רקע
שלמה צמח
העולה מוולוֹדוֹבה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הקרן להוצאת כתבי ש. צמח; תשכ"ו

שמו של אהרן רענני היה מעבר לים טוּטלא. מלה שאין לה צירוף ומשמע, כי אותיותיה נשתבשו. אהרן היה עמוּס קימעא בלשונו ומחליף כל קוֹ“ף שנזדמנה לו בדיבּוּרוֹ בטי”ת. וממילא היתה ‘קוקלא’ בין שפתיו ל’טוטלא‘, וכך נקבעה לעולמים. אותו יום, שדיבּוּר זה נסתרס בפיו בראשונה, משוקע עמוק בזיכרונו. עמדו באחרון של פסח, ובית-אביו היה מלא אושפיזין – אורחי-חג. בא גם הדוד ר’ אבא, זה הצובט את לחיי התינוקות עד שהן משחירות במקום הצביטה. מחלת לב קשה הכחילה את פניו של ר' אבא, ועור המצח, הלסתות ותנוכי האוזן שלו מתקלף ומשיר קשקשים קשקשים שנדמה משליג הוא עליו פתים פתים. דוד זה הוא שקרא באותו פסח את אהרן (בן חמש היה אז) לעיני כל הקרואים, צבט לחיוֹ ושאלו בקול: “מה שמך, בחור? – אהרן. – “ומה שם משפחתך?” – יפה הוא זוכר את המחנק ואת המכאוב שתקפו גרונו וחזהו, כשהוא מאמץ כל כוחותיו להביע את שתי הקו”פים שבשמו כהלכתן. תפחו פניו והסמיקו, וּמפּיו נדחפו ויצאו, לשֹחוֹקם של כל המסובים, שתי הברות משונות הללו – טוטלא. אותה שעה נטפל לו שם לוואי זה, שאין לו טעם ושחר, לכל ימי חייו.

כשהגיע לארץ נזדמנה לו שעת כושר להיפטר משמו הפגום והמעליב. לא על נקלה נפרד הימנו. סוף סוף היה בן-לוויה לו שלושים שנים רצופות, ולא עמד כשטן לו בדרכו אל חיי אושר, כבוד ורווחה. והרי ברבות הימים גם נתחבב עליו, כמלבוש בלוי ומטולא זה, שהכול בוחלים בו ואתה נמשך אליו, הואיל וקמטיו מתקפלים בד בבד עם קיפולי גופך. אלא שעת כושר כזאת אינה חוזרת ואין להחמיצה. וגם זוגתו הפצירה בו. היה כמה ימים מבחין בהברתם של כמה שמות עד שעמד על רענני. אמנם גם הרי“ש היתה מתרככת קימעה בין שיניו. מכל מקום הסכנה העיקרית, סכנת הקו”ף, חלפה.

טוטלא-רענני היה מנהל בּאנק קוֹאוֹפּראטיבי בעירו ולוֹדוֹבה. וכל שזכה שם בכתר זה מובטח היה שיזכה בשאר הכתרים. אדם כזה נעשה ממילא בא-כח הג’וינט, ראש הציונים ונבחר המועצה העירונית – כל אותם הנימוסים שאנשים נכבדים להוטים אחריהם. ביתו עמד על שפת הבּוּג, בית בעל שבעה חדרים מרוּוחים, כולם מלאים רהיטים וכלים רבים; וילאות כבדים צנחו על החלונות ועל הדלתות: אספקלריות מוזהבות, שפיארו פעם אולמיהם של פריצים פולנים, היו תלויות על הכתלים, וכורסאות מכל המינים הצטופפו בכל הפינות – בליל סגנונות מלוּאי הארבעה-עשר עד תוצרת ברלין החדשה. אשתו אידוּאַרדה, עקרת הבית, גברת בת-קומה היתה ומלאת-בשר עם עיני קטיפה חומות ורכות, שטוב לב מרובה טבוע בהן. מכאן ראיה, היה רענני מהרהר, שאין עדותה של ארשת-פנים אומרת כלום; כי אידוּארדה לא היתה טובת-לב כל עיקר. מכל מקום לא הוא שזכה ליהנות מטוב זה.

רענני היה אדם כחוש וחלוש, וחרדה שלא ידע פשרה היתה קוססת תמיד את נפשו. בימי נעוריו, כשהיה מחזר על אידוּארדה, היתה גם היא רזה כמוהו ורכת-לב כמוהו. אלא מיום שנתמנה מנהל-באנק התחילה נוהגת חשיבות בעצמה, וגופה התחיל תופח ומשמין. דומה, את כל שבעת החדרים רצונה למלא בבשרה. אותה הכבודה ההולכת לפניה התחילה עולה ועולה כעיסה בתסיסתה. וכל שהיתה מהדקת את החזה היה מתגבה והולך עד שהיה נוגע בסנטר ממש, ובין שניהם נבלעו הצוואר והעורף. בשר זה הטיל אימה על רענני, ובלילה, כשראשו היה צונח (אידוּארדה היא שהנהיגה את המיטה האחת והמשותפת בחדרי השינה שבוולוֹדוֹבה) ושוקע בשפע הבשרים, היה מתגרה בו אותו ייאוּש אין אוֹנים של בן-אדם, היודע מלכתחילה שלא יגבר על מכשולו; דומה לייאושו שתוקף אותו בכל פעם שהוא נידון לבטא את שתי הקו"פים שבשם משפחתו. אבל אידוארדה היתה נשואת-פנים בעיירה, קובעת נימוסיה ומשמשת דוגמה לכל בית הגון. היא שסילקה את המיחם המהבּיל והמזמזם מעל השולחנות שבמרפסות-הבתים הפונות אל הבוג, והביאה כלי חרסינה מוראביים עם קומקום-התה עטוף כסות-כרים השומרת על חומו ועם הצלחות והפינכאות המרובות, הקטנות והגדולות. היא שהנהיגה בנשפי משפחה ובשעת משחק קלפים שאין מגישים את מנת הכיבוד לכל אורח לחוד, אלא שכריכות צלי וכרכשאות וביצי-דגים וחריצי גבינה מונחים על שולחן מיוחד, וכל אורח נוטל הימנו כמה שהוא נוטל ומה שהוא נוטל. היא שהיתה הראשונה בוולודובה שמשחה בצבע תולע שפתיה, וממנה ראו אחרות ועשו כמוה. רענני לא שכח מאורע זה. טינה חשאית היתה בלבו נגד פיה של אידוארדה. היה כמעט חסר שפתיים. קצה סנטרה הזדקר מן הלחי ומעלה, וּקצה חוטמהּ כּפוּף היה ומשורבב למטה, ושניהם כאילו דחקו את השפתיים אל חלל הפה פנימה, עד שנבלעו וניטשטשו ולא השאירו אחריהם אלא שתי קשתות דקות של עור צבעוני מנומר. את הפה הזה לא אהב רענני. היה בו מבע של חומרה ורשעות. פה שלא נתקשה ולא נכשל מעולם. שחתך דיבורו מתון, בהפסקות קצרות ובבטיחות רבה ובקול שווה כשעון זה המשמיע צלצוליו באישון לילה. ולא נשתכחה מרענני שעה זו כשנזדקר לפניו, כאילו להכעיסו, כשכולו פורח ומפגין באדמומית שלו.

וכשאירעה אותה תקלה של פשיטת-הרגל ומשרדי הבאנק ננעלו, ורואי חשבון פשפשו בפנקסים ורַשָמי הרשות אמדו את הרכוש, ודינים ומשפטים בתי הערכאות נתרבו, והלקוחות לא באו בחשאי ובדרך-ארץ בדלת האחורית לבקש מאידוארדה שתמליץ עליהם לפני בּעלהּ, אלא היו מתחצפים ונכנסים בלי נטילת רשות וברעש גדול, מקישים בעקבי נעליהם ובמקלות שבידיהם ותובעים ומזהירים ומאיימים — לא היה מפלט אלא עקירה. בין כך נתרוקן הכל. הופקע הבית שעל שפת הבוג עם שבעת חדריו מרשות בעליו. והרהיטים והווילאות והאספקלריות וכלי הכסף והכורסאות כאילו ניטלו צבעם והדרם מהם לאחר שחוֹתמת הדוֹנג האדוּמה של הפקיד המעקל נדבקה אליהם. וחברות הצדקה ומוסדות הציבור שטוטלה ואידוארדה היו מכהנים פאר בהם, אף על פי שלא בעטו עוד בהם בפוּמבי, הרי הרמזים, שימשכו ידיהם מהם, היו מוחשים מאוד. כן, לא היה מפלט אחר אלא עקירה. וטוטלא ואידוארדה יצאו מוולודובה ועלו לארץ.

הם היו חשׂוכי בנים, וכמה צרוֹרוֹת של מזוּמנים נשתיירו עוד עמם גם לאחר המשבר. וכיוון שלא הסכינו לאי-נוחות בחיים, היו טרדות הטלטולים קשות להם כל כך, שעינויי ירידתם נשתכחו מלבם. דומה, שפתיה הצרות של אידוארדה נתכווצו יותר ונעלמו כליל בחלל פיה, ואותו גמגום של טוטלא נשתבש והתפגם יותר. והנה דווקא חבלי ההשתרשרות במקום החדש לא עוררו דאגה יתירה. לבני אדם ממינו של טוטלא פתוחים שערי החיים בכל מקום. עולי ולוֹדוֹבה שבארץ לא שקטו ולא נחו עד ש“סידרו” אותו. המנהלים, שטוטלא הובא לפניהם, היו מיד מראים לו פנים שוחקות. אדם כחוש ומצוצם וגמגמן זה הוא הוא האיש שהם מבקשים. משרה זו בארכיון המרכזי של משרדי הסוֹכנוּת שעולי ולוֹדוֹבה הרבּו שידוליהם שתינתן לאחד משלהם, כמה וכמה דוקטורים גרמנים הפכו בה. ולא עמדו להם תואריהם ולא עמדה להם חריצותם העקשנית והמטרידה, שמצטיינים בה בניה של גולת אשכנז, ולא עמדו להם אפילו מליציהם רמי המעלה, ידידיהם של הרצל והיושבים בקתדראות שבאוּניברסיטה. יד עולי ולוֹדוֹבה היתה על העליוֹנה. טוּטלא שלהם הוא שנתמנה פקיד הארכיון. ונסתיימה פרשת הספיקות והתמוטה. שוב התחיל הביטחון פושט ומקיף את כל הוויתם של טוטלא (שבינתיים היה לרענני) ואידוארדה. המשכורת, כך וכך לירות לחודש, ודאית היא. המעמד ודאי הוא. וקורת הרוח שבשידולי הריעים והידידים גם היא ודאית. וכל הטרדות והעניינים הקטנים והגדולים של בניין ביתם מחדש אף בהם היה איזה ממש שהבליע מיד כל מה שהיה ועבר, כחלום שנשתכח.

הזוג טוטלא קבעו ישיבתם בירושלים. אידוארדה שכרה דירה של שלושה חדרים בשכונת רחביה. אחד שימש חדר מיטות, והשניים האחרים היו מחוברים ומפולשים, ולעת הצורך אתה עושה אותם אולם אורחים רחב-ידיים. דירה מתוקנה בכול: מאור חשמל ומים חמים והסקה מרכזית; דברים שלא זכו להם בוולודובה. שוב נתמלא הבית רהיטים. שוב המיטה האחת, “המשותפת”, הוקמה על כנה בחדר השינה. באולם המפולש התכּנסוּ כמה כּיסאוֹת קש ומזרנים, שבלהטיה של אידוארדה היו לספות רחבות וחשובות. את הקיר קישטו “החמניות” של ואן-גוג. שולחן כתיבה מעצי אלונים כבידים ובסגנון משונה עם פיתוחי ציורים מסובכים ומפותלים, שלועו של ארי פעור באמצעיתם וכפותיו מפושקות בתחתיתה, נקנה בזיל הזול מידי עולה גרמני שירד מנכסיו. מאותו מקום בא גם ארון הספרים הגדול עם אנציקלופדיה של ברוקהאוז, שכרכיה הזהירו באותיותיהם המזהיבות. שוב היה איזה מסלול שאפשר להלך בו. ובשחריתה של שבת אחת, בשעה שרענני התפרקד במיטתו המשותפת, חופשי מעול עבודה, טילטל את אידוארדה שהיתה מוטלת בצדו, ואמר:

– אידוארדה, טל התטלות שאירעו לנו נשתטחו, טאילו טלום לא טרה. – ולא השגיח אפילו כמה מרובות הקו“פים והכ”פים שנסתרסו במימרה זו.

תחילה לא עמד רענני על חשיבות מצבו בארכיון המרכזי. משׂרתו היתה קטנה בעיניו ומצבו עלוב, והיה משתמט מלדבר בו בפני אידוארדה, שלא תחוש בקלקלתו. בבאנק הקואופרטיבי שלו כשהיה מקיש שלוש פעמים על מצילת הניקל שעל שולחנו, היה כהרף עין בּא ועומד הנער ולוֹדיה עם פניו המבוֹהלות ועם חוטמו המאנפף בפתח החדר: “הנני לשרתו, אדוני”, והוא, טוטלא, נוקב מספר התיק, ואינו מגביה אפילו את גביניו לצדו. כאן לא היתה מצילת ניקל על שולחנו, ואיש לא הקיש עליה. אבל היה טלפון שלא פסק לתבוע: “תיק מספר כך וכך למחלקה זו וזו”. ופעמים היה רענני מוכן להשיב בלשונו של ולוֹדיה — “הנני לשרתו, אדוני”. אף על פי כן התחילה חשיבות מעמדו להתחוור לו במרוצת הימים. בראשונה היתה סקירה זו שבזווית עינו הימנית בודקת בקפדנות שולי התעודות שזרמו לחדרו מכל מחלקות המשרד; סקירה הקובעת את המספר, העניין ואת מקום הגליונות בתיק המיועד בשבילם. אבל לאחר שהתאמן בעבודתו, סקירה קלה זו היתה כהרף עין, וזמנו נתפנה. חדר הארכיון היה אפל, וקירותיו מכוסים דפתראות של קארטון לכל גובהם ורוחבּם, ואפילו על חלונות הם מאהילים. האוויר מעובה ודחוס ומעלה ריח חמוץ של אבק ישן נושן. ורענני יושב אל שולחנו, נוהג בעצלתיים ומקשקש בשפתיו ובלשונו כאילו הוא מעלה גירה את גרגרי האבק, המגרים בבית-בליעתו. משעה שבא לארץ והחליף שמו וקרא עצמו רענני התחילו משום מה שערותיו נושרות, וקרחתו מתפשטת במהירות על גולגולתו בכל צדדיה, מפנים ומאחור. ומחמת השיעמום שבישיבתו כאן נטפלה אליו מין תשוקה להעביר את אצבעותיו המפושקות בין השערות ולבחון חוסן שורשיהן; והללו נעקרות ונדבקות אל האצבעות והוא מעבירן לנגד עיניו ומסתכל בהן במבט עמום ומהרהר עליהן. אותה שעה הוא נזכר בבאנק הקואופראטיבי שלו ובלקוחותיו, כשהיה מחליט ומבטיח, מסרב ומסכים, גוער ומפייס, עד שצלצול הטלפון מעוררו – “מחלקה זו וזו דורשת תיק כך וכך”.

מתוך שיעמום החליט שלא להסתפק בנתינת-עין הבודקת את שולי הגיליון וקובעת את המספר ואת העניין, אלא ליתן דעתו גם על העניין גופו, על הכתוב בתעודות המגיעות לידו. מיד נפתח לפני עולם מלא. פתאום ראה את עצמו, והוא מעורב במעשים העומדים ברומו של עולם. הכל נתגלה לעיניו כספר פתוח. והיה עניין רב בגיליונות אלו שהיו יוצאים ונכנסים על ידיו ושהטילו עליו עד עכשיו שיעמום ועצב. דומה יד נעלמת מוליכה אותו אל עומקם של מאורעות המתעתדים לבוא. הנה זה שבועיים הוא רואה היאך מנהל-מחלקה אחד מניח בחשאי אבן להכשיל בה את חברו. וכשהטלפון התחיל זה שבוע ימים קורא וחוזר וקורא ותובע בקול רַגש אותו תיק, ששם טמון הפח, סימן שהסכסוך נתגלה ודין ודברים שבין היריבים פתח. ורענני צפה להתפתחות העניינים במתיחות נפש רבה.

היה בחדר האַרכיוֹן ארוֹן-בּרזל אחד, שהיו מתכּנסוֹת אל תּוֹכוֹ כּל התּעוּדוֹת שציוּן “סודי” רשום על גבּן. מפתחו של ארון זה לא היה שמור בידי רענני, והגיליונות הנעולים בו לא הגיעו אליו. פקיד אחר מנאמני המשרד היה ממונה עליו. אבל פעם אירע, שראש הסוכנות עצמו פנה אל רענני למצוא בשבילו אחד התיקים:

– איני יודע מספרו, תבדוק ותודיעני, ואשלח להביאו.

אלא שרענני השיב לו בו במקום:

– אין צורך בבדיקה, מספרו הוא 22/ט/82/ל/ג/37.

ראש הסוכנות הוסיף בתמיהה:

– כלום מספריהם של כל התיקים אתה שומר בזיכרונך?

– כמעט.

– מה שמך?

– רענני.

לא היו ימים מועטים עד שנכנס אליו הפקיד, נאמן המשרד והממונה על הארון הסודי, והסביר לו באריכות את כל מסתריו ומסר לידו את המפתח. מכאן ואילך לא רענני בלבד התחיל מרגיש בחשיבותו, אלא ראה שגם האחרים מרגישים בה.

וכשהוא עובר במסדרון בשעות ההפסקה רגיל היה שיעכבוהו חבריו לעבודה, וישאלוהו כלאחר יד:

– כלום הגיעה כבר לידך תשובת הממשלה למיכסת העלייה החדשה?

ורענני יודע, שבחור זה עושה בערמומיות כדי להוציא מפיו דברים שאסור לגלותם, והוא משתמט ברמזים המשתמעים לכאן ולכאן. אלא לאחר שעה קלה הוא רואה אותו בחור גופו עומד מוּקף חבורה של פקידים ודורש לפניהם ומתגדר ומבשׂר את מיכסת העלייה העתידה. וכשהוא נשאל, מנין לו זה? הריהו משיב ביוהרה - “ממקור נאמן מאוד, מקור ראשון; רענני זה יודע הכל, וכשהוא אומר דבר, אתה יכול לסמוך עליו”.

חיזוק זה במסלול חייו החדש, שהתחיל קונה שביתה בלבו של רענני במקום עבודתו, התחיל מתגנב ופושט גם אל בין כּותלי ביתו. גם אידוארדה התאוששה קימעה קימעה מקיפאוֹנהּ ומאדישותה, שהדאיגו כל כך את רענני. לפני כמה ימים סח לה בסודי סודות עניין גדול אחד הקרוב לבוא. ודבריו נתקיימו. הרי הם הבוקר בפרסומם ובאותיות גמלונין בראשי כל העיתונים. משמע, יש איזה ממש בגלגול חדש זה: “גברת רענני”, שהיה עד עכשיו משונה ומגוחך, רחוק ודוחה ושנוא עליה. שינוי מזלם היה קשה לה יותר משהיה לרענני. אידוארדה לא יכלה להשתוות עם ירידתה. ברכת שלום נמוכה זו, שהשכינות הקדימו לה כשנזדמנו עמה במסדרון הבית או בפינת הרחוב, דיכאה אותה עד עפר. בשום פנים לא יכלה נשוא את הזלזול שנהגו בה החנוונים בחנויות והקצב באטליז. לעולם היו שם נשים קודמות לה וחשובות הימנה. והנה פתאום, לאחר שהרגישה במעמדו של רענני המתבסס, ניצנץ זיק של תקווה בעיני הקטיפה שלה. שמא יתחדש מזלה ויקים את כבודה שירד. שמא יכולה “הגברת רענני” שברחוב עזה, הפונה אל הררי יהודה הרמים והשוממים, לחזור אל מדרגת “גברת טוטלא”, ששלטה על העיר ולוֹדוֹבה היושבת על הבּוּג.

ראשית כל היתה שומה עליה להיפטר מבישול זה שבמטבח. אל כל דרי הבית, בוקר בוקר, היו באות נערות קורדיות לשרתם; נערות חומות פרצוף עם עיניהם המעוגלות ככתמי דיו שחורה, והביאו עמן אל מעונותיהם של נשי הפקידים והקבלנים ועורכי הדין, שבשעות שחרית אלו עוד פניהן, קודם לפרכוסן, אפורות ונובלות ומעוכות, אוויר צונן, מרוחק, ריחני ושקוף, משהו מקני ההרים הנישאים שבאו משם. נערה קורדית שחרחורת כזאת עם שתי צמות קצרות ועבות שבעורפה היתה מבחר חלומותיה של אידוארדה. שבע ביום עשתה את חשבונה עד כמה מספיקה משכורתו של רענני לאסוף בחורה זו אל ביתה. לא העבודה היא שהכבידה עליה. בין כך ובין כך היה מטבעה לא להניח לשום בן-אדם לעשות דבר. אבל גמרה להצטרף אל חברה זו, שבכל בוקר באות נערות קורדיות לשרתה – ויהי מה.

לאחר שידולים רבים השיגה אידוארדה את הסכמתו של רענני לכך. ולמוחרת, כשנזדמנה עם שכנתה במדרגות המסדרון נתעכבה אידוארדה ואמרה:

– רצוני לבקש ממנה דבר.

– כך?

שכנה זו, מרת גבישי, היתה פעם טבחה בבית-תבשיל. עכשיו, שבעלה קבלן שעלה לגדולה, נתרכזו כל הרהוריה בעניין אחד – כיצד להתקין את עצמה שתהא ראויה למדרגה זו שהגיע אליה בן-זוגה. יותר מכל ביישו אותה ידיה שנתגסו, ושנדמה לה שפיח הקדירות עודו מתעלם בין סדקי עורן. פעמיים בשבוע ביתה באה אליה בחורה צנומה זו לעשות ציפורניה ולחפותן דוק צבעוני מנקר עיניים. אך – ללא הועיל. והבטלה והשיפּוּר לא היה בכוחם להיטיב ידיים, שהיו כּעוּרוֹת מלידה. מרת גבישי ידעה שתקנה אין להן, ודווקא משּום כך היתה מתייהרת ומתגדרת ביותר. אידוארדה היתה בעיניה אחת הנשים, שאם אתה משגיח בה ומתעסק עמה, הרי בזה אתה כאילו משתווה לה.

אנשים חדשים אנו, הוסיפה אידוארדה, והחום, והאקלים, ורצוני לשכור בחורה שתסייע עמי בעבודות הבית.

– ובעניין זה את פונה אלי? יש משרד בעיר לשם כך.

– אמרתי, אפשר תואילי לשאול את פי העוזרת שלך.

מרת גבישי לא נתנה לה לסיים דבריה. ירדה שתי מדרגות, ואחר הסיבה פניה וזרקה לה:

– איני מבינה, עזרה בבית שאין בו אלא שני אנשים לשם מה? סתם בזבוז. וביחוד… – לא קם בה רוח לסיים: כשהבעל פקיד קטן ומשכורתו קטנה.

והוסיפה לרדת מן המדרגות.

ואף על פי כן עוד בו בבוקר מצאה אידוארדה את עוזרתה של מרת גבישי. ולאחר ימים מעטים נוספה בשעות השחרית עוד נערה קוּרדית אחת בּין הבּאוֹת לבית זה. היא היתה השישית במספר והיתה מתדפקת כל בוקר על דלתה של אידוארדה. ומשעה זו ואילך נדמה היה לה, שקצב ברכת השלום שבפי השכינים המזדמנים לה במדרגות המסדרון נעשה אחר, ובחנות ובאיטליז אינה עוד מן האחרונות; עכשיו יש שם תמיד איזו אשה שאידוארדה קודמת לה.

כיוון שהקורדית הקטנה שמרה על ניקיונם של שלושת החדרים ומסירה את האבק מעל כרכי ברוקהאוז שבארון הספרים ומסייעת בעבודות המטבח, ארכו ימיה של אידוארדה עד מאוד, והבטלה והשעמום והבדידות גדלו עמם. רענני היה יוצא למשרדו בכל בוקר ושהה שם שבע שעות כסדרן. וכשחזר כבר להטה החמה וריככה את הבשר עד אפס כוחות. שעות ארוכות ישבה אידוארדה אל החלון, מסתכלת בעוברים ושבים. ההרים בדרומה של ירושלים רעדו בתכלת האוויר ובזוהר השמש. אבל משקרבו שעות הצוהריים, פשטה שמש זו גם על חלונות הבית, ובעל כורחך אתה מגיף את התריסים, וגם תענוג זה בטל.

מזמן השגיחה אידוארדה במנהגה המוזר של מרת גבישי שכנתה להסתלק מביתה דווקא בשעות חום אלה – כולה מפורכסת ושפתיה תולע, וקשתות גביניה הדלות והמרוטות עודן מבריקות בשמן המשחה השוכן עליהן, וארגמן הלחיים מגיע עד תנוכי האוזן, והציפורניים על האצבעות הקצרות והמעובות מכוסות לאקה בצבע הרעפים, והיא עצמה לבושה שמלה צבעונית מאוד וקצרה מאוד, המגלה את ברכיה ואת הקולית התפוחה ואת נעלי עור-הנחש החברבר. להיכן היא הולכת יום יום ובשעה אחת בשרב צוהריים זה? שאלה זו, שלא פסקה מלנקר במוחה של אידוארדה, מצאה סוף סוף את פתרונה. נתגלה לה, שכאן בירושלים אין מסתפקים בבטלה עצמה. הנוהג המקובל הוא להפגין עליה ולהכריז עליה ברבים. אשה שאינה נראית מטיילת בשעת הצוהריים, סימן שהיא מפויחת במטבּחהּ ומשפשפת קדירתה.

ואידוארדה התחילה לנהוג מנהג המקום. מיד כשהגיעה החמה לחלונות ביתה נסתלקה לחדר השינה ופתחה בפרשת הפרכוס. דבר אחד היה מצער אותה. לא ידעה מה לעשות לבשרה שנתרשל הרבה בכל צדי גופה מאפס מעשה ומישיבה שאין לה סוֹף. להדקוֹ ולַהצירו, כּדרכּהּ מעבר לים, לא נתנה חמה לוהטת זו, שאינה מרחמת על הבריות. אבל משהחליטה אידוארדה לעשות דבר, לא נרתעה מפניו מעולם. היא הכניסה בכל זאת, יום יום, את גופה אל תוך מחוכה הארוך, הכורך אותה מבתי-שחיה עד ברכיה, וקראה לקורדית הקטנה שתמשוך בשרוכים שמאחורי גבה ותהדק את המחוך עד כמה שכוחותיה מגיעים. לאחר הידוק זה לא היה צורך לשים ארגמן על לחייה. בתוך כך אדמו הפנים מרוב לחץ. עיני הקטיפה בלטו והפה חסר-השפתיים היה מתנשם ובולע אוויר בלי הפסק. זה היה עינוי. אבל מתן שכרו בצדו. אידוארדה אהבה טיולי צוהריים אלה, כשהיא משרכת דרכה לאורכו של רחוב המלך ג’ורג'. במזרחה של ירושלים התנוססו מגדלי מסגדים ובתי-יראה. ערב רב של גגות וכותלי בתים וחללים של חלונות זוהרים באור החמה. על קרפף אחד בטבורה של העיר רבצו פרות גדולות ועטיניהן סרוחים על הקרקע. אידוארדה היתה בת עיירה שבפוליסיה וזכרה עוד את ה“טייטשקה” בבית אביה, שהיתה חולבת אותה שלוש פעמים ביום קודם שנישאה לטוטלא. את העוברים ושבים לא ידעה, והם לא ידעו גם אותה. לעתים רחוקות נזדמן לה בדרכה בן-אדם שהקדים שלום לה. מצומצמת בתוך מחוכה לא יכלה להחיש צעדיה. אולם באותה דרך גופה, היורדת אל רחוב יפו, טיילו גם נשים אחרות כמוה. גם הן הלכו בלי חיפזון – לשם הליכה בלבד. כל החיים התנהלו לאיטם, בתוך אבק הסיד הצורב. עד שהגיעה שעת היציאה מן המשרדים והתנועה המתה ברחובות ואנשים נחפזים לבתיהם. אז שבה אידוארדה על עקבותיה וחזרה אל חדר השינה שלה, מסלקת בגדיה, וקוראת בחרדה לקורדית שלה:

– מהר, מהר, תתירי את השרוכים!

וכשהיא נמלטת מתוך העקה הכבושה ומוציאה גופה ממקומו הדחוק, שבה אליה נפשה והיא ממתינה לבואו של רענני ברוח שקטה, כאדם שמילא חובתו עד סופה.

פעם אחת, בחזירתה לאחר טיול צוהריים, נפגשה בפינת רחוב עזה פנים אל פנים עם מרת גבישי. אי אפשר היה לשתיהן שלא יעשו דרכן יחד אל פתח ביתן, ואי אפשר היה שלא להכנס לשיחה זו עם זו.

– אפשר היא משחקת בברידז'? – שאלה מרת גבישי.

אידוארדה שלחה לעומתה את עיני הקטיפה שלה, ונתלקחו באש גדולה.

– משחקת? מאוד מאוד משחקת!

כעבור שעה קלה הוסיפה מרת גבישי:

– שמא שהות לה לעלות לביתי בשעה ארבע, חסירות אנו “יד” אחת.

אידוארדה לא השיבה. מרת גבישי לא המתינה לתשובה.

קנוניה של חשאי היתה כאן, שאין הדיבור הכרח לה. ובמסדרון, כשנפרדה הימנה, אמרה מרת גבישי:

– אנו מחכות לך בשעה ארבע.

לאחר הצוהריים, כשנכנסה אידוארדה אל חדרה של מרת גבישי, מצאה שם מלבד בעלת-הבית עוד שתי נשים. שלושתן ישבו על דרגשים ליד שולחן עגול ונמוך, לגמו תה חריף ושחום עם טיפות חלב אחדות ובלא סוכר, מוצצות סיגארותיהן בין לגימה ללגימה, ופיותיהן המעשנים מעבים את האפלולית שבאוויר. לא האריכו בטקס ההתוודעות, כי נחפזו לגשת אל עצם המלאכה. ישבה כאן “הגברת-דוקטור”, אשה גבוהה מלייפציג, רזה מאוד, וכל גרמי שלדה, על פרקיהם וזיזיהם, בולטים בכל מקום שגוּפהּ מתגלה לעין. חוטמהּ גס ואדוֹם בקצהו ושטוח קמעה כמקורו של ברווז, והיא לא פסקה מלפזר עליו מן האבקה הלבנה שבקופסה שלפניה להחווירו. מתחתיו נמתח פה רחב שנזדקרה ממנו רק שפה אחת, התחתונה, משורבבת ודבוקה אל הסנטר, ואין שניהם אלא דבר אחד. על החוטם רכובים משקפיים גדולים, שהזכוכית שבהם שקערורית, ירוקה ועקומה, וכשאתה מסתכל בהם אינך רואה את העיניים שמתחתם אלא כל המצוי בחדר: מרת גבישי, תמונות הקיר ופרצופך אתה משתקפים בזכוכית זו ורוקדים לפניך. היא היתה כבת חמישים. מרת נפש. אבל היתה בה נקודת תפארת אחת. שער ראשה שׂיבה מכסיפה – כתם אורה באפילה.

בצדה ישבה אשה צעירה, שגופה ננסי כל כך, שנראה כאילו פגום הוא בחסר וביתר בכל מקום. היא היתה מעוגלת עם זרועות גלויות וּורודות ומלאות, וכפות הידיים תפוחות כבצק רך, ורגליה הקצרות מרוּחקות אחת מן השנייה בחצי עיגול, עקמומיותן בולטת גם מתחת השמלה המכסה עליה. הכל קראו לה בשמה רבקה. בעלה פקיד גבוה במשרדי הממשלה, ודיבורה המעורב במלים אנגליות העיד על כך. רבקה זו צחקנית היתה. הבליטה על-ידי כך את פיה הקטן והמחוטב יפה. אבל היא שׂמה עליו גם הרבה שׂרק, והואיל ופניה מצומצמות היו, צועק הכּתם הסמוּק ומתפשט ומשליט את עצמו, והכהה את השאר וטישטש אפילו את עיניה החומות והגדולות.

לאחר שאידוארדה בחנה בחשאי את חברותיה החדשות, נדמה היה לה, שסכנת ההתחרות היא “הגברת-דוקטור”. שתיים האחרות ודאי שאינן מצטיינות בחריפות יתירה. אבל מיד, בהקפה ראשונה,עמדה על טעותה. רבקה קטנה זו עם רגליה הפשוקות, שנתרחקו יותר זו מזו בחום המשחק ומחמת ישיבה נמוכה על הדרגש, היא שהיתה הסכנה. ברעש גדול שיחקה ומתוך דרדורי צחוק ומתוך בליל דיבורים אנגליים, אלא כל קלף שהטילה על דף השולחן מחושב היה, קולע אל מטרתו ומכריע. אידוארדה שינתה עד מהרה את מעמדה וריכזה כל עניינה בה. בוולודובה היתה מן המשחקות המצוינות. שם רדפו אחרי “ידה” הנאמנה. ואידוארדה תפסה מיד, שעתידה בארץ ניתן עכשיו על מאזני המשחק שלפניה. אם תצליח כאן, הצלחתה מובטחת בכל מקום. היא קימצה יותר את פיה, מצצה בכל כּוֹחהּ זנב הסיגארה הנעוּץ בו, עד שהיכּתה את רבקה שלוש פעמים בזו אחר זו. ו“הגברת-דוקטור” כה נתפעלה הימנה, שהיתה משלשלת את בלורית השׂיבה שלה וּשׂפתהּ כאילוּ משירה אנחות קלות “אוֹה! אוֹה!”, ושחוקה של רבקה הנמיך קולו וסופו גם שנשתתק.

לאחר ששתו שנית תה מר וחריף ושחור כזפת עם טיפות חלב אחדות ובלי סוכר, והשמים התאדמו בשקיעת החמה, הגיע המשחק לידי גמר. מרת גבישי ורבקה שילמו את המגיע מהן. “הגברת-דוקטור” לא נתנה דעתה על כך כי גם עליה לפרוע, ונשתמטה. ורבקה, שצירפה את החשבּוֹן, דילגה עליה. אחר שלחה ידה אל אידוארדה ואמרה:

– תענוג לשחק אתך, מרת רענני. ביום הרביעי משחקים בביתי – ונפטרה מתוך פרידת חיפזון. ואידוארדה ידעה, יד חמימה ומרוככת זו היא שחתכה את גורל חייה בארץ הזאת – ולטובתה ולרווחתה.

גם מרת גבישי אמרה: – אני מקווה לראותך לעתים קרובות אצלי.

ו“הגברת-דוקטור” נלוותה אליה לרדת עמה את המדרגות יחד. לפני פתח הבית נתעכבו ו“הגברת-דוקטור” שאלה:

– רצוני לנוח מעט, האבוא עמך?

– בבקשה, בבקשה.

ושתיהן נכנסו פנימה.

רענני קידם את פניהן.

– תתוודעו, “גברת-דוקטור”.

רענני נחפז מאוד, וגם טינה מיוחדת בלבו למלים מסוג דוקטור שד“לת וק”וף נפגשות בהן בזו אחר זו. הוא השיב:

– נעים מאוד. לצערי עלי ללכת. ישיבת ועד הפ… הפ… טידים (שוב קו“ף ודל”ת נועדו יחד) בשעה שבע וטבר איחרתי טימעה.

והוא עזב את שתי הנשים לנפשן.

ה“גברת-דוקטור” צנחה על הספּה, כשאידוארדה נפטרה הימנה אל מטבחה לדרוש אחרי משהו לכבד בו את אורחתה. היא מתחה רגליה הארוכות והעירומות, ואת ראשה עם עטרת השיבה המסולסלת השעינה על הקיר. עייפה היתה ושבורה. בלייפציג היה מקצועה מחלות אף וגרון. כאן לאחר כמה שנים של רעב וביזיונות היתה לעסיינית, והריהי מהלכת מבית לבית ללוש ולשפשף בשרן של נשי פקידים גבוהים ונמוכים שהשמינו. שתים-עשרה גופות כאלה עיסתה ביום זה, והיא חשה בפרקי אצבעותיה ובשרירי מרפקיה הכואבים.

כשחזרה אידוארדה עם מיני המתיקה כבר מילאה האפילה את חללם של החדרים. ה“חמניות” של ואן-גוג ניטשטשו באור זהבן המפוזר. “הגברת-דוקטור” אספה רגליה, ואמרה:

– חטא גדול את חוטאת, גברת רענני.

– אשה נבונה, אבל איזה רישול ואיזו הזנחה, הוסיפה עוד.

–?

היא אחזה בבשר זרועה של אידוארדה והרפתה הימנו כאדם המרחיק מעליו דבר מאוס:

– אי אפשר כך, צריך לעשות דבר-מה.

במקום הפצע נגעה. ואידוארדה, שעמדה סוף סוף על כוונתה, השיבה בקול נמוך:

– הכל עשיתי ונואשתי, אין עצה.

עכשיו קמה ה“גברת-דוקטר” על רגליה במלוא קומתה, ודיברה בקול גברי מעובה:

– שטוּת. שטוּת. תמיד את שומעת שטות זו: “הכּוֹל עשׂיתי”. מהיכן אַתּ? כּך, מוולוֹדוֹבה. שם אמרו לך שאין עצה? אבל אמירה של ולוֹדוֹבה מה ערכה? בשישה חודשים אני “מסדרת” אותך, כבדות-בשר ממך סידרתי. זה אינו בזול, גברת רענני. אבל לא תלכי לבעלך לבקש כספים לכך. אל תספרי אפילו לבעלך. אבוא בשעות בוקר, כשהוא עסוק במשרדו. בין תשע לעשר אני פנויה. לאחר שניצחת את רבקה, איני חוששת לך. עתידה את להיות ‘יד’ גדולה במשחק הברידז' של פרות אדומות אלו. ושכרי בטוח.

“גברת –דוקטור” קמה, חייכה לה בשפתה התחתונה והלכה. ולא היה לאידוארדה אפילו סיפק להשיב לה דיבור אחד.

למוחרת בשעה תשע חזרה “הגברת-דוקטור” לביתה ומזוודה קטנה עמה. לקורדית השחרחורת ציוותה שתנעל את הדלת אחריה, ואם ישאל מישהו לגברתה, תאמר שאינה בביתה. אחר נכנסה לחדר השינה, במקום שחיכתה לה אידוארדה. מיד התחילה במלאכתה.

– בת כמה את?

– בת שלושים ושבע.

– ילדת?

– לא.

– באַשמת בעלך הגמגמן?

– לא! לא!

– תראי לי את מחוכך.

אידוארדה הוציאה מן המלתחה תכריך בד ורוד, צר בקצהו האחד ומוּרחב וּמעוּגל בקצהוּ השני. היא פּרשׂה אותו על בּרכּיה. היה זה מחוך מעוך מרוב שנים ומזוהם מרוב זיעה, ורצועות הפלדה שלאורכו כבר נתגלו לעין והחלידו במקומות שחיפוי הבד נפרם.

– זוהמה זו לא תוסיפי להעלות על גופך.

והיא השליכה את התכריך אל פינת החדר.

– עכשיו פשטי חלוקך. הכול, הכול.

אידוארדה מילאה אחרי פקודותיה.

– שכבי על מיטתך ופשטי רגלייך.

ה“גברת-דוקטור” ישבה בצדה ובחנה את מפלי הגוף הערום, החיוור-ורדרד, המרוכך והממוסמס, בעיני קצב האומד בהמתו. מישמשה בו וצבטה אותו בקצות אצבעותיה, כאדם הקומץ ומפריש משהו מכרי גדול. פעם בפעם הטילה לאחור בלוריתה המכסיפה, ומלמלה בשפתה התחתונה: “הזנחה שכזו! הזנחה שכזו!” אחר הפכה אותה על פיה, שוב מישמשה בגופה לאורך כל הגב, לחצה על המפרקת המקופלת ועל בשר הכתפיים הרוטט, והכריזה בקול:

– נפתח בשוֹק.

מיד נתכופפה קומתה הארוכה על גבי אידוארדה המוטלת לפניה מעולפת ועלובה. ידיה הרקידו את אצבעותיהן הממותחות והפזיזות על פני השאר המעוגל, שכיסה את יריכה הגדולה של אידוארדה, סטרו אותו במלוא הכף, לטפו אותו, העיקו עליו, שפשפו אותו. שוב צביטה וסטירה ולחיצה ולטיפה ושפשוף בשוֹק עצמו, ולסירוגין, כפסנתרן מנוסה, משמוש ארעי, מתוך תנועת-יד בחצי עיגול, בחלקי הגוף המרוחקים הימנה. שלושים רגעים כסדרם עשתה כך, עד שאידוארדה חשה בטיפות זיעה הנושרות מעל פרצופה ויורדות על בשרה.

אז יישרה קומתה, כיעכעה בשפתה, ובמקוטעים מתוך חוסר נשימה מלמלה:

– לפי שעה דיינו. תנוחי שעה קלה. אחר אמבט של מים פושרים. פושרים, אמרתי. ואחר, טיול של שתי שעות רצופות.

ובשעת דיבורה הוציאה פנקסה, רשמה את שם אידוארדה באחד מדפיו ושמה תו בצדו, ונסתלקה:

– עוד אחת עשרה גופות כאלו לפני.

ואמנם כל הבטחותיה של ה“הגברת-דוקטור” נתקיימו. “ידה” של אידוארדה כיוון שנאחזה פעם במשחק הברידז' פתחה לפניה את כל השערים. בדירותיהן של הנשים הבטילות לא פסקו מלדבר על כוכב חדש זה שדרך בעיר הבירה, והכול התחילו מחזרות עליה. אפילו אל בית נכבד, אנגלי מפורש, כביתה של הגברת ג’יקובס, הזמינוה. גם גופה הצטמצם והלך תחת רקידות אצבעותיה של ה“הגבדת-דוקטור”. בשרה שב ונתרכז ונתקשה, שקע במקום אחד ובלט והתעגל במקום שני. הסנטר ניתק מן החזה, מקום רבצו, והעורף והצוואר כאילו צפו ועלו מן המעמקים. ופעם בלילה, כשהעבירה יד על גבה, חשה בזיזיהן של חוליות שדרתה לכל אורכו של הגב. והיה במגע זה מן השיבה אל ימי הנעורים המבורכים.

עכשיו לא התאוננה עוד באזני רענני על השיעמום ועל הארץ הפראית. האסיאתית הזאת. כל שעות היום היתה טרודה ועסוקה ונחפזת למעשיה. בבוקר רבצה יום יום תחת ידיה המרקדות והמשפשפות של ה“גברת-דוקטור”. ושוב באו הטיולים בשעות הצוהריים. ומיד לאחר הארוחה היתה ההליכה למעונות הנשים הכבודות. ושם הראתה את עוז “ידה”. הפרוטה היתה מצויה בכיסה. מרענני לא בקשה שכר טירחת העיסוי של אבריה. אף מחיר הכרטיסים לקולנוע ולנשפי מוסיקה היתה פורעת בשבילה ובשביל בן-זוגה מכספי הרווחים שמשחק הברידז' עם “הפרות האדומות” היה מכניס לה. ובלילות כששכב רענני בצדה, מקשיב בהקפדה לזמזום יתוש שנטפל לאוזנו, היתה אידוארדה מושכת אותו אליה בחום בחרות, שהעלה על הזיכרון ימי אושר מרוחקים, והיתה ממלמלת בפיה חסר-השפתיים:

– טוטלא, טוטלא, פתייה הייתי, ששנאתי ארץ זו, וקיללתיה בלבי.

בבוקר תמוז חם אחד ישב רענני בחדר הארכיון והתעסק בעצלתיים בתעודותיו ובתיקיו, והנה צלצל הטלפון שלו. תמה על קול שחרית זה. הוא ידע כי בשעה זו עוד הפקידים יושבים שקועים בעיתונים הפרושים על שולחנות עבודתם, או שהם שטופים בשיחות בטילות. ומי הוא זה שהחרידו ממנוחתו? לקח את השפופרת ביד רפויה והיטה אותה אל אפרכסת אוזנו השטוחה והקטנה:

– מי מדבר? שאל בתרעומת.

אבל מיד נרתע והשיב בחרדה:

– אני בא כהרף עין.

והוא נפטר בפסיעות זריזות למשרדוֹ של ה' ג’יקובּס, ראש הלשכה המדינית. מזכיר זה היה בן בריטאניה, חניך קמברידז', אדם ארוֹך מאוד ושׂעיר מאוד. הכּוֹל כאילו נצטרף בגוּפוֹ במידת האורך – הידיים, הרגליים, האוזניים, וגם חוטמו נתמתח והיה מנקר בקצה סנטרו. ראשו היה מחודד, ומצחו הצר ירד באלכסון, כמצח הסוס, משתפע מחוד הקודקוד ומצטמצם אל בין גביניו המסובכות. הוא הטיל עיניים קטנות ומלגלגות ברענני, נמוך הקומה והקירח, ולא הזמינוֹ לשבת.

– אתה פקיד הארכיון?

– כן.

– יש אצלך "ליקידז' ".

– אצלי "ליטידז' "? – תמה רענני – מה משמעו?

– אתה מפטפט.

– מפטפט? שוב תמה רענני.

– אני אומר אתה מפטפט, מספר כל מה שיש בארכיון שלנו.

רענני נזדעזע:

– איני מדבר עם איש.

ה' ג’יקובס הרים גביניו וקימט מצחו הצר והארוך והמשתפע מחוד קדקדו, ניקר בחוטמו בסנטרו וחייך בהנאה, כדרכו תמיד כשמזדמנת לו מימרה נאה ועוקצנית, המעידה על שנינותו הדיפלומאטית:

– עם איש אינך מפטפט, אבל עם אשה אחת אתה מפטפט.

עכשיו ירד רענני לסוף דעתו. אידוארדה אינה שומרת על הסודות שהוא מגלה לה. הוא נתבלבל, וה' ג’יקובס הוסיף לדבר:

– אשתך אוהבת קלפים? משחקת טוב, אומרים. היתה בביתי אתמול, והיא מפטפטת שם. הגברת ג’יקובס אמרה, היא יודעת מאה פעמים יותר ממנה. יהי סוף לזה. אני מתרה בך. שלום.

ולא הניח לרענני לומר דבר לזכותו.

כשחזר רענני אל הארכיון שלו, היה מלא רתיחה, וגמר, כדרכו של אדם חלוש שאין בכוחו להשהות דאגתו עמו, לילך מיד אל אידוארדה ולעשות בה שפטים. הוא ביקש רשות מאת הממונה עליו להיפנות לשעה קלה ויצא. וכשדפק על דלת ביתו פתחה לו הקורדית הקטנה והקדימה פניו כשעיני הדיו-השחורה שלה נבוכות ותועות בחרדה. מיד הבחינה בשני הצלצולים המקוטעים של בעליה, ולא ידעה מה לעשות. אבל רענני לא השגיח בה. עבר את שני החדרים המפולשים עם שולחן האַלונים הכבד שבאמצעיתם, ולבו נתמלא רחמים לעצמו. נדמה היה לו, שהכול בסכנה ועתיד להתערער תחתיו. מתוך הסתערות פתח את דלתו של חדר השינה, אבל מיד נרתע לאחוריו. אידוארדה היתה מוטלת עירומה והפוכה, ואשה בעלת בלורית כסף כפופה עליה ומרקידה את אצבעותיה על בשרה. אשה זו הפנתה ראשה אליו, ובתנועת יד קפדנית רמזה לו במפגיע לעקור רגליו ולהסתלק. והוא הסתלק. העניינים חזרו אל מסלולם הרגיל. מעולם לא היה אדון בביתו.

הוא שב אל משרדו. בדרך הילוכו בחום ברחובות הריקים נשתככה קימעה קימעה רתיחתו. פישפש במחשבותיו ומצא, שמנהל הלשכה המדינית עיקר התרעומת שלו היתה, מפני מה אידוארדה “יודעת מאה פעמים יותר סודות מאשתו”. משמע, גם הוא משוחח עמה על דברי סתר הללו. ולמה מה שמותר לו יהא אסור עליו? הרהור זה, אף על פי שרענני הכיר שאינו מיישב כלום, הרגיע אותו בכל זאת. ולאחר שהחליט כי מכאן ואילך הוא ממעט בדברים עם אידוארדה על עניינים אלה, התחיל לעשות מלאכתו, לאחר חזירתו למשרדו, כמעשהו כל הימים. שלח תיקים לדורשיהם, הכניס תעודות למקום המיועד להן, השיב בעל פה, כשהוא נשען על זיכרונו בלבד, את המספרים ואת הציוּנים לשואליו, ומתוך התעסקות זו נשתכחה מלבו אזהרתו החמורה של ה' ג’יקובס.

בשלוש הלך לביתו. עכשיו אמר להעלים מאת אידוארדה מה שאירע לו, שלא לצערה; והכין לו אמתלה לביקורו המבוהל בשעות שאינו רגיל בהן לחזור לביתו. אולם כשהקורדית הקטנה הודיעה לו, שאשתו איננה ושלא תשוב עד הערב, ושעליו לאכול סעודתו ביחידות, תמה הרבה ורוחו נתעכרה עליו מאוד.

– טליפה זו, ברידז' זה, תמיד המיטה עלינו רעה גדולה – כיעכע ונתמלא חימה.

שמח רענני שנסתיימה סעודה חטופה ויתומה זו, שהקורדית הקטנה אספה את כלי השולחן, שטפה אותם והלכה לה. יום משוּנה ורב הרפּקאות היה היום. אַזהרתו של ה' ג’יקובּס, ראש הלשכה המדינית; אידוארדה העירומה וההפוכה על פניה, יציאתה והעדרה בשעה זו — כלום מתרגשת עליו איזו תקלה? הוא צנח על הספה, פשט רגליו והרהר. עינתה אותו, כיתוש מטריד, אותה מלה “ליקדז' " שהשמיעה מר ג’יקובס, מה משמעה? ולאחר ביקושים רבים מצא פירושה במילונו. כלומר, גילוי סודות. נמצא, שמאשימים אותו במעילה במשלח-ידו. עסק ביש. אחר לקח את העיתון ועיין בו. היה שם מאמר ראשי עם תביעות קולניות בעניין קרקעות. רענני תמה מאוד. לפני כמה ימים הגיעה לידו תעודה שדנה בעניין זה והיתה מצורפת לה תשובת הממשלה, והתשובה היתה חיובית. לשם מה באה התביעה עכשיו לאחר מעשה? ורענני זכר שהרבה מאמרים כאלה נזדמנו לו בקריאתו בעיתונים. התביעות באות לאחר המעשה. ונתגנב חשד בלבו, שמא הם נכתבים בידיעה תחילה, ללמד, כשתובעים נענים. “בלי ערמומיות, הרהר רענני, אין דרך בני האדם צליחה אפילו כאן בארץ”. באותו מאמר נזכר גם שמו של ה' ג’יקובס. הלך אל שר ממשלה גבוה והביא שידוליו לפניו. רענני לא חיבב את הגימ”לים בשום מקום. אלא במקום זה, אצל ג’יקובס, הרעימה אותו הגימ"ל ביתר שאת. ג’יקובס משמעו יעקב או יעקובי, ומשום מה חייב העיתון באותיות מרובעות לסרסו? כל תורתו הציונית התקוממה למראה עוול זה שבכתיב. נמצא, גם כאן פשה נגע החיקוי. ומתוך הרהורים יגיעים ומטרידים אלה, באפילת חדר שתריסיו מוגפים ובחוּמוֹ של יוֹם תּמוּז לוהט, הפליג אל תוך שנת צוהריים כבדה.

כשהקיץ משנתו, היה עולמו תוהו ומאופל. אידוארדה עמדה עליו, ועם פתיחת עיניו הבחין מיד בפיה המכווץ שהיא רותחת כולה:

– בני אדם בארץ זו חזירים הם, חזירים ממש!

רענני נזדעזע.

– כלום אירע דבר רע?

– דבר רע? בודאי שאירע. גברת ג’יקובס זו, אני באה לביתה זה שני חודשים בכל שבעת ימי השבוע. למראית עין היא עמי כּך – חבירוּת וריעוּת. לא אני נדחקת אליה. היא שרדפה אחרי. “יד” היתה חסירה לפרות אדומות אלו. והנה הערב מתאַספים אצלה. נשף אורחים קרואים. לא הייתי מסוּפּקת, שתזמין אותנו. כבר עשיתי כל ההכנות לכך. חליפתך הכחולה נתתי לניקוי והבאתי עמי, והריהי לפניך. וחזירות שכזו! לא הזמינה. שיחקנו עד שעה שש, ודיבור אחד לא השמיעה. שתאמר – “שמא גברת רענני תסורי גם הערב ותביאי בן-זוגך עמך” – לשם הנימוס על כל פנים. היא לא אמרה מאומה. גם את מרת גבישי לא הזמינה, אבל אין מרת גבישי יודעת, שאותי לא הזמינה, ולפי שעה איני רוצה שתדע זאת.

רגע אחד עלה בדעתו של רענני להקניטה קמעה, ולומר לה שהוא דווקא זכה הבוקר להזמנה מאת ה' ג’יקובס, ולהשמיע לה את הצרות שהיא עם משחקיה מגוללים עליו. אלא שהבליג והשיב:

– לא כדאי להתרגז על כך.

קם וקרב אל כפתור בקיר להעלות אור בחדר. אידוארדה הקדימתו ומיחתה בפניו;

– אַל תדליק. כּשתראה מרת גבישי אור בחלונותינו, מיד תשער שגם אנו לא-מוזמנים, ואיני רוצה בכך.

והם שהו בחשיכה כל הערב, וארוחתם אכלו לאורם העמום של כוכבים מכחילים. הוא אמר לה את האמתלה הבדויה על ביקורו הפתאומי בבוקר. והיא בישרה לו על עיסוי בשרה; אבל אלה הם עסקי נשים, שאינם מעניינו. עמדו בסוף תמוז, ובחדר האפל רבתה החשיכה. במשרדיהם של כל המוסדות כבר פתחו בדיונים לשנת התקציב הבאה. רבו ותכפו הישיבות בוועד הפקידים, התובע ומגיש עצומותיו בעוד מועד. רענני היה בינתיים אחד מעמודי התווך שבוועד הזה. ומיד לאחר ארוחת הערב נחפז להיפרד מאידוארדה והבטיח לה, לאחר שהפצירה בו הפעם יותר מבשאר הפעמים, שלא לאחר. אלא היוצא לישיבה של ועד הפקידים יודע את שעת יציאתו ואינו יודע לעולם את שעת חזירתו. רענני שב לאחר חצות. ראה את חלונות חדריו שרויים באפילתם. בלילה אחר סימן הם שאידוארדה כבר עלתה על משכבה. ומיד מתעוררים בלבו של רענני רגשי חרטה ונוחם על אשר הוא משהה זוגתו יושבת נעגנת מפני ישיבות מטרידות אלו. אך בלילה זה אין הסימן סימן. הרי בכוונה תחילה גזרה על עצמהּ את האפילה, בשביל להטעות עיניה של מרת גבישי שכנתה ולחפות על העלבון שלא הוזמנה לבית ג’יקובס.

הוא נכנס בחשאי, כרגיל, פשט בגדיו בחדר האוכל וקירטע על ראשי בּהוֹנוֹת רגליו אל חדר השינה. דומה, אידוארדה ישינה שנתה העמוקה. לא טענה כנגדו ולא הסיבה גבה אליו כששכב בצדה. אולם לגודל תימהונו נחו הפעם שתי זרועותיה סביב צווארו ולחצו את ראשו אל גופה.

– טוטלא, טוטלא, התרגשה אידוארדה, חיכיתי לך, יש לי לומר לך דבר מה.

שוב נחרד רענני:

– כלום אירעה איזו תקלה?

– לא.

– ובכן מה?

– הייתי היום אצל רופא.

– אצל רופא?

– כן.

– חולה את? טן, טן, טליפה זו של הברידז' ועסיינית זו הממעכת בשרך מעבירות אותך על דעתך, וצרה גדולה את ממיטה עלינו.

רענני עצמו לא ידע, מהיכן שטף אל פיו כוח דיבור שכזה.

אבל אידוארדה לא השיבה. שוב לחצה את ראשו אל שדיה ולחשה:

– תינוק אתה.

הוא לא הבין מאומה, ואיזו אימה איומה השתכנה בלבו כשאידוארדה חזרה ואמרה:

– הייתי אצל רופא.

– ומה אמר לך? ולמה את מענה אותי?

– אמר לי, שאני בחודש הרביעי.

והיא השקיעה ראשה בכר ופרצה בבכי. בכי עצור וחנוק, שלא השמיע קול, אבל זיעזע את הכתפיים. רענני לא ראה מעולם את אידוארדה בוכה. אבל מעולם לא השמיעה באוזניו דברים שהשמיעה אותם הפעם. הוא העביר ידו בין שרידי שערות ראשו ותלש מהן מלא חופנו. חש שעליו לעשות מעשה. הוא שלח ידו מתחת לגופה, הפכה על צדה וקירבה אל חזהו והתחנן לפניה:

– אַל תבטי, אַל תבטי.

ובשעה שהעביר את אצבעותיו המרתתות לאורך גבה חש מתחתן בזיזי החוליות שבשדרתה. ימים רבים לא נתקל בהם. והיה במגע קסם זה אושרם של ימי עלומים וששונם, שחזרו ובאו לצל קורתו ממרחקים, ממרחקים.

בשבת חנוכה שלאחר יום קשה, לוהט ורב-מאורעות זה רבתה ההמולה בבית רענני. בחדר השינה נוספה על המיטה הרחבה וה“משותפת” עריסה נאה וּפעוֹט היה פועה בּהּ. ברית-המילה נערכה בבית החולים למניין אנשים, ועיקר השמחה היתה בשבת שלאחריה. שני החדרים המפולשים הפכו לאולם אורחים גדול. כל ה“ידיים” של משׂחקות הבּרידז' טרחו כאן וקיבלו את פני הקרואים – גברת ג’יקובס הסנדקאית, ורבקה וה“גברת-דוקטור” שימשום, השקום, האכילום. מרת גבישי הורידה את כל כורסאות העור שלה ואת הכיסאות והדרגשים המרוּפּדים ואת כלי החרסינה המוראביים. ועד הפקידים הוא שהטיל על עצמו את החובה לחוג שמחה זו של אחד מחבריו ברוב עם ולפארה בנוכחותם של גדולי-הדור. אידוארדה התהלכה חלושה וגאה בשמלתה השחורה ופיה חסר השפתיים מצומצם, ועיני הקטיפה החומות מלטפות כל הנתקל בהיקף סקירתן ומפיצות טוב-לב. שוב היו טסים וקערות ואגרטלים וכריכות של כרכשאות ונקניק וַרשאי, שמן ורזה, וביצי דגים וחריצי גבינה משוויץ והולאנד, ותפוחים מקאנאדה ואגסים מטירול, וכל אדם נוטל כמה שהוא נוטל ומה שהוא נוטל. וכשהיתה עוצמת למחצה את עיניה נדמה היה לה, את מימי הבוג המרצדים היא רואה ואת המיתם החרישית היא שומעת. לעשרות נהרו האורחים, והרחוב המה מעוברים ושבים. וכבר ידו של רענני נתרופפה משפע של לחיצות. באו אפילו גדולי “המזרחי” בסורדוטיהם הארוכים ובכובעי הלבד השחורים ורחבי השוליים, ולא שהו הרבה והקפּידו עם עצמם ולא טעמו אלא מי סודה טהורים. באו ראשי המוסדות, מזכיריהם וכל פקידיהם. בסוף הופיע לשעה קלה ראש הסוכנות עצמו עם חבריו. פינו לו מקום בכורסה של עור, שעליה גאוותה של הגברת גבישי, וכיסאותיה המרופדים עוטרים מקום ישיבה זה בשביל הנלווים עמו. בתוכם ישב גם מר ג’יקובס וסיפר בשבח משחק הברידז' של אידוארדה. רענני עמד מן הצד נבוך, ואינו מאמין למראה עיניו. לא ידע על שום מה זכה לכך, והיה חומל על עצמו מרוב בושה. הוא נמלט לחדר השינה להסתכל בפעוט שלו. סמוק היה ושערות ראשו צפופות משער ראש אביו. פיו היה פיה של אידוארדה, מקומץ וחסר שפתיים כמוה. רענני הצהיל לו פניו. הוא לא ייכשל בלשונו, ואת כל הקו“פים והגימ”לים יחתוך מתוֹכוֹ בלא עיכּובים.

עוד הוא תוהה על בן-אונו, ואידוארדה מרשרשת מאחוריו בבהלה:

– ראש הסוכנות רוצה לראותך.

נחרד רענני ולבו נוקפו, כי לא ידע לשם מה הבהילוהו לשָם, כיוון שאת ברכתו ואת לחיצת ידו כבר קיבל מאת ראש הסוכנות כשקידם פניו בפתח הבית.

ראש הסוכנות, אדם בעל קומה נמוכה, השקיע את עצמו באחת מכורסאותיה העמוקות והרכות של מרת גבישי, וכאילו נבלע בתוכהּ. היה אוהב שׂיחה, מעוֹרב עם הבריות, ולא הכּירוּ בו אותה חומרה וכובד ראש ועמידה על דעתו, שנהג בהם בעסקי הכלל. דיבורו היה רהוּט, קפץ מעניין לעניין, וקהל המסובים, שהקיפוהו בעיגול גדול, שרירי פרצופיהם מתוחים, ומוכנים ומזומנים להיענות לו, לשחוק ולהסכמה ולתרעומת, ולכל תגובה אחרת לפי המצב ולפי הצורך. הוא עצמו היה בעל זיכרון גדול ולא נשתכח הימנו שם רענני, שנתקל בו פעם בשיחת טלפון ושהפתיעהו בכוח זיכרונו.

– מר רענני, פנה אליו, מה מספרו של התיק בענייני המכס עם הממשלה?

ועיני כל המסובים נתלו ברענני.

הוא חש אותו מחנק ואותו מכאוב ממש, שתקפו גרונו וחזהו כששאֵלו הדוד ר' אבא באחרון של פסח ההוא על שם משפחתו, והוא מאמץ כל כוחותיו להביע שתי הקו“פים כהלכתן. העור האפור והקירח שבקדקדו רותת ומתקמט כמי שלולית במשב רוח שחרית קלה. פתאום נתבּהר פּרצוּפוֹ, ושפתיו נתעוותו במשהו דומה לחיוך. לא בלבד שהמספר צף על פרטי פרטיו במוחו, אלא החשש העיקרי, שמא תתגלגל לו קו”ף בסימני האותיות, גם הוא חלף. רענני מנה את טור הספרות והציוּנים לאיטו וכסדרו – 17/א/מל/43/ב!

ראש הסוכנות נהנה הרבה שהנשאל עמד במבחן, ובפרשׂוֹ כפיו אל העומדים עליו הכריז באותה בטיחות של אדם, שאינו טועה לעולם:

– לא כך אמרתי לכם? זיכרון פינומינאלי.

מיד השיחה הוסבה לעניינים אחרים. רענני נתקע במקומו מיותר ועזוב כאדם שכילה מלאכתו, ושוב אין לו תפקיד אחר. משום מה זכר את הנער ולוֹדיה במשרדו בוולודובה. שלוש נקישות על המצילה, והוא בא עם פרצופו המטושטש ושערותיו הפרועות ועם המימרה “הנני לשרתו, אדוני” על שפתיו. עוד האורחים מטיבים לבם, באים והולכים ודוחפים זה את זה בשני החדרים המפולשים, שצרו מהכילם. חבריו הפקידים, הם ונשותיהם, שתו ואכלו בכל פה והרבו דברים בקול ופרץ שחוק כנופיות כנופיות. מישהו פילס לו נתיב אל ראש הסוכנות והביא לפניו את בנו, שהזמינו לבר-מצווה שעתידה להיות בשבת הבאה. מרת ג’יקובס ורבקה העבירו את הטסים עם המשקאות בתוך הדחק בזריזות ובידיעת העניין כשתי מלצריות מנוסות. “כאילו עסקן בכך”, הרהר רענני. ומרחוק הוא נתקל בראש אידוארדה הרם מעל לראשים אחרים, והיא נותנת בו את עיני הקטיפה שלה. חיש עברה על פניו ולחשה לו באזנו – “הניצחון מלא, עולה על המשוער!” ונתערבבה מיד בהמון האורחים והמולתם.

פתאום חש רענני יד שהונחה על שכמו, ושמע קול קרוב ומוּכּר אומר לו:

– טוּטלא.

מי הוא זה שהעלה את שמו מתהום הנשייה?

עמד לפניו חברו מנוער, חיים הורוביץ, בר אוריין, ממשכילי העיר ולוֹדוֹבה, בּן-טובים, הראשון בעולֶיהָ. ביום בהיר אחד נכנס בו דיבוק, עמד ומכר בחצי חינם את נכסיו, את החנויות וקרפיפי הנסרים שנפלו לו בירושה מבית אביו, הפסיק את כל לימודי הבנים באמצע ועלה לארץ, ועמו שטר-העברה של הבאנק הקואופראטיבי לכמה אלפי לירות, חתום בידי מנהלו אהרן קוקלא. דומה, כל הנאספים הרועשים בכאן, בשני החדרים המפולשים של רענני, כל הפנים הצוהלות האלו לא נבראו אלא בשביל לסייע לחיים הורוביץ בבואו לארץ ולהנחותו בעצתם. אבל הם לא סייעו עמו ולא הנחוהו בדרך הנכונה. דעתם לא היתה פנוּיה לכך, שעתם לא היתה פנוּיה לכך. והורוביץ נפל בידי סרסורים ורמאים ומפקיעי שערים. הוא מכר וקנה, קנה ומכר עד שיצא ריק מרכושו, ולא הציל אלא נחלת קרקע של כמה דונמים בקרבת תל-אביב. עליה הקים שני צריפים. אחד לדירה ואחד לשלוש פרותיו. הוא נתאלמן. בנו הצעיר עזבוֹ והלך לקיבוץ. ונשאר עם בתו ועם הבן הבכור וחי חיי עמל ועוני. הבנים הם שהאכילו את הפרות, חלבו אותן וריפאו את פטמותיהן הסדוקות. והורוביץ עצמו התאמן בשנות עמידה בנסיעה על אופנוע. בוקר וערב הוא יוצא לתל-אביב טעון כדי חלב ומחלקו ללקוחותיו. אלא שבטבור העיר אינו מעיז עוד להיטלטל, בין אוטומובילים מטורפים הללו, על כלי-הרכב שלו. והוא מהלך ברגל מרחוב לרחוב, מדירה לדירה, ממדרגות למדרגות, ושני הכדים בשתי ידיו. דומה, ידיים אלה נתארכו הרבה; כי המשא הכבד מושכן תמיד אל הקרקע.

עכשיו עמד לפני רענני לבוש שחורים, שהיו מונחים שנים רבּוֹת בּלא שימוּש ונתיישנו ונתמעכו והוֹריקוּ ואינם לפי גידולו. בלורית שחורה זו, שהיתה חוצבת להבות אש כשהיה מטלטלה בשעת נאומיו בוולודובה, נידבללה כסוכה ענייה ושׂיבה זרקה בה. עור צווארו נצטמק וקיפוליו יורדים ונבלעים בתוך החלל האפל, אשר הצווארון, זה ששימש פעם היקף עורף אחר, פותח סמוך לפיקתו. ומחיים הורוביץ של הימים ההם לא נשתיירו אלא זוג העיניים האפורות והמזהיבות מתחת למשקפיהן, ושפם גא ועבות זה המאפיל על פה בולט, בשרי, אמיץ ורב חשק. היה עוד משהו חדש בחיים הורוביץ. בשרו היה מעלה הבל משונה, נסתר, מטושטש, אבל מוחשי ועמוק מאוד. בתוך כל ריחות הבושם החריפים והרבים, שנשי הפקידים היו מפיצות סביבן בשביל לחפות על ריח פגום וחבוי שבגופן, הזדקר הבלו של הורוביץ. תחילה דומה היה, שאינו אלא הבנזין שניקה בו את בגדו השחור לפני עלייתו לירושלים להשתתף בשמחת רענני. ברם היה כאן משהו מיוחד במינו. הבל מתוק, רענן, חי, של חלב טרי וחמים, הזורם מן העטין ומסתנן אל תוך הדלי אשר בין הברכיים, מעורב עם ריח קל של זבל בהמות מחמיץ. והוא שהעלה לנגד העיניים אדמה מהבילה ושדות בר וירק אילנות ובושׂמם של פרדסים בפריחתם ושלוות כפר ועמל ידיים וחיי ישרים.

– טוטלא, אמר, שיחקה לי השעה כשהצעתי לפניך שם זה רענני.

שוב כאילו היה רענני חומל על עצמו מרוב בושה.

הוא השיב בקול נמוך:

– ודאי, חיים, ודאי. רעיון גדול היה. עיניך הרואות.

המלצות קוראים
תגיות