רקע
שלמה צמח
בסתר ובגלוי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הקרן להוצאת כתבי ש. צמח; תשכ"ו

 

א

את האברך יצחק קרוין, זה האדם המפורסם שאסף אוצרות עצומים בשנות המלחמה ואחריה תחת כל השלטונות, העולים והיורדים, הכרתי לדעת בסביבה מוזרה מאוד. הימים היו ימי בלהות, ימי החופש וההרג. ובאחת הסימטאות, המעקמת את מורדה אל חוף הדנייפר ברובע הסבּלים והדייגים, עמד לו בית־עצים קטן נעוץ בצלע הגבעה, חבוי מעין עוברים ושבים בצל עצי־שיטה אחדים. כאן ישב המכונן קבלצ׳וּק, מן הגויים הישרים, מן המפורסמים בעיר ביושרם. בשנים האחרונות הלך קבלצ׳וק בטל, כי טחנת־רוזנשטיין, מקום עבודתו, נשרפה, וכל פרנסתו היתה במקלט שפתח בחדריו הקטנים ליחידי סגולה מיהודי העיר בימי טבח. ההכנסה לא היתה מעטה, וגם נעים היה לראות בימי מבוכה אלה פני אדם מאושר, שהמבוכה היא גם מקור אושרו, ושיחד עם זה מעשיו הטובים קורנים על פניו תמיד.

במטבח המכונן קבלצ׳וק מצאתי בפעם הראשונה את יצחק קרוין, אברך כבן שלושים, גבוה, מתוח ובעל צוואר דק מאוד. על צוואר זה הסתובב ראש מוארך וצר, רגז ורב־תנועה כראש כבשׂ, ופניו החיוורים הבליטו אודם בהיר במרכז לחייו. עם כניסתי זרק לי מבט זועם מתוך עיניו הכחולות, וראש הכבש רקד על צווארו הממושך:

— הגם אתה אומר להישאר אתנו?

— אם רק ייאוֹת לכך בעל־הבית — עניתי.

— זהו הדבר, זהו הדבר, אין להטריח אנשים סתם. ואגב, כן, הפרסום, הולכים ושבים כמו בבית־נתיבות, ואין חושש לחיי השני, הרי יתגלה המקום! אֶגוֹאיסטים, אֶגוֹאיסטים!

והכתם האדום שבמרכזה של לחיו השמאלית המופנה לצדי הלך וגדל, עד שהציף וכיסה מחצית פרצופו. מבפנים, מן החדר הסמוך, נשמעו קולות נשים ודין־ודברים. שם טיכּסה משפחת קבלצ׳וק עצה, מה לעשות עם האנשים המבקשים מפלט בביתם. אור המטבּח היה עמוּם. הכּיריים המפוּחמות השיבו רוח קרה ושחורה, ואני נשארתי עם ה׳ קרוין, שלא פסק לנהום בקולו הדק והצורם: אֶגוֹאיסטים, אֶגוֹאיסטים!

כעבור רגעים מספר נפתחה הדלת, ובעל הבית יצא בחשיבות רבה כשופט השב מחדר־המועצה וגזר־דינו אתו. ועל אותות הגיל אשר בפניו ניכר היה, כי בשוֹרת הגאולה בפיו. אך בראותו כי במטבחו נוסף עוד איש אחד מבקש חסותו, התקדרו פניו והוא רגז:

— הנה עוד אחד, כך אי־אפשר.

יצחק קרוין הפנה אלי הפעם גם את לחיו האדומה השנייה, הימנית, והחרה החזיק:

—צדק, כמו בבית־נתיבות, כך אי־אפשר.

בידי היה מכתב אל קבלצ׳וק והגשתיו לו. הוא כנראה הכיר במעוף־עין ראשון את היד אשר כתבה אותו, כי פרצופו נתרכז מאוד והוא מיהר להיעלם אל תוך חוג־משפחתו ולחזור ולטכּס עצה. עכשיו לא ידע ה׳ קרוין מה לעשות בי. הכתם הסמוק בלחיו נצטמק, נתרוקן ונצטמצם שנית כדובדבנית היה במרכזה, הוא גם ביקש קרבתי ושאל בזהירות:

— אדוני מכיר את קבלצ׳וק?

— לא.

אך תימהונו גדל עוד. בעל־הבית החיש הפעם את צאתו ואחריו באו אשתו ושתי בנותיו. כולם הצטחקו, כשמחים לקראתי, וביקשוני להיכּנס פנימה, כי ביתם פתוח לפני. וה׳ קרוין היה מדוכא מאוד, גזול, מפוזר, אובד־עצות, הרי נקודת־הכובד עברה מעליו — עלי. הוא לא כעס, לא התרעם, רק עיניו זעו. הוא היה מוכרח לגשת קרוב מאוד אל קבלצ׳וק, לחזור על בקשתו פעמים אחדות ולפנות גם לעזרת אשתו של המכונן, להבטיח דבר־מה ברמיזה, להוסיף על הדבר שהבטיח בראשונה, ורק אחר סירובים רבים ולאחר שאשת קבלצ׳וק הלהיבה את עיניה הירוקות באש זרה, וזרקה לו: “אתה מרבה תמיד להבטיח וממעט לקיים”, קיבּל סוף־סוף את הסכמת בעל־הבית לבוא ולהיחבא. אז מיהר לצאת החוצה, וכעבור רגע קל שב בלוויית אשה עבה ומסוּרבּלת, והדלת במטבּח מצד ימין נפתחה בזהירות, ושלושתנו, דחופים בידי המכונן המפוחמות, נכנסנו אל החדר הפונה אל החצר.

בראשונה ראיתי רק את אפלוליתם של הקירות. אחרי־כן הבחינה עיני צללי אנשים אחדים צפופים יחד, הראשים מוּרדים וחבויים באדרות שׂיער, ושתיקה כבדה מעיקה עליהם ומקטינתם. היינו בחדר המחבואים של קבלצ׳וק, והאנשים כאן היו חברים ואחים לגורל. יצחק קרוין התיישב ברחבות־הדעת והכריז:

— זאת הפעם הרביעית אני פה.

אחרי־כן קם, ניגש אל הקולב והתחיל פושט מעליו את בגדיו. חצי שעה היה עסוק במלאכת ההתפשטות, כשהוא פורק מעליו מעיל אחד, שני, שלישי. הוא היה בעיני כעושה־נפלאות באחד הקרקסים, המשלשל מתוך גרונו סרטים אמות־אמות; כעין בצל זה שאתה קולף ומפרק גלדיו, ואל תוכו לא תגיע. וכשגמר את עבודתו ונשאר בחליפתו האחרונה, ניטלה ממנו גם שארית חשיבותו. הוא היה לדק בשר מאוד, והראש הקטן פירפר על הצוואר המצומק כראש ציפור.

בפינה אחרת ישבה אשתו ועשתה כמעשה בעלה. גם היא פשטה בגדיה מעליה. את רגלה המעוגלת החזיקה בשתי ידיה הענוגות והסירה מעליה גרב אחר גרב, בלי הרף. אחר עברה אל הרגל השנייה. אחר הסירה את השמלות, את החולצות ואת האפודות, ופתאום נהפך החדר לחנות בגדים, בגדי גברים ונשים. נשמע רחש משי, כפתורי צדף ונחושת נקשו זה לזה. ובאמצע עמדה אשה צעירה עם גופה התוסס, המלא, כשהיא מפזרת את שערותיה החומות ומוציאה מתוכן, מסבכיהן, ממעמקיהן, המון חפצים זעירים, הנמסרים בחיפזון לידי קרוין הגרמיות והארוכות, והוא רץ בחדר, תוחב את החפצים בכל פינותיו וחוֹריו, בתוך סדקי הקירות, מתחת לתמונות, במזרון הספה ואל תוך קפיציה.

פתאום השמיעה הגברת קרוין קול צעקה:

— יצחק, הדבר שהיה מתחת לאבן איננו!

לא ידעתי מה היה הדבר, אבל ודאי יקר־ערך מאוד היה. כי פני יצחק חוורו כסיד. את רגלו השמאלית הרים פעם ושוב פעם כדורך על גחלים לוחשות, ונהם:

— בואי הנה!

אשתו ניגשה אליו. קרוין הכניס ידו אל תוך שערותיה הפּרוּעות וחיפשׂ באצבּעות רועדות ומפוּשׂקות את הדבר שהיה תחת האבן. ובשעת בדיקה זו היה מטיל הצדה את תלתלי אשתו המבריקים והחמים בחיפזון ובלא־רחמים. והגברת קרוין עמדה כפופה, נרעשה, בלי־נוע, וידי בעלה החריבות עברו ברטט מן השערות אל יתר מחבואי גופה הרענן, שהיה טעון רוב־טוב: כפות כסף, שטרי־ערך, תכשיטים, מטבעות זהב, עד שנראתה בעיני כספינת־קסם הנושאת אתה מתנות ברכה אל אחד הכליפים הרחוקים והאדירים. אבל הדבר שהיה תחת האבן לא נמצא כאן.

אז שאל קרוין כמיואש:

— היכן הפּאנמה שלי?

עמדנו בתקופת טבת, ובית הגוי הקטן טבע כולו, עד אדני החלונות, בשלג, אבל ה׳ קרוין היה מן המרחיקים לראות. הוא הביא אתו גם את מגבעת הקש לימי קיץ הבאים, שהוגשה לו עתה בידי אשתו. בתנועת חיה־טורפת חטפָהּ. במהירות הריק את תוכה, אחז בחפיסה קטנה, נופפה באוויר, וקרא בקול לא־לו: ״יש, יש!״, ובצעד רחב קרב אל פינת החדר. כאן היו תלויים איקונין זעירים, מעקמים את סקירתם הפוזלת והחדה, המלאה עורמה והרועדת באור המנורה שעל גבם. ובחסותם של אלה, אלוהי האנשים שאינם נהרגים מפני שהם כמו שהם, מסר את הדבר שהיה תחת האבן — ורווח לו.

השמש ירדה. חמשת האנשים שישבו על־יד השולחן, מבלי להראות אות־חיים, ניטשטשו עוד יותר בחשכת בין־הערביים. וה׳ קרוין ואשתו, אשר מילאו עד עכשיו את החדר שאון־פעולה ותנועה רבה שהשכיחו לרגע קל את עצם ישיבת־מחבואים מעליבה זו, גם הם נחו על אחד הספסלים עייפים ושתקנים. רק עיני קרוין הוסיפו לשוטט, להיצמד ולהיעתק מכל הקירות, כשראש הציפור שלו מסתובב הנה והנה וכשהוא מעביר בזיכרונו את כל החורים והסדקים, אשר אל תוכם הכניס, הפקיד, הפקיר את כל אוצרות ביתו.

אני עמדתי מן הצד, כי לא בחרתי לי עוד פינה למנוחתי, והתאמצתי למצוא את הדבק המלכד אותי, אותי ואת האנשים הדוממים באדרותיהם בחשכת חדר זה, עם ה׳ קרוין — ולא מצאתי. אך בקצה האופק צפה כבר דליקת השמים, המתאבכים בענני עשן אדומים. וברור היה לכול; הנה שם התחילו הנוראות, שם עולים בתי יהודים וחנויותיהם, מתוך שוד והתעללות אכזרית, על המוקד השמימה.

פתאום נשמע קול מפץ. הבית הקטן של קבלצ׳וק נרעד כולו, והשלג שנתאסף בצדי הזגוגיות נפל ארצה. קו ארוך מתפתל עבר בשריקה מעל לרעפים, דרדר ונשתתק. אז נפתחה הדלת וקבלצ׳וק הצטחק:

— מן ה“אדומים” הוא בא, החונים מעבר לנהר.

ופניו הבריקו מבשורתו הטובה. אחר נכנס פנימה, שם על השולחן עששית קטנה והדליקהּ. קבלצ׳וק היה גוי כבן חמישים. פרצופו היה מכוסה רשת של ורידי תכלת, שהסתבכו וירדו עד הסנטר המכוּוץ והנתלה לאורך צווארו. הוא הביט מסביבו בעיניים קטנות, נוצצות, משומנות, והתרמילים הנפוחים כחצאי־לבנה שתחתיהן רעדו ברטט משונה ובקצב אחד עם שׂפתיו הכחולות, הסדוקות, העוטרות את פיו רקוב־השיניים והפעור תמיד קימעה. לאור המנורה יכולתי גם להבחין בפניהם של שאר הנאספים. היתה כאן משפחה שלימה, ההורים ובניהם. האב יהודי קטן עם ידי ילד זעירות, בציקות מעט, מעוגלות, ובמקום שפרקי האצבעות התחברו אל פיסת־היד נראו גומות קטנות: גומה לאצבע, גומה לאצבע. הוא היה שעיר מאוד. שפמו הגדול התערב בשערות זקנו, ושניהם כּיסו כמעט את כל הפנים. מבין סבך השערות נוצצו שתי עיניים חומות, גדולות, עיני שקדים מבּיעות פיקחוּת וערפל כאחד. אצלו ונשענת על ידו ישבה בתו, קטנה כמוהו, בחורה רזה עם גוֹן־זית על פניה, מורה למדעי־הטבע באחת הגימנאסיות שבעיר. מן הצד ישבה האם, זקינה, חולנית, עם פנים מקומטים וכמושים ועם ראש קל, כנבוב, עטוף מטפחת משי שחורה, ואשר מכל יופייה־מאז נשאר רק האף הישר בן־הנחיריים הדקות והרַגשוֹת. ידה חיבּקה שתי ילדות תאומות צהבהבות, לחייהן פורחות, בנות־הגיל המשונה, בשעה שהפה עודנו רחב והעיניים אינן מביעות עוד מאומה, כפלג זך, אך הן גלויות ורטובות וטהורות. וקווי הפנים לא מצאו עוד את הקבע שלהם והם שטים ומתנדנדים ומתחלפים מרגע לרגע.

לאור העששית הקטנה אבדה גם מנוחתו של יצחק קרוין. הוא קם, התהלך במהירות לאורך החדר, צעדיים ומחצה לכאן, וצעדיים ומחצה לכאן. ראש הציפור שלו נגע כמעט בתקרה. הוא היה תפוש־מחשבות ודאגה. בידיו הארוכות מישש את פינות הקירות ואת כל סדקי המחבואים, והיה מעביר מספרם בראשי אצבעותיו מימין לשמאל ומשמאל לימין. הכול היה על מקומו בשלום. ובכל זאת רימוֹני־המשחית השמיעו קול נפצן לעתים יותר תכופות משני עברי הנהר. גג הרעפים התנדנד, שרק. ופני קרוין היו מגוחכים בחרדתם וקהים כפני אווילים. אך בהשליכו את מבטו אל אשתו, שישבה על האח במנוחה ונשענת בסנטרה על שתי ידיה, ושלהבות ארגמן מרתתות על שערותיה הכחולות־כהות, היה מסובב צעדו בחיפזון רב, כנוטל ומצטייד במבטו זה את שלוות רוחו.

 

ב

ביום השלישי לשבתנו בחדר־המחבואים של קבלצ׳וק, אשר רעמי התותחים טלטלוהו ערב ובוקר, התוודעו כבר האנשים אחד אל רעהו ונוצר גם סדר־חיים קבוע. ולאחר שתַמו המזונות בסל הצידה של קרוין, הציע שיהיה כיס אחד לכולנו, והוא הוסיף בלצון:

— הבה נתעתד לקראת החיים הבאים.

את הנהלת המשק הפנימית מסר לגברת רוזנשטיין, והוא עצמו היה למתווך בינינו ובין משפחת קבלצ׳וק. יצחק קרוין נעשה לנו לראש: המחליט, המוציא והמביא. על פי פקודתו עמדה העלמה רוזנשטיין כל היום, מרכזת עיני השקדים הגדולות בתפוחי־האדמה המתגלגלים ונקלפים בין אצבעותיה, ובערב הרקידתם הגברת קרוין, מתוך נפצן של שלפוחיות השומן, על גבי המחבת. כל אחד מאתנו הכיר טובה לקרוין. הוא היה מועיל מאוד, והסיח דעתנו ממרירות ישיבתנו זו בהוויתו, בקטנותו, בפעולותיו, שאין גבול ומעצור להן. וכשהתחיל קבלצ׳וק יושב רוב שעות היום בחברתנו, ודיבּוּרו נוח, מפייס, ואינו חוזר על דברי המוסר ל“אֶווריצ׳יקי” שלו, וכאשר קול המפצים מעבר לדנייפר פסק ואת מקומו לקח קול יריות רובים ומקלעות— הבינונו כי סוף ההסגר אינו רחוק, ושבוודאי הוכרעה כף־הניצחון כרצוננו. ובחדר־המחבואים היתה רוח אחרת. לשתי הילדות רוזנשטיין ניתנה הרשות להיכּנס אל החדר הסמוך ולשבת בחברתן של בנות בעל־הבית ולהשקיף בעד החלון הפונה אל הרחוב. רוזנשטיין עצמו פשט סוף סוף את פרוותו. והגם ששערות פרצופו היו עוד מסובכות וזועמות, ניכרו בו בכל־זאת אותות־שלווה. הוא נעשה ער ופעיל, חטב בעקשנות־ילד בידיו הקטנות את בולי האורנים הלחים לשבבים דקים, שהעלו בכיריים את שלהבתם ברעש, בקול נפץ ובגלי אש כחלחלה וצהלה. והגברת קרוין קיבּלה סוף סוף מידי אשתו של בעל־הבית את המראָה הגדולה, המעוקמת, המאריכה וממעכת את קווי־הפנים באופן כל־כך משונה, והיא יושבת ועושה תסרוקתה בקביעות שלוש פעמים ביום, וזוהרי תלתליה הנהדרים, הרעננים, מתפצלים אלומות־אלומות באפלולית החדר ומגיעים עד התקרה, אשר קרוב לה נמצא תמיד באחת הפינות ראש־הציפור של בעלה.

באותו יום שלישי לשבתנו בחדר־המחבואים, אחר הצוהריים, כשהגברת קרוין היתה עסוקה כדרכה בסריקת שערותיה; הגברת רוזנשטיין ישבה בעיניה הנדעכות ובנחיריה הדקות ובררה במנוחה וברעדי סנטר את האפונה לארוחת־הערב, וה׳ יצחק קרוין עמד קרוב לאיקונין מסתכל בהתמדה בפני המסכה הזעירים, החומים, עם סקירתם הפוזלת, האלכסונית, החדה, שהביעה לעג־אווילים מהול ערמומיות ורוע־לב — באותה שעה נפתחה הדלת בכוח הזרוע, ואיש לבוש בגדי חיילים נדחף פנימה. לרגעים מספר קמה בהלה ואימה גדולה. מפני אנשי־צבא מסוג זה הרי נמלטנו כולנו הנה. אך עד מהרה שקטו הרוחות. כי נתברר מיד, שהדבר פשוט מאוד: אלינו נוסף עוד פליט אחד, אח־לגורל, וידי קבלצ׳וק הטובות והמפוחמות, הן שדחפוהו, כמונו כולנו, אל חדר־המחבואים. האורח החדש היה צעיר כבן עשרים וחמש; ה“שינֶל” האפור היה מוקף חגורה והיה מתוח על הגופה בחוזקה, מבליט את זיזי עצמות השכם מאחוריו ואת לוח החזה מלפנים, ומפיץ סביבו ריח עורות טריים אשר מי־הבושם החריפים התאמצו לשווא להחניקו. מתחת למצנפת־הדוּבּים השעירה, המנענעת ציציותיה השחורות, נראו פנים מכוּוצים, רזים, זוג עיניים כחולות, כהות ויגיעות, ואף ישר ומחודד וגרמי ותאווני עם בליטה קלה ויבישה קרוב לגבינים ביתר את הפּרצוּף לשניים. איש־הצבא השתחווה, הטיל את צווארון מעילו הצדה, וכמנחם אותנו אמר:

—לא לאורך־ימים.

את הדברים האלה אמר אל הגברת קרוין. האם הכירה אותו? ודאי שלא, אבל הם הבּיטו זה בפני זה כאילו היו יודעים זה את זה מכבר הימים. ואף על פי כן יחד עם קור־חוצות, הבלם של שלגים שהביא בכנפיו ושהיו כל־כך נעימים וחביבים, כי הזכּירו את המרחב אשר מעבר לבית־כלא זה — באה אתו גם איזו זרות וחשד. באותן העיניים הטובות והיגיעות היה דבר־מה חסר־ביטחון, שהתאמץ לחדור בסקירה פזיזה וגנובה, והיא שהיתה דוחה. ושוב התכנס כל אחד בפינתו. רוזנשטיין התעטף שנית באדרתו, ויצחק קרוין לא פסק מלהעביר עיניו על פני כל החורים והסדקים, מסתרי אוצרותיו.

הצעיר הרגיש בשינוי שבא עם כניסתו ורצה להסיע את שימת־הלב לעניינים אחרים. הוא הסיר מעל ראשו את מצנפת־הדובים בשאט־נפש, אחר פנה אל הגברת קרוין:

— לא לאורך־ימים באתי. בעיר אין עכשיו כל שלטון, וכעבור עשרים וארבע שעה יהיו החיל האדום אדוניה.

הוא ביטא את הדברים לא כשמח להם, אלא כאדם המתגאה שהוא שוּתף להם. זה בלט למדיי, וגם לא טעה בחשבונו. בּשׂורת־החוץ מן העולם הרחב אשר שמים ושמש לו, מן החיים שמעבר לחדר־מחבואים זה הצר והמזוהם עם תריסיו הקטנים וזגוגיותיו המנוּפּצות, הדומעות דמעות קרח, עוררה שׂימת לב כול. יצחק קרוין, משפחת רוזנשטיין, כולנו הקפנוהו בשאלותינו ושתינו בצמא דבריו. וגברת קרוין אספה תלתליה מאחורי קדקדה בשתי זרועותיה המעוגלות והראתה פני מנצחת: אכן יחסה אל האורח היה נכון מראשית בואו. חזה התרומם אז וגבה ושקע פעמים מספר, והאורח ישב וסיפר בקרירות־רוח על מעשים, ששערות הראש סמרו למשמעם. הוא הכיר כמעט את כל בני העיר, פנה ישר אל מר רוזנשטיין, קראהו בשמו ואמר לו:

— מחסנך, אדון רוזנשטיין ניצל מן הדליקה, אבל יד השודדים היתה בו בכל זאת.

והוא היה בעינינו כחידה סתומה. והחידה גדלה עוד, מכיוון שראינו את קבלצ׳וק מחזר אַחריו באופן יוצא־מן־הכלל. הכינו בשבילו ארוחה, ואשת בעל־הבית ערכה לו שולחנהּ באחד מחדריה. לפנות־ערב הכניסו לו גם כר למראשותיו, וה׳ קרוין, שניסה פעם בזהירות להתחקות אחרי מוצאו ושאל אותו על שמו, נדחף אחורנית משני הצדדים: מעיני אשתו היפות נזרק אליו מבט זועם ומשתיק, ומצד הצעיר עצמו באה תנועת־יד רגזנית, ומלים מספר נפלטו בלחש: תסלח לי, את זה איננו מגידים.

אך כעבור שעות אחדות התרגלנו, אנו הנכונים לכול, גם אל חידה זו, אל ריח העיטרן של השינֶל ואל האף הגרמי והיבש של הצעיר. הכול שבו אל מלאכתם ואל ענייניהם. רוזנשטיין פשט אדרתו, לקח קרדומו וביקע את העצים ציבּוּרים ציבּוּרים על יד האח. אשתּוֹ הוסיפה לברור את האפוּנה, ועיני יצחק קרוין חדלו לשוטט על פני הכתלים. הוא התחיל שנית לצעוד בחדר במהירות, שתי פסיעות ומחצה לכאן, ושתי פסיעות ומחצה לכאן. רק אשתו לא נחה. היא הורידה מן הקולב אחת השמלות, שהיו על גופה ביום היכנסה הנה, עברה אל החדר הסמוך, ועד מהרה שבה מהודקת, בשרה הכבוש תוסס שבעתיים, מותניה בולטות וניזוזות בלכתה, וחזה הרענן והקשה רועד בשני עיגוליו, כמשתדל לחפות על עצמו ולמשוך עליו את העין כאחד. בת רוזנשטיין לא אהבה תנועות אלו, ושילחה מבטים מוחאים ומעליבים ועצובים אל חזה של הגברת קרוין. לעומת זאת היו מבטי האורח לגמרי אחרים. הוא כאילו ניענע לגברת קרוין את חוטמו היבש לאות תודה על הטירחה שטרחה בשבילו. רק יצחק בעלה, אשר לו סוף־סוף נגע הדבר יותר מאשר לאחרים, לא ראה מאומה. הוא שט בחדר, וראש־הציפור שלו הסתובב על צווארו הדק סמוך לתקרה.

הערב בא. במסתרים אלה הקדים לבוא. התריסים הקטנים הוגפו בידי קבלצ׳וק והבליטו בתוך כדי הגפתם את מנורת־המאור, מנורת שמן חַמניות קטנה זו אשר על־יד האיקונין. ועכשיו אי אפשר היה לדעת על מה שומרת שלהבת דקה וצהובה זו: על האם־הקדושה עם פניה המעוּותים או על אוצרות קרוין המתלוננים בצל אלוהים אלה. עם חשיכה נכנסה לחדר־המחבוֹאים, לגודל תימהוננו, גם הגברת קבלצ׳וק. גוֹיה זו היתה עבת־בשר ורחבת־מותניים ועם שלושה סנטרים במקום צוואר ועם צלב־כסף גדול בקיפולי הסנטר השלישי, התחתון. מעליהם בלטו שתי לחיים סמוקות, חלקות, מבריקות, ובתוכן משני הצדדים התנועעו באי־שקט שתי עיניים ירוקות, מביעות רשע. עיניים אלה היו נטויות בשעת כניסתה אל האיקונין, ובקומץ אצבעותיה העבירה שתי־וערב על החזה הענקי שהשתרע מכתף אל כתף. אחר בּירכה בקול, וכל שלושת סנטריה רעדו. היא ניגשה אל הגברת רוזנשטיין, שמה את ידה על צווארון האדרת שלה, ואמרה:

— קר, הדנייפר כגשר ברזל.

ובמהירות הוסיפה:

— עם רדת השמש התחילו “הם” לעבור את הנהר.

קרוין שפשף ידיו מרוב התרגשות. עכשיו ידע אל נכון שכל העניין בא אל סופו. מכיוון שגוֹיה זו באה לבקר את המסתתרים בביתה ומדברת אליהם טובות, סימן שהעניין בא אל סופו. ולאחר צאתה הכריז בקול:

— היא תמיד המלאך־הגואל שלנו.

האנשים התחילו שוב לאבד מנוחת נפשם. הזמן, אשר מציאותו התנדפה זה שלושה ימים ושלושה לילות בין כותלי חדר זה, פרץ פנימה דרך כל הפתחים. הרגעים נתארכו, קיבּלו כובדם, והמתחבאים הרגישו את תנועתם. פסקה השתיקה והציפייה העמומה אל איזה בלתי־ידוע. עכשיו היה הכול שוב ברור ומלוּבּן. דיבּרו בחשאי על יום המוחרת ועל הימים הבאים. שוב חיפשו המבטים את האופק. התגנבה חשכת הדאגות העתידות לבוא וגם נפתחו פצעי הדאגות הקודמות. עכשיו לא היה דיי “מי יתן, ונישאר רק בחיים”. החיים הסתמיים, חסרי כל דמות מסוימת, לא סיפקו את הנפש. היה צורך לקבוע צורתם, כל אחד לפי רוחו ולפי שאיפותיו.

גם הגברת קרוין ניסתה לקבוע דמות חייה הבאים. היא ישבה על הדרגש, וממולה על הארגז ישב האורח. ושיחת שניהם היתה ארוכה, בלחש, ונשמעת רק מפה לאוזן. והערב, נוסף על ברק תלתליה, פיזזו בחדר־המחבואים דרדורי צחוק חנוקים, מהַנים, משמחי־לב, אשר גירשו מפניהם את צל המוות, שהיה מרחף עד היום במאוּרה זו. החיים באו בצעדי און, ובתוך־תוכם רעדו שדי הגברת קרוין המעוגלים והקשים, כאילו הן מחפים על עצמן ומושכים אליהן את העין כאחד.

קרוב לחצות, לאחר שהשתרענו כולנו מאפס מקום על פני הריצפה הקרה והחלקלקה, משפחת רוזנשטיין בפינה אחת, עטופה אדרותיה השעירות, ומשפחת קרוין בפינה אחרת, נדדה שוב שנתי גם הלילה, ומתוך ייאוש מוחלט הקשבתי לנחרתו של יצחק קרוין הבטוחה והכבדה וּלאַנחותיו הקצרות והמקוּטעות של רוֹזנשטיין. בלילה זה לקחה אוזני גם הדי ויכוּחּ קל. העניין שדנו בו היה הכר, שהכניס קבלצ׳וק לאורחנו הצעיר. הכר, האחד כאן, הבהיק פעמים מספר בלובנו המטושטש בתוך החשיכה, ואחר סירוב קל שקעו בו תלתליה היפים של הגברת קרוין. אולם כעבור זמן־מה הבהיק שנית קו לבן בחשיכה. זאת היתה הזרוע הענוגה של הגברת קרוין, הזרוע החשופה עם אצבעותיה הפעוטות, שהסמיקו ותפחו מרוב קור ומרוב לחץ הטבעות אשר עליהן. זרוע זו הושטה עכשיו לאורחנו הצעיר מעל לחזה יצחק קרוין הנוחר, הוּשטה והופקרה אחרי סירוב ממושך, עקשני, וגם אחר מלחמה קלה.

 

ג

סוף סוף נרדמתי. אך עד מהרה הקיצותי לרעש תופים, קול צלצלים ותרועות חצוצרות. היה עוד חושך. הקור, קור שחרית, נכנס פנימה דרך כל הקירות כשטף מים עזים, והביא אתו אל שממת חדרנו, הזרוע חבילות וראשי אנשים נאנחים ונוחרים — קטעי זמרה מעודדת, שיכּוֹרת־ניצחון, אשר קולותיה דהרו אל המרחק הלבן כפראי סוסים בערבה. בדירת קבלצ׳וק הדליקו אז אור קטן, ובעל־הבית התדפק על דלתנו והכריז:

— “הם” נכנסים.

כל דרי החדר כבר עמדו על רגליהם בתוך החשיכה העמוקה. היתה קצת בהלה וחרדת ציפייה, כמו בתוך קרונות רכבת המתקרבת באישון לילה אל עיר הבירה. האנשים אחוזי־השינה שכחו לרגע כי דופני החדר סוגרים עליהם מסביב, והם נכשלו איש ברעהו. וקולו של יצחק קרוין כבר נפל מלמעלה, ממרומי התקרה, באחת הפינות: עוד אמש ידעתי, מכיוון שבעלת־הבית באה לבקר אותנו! ופניו החיוורים מאוד נחשפו לאור הנר שהדליק.

— היכן אורחנו הצעיר? — שאל.

הצעיר, שנדחף תמול אל תוך חדרנו בידי קבלצ׳וק המפוחמות, לא היה אתנו. מצנפת־הדוּבּים התגוללה על השולחן וציציוֹתיה השחורות הבריקו— אבל הוא גופו לא היה. קרוין התחיל מעביר עיניים מלאות דאגה על כל חוֹריו וסדקיו, ולבו ניבּא לו דבר רע. אולם בדרך תעייתן נפגשו עיניו בעיני אשתו, שרמזו לו מתוך בת־צחוק מרגיעה, ומנוחתו שבה אליו.

אשתו הודיעה:

— הצעיר הזה הוא מפקד־העיר מטעם שלטון־המועצות, ובעוד לילה יצא לקדם את פני חילותיו.

ובגשתה אל בעלה הוסיפה:

— הוא ביקש ממני, שנפַנה לו ולמשרדו חדרים אחדים בביתנו.

יצחק קרוין לא הצטיין בחכמתו הרבה, אבל את הדבר הזה, שאנו כולנו הבינונו את ערכו הרב והמכריע, הבין גם הוא כראוי. הוא שפשף ידיו מרוב שמחה, והתחיל מחיש את הכנותיו לעזוב את חדר־המחבואים. עלה אודם השמש והציף בארגמנו את האופק, צמרות אילנות וראשי גגות (עכשיו הרי מותר היה לצאת אל חצרו של קבלצ׳וק). בחוץ חזק הקור, והשלג חרק תחת הרגליים כשריקת צרצרים בערב קיץ חם ומחניק. פתאום וכל הרחובות מלאו אנשים. זקינים מיהרו לבתיהם והם טעונים חבילותיהם, והצעירים טיילו בגרון נטוי ושיתּפו קולם עם קול התרועה, שהגיע מלמטה מן הדנייפר. זאת לא היתה עוד הריצה החשאית, המכוּוצת, הנדחקת אל הקירות, העושה את עצמה כאילו לא היתה. שוב הלכו האנשים זקופי קומה, בני־חורין. פועלים צעירים, שוליות בעלי־מלאכה, התהלכו שלובי־זרוע עם הבחורות מבית־החרושת לגפרורים היגיעות והחיוורות, ואשר בעיניהן רעד עוד הפחד שעבר ואיננו. כל ההמון המנומר הזה שר בחשאי כקהל מתפללים. השלג חרק תחת פסיעותיהם. החנויות היו סגורות, ונדמה, העיר שובתת שַבּתה.

בפינתה של אחת הסימטאות, המטפסות בעקלתוניהן מן הדנייפר אל העיר והמפולשות אל הרחוב הראשי, הופיע פרש. הוא ישב על סוס כפרי פשוט, חום וּסבוּך שׂיער. הפּרש ישב איתן על אוכּפו וידו הימנית נשענת בחצי קשת על מותנו. אחריו רכבו חיילים מלוויו. הם רכבו בשורה ארבעה־ארבעה. אחד מהם החזיק על נס דגל אדום רחב מאוד, וצעק במלוא גרונו: ״קץ, קץ לשלטון הבורגנים! כל השלטון למועצות!״, והאנשים שמילאו את הרחובות ענו גם הם בקול תרועה: "קץ, קץ לשלטון הבורגנים!

בת רוזנשטיין שעמדה על ידי משכה בשרוולי:

— יראה נא, הלוא זהו הצעיר, שהיה אתמול אתנו אצל קבלצ׳וק.

אמנם כן. רכוב על הסוס הכפרי בראש הלגיון האדום הנכנס וכובש את העיר ישב אורחנו הצעיר. גם הוא הכיר במציאות חבריו לחדר־המחבוֹאים. מעל כולנו ראה את ידה של הגברת קרוין, הענוגה, הידועה לו, שנפנפה עכשיו את מטפחתה לקראתו, וקראה גם היא בכל כוחותיה: קץ, קץ לשלטון הבורגנים! הוא הסיר את זרועו הימנית, הנשענת בחצי קשת על מותנו, קירב אותה אל קובעו, בירך, הצטחק, חוטמו היבש רעד והתקמט, והוא רכב הלאה, אל תוך הרחובות ההומים קול זמרה, תרועת־הידד וגיל: קץ, קץ לשלטון הבורגנים!

 

ד

יומיים אחר כניסתם של חילות־המועצות התכוננתי לצאת מן העיר אשר חילופי שלטון עצרוני בה זה שבועות מספר. ואחרי ביקורים רבים, עמידה־בתור והליכה ממשרד למשרד, נתגלגלתי אל מפקד־העיר, שיחתום לי תעודותי לרשות יציאה מן העיר. ובאתי שוב, כמעט בהיסח הדעת, בקרבת בית קרוין. כאן עמדו עכשיו שני חיילים, רוביהם לצדם, וגדרו את המבוא בפני כל עובר ושב. והדגל האדום, שליווה את מפקד־העיר ביום הכיבּוּש, התקמט עתה מעל המשקוף של בית קרוין וכיסה את כל הפתח הראשי.

סוף־סוף נתקבל הצו מבפנים להכניסני אל המשרד, וצעדי החייל הכבידים הוליכוני אל חדרו של מפקד־העיר. זה היה חדר־האוכל של ה׳ קרוין. כל הרהיטים בו חדשים, חומים־כהים, וממלאים את חלל הכתלים עד אפס מקום. באמצע החדר עמד שולחן־אַלונים גדול, ומפקד־העיר ישב בראשו. סמוך לו ישבה הגברת קרוין ומזגה טה ממיחם־ניקל מבריק, שהאריך ועיקם את פרצוף שניהם באופן משונה מאוד. הגברת קרוין היתה עכשיו בביתה, ושתי זרועותיה חשופות עד כתיפיה. היה חם בחדר, חום מחניק, חום תנורים. סבכי הכפור על הזגוגיות הפיצו אור פלדה כחלחל מסביב. שעון גדול תיקתק. על השולחן היה מכל טוּב. ועיני הגברת קרוין, אף כי לא הביעו אושר רב, היו בכל־זאת נמוגות ונוצצות מתוך ביטחון ושובע. ביטחון זה מורגש היה גם באצבעותיה הקטנות, שתפחו מעט מלחץ טבעות־הזהב העוטרות אותן.

מפקד־העיר ישב קרוב מאוד אל צדה, ואחת מברכיה של הגברת קרוין היתה נחה על ברכו. והוא היה עושה בידיים ענוגות אלו כאדם העושה בתוך שלו. גם נוכחותי לא הפריעתהו בכך. הוא היה אדם למוד־קרב ולא חת מפני כול, וידיים אלו סוף־סוף ידיים בורגניות הן, טעונות זהב ורכות, ובא הקץ לשלטונן. גברת קרוין נבהלה מעט מפני. אחר הבליגה ברוחה, ואת תנועות החמדה של מפקד־העיר דחתה בעצלתיים, כהרגלה תמיד, בדרדורי צחוק ודברי־תוכחה מתוקים ומאַשרים. מפקד־ העיר אחז פתאום בידה הקטנה, נופפה באוויר, ובפנותו אלי שאל:

— בכמה אתה מעריך יד זו?

באותו רגע, בשעה שהיד, המבריקה בזהבה וביהלומיה, היתה מורמה למעלה, דוממת, קופאת, מסמיקה, וכאילו נוּתקה מגופה של גברת קרוין, היתה מאוסה מאוד, כראש אליל גולמי מקושט, ספוג בערות ורוע־לב. אבל אני עניתי אחרת:

— אפילו אם תסיר מעליה את כל זהבה, גם אז אין־ערוך לה.

תשובתי מצאה חן והפיקה את רצון שניהם. המפקד הוריד את ידה של הגברת קרוין, חוטמו היבש רעד ושפתיו נצמדו אליה. בשעת מעשה צנח ראשו למטה, ונוכחתי כי דעתו מבולבלת עליו. ריח כוהל היכּה על אפי: מפקד־העיר היה הלום־יין, וגם האשה היושבת על ידו היתה מבוסמת.

הוא הרים ראשו, סקר לצדי במבט מעורפל, ומפקד־העיר, אשר בכרוזיו, המשתערים על כל כותלי הבתים בכל הרחובות, תלויים חייהם של אלפי אנשים לשבט או לחסד, היה עכשיו כמעט חסר כל הכרה, ורצונו חדל לפקד על לשונו, שלא היה מעצור לפטפוטיה:

— אסרתי אתמול את קבלצ׳וק — אמר לי.

אני השתוממתי:

— מדוע?

— גם את היהודי הקטן, עטוף האַדרת, את רוזנשטיין, אסרתי.

הוא גחן על אשת קרוין, שם ידו על חלקת עורפה החשוף, וגיחך:

— ככה גֶניה, יפה עשינו. אף־על־פי־כן את קבלצ׳וק נוציא לחופשי, מי יודע, שמא עוד נהיה זקוקים לו. נאמר לו ולאשתו: למוות הייתם נידונים, ואנחנו הצלנו אתכם. אבל את רוזנשטיין, שהעלים מאה וחמישים שק סוכר — לאו, לאו. הוא ישב בבית־ הכלא, עד שהרקב יאכלהו.

עכשיו הבינותי למה אסרו את קבלצ׳וק, ולמה באים לשחררו. מפקד־העיר היה איש־צבא רב־ניסיון, והוא הכין את הנסיגה־לאחור בעוד מועד, אבל רוזנשטיין אומלל זה, ניסיתי להגן עליו, וללא הוֹעיל. מפקד־העיר רעם בקולו הניחר מיין: לאֹ, לא! מאה וחמישים שׂק סוּכּר העלים, עד שהרקב יאכלהו ישב אצלי!

אתו היה קשה גם לדבר על עניין רשיון נסיעתי. הוא היה עונה שלא ממין הטענה… והייתי אנוס לבקש מאת הגברת קרוין את עזרתה. היא צחקה לי ולהרפתקאותי, ואת הדבר, שאני מכתת רגלי זה שלושה ימים למען השיגו, קראה בשם “לא־כלום, שטות בעלמא”, ומבלי לשאול רשות מאת המפקד ניגשה אל שולחן־הכתיבה, שמה חותמת על ניירותי, ובכתב־ידה הברור והמעוגל הוסיפה מן הצד, בפינת התעודה, את הנוסחה הרצויה ביותר אשר פתחה את כל רחבי רוסיה לפני, והגישה למפקד השיכּוֹר לחתימה. כמה קל וחסר־ערך היה הדבר, שנראה לי לא־אפשרי! כמה חביבות ופזיזות היו אצבעותיה של הגברת קרוין, הממולאות בפז, שהסירו את הכבלים מעל ידי!

בעוברי את המסדרון עמדו עכשיו שני חיילים אחרים על־יד המבוא. גבוהים מאוד ולבושים סחבות. אחד מהם כירסם בשיניו פת חריבה, ולסתותיו הרחבות עלו וירדו בתנועות־מַשור על פני פרצופו הכהה והכחול מקור. חברו פשט ידו לקראתי וביקש סיגארה. לפניהם על המפסעה עמד יצחק קרוין עטוף אדרתו, וידיו הארוכות התנדנדו באוויר ככנפיה של טחנת־רוח. הוא דיבר עם יהודי נמוך־קומה, שחרחר, שהביט כל הזמן בעיניים מורמות אל ראש יצחק המרקד על הצוואר הדק והמתוח.

— טוב.

— מה טוב?

— מאה וחמישים שק.

— ומה בכך? דעתי, שעליך למכור.

— לאו.

— מדוע?

— שער הסוכר עלה, עולה וגם עתיד לעלות.

אלה היו מאה וחמישים שקים סוכר של רוזנשטיין שהוחרמו. ויצחק שפשף ידיו מרוב שמחה. שם בחדר־אוכל מסרה אשתו לאחר תמורתם את ידיה ואת עורפה. ורוח צפונית נפנפה ונענעה את קמטי הדגל האדום המתנוסס מעל לביתו של יצחק קרוין ומגן עליו. דגל זה מתוך נפנופו נגע בכל פעם במצנפת הקרקול המסולסלת של יצחק והמבריקה באור שמש שוקעת. והרחק הרחק, מתוך אחד האולמים, נשמע קולו של נואם, המדבר גדולות, וקול תרועת הנאספים מלווה את דבריו:

— קץ, קץ לשלטון הבורגנים!

המלצות קוראים
תגיות