רקע
שלמה צמח
הקבר הראשון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הקרן להוצאת כתבי ש. צמח; תשכ"ו

הוא ישב וסיפר:

הבתים טרם נבנו, תושביהם טרם התאזרחו במקוֹמם, כי רק לפני שבועות אחדים הופקעה האדמה מידי בעליה הראשונים ועברה לרשותנו, והמערערים והבאים בטענות רבו מאוד. והיו מסתערים עלינו תיגרות-שכנים על סכסוכי גבולים לעתים תכופות והיו מסכנות את נפשנו. מסביב היה שומם, ורק אוהלי בדווים רחוקים נראו באופק. ועל אדמתנו התנוסס צריף קרשים מכוסה רעפים אדומים, והוא בולט בקומתו על פני הבקעה הרחבה והשטוחה, שהשתרעה משפות הירדן והלאה מזרחה, עד כמה שהעין מגעת, עד רגלי הגלעד הנישא והמוריק והעטוף בחורף אדים סגוליים, ובימי קיץ בהירים הוא מטולא בכתמי צללים כהים.

בצריף גרנו אנו וכל אשר לנו. שני שלישיו הוּקצו לבהמות-העבודה והנותר לנו. ומעון זה, ששימש רק מלון לילה, היה מלא חבילות וצרורות, כרים וארגזים, מחצלות ורובים. ומן הצד, במקום שעמד מזנון מלא אוכל וקדירות ומכונות-פרימוּס ושאר כלי-בישוּל, היתה מחיצה קטנה כעין צורת פתח מכוּסה וילון אפור. מאחוֹרי אותו וילון ישבה שלוֹמית בת-משק ביתנו, הבחורה האחת שהיתה אתנו, בת-חיל, שלא ידעה פחד ודאגה. היא היתה עלמה צעירה כבת עשׂרים, ולא שלומית שמהּ מבית-אביה. מגדות הדוֹן באה אלינו עם קומתה הישרה והיהירה. פניה היו קטנים, ושערותיה המוּרדות עוד הקטינו אותם. ועיניה החומות נשקפו מתחת עפעפיים כהים וארוכים מאוד, שהיו מתרוממים במהירות בהסתכלה בפני המדבּר אתה. רק ידיה, אותן הידיים המפונקות והענוגות אשר הביאה אותן מעבר לים ואשר היו רכות ומחודדות בקציהן, נסדקו ונתכּסו שׂרטות מרוב עבודות-הבית, והסדקים שמרו תמיד את שחור-הפיח של קדירותיה.

ואנחנו אהבנו אותה. אנו דיירי הצריף, תריסר בחורים יחיפים ושזופי שמש, אשר רק העבודה הקשה, התיגרות התכופות וכלי-הזין שלא ירדו מעל כתפינו, תנאי חיינו המצומצמים ובדודותנו הנוראה עשו אותנו לקשי-רוח וקלי-דעת כאחד – אנו הצעירים מגודלי-הזקן אהבנו את שלוֹמית בלב ונפש. אהבנו אותה כמות שהיא, בעד טוב-לבה, התמסרותה ובעד אותה הנעימוּת המיוחדת שהוויתה של בת-דון זו היתה משרה בצריפנו הקודר.

ובאחד הימים, היינו אז בשדה, והשמש שקעה עלינו. אספנו את הכלים ושבנו הביתה. הרובה על השכם, הרסן ביד, הרגל נתונה בין חבלי הריתמה, והעין תלויה בגעגועים אל הגג המאדים באופק, גג צריפינו. רכבנו בחבורה ובקול על הסוגים היגיעים מעמל היום, משאירים מאחורינו ענני אבק כבדים. על יד הצריף נתעכבנו. ירדנו מעל הסוסים בקפיצה ופנינו לאוּרווה צוהלים ושמחים. והנה בא חברנו עמרם, שתורו היה באותו יום להישאר עם שלומית ולעזור לה במלאכתה, ואמר:

– אל תרעישו, שלומית חולה.

מיד פרחה לה כל שמחה. שלומית חולה – זה מזמן חששנו לכך. יפה ראינו את גופה הענוג הולך ומצטמצם לעינינו, לחייה מתחוורות ועיניה מתכסות ערפל רחוק. אבל בידי שלומית עלה תמיד למחות כל דאגה מאתנו, למחותה בצחוקה הצלול והטוב שהיה מידרדר בין כותלי הצריף תאב-חיים, צוהל ורענן כמו תמיד.

הכנסנו את הסוסים לאורווה, ואחר פנינו אל מדוֹרנו. בו כבר ניכרים היו אותו מחלתה של שלומית. גדול היא האי-סדר ורב המחנק. על השולחן היו מונחים עוד שיירי הסעודה מיום אתמול, והקדירות עמדו על הכיריים מפוחמות ומפיצות ריח חמוץ, ובחשאי, על ראשי בהונות-הרגל, ניגשנו אל הווילון, הרימונו וקרבנו אל המיטה לשאול בשלום שלומית. היא שכבה שרועה על מיטת-הקרשים הדלה, כסויה בסדין דק, כי גדל החום בחדר וגם בגופה, שהתבלט אבים אברים מתחת למכסה. לחייה החיוורות פרחו עכשיו בסומק תוסס, ובת-צחוק מעוּוה וקלה ריחפה על שפתיה הצורבות והיבשות, כמתאמצת למעט את הפחד שתפס בלב כולנו.

בבת-אחת שאלנו:

– שלוֹמית, זו מהי? ומה ראית פתאום?

– אין דבר, רק קדחת קלה – ענתה בתנופת-יד של ביטוּל.

עמדנו ושתקנו. הלב נתמלא כאב לראות את היצור הנעים הזה, שהיה מפזז תמיד בין כותלי הצריף כסנאית בין ענפי הצנובר, שר, צוחק, מלגלג ומבדח – לראותה עכשיו מוטלת חדלת-אונים, עזובה לנפשה.

פעם התקוממה מעט ואמרה, כחומדת לצון לה:

– ואם אמות?

אחד החברים הפסיקה:

– הבלים!

אך היא המשיכה:

– והרי אפשר הדבר, והנה בקשתי האחרונה, אך אל תצחקו לי, בקשתי לקוברני באדמת התל החביב עלי.

היא אמרה את הדברים האלה בתמימות רבה, ובקולה היה כל כך הרבה כיליון-נפש, עד שנרעש הלב בנו. אבל עמרם זה הבחור הגבוה וכבד-התנועה, התחיל מנפנף ידיו הארוכות באוויר, וקורא בקול גס:

– איזה תל! איזה מוות! פטפוטים בעלמא! מהר, שלומית, אל הכיריים, אל הכיריים!

ונבואתו של עמרם נתקיימה. למוחרת לא שבה שלומית אל עבודתה. אחר חצות-הלילה הוּרע מצבה. החום גבה ועיניה בערו כגחלי אש. מתחילה הסתובבה באי-מנוחה על מיטתה, ונדנודי מיטת-הקרשים התערבו יחד עם קול לעיסות הסוסים שמעבר לקיר. אבל אחרי-כן התייגעה וצנחה ביצוּעיה כבידה וחסרת-תנועה. חושיה התחילו להתבלבל עליה והיא מפליטה קטעי-מלים שאין להן שחר. היינו אובדי-עצות. לא ידענו במה לפתוח ורצנו פזורים וטרודים על לא-דבר. ושלומית שכבה כמתעלפת ופניה מעוּוים, ונדמה, האש הבוערת בה אוכלת אותה עד תוּמה. התחלנו לשים מטליות טבולות במים קרים על ראשה, והיא הראתה לנו תחילה סימנים של נחת-רוח. אבל יד גם זה לא הניח דעתה. שלומית נתמלאה רוגז, אי-מנוחה וכעס רב, ואת המטליות היתה מורידה בכוח מעל מצחה וזורקת אותן ישר אל פרצופינו.

כל הלילה לא ירד חומה, ואנו עמדנו על רגלינו ושימשנו לפניה לסירוגין. לפנות-בוקר, כשעה לפני עלות-השחר, הוּנח לה מעט. החמימות רפתה, ודעתה ומנוחתה התחילו חוזרות אליה. היא צחקה לנו, הסיבה ראשה אל הקיר ונרדמה. אמרנו, עבר המשבר והיא תשוב מהר לאיתנה.

עם צאת השמש הלכנו רק שבעתנו לעבודה. השאר היו עם שלומית, ועמרם ביניהם. ואחד מאתנו הלך לטבריה להביא את הרופא. יצאנו לשדה באי-רצון. אבל לא היה בחפצנו לעורר שימת-ליבם של שכנינו, שהיו בוחנים את כל העובר בצריפינו בשבע עיניים. היה יום מעונן, אבל חשש גשם לא היה. עמדנו בתקופת אב, והעבים המכבידים, שהגיחו מפאת דרום, רק אדי נילוס היו, שעלה על גדותיו והשקה אדמת מצרים המבורכת. חרשנו אז את השדות הקצורים, שדות-שלף האפורים, וכנף המחרשה היתה מעפרת את אבק הרגבים מסביבנו. אדמת עמק-הירדן צרבה ואכלה את הפרצוף המכוסה זיעה, והרוח המטורפת דקרה את העיניים. לא היינו עוד רגילים לאקלים מטריד וקשה זה, וחיכינו בקוצר-רוח לשמש השוקעת. והפעם מיהרנו לשוב הביתה, ובעוד השמש בשיפוּלי הרקיע ואנו עם סוסינו בקרבת הצריף, והשאלה הראשונה היתה:

– ושלוֹמית?

עמרם נענע ראשו ושתק. נכנסנו שוב לבקרה. היא שכבה כבידה וצונחת תחת לחץ גופה, וכל שינוּי לטובה לא נראה. פניה נפלו מאוד והביעו קהוּת וחוסר-אונים. הרופא נתן פקודותיו והשאיר סמי-מרפא וציווה במפגיע לצאת מן המקום לאחר שהחום יעזבנה. בשעה שביקרה הרופא, סיפר עמרם, היתה שלומית שקטה מעט, והיא לגלגה לדבריו:

– כשיוטב מצבי, כאן אשאר, אל הכיריים, אל הכיריים!

יחד עם החשיכה שוב הוּרע מצבה. שוב התלקח החום וצימאונה גדל. והיא שתתה את המים המוּגשים לה במהירות ובתאווה רבה, באוחזה את הכוס סמוך לפיה בין שפתיה המרתתות. שוב נטרפה עליה דעתה, ורקותיה ואותם הגומות שמאחורי אוזניה הלמו והשמיעו דופקן במהירות, במהירות.

קשה היתה השעה. הרופא הזהיר שאין זאת קדחת רגילה, ושבץ הלב עלול להפיל את שלומית ברגע אחד. ומדי פעם בפעם לקחנוה, אנו הבחורים החזקים, על זרועותינו וטלטלנו את גופה הרך והענוג, הבוער באש, באלונטאות טבולות מים קרים, כפי מצוות הרופא. אבל לשווא. כוחותיה עזבוה, והאש שבקרבה כאילו היתה מתגברת ושורפת אותה. בכל רגע היתה מתעוררת ומלטפת את צווארה בשתי ידיה ומשמיעה כעין נהימה נוחרת:

– מים, הוי, מים!

לאחר חצות הוּרגעה קימעה. זיק תקווה הֵחֵם את לבּנוּ. שלומית שכבה בלי-נועה, אבל נשימתה שקטה ולא היתה מהירה ומקוטעת כבראשונה. פעמים אחדות פקחה גם את עיניה, הביטה עלינו בסקירה ארוכה, קופאת ומרוחקת, אבל לא אמרה דבר. היא גם לקחה את יד עמרם, ובלחש ובקושי הביעה מלים מספר: “למה תעמדו עלי, הרי הוּטב לי”. וראשה צנח על הכר, והיא נרדמה לשעה יפה. פתאום, מתוך שנתה, נקפצה, כנדחפת בכוח רב, פרשה זרועותיה, ישבה על המיטה, הסירה בכעס את הסדין וניסתה לקום על רגליה. אבל כוחותיה עזבו אותה והיא נפלה שנית על משכבה, חנקה את צווארה בשתי ידיה, השתרעה על מיטתה באלכסון הפליטה נאקה קלה – ונאלמה דום.

איש לא ידע בבירור מה שאירע. אחד החברים ניגש אליה, לקח ידה ומישש דופקה. היד היתה חמה, אבל הדופק לא השמיע הלמותו. הוא נפחד, נרתע לאחוריו והרפה מן היד, והיא צנחה באין-אונים כאבר מת. כשראה זאת עמרם, התחיל דוחף אותנו לצדדים, יצא החוצה, לקח שני סוסים מתוך האורווה, וכחץ מקשת אבד בחשיכה.

כעבור שעתיים ומחצה שב, והרופא אתו, על-גבי שני סוסים שטופי-זיעה. הרופא נכנס לחדר שלומית, הסתכל בפניה, הראה בידו על הקווים הכחולים לאורך צווארה, קרא את שם המחלה בלשון זרה, ואמר:

– באתי לאחר זמן.

אחר רגע הוסיף:

– ולהיכן תובילוה למנוחות?

עמרם ענהו.

– כאן.

– אפשר אשלח לכם אנשים מן העיר.

– אין צורך

כל המוטל עלינו נעשה בעצם ידינו.

הרופא נשתתק, דומם יחד אתנו ישב כל הלילה, וכשהאיר הבוקר נפרד מאתנו ויצא לדרכו. דרך החלון הרחב פרצו אל תוך הצריף קווי אור ראשונים. מעבר הווילון המוּרד שכבה שלומית וישנה את שנתה האחרונה. ישבנו שעה שעתיים, ולא זזנו ממקומנו. מעבר למחיצה השמיעו הבהמות את געייתן, תבעו בפה את המספוא, אבל איש לא השגיח בהן. ישבנו כמאובנים, העין תלויה בווילון כמצפה לדבר-מה, ויש גם שהמבט היה חסר כל רגש, ומתוך אדישות היה מונה את מספר הפרחים המצוירים לאורך הוילון.

והנה קם עמרם והכריז:

– מי הולך אתי אל התל?

שלושה חברים, ואני ביניהם, ניגשנו אל עמרם. יצאנו החוצה, לקחנו מעדרים ופנינו לתל. הגבעה הקטנה היתה כולה מוקפת זירמת הירדן שהיתה מתפתלת סביבה כנחש. שיחי הרדוף ואשל הֵצלו על המים, וגלי הירדן השתעשעו למרגלותיהם. התחלנו בעבודה. היא נעשתה בזריזות ובתנועות מדודות. היינו מומחים לחפירה. לאלפי עצי-הזית ותפוחי-זהב כרינו בורות בעצם ידינו. המעדרים הורמו, נצנצו לאור החמה, אחר הוּרדוּ, נתחבו בעבי הקרקע הרכה והרטובה, רגבי אדמה שחורים ודשינים, מכוסים דשא השדה מסובך בפלחי קדקוד מגודלי-שער, נזרקו הצידה במהירות, זה אחר זה. והבור הלך ועמק מרגע לרגע.

לאחר גמר העבודה שבנו אל הצריף. שרתה בו שלוות יגון רכה. המיטות הוצעו, הריצפה היתה מכובדת, וחברינו ישבו וחיכּו לבואנו. איש לא נתן פקודות. ואף-על-פי-כן נעשו הדברים מתוך סדר ומשמעת. מי-שהוא הביא מים, השני יצא לפרק גדר ולהתקין אלונקה, והשאר טיפלו מתוך הכנעה שלימה בהכנות לקבורה. ובבואן לידי גמר, ניגש עמרם ראשון אל המחיצה, הרים את הווילון וקרב אל מיטת הנפטרת. באנו אחריו ורחצנו גופה יפה יפה, הלבשנו את שלומית בגדי יום-טוב, עטפנוה בסדין לבן, שמנו אותה על האלונקה ויצאנו החוצה.

אחד החברים העיר:

– ניקח את הרובים אתנו, על כל צרה שלא תבוא.

עמרם ענהו:

– יפה, שכנינו חוזרים סביב צריפנו ומריחים ככלבי-ציד לטרפם.

הרובים הוצאו והושמו על השכם. אחר כך הורמה האלונקה עם שלומית העטופה לבנים, וההלוויה יצא לדרכה. הלכנו בצעד בטוח, מתוך יהירות רבה, כאילו היינו נושאים שלל ניצחונות על הכתף. איש לא הוציא הגה מפיו. האלונקה עברה לסירוגין מכתף לכתף, עד בואנו אל התל. שם הורדנוה אל תוך הבור הרענן, המשחיר בין ירק העשב אשר מסביב. כולנו אחזנו בסדין הלבן והורדנו את גופה, הצונח ונשבר תחת ידינו, אל חשכת הקבר. אחר התחלנו לכסותו באדמה שבצדו, וכעבור רגעים אחדים התנוססה גבעה קטנה וכהה. מתחתיה נחה שלומית לעולמים.

הרגב האחרון כבר הושלך אל הקבר, כבר ננעץ הציוּן בתוכו, המעדרים היו מונחים ככלי אין חפץ בו, ובכל זאת נשארנו עומדים במקומנו, עוטרים את קבר שלומית. החמה עמדה בקצה השמים. הכינרת נצנצה כולה בזהב השקיעה הקריבה, גלי הירדן השחירו בצלי השיחים המאהילים עליו. היה שקט מסביב. ואנו עמדנו במקומנו אובדי-עצות ולא ידענו אנה לפנות.

והנה התחילו כתיפיו של עמרם מרתתות, הרובה שעל שכמו התחיל מנתר וזע, והיא פרץ לו מעבר בינינו, ניגש קרוב אל הקבר, ופתח בקול חנוק מדמעות:

יתגדל ויתקדש שמיה רבא!

*

וכששבנו הביתה לא יכולנו לשבת בצריפנו. הוא היה ריק ומזכיר את כל פרטי האסון שבא עלינו. יצאנו החוצה וישבנו קודרים בשיממוננו כפעוטות עזובים ואין אוסף. החשיכה כיסתה את הכול מסביב. הרי גלעד נעלמו. עופות ליל יצאו עם כנפיהם הכבידות. מרחוק עברה אורחת גמלים והשמיעה צליליה. זירמת הירדן היתה נעימה וספוגה יגון רב. וכל המישור הזה, ההרים העוטרים אותו, הנחלים, היאור הגדול הזה שבתוכו – בכול נתחבר אל הנפש, והעין היתה מלטפתו מתוך אהבה רבה, ויש שהמבט היה נתלה בגעגועים ובחנינה אל המקום הזה, חודר את האפילה העוטפת אותו ומבקש את התל הקטן, בין שיחי הרדוף ואשל, את קברה של שלוֹמית, את קברנו הראשון.

המלצות קוראים
תגיות