רקע
אהרן אמיר
לוֹט שׁוֹפֵךְ שִׂיחוֹ פֶּתַח הַמְּעָרָה
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים, תל אביב: מוסד ביאליק, זמורה ביתן; 1991

מִמְרוֹם מְעָרָתִי, הַחֲצוּבָה בָּהָר, אֲנִי רוֹאֶה עַתָּה הֵיטֵב

אֶת צֶלֶם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הָיְתָה לְמֶלַח. צוֹפֶה עַל הַכִּכָּר

הָאֲמוּלָה — מַצֶּבֶת־עַד, אוּלַי, לְסַקְרָנוּת־נָשִׁים פּוֹתָה

שֶׁבָּאָה עַל עָנְשָׁה, מוֹפֵת וְאַזְהָרָה לְדוֹר וָדוֹר. אֲבָל נָקְפוּ

יָמִים וְשָׁבוּעוֹת עַד שֶׁהִרְהַבְנוּ עֹז, אֲנִי וְהַבָּנוֹת, לָגֹל

אֶת הַגּוֹלֵל שֶׁבּוֹ אָטַרְתִּי אֶת פִּי הַמְּעָרָה הַזֹּאת, לְבַל תִּכְלֶה

אֵלֵינוּ הָרָעָה. כְּנוּחַ הָאֵלִים מִזַּעְפָּם וְהַקִּיטוֹר עָלָה מֵעַל הָאָרֶץ

חִלִּיתִי פְּנֵי הַתְּרָפִים הַמְעַט אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ, לְבַל יְשַׁחֲתוּנוּ

פְּלִיטֵי הָאֵשׁ וְהַגָּפְרִית, בְּהִמָּלְטָם, מֻכֵּי־עִוְעִים, מִן הַכִּכָּר

וּמֵעָרֶיהַ. הַתְּרָפִים, אֶפְשָׁר לוֹמַר, לֹא הִכְזִיבוּנִי, כִּי הִנֵּה

אָבַד הָעָם כֻּלּוֹ, וּמִכָּל עֲדַת הָרְשָׁעִים וּמִסְפַּר הַצַּדִּיקִים

אֲשֶׁר הָיוּ אוֹ לֹא הָיוּ בִּסְדוֹם וּבִבְנוֹתֶיהָ נוֹתַרְנוּ רַק אֲנַחְנוּ,

אֲנִי וְהַיְלָדוֹת. לֹא אֵשֶׁת־חֵיק עִמִּי, וְזֵכֶר אַיִן

לְפִילַגְשַׁי הַסּוֹרְרוֹת־פִּתְאֹם, שֶׁלֹּא אָבוּ שְׁמוֹעַ לִי וּבְלִבָּן

חָשְׁבוּ אַף לְרִשְׁתֵּנִי. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁחֲתָנַי לוֹקְחֵי בְּנוֹתַי

יָרְדוּ אַחַר בָּנַי עִם יוֹרְדֵי־שַׁחַת, כְּמוֹהֶם כַּעֲבֻדָּה וְכַמִּקְנֵה.

הִנֵּה כִּי כֵן בְּכָל אֲשֶׁר אֶשָּׂא עֵינַי לֹא יֵרָאוּ

אַף עֵז וּגְדִי, לֹא גַּן־מַשְׁקֶה, לֹא דֶּשֶׁא, לֹא בַּיִת עַל תִּלּוֹ,

וְקוֹל לֹא יִשָּׁמֵעַ בִּלְתִי נְהִי הָרוּחַ בְּמֶרְחַב־הַשְּׁאִיָּה.


בְּחָכְמָה עָשִׂיתִי עֵת בְּנִקְרוֹת־צוּרִים טָמַנְתִּי

כָּל מַה שֶׁטָּמַנְתִּי — אוֹצָר נָכוֹן לִימֵי־עֶבְרָה, אֲשֶׁר לִבִּי

נִבֵּא לִי אֶת בּוֹאָם מֵאָז שׁוּבִי מִשְּׁבִי הַמֶּלֶךְ

אַמְרָפֶל וּנְטוֹת אֶת אֹהָלַי עַל יַם־הַמֶּלַח. רוֹצֶה לוֹמַר:

עַד הֵנָּה לֹא חָסַרְנוּ כָּל מְאוּם. וְלוּ אוֹרְחִים בָּאוּנוּ,

כְּמוֹ עֶרֶב הַמַּהְפֶּכֶת שָׁם בָּעִיר, וּמָצָא גַּם לָהֶם.

אַךְ מִשּׁוּם־מָה אֵינָם בָּאִים. רַק יֵשׁ וְיִפְקְדוּנִי בְּשָׁכְבִי,

בַּחֲלוֹם־חֶזְיוֹן־לַיִל, דְּמוּת מַלְאָכִים לָהֶם, כִּמְבַקְּשִׁים

לְחַזֵּק אֶת רוּחִי. הֵם מַבְטִיחִים שֶׁלֹּא יִרְחַק הַיּוֹם

וְגַם אֲנִי, כְּמוֹ הַדּוֹד אַבְרָם, אֶהְיֶה עוֹד אַב־הֲמוֹן־גּוֹיִים.

עַד כֹּה וָכֹה וְאֵצֶל שְׁנֵינוּ, כִּמְדוּמֶה, קָלוּשׁ הוּא

הַסִּכּוּי. אַךְ גַּם אִם אֵין לָדַעַת אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר,

הֲלֹא בָּרִי שֶׁהַחֻרְבָּן אֲשֶׁר בִּשְׂרוּנוּ, הֵם וְשֶׁכְּמוֹתָם, הִתְמַמֵּשׁ

עַד תֹּם, לְלֹא שִׁיּוּר, לְתִפְאָרָה. מוּבָן, אֶפְשָׁר שֶׁכָּאן

הֲרֵינִי מְשֹׁחָד. סוֹף־סוֹף, הֵן בִּזְכוּתָם עוֹד חַי

הִנֵּנִי, חַי…עִם יַלְדּוֹתַי יַקִּירוֹתַי אֲשֶׁר לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן

וָתֹקֶף הֵסַבְתִּי אֶת שְׁמוֹתָן (דָּבָר חָשׁוּב, שֵׁמוֹת!): לָאַחַת

אֶקְרָא פַּלְטִית, לַשְּׁנִיָּה שַׂרְדִּית. לוּ יִרְצֶה אוֹתָן

אֵל עֶלְיוֹן, קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְחִיּוּ לִי זֶרַע.


רָצֹה נִרְצוּ, הַמְּתֻקּוֹת. מַה יֵּשׁ פֹּה לְדַבֵּר! עֵינַי כְּעֵינֵיהֶן

תִּרְאֶינָה אֶת כְּרֵסֵיהֶן הַמִּתְעַגְּלוֹת לְנוֹי. עַתָּה בְּאֹרֶךְ־רוּחַ נְחַכֶּה

לִמְלאוֹת יְמֵיהֶן, כַּמִּשְׁפָּט. וּבְאֵין מְיַלְּדוֹת, חֵי הָרָן אָבִי אִם לֹא

אֶהְיֶה אֲנִי הָאִישׁ. הַמְּעַבְּרָן יִהְיֶה גַּם מְיַלְּדָן. וְכִי חָסֵר אֲנִי

מְיֻמָּנוּת וְנִסָּיוֹן מִכָּל יְמוֹת נָסְעִי עִם עֲדָרַי מֵאוּר־כַּשְׂדִּים

עַד הֵנָּה?…כִּדְבָשׁ מָתְקוּ לִי, יֶחֱרַב בֵּיתָן…כְּמוֹ אִמָּן,

יִנּוֹן זִכְרָהּ, בְּעוֹד בְּשָׂרָה אָבִיב…הַמַּמְזֵרְתּוֹת, הֵן בּוֹחֲרוֹת

לְהַעֲמִיד פָּנִים כְּאִלּוּ הֵן אֲשֶׁר הִשְׁקוּנִי לְשָׁכְרָה וְשָׁכְבוּ אֶת אֲבִיהֶן

הֲלוּם־הַיַּיִן. כְּאִלּוּ חָדָשׁ אֲנִי עִמָּהֶן. כְּאִלּוּ בְּתוּלוֹת

הָיוּ עוֹד בְּבוֹאִי אֲלֵיהֶן. כְּאִלּוּ לֹא יְדַעְתִּין בְּלֵילוֹת הִלּוּלוֹתֵינוּ

עַל גֻּלּוֹת הַמַּיִם. מֵאָז הֱיוֹת לָהֶן אֹרַח כַּנָּשִׁים…

לוּ יְהִי כֵן, אִם זֶה חֶפְצָן. וַדַּאי כַּךְ גַּם יִבְחַר

אַבְרָם, דּוֹדִי הָרָם וְהַנִּשָּׂא, עֵת כִּי יִשְׁלַח אֵלֵינוּ אֶת סוֹפְרוֹ

לִכְתּוֹב עַל לוּחַ־חֹמֶר אֶת הַמּוֹצְאוֹת אוֹתָנוּ, דָּבָר דָּבוּר

עַל אָפְנָיו. הֵן תֶּרַח־סָבָא הוּא אֲשֶׁר הִנְהִיג בַּמִּשְׁפָּחָה

וַיָשֶׂם לָהּ לְחֹק: לֹא הַמַּעֲשֶׂה עִקָּר כִּי סִפּוּרוֹ עִקָּר.

וְהַשֵּׁמוֹת…הַלָּלוּ חֲשׁוּבִים מֵאֵין כְּמוֹתָם…וְאִם בָּנִים

תֵּלַדְנָה לִי אֵפוֹא, וְנִקְרָא בֶּן הַבְּכוֹרָה מוֹאָב כִּי לְמוֹ־אָב

הָרְתָה, וּבֶן־עַמִּי תִּקְרָא לִבְנָהּ הַצְּעִירָה, כִּי מֵעַמָּהּ יְהִי!


טבריה, 1.8.1990

המלצות קוראים
תגיות