רקע
שלמה צמח
חוּרבּת אליהוּ

כשעתיים ומחצה לפני הנץ-החמה, אצבע המעוֹרר הגיעה אל השעה ארבע, והשעון השמיע ומילא את החדר דרדורי צלצוליו הנחפזים והמרוסקים. בחדר היה קר. רוחות מזרח התדפקו על החלונות, וחללם של ארבעת הכתלים קלט את הצינה מן החוץ, ואורה של העששית הקטנה היה מבליח ומפחם את כתמי הנהרה האחרונים בזכוכית. ולאחר שגמר השעון את צלילי השחרית שלו, ענתה לו חריקת מיטה מפינת החדר. מתחת שמיכתה התנודד דבר-מה. אחרי כן נראה ראש של אדם, שהקיף במבטו התועה את אשר מסביב לו, ומהר להכניס שוב ראשו תחת מכסהו, ובחדר שבה השתיקה כבראשונה. נשמע רק מדי פעם בפעם רעד הזגוגיות, שהרוח סטר עליהן בחוזקה.

בחוץ היה עוד לילה, והמושבה היתה עוד אחוזה בחבלי שינה. שתי שורות הבתים, הבנויים במדרגות זה נמוך מזה לצלעות ההר, טבעו בצללי חשיכה, בין אילנות ומשוכות ושיחיהן. והאורות הקטנים שנשקפו מבין סדקי התריסים הרביצו כתבי אור צהובים ורחבים, אשר לא הרחיקו לשלוח קרניהם, כי מיד אבדו בערפל הנאסף מסביבם. ואף-על-פי-כן הורגשה באוויר נשימתה האחרונה של דממת הליל. פה ופה חרק שער. מי ברז שיקשקו. מרחוק נשמע קול פטיש המכה בברזל; מי-שהוא עומד שם בוודאי ומתקן מחרשתו. וניכר היה, שעוד מעט וכל השערים ייפתחו ובתוך האפילה העמוקה הזאת יקיצו החיים, ויחד עם קריאת הגבר יצא האדם לפועלו ולעבודתו.

בשעה ששמואל נתקפל תחת שמיכתו וחזר והכניס ראשו שמה, לאחר שהמעורר קראהו לעבודה, היתה ערה בו הרגשה ברורה שעשה מעשה שלא-כהוגן. שם באוּרווה הסמוכה לחדרו המתין העדר כולו לפת-השחרית שלו, והוא, הזן ומפרנס אותם, חייב היה לקום ולהאכילם. ובכל זאת לא יכול להתגבר על חפץ-שינה מוזר ותקיף ממנו. שמואל היה עייף מאוד. אמש שב בשעה מאוחרת מן העיר. הריצה ממקום למקום ומחנות לחנות הוגיעה אותו למדי, אולם בייחוּד הרגיזתהו התנגשות קטנה שהיתה בינו ובין אדוניו – מאורע שלא נתנהו להירדם הרבה שעות על משכבו. וכך היה הדבר:

מסוּבּל צרורות ושׂקים הלך שמואל כל היום אחרי אליהו בעל-הבית שלו. בדרך, באחד הרחובות, פגש אותם פקיד-המשובה.

– מה מעשיך פה? – שאל הפקיד, והיכּה בידו על שכם אליהו.

– לרגל העבודה באתי.

– יפה, יפה, אולם אני נחפז מאוד, ורק אלוהים הביאך לקראתי, תלך אל חנותו של הספרדי, תאסוף את כל חבילותי ותביאן אל מלוני.

אליה לא סירב. ניגש אל שמואל ורצה לשחררו מכל הצרורות שבידיו ועל שכמו.

– לשם מה? – שאל שמואל.

– כלום לא שמעת את דברי ה' ריבּנהאז?

– ומה לי ולדבריו?

– אלא מה? עלי ללכת?

– זה אינו נוגע לי.

– כיצד? כלום אינך מקבּל שכרך?

– אבל אינני משרתו של זה ולא נושא-כליו.

ה' ריבּנהאז שמע שיח-ושיג זה. פניו אדמו מכעס אבל הבליגו, והמתיק קולו:

– הנח לו, אינני אוהב רוח-מרד זה, ורק רעה ימיט עלינו. לך, אליהו, ועשה אשר ביקשתיך, כי נחפז אני.

והוא פנה לו עורף ונסתלק. גם אליהו הרכין ראשו ויצא אל חנות הספרדי למלא אחרי פקודתו של ה' ריבּנהאז. בדרך נתכווץ לבו, ומחשבות רעות תקעו ציפורניהן במוחו. תשובה מחפירה כזאת לא פילל לשמוע מפי שמואל. הרי הוא, שמואל, שקט כל-כך, נאמן, מסור, וממלא תמיד אחרי כל צו. זאת הפעם הראשונה השיב מענה סרבני ומורד כזה. “אינני משרתו של זה” – משמע, שאני, אליהו, אני משרתו ונושא-כליו, ושכמו נכפף יותר, ועינו הזעומה מלאה כעס וכאב.

בערב,בשובם הביתה, היה כבר חושך. בשעת הנסיעה עברה עליהם הדרך בשתיקה מוחלטת. אליהו ישב מרוּגז ומכוּנס בזיכונותיו. תמונות מעברו קמו לפני עיניו, הוא ראה את עצמו בעודנו בחור, חם-מזג, ראש המדברים, חופשי וגא. ומתוך האפילה נתרשמה תמונתו של שמואל היושב על-ידו והיתה לו עֵדה חיה על הימים ההם, ימים אשר לא ישובו עוד. מתחילה עוררו בו זיכרונות אלו רגשי צער. אבל מיד לקח את מקומם רגש אחר. הוא קינא בשמואל ושנא אותו: צעיר זה היושב עכשיו קרוב לו ומרפקו נוגע במרפקו, העומד תמיד לנגד עיניו ותובע, עומד ומחאה אילמת, אבל חיה וצורבת, בתוך פיו, עומד ומזכיר נשכחות, אשר כל חפצו של אליהו הוא, שלא יקומו לעולם לתחייה.

– יירקב!… יירקב גם הוא, יאבד, כשם שאבדנו כולנו – חלפה פתאום מחשבה רעה בראשו. והיא שנתנה מעט נוחם לנפשו הפצועה. ונולדה בו באותו רגע תשוקה עזה לראות את שמואל שחוח ומשועבד כמוהו.

העגלה עלתה על הכביש. עד מהרה התנוסס גן ביתו של פקיד הבארון מוקף חורשה של איקליפטוסים וברושים. השיטה פרחה, ואבק זהבה הפיץ ריח-בושם חריף ומהמם. אליהו הרים ראשו בזעם כלפי טרקלין זה, ובמוחו חלפה מחשבה מרה: כאן, כאן נחתם גזר-דיני הקשה. ושהתחילה העגלה יורדת, נראתה לָעין כל המושבה הקטנה שרבצה במדרון הגבעה. שתי שורות הבתים השלוחות שני קווים מתוך נקודה אחת, והדומות לזרועות פתוחות ומוכנות לחבק כל הנכנס אל תוכן, היו מוארות. קירבת אנשים הורגשה. גם הבהמות חשו את ריח אורוותן והרחיבו צעד. ואחרי רגעים מספר עמדה העגלה לפני ביתו של אליהו. הוא היה השני בסוף השורה הימנית. הגדר היתה פרוצה והשער רעוע, ועצי התוּת גדלו פרא בתוך גינת-הבית העזובה, המצמיחה לרצונה את הברקן, המרים גבעולו הירוק בין סבכי הקנים היבישים מאשתקד; והרי אליהו היה מן החרוצים שבאיכּרים, ואף-על-פי-כן דומה היה מדוֹרוֹ לחוּרבה עזובה ושוממה

כשעמדה העגלה ירד מעליה אליהו ונכנס אל ביתו, ואת שמואל השאיר בחוץ, שלא כמנהגו. והדבר היה לאות לשמואל, כי פני אדוניו אינם אתו כתמול שלשום. בלא-רצון התחיל לפרוק את כל הצרורות ולפַתח את הבהמות. הן היו צעירות, לא-למודות, ולא השתמשו בהן לעבודה אלא לנסיעה קלה. ובעוד שמואל עושה כה וכה, והנה אחת הפרדות נשתחררה, ובקפיצות ברחה דרך השער ונעלמה בחשכת הליל. הוא נדהם והיה אובד-עצות. דווקא עכשיו לא היה ברצונו, שיבוא לו מקרה זה. ועד שלא הספיק לצאת בעקבות הבהמה הבורחת, ואליהו נראה על המרפסת:

– מה אירע?

– לא כלום. “איילה” נשמטה וברחה.

– לא-יוצלח, ודאי לא סגרת את השער אחריך. ולמה אתה ממתין ועומד? צא ורדוף אחריה.

והוא הסב פניו ושב אל ביתו.

שמואל יצא החוצה, הקשיב והבחין בחשיכה. אבל לא נשמעו גם הדים רחוקים של שעטות הפירדה וגם צילה לא נראה. והתחילה אות הריצה מייגעת ללא-תכלית וללא-ידיעה, עיכּוב אנשים בשעת הליכתם וחקירתם, שוויון-נפשם של הנשאלים או מרי לעגם. שעתיים הלך מחצר לחצר, מגבעה לגבעה, נכשל באבנים, קרע בגדיו על יד חוטי הגדרות, עד שלבסוף, באקראי, בעוברו את הגורן, מצא אותה עומדת במנוחת-נפש גמורה וקוטפת בספיחה הירוק והעסיסי. הוא התגנב וקרב אליה בחשאי, שם רסן על צווארה ולכדה. ובדממה שבו שניהם הביתה.

בבית כבר עלו כל בני המשפחה על משכבם. הארוחה הפכה צונן, ושמואל מיהר לאוכלה ונתכנס אל תוך מיטתו. מחשבות רבות עברו בראשו. הוא חשב על אליהו. הרי ודאי לפני עשרים שנה היה כמוהו. גם הוא בא הנה חופשי ורענן ומלא-חלומות. עכשיו הרי לפניך רק חורבת אדם. ומי יודע, שמא לא בא שמואל1 אלא למלאות את מקום אדוניו. בעוד עשרים שנה יהיה גם הוא כמוהו אליהו ממש, אליהו בדורו… אבל סוף-סוף יגיעתו התחילה מתגברת על ההרהורים האלה, ושמואל נרדם וישן שנתו, עד אשר בא המעורר להקיצו.

– שמואל… שמואל… – קרא אליהו מן החדר הסמוך. איש לא ענה. נשמעה שוב חריקת המיטה. השמיכה התנועעה ומתחתיה יצא ראש שמואל, עינו הקיפו במבט תועה את הכול מסביב, סגר שנית עיניו ונשאר כממתין לדבר-מה. באותה שעה הגיע לאוזניו קטע-שיחה בין אליהו ואשתו:

– הנח לו, יישן עוד רגעים מספר, אמש איחר לבוא.

– בבקשה, בבקשה, אין זה נוגע לך. אדרבה, הרי לגאול את הארץ בא, ובכך הוא רוצה.

– כך, אליהו, אותה עצמך? לא היית כמוהו?

ברגע זה קפצו שניהם מעל מיטתם. אליהו עמד על רגליו באגרופים קפוצים וגער בזוגתו בקול לא-לו: “אין דבר זה נוגע לך, הבינות! אבל את אינך מבינה מאומה, לא מאומה! הבינות?” וגם שמואל קם על רגליו, מיהר ללבוש בגדיו ויצא אל האוּרווה להאכיל בהמותיו, שעמדו לפניו גועות וצוהלות.

*

החמה כבר זזה מאמצע השמים והתחילה נוטה לאט לאט מערבה. היום היה חם, והשמים – בהירים ושקופים. והאיכּרים, שבתחילת בואם בשדה היו לבושים בגדים חמים מחמת צינת הבוקר, התחילו מסירים בגדיהם מעליהם אחד-אחד, ועכשיו עמדו כולם, שרוולי כותונתם מופשלים, חסרי מעיל וחזייה כביום קיץ בשדות הקציר. בצעדים רחבים הלכו על יד מחרשותיהם, כפופים במקצת, ומפיותיהם נפלטו קולות שונים: קריאות-איום, קללות, דברי-חירופים, כל אחד על-פי הנוסחה המיוחדת לו. אלה היו קריאות-הזירוז לבהמותיהם למהר ולפסוע, להחיש את המלאכה. באוויר ניסר רעש ומפץ הרצועות. נראה צל של מלמד ארוך ודק, נתחב בבשר השור שאינו נענה לרצון אדוניו. בחיפזון נעשתה העבודה היום, כאילו חסו על כל רגע קל העובר לבטלה. עמדו בעונת זריעתה של החוּמצה, והימים קרובים לחג-הפסח. והאיכּרים ידעו יפה, כל סאה שתיזרע עכשיו ערכה סאתיים שייזרעו לאחר זמן, הרי אפשר יתקדרו שוב השמים בעננים והגשמים שוב יפסיקו את העבודה, ובינתיים הולך תור הזריעה ועובר ורוחות-קדים ממשמשים ובאים; והרי השעורה גבהה, ובמקומות בודדים ניכרים כבר סימני שיּבוליה השׂעירות. והמחרשות רצות ושבות, מתנועעות במהירות וקלות כסירות בים שקט. האדמה תחוחה, כי זאת הפעם השלישית שהמחרשה הופכת ברגבים אלה. וצמדי הבקר עולים ויורדים בלי-הרף. המעניות הולכות וצרות ושקי הזריעה הולכים ומתרוקנים. וגם העצלנים שבאיכּרים רוח אחרת אתם היום. כאילו החמה ממעל עומדת ומדרבנת את קהל העמלים הזה בחניתותיה הננעצות עמוק בגבם הכפוף ומזרזת אותם ומאיצה בהם.

במשנה חריצות עבד היום אליהו. מכבר הימים נחשב הוא לאחד האיכּרים החרוצים והמסורים למשקו ביותר. תמיד ידיו מלאות עבודה. וגם בחודשי תשרי ומרחשוון, בשעה ששאר חבריו יושבים על מרפסותיהם ומפהקים מתוך בטלה ושיעמום, יוצא אליהו אל שדהו, מסקלו, מנקה אותו, ועוקר שורשי הצמחים הרב-שנתיים, אטדים ושרידי שיחים המעכבים ומכבידים על העבודה המתוקנת. ואמנם פרי עמלו נראה לעין. בעוד חלקות השדה של חבריו עזובות ומכוסות אבנים, חלָקָה ומשובחת חלקת שדהו של אליהו. רק בצִדֶיה נראה ציבּוּר גדול, אוסף כל האבנים שהיו מקודם מפוזרות על פני השדה כולו. ועכשיו הוא צועד בנחלתו עם צמד הבקר שלו ופותח תלמיו. הוא הולך בראש. ג’לילה, ערבייה צעירה, פוסעת ומַלקטת אחריו. סלסלה מלאה זרעוני חומצה על ראשה, ומדי פעם בפעם היא מוציאה מלוא חופנה מהזרעים האלה, משליכה אותם אל תוך חריץ התלם הפתו אחד אחד, כאדם המרצה מעות לחברו, וכך היא משאירה אחריה מחרוזת זהב צרופה מגרעיני חומצה. אחריה הולך שמואל עם צמדו, וכנף מחרשתו מחפה על הזרעונים הנופלות מבין אצבעות ג’לילה בעפר התחוח, הדשן והמורטב מי-גשמים.

פני אליהו, הגרויים תמיד, נתרככו. רואה הוא את המענית והיא הולכת וצרה ודעתו נחה עליו. הנה עוד אמות מספר, עוד סיּבּובים אחדים, והוא יפלח את התלם האמצעי, ישר, מתוח כמיתר, ואשר עליו תמיד גאוותו, והחלקה כולה חרושה וזרועה עד תומה. ודווקא ג’לילה, העליזה תמיד, הולכת היום ופניה זועפים במקצת. מַפנה ראשה מדי פעם בפעם לאחוריה, זורקת אל שמואל מבט חם ותבעני, אבל ראתה שאין הוא שׂם היום לבּוֹ אליה, והיא מתרגזת ומאבּדת מנוחתה רגילה היא בכפרה, שהבחורים ישאו עינם אליה ויתאבקו בעפר רגליה. “גאים הם, מוסקובים אלה”, אומרת היא בלבּהּ, ושוב היא מפנה ראשה הסגלגל לאחור, ושוב תקווה נכזבה. שמואל הולך כל היו ועיניו שקועות בקרקע. כל מחשבותיו נתרכזו בזרעונים מזהיבים אלה, שהוא מצניע אותם בכנף מחרשתו. עוד מעט והשדה חרוש, ניר ישר, שתלמיו נשענים וסמוכים זה אל זה, כקמטי גלים בכינרת ביום קיץ שקט. ובחיקם חבויים זרעונים אלה אשר יכּו שורש, יציצו ויכסוּ את כל האדמה במרבד ירק רך ומכסיף קימעה, ועד מהרה גם ייתנו פרי למכביר.

– אל אלוהים! – חלפה מחשבה בלבו – הייתכן, שעבודתי ועבודת האנשים שקדמוני תאבדנה לשווא? והייתכן, שאגלי זיעה אלו, שאני בעצמי הפכתי עליהם עפר, יאבדו גם הם ללא-תועלת? הייתכן? –

פתאום נשמע “אוֹ-הוֹ” ממושך יוצא מפיו של אליהו. הראשונים, שקלטו קריאה זו, היו השוורים, נטו ראשיהם למטה, נרתעו קצת לאחור, העול השמיע חריקתו ועמדו על מקומם. ג’לילה, שחיכּתה זה מזמן להפסקה זו, זרקה במהירות את שארית החומצה שבידה הורידה את הסלסלה מעל ראשה, ומיד היא ישובת ורגליה מקוּפּלוֹת תּחתּיה על האדמה ונחה. היא יושבת ופוזלת בעיניה החרידות לשמואל ההולך וקרב אליהם. וכשהגיע צמדו אל המקום הזה, נזף גם הוא בשווריו ועיכּב מחרשתו.

אליהו ניגש אל צמדו של שמואל, והיכּה בידו על עורפם.

– יפה, “מקרין”, יפה יגע?

מקרין היה שור בריא בעל עיניים כחולות, וקרניו ארוכות ומסולסלות. הוא הביט בפני בעליו בעינו התמימה, שרבב לשון ארוכה וליקק את היד המושטת לו.

– ינוחו מעט השוורים – אמר אליהו – עבודה יפה עשו היום. – ובדברו מישש בכיסי מכנסיו, כמבקש דבר-מה. שמואל הבין, שבחפץ אדוניו לגלום לו סיגארה, והרי נשאר מעילו של אליהו על-יד העגלה, ושם גם היתה קופסת הטאבּאק שלו; שמואל פנה אפוא ללכת ולהביאה לו. הרגיש בזה אליהו והקדים ונתן אות לג’לילה. היא קמה בעצלות, ובצעדים מדודים, עקב בצד אגודל, יצאה למלאות את פקודת אדוניה, ובלכתה היא מראה את כל גמישות גופה, תנודתו וכל עורמת בשרה הצעיר.

ושוב נראה לשמואל כי פני בעליו נעשו רכים ונוחים. שערות גבינים הסבוכות הורמו, והעין האירה מתחתם בטוב-לב. בינתיים שבה ג’לילה והביאה את הקופסה. אליהו ישב על גל האבנים שבפאת שדהו, גלם סיגארה והושיט את קופסתו לשמואל, אבל בתוך כדי הושטה נזכר שאינו מעשן, והוסיף מתוך צחוק:

– שכחתי, אינך מעשן, מקמץ אתה בהוצאות, רוצה לאסוף הון בארץ.

והוא צחק בצחוק טוב. עשן אפור התאבך מבין שפמו, התרומם ונעשה שקוף והתנדף באוויר הצח. אליהו עישן את הסיגארה בטעם מיוחד, בעקשנות, וכל גל עשן, שיצא מתוך פיו היה לעננה כבידה. ניכר היה, שרצונו הפעם לדבר על עניינים שמתוך ערפל זה נקל לו יותר לנגוע בהם, אלא שלא ידע איך לפתוח ולתת מוצא להם. ושרתה שתיקה כלואה רגעים מספר.

– הרבה עבודה עשינו – הפסיקה שמואל.

אליהו נאחז בדבריו וענה:

– הרבה, מעט, הרי בעצם אין הפרש בכך. הכול ילך לאבדון. עד ראייה אתה, תמיד אנו יחדיו, טוענים עלינו: נרפים אנו. והרי עיניך הרואות. עובד אני, ללא מנוחה. ומה חלקי מכל עמלי זה? בני הלומד בקוליג' בבירות מבקש נעליים, נעליים אינן מותרות, ואין ידי משגת לקנותן לו.

דברי אליהו יצאו חטופים ומקוטעים מתוך פיו, ונפלטו יחד עם גלי העשן. הוא המתין לתשובתו של שמואל. היא לא באה. ושוב שלטה שתיקה רגעים מספר, כבידה מן הראשונה, אבל הפעם הפסיקה אליהו עצמו:

– וכלום אומר אתה, שאיני יודע מה בלבך? יודע אני יפה. בני בבירות… דורש כסף… ולמה אין בני זה עומד יחד עמי על יד גל אבנים זה? ולמה ישובת בתי נחמה ועוסקת בבית בכל מיני רקמה של הבל, ולמה אינה באה במקום ג’לילה זו? אמור, לא כך היא מחשבתך עתה?

שמואל שתק גם הפעם. אמנם כך היתה מחשבתו, אבל לא היה ברצונו לצער את אליהו. אולם ג’לילה, בשומעה את שמה יוצא מפיו של בעליה, התעוררה מנמנומה ומהרהוריה העצילים, והתפארה בלבה, שבוודאי טובות משמיע עליה אליהו באוזני שמואל. היא התחילה מיישרת חלוקה, מתקנת את הסודר שעל ראשה, והשתדלה למשוך את העיניים בתנועותיה על הווייתה. ובלבה אמרה: הרי פרצופו של פועל זה כפרצופם של בני-ערב ממש, אותו השׂיער השחור, אותם הפנים השזופים, ואותו המבט של העין הכהה, אולם גאה, גאה הוא מוסקובי זה!

– שתקנים אתם, צעירי רוסיה – קרא אליהו ברוגז – נזהרים אתם מפנינו כמפני מוסרים-למלכות. שם, באסיפותיכם, נפתחים פיותיכם, אבל לפנינו אין אתם רוצים. מעיין סתום. מתגדרים עלינו, הנרקבים, מקבלי התמיכה. אבל כלום לדיבּוריכם אנו זקוקים? כלום אין הבוז אלינו מבצבץ מכל תנועה שלכם? כלום שתיקה זו עצמה אינה מעידה יפה על היחס שלכם אלינו? וגם ברגע זה אתה אומר בלבך: לכאורה מדבר אליהו זה כבן-אדם מבין-דבר, ומחר, כשיאמר לו פקיד-הבּארוֹן: כרע ברך לפני, ומיד ימלא את פקודתו. אמור שמואל, אל תכבוש דבריך, רגילים אנו בכמו אלה.

אליהו ירק במלוא-פיו: שפתיו נכווּ כמעט מן הסיגארה שכלתה. הוא זרק אותה בכעס, גלם חדשה, הדליקה והוסיף לדבּר דבריו:

– רגילים אנו! כאילו מששת ימי בראשית נוצרנו לשמוע רק זלזולים. והרי היו ימים, שלא יכולתי, שאוזני לא קלטה גערת אדון, שאל ויגידו לך.

מסתכל אני לפעמים בך ובכל מעשיך, והרי אתה מזכיר לי את אליהו, לא זה, שאתה רואה לפניך עכשיו, אלא אליהו מאז לפני עשרים שנה…

הוא הפסיק רגע, כמעורר נשכחות, והמשיך:

– צעיר באתי הנה, מלא שאיפות וחלומות, מעיירה קטנה, בגיל של שבע-עשרה שנה באתי לארץ השוממה הזאת. שנים אחדות התגוללתי כמוך היום, הפקידות של אז לא היתה צנועה ועצורה כבימינו אלה. זאת היתה פקידות-בארונית מתהוללת, מתגנדרת, מכניעה. ואף-על-פי-כן היו ימים, והיה כוח בידי לעלות אל לשכת הפקיד ולהכות באגרופי על השולחן, עד שצילצלו כל הכלים עליו. הרי נרדפתי שנים רבות מפני מרדי. שאל ויגידו לך. אולם למה אכביר מלים. רווק אתה. רווק ציפוֹר דרור הוא. אינך יודע מהו עול, ואחריות מהי. והרי לא יכולתי להיות כל ימי חיי תלוי בכל משגיח ספרדי גס ומעליב. והרי לא לשם כך באתי הנה. ואז באה האיכּרוּת. הכול קיבּלו וקיבּלתיה גם אני: בית, חלקת שדה ואָדנות על עצמך.

זכורני, בהיותי עוד פועל, לפני עשרים שנה, חרשנו בשדה כעשרים בחור יחד. פתאום ראינו, הפקיד דוהר על סוסתו כחץ מקשת וקרב אלי. כמעט שרמסתני הסוסה בפרסותיה. ומיד התחיל לחרפני על לא-דבר. הנאה יתירה היתה לו להרעימני, כי ידעני כאחד הבועטים בו. דמי קפא בעורקי. כל חברי עמדו ושתקו. אחר נשמטו אחד אחד. נשארתי לבדי. והוא מחרף בצרפתית ובז’ארגון נלעג. רעד עבר בכל אברי. המַלמד שאחזתי ביד היה כבר מורם ומוכן להינעץ בלבו של שפל זה. אבל באותו רגע קמה לפני תמונת ביתי. שם בבית-האבנים יושבת אשתי, שאירשתיה לי לפני שנה, ומיניקה את בנה הפעוט – זהו בני, הלומד כיום בקוליג' של בירות – ואז בלי משים נטה המלמד הצדה, ננעץ בבשר השור, ואני ברחתי עם מחרשתי כשאר חברי בשדה.

ואז ידעתי כי עבד נרצע אני.

פרצופו המקומט של אליהו נתכרכם ביותר. ועינו הכהה שלחה עכשיו זיקי אש, שרידיה של האש, שהתנוצצה בעיניו לפני עשרים שנה. וברק זה זר היה לפנים אלה, שנתמעכו ונתנוונו כל כך, וג’לילה ישבה ועיניה לטושות מרוב תימהון ופחד נסתר. פעם הביטה על שמואל היושב בראש מורד ומקשיב בעצב, ופעם על אליהו המתרגש. מעודה לא שמעה אותו מרבה כל כך בדברים ומרים קולו במידה כזו. והשוורים כאילו הרגישו, שעכשיו אין איש משגיח בהם, והתחילו על-כן לטייל ארוכות וקצרות על-פני השדה החרוש, ודרשו אחרי קלח עשב רך ועסיסי. רק השמש, שמש מזרח זו, שהיתה עדת ראייה לכל המאורעות אשר עליהם סיפר אליהו, לא מצאה חפץ להתעכב במהלכה ולהקשיב לשיחה זו. דומם ירדה ושקעה בין רגלי ארגמן מתלקחים ימה-ימה.

ופתאום הוסיף אליהו, בקול נמוך ושבור, כאילו היה נוגע בכל עומקו של הפצע:

– בו בערב נקראתי אל לשכת הפקיד. הוא דיבר עמי. כאילו לא נפל דבר ביני ובינו, ואמר לי:

– רכּבי התפטר, סחו לי, שאתה יודע לנהוג בסוסים ולהשגיח עליהם, תמלא את מקום הרכּב ההולך.

אני סירבתי. משׂרת עגלון אינה משׂרה נעימה. ביארתי לו, שאני בעל משפחה, ואיני יכול לשהות כל הימים והלילות בדרכים ולהשאיר בני-ביתי לבדם.

– אין אני מכריח אותך, אולם דע לך, שאין לי עבודה אחרת עבורך, הברירה בידך.

ושוב קמה לנגד עיני משפחת-ביתי. ולי אין כול. והארץ קטנה ושוממה. וכולה ביד פקידות עריצה זו. הרכנתי ראשי, וקיבּלתי את ההצעה. וברדתי את המדרגות חשתי אמנם, כי יורד אני. להיות עגלונו של הפקיד, להמתין לו בכל מסדרוני המלונות, להיות שליחה של אשתו, להיות תמיד נכון לכל קאפּריזה שלה – רעדה אחזתני לזכר כל אלה. אבל לי אין כול.

ואחר כך התחילה שלשלת ארוכה של סכסוכים ופגעים. המשפחה גדלה בכל שנה נפש נוספת. באה האיכּרות כמלאך מושיע. והנה שנות-בצורת, דבר-בהמות, מחלות-ילדים, קדחת, כאב-עיניים, צרות בלי גבול ובלי הרף. וכך חלפו הימים. ועתה זקנתי, עייפתי. עובד אני מתוך הרגל, אבל אפסו הכוחות, כך אפסו ואינם.

ואליהו קם והפסיק דבריו.

שמואל הסתכל בו מן הצד ואמר בלבו:

– חורבה, אבל חורבה קדושה!

וגם הוא קם אחריו.

וכאשר הזכירה אותם ג’לילה, שהיום רד ועת לשוב הביתה, ואליהו התחיל גומר עבודתו במהירות, מזרז את שווריו במלמד שבידו ודוקרם בלא-רחמים – הלך שמואל אחר מחרשתו בצעדים מאוששים, ושוב לבו מהרהר על הזרעונים האלה, שהוא מכסה בכנף מחרשתו, ומוחו חוזר בלי הרף על מחשבה אחת:

– הייתכן, שעבודתי ועבודת האנשים שקדמוני תאבדנה לשווא? וכלום אלה אגלי הזיעה, שאני הופך עליהם עפר, יאבדו ללא תועלת?

הייתכן?


  1. “שמאול” במקור המודפס, צ"ל: שמואל – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!