רקע
שלמה צמח
תחת השמים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הקרן להוצאת כתבי ש. צמח; תשכ"ו

באותו בוקר יצא ר' יעקב, הממונה על החצר, נרגז מתוך ביתו, מפהק בבחילה וכשסימני השינה לא ניטשטשו עוד מעל פרצופו, הסתכל בשעונו, בראותו כי השעה קרובה לשש, רקק רקיקה של טרוניה והוציא נהימה קלה מפיו:

– טפוי, שוב איחרתי קימעה.

ומיד נפטר בצעדים כבדים אל המגדל הזעיר בחצר, משך בפעמון שלוש משיכות זו אחר זו בתוקף וברוגזה, וכהרף־עין נתמלא כל המגרש השקט והשומם חיים ותנועה. ראשון הופיע גדליה עם פרדותיו, בחור כארזים, איתן, בעל שרירים וכתפיים שהביאם אתו עוד מעבר לים. אליו ניגש ר' יעקב, ובקולו היבש והניחר, כנותן פקודתו, זרק לו:

– היום אל השׂעוֹרים בנחל. את עיזה תמצא בין הצברים.

ומיד פנה ממנו והלך אל שאר הבחורים לצוות עליהם את יום עבודתם.

גדליה ניגש אל קרונו, בודק סולמותיו וממרח אופניו וטוען את כל מכשיריו, הקילשונים והמגובים, נועצם בין השלבים ומתחיל רותם בהמותיו. בשעת רתימה עובר לפניו אחד מחבריו ולוחש לו על אוזנו:

– עזיזה אתך, הווי זהיר, אחא.

– זהיר וזריז – עונה לו גדליה ומחשיף את שיניו הלבנות וממעך את כל פרצופו מרוב צחוק. והכנותיו באו לידי גמר. נסתלק בחיפזון מתוך החצר וגלגלי קרונו מקשקשים ברעש ובהמולה רבה. מיד בצאתו מן החצר, בפינת־דרך ראשונה, ציפתה לו עזיזה מבין הצברים ופניה שחרחרים מכוסים בסודרה למחצה, ועיניה הגדולות בלבד שלוחות אל הקרון הקרב ובא. לבו של גדלה נתמלא הרחבת־הדעת. בקונדסיות ניענע בשוטו לקראתה כמסיר כובעו ומברכה לשלום, ופניו הרחבים מתרחבים ביותר; עזיזה הלוא היתה הריבה היפה שבריבות הכפר. סמוך לצברים בין הגדרות, במקום שחיכּתה לו עזיזה, נתעכב קרונו לרגע. הערביה עלתה עליו בפסיעה גסה והתיישבה בין שלבּי סולם־הקרון ורגליה היחפות מידלדלות ותלויות באוויר.

– נגמר? – שאל גדליה, כדי להיכּנס אתה בשיחה ולהראות לה על טיפולו.

– הרי עיניך רואות.

ונמשכה דרכם בין דופני הקמה ונשתרבבה בין שדות־בר ירוקים ואפורים, וגוֹניהם התחלפו והשתנו בין מבט למבט. היתה התחלת תמוז והשנה מעוברת. קילוחי אוויר מזוקקים ומסוננים ניצוֹדוּ בין מכמרותיהן של קרני השמש ועברו ברפרוף על צמרותיהם של ציבּורי האלומות, מרעידים את שיבוליהם ומסלסלים בזהירות בשׂער מלעניהן המזהיב. בתוך נשמתו של גדליה נעשה קל ונוח, וזמר מקוטע פרץ מפיו והוא מתבּלוֹ בחירופי־חיבּה לבהמותיו שדהרו במהירות, נושמות במלוא נחיריהן אוויר בוקר צח, מצנן ומבוּשם זה.

בין־כך השתעממה עזיזה בבדידותה וקמה ממקומה. אמרה לנסות לנסוע מעומדת ולא עלה בידה. פעמים אחדות נכשלה ונרתעה לאחור.

– כיצד עולה נסיעה מעומדת בידך, – התמרמרה הריבה.

– כך! – ובדברו אחז בשתי ידיה והניחן על כתיפיו.

– הישעני יפה.

הדרך היתה מלאה אבנים וצוּרי מכשול, ובכל פעם כשנתקלה העגלה באחת מאבני הנגף נקשו שני הראשים זה לזה, וגדליה היה פורץ בצחוקו, הממעך פרצופו והמצמצם את עיניו לסדק צר ומכוּוץ מאוד. וכך עברה עליהם דרכם מתוך שעשועים ודברים בטילים. גדליה לא פסק מצחוקו. ומדי פעם בפעם כשהתנגשו גופותיהם מחמת איזה מכשול היתה צמרמורת קלה עוברת על גבּוֹ. ובסוף כשהגיעו למחוז־חפצם אל שדה הנחל, והקרון נתעכב בבת־אחת, עד שלא נתכוננה עזיזה לכך, והיא התמודדה בקרון לכל אורכּה, פתח גדליה בצחוקו הבריא והטוב, וכל העמק הקטן וצמרות ההרים מסביב ענו, שנו, שילשו לקול צחוקו ודרדורו.

– ועכשיו קומי ונשב לסעודה.

כשירדו מעל העגלה הורגש כבר חום השמש המכה על ראשיהם. כאן בעמק חזק החום ביותר, כי הגבעות חצצו לרוחות. וגדליה התחיל כבר מתעסק בעריכת מקום־צל ארעי לשעת האכילה. לקח שני קילשונים, נעצם בקרקע, שם עליהם שתי אלומות, ונמצאו ד' על ד' שצללו להם. ושניהם ישבו מתחתן לסעוד פת־שחרית מתוך סעודה משותפת.

לאחר שאכילתם באה לידי גמר, גדליה כּרך לו סיגארה, פנתה אליו פתאום עזיזה בשאלתה:

– יחידי תעבוד כאן?

גדליה לא מיהר להשיב. הביט בפניה וגילה בהם עוד כתם כחלחל ירקרק בקצה האף, בין שאר כתמי הקעקע שנחרתו בסנטרה ובלחייה ובמצחה. אלה היו פנים דקות מאוד, קטנות, וחרדה פנימית היתה מזעזעת אותם ברגע זה. ופתאום תקפהו שוב צחוקו הרחב למראה ריבה זו, והוא ענה לה:

– חַ! חֹ! לאו דווקא, לא יחידי אעבוד כאן, לא יחידי, הרי את כאן, חַ! ח!

והוא קם לעבודתו. עזיזה זרקה לצדו סקירה עקומה, חשדנית, וגם היא קמה ולקחה קילשונה. העבודה נעשתה במהירות בשעות־בוקר הראשונות. גדליה עמד למעלה על הקרון ועזיזה מתחת מושיטה לו אלומות בקילשון. הן היו עוד ספוגות טללי ליל והיו מתלכדות יחד לגוש אחד. גדליה עבד היום בכל מאמצי כוחותיו, ועזיזה הזיעה הרבה.

– מה לך היום, עובד אתה עבודת־שטן.

– אין דבר, נחישה וניפטר.

ובינתיים הלכה העגלה והתרוממה יותר ויותר. ובאמצע השדה צמח קרון גבוה כרסני, כאילו הגיח מתוך עבי הקרקע. והמלאכה באה לידי סופה. וכשהושיטה לו עזיזה שתי אלומות בהקשה אחת, קרא לה גדליה מלמעלה:

– מספיק, העגלה טעונה, את הכלונס.

בעליזות יתירה זרקה את הקילשון הצדה, ניגבה בפאת סודרה את פניה המאודמים והמכוסים מוץ וקש, הרימה ראשה לראות את גובה העגלה, שלחה אליה סקירה חדה וספוגה חרדה, ונאנחה בקול:

– חום כזה!

בראש העגלה עמד גדליה נשען על קילשונו, דש חלוקו המופשל נידלדל ברוח הקלה שלטפה וציננה את גופו שנתחמם. נחשף חזהו הרחב, השעיר, ועורו השחום הזהיב לאור השמש. עיניו בערו, ומבטו נצמד בפני עזיזה הקטנות והפזורות עם לחייה הוורודות.

– את הכלונס – האיץ שוב.

ושוב נזרקה מתוך עיני עזיזה אותה סקירה מלאה חשדות אל העגלה למעלה. והנה נתקעה בשתי עיניו הלוהטות של גדליה ונזדעזעה. וכשפנתה לקחת את הכלונס עברה חיש מחשבה במוחה: ריצה וחיפזון אלה לשם מה? ולבה התחיל הולם בחוזקה.

גדליה לקח את הכלונס, המושט לו, בכוח רב, כאדם המניף קנה־סוף. הניחוֹ על הקש באמצע, ראשו האחד הידק בעניבת השרשרת לפנים, ובקפיצה ירד למטה, הטיל עליו חבל מאחור, והתחיל מושכו אל הקרקע ומהדק בו את הקש ומלכדו יחד. מיד לקח את המגוב, גרף וסרק וסילק לצדדים את ציציות השיבולים המשתרבבות בדופני הקרון. ולאחר שגמר מלאכתו זו, שנעשתה בחטיפה ובבהלה, הסב פניו לעזיזה ואמר לה:

– ועכשיו היכּוֹני לנסיעה.

שניהם ניגשו לעגלה מאחוריה. היא היתה טעונה הרבה, שתי קומות גובה.

– עלה אתה הראשון.

– לאו, לא יתכן.

ובדברו השַח גווֹ האיתן לפניה, ונחשול דם רותח שטף ועלה אל ראשו הכפוף.

– עלי! ניסר קולו החנוק.

רגע עמדה עזיזה מפקפקת וסוקרת סביבה. רעד קל עבר על שפתיה. רצתה להשתמט מתוך איזו אמתלה ולא מצאה. היה שקט ושומם. בתנועה גנובה, כמרַמה את עצמה, הגביהה את גופה הגמיש ועלתה על גבו של גדליה, נאחזה בקצה הכלונס בשתי ידיה, ועד שלא הספיק גדליה ליישר קומתו הציצה לו עזיזה בראש העגלה, והיא מתמוגגת מרוב צחוק:

– הדום נאה. ח! ח!

וכאן פקעה סבלנותו של גדליה. עיניו התחילו רועדות ודמו רתח בעורקיו. בקפיצת־קוף נאחז בכלונס וטיפס ועלה. עזיזה באה לעזרתו, והוא אחז את ידה, נמשך אחריה, וכשהגיע למעלה צנח פרצופו השזוף על היד השחרחרה הזאת, ובלי־משים נצמדו אליה שתי שפתיו הקלויות. עזיזה נדהמה. אולם היא לא סירבה לו. לבה הגביר דפיקותיו, וקילוח דם הכה על קדקדה. וכשחיבק אותה גדליה בין זרועותיו החזקות וּלחצָהּ אל לבו בכל כוחו, נשמע רק קולה הדק, מבקש רחמים:

– גדליה, גדליה, הרי יוצא אתה מדעתך.

ונשתתקה.

בתוך אוזני הפרדות נקלטו קולות ורשרוש הקש שבאו אליהן מלמעלה, ובטעות אמרו, שכבר יצאה הפקודה מפי גדליה אדוניהן לצאת לדרך, ועל דעת־עצמן משכו בקרון, והוא זז ממקומו לאט לאט. בעצלתיים שׂירכה הפעם העגלה בצדי הדרכים, המתפתלות לרגליהם של שיפוּעי־ההרים, וקול שוטו של גדליה וזמירותיו לא ליווּ אותה, היא חגה ונעה בתוך האוויר הכחול בסירה בין גלי מים שקטים, שאבד לה קברניטה.

המלצות קוראים
תגיות