לפני שנים אחדות ידעתי בפטרבורג איש מִסכן, שהרופא צוה עליו לצאת ולשבת במעון-קיץ – ואני מרגיש חובה לעצמי לשום אות זכרון לאיש ההוא. ישיבה נפלאה היתה אותה הישיבה, שישב אותו האיש במעון-הקיץ שלו.
שמו, כמדומה לי, היה ר' זלמן, ר' זלמן מלַמד: איש ארוך ודק ודל-בשר וצר-צואר, ופיקה גדולה בולטת ויוצאת מצוארו. האיש היה בטלן קצת, מאותם האנשים המבקשים סליחה מאת האבנים משום שהם דורכים עליהן, וכשהיו מסתכלים בו היה מתאדם והיה נראה כאילו התכוץ בתוך הקפוטה הארוכה שלו והיה מתחבא עד כמה שאפשר בתוך פאותיו המסולסלות, הארוכות למחצה. מלאכתו היתה מלאכת-מלמד, שהיה מלמד לאחדים מבני הגבירים החסידים יושבי עיר הבירה. מאחת מערי התחום הביאו אותו ויכינו לו איזה היתר של ישיבה – כמדומה לי, שהיתה לו תעודה של עושה דיו ובורית וסממנים כנגד הפשפשים – וחוץ ממלאכתו הקבועה היו לו איזו מלאכות ארעיות: היה בעל-תפילה ובעל-קריאה ותוקע במנינם של הנִיקוֹלַיְיֶבִים.
עוד לפני שש שנים, מיד אחרי חתונתו, כשהיה יושב עוד בעירו בזַבּלוּדוֹבָה, תקף אותו השיעול. מילא, שיעול הוא שיעול. כמדומה, שבשיעול לא מת עדיין אדם. גם אמו, עליה-השלום, היה לה שיעול כל ימי חייה, וביחוד היה שיעול לאביו, עליו-השלום; זהו כבר ענין של משפחה. התחיל לשתות מי-לַקריץ ולאכול צוקר של קַנדִי – והיה מוסיף לשעל. ואולם יריקת הדם התחילה אצלו רק זה לא כבר – אין לה עדיין שתי שנים תמימות. אחדים ממכיריו יעצו לו לשתות תּה של סינים; תּה של סינים הוא רפואה בדוקה. אבל כשבא חדש אלול, בשנה זו האחרונה, הרגיש, כי החזה מכאיב לו, ולא היה תוקע עוד בשופר; מוכרח היה להסתפק במועט זה, שהיה תוקע בשני ימי ראש-השנה. אחדים ממכיריו יעצו לו לאכול ביצים רכות; ביצים רכות הן רפואה בדוקה לכל מחלה שבעולם וגם מועילות לקול נגינה, ואגב יעצו לו ליכנס לאיזה דוקטור, למשל, לאותו הדוקטוֹר היהודי, המפורסם במדותיו לקבל את כל אדם בחבּה ומדַבּר עם חוליו אפילו ז’רגונית. ר' זלמן נתן קול שיעול ויבטיח ליכנס לאותו הדוקטור – ולא נכנס. ששה חדשים תמימים התחזק ועשה הכנות, בכדי לבוא אל הדוקטור, ולבסוף לא מצא די אֹמץ בלבו לעשות את הדבר. זוכר הוא, כי גם אביו, שהיה מלמד גם הוא, כשהיה שלא בקו הבריאוּת, לא נכנס גם הוא לשום דוקטור, מחמת שהדבור הרוסי, שלא היה שליט בו, היה מעכב בדבר. זהו כבר ענין של משפחה, כן בנוגע לכניסה אל הדוקטורים וכן בנוגע לשליטה בדבור הרוסי. – כשיגיעו ימות-החֹרף – חשב ר' זלמן בלבו, – אז ייטב לי בודאי מעצמו. אולם החֹרף הגיע ושום הקלה לא הביא אתו. אדרבא, כאילו היה הדבר מעשה-שטן שדוקא בימות החֹרף גדלו המכאובים גם בחזהו וגם בשכמו. התחיל לשעל ביתר עֹז ולהפליט ליחות הרבה ולהזיע בלילות. – ברור הדבר, שזהו מין התקררות! – אמרו לו אחדים ממכיריו שבאותו מנין של הניקולייבים, – ואז פצרו בו ולא הרפו עוד ממנו וישאלו ממנו במפגיע, שיבוא אל הדוקטור, ויקחוהו ויביאוהו עד הפּרוֹספֶּקט הישמעאלי.
וכשהיה עומד למעלה בחדר-המחַכּים, התפעם בו לבו בחזקה. חולים רבים ישבו ברוָחה על גבי הכסאות המרופדים פְּלוּשׁ אדוֹם. רבים מהם דפדפו בז’וּרנַלים המכורכים ובעתוני-החדודים הישנים ובאלבומים ובפּרוספּקטים של מקומות-הרחצה השונים; רבים מהם הסתכלו באספקלריות הגדולות שעל גבי הכתלים, והדַמות המסתּכלות היו נהנות, כפי הנראה, הנאה משונה מאוד למראה לִבנת-פניהן החולנית ולמראה מגבעותיהן החדשות – והוא, כשנכנס, כן עמד על-יד הדלת, מגבעתו בידו האחת, ובידו השנית הוא מנַסה מרגע לרגע לחסום את פיו ולהחביא את קול שיעולו. ואולם השיעול, כנראה, היה חזק ממנו. פני ר' זלמן האדימו מאד וכל גופו רעד. כן עבר רבע-שעה, כן עבר חצי-שעה וכן עברה שעה שלמה. החולים התפטרו מעט-מעט, אחד אחר האחד, וגם אלה שבאו אחרי ר' זלמן, והוא נשאר אחרון. היום כבר רד מאד והעלטה שבחדר גדלה. הלָקַי נכנס ויתקן פה ושם איזה דבר בתוך החדר ולא הרגיש בו. גם הרופא נכנס ולא הרגיש בו. והוא עומד ורועד ונחל-זעה אוֹפף אותו, פתאום התפרץ קול שיעול גדול מפיו והרופא נשא את עיניו וימצאהו.
הרופא בדק אותו, משש אותו, האזין לו, ואחרי-כן סר ממנו והתחיל לרחוץ את כפיו, ומדי נגבו אותן באלונטית בנחת אמר:
– כנף הריאה השמאלית לקוּיה מאד. אויר טוב הוא העיקר. מוטל עליך לשתות חלב הרבה. בכל יום ויום בבקר עליך לעשות לך שפשוּפים במים קרים על-פני כל הגוף. חלב של אתונות לא היה יכול להזיק לך. גם מן הראוי ליעץ לך אנהַלציות באויר של אלטונים. כמו כן נעשה-נא אצלך נסיון ברפואה של קרֵיאוֹזוֹט. הקריאוזוט (הדוקטור נקה יפה את קצות אצבעותיו), אחרי כל ההתנגדות שהתנגדו לו הוא תחבולה יפה, ואולם העיקר, העיקר, כפי שכבר אמרתי, הוא האקלים האויר.
ר' זלמן לא הבין דבר. רק המלים “חלב”, “אויר” נשארו תלויות בתוך אזניו ונכנסו לתוך הבנתו. גם המלה “מים” צלצלה באזניו, ואולם היא כבר נטשטשה הרבה על-ידי הוספת המלה “שפשופים”. בידו האחת בקש איזו מטבע בתוך כיס המכנסים שלו, ואחרי-כן התחיל כמו בחלום לרכס את מעילו הפרוף. ברור, כי הדוקטור דִבּר אליו דברים גדולים וחשובים מאד. ברור, כי הדברים דברים עמוקים מאד.
– ידידי! – נשמעו פתאום דברי הדוקטור המדַבּר אליו בחבּה ובנחת – מוטל עליך לנסוע לאיטליה. נוסעים בענינים כאלה גם למֵירַן וגם לקַאִירָה.
שני השמות האחרונים האלה לא נכנסו כלל וכלל לתוך מוחו, ורק צלצול השם הראשון נשאר תלוי בתוך אזנו.
– איטליה? – חזר בשאלה על דברי הדוקטור. נדמה לו, כי את המלה הזאת כבר שמע פעם אחת בימי חייו, ורק אינו יודע באיזה מקום ובאיזה זמן. אפשר, שראה את המלה הזאת באיזה ספר או קרא אותה ב“המליץ”.
הדוקטור בודאי הכיר פתאום, שלא מרוב חכמה דבר את דבריו, וימהר ויוסף: – לכל הפחות עליך לצאת לתוך אויר טוב ונקי; עליך להשתדל לבוא לשבת בנאות-דשא, באיזה מעון-קיץ פה בסביבי פטרבורג. אפשר בצַרסק או פַּולוֹבסק, בלֵסנוֹי או אוֹדְיֶלְנָה. לֵיסנוֹי, כמדומה לי, מכֻוָּן לך יפה; בליסנוי מתגוררים ברובם יהודים.
– ליסנוי? – חזר ר' זלמן על דברי הדוקטור והוא שומע ומדַבּר את הכל כמו חולם.
והדוקטור הביט בכֹבד-ראש על מורה-השעות שלו.
*
מעונות-הקיץ בסביבי פטרבורג כבר מלאים המון אדם ותשואות חיים רבים. אלה הולכים אל היערות ואל הפרדסים ואלה אוכלים ושותים פי שנים ואלה מבקשים להם בטלה לתיאבון ומתענגים עליה. הנשים והילדים יושבים כמעט תמיד במעון-הקיץ אשר מחוץ לעיר, ורק הגברים נוסעים על-פי-רוב יום-יום בבקר העירה ונשארים שם כל היום בשביל העסקים שלהם, ולפנות ערב הם שבים כפעם בפעם למעון הקיץ. ואלה הנשארים במעון-הקיץ בקביעות, או אלה השבים בעוד היום גדול, יושבים על-פי-רוב בכנופיה של שלשה או ארבעה בתוך הגנים אל השלחנות הקטנים ועובדים בזעת אפים: משחקים הם בפרֵיפֵירַנְס או בוִינְט. מה לא יעשה אדם בשביל חיזוק הבריאות שלו!
גם ר' זלמן עושה כמעשה הגבירים יושבי מעונות-הקיץ ונוהג כמוהם: כל היום הוא טרוד בפטרבורג, ולפנות ערב או בעצם הלילה הוא נחפז אל מעון-הקיץ שלו ונשאר שם עד הנץ החמה. הדוקטור צוה לו מעון-קיץ, והוא יוצא ידי חובתו.
היום הוא טרוד בפטרבורג. עובד הוא שם את עבודתו באמונה וטובל בזֵעה מן הבקר ועד הערב. חורש עם הילדים-תלמידים שלו, מתפלל לפני העמוד וקורא בתורה בימי הקריאה. אמת, כי מאז שאירעה לו אותה הסבּה עם מעון-הקיץ שלו, אין לו עוד אֹרך-רוח למדי, והוא נחפז וסוער כל היום ואת כל אשר הוא עושה הוא עושה בחפזון ובלי שימת-לב. כעין קדחת בוערת בו בלי הרף. עול כבד רובץ על צואריו, מין פורעניות שעליו לפטרה בכל אֹפן שהוא. יודע הוא בכל יום, כי אין מפלט ממנה, וכי אנוס הוא לצאת למעון-הקיץ כמו שהוא אנוס להביא אל פיו בכל יום כך וכך פעמים כף של רפואות. ורק תקוה אחת לו, כי במהרה יבוא החרף, ואז לכל-הפחות יהיה חפשי מן הסבל החדש הזה – ממעון-הקיץ. לעת ערב, כבוא השעה השביעית בערך, הוא מתעורר ונחפז לטעום איזה דבר – בעצם טעימה זו זוהי ארוחת-הצהרים שלו – והוא חוטף ואוכל, חוטף ואוכל, ואחרי-כן הוא נחפז ועוזב את הבית ורץ. – מעון-הקיץ שלו הוא בלֵיסנוי.
מפטרבורג לליסנוי יכול אדם להגיע בשלשה דרכים: בעגלת בעל-עגלה, במרכבת-הסוסים וברגל. גם ר' זלמן בחר לעצמו אחד משלשה דרכים אֵלו – בכל יום בערב היה הולך ברגל מפטרבורג לליסנוי, ובבקר – מליסנוי לפטרבורג. הדרך מהכא להתם או מהתם להכא, כשאדם נחפז ורץ יפה, יכול הוא לעבור אותה בשתים, שלש שעות. ור' זלמן היה מאלה שידעו לרוץ יפה; מכיון שהיה רץ בנשימה אחת, כאילו היו רודפים אחריו, היה גומר את ריצתו בכל פעם בשתים, שלש שעות. אמת, כשבא היו נחלי-זעה משתפכים ממנו ונשימתו היתה כאילו נסתלקה ממנו לגמרי, ואולם מה לא יעשה אדם בשביל צרכי הבריאות שלו? הדוקטור צוה לו מעון-קיץ, והוא מקיים מצוה זו בסכנת נפש. מוטב שיהַרג, ובלבד שלא יעבור.
ואולם לא כל הימים היו שוים. לפעמים היו גשמים יורדים בזעף, ור' זלמן, מכיון שידע כי “מוכרח” הוא, היה זוקף את בית-הצואר שבמעילו והיה מפשיל את כנפי מעילו הארוך על גבי ראשו והיה רץ בסערה עד שבא למעון-הקיץ שלו. ביחוד מצא את עצמו מוכרח לחפזון זה, משום שידע, כי אחדים מבעלי-הבתים שלו מחכים לו שם במעון-הקיץ, אחרי שהוא העשירי החסר למנין, ואחד מבעלי-הבתים שלו מחויב לקרוא קדיש של יתום. מכיון שרק הספיק לפתוח את הדלת של מעון-הקיץ שלו היו קוראים: “והוא רחום וכו', ברכו!”
כי בעצם אותו מעון-הקיץ שהתגורר בו ר' זלמן, לא היה מעון-קיץ שלו, כי-אם היה מין בית-מדרש או קלויז, שמלבד ארון-קֹדש ושלחן ועמוד, עמד שם גם איזה ספסל של עץ, ויהודים בני רחמנים, מכיון שהכירו במיחושו של זה, הרשו לו לבוא בכל יום וללון שם. מובן מאליו, כי מעון-קיץ זה לא עמד במעלה המקום בסביבי הפרדסים והגנים והאויר הצח לא היה מצוחצח שם ביחוד.
אחרי תפילת המעריב היה הבית נעשה דומם ושוקט מאד. ר' זלמן היה נשאר במעון-הקיץ שלו יחידי, היה אוכל בחפזון את הביצה השלוקה שנצטננה, שהביא עמו מן העיר בצלחת בגדו, והיה מתפשט על גבי הספסל.
ואולם לישון לא היה יכול – ולא רק משום שהספסל הקשה היה קשה לגופו יותר מדי, או משום שהיה עסוק כמעט כל הלילה בשיעולו וביריקת דמו, כי-אם ביחוד משום שהיה נחפז כל הלילה והיה סוער ובוער בקדחת והיה מסתכל בכל רגע במורה-השעות שלו, לראות אם כבר הגיע הזמן לקום. ידע כל הלילה, כי מוכרח הוא לקום בהשכמה, בכדי שיקדים לבוא העירה, ששם מחכים לו תלמידיו – והדבר הזה היה רובץ עליו כעֹל קשה כל הלילה ולא הניח לו לישון. כמעט שהספיק להתפלל תפילה חטופה בבקר, נחפז וירץ.
היה רץ בנשימה אחת, כאילו היו רודפים אחריו, ונחלי-זעה היו משתפכים ממנו, וכשהגיע לתוך החדר שלו היה נופל רגע אחד על הכסא ונשימתו כאילו נסתלקה ממנו לגמרי. לפעמים היו גשמים יורדים בזעף ובסערה גדולה, ואז היה זוקף את בית-הצואר שבמעילו והיה מפשיל את כנפי קפוטתו הארוכה על גבי ראשו, וכך היה רץ בנשימה אחת, עד שבא העירה ולתוך החדר שלו.
ואולם לעת ערב, כשהגיעה השעה השביעית בערך, היה חוזר שוב אל המלאכה שלו, לרוץ אל מעון-הקיץ.
ולמחרת בבקר, והוא רץ מן המעון שלו. פעם מהכא להתם ופעם מהתם להכא.
כן עשה שבועות אחדים. מה לא יעשה אדם בשביל צרכי הבריאות שלו?
ואולם לבסוף לא הוסיף עוד איש לראות אותו. לא רץ עוד לא מהכא להתם ולא מהתם להכא. שום איש לא הוסיף עוד לראותו. האחרון שראהו היה המשגיח שבבית-החולים האלכסנדרוני.
גם זה היה איש מיושבי מעונות-הקיץ; גם זה היה מעון-קיץ…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.