקהל – וכדת משה וישראל לקח לו את מרים לאשה. בלב נאמן אהב את מרים, גם מרים אהבתהו בכל לבה, ומה מהם יהלוך אם ידברו בם אנשי-העיר, מה מהם יהלוך אם גם הוא גם היא מָחרמים מקהל עדת העיר, יען כי הרב לא סדר את הקדושין. אך הם לא ראו את העננים העולים על פני שמשם, הם ראוּ אך פני שמים טהורים, חיים של אהבה טהורה, ובלבם רחף אך רגש אחד טהור הדובר אך אהבה טהורה ונחלתם שפרה עלימו. –
– מלא את כוסי, אדוני בעל-הבית! – הוסיף יוסף לצווֹת.
אך אֹשר מאד נעלה הוא האֹשר העומד נכון לאשה אשר בלב מלא רגשות קֹדש ותקווֹת נעימות תבוא עד מסבת חיי-המשפחה, ובפעם הראשונה יחוש לבה בקרבה, כי חייה נקשרו גם אל חיי אחר – אז, עת אשר בפעם הראשונה תפתח את פיה, ובפעם הראשונה תשים את פיה זה על שפתי ילד רך וענֹג – ונשיקה רכה, נשיקה אלֹהית תִּבָּרֵא… מה מאֻשׁרת היא האשה!
גם מרים חשה בנפשה את רגש האֹשר הזה – אך גם רגש מכאיב נולד בקרב לבה עת אשר חבקה בתוך זרועותיה את בנה הנולד לה, מכאוב חודר כליות ולב, אשר המר לה מאד. אבל המכאוב הזה חיש חלף עבר, אם אך הביטה רגע בפני יוסף הצוהלים משמן, בראותה את עיניו המפיקות אך שמחה, ומה מֶנה יהלך משפט האנשים ודברי הרב?… היא שמחה בחלקה ומאֻשׁרת אֹשר נעים.
ברצות המקרה דרכי איש, יבוא אֹשר אחרי עמל, למען השביע את הנפש המעֻנה, טוב אחרי יָדעה רע, אבל אוי לו לאדם אשר אחרי עמל מצא אֹשר ופתאום לפתע יתאכזר המקרה לו, ויורידהו ממרום אשרו אל באר צרה, כי אז שבעתים יגדל הרע בעיניו, מבלתי יכֹלת למצוא עוד תקוה לימים הבאים! מאֻשּׁרים היו יוסף ומרים אחרי אשר השׂביעום הרב ואנשי-העיר צרה וחרפה לא מעט, ולא ידעו ולא ראו כי לפתח אשרם עמל רובץ; הם לא ידעו את דרכי המקרה ותחבֻּלותיו, ולא עלה על לבם, כי תרע עינו בם, והיה אם ישלח חצי קנאתו אל לבם לא יוכלו למצוא להם מעמד.
מאֻשּׁר היה יוסף באשתו ובבנו ומאֻשׁרת היתה מרים בבעלה ובבנה, ורגש לא ידעה מה הוא מִלא את כל לבהּ, אבל הדת החזקה מאד, מבלי דעת רגש נעלה כזה, תאמר עם הספר, כי בן הנולד יבוא בברית קֹדש – ועתה אך עתה עלה על לב יוסף, כי בלתי הרב אין מוֹהל בעיר, ומי יודע את אשר יעשה לו הרב עתה? ויגמֹר בלבו להעלות את אשתו ואת בנו אל בית הרב, והיה אם יראה כי לב הרב עוד רע עליו, מבלי להתרצות לו, אז יבוא את ביתו לעיר הקרובה ויביא שם את בנו בברית קֹדש. אך האם גם המקרה גזר אֹמר לעשות כן? –
בלב מלא רגשות מרים מדאיבי-רוח, העלה יוסף את אשתו ואת בנו, ילד בן שמונת ימים, אל בית הרב ובפה מתנהל בכבדות בקש אותו, כי יביא את בנו בבריתו של אברהם אבינו. בבוא האורחים האלה ישב הרב אל שלחן גדול ועיניו כוננו אל פני ספר אחד מספרי השאלות ותשובות, אשר היה פתוח לפניו, ומבלי להשיב את ברכת שלום הבאים, תקן את משקפיו, ויפן אחרי-כן כה וכה, ויבט בעינים חודרות על יוסף ועל מרים, וכאומר: סוף-סוף נאלצתָּ לבוא אלי – שחוק של גאון עבר על שפתיו, ויגמר בלבו למלא את בקשת הבאים, אך בראשונה עליו להציקם בדברים בוטים, – מצוה אשר לא כתובה בתורה.
– האתה זה יוסף? – קרא הרב בקול נוטה לרֹגז.
– הנני בא בשאלתי, רבי ומורי – התחנן יוסף, – כי תביא את בננו בבריתו של אברהם אבינו.
– את בן מרים? בן החטאה?
– את בני! – ענה יוסף בקול חרד, ומרים הורידה לארץ מבטי-עיניה ותכסן במטפחת, להסתיר את דמעותיה הקרובות להגלות.
– בנכם? בן אשר בעון חולל! בן החרפה והכלימה לכל העדה! – קרא הרב, ויוסף עמד דֹם מבלי דַבּר דבר, אך עיניו הבריקו מאד, וכל הקצף אשר קנן בו מאת הטבע, הקצף אשר על ידו עצר כֹח לשפך דם, הקצף הזה החל להתלקח בקרבו מעט-מעט, אחרי אשר נעצר בקרבו שנים רבות, אבל בכל כחו בקש יוסף למשול ברוחו ולשכך את קצפו זה, ובקול נחבא כמעט תחת לשונו אמר:
– אדוני מורי! זה יותר משנה בקשתי את כבודך להביא אותנו בברית יחד כדרך כל הארץ, ומורי לא אבה למַלא בקשתי.
– יען כי הנערה היתה בת בלי אמון, נהפכת מדרכי ישראל.
– האלהים אשר נתן בלבי את האהבה העזה למרים – מהר יוסף לענות, ופני הרב רעמו לדבריו האחרונים, – האלהים הוא היודע כי לא חטאתי אם לא מצאתי לי דרך אחרת להציב לי מעמד בחיים, ולא רצון אלהים הוא כי האדם יוָלד לעמל, ואני אך עמל ואון שבעתי בימי חיי, אם לא מצאתי לי את מרים, ואך רבי ומורי גרשני מעל פניו!
– אני הנני המורה צדק, מרא דאַתרא, ואני יודע את אשר לי לעשות למען עדתי, לחסדה ולטובתה – ענה הרב בגאון.
– וגם כי הסתָ את כל האנשים פה נגדנו, וגם כי החרמתנו מבין כל אחינו פה, וגם כי המרת את חיינו בעמל על בלי פשע בידנו, והגם כל המעשים האלה אך הוראת צדק הם? – קרא יוסף בחרון אפוֹ הגדול – ועלמה טובה וישרה, אשה טובה כמרים שתתה מידך את קֻבּעת התַּרעלה! –
– אשה טובה וישרה? – קרא הרב בשחוק אדיר – ומעשיה את התופרת?
– דבר-נא את כל אשר תחפוץ עלי – קרא יוסף וחמתו התלקחה בקרבו לשלהבת-יה – אך אל נא יערב לבבך להוציא מפיך דבר רע עליה, מורי ורבי, כי אשתי היא, בשם ד'! –
הרב התקומם ויעמוד על רגליו ויקרא: – אשתך מרים ה „נהפכת ”היא! – אך הרב לא יכול לשים קץ למאמרו זה, כי יוסף בחרון אפוֹ הגדול שכח את אשר אתו, ולא זכר כי „הרב ”הוא מתנגדו עתה, ויפול עליו פתאום, ולא נתנהו להוציא הגה מפיו. הרב החל לצעוק מרה, גם מרים נתנה קול גדול ולא יספה, כי ברגע הזה התפרצה אשת הרב אל החדר ותזעק: אל אלהי אבי! יוסף הפרא קם על הרב להכותו נפש! – ותרץ החוצה לקרא לעזרה.
בבוא השכנים אל החדר, מצאו עוד את יוסף ואת הרב דבוקים בזרועותיהם ואך בעמל רב הצליחו להסיר את יד יוסף מהרב, כי הקצף הנורא אשר בו נודע יוסף ואשר נעצר בקרבו זה שנים רבות, פרץ לו עתה דרך בפעם אחת. מרים אשר חבקה את הילד אל לבה בכח רב כמו יראה לנפשה פן יגזלוהו ממנה, התעלפה ותפול לארץ, והשכנות אשר רחמו עליה נשאוה אל מעונה, עוד טרם הובא יוסף אל המאסר.
ויוסף יצא מאת פני השופטים אחרי דרישה וחקירה רבה – למאסר ששה חדשים…
מלא כוסי אדֹני בעל הבית – הוסיף יוסף לצוות באנחה.
ששה חדשים ישב יוסף במאסר בעיר הפלך צל-שטן, ובצאתו לחפשי שב אל כִּסלה, ופניו לא היו לו עוד, כל אנשי העיר מנעו רגלם מנתיבתו, אף כי עין בוחנת הכירה, כי רוח נקמתם קמה לדממה. אך מה ליוסף ולאנשים? לדבר אחד נשא את נפשו, לדבר אחד השתוקקה רוחו, לאשתו ולבנו.
בבית עץ קטן-קומה, העומד בקצה העיר, עזב יוסף את אשתו, עת אשר נפרד ממנה ללכת על חשבון אחרים, וכמעט אֹרו פניו החשכים עת אשר דרכה רגלו הלוך וקרוב אל הבית, ובהגיעו אליו וימצא את הדלת סגורה על מסגר, כמעט נקרע לבו בקרבו בנגעו את כף המנעול, ולא עצר כח לפתוח, הוא התאמץ להקשיב דבר מן הבית, אך אין קול ואין קשב, ויוסף להביט בעד החלון אולי יראה את מחמדי נפשו, אך עיניו חשכו בראותו כי בבית אך צלמות ולא סדרים, החדר ריק, כלי הבית אינם עוד, ואך תבן וקש נפוצים מעט-מעט על הארץ, וישאל את פי השכנים ולא מצא מענה, אך באחרונה נגש אליו אחד מהם וישמיעהו בשפה רפה – כי זה ארבעה-עשר יום, ומרים חלתה במחלת קדחת העצבים, ואת בנה נתנה עדת כּסלה, אחיו הרחמנים בני הרחמנים, על יד מינקת להחיותו.
שני ימים עברו מעת אשר יצא יוסף ממאסרו, ואנחנו רואים אותו כיום בבית המשתה.
– מלא כוסי – הוסיף עוד לצווֹת.
– ומה אחפוץ עתה בחיים? – יאמר אל לבו, – את כל הפושעים הנדחים מקרב בית-ישראל הנני נמנה, ומה לי לעשות? עוד הפעם אלך על קברהּ… שם מחוץ לגדר הקברים אחונן את תל עפרה… ואחרי-כן גם את סם המות אשיג במחיר… ואחרי-כן –
– אדוני בעל הבית! פה הכסף מחיר מִשְׁתִּי. –
השמש החלה לרדת עם אשר יצא יוסף מבית היין, וישם את פניו אל בית-המרקחת, ומשם נראהו הולך ובא אל „בית-החיים ”להתנפל על קבר מרים הנקברה מחוץ לגדר הקברים, ובערב ישב יוסף בחדר קטן ששם שכר לו למשכב, ראשו נשען בכֹח על שתי כפות ידיו, כמו לא עצר עוד כֹּח להיות זקוף, גם פניו חורו כסיד, גם עיניו חשכו בארֻבּותיהן, וכֻלו אומר כי עוד מעט ואיננו עוד פה בארץ החיים.
למחרת הבקר התאספו אנשי חבורת הקדישא, אל החדר הקטן אשר שכר לו יוסף, לעשות את החסד האחרון עם המת, אחרי אשר הגדילו חסדיהם עמו בחיים, כי עם ישראל רחמנים בני רחמנים, המקַימים כל מצווֹת שבתורה, גם „ואהבת לרעך ”, „לא תִקֹם ולא תִטֹּר ”, והרב דרש ברבים כי אחרי אשר זה האיש יוסף אִבּד עצמו לדעת, על-כן גם הוּא לא יקָבר בין כל קברי ישראל, כי-אם מחוץ לגדר אצל קבר מרים אהובתו. –
עוד היום יראה העובר דרך כִּסלה שני קברים כשני גלי עפר אחורי קברות העיר, ואם ישאל: מי ומי המה הנקברים פה? ישמע מענה: יוסף ומרים הנאהבים בחייהם ובמותם לא נפרדו.
הייתי טרוד מאד בעבודה. למִן הבֹּקר כבר ישבתי על עבודתי, וכל רגע היה יקר לי והיה מצטרף לי לחשבון הזמן הנשאר עוד לפָני. במסדרון ביתי חִכּה הנער מבית-הדפוס. מבית-הרידקציה צלצלו אלי בלי-הרף בטֶלֵיפוֹן, כי כתב-יד דרוש וכי רק עוד שתים או שלש שעות נשארו לנו עד לגמר המלאכה. אני ישבתי נטוי על שלחני ועבדתי. מרגע לרגע הסתכלתי במורה-השעות שלי. הרגעים עפים כל-כך. טפות זעה קרה התחילו מטפטפות מעל-גבי מצחי. ואולם הכפלתי את כח-העבודה שלי ועטי התעופף על-גבי הניָר במהירות נמרצה.
ברגע זה התדפק איש על דלת חדרי. רע! כלום חסר אני דבר עתה, אלא שיבואו גם אורחים להפריעני. ואולם עד שלא הספקתי עוד לקרוא „יבוא”, והאיש נכנס, ועד שלא הספקתי עוד להורות לו ביָדי על הכסא העומד נכחי, והאיש יָשב.
אם אֹבה ואם אמָאֵן – אנוס הייתי לקבל באהבה את הבא עלי. הנחתי את עטי מבין אצבעותי מתוך יאוש והבטתי אל מולי. האיש היה קטן-קומה וכבד-בשר וכמעט עגול כלו. לא ידעתי כמעט מאיזו נקודה אָחֵל. ראיתי רק, כי שערותיו וזקנו צהֻבּות או אדֻמּות וכי מחזיק הוא תחת בית-שֶׁחיוֹ באיזה דבר הַצָּרור במטפחת אדֻמּה. בלי-ספק סֵפר הוא. מיד ברגע הראשון יכולתי להכיר בו, כי הוא יהודי ליטאי מאיזו עיר קטנה ונדחת, איזה מלמד או כדומה שנעשה למשכיל. מעט סכלות מטוב לב היתה שפוכה על פניו ובכל תנועותיו. עיניו היו משַׂחקות, פניו היו משחקות, שפתיו היו משַׂחקות. השחוק התמידי הזה והַשַּׁלְוָה המלאה, אשר רבצה על פני כלו, הרגיזוני ברגע זה. ולא עוד, אלא שֶׁנִּסה האיש לדַבּר מין „אשכנזית” דוקא, וגם דבר זה הרגיזני. ולא עוד, אלא שמיד מרגע הראשון נעשה לי אָח-קרוב קצת יותר מדי, וגם זה הרגיזני. בלי-ספק, אמרתי בלבי, מין מחַבּר הוא, הבא בספרו או בכתב-ידו שלו לבקש איזו נדבה. ואולם התחזקתי, כמובן, על רוחי המרה, הלבשתי את עצמי בסבר פנים יפות עד כמה שאפשר וחכיתי לדבריו.
– שמי בלי-ספק ידוע לך… – והאיש קרא את שמו באזני.
– צר לי, לא היה לי התענוג עד כה לדעת את שמך.
– את שמי יודעים – דִבּר האיש במתינות ובמנוחה גדולה ורחבה וכל מלה ומלה יָצאה מפיו יחידה ומסֻננה – יודעים אותי בכל מקום. אפשר שאתה זוכר את מאמר הראב“ע? – שאל אחרי דממה קטנה – הראב”ע אומר על הפסוק: והאיש משה עָנָו מאד, „ענו במשקל שלו, והטעם, שלא בקש גדוּלה על אֶחיו”. כן. יודעים אותי בכל מקום. עוד לפני שלשים שנה קבלתי פעם מכתב מאת ד“ר הילדסהימר ומכתב אחד מאת מונטיפיורי. נושא אני אותם אתּי. אם תחפוץ, אוכל להראותם לך. הראב”ע אומר על הפסוק: ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני, „ידעתיך כמו כבדתיך”, ואף-על-פי שהוא אומר זה בשם הגאון ומוסיף, שזה אינו נכון, הלא סוף-סוף אמת היא, כי הידיעה והכבוד הם דבר אחד. ואולם רואה אני, כי אין שעתך פנויה ואני מפריע אותך. אמת, כי הכתוב אומר: לכֹּל זמן, והראב"ע אמר על הכתוב הזה…
– באמת שעתי קצרה מאד. אפשר לעת אחרת נוכל לעסוק גם בדברי-תורה. ואולם עתה – הוצאתי את מורה-השעות שלי מתוך כיסי והסתכלתי בו – במה אוכל לשרתך?
– המעשה הוא כך. הראב"ע אומר על הפסוק…
ומקץ רֶבע שעה, אחרי שֶׁדִּבּר האיש וחזר ודִבּר וחזר והשמיע אותי את „הראב“ע אומר ”שלו, יָצא לי מתוך דבריו, כי בימי חרפו חִבּר פֵּרוש על אבן-עזרא וגם הדפיס ממנו קונטרס קטן, להיות לו לדוגמא, אלא שהשאר נשאר תחת ידו עד היום הזה, והרי הוא בא עתה אלי, בכדי שאעַיֵּן בחבּוּרו ואגיד עליו את דעתי בגלוי. הראב”ע אומר…
האיש הזה, כפי הנראה, יָדע באמת את הראב“ע בעל-פה. הראב”ע היה לו לתֹכן-חיים. כל חושיו היו נתונים בו. כל אשר הגה ואשר הרגיש ואשר דִבּר – היה הראב“ע. יש עולם גדול מסביב, בני-אדם חיים ומתים, צרות באות וצרות משתכחות, מלחמות נעשות, ריבוֹלוּציוֹת מתרגשות, עמים נוצצים ועמים נובלים – אלא שהראב”ע עולה על-גבי כל אלה.
בשעה שֶׁדִבּר והאריך קצת, הסתכלתי מרגע לרגע במורה-השעות שלי.
– לצערי, טרוד אני ברגע הזה מאד. אם טוב הדבר בעיניך, עֲזָב-נא את ספרך על יָדי, למען אשׂים עיני בו, ועתה היטיבה-נא בחסדך ושוב אלי מקץ שבוע אחד…
– שבוע? – שחוק שָׁלֵו כסה את כל פניו. עיניו שִׂחקו, פניו שִׂחקו, שפתותיו שִׂחקו, ובמתינות גדולה ובהטעמה ממֻשָּׁכָה של כל מלה ומלה ביחוד הוסיף: הראב“ע אומר על הפסוק: וַיָּחֶל עוד שבעת ימים אחרים, „ומלת ויחל עוד על דעתי מתחלה, כי אילו היה מגזרת תוחלת, היה וייחל, כמו וייקץ, או ויחל, כמו וישב יעקב, ויתכן להיותה מלה זרה בדקדוק וכו'; וייחל מבנין נפעל ובא מלעיל כמו וילחם ויצמד, ויש מזה הבנין שהוא מלרע כמו ויפָּקד מקום דוד ובא יו”ד וייחל בשרשו השלם כיו"ד או ירה יירה ”…
הרגשתי כי זעה קרה מכַסָּה את כל עורי.
– סלח נא לי, אדוני! בשבוע הבא אני מחכה לך. שלום עד היום ההוא…
האיש קם במתינות ובלי-רצון. בלי-רצון נתן לי את ידו ובלי-רצון נגש אל הדלת. עוד איזו פעמים הפליטו שפתיו איזה „הראב"ע אומר”, ואולם אני הלכתי עמו לשַׁלחו עד סף הבית. השתחויתי לו שלש וארבע וחמש פעמים ופתחתי לו את הדלת. במתינות ובלי-רצון יָצא האיש.
אני נחפזתי שוב אל שלחני והתנפלתי על העבודה. עלי להתעמר עתה ברגעים הנשארים ולהשתמש בהם עד היסוד בם ככל האפשר, בכדי להכניס מה שהוצאתי לבטלה. ואולם הנה שוב הפעמון בדלת. האיש שב.
– שכחתי את מקלי, – אמר במתינות וכל מלה ומלה ממֻשכה עד-בלי-קץ. – ואולם הראב"ע אומר על הפסוק: במקלי עברתי את הירדן…
את אשר דִבּר לא שמעתי. האיש עשה כה וכה, אך לבסוף לקח את מקלו וַיֵּצא. אז נאנחתי מקֹצר-רוח.
ואולם ממחרת בבֹקר, כמעט שישבתי על עבודתי, והנה שוב בא האיש. עצבי התרגזו קצת למראהו וכל רוחי בי נעשה חדודין חדודין. לא יחלתי לו וגם שעתי לא היתה פנויה.
– צר לי, כי גם היום טרוד אני מאד. אם לא אשגה, אמרתי לך, כי מקץ שבוע אהיה פנוי מעט יותר …
– אין דבר, אין דבר, עברתי על הבית הזה ונכנסתי רק לרגע. הראב"ע אומר על הפסוק: למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיכם, „מלת תפריעו כמו שבּוּש, וכמוהו באין חזון יפָּרע עם, וכָלל במלת לכו לסבלותיכם משה ואהרן, כי הם כנגד כל ישראל, כי אין סבלותיכם כמו עסקיכם, והעד והשבַּתּם אותם מסבלותם”…
הרגשתי כי קֹצר רוחי הולך וגדֵל. כמעט שכל דמי רֻתּח בי. אין זאת כי הסימנים של רגזי היו נִכָּרים גם ברשמי פָנָי. האיש עזבני וַיֵּצא.
ואולם אחרי הצהרים שב. הראב"ע אומר…
דמיתי כי הראב“ע קם עלי וסַיָּף בידו והוא עומד לחנקני. הראב”ע היה לי פתאום למחנק. לא ידעתי ולא שמעתי עוד דבר, אלא: הראב“ע אומר, הראב”ע אומר, הראב"ע אומר…
ומני אז בא אלי האיש עם הראב"ע שלו יום-יום.
ופעם אחת מצאני בשעה שלא היה פנאי ביָדי אפילו לבלוע את רֻקי ואני לא יכולתי עוד לשלוט ברוחי.
– אין אני עוסק במקצוע זה ואין אני יכול להושיע לך ברב או במעט. רואה אתה, כי אדם טרוד אני מאד וכי גוזל אתה את זמני. מוטב כי תפנה לך…
ואולם הוא לא ידע ולא הרגיש. במנוחה שלֵמה ובמתינות אשר אין דוגמתה ענה:
– על הפסוק: דברי חכמים בנחת נשמעים אומר הראב"ע…
– ילכו לעזאזל כל החכמים שלך! אני אין שעתי פנויה לדברים כאלה. לֶך-לְךָ לאנשים אשר דבריהם בנחת נשמעים…
והוא באחת:
– הראב"ע אומר על הפסוק: כעס בחיק כסילים ינוח…
– ילכו לעזאזל גם החכמים וגם הכסילים שלך!
והוא:
– על הפסוק: במה יזַכּה נער את ארחו, אומר הראב"ע…
וגם בשעה שכבר פתחתי לו את הדלת והוא יָצא, עוֹד שמעתי את קולו מעל פני המדרגות: הראב"ע אומר על הפסוק: פרעהו אל תעבר-בו, שְׂטֵה מעליו ועבור… ואולם את הדברים לא שמעתי עוד.
ומני אז היה לי הראב"ע לחָגא. לא אוכל עוד לשמוע את השם הזה ונפשי לא תרגז בקרבי.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.