רקע
שלמה צמח
שמעון גמל
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הקרן להוצאת כתבי ש. צמח; תשכ"ו

היתה שנת ברכה, ובמושבה לא היה הדבר מוטל בספק: לאחר שתיגמר הגורן כשורה, ובכיסו של שמעון יקשקשו תריסר נאפוליונים של זהב, יזכה סוף-סוף לכנוס את נעמי, ריבה זו שהוא מחזר אחריה זה שלוש שנים בחשאי, אל ביתו ואל נחלתו. אמנם ריננו אחר בת האכסנאית שנתנה עיניה באחר, בחיים, איכּר כבן ארבעים וגרוש מאשתו הראשונה, תקיף המושבה ובעל-נכסים, ושקנה לו שם בין האיכרים בשני סוסיו האמיצים, אבל תושבי הכפר לא נתנו אמון בשמועות אלו, וראו אותן רכילות של אותם צרי-העין, שאינם יכולים לעולם לראות בטובתם של אחרים.

אבל כשנתפרסם הדבר כוודאי גמור שחיים מתעתד בקרוב להכניס את נעמי תחת החופה, נראתה השמועה זרה ומפתיעה והיתה לנושא השיחות כל היום; ובכל מקום, בשדה ובבתים, דיבּרו רק על מאורע משונה זה. ולאחר הצוהריים, בבוא חיים עם קרונו ועם סוסיו האמיצים הגורנה, היה בעיני הבחורות והבחורים שהיו מתעסקים שם כחדש ומלא-עניין. כל העיניים נתלו בו, ורמזים וסקירות-חשד עברו ממדושה למדושה; פה ופה גם נפסקה העבודה, כדי להסתכל בחיים הפורק עמירו מעל הקרון.

אחת הריבות לא הבליגה על התמרמרותה ופנתה אל הבחור העומד על ידה:

– בוא וראה, כמה צבועים הם בני-אדם! תמיד הלא הגינה עליו, תמיד צידדה בזכותו של שמעון, ואף-על-פי-כן ידו של חיים על העליונה, והרי…

אך הבחור הפסיק את דבריה:

– כלך לך! הוא עצמו חייב בדבר, לעיניו נעשה ולא מיחה. יש לחיים כאן אחים ואחיות והוא סועד דווקא אצל הפונדקאית ובכל יום לפנות ערב שבה נעמי על קרונו אתו יחד משדותיו, והוא רואה ומחשה, אמנם שם זה נאה לו – “גמל”, פשוטו כמשמעו.

שמעון שעמד בקירבת המתווכחים, ושלא נזהרו כלל בדבריהם מפניו, שמע קטעי שיחתם, וראה זיקי אש אדומה מרקדים לפני עיניו. עלוב ונכלם עמד וחש גועל לעצמו. היה בחפצו לעזוב מקום זה מיד, אלא שחשש שמא ימשוך עליו את העיניים, ולכן נשאר זמן-מה עוצר ברוחו ומחטט בערימת הבר שלפניו. אבל עד מהרה, לאחר שהגורן שבה אל צורתה הרגילה והאיכּרים שקעו שוב בעבודתם, נשתמט ויצא כשהוא מתחכך סביב המדושות, והתחיל עולה אל המושבה.

הוא התהלך לאיטו, צעדיו מדודים, שחוח קימעה, גופו שלוח לפניו, כאדם הצועד אחרי המחרשה על אדמה תחוחה. כך עשה דרכו בחשאי עד ביתו. ובהיכּנסו אל החצר הריקה והשוממה, שתרנגולות מרוטות-נוצה בלבד חיממו בה את עורן החשוף בגל האשפה לאור השמש, עמד רגעים אחדים תוהה ומהרהר, ואחר ניגש אל שער מדורו. שמעון היה צעיר גבה-קומה, כבן עשרים וחמש, בעל גרם ובעל אברים. צדו השמאלי היה בולט במקצת מרוב כפיפה ועבודה, ובפרצופו ניכּרים היו אותות רישול ושיעבוד. שם-הלוואי “גמל” נזדווג אל שמו עוד בהיותו נער, ואיש לא זכר כיום את ממציאו. אבל כּינוי זה היה הולם אותו. מבנה גופו האיתן והגבוה ואותה הבעה מיוחדת במינה של כל הוויתו, הבּעה של כניעוּת, רפיון-רוח, רוֹך וּויתורים – כל רושמם של בהמת-משא כבידה, למודת-עול ורגילה במשמעת.

שעה יפה עמד על-יד השער מתוך ציפייה רבה כחייל על משמר. פעם בפעם היה מוציא ראשו החוצה בזהירות, מסתכל בכל אשר מסביב לו באחת מעיניו, והוא קופץ את אגרופיו המכונסים בכיסיו וממלמל לעצמו:

– יפה, יפה הדבר… הפעם אַראה להם לכולם אַראה!

היה יום חם. הכפר שלפניו היה עוד בשעה זו קופא ושומם. תריסי החלונות היו מוגפים לאורך הרחוב משני צדדיו. שלם היה השקט. אין לא נע. דומה, כאילו פרחו להם החיים מתוך משכנות-אבן אלו ונסתלקו אל שדמות בר, בין ימי הקמה, ולא השאירו אחריהם אלא אותם הבתים המסכנים, גלי מצבות על קברי החיים. פתאום נשמעה חריקת דלת, וקולות פרצו מתוך הבית הסמוך. שמעון נזדעזע, עמד הכן, ואוזנו סופגת כל קול וכל הברה. הוא שמע קול רך, רועד במקצת, מתחנן, זה הקול המיוחד לבחורות צעירות, מכריז ואומר:

– אמא, אני יוצאת אל השדה, החום ירד.

והאם משיבה:

– יפה, תבואי יחד עם חיים.

והדלת הוגפה.

על המרפסת נראתה נעמי. היא היתה בחורה יפה, פניה מוארכות וקומתה למעלה מכפי שנותיה. עכשיו היתה לבושה שמלת פשתן לבנה ומגוהצת, ושתי צמותיה הידלדלו על שכמה והיו קלועות סרטים אדומים כביום חג. ובעוברה את סף ביתה והתחילה יורדת לאורך הרחוב, ונראתה בעיני שמעון לבושה פאר, חוגגת, מה שהבליט ביותר את גזרתה המתוחה והרעננה – תקפה אותו קנאה עזה. מתחילה קץ קפיצה אחת כמתכונן לרדוף אחריה, אבל מיד ניצח את עצמו ונשאר על מקומו, נושך שפתיו וממצמץ בעיניו, כבולע טיפה מרה. הוא עמד רגעים מספר כולו נרעד כחיה פצועה. והנה נצנצה מחשבה במוֹחוֹ. הוא הכניס את ראשו פנימה, אל החצר, עמד רגעים אחדים כבוחן דבר, ואחר עבר את מגרשו בריצה עד הגדר שמאחוריה. שם מצא את הפשפש נעול, בעט בו באחת מרגליו, נשמעה חריקה משונה של מסמרים חלודים – והפשפש נפתח לפניו. אז הרכין את ראשו ויצא מן החצר והתחיל פוסע פסיעות גסות, מדלג על הגדרות שמאחורי הבתים ומכוון דרכו ישר אל עץ-הבוטנים המסועף, שהתנוֹסס מזרחה למושבה. הוא הלך בקו אלכסוני ובמהירות רבה ולא חלפו רגעים אחדים והוא ראה את עצמו בצִלוֹ של האילן. כאן נתעכב ועמד. העץ היה רב-ימים, מסועף, ועל ידו נפרשו הדרכים לכל צד. שמעון בחר לו מקום-סתר בין הענפים העבותים והתחיל מציץ מביניהם אל המסילה, המתפתלת ובאה במורד המדרון. שום דבר לא היה ברור ומסוים לפניו. רק עלבון חריף אחד לחץ על חזהו. הוא חש שהגיעה השעה האחרונה, ועליו להביע את מחאתו על העוול ועל החרפה שממיטים עליו במעשה של ממש, ואם לאו – יהיה ללעג ולקלס בעיניה כול וגם בעיני עצמו.

נשמע קול צעדים. דבר-מה חם ניצת בקרבו. הוא נלחץ אל גזע האילן, מחבקהו ומתחבא בעבי בדיו, ולבו התחיל פועם בחוזקה. אל המקום הזה קרבה נעמי במהלכה הרגיל, הקל, הטופף, חצי גופה נטוי במקצת לאחוריה, ידה האחת מאהילה על מצחה, ושתי צמותיה משני עברי כתיפיה. דמו של שמעון נרתח והוא חש בהלמות רקותיו. רגש מוזר, חדש, תקיף ממנו ופרא, התחיל מתגנב אליו. נעמי היתה קרובה אליו מאוד. קפיצה אחת – והוא ייפגש אתה פנים אל פנים. והוא הוסיף לחבּק את האילן אשר בין זרועותיו, חיבּקהו בחוזקה יתירה כאילו היה עומד לעוקרו על שורשיו.

ופתאום, בשעה שנעמי היתה קרובה כל כך שרשרושי שמלתה הגיעו אל אוזניו, זינק שמעון כאנוס עלפי דיבּוּר פנימי ממחבואו, ובכל רוחב גופו האיתן סגר לפניה את הדרך וקרא בקול גס ומאיים:

– נעמי, להיכן?

היא נרתעה לאחוריה, ומפיה נמלטה צעקה קלה, שנפסקה באמצע. היא פתחה בגמגום:

– אתה הוא זה? אתה! שמעון!

ובעיניה הקורצות והמפלבלות תרה לעצמה מקום מפלט.

– כך, אני הוא זה.

אולם בדברים אלה לא נשמע עוד קולו הפרא והמאיים. ברגע קל אחד וכל אבריו נשתתקו, ומראהו היה שוב עלוב ומסכן. הוא עמד לפני נעמי בראש מוּרד כפושע, וידיו הארוכות נתלו מעל כתיפיו כאברים מדולדלים.

– הרי תכיריני – חזר בקול נמוך.

נעמי הטילה בו את עיניה הבּוֹטוֹת והמשתאות, מדדה חיש את כל גופו המרושל של שמעון, ומיד הכירה את השינוי שהתהווה בו. לפניה עמד שוב הבחור הרגיל, הנכנע, הוותרן, הרך כדונג, אשר שלוש שנים כסדרן היתה מושלת בו ומטה אותו לחפצה. וכלאחר יד ובלי חמדה, כאדם המסיר דבר מאוס מלפניו, זרקה לו דבריה, בהתאמצה להשתמט ולהמשיך דרכה:

– הרף ממני, איני יודעת, מה היה לך?

כצליף של אש פעלו הדברים על שמעון. שוב הוּרם ראשו וקומתו נזדקפה והטילה אימה. שוב נצנץ בעיניו ברק פרא. ובסננו בין שיניו המהודקות כל הברה והברה קרא לה:

– נעמי! למה רימית אותי? אני רוצה לדעת!

היא נבהלה שנית, ניסתה להשיב ולטשטש טענותיו:

– מי רימה אותך? מה אתה סח? שמעון!

אבל הוא נתן לה לדבר, לא שמע גם את דבריה, ובקול לא-לא געה:

– איני רוצה, איני רוצה! יודע אני, יודע אני, את תהיי של הלזה, לו יש כסף רב, סוסים אבירים, יש הכל, ואני, ואני…

והוא פסע לקראתה פסיעה אחת, תפס את ידה והתחיל מושך אותה אחריו בכוח. היא התנגדה לו, פרפרה בין זרועותיו. אבל ידו של שמעון היתה חזקה, חזקה מאוד… באותו רגע נראתה עגלה בשיפועי הגבעה שמאחוריהם. נשמע ברור קול שקשוק האופנים בהסתובבם במהירות מעל המורד. שמעון נרעד, וידה של נעמי נשמטה כרגע במין כפיו, ושיכרונו פג. נעמי מיהרה להעיף עין בקרון הקרב, הכירה אותו מרחוק, ורוחה שבה אליה:

– לעבור תנני! גמל!

זאת היתה הפעם הראשונה בחייה אשר מלה זו עברה את פיה. שמעון התחלחל ועיניו מלאו דם. הוא הרים אגרופו להורידו על קדקדה. אבל היד נשארה תלויה באויר ולא ירדה. רגע אחד עמד לפניה אובד-עצות. אולם מיד התאושש, שלח אליה מבט מלא בוז, נטה הצדה, ובפסיעות רחבות שב אל המושבה בדרך-המלך.

היה כבר סמוך לשקיעה, והחמה שילחה את קוויה באלכסון על שיפוּעי המושבה. פה ופה נראו קרונות מתנהלים לאיטם אל הכפר ומשאירים אחריהם ענני אבק. האוויר נתמלא קולות רחוקים וקרובים, ובמבואות המושבה התחילו החיים להתעורר מחדש. ריח חריף של תבשילים מתובּלים נתמזג יחד עם ריחות השחת והדשאים התוססים והמתייבּשים, והנשים רצו עסוקות ממקום למקום.

שמעון עבר את הרחוב ולא התבונן אל הנעשה מסביבו. לאיכּרים שבאו לקראתו לא הקדים שלום, ובכל פעם נפנף בידו מעל ראשו כמבריח יתושים מעליו. ובהיכנסו אל חדרו, עייף ונרגז, הגיעה כבר החמה לראשי האילנות, והצללים התחילו מתמשכים ופורשים ממשלתם. הוא לא הדליק נר, צנח על מיטתו ושכב קופא ומאוּבּן. בחוץ גברה החשיכה, ושלוות-רוחו של שמעון שבה אליו לאט לאט. כל המאורע התרחק, ניטשטש והתנדף בתוך ערפלם של הרהורים וזיכרונות, שבאו אליו דחופים ומבוהלים ומילאו את כל לבו. ועד כמה שיגע לצמצם את מחשבותיו ולהפנותן אל דברים אחרים, הן שבו בכל פעם התרכזו בהרהור אחד שלא עזבהו לרגע: התבוא נעמי, כדרכה תמיד, לקוראו לארוחת-הערב?

זה שלוש שנים כסדרן, מיום שמת עליו אביו, והוא מתאכסן בבית אמה של נעמי, רגיל הוא לשמוע זו הדפיקה הקלה והזהירה בתריס חלונו ואת שלוש המלים הבאות אחריה:

– שמעון, הרי תיכּנס!

ותמיד נדמה לו, כי שמו יוצא מפיה של נעמי בהטעמה מיוחדת, ספוגה חמימות וחיבּה; נדמה לו כי בקול רך ואימהי זה נשמעת לו קירבה, הבטחה לעתיד. והדבר היה לו להכרח-חיים. בכל לפנות-ערב חיכּה שמעון בכיליון-עיניים ומתוך חרדת-נפש את רגע בואה. ואפילו גמר מלאכתו בהקדם, מעולם לא היה הולך אל סעודתו מעצמו. בכוונה תחילה היה נשאר בחדרו, נשען אל אדן החלון ומצפה באי-סבלנות מתוקה, עד שהוא שומע את קול צעדיה הקריבים ובאים ואת זו הדפיקה בתריס החלון, ואת קולה הקורא:

– שמעון, הרי תיכּנס!

קול דפיקה בדלת חדרו העיר אותו מהרהוריו. בלבו ניתקה נימה. הוא ידע ברור – לא נעמי המתדפקת עליה. הוא נתן רשות-כניסה, ובפתח נראה ראשה של הפונדקאית, פרוע, מבשׂר רעות, והיא אמרה לו בחטיפה:

– הרי הכול כבר מסובּים, ואני צריכה לחזור אחריו כאחרי תינוק, על הפתחים עלי לסובב.

– אני בא – ענה שמעון בקול ניחר.

– אבל תיכף ומיד! –

והדלת הוּגפה.

שמעון קפץ מעל משכבו כנשוך עקרב. הכעס הֵחֵם את לבּוֹ ודמו פרץ ועלה והיכּה ברקותיו. כוס עמדה קרובה לו – תְפסהּ והשליכה לפניו והיא התפוצצה לרסיסים, ואחר התחיל מהלך בחדרו כחיה פצועה בסוגרה, ומלמל לעצמו:

– יפה, יפה, עתה אַראֶה להם! לכולם אַראֶה!

ויצא מחדרו.

בבואו אל האכסניה, ישבה כבר כל החבורה סמוכה אל השולחן. הפועלים היו ערוכים לשני צדי השולחן, פשוטי-מעיל, ראשיהם מוּרדים, פרצופיהם השזופים נתונים בתוך קערות המרק שלפניהם, והם עטופים אד חוורוור העולה ומיתמר מתוך התבשילים החמים. בואו של שמעון התמיה את כל הנאספים. כל הראשים הוּפנו אליו, והוא הכּיר על פניהם אותות השתוממות ולעג, כאילו היו אומרים את מחשבתם בקול: כמה אדם זה לא חולה ולא מרגיש. וגם חיים, היושב מן הצד, מכוּוץ כקיפוד, כאילו עלבון הוא לו שהעמידוהו בשורה אחת עם שמעון, ושניהם היו לנושא אחד של שיחות הכפר – גם חיים לא יכול להתאפק על תימהונו והסתיר בת-צחוקו באגרופו. אבל שמעון לא השגיח בכל אלה. פניו היו דווקא עכשיו גלויים, ומבטו סקר באין מעצור סביבו. ודבר זה עוד הגדיל את המבוכה ואת ההשתוממות. את נעמי לא ראו בחדר. הפונדקאית בלבד היתה היום משַמשת לפני אורחיה. ושמעון ישב במנוחה אל השולחן מקומו הקבוע, וכשהגיע אליו תורו, נתן אות לפונדקאית להביא יין.

בחדר שרתה דממה. הלעיסות והלגימות נעשו תכופות ומהירות יותר. שתיקה זו ואכילת-חיפזון זו בישרו את הסערה הקרובה. ולאחר שעשו רצונו של שמעון התחיל הוא 1מוזג כוס במתינות, קם ממקומו, מכּה בכפו על השולחן, משתיק את המסובים, וקורא בקול:

– אני מרים כוסי לחיי הזוג שלנו, נעמי וחיים, יבלו את חייהם בנעימים!

ועד שהספיקו האנשים לתת דין-וחשבון לעצמם על הנעשה, ראו את שמעון מניח מקומו בקומה זקופה, ומשאיר אחריו דברים אלה:

– ועכשיו אני מזמין אתכם לשמח חתן וכלה!

והוא יצא את חדר-האוכלים בצעדים מאוששים.

בעוברו לפני חלון הבית ראה את כל הנאספים עומדים באמצע החדר, מנועעים בידיהם ומדברים יחד בקול רם. גם נעמי היתה ביניהם. חיים עמד מן הצד כהלום-רעם. והפונדקאית הרימה יהיה כלפי מעלה, ופיה הפעור הרבה לפלוט מלים במהירות גדולה.

שמעון לא נתעכב ושב לביתו. שוב השתרע על משכבו בתוך חדרו האפל. ובלבו רתחה חמת-נקם – –

תרנגול ראשון קרא בחצרו, ושמעון קפץ ממקום משכבו וצחוק רע עיוות את פניו הרחבים. קמט עמוק התמתח באלכסון על מצחו ואבד בין שערותיו הפרועות. והיתה בקמט זה הבעה עצורה וחבויה שהכריזה על המבוכה הגדולה אשר בנפשו, מתחת מסווה של אומץ-רוח ושקט מעוּשים. הוא הוריד את הרובה מעל הקיר, הזדיין בו, ואחר ניגש אל אחת התיבות שבארונו, הוציא משם מלוא-קומצו פִתיוֹנוֹת זעירים, שהאיכּרים משתמשים בהם במלחמתם עם עכבּרי השׂדה, שׂם אותם בכיסו, התעטף במעילו ויצא החוצה.

היא ניגש תחילה אל שער ביתו והקשיב. לאוזניו הגיעו הדי דיבּוּרים, והוא הכיר את קול חיים ונעמי, היושבים על מרפסתם, כדרכם בחודשים האחרונים, מגלים אחד לרעהו את מערכי-לבם על עתידם המשותף. לא פעם עמד שמעון בפינת שער זו ואוזנו קולטת קטעי שיחותיהם. הרי זה היה דרכו ערב-ערב משך שבועות רבים. אך הפעם לא הרגיש, כמו תמיד, את הכאב העמום בלב. עכשיו נרתחו כל דמיו בקרבו וצעקו נקם. הוא הפנה את ראשו ועבר בצעדים שקטים את חצרו, הלחית דרך הפשפש הפתוח, עמד בקרפפו והבחין בחשיכה. היו חצות-לילה וסוף חודש. בכפר שרתה שלווה כבדה. אף נביחת כלב לא נשמעה.

ושמעון התחיל צועד הלאה, נדחק אל חוטי הגדרות וממשמשם בחודי אצבעותיו הרועדות. פתאום עברה צמרמורת על כל גופו. נדמה לו, שהוא שומע קול צעדים היוצאים בעקבותיו. הוא הפסיק את הילוּכוֹ. נחיריו רעדו והתרחבו כנחירי סוס, בהריחו קירבת נחש. באוזניו היה שאון רב, וקומתו נצטמצמה בחשיכה. אבל מסביב היתה דממה. רק את הלמות לבו בלבד שמע באוזניו.

והוא המשיך דרכו בפסיעות גסות.

מאחורי אחת החצרות נתעכב, כרע על ברכיו, שם אוזנו על חור המנעול שבדלת והקשיב בהתאמצות רבה. מבפנים לא היה איש. נשמעו רק לעיסות הסוסים העומדים אל ערימת החציר ואוכלים אותו לתיאבון. אז הוציא שמעון מתחת בגדו פצירה קלה והתחיל מטפל במנעול. מדי פעם בפעם היה מפסיק בעבודתו, בוחן את הנעשה מסביבו, וכל חריקה היוצאת מתחת הפצירה מעבירה רעד בכל אבריו; הוא הוליך והביא את הפצירה בזהירות, לאט לאט, אבל היה מהדקה בכל כוחותיו העצומים. פתאום נשמעה דפיקה. שמעון פסע פסיעה אחת אחורנית, יש הוריד את רובהו מעל שכמו ועמד כמצפה. כמה רצה, שהוא, חיים, יקום לפניו ברגע זה. דחיק אחד – וחסל.

אולם איש לא בא. ניסרה באוויר גניחה חדה, והפשפש נפתח נפתח לפניו, המנעול היה לרגליו, והכניסה לחצר בלי כל עיכּוּב. בצעד רחב נכנס פנימה, ובלי פקפוקים יתירים התחיל מבצע את מעשהו. מיד הריק מתוך כיסי בגדו את החַבּוֹת הזעירות, הוציא מתוך הערימה שלפניו מעט שחת, חילק אותה לשתי כריכות קטנות, שׂם בכל אחת מהן את הכדורים הקטנים וניגש אל הקרון אשר היו קשורים שני סוסיו של חיים. עוד בתחילת כניסתו חידדו הבהמות את אוזניהן והיו מתסכלות בעיניהן הגדולות מתוך חרדה רבה בפני אורח לא-קורא זה. ועכשיו, כשניגש קרוב להן, נרתעו שתיהן בבת-אחת לאחור, והקרון הזדעזע והשמיע חריקתו. דמו של שמעון קפא. רגע אמר לחזור על עקיביו. הביטה לקראתו עין גדולה וכחולה, זו עין-הבהמה התמימה, ארבה לו מן הצד והטילה עליו אימתה. אבל עד מהרה התאושש שוב. כוח אחר, שליט וחזק מרגשותיו אלה, ציווה עליו לכלות את מזימתו בלי חשבונות רבים.

הוא הגיש את כריכות החציר עד לחוטמיהם של הסוסים. הם הריחו בו, התעטשו ופנו הצדה. לאחר רגע קרבו שנית, שוב הריחו בחציר, פערו פיהם בלא חמדה רבה ואחזו בשפתיהם בעשבים המוגשים להם. ובו ברגע שנתרוקנה ידו של שמעון, מיד עקר רגליו ונס מפני מבטן התמים והשקט של הבהמות. הוא נתקל בשעת בריחו בבורות ובאבני-נגף שבקרפיפים, שערות ראשו נסתמרו, והוא איבּד את דרכו אל ביתו. ורק אחרי ריצה ותעייה של שעה שלימה הגיע אל חצרו. נכנס אל תוכה, נעל את הפשפש אחריו ובא אל חדרו. הוא היה עייף ומדוכא. בראשו לא היתה מחשבה אחת. כמו שהוא, לבוש בגדיו ומזוין רובהו, צנח על מיטתו, ואחרי רגעים מספר נפלה עליו שינה כבידה ועמוקה.

לאחר שעות אחדות הקיץ. חש תשישות-הכוחות בכל אבריו. איזו תולעת היתה מוצצת במחבואי-לבו ופניו היו כפני אדם שנזכר בחלום רע, והוא מבקש לשווא פתרונו. הוא קם, התמודד בעצלתיים, ורגעים אחדים עמד בלי נוע. רק בפינה נסתרת בלב שוב צף פחד מטושטש והיה מוצץ בלי-הרף. לבסוף יצא מחדרו, ניגש אל הפשפש והתחיל מסתכל בנעשה על פני הקרפיפים. השעה היתה עוד שעת שחרית. המזרח רק התחיל להתחוור. במרחק לא רב מביתו ראה חבורה של איכּרים עומדים וטוענים בהקפדה ומנועעים בידיהם. בקירבת החצר היו מוטלות שתי נבלות סוסים, ואנשים היו באים ובודקים אותן. נבלות הסוסים היו גדולות. כריסיהן נפוחה כחבית. ומסביב טיילו אנשים אחדים בראש מוּרד הנה ושוב, כמחפשים דבר אבוד. שמעון עמד רגעים מספר והסתכל בכל אלה, וכאילו לא בירר לעצמו את מה שעיניו רואות. פתאום שמע קול קריאה חזק. הוא הפנה את ראשו, וראה צעיר אחד רץ במהירות אל חבורת האיכּרים ובידו כובע. ובמעוף-עין ראשון הכירו שמעון, זה היה כובעו שנפל כנראה אמש מעל ראשו בשעת בריחתו ולא הרגיש בנפילתו, והכול היה ברור וגלוי לפניו.

מעבר למחיצה, מחצר הפונדקאית, נשמעה בכייה ארוכה. שמעון קרב אל הקיר והקשיב. צחוק משונה ריחף על שפתיו החיוורות לשמע בכייה זו. כאילו היה נהנה ממנה ומצטער עליה כאחד. אבל פתאום חש כאב חזק בראשו. קול נעמי הדק והגועה בבכי ננעץ בבשרו כסכין חדה. כמטורף רץ בחצרו, מכה באגרופו לימין ולשמאל, כמבריח את מי-שהוא מעליו, ואחר נמלט החדרה, נעל את דלתו, לקח את רובהו ועמד בכן.

באותו רגע נשמעו דפיקות וצעדים מבחוץ. המון פרצופים נדחקו בבת-אחת דרך הפשפש הצר והנמוך, חיים עצמו הלך בראש וקרא: היכן הוא! היכן הוא!

ושמעון ראה את האנשים מחפשים אותו בכל פינות החצר. הוא ראה את חיים מוציא צמד שווריו מהרפת, שוורים אלה, שנפלו לו בירושה מבית-אביו, ומכה אותם במוט שבידו, הך והך, עד זוב דם. דבר-מה התקומם בקרבו. הוא אמר להתנגד, להגן על בהמותיו. אבל שוב תקפוהו אותו פחד טמיר הצפון במעמקי לבו. קמה לפניו עין בהמה גדולה וכחולה, מימית ומתחננת. הוא נרעד כולו והידק את מַקוֹר הרובה. צליף של אש אדומה פרח לעיניו, הרובה נשמט מידיו ונפל –והוא עצמו אחריו.

כשנשמע קול המפץ בחוץ, הפנו כל הנאספים את ראשיהם אל חדר שמעון. הדלת נפתחה בכוח, והראשון שעבר על סף הבית נרתע לאחוריו, וידיו מורמות ומכסות פניו.

שמעון היה מוטל באמצע החדר בפישוט ידיים ורגליים. ראשו היה שקוע בתוך כרי קטן של גרעיני חיטה. רגליו העקומות והכבידות, שנתמעכו מרוב לישה באדמות שדותיו הרטובות, היו פשוקות, אחת לכאן ואחת לכאן. ומתוך החזה הרחב, שהיה עולה ויורד כמפוח, קולח ושותת דם חי וחם.

בחדר שררו אי-סדרים, וריח מחניק מילא אותו. על השולחן עמדה תיבה מלוכלכת. שיירי מאכלים וקליפות בצל התגוללו בכל הפינות. ועל טבלת שולחנו, המכוסה שכבת אבק עבה, היו חרותות באצבעו הגסה של שמעון, כעין כתובת על-גבי מצבה, ארבע אותיות מסורסות, כתובות ביד רועדת:

נ–ע–מ–י!

המלצות קוראים
תגיות