רקע
שלמה צמח
טוֹלידה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הקרן להוצאת כתבי ש. צמח; תשכ"ו

בארץ שמתקבצים אליה יהודים מכל תפוּצות הגולה, יהודים שפגעי הזמן עקרו אותם ממקום גידולם והם באים למקום שאין מכירים אותם, הרי לא זו בלבד שמפליגים בכבוד עצמם ובשבח עברם, והכול בני-יחשׂ וזרע-קדושים, אלא אף מרוּבּות החליפות והתהפוכות בימי ישיבתם בארץ גופה, ולעולם אין אדם מסיים כאן במה שפתח. וכלפי מה נאמרו הדברים? כלפי ר' פינחס קראנץ איש טארנוֹב שבגאליציה, שעכשיו שם-דבר הוא בעיר הקודש, ועסקן בקהל החרידים, ושומר נאמן למוסדות החינוך שלהם, ומראשי המדברים בוועידותיהם ובכינוסיהם. אלא שלא היתה דרכו של קראנץ, שהביאה אותו עד הלום, סלוּלה לפניו, ועברו עליו כמה וכמה גלגוּלים עד שהגיע למעלתו.

בראשית הדברים הריהו פינחס קראנץ מורה בבתי-הספר שבירושלים. אבל לאחר ביאליק אי-אפשר לו למורה שלא יהא חרזן. והריהו שר קראנץ על העיר וכל הקדוּּשוֹת שהיא מקוּדשת בהן; על שקיעות חמה והדמים הניגרים בשמי-מערב; על ההרים המסוּלעים והחמסינים המשוּלהבים, וזורק מרה בבתי-יראה ומסגדים שמיגדלותיהם דוקרים בחוּצפּה שמי-מעל. ומהלך הוּא ברגל גאווה עם ערב בירכתי העיר ותולה עיניו בשיפּוּלי-הרקיע המאדימים וברכסי גבעות המאפילים, מעשה בעל-בית, כאדם המסייר נכסיו. אמנם לא שיחקה לו השעה בעסקי הפיוּט שלו. היו המערכות מחזירות לו ילדי-רוחו. הוא מפייט ושולח, והן, כאילו עשו קנוּניה עליו, מתאַכזרות ומחזירות, עד שמצא לו מקום מקלט בשבועונו של “המזרחי”. פינחס קראנץ גופו רואה כל הווייתו בפיוּטיו, ורגיל ליתן פירוש הפוּך לכפילוּת זו שבמשלח-ידו. נקודת המרכז הריהי המשורר שבו, אלא צריך אדם מטוּפל באשה ובנים לכלכל בני-ביתו, והוא הולך ועושה את הלשון העברית חול וחופר בה בשדה ההוראה לצרכיו. בינוני קראנץ בקומתו ולא הידרוֹ הקב"ה בפנים נאות. משוּנה מאוד מבט עיניו. ניטל ממנו כל לובנו, וסירתו האפורה עם גלגלה המגוּדל פשטו על גבו, כעין זו של בעל-חיים, ומילאוּהוּ ועכרוהו. קדירת ראשו רוחבה גדול מאורכה, דומה דחקו עליה מלמעלה ומלמטה והזיזו אותה לצדדין, וצמצמו את הסנטר והריהו כמגודע; ולפיכך אוזניו הפחוּסות מזדקרות מעל לקדקדו. שפתו העליונה, שתפחה ותכלה ופרומה היא כחוט השׂערה, ונימה דקה של בשר כעין הטחול משוכה על אמצעיתה, מופשלת לצד החוטם וכמעט נוֹגעת בחוּדוֹ. מכּאן דיבּוּרו המרוּכּך והמתרוֹנן, שהיה מדשדש וּמפשפּש בהברות, שאינן מתאחזות כהלכה במוצא-פיו.

אוהב דברים וּוַכּחן גדול פינחס קראנץ. תלי-תלים של חילוקים וסברות וראיות גנוּזים בגולגולתו המרוּבעת, וכרצונו פעם תומך בעניין ופעם סוֹתר אותו בזה אחר זה; הכול לפי הדעה שהשמיעו באוזניו הפחוסות. הנה נפגש עם מורה מודעו מתל-אביב שבא לפוּש מן החום, והלה משבח לפניו צינת-אווירה של ירושלים, מיד קופץ פינחס עליו: “טעות, סתם התפעלות של עגלים! אתם התל-אביביים, בכלוּם אינכם מבחינים. אין חמה כחמתה של ירושלים, את הבשר היא שורפת; ואין רוּחות כרוחותיה, את העצמות הן מייבשות!” – ומניה-וביה, כשהוא נפטר מזה ונתקל באחר, נחפז ושטוּף זיעה, והלה זורק לו – “אכן יום בוער היום” – מיד פינחס מעכבוֹ, מטיל בו מבט משוּנה זה במלוא-עיניו שניטל ממנו לובנו, ומזהיר בו: “אזרח ותיק שכמותך, ירושלמי שכמותך, שטות זו מנין לך? אין שום דבר בוער בגבולות עירנו; תמיד לפניך קרן זווית צלוּלה ומצוננת, וסתם מלעיז אתה על המשוּבח שבאוויר הארץ.” עיקר – היו אומרים עליו הבריות, מבעלי “בכל-זאת” ומאנשי “אף-על-פי-כן”.

הראשונים שעמדו על מידתו זו היו התלמידים בכיתה אחת, והתחילו להכשילוֹ בידיים. פעם דרש לפניהם קראנץ בפרשת שאול ודויד והרבה לספר בשבחוֹ של המלך. מיד קם אחד הנערים, המובהק שבכיתה, וסייע עמו וגמר את ההלל על שאוּל וענוותנוּתוֹ ושקט-רוחו ויושר-לבּוֹ. כשבאו דבריו אל סופם וחזר למקומו, תהה עליו קראנץ כמה רגעים. הרים שפתוֹ המוּפשלת, הסמיך אותה יותר לחוד חוטמו, ומתוך היסוס פתח קולו ברינונו: “לאו דווקא… לאו דווקא… אין ענווה ויושר-לב מן המידות המיוּחדות למי שיושב על כיסא מלכוּת…”, וכיוון שפּחז עליו יצרו לא פסק. ולא ראה פינחס, שהעניין מוּכן ומתוּקן מתחילתו, והריהו עומד לפני התלמידים כמוקיון ומבדח דעתם; ועפים הפתקים מספסל לספסל, וזוויות עיניהם של התלמידים מכוּוצות, וכל אחד ואחד בולע רוּקוֹ שלא יתפקע גרונו מצחוק. מכאן ואילך היה הדבר מנהג בכיתה. משצלצל הפעמון במסדרונות והגיעה שעתו של קראנץ, והנערות והנערות מתקבצים ונדחקים למחלקות, יש ומישהו לוחש על אוזן חברו – “היום אנחנו עושים קירקס”; ומיד מישהו קם ושואל וקראנץ משיב ונמשך אל המקום שתלמידיו מושכים אותו לשם, ועפים הפתקים מספסל לספסל, וכל אחד בולע רוּקוֹ שלא יתפקע גרונו מצחוק, ושערי הקירקס פתוחים לרווחה.

שמץ ממחזות-השעשועים שמעלים התלמידים בשעת תלמוּדו של קראנץ גוּנב אל המורה לערבית יעקב חלבּי. מארם-צובא באו בני ביתו ועל עיר זו שם משפחתם, אף על פי שישיבתם בירושלים מדוֹרי דוֹרות, ומהם חכמים ופרנסים בעדתם. יעקב לא היה מן המזרח על כל טוהרתו, כי לקח לו אביו לאשה בחורה אחת מן הכולל האוּנגארי, גבוהת-קומה עם ידיים ורגליים כגמל המדבר. מעט משיעור גופה של האם נטל יעקב, וקומתו גדולה מקומתם של שאר החלבים שגוּצים היו. בעל בשר היה, כרסני, ומשהו ילדותי ומצומצם שקוע בשתי כפות ידיו הקטנות והתפוּחות עם אצבעותיהן השׂעירות. לעולם מלבוּשו חליפה כחוּלה ופרח אדום בדשו מצד שמאל, ושתי הבלוטות שבלסתות, ירושתו מצד אמו המאדיארית, היוּ משחירות בתכלת מעילו ומזעזעות פרצופו החרד. חטוטרת קלה נתקעה שם, ומעילו מרוּפּד במוֹך שיתמלא השקע מימין בגובה הבליטה שמשמאל. אלא שבכל הילוּך והילוּך היה גוּפו רוֹתת קימעה, וראשו פּוֹנה לצד הפּגוּם כמחפּה על דבר שאין מגלים אותו. והנה נודע לו, לחלבּי זה, מפי התלמידים על המעשים שהם עושים לקראנץ, ואמר לנסות כוחותיו.

ביום אחד אפור וצונן נזדמנו בחדר-המורים, בין שיעוּר לשיעוּר, פינחס קראנץ ויעקב חלבי ועוד מורה אחד, גבוה וקצר-ראייה ומסוּרבּל, שאין לו עורף ואין לו צוואר, והריהוּ מטיל כל גופו על השולחן ומפשפש בתיקון מחברותיו המשוּבּשוֹת.

– שלג זה שירד הלילה – פתח חלבּי.

הרים קראנץ ראשו מעל הספר שהיה מעיין בו ושלח אל חלבּי מבטו העכור והמהסס, כעומד על פרשת-דרכים ואינו יודע איזוהי הדרך שיבוֹר לו, אלא שלא הבליג ושאל:

– איזה שלג?

נתרגש מאוד לבּוֹ של חלבּי כּאדם שהשליך חכּתוֹ לתוֹך מי-הנהר ויושב ומצפה, ופתאום חש בעיגולים הללו שעל פני חלקת המים וברעידה קלה זו של משיכה שמשך הדג בחכתו.

– לבן – אמר.

– טועה אתה, אין השלג לבן – ופינחס סוקר לצדו של המורה הכפוף על מחברותיו, שמוֹרה לטבע היה.

– וכי מהו בעיניך? שחור?

– אינו לבן ואינו שחור, גוון אין לו.

– הסב עיניך אל החלון וילבין לפניך.

– איני זקוק לכך, אני יודע.

בינתיים צילצל הפעמון וקהל המורים פרצו לחדר והוויכוח נפסק באמצע. אבל לחלבּי היה הדבר לאות. ומשיורד עליו שיעמוּם בישיבות המועצה הפּדאגוגית, הריהוּ מתחיל משתעשע עם פינחס ומושכו לשיחה והתעצמוּת ועושה לו קירקס קטן לעצמו.

מידה זו של עיקשוּת ודאי שהביאה את המאֵרה אל בין כותלי ביתו של קראנץ. מעולם לא אמר הן בשעה שזוּגתו אמרה הן, ולא אמר לאו כשאמרה לאו. אשתו אסתר בת-טובים היתה; והוריה מיושבי חארקוֹב, ועסקי אביה עורך-דין-מושבע מימי הצאר; ואפילו שמעה שיעוּרים שנה אחת בקוּרסים הגבוהים לנשים שבעיר מולדתה. דלת-בשר היתה וידיה ארוכות ושכמה צר וצווארה זקוף ומגוּיד. קטן וסגלגל ראשה ופניה קטנות ורזות, ובתוכן שתי עיניים אפורות ונוּגות, ודומה, לא ניתן לראות בפנים האלו אלא עיניים אלו בלבד. כשהיתה מהלכת בצידו של פינחס כתיפו עלתה על כתיפה. אולם בפני עצמה, כשהיא עומדת בשער החצר ומתבוננת בעוברים ושבים, או כשהיא ממתינה בחנות בתוך שאר הנשים שבשכונה, הרי קומתה מוגבהת על השאר ומגלה רוזן גזרתה המשוּנה. לא נתחלק גופה לחצאין ולא נתרחב באמצע; כאילו כלונס ארוך משוּך היה מבית-שחייה עד קרסול רגלה מימין ועוד כלונס משמאל והיא מהלכת ביניהם. רגיל היה פינחס להקניטה על כך ולפגוע במקום פצעה. על כל מכשול ותקלה היה חוזר על מליצה זו הסדוּרה בפיו: “ראוּיה את שאַכּה אותך שוק על ירך; אבל אין לך, אין לך, לא שוק ולא ירך! חַ! חַ! חַ!” והריהו מפשיל שׂפתו העליונה ומתענג בעלבּוֹנה של אסתר, הפורשת בשתיקתה ובמכאובה.

כמעט בהיסח-הדעת, לאחר שלושים שנה של ישיבה עמו תחת קורת-גג אחת, ולאחר שילדה לו שני בנים שכבר נשׂאו נשים ובנו להם ביתם; לאחר שלושים שנים של חיי צער וייסוּרים ועלבונות, נזדמן לה לאסתר, משהתחיל להעריב יומה, לעמוד על גילוי זה, כיצד מסיבּים מעל קראנץ עיקשוּתו ומפתים אותו שיעשׂה רצונה, הואיל וסוֹבר הוא, כי עושׂה הוא בניגוד לרצונה. ומשעה שנתגלה לה הדבר והתחילה מהלכת בעקיפים הללו ומצליחה, התחילה מנהיגה את עצמה בהם עד שנקבעו בלבה. ומכאן ואילך כל חייה אינם אלא פקעת מסוּבּכת של מערכי-כחש קטנים ורצוּפים. פעם נכנסה לחדרו של פינחס, במקום שהיה יושב בערבים וחורז חרוזיו. הטיל בה שתי עיניו המלאות ושאל:

– באת לחדש מה?

– שכנתנו, מרת חלפי, רוצה שנלך עמה לקולנוע, ואמרתי להּ, שעסוּק אתה בכּתיבה שלך ואני עייפה.

– ולמה את משיבה בשמי קודם שאַת שומעת דעתי?

– הלוֹא יוֹדעת אני, כי שוֹנא קולנוע אתה.

– רצוני שונא, רצוני איני שונא.

– ואני באמת עייפה מאוד.

– וכי הולכים לשם בשביל לטרוֹח?

– שינית פניך בימי זיקנה?

– רצוני משנה, רצוני לא משנה, ומוּטב שתאמרי למרת חלפי שנילווה אליה; ודרך אַגב, איני זקן כל עיקרי, – וטפח לה על כתיפה הגרמית.

כעבור שעה קלה כשישבה אסתר באולם האפל בצדי בן-זוּגה והסתכלה במראות העוברים לנגד עיניה, לא פּסקה מלהרהר במה שאירע לה. נשתלשלוּ בזיכרונה כל אותן הפעמים, שהיתה ממש מתחננת לפניו שילך עמה לאולם זה, לנוח מעט מעמלה באור התמוּנות הנעות ובין צללי הזוּגות הרוחשים והלוחשים בשכינוּתה, ובשום פנים לא נענה לה אפילו פעם אחת: הואיל וקולנוע אינו אלא מבלה עולם התרבות והשירה; הואיל ומקום הוא לריבוֹת הקוּרדיות ולפרחחיהן, ואינו מקום למורה ומחנך; הואיל ושעות הערב מיוּחדות לו ולבת-שירתו ולא יוציא זמנו המוּעט לבטלה. עכשיו קם והלך והריהו יושב בצדה. מה אירע? כלוּם מרת חלפי זו שנמשך אחריה? אי-אפשר, אי-אפשר – דחתה אסתר הרהוּר זה מלבה. אמנם מזמן נתקלה בעיניו החוֹשקות והתוֹהות אחרי נשים בעלות-בשר שבשכינוּתם. אבל מרת חלפי היתה אלמנה עזוּבה, ננסית ויבשה וללא-תואר, ורגשנית וטרדנית כזבוב הבית, ופינחס לא נשא מעולם קירבתה. ואסתר תמהה הרבה.

ולאחר ישיבה של שעתיים באולם, משיצאו לרחוב, שוב אמרה אסתר לנסוֹת את פינחס ולעמוד על הגילוּי שלה ולחַזקוֹ. היה ליל סיוון אפל וצוֹנן, והשעה קרוֹבה לחצוֹת. גדלה המהוּמה בכיכר זו שעל-יד הקולנוע. גלים של בני-אדם מנוּמרים בלבושיהם ודחוּקים בהילוּכם פלטוּ שעריו. מוכרי כעכים, שזה עתה רדוּ אותם מן התנוּר החמה, הכריזוּ על סחורתם ואף בשרווּלי העוברים ושבים היוּ מושכים. עומדים על משמרתם שני שוטרים בעיגול המוּאר של הפּנס, אחד אנגלי ואחד מבני הארץ, ומשׂוחחים זה עם זה. אלא שבפנייה ראשונה מצד שמאל כבר סתמה חשכת הלילה כל מבואות העיר, וריקים רחובותיה ומעלים קיטור של ריקבון ירקות וסחי ביבים. והחוזרים לבתיהם מהלכים חבוּרות חבוּרות באמצעיתם של הרחובות, והם כפוּפים במקצת וּמחישים צעדיהם במעלה העיר. רצתה אסתר ללכת בעקבותיהם ולעשות דרכה ברגל, אבל חשה בעיני פינחס שנתלוּ כבר באוטובוס העומד בכיכר הקולנוע, ואמרה לו:

– עייפתי, פינחס, ניסע הביתה.

והוא מעכב פסיעתו ומפשפש בשפתוֹ המוּפשלת:

– כך… עייפת… ודאי. לעולם עייפה אַת… אבל נאה הליל ונאה ההליכה בירושלים השליווה והנרדמת…

מיד נתנה זרוֹעה בזרוֹע בן-זוּגה והסכימה עמו, ושלושתם יוצאים במעלה הרחוב, ולב אסתר נרעש ונרתח. עכשיו הכול בדוּק ומנוּסה. כמה שנים טרחה וכמה שנים נתייסרה. והריהו פשוּט בתכלית הפשטוּת. אין לה אלא לאמור ההיפך מרצוֹנה, וַהריהו עושׂה רצוֹנה. ומשנכנסה מרת חלפי עמהּ בשׂיחה על יגיעה זו שהיא קובלת עליה ועל טרדוֹתיה שמתישות כוֹחה, ושאי-אפשר כך ואסוּר כך, היתה אסתר מכוונת תשובותיה הפעם בדעת, לקבל הסכמתו של פינחס לדבר שלא הסכים לוֹ כל ימי שבתה עמוֹ:

– אומרת את, מרת חלפי, עוזרת בבית, לכמה שעות ביום ושלוש פעמים בשבוע, כלומר הוצאה של חמש לירות לחודש, האם לא כן? והרי אי-אפשר, עכשיו יקרוּת כזוֹ, וסוף-סוף הלכוּ להם הבנים ונצטמצם הבית, אי-אפשר…

ומרת חלפי לא הרפתה ממנה:

– מתכוונת אני לעבודות הגסות, שטיפת רצפות וכביסת לבנים, שאינן לפי הכוחות שלך, אמנם הלכו הבנים, אבל אף הכוחות הלכו ואף השנים הלכו.

וכן חוזר חלילה, זו מסרבת וזו מפצירה וּמפתּה. כל הזמן לא נתערב פינחס בדיבוריהן של שתי הנשים. היה מהלך ומסתכל בירושלים השליווה ונרדמת ומכנס רשמיו. תמהה אסתר והיססה, כלום טעתה בחשבונה? אלא משעמדו בשער ביתם, ומרת חלפי מוכנה להיפרד מהם, הוציא זרועו מתוך זרוע אשתו ואמר:

– מרת חלפי, ודאי אַת חושדת בי, שבי המניעה? הוצאות יתירות? וכי מה ערכו של ממון בימינו? והרי העלו את שכרי השנה, מצדי אין שום מניעה.

מרת חלפי לא המתינה לתשובת אסתר:

– ובכן, אתעסק בכך. יש לי משהו… זו שבבית הדוקטור הגרמני שברחוב הסמוך.

והלכו כל אחד לעברו, ולבה של אסתר דופק כלב ציפור שנפלה בידי לוֹכדיה.

למוחרת היום בשעות הצוהריים, כשאסתר טורחת כדרכה במטבחה, דפקו על דלתה. ומשנפתחה הדלת עמדה אשה כבת-שלושים ומילאה כל חלל הפתח, והיא לבוּשה שמלת פסים ירוּקים ואדוּמים ועיניים לה גדולות ושׂוחקות.

– מרת חלפי אמרה לי.

– אַה, תיכּנסי, בבקשה.

משנכנסה ראתה אסתר מה שלפניה. היה משהו משוּנה, מגוּחך ומחריד כאחד בשני חלקי גוּפהּ, התחתון והעליון, של אשה זו. מעשה-צירופים מוּזר מאוד, כאילוּ נטלוּ מחצית אחת מאשה אחת וּמחצית שנייה מאשה אחרת ונתנוּ זו על גבי זו. מבית-החזה ומלמטה רוחב היה לה, וסרבּוּל וכוֹבד, והיקף של קיפולי בשר שהיו מזעזעים יריכיה מבפנים ומאחור, והפסים הירוקים והאדוּמים שבשׂמלתהּ מכּים גליהם בכל צבעי הקשת. וכיוון שקצרה היתה השׂמלה וּמתוּחה, בּלטוּ שתי הבּרכּיים תופחות ותוססות כעטיני פרה לפני חליבתה. וגופה זו נתונה היתה על גבי שתי רגליים חטוּבות ונאוֹת עם קמרוֹנן הקל בשיפּוּעיהן, וגוֹנן מוריק ומכסיף כגוֹן הזית. בתוך כבוּדת-בשרים זאת היתה נעוּצה המחצית העליונה של הגוף עם הכתפיים המצומצמות, שאפילו גרמי השכם בלטו בצדיהן. וארוּכּוֹת שתי הזרועות, וכף היד צרה, והאצבעות שנתגסו וסמקוּ מעבודות גסות עודן שוֹמרוֹת על גרמיוּתן הטבעית. והחזה חם ולוֹהט ומוּצנע, מוֹריק ומכסיף סביב בית-הצוואר באותו גוון ירקרק של זית שברגליה. אלא שהראש ופרצוּף הפנים שוב נזדמנו בהם שני החילוקים שבגופהּ. היתה בהם תערובת של כוּשי וצועני כאחד. שקטות היו עיניה, עיני שקדים חוּמוֹת-שחוֹרות, ומתחת דוֹק זה של עצב בהמי היה חבוי עוקץ חד, דוֹקרן ולגלגן ומוּפקר. באפרכּסת אוזנהּ הקטנה והמסוּבכת בנפתוליה היוּ תלוּיים עגילים של מטבעות זהב ואלמוֹג אדום מקוּבּע בהם, והם מידלדלים בכל תנועת ראש ומשמיעים צליליהם, וזוהר השמש ביוֹם סיוון זה עובר את האפרכסת ומוורידהּ. והפּה רחב, חוֹמד, פּעוּר קימעה ושפתיו מעוּבּוֹת, בּשׂריות וּמתוּלעות ושׂוֹחקות. ובאמצעיתו של הפּרצוּף חרוּם האף וּפושט לצדדין ומגלה תוכם התכוֹל של נחיריו ורועד. ומעל לו מצח מקוּמר, נבון ומיוּשב, שתלתלי שערות כעין הפּסדה מקיפים אותו וּפוֹרשׂים צילם עליו.

כשישבה על הדרגש והטביעה אותו בשפעת בשריה, שאלה אותה אסתר:

– איך אקרא לך?

– טוֹלידה.

– וכי ספרדייה אַת?

– לא, רומינית, מבוּקארשט.

– אין השם שכיח.

– מה?

– טוֹלידה שם עיר.

והאשה פערה פיה והעגילים באוזניה השמיעו צליליהם ועיני השקדים שלה הלעיגו:

– ודאי עיר, כרך גדול ויפה. זה הבחור שלי… פרענק… אומר, גדולה ויפה אני כטוֹלידה.

ושׂחקה בקול וחוטמה החרוּם פשט יותר לרוחב פרצוּפה. ונמצא, לא היה לאסתר להרבות במשא-ומתן עמה, כיוון שנחתך הכול על ידי מרת חלפי; קצוּב השׂכר וקבועות שעות עבודתה, ושלושת ימי השבוע שתבוא לכאן קבועים, ויודעת היא על טיב המשפחה ואופייה של בעלת-הבית – הכול חתוּם וגמוּר. טוֹלידה גחנה לצדה של אסתר, נתנה ברזון גופה של בעלת-הבית החדשה שלה עיני השקדים החמוֹת שלה, ואמרה:

– תנוּחי אצלי, גברת קראנץ, אצלי הכול בוער תחת הידיים.

ונפטרה ממנה על מנת לחזור בעוד יומיים ולהתחיל במלאכתה. היתה באה טוֹלידה לסייע עם אסתר שלוש פעמים בשבוע בשעות הבוקר כשפינחס עסוק בבית-ספרו, ועברו כבר עשרים יום ועדיין לא נזדמן עמה אפילו פעם אחת. ובכל זאת משפתחה טוֹלידה בעבודתהּ מלא כל הבית ישוּתהּ. בערבים התחילה מרת חלפי להרבוֹת בישיבתה אצלם ומאריכה בשיחתה עם אסתר ומשמיעה דבריה בלחש, ופני הציפּוֹר הדקות והצנוּמוֹת שלה דוֹאגוֹת, וכאילו מטכּסות שתי הנשים עצה בעסק ביש, ושם טוֹלידה אינו יורד מעל שפתותיהן. אלא שזו משאירה אחריה משהו ממשי יותר. כשפינחס חוזר לביתו וסוֹעד ומתכנס בחדרו לפוּש, מיד אופף אותו ערפל של בּוֹשׂם-ישׂמין חריף ומעוֹרב הבל קל זה של ריח בן-אדם נכרי, שחידוש הוא לו. קיטור ריחני זה מרחף באוויר כל שעות אחר-הצוהריים, ואינו פג אלא עם חשיכה, משנפתחו התריסים עם צינת בין-ערבּיים. והוא מדריך מנוּחתוֹ של פינחס ומבלבל שינה של צוהריים זו, שבין כך קשה היא בימוֹת החמה. ודבק הריח גם בכלים ובניירוֹת שעל שולחנו ובמחברות התלמידים ובכל ספרי-הדקדוּק המשמשים אותו בשעה שהוא יושב ומנקד שיריו.

– מי-בושם משוּנים וחריפים לבחורה שלך – אמר פעם פינחס לזוּגתוֹ.

– וַדאי, וַדאי – ענתה בקול רפה.

– וכי נכשלת בה?

– לא, לא… הלוא רואה אתה, הבית היא הופכת… ידיים של זהב, ואיזו זריזות… אלא.

– אלא מה?

– וכי יודעת אני? מרת חלפי מלאה דאגוֹת… הבחוּרוֹת שבימינו… אירע לה משהוּ בבית הדוֹקטוֹר וסילקוּה, אבל “ייקים” הללו.

ולא הוסיף פינחס לשואלהּ. תמוּהּ היה בעיניו, כי יש מישהו בבית הזה ועושה בו וממשמש בכל כליו, ואפילוּ פּניו לא ראה; ואין לו ממנוּ אלא שיירים הללוּ של קיטור ריחני המטייל בחלל חדרו, מהבהב ומעמעם ומבלבּל חוּשיו, בשעה שהוּא יושב אל שוּלחנוֹ וּמפייט על קדוּשת ירוּשלים בשביל השבוּעוֹן של “המזרחי”, ודבר מתוּקן אינו יוצא מתחת קולמוסו.

בשבעה-עשר בתמוּז לא הלך פינחס לבית-הספר ושמח ליום-הפגרה שנזדמן לו. ולאחר שסעד פת-שחרית בחיפזון מיד הלך והתייחד עם כלי הכתיבה שלו, שהרי הבטיח למר יהלוֹמי, עוֹרכוֹ של שבוּעוֹן “המזרחי”, ליתּן שיר על “הכותל” לכבוד שבת-נחמוּ, ועדיין לא העלה על הנייר אפילו שורה אחת. מבעוֹד לילה היכּה השרב על רכסי ההרים, ועם אוֹר בּוֹקר גלש ופשט בכל הרחובות והסימטאות והתחיל מלהיב קירות הבתים. ובשעה זו עמד החום הלח והדביק בחדרו הקטן של פינחס כבמרחץ שניסוקה. התריסים המוּגפים פּרשׂו אַפלוּלית ירקרקת באוויר וצילם החיוור של הבּרוֹשים המאוּבּקים שבצידי הבית העיב עליה, ואַפלוּלית זוֹ בּוֹלעת את מעט כלי הבית העלוּבים שבחדר; את הספּה הארוּכּה והצרה עם שטיח מעוּך של שׂער עזים שניטשטשו בו כל דפוּסיו; אצטבה זו של ספרים שנתפרקו אבריה; ושולחן-כתיבה זה שגיליון ירוק של נייר-ספוֹג משוך עליו, וכתמי-הדיו המשוּנים משחירים בו; ואותן תמוּנוֹת שעל גבי הקירוֹת, כינוּסי מורים ומחזוֹרי תלמידים, שדהוּ ולא הזכּירוּ טובות. ופינחס יושב ושואף אוויר במלוא-ריאותיו, ומאהיל בגולגולתו המרוּבּעת על הנייר הלבן שלפניו, ושיניו כּוֹססוֹת בקצה הקוּלמוֹס שבּידוֹ. כּבר מצא לו את הפתיחה לשירוֹ, וּכבר ניקד את השוּרה כּהלכה, אלא שהמשך אין להּ. והריהו יושב וקורא בלחש בקולו המרוּכּך והמתרוֹנן ומוֹנה כל הברה וַהברה:


אבנים תושבות שהזמן לא זיעזען.

וכאילו מבקש הוא השראה מן הכתוּב שיבוא לעזרו וייתן הילוּך ליצירתוֹ.

פתאום נפתחה הדלת (ודאי לא הבחין בדפיקה), וגוף אשה סתם חלל החדר, ונתמלא האוויר סמים מריחים והבל משוּנה זה של בעל-חיים, שהיו מענים אותו עשרים יום כסדרם, ואחר זע הגוף פנימה והדלת נסגרה מאחוריו.

– חם – נאנחה טוֹלידה וקינחה פּרצוּפה בקצה הסינר והוסיפה:

– ארץ לא טובה… מזיעים, מזיעים… בבּוקארשט טוב.

פינחס לא ידע כי היום יומה. קם, ואפילו ניחא היה לו שהפסיקוהו ביגיעה ריקה זו שהוא מתייגע, ושאל:

– כלוּם עלי להסתלק?

– האדון, שב, אין לי הרבה.

עכשיו הבחין מתוך האפלוּלית הירקרקת בטוֹלידה; עכשיו נתחוור לו פירוּשן של הלחישוֹת במרפסת בערבים בין מרת חלפי לאסתר. שמלה זו הקצרה והמתוּחה עם פסיה הירוקים והאדוּמים הריהי רוֹחשת ובוֹחשת באוויר, והיריכיים מרקדות, ואיזו זריזוּת; ומשנתכופפה עם המטלית שבידיה אצל האצטבה של ספרים, דומה, כל חלל החדר מלא כבוּדתה של אשה זו.

טוֹלידה הסיבּה אליו ראשה הסמוך לקרקע:

– האדון, מה האדון מביט ככה?

וכיוון שפינחס קישקש בלשונו ופישפש בה בחריץ קטן זה שבשפתו העליונה ולא הוציא דיבור מפיו, שוב אמרה לו:

– האדון, אוֹכל אוֹתי בעיניים.

וכך עמדה לפניו כפוּפה, ופרצוּפה עולה אליו מלמטה, מן הריצפה, והפה הכוּשי הרחב והפעוּר והמלגלג מאדים כפצע שוֹתת דם; והעוֹקץ שבגלגל עיניה הנוּגוֹת דוֹקר; ושוֹקיה שופעות ושופעות, וברכיה תלוּלוֹת ורוֹתחוֹת כעיסה מקוֹערת; ואותו אַלמוֹג סמוֹק שבעגיליה נתוּן במרכז לחייה ותובע וצורח, וניטל הדיבור מפי פינחס, וסנטרו המגודע רועד כאילו אחזתּוּ צינה.

– האדון! – פלטה טוֹלידה בקול נמוך וזקפה קומתה וטלטלה ראשה וקרבה אל השוּלחן וכתיפה נגעה בכתיפו, והיא לוחשת לו על אוזנו:

– האדון, יש לי, יש לי הרבה.

ולא עמד בפני יצרו ואחז ביריכיה וגיפּפן ושיקע ידיו בהן והתחיל מגבל בבשרן. לא מיחתה טוֹלידה. נתרפתה ונשתקעה בו ושׂחקה, וחוטמה החרוּם נושף ונושף; ורוך חמים זה שבברכּהּ צמוּד אל ברכו, ולא הפליג וצבט בקיפולי הירכיים בכל כוח אצבעותיו.

– אה! – נזעקה, – כוֹאב!

ומיד הטילה ידיו מעל גופה ורמזה לו:

– חזרה הגברת אסתר… בפעם אחרת.

ושוב פירכס לנגד עיניו גוּף אשה, ושוב נתמלא האוויר צבעי הקשת של פסים ירוקים ואדוּמים רוחשים והיריכיים מרקדות – ונסתלקה.

וכשצנח פּינחס על כיסאו עוד סנטרו המגוּדע רועד ועוד קצה לשונו נתוּן באותו חריץ צר בשפתוֹ העליוֹנה, וכאילוּ נתרחבה קדירת ראשו ועיוותה כל פרצוּפוֹ. חלום בלהוֹת. שכן אש בוערת בראשי אצבעותיו, ורוך חמים זה של בשר תוסס שהיה מגבּלוֹ עודו בתוך ידיו. והרהור עיקש זה – לה יש, יש לה גם שוק וגם ירך – שהיה כעין דיבוק כל ימיו, מנקר ומנקר. היכן הוא? ובטשטוש מרתתות לפני עיניו העכוּרוֹת האותיות המנוקדות של פתיחת-שירוֹ היתומה: “אֲבָנִים תּוֹשָׁבוֹת שֶׁהַזְּמַן לֹא זִעְזְעָן”, ולבּוֹ נוקפו.

מפּני התענית לא סעדוּ במרפּסת, שהיתה גלוּיה מצד החצר לעיני עוברים ושבים, אלא בחדרו של פינחס ועל גבי שולחן הכתיבה שלו. וכשערכה אותו אסתר לסעודת הצוהריים, נתקלה בנייר הלבן ואמרה:

– לא הרבית לכתוב הבוקר.

– בחמימה שכזאת – השיב ולבו נוקפו.

גבר החום בשעות הצוהריים ולא היתה הסעודה אלא צוננים, וגמע פינחס גמיעה ראשונה מן החמיצה עם גליד הקרח שבאמצעיתה, וניסה לתהות על זוגתו:

– מאוד נשתבחו המאכלים בטעמם.

– ולמה תתפלא? כשאין כל הבית עלי, מיום שטוֹלידה מסייעת עמי. – וגמע גמיעה שנייה והוציא מלבו כל חרדתו. אין אסתר חשה בשום דבר. ונתחזקה עליו דעתו והעיז לשואלה:

– ודאי, ודאי… רווח לך. אלמלא בשׂמים הללו שהיא משאירה אחריה… ודרך אגב, אמרת לי, גרפו אותה מביתו של הדוקטור, על שום מה?

– וכי יודעת אני? רכילות של שכנים… מרת חלפי אמרה לי, נפל משהו בינה ובין הדוקטור, וכמעט לבית-המשפט הלכו.

הפעם לא נחה עליו דעתו. מכל מקום לא נפל שום דבר בינו לבינה. מכל מקום לא הוא שפתח. ואף-על-פי-כן גמר סעודתו מתוך מנוחת-נפש וחזר לשירו.

אלא שלאחר יומיים, בשעות הערב, כשהוא יושב על יד שולחנו ומנקד שירו ביד חרוצה ובהנאה של אוּמן היודע אוּמנותו, כי בינתיים צלחה עליו הרוּח וסיים כל שבעת בתיו, נכנסה אליו אסתר ובהלה בעיניה האפורות, ואמר לו ששני אנשים עומדים במסדרו וממתינים ומבקשים לראות פניו. כמו כל הבתים שאין שמחת-משפחה שורה בהם, אף ביתו של פינחס לא היה פתוח למבקרים, ותמה הרבה על אורחים הללו שלא קרא להם.

אבל משנכנס אליו חברו בהוראה מר יעקב חלבּי, ולבוּש הוא חליפתו הכחוּלה ביום תמוז בוער זה, ופרח-הציפּוֹרן מאדים בדש מעילו, והוא שולח אליו כף-ידו הקטנה והתפוּחה והשׂעירה, נתקררה עליו דעתו. אחריו הלך בחור כבן עשרים ושתיים, נמוּך-קומה ורזה-גוף ולבוּש מכנסיים לבנים רחבים ומעיל תכלת בהירה עם כפתורים של מתכת זהובה; וחגור חגורה שחורה, צרה מאוד, ובמרכּזהּ אַבזם גדול מאותה המתּכת המזהיבה שבכפתורי מעילו. בית הצוואר של כּוּתּונתו פתוח, אלא שעניבה סמוּקה עם ציורי צבעונים סגוּלים תלויה לו על גבי החזה כדרך הסַפּנים. גלוּי ראש היה ובלוריתו שחורה, והשׂערות משוּחות בשמן-המור והן ישרות ומאירות בברק המנורה בגוון של פלדה. ופניו צנוּמות ושקועות בחלל פיו, וגביניו מעוּבּים ומצורפים מעל לשתי עיניים חוּמוֹת שריסיהן ארוּכּים מאוד. אף על פי שגלוּח היה, הכחיל כל פרצופו, ואצבעות ידיו היבשות והזריזות לא פסקו מלמשמש בתנועה משוּנה בקצה סנטרו החד.

לאחר שבירכו לשלום זה את זה ולאחר שהתיישבו בכיסאותיהם, התחיל חלבּי, שהיה מתלמידיהם של ילין ומיוחס ומדקדק בלשונו ובביטויו:

– כיצד אפתח, מר קראנץ? תמוּה לך, שבאתי כאן?

– ודאי עניין חשוב הביאך הנה.

– נכבד מאוד, מאוד נכבד, מר קראנץ. כיצד אפתח? תמוּה לך על בחור זה שהבאתי עמי?

– מה יש לתמוה?

– כיצד אפתח? בן-דודי הוא. מרוּבּים בתי-האב של החלבּים, מהם בעיר העתיקה פרנסים וסוחרים מהוּגנים, ומהם מחוץ לחומה רופאים ועורכי-דין ומורים. אבל אין שבח בלי פסולת. וּפרחח זה שלפניך פּסוֹלתּהּ של פּסוֹלת הוּא, פּוֹחז וריק, קלוֹן לנו ולמשפחתנו, ויש לו טענה, לבן סורר ומורה זה, נגדך.

– נגדי? מעולם לא ראיתיו.

בן-דודו של חלבי תיקן בידיו המשמשניות את האבזם הזהוב שבחגורתו ואת העניבה שבחזהו, וזרק לו:

– אתה מתעסק עם הבחורה שלי.

– שתוֹק! – גער בו חלבּי – מלעיז אתה, ממזר, עלוּקה! – והיה נרגש באמת ובכל תום-לבו. אבל הבחוּר לא השגיח בו, והוציא מכיס מעילו תיק-עור קטן, פישפש בו בידיו המשמשניות והניח פיסת-נייר מרוּבּעת על השולחן לפני פינחס. היתה זו תעודת-רופא, ולשונה מפורשת: “אני מאשר בזה, שבדקתי את הגב' רבקה חיימוביצ’י, בת עשרים ושמונה, משכונת כרם-אברהם בירושלים, ונתינה רומינית, ומצאתי בגופה, בירך הימנית ובשמאלית, שני כתמים כחולים, סימנים ברורים של צביטה באצבעות”.

– איני יודע אשה כזו, מעולם לא ראיתיה – מילמל פינחס בשפה רפה.

– זוהי טוֹלידה – אמר הבחור. וכשהוציא שם זה מפיו, נתעוותו פניו של פינחס וניטל הדיבור ממנו. מוּנחת היתה תעודה מעוּכה זו על גבי שירו המנוּקד, והוא מסתכל בכתוּב ועיניו אינן זעות. “סימנים ברורים של צביטה באצבעות”. בו המדובר, באצבעותיו, וחלשה עליו דעתו. וכשראהו חלבּי יושב משמים ושותק, שוב התחיל:

– כיצד אפתח? תמוּה לך, כיצד אני כאן?

אמנם תמה פינחס, אבל מבוּלבּל היה ואובד-עצות, והכיר במעמדו העלוּב וזכר. ונמצא חלבּי שואל ומשיב:

– באמונה, באמונה לכבודך עשיתי; אנשים אחים אנחנו, וכבודך שקוּל ככבודי. לפני יומיים בא אלי ממזר זה וטען לפני טענתו. למה באת אלי? שאלתיו. משום שאנו מורים בבית-ספר אחד, אמר. באמונה, כך אמר. ידעתי, שהוא מלעיז וגונב דעתי וגיניתי אותו בכל לשון של גנאי. ערבית דיברתי עמו, לשון שהוא שומע, ולא העליתי כלום. אמרתי לו, תמתין לי שני ימים, הסכים והמתין. הלכתי אל קרובי, עורך-דין, להימלך עמו. ואַל תשאלני מה שמצא בחקירתו, זוהמה ובוץ וצחנה עד הצוואר. ואף-על-פי שאין משפט בעולם יכול להוציא פסק-דין לחוֹבתך, יעץ לי קרובי, עורך-הדין, שלא לילך ולהתדיין עם חלאה זו, אלא לטשטש ולמחוֹק, שלא יהא פומבי ושערוריה. משכנוּ אותה צרעת למשרדו של קרובי. תחילה טען טענות גדולות. אבל לאחר שקרובי הטיל מורא עליו, “לקישלה נשליך אותך, כל המשפחה, לקישלה, ממזר, ותרקיב שם”, באמונה, כך גער בו, ערבית דיבר עמו, לשון שהוא שומע, ונתרכך כדונג, והוסכם, שייתנו לו שלושים וחמש לירות, והממזר חתם במפורש, והכתב שמוּר במשרדו של קרובי, שאין שום דין-ודברים בינו ולבינך, ושהטענות שטען מזימה הן ולעז, ואף הוסכם, שאשה זו תעשה עוד בביתכם שבוע ימים, שלא ליתן חשד ולשון-הרע, ואחר תלך מרצונה, באמוּנה, על כל הפרטים עמד קרובי, כי אמרתי כבודך כבודי, באמונה, כך אמרתי לו…

פינחס גמגם:

– רצוני להימלך באשתי.

– ודאי, ודאי.

כשיצא לא הלך אלא לראות היכן אסתר; שהרי קולו של חלבּי הולך בכל החדרים. וכשראה אותה יושבת מכוּנסת בכורסתה על המרפסת ומנמנמת על ספר רוּסי, שהביאה עמה עוד מעבר-לים, זכר ללימודיה בקורסים-הגבוהים לנשים, ואי-אפשר שיגיעו הקולות אליה, נחה עליו דעתו, ונכנס למטבח ושתה כוס מים קרים בגמיעה אחת וחזר, ולבו שנתחזק בינתיים אומר לו, שיש לסיים עסק זה בלי שהיות יתירות.

– כיוון שאתה, מר חלבּי, וקרובך העורך-דין גמרתם בשמי, הריהו גמוּר, כך אף דעתה של זוגתי, אלא שאין כל הסכוּם בידינו…

חלבּי התרגש והוציא אַרנקו והטילו על השולחן:

– קח! קח! כמה שאתה צריך, באמוּנה, קח, הרי בסוף חודש אנו ותחזיר. – ונתנו שניהם את הסכום לבחור וסילקוהו.

איחר יעקב חלבּי לשבת באותו ערב בביתו של פינחס. ואסתר הכינה להם קהווה ונפתח לבו של חלבּי. דבּרן היה ובעל-מזג טוב מטבעו, ומזימה זו שנמשך לתוכה חברוֹ על ידי אחד מבני משפחתו, באמת גנאי וצער היתה לו. ועם חצוֹת נפטר ממנו והבטיח בכל לשון של הבטחה, שאפילו עוף השמים לא יוליכוּ קול, והכול יהא משוּקע בתהום-הנשייה.

*

למוחרת היום ובימים שלאחריו הכול כשוּרה בחדר-המורים. עמדו בסופה של שנת הלימודים וכבר נסתיימו הבחינות. אמהות ואבות יוצאים ובאים במסדרונות, והוּתּרה הרצוּעה במחלקות וכבר ימי-הפגרה באווירן. דיברו המורים בכל עניין, בנסיעות וברחיצה בימה של נתניה, בהליכה לקיבוצים אל בניהם ובנותיהם, בבתי-הבראה ונאות-קיץ שביהודה ובגליל. שקט ומרוכז היה מהלך פינחס ופניו מעוּצמות. אותה כניעה שמבפנים, מחמת המכשול שאירע לו, היתה מפעפעת בו וחותמת פתחון-פיו. וציער אותו חלבּי זה, שהתחיל נוהג בו מנהג חירות, טופח לו על כתיפו ומטרידוֹ בדיבּוּרו המאריך ומטעים בעי“נין ובחי”תין ומתהדר בלשונו המדוקדקת. ואפילו חמד לו לצון מישהו בחדר-המורים והכריז: הביטו וראו, חלבּי וקראנץ זוג יונים! והגם שזהיר היה ולא נגע בעצם המאורע, הרי עיניו הקטנות והשחורות מעידות בו, שקרביו פוקעים מפני הסוד הכמוּס עמו.

ובינתיים נסתלקה טוֹלידה מביתו מרצונה וכמדוּבּר, והליכתה הניחה דעתו. ואף באה שבת-נחמוּ ונתפרסם שירו והיה לשיחה בפי כול: וחבריו בהוראה עברית, המחדשים ובעלי טוהרת-הלשון, הללו משיגים עליו והללו סומכים בו, ופינחס עומד על שלו ומכריח את האחרים שיעמדו על שלו, והוא שנתן חיזוק גדול בלבו. אלא שבשעות נעילה אחרונות נזדמן עם מנהלו באקראי במסדרון, והלה הקדים פניו בקול גדול:

– והרי פינחס קראנץ לפני! בנרות אני מחפש אותך.

מעולם לא היו הדברים בינו לבין מנהלו הקולני כתיקונם.

– ולשם מה אתה דורשני, אם אפשר לדעת? – שאל.

– לא כאן, קראנץ, במהומה זו, תיכּנס אלי לאחר שהכול ייפטור לבתיהם. – וטפח לו על כתיפיו. שוב התחיל לבו של פינחס נוקפו. הכול טופחים לו על כתיפו, כאילו רשוּת-הרבים הוא. חלבּי טופח. המנהל טופח. ולבו נוקפו.

וכשפּסקה המהומה ונתרוֹקנו החדרים וכאילו יצאה נשמתו של הבית, נכנס אליו. המנהל גינגולד, דוקטור לתורת-הנפש ובן ארצו של פינחס, היה מה שקרוּי בפי בני-אדם בשם מנהל מוּכשר, חרוּץ וחביב ויודע להתהלך עם הבריות. גדול-קומה היה, גברתן ובעל איברים, צהוֹב-שׂער ולחייו הסמוּקות מרוּבּעות ומוגבּהות, ודוחקות את עיני התכלת הקטנות פנימה אל מעמקי הקדקוד; וחוטמו הארוך והמהוּדק עומד כמחיצה דקה באמצע הפרצוף ומחלק אותו לשני חצאין, וכל מחצית כאילו קיוּם לה בפני עצמה. ובשעה שהיה מסתכל בפני חברו היו עיניו פוזלות קימעה, ודומה, מעבר למחיצת חוטמו נוגעות הן זו בזו וצוחקות ומרעימות. עכשיו ישב בכורסתו ושתי ידיו הגדולות, שכתמים של בהרוֹת-שמש כּעין החלוּדה פשטו עליהן אגמים אגמים, היו מונחות לרוחב שולחנו והוא ממתין לפינחס.

– תתכבד – אמר לו ורמז על הכיסא שכנגדו, ומיד הוסיף כקופץ לתוך השיחה:

– בן כמה אתה? ותסלח לי על שאלתי.

– חמישים ושתיים.

– והיכן בניך?

– הבחור בקיבוץ, והשני בחיפה, אַדריכל.

– וכמה שנים אתה בהוראה?

– שלושים.

ולא הבליג, והוסיף בתערומת:1

– כל הפרטים האלה רשוּמים בתיק שלפניך, ד"ר גינגולד.

על השוּלחן מונח היה תיק צהוֹב ועל שערו כתוּב באותיות מרוּבּעות פינחס קראנץ, וכמה קווים ומספרים בצד השם. שתי עיניו של ד"ר גינגולד התחילו פוזלות וכאילו מפשפשות זו את זו סמוך לשורש חוטמו:

– ובכן, מוטב שנקצר את דרך… כך, יודע אתה שהעניינים אינם כשורה, שהתלמידים עושים לך קירקס…

– מה הם עושים לי?!

– קירקס.

– קירקס? מה פירוּש?

– פשוּּטו כמשמעו, משתעשעים בך, בכוונה אומרים כך, שתאמר להם לא כך, ושמח מאוד במחלקתך.

– קירקס, קירקס, מישהו הכּני בלשוֹנוֹ לפניך, מי סיפּר לך כל זאת?

– כל המסדרונות.

והיתה שתיקה חורשת רעה. סנטרו המגוּדע של פינחס רעד, וחמתו שפוּכה על עיניו העכוּרות.

– ויש עוד כמה עניינים – אמר ד"ר גינגולד בקול נמוּך.

– ומה הם?

– מוטב שלא ניגע בהם, ונקצר את הדרך. על שום מה אצער אותך ואהא מענה את עצמי? והרי כבר באתי בדברים עם המחלקה-לחינוך, והכול בדעה אחת, כי מוּטב שתשנה מקומך. ומה דעתך, למשל, על יציאה לעיר אחרת לכמה שנים? למשל לחיפה? בין כך קרב אתה לשנות הפּנסיה. לא, קראנץ, אַל תעמיד לי פנים כאלה, אין איש מתכּוון להציק לך. עצה טובה אנו משמיעים לך. נתרופף כאן המעמד בשל הרגל שנים ובשל רכילוּת ודיבּוּרים. מעשים בכל יום, ויש ארצות שחילופי מקום למורים, ובשל אותם הטעמים שמניתי, הם בבחינת חובה לכל בעלי-הוראה, ואין כלל משום עלבון בכך. ודרך אגב, כן, דרך אגב, איני תובע ממך, שתשיבני מיד, רצוני, שתעיין בהצעתי ותחשוב עליה, והרי לפנינו עוד כחודשיים ימי-פגרה.

וקם לא המתין לתשוּבתו וטפח לו על כתיפוֹ. אלא שפּינחס הרים אליו קדירת ראשו הפּחוּסה והעיקשת, כשור נגח המפלבּל אל דרבן בעליו, ופישפש בלשונו באותו חריץ דק שבשפתו העליונה, ואחר חתך דיבּוּרו:

– יכול אתה להוציאני ממקום זה, מירושלים לא תוציאני!

ולא אמר שלום ונסתלק והיכּה בדלת בכל כוח ידיו. פּינחס קראנץ אף-על-פי ש“מבעלי-בכל-זאת” היה, שוטה לא היה וחלוּש לא היה ועובר-בטל לא היה. יפה ידע, כשמנהל קולני וחביב זה משמיע עצה טובה, הכול כתוב וחתוּם וגמוּר. וּבכן, יעשו עמו מה שלבּוֹ חפץ. ישלחהוּ לפנסיה, ומירושלים לא יוציא אותו. הפעם לא נסע באוטובוס, כדרכו, ועשה מרחק רב זה מבית-הספר אל מעונו ברגל. היתה השעה שתיים ומחצה. בער רחוב יפו בצד החמה והצין בצד הצל. תריסיהן של החנויות הגדולות מוגפים ומוּעטים העוברים-ושבים, ופינחס נשאר עם עצמו ועם הרהוריו האבלים. כשהגיע לפרשת-דרכים פנה לצד שמאל ופסע במעלה העיר ונכנס לפרבריהן של עדות המזרח. ריח שוּם ובצל ובשר-כבשׂים מצוּמק יצא מבתי-האבן המפוּחמים ופשט באוויר הסימטאות. בפתחי הבתים היו מוּטלות נשים עבות עם שׂערן המסולסל והפרוע ועיניהן עגוּלות. ורוחשים התינוקות ברחוב עם תמיהה גדולה זו שבגלגלי-עיניהם הצהובים. והכול מבקשים נשימה בשרב היום. בסימטאות אלו זכר פינחס את חלבּי מיודעו. לא עמד ספרדי זה בדיבּוּרו ולא הבליג. שטוּת היתה עמו, שבטח בו כי ישמור לשונו. אבל לא איכפּת לו. מה שאיכפת לו, הריהו “קירקס” זה שעושים לו התלמידים, ושלא הוּחוור לו משמעו. בין כך ובין כך מירושלים לא יוציאוהו, ואפילו משכוּנת רחביה לא יוציאוהו. לפנסיה ילך, ועשו עמו מה שלבּם חפץ.

משהגיע פּינחס בעיצוּמו של חום-היום אל ביתו, השליך במין השלכה של כעס ושאט-נפש את תיקו על שולחן המרפסת, פשט מעילו והניחוֹ על גבּוֹ וצנח באפיסת-כוחות על כיסאו:

– פּטוּר, פּטוּר, לכל הפחות לשני חודשים, מן הזוהמה הזאת.

– כוּלך רטוב, תחליף כוּתונתך, מה היה לך? – נחרדה אסתר. מעולם לא ראתה אותו כך.

– הלכתי ברגל, יש לך מעט מים צוננים?

אי אפשר היה לה לאסתר שלא תבחין, כי משהו כבד מאוד מרגיז על בן-זוגה בשבועות אלה. אך מעולם לא סח עמה בעסקיו ולא סיפר לה מן המתרחש עליו. וכיוון שהלכה טוֹלידה ואחרת לא באה במקומה, שוב טרחות הבית מטרידות אותה והחום מוצץ דם התמצית, ועל כורחה שתסיח דעתה מן הנעשה ותמשוך בעול ותישא בדממה את המוּטל עליה. הביאה לו כוּתוֹנת וכוס מים קרים והתחילה מכינה לסעודה.

אך לגודל תימהוֹנהּ, שוב, שלא כרגיל ושלא כשכיח, התדפּקו בני-אדם על דלת ביתם באותו ערב. תחילה בא מורה כרסני זה עם עיניו הקטנות ועם חליפתו הכחוּלה ועם פרח-הציפּורן בדש מעילו, זה שהיה כאן לפני כמה שבועות עם הבחור הספרדי, והוא מבקש לראות פני בעלה. כשהודיעה לו על כך, לא נעלם מעינהּ שנתכּרכּמו פּניו, וַאפילו פּלט מפּיו: מנוּול זה!

וחלבּי הלחית ונכנס בצדו השׂמאלי, ומיד פתח:

– תרעומת בלבּך עלי? וסבוּר אַתה, ידי באמצע?

– איני סבוּר כלוּם.

– תנני לדבר, באמונה, להווי ידוע לך, שטועה אתה טעוּת גסה, באמוּנה, ובכל קדוש אני נשבע לך, לא היתה ידי באמצע. מרוּבּים בּתי-האב של משפּחת חלבּי בעיר הקודש, ואין לך מקום שלא תמצא שם אחד מהם. ותלמיד יש לך במחלקתך עזרא, שלישי בשלישי עמי, מצד האם, והממזר ההוא, זה שיש לו עסקים עם אותה יצאנית, בן-בושת זה, גילה כל העניין לעזרא זה, ומשנתגלה והיה לשיחה וללעג בכל המסדרונות, הזמינני אליו מנהלנו ד“ר גינגולד, למה הזמין אותי? איני יודע, אולי משום שמקורבים היינו בזמן האחרון זה לזה, אבל מיד למדתי מן המסוּפּר בפיו, שהוסיפוּ נופך לכאן ונופך לכאן והתנפח העניין, באמוּנה, שקרים טפלוּ עליך, הר של שקרים וכזבים ודברי-רכילוּת שלא היו ולא נבראו, וראיתי חובה לעצמי להעמיד את העניין על אמיתו, וסיפרתי לד”ר גינגולד דברים כהווייתם, שהלעיזו עליך, באמונה ובכל קודש אני נשבע לך, כך אמרתי לו, הלעיזו עליך ונכשלת בבני-אדם שאינם מהוּגנים, באמונה, דברים כהווייתם סיפרתי, ולטובתך התכוונתי, באמונה…

– וגם על הקירקס סיפרת לו?

חלבּי פרץ בשׂחוק גדול:

– הקירקס? הקירקס? זהו עניין אחר, סתם מעשה קוּנדסים, וכי דיבר אתך על הקירקס?

רתחוּ מעיו של פינחס. דווקא קירקס זה שהרתיחם. ולא השיב. כבדה השתיקה באוויר ולא בישׂרה טובות, ואפילו בפי חלבי לא החזירה את הדיבור. סוף-סוף קם, משך בגבו המעוּגל, מתקן את המוך המרפּד את מקום השקע שבצדו, והכין עצמו ליציאה, אלא שעל יד הדלת שוב הסב פניו וזרק לאחוריו:

– באמוּנה, בכל קדוש אני נשבע לך, דברים כהווייתם, באמוּנה… – ונסתלק.


*

לאחר שעה קלה שוב נשמע צלצול הפעמון. וכשפתחה אסתר את הדלת, עמד בפתחה אברך כבן שלושים וחמש, חיוור מאוד וגבה-קומה, אף הוא לבוּש שחוֹרים, אך בגדו ספק הוא מאריך בו ספק מקצרו; רצונך עד הבּרכּיים הוא מגיע, רצונך אינו מגיע. והמגבעת של לבד שבראשו כישוּתה מנצנצת, וספק קאפּלוּש של מאה-שערים היא, ספק בוֹרסוֹלינה רחבת שוּליים. וזקנו הקטן מעוגל, ספק מטוּפּל ועשוּי בידיים, ספק מצומצם ומדוּבלל מטבעו. והרזון שבפניו והלהט שבעיניו הקרוּעות והאפוֹרוֹת ספק סיגוּפים ויראת המקום בהן, ספק הבעל-דבר הטיל בהן דליקתו. וכתיפיו השקוּעות ספק סימנן צניעות וענוותנות, ספק מערימות הן על מסתרי מידותיו; כי סמוך לפתחון-פיו הקטן והמצוּמק, מין נקוּדה ורוּדה מתחת לחוטמו המגוּבנן, היתה מדדה בת-צחוק משוּנה וחשוּדה.

הקביל פּינחס פניו של מר יהלומי, עורך השבוּעון של “המזרחי”, בהתעוררות גדולה, ואפילו זירז את אסתר שתכין צוננים בשבילם. “אורח חשוב, אורח חשוב”, מלמל. והלה משהתיישב בכּוּרסה ומצא מקום קבע לרגליו הארוכות, התחיל מטלטל את מגבעת-הלבד מעל לקדקדו וניער מתוכה כיפת-קטיפה עגוּלה והחשׂיף מצח לבן, צר לרוחבו וגבוה לאורכו ומקוּמר באמצעיתו. ומשקימט אותו פעם ושוב פעם, פתח:

– עוסק בתורה? מה משמע… כלום ידוע לו, שירו עשה רושם… רושם גדול…

ולא המתין לתשובתו של פּינחס, ומיד השליך עצמו לגוף העניין:

– בשליחוּת אני אל מר. מה משמע שליחוּת? הריני בחינת שולח ושליח כאחד. היאך אומר הרב דרבּיצקי? הרחיב השם גבולנו. ואנו עוסקים בהכנות, ולפי שעה הדבר בחזקת סוד, כלומר עוסקים אנו בהכנות לבית-מדרש למורים, בינינו לבין עצמנו… יבין מר, אי אפשר לנו לסמוך בחינוך הדור על המקרה, כלומר אי אפשר לנו לילך בדרכים המקוּבּלות, כוונתי ללמד לשון הקודש ודברי מינוּת כאחד… יבין מר, זקוקים אנו למשהוּ בשביל עצמנוּ, כלומר מגוּדר כראוּי לפי שיטתו, ולא אַאריך, הריהוּ מוּבן מאליו… ונתמניתי מטעם המרכּז לעמוד בראש ועדה, כלומר, מסרוּ הדבר לידי, לקבוע מסלול חדש ללימודי הלשון, על פי דרכנו, וכך השכל מחייב, שנלמד דברי תורה ודברי חכמים ולשון הקודש כאחד… תופס מר את הרעיון? כאחד, כאחד, ולא דברי הבאי ופריצוּת שבספרי הלימוּד המצויים… ומכאן שבאתי אליו, מר קראנץ, ואני אומר בתכלית הפשטוּת, שייתן ידו לנוּ, הריהו פּדגוֹג בעל-ניסיון… ואף משום הקירבה שבינינו, כלומר, השירים שהוא מדפיס… שירו האחרון עשה רושם… רושם גדול… הפתיחה… אבנים תושבות שהזמן לא זיעזען… הרב דרביצקי פיו מלא שבחים… כלומר…

היה לו למר יהלומי קול טינוֹר דק כחוט השׂערה, מתוח ומצוּמק כשיעוּרן של שׂפתי פּיו המצוּמצמות. וּבשעת מעשׂה אין הפּה נפתּח לרוחבו כל עיקרו, אלא לאורכו, מחציתו מתגבהת לצד חוטמו ומחציתו מתנמכת ויורדת לצד סנטרו; ודרכו להרטיב בקצה לשונו את שפתיו, כאילו סך הוא קולו שמן, שהדיבורים יתעגלו ויצאו טבּעות-טבּעות.

– אם ירדתי לסוף דעתו, – התחיל אף פּינחס בחשיבוּת, – הרי מתכוונים אַתם, מר יהלומי, למעין כריסטוֹמאטיה חדשה, לטכּסטים חדשים…

– ודאי, ודאי… מכל מקום זו כוונתי… לכריסטומאטיה… לטכּסטים…

מר יהלומי, שמן הנאורים שבקהלו היה, חביבות עליו מלים נכריות אלו, ואף נזדחחה עליו דעתו שלא נכשל בבחירתו, שהרי בּקוֹשי וּמתּוֹך ספקות נענוּ לוֹ וניתּנה לוֹ רשות שיצרף אליו את קראנץ.

רגע תהה עליו פינחס. בגלגלי עיניו העכוּרות שוּב נדלק ה“בעל-בכל-זאת” שבו וחזרה תשוּקת הווכּחנוּת לסורה, שמחמת ההרפּתקאות והעלבונות שנגזרו עליו נגזרה עליה על כורחהּ השתיקה. שוב הרים קימעה שפתו המופשלת וקירב אותה אל חוד חוטמו, וכתרנגול המנקר בגרגיר שמצא, פּישפּש בה והתחיל בקולו המרוּכּך והמתרונן:

– בכל זאת… לאו דווקא… אף-על-פי-כן אין לומר כריסטוֹמאטיה… בשום פנים אין לומר כריסטוֹמאטיה… משהו מקורי בתכלית, ויש למצוא שם אחר, צורה אחרת…

– ואין ספק שנמצא – חטף ואמר מר יהלומי, שוויתור זה על המלה הנכרית ציער אותו – וכי בשמות נתקשה?

– ובכל זאת… אַל יאמר מר יהלומי כך. ודאי שנתקשה. שם דבר גדול הוא, עיקר, נקודת-המוצא, בתר שמא אזלינן, אמרו חז"ל.

וכיוון שפּחז עליו יצרו לא היה פוסק, אלמלא אסתר שנכנסה והביאה עמה טס ובקבוקי יין ומי סודה והיא מוזגת להם כוסם.

באותו ערב האריך מר יהלומי ישיבתו בבית פּינחס, ואף כי עצמוּ הוויכוּחים ונתלהב פינחס הרבה והקיף כל דבר פירושים ונימוקים והיטה אותם לכאן ולכאן, הרי קבעו להם כמה וכמה עניינים. ישיבות הוועדה, שאליה מצטרף פּינחס, מקומן בביתו פּעמיים בשבוע בכל יום א' ויום ד' בערב; ואין מחמצים את הדין ופותחים בישיבה ראשונה ביום ד' זה, ומר יהלומי מביא עמו אליה את הרב דרביצקי, ובינתיים יתקין פינחס ויביא לפניהם ראשי-פרקים, כעין ריפיראט קטן, במהותה של תוכנית הלימודים. אבל כשקם מר יהלומי ללכת, פסע פסיעה אחת לצד חברו, שׂמאלו איווררה את כיפת הקטיפה מעל לקדקדו וימינו נחה על כתיפו של פינחס, ולאחר שהרטיב קצה לשונו את הדגש האדום שמתחת חוטמו המגובנן וסך שמן לדיבורו, אמר:

– ובקשה קטנה אחת לי אל מר, בקשה של מה-בכך… כלומר, אחזיק לו טובה כשיסכים לי… כוונתי, אנו, הנאורים שבקהלנו, וכידוע לו הרב דרבּיצקי בתוכנו, עושים מניין בימים הנוראים לעצמנו… כלומר, טעם עמוק לדבר, רצוננו להיות עם עצמנו… אין זו פרישות, חס וחלילה… רצוננו להיות עם עצמנו… יחוד? אדרבה, שם זה אני מקבל… וחפצי, שיצטרף אלינו מר…

– באמת דבר של מה-בכך – עימעם פּינחס.

– אבל דבר גדול… וּנכבּדו בקריאת התורה. סחו לי חבריו, בשעת הדחק קורא מר בבית-מדרשו. כלומר…

– חברי? – תמה פינחס.

– כך, כך, ואפילוּ שיבּחוּ אותו.

– גילוּ חוּלשתי ברבים – בידח דעתו פינחס – באמת עניין של מה-בכך. – ונפרדוּ זה מזה ידידים וריעים.

שעתיד גלגלו להיות חוזר ממקום זה לא שיער פינחס תחילה, אף-על-פי-כן, שלא מדעת ומתוך לבו הנשבר והנעלב היה מקדים פניהן של התמורות בגיל ורעדה. והואיל ונענה למר יהלומי להצטרף למניינו ולקרוא בתורה, עבר בשעות הפנאי על טעמי המקרא בפרשות לידת-יצחק, העקידה, אחרי-מות ופרשת עריות, והיה מסלסל בנעימוּתן הנוּגה. וַאפילו גמר בלבּוֹ, משום דרכי כבוד למקום ונימוּסיו, לגדל זקנו עד לאחר יום הכיפּוּרים, שלא יהא בעל-הקריאה גלוּח. וביום ד' הקרוב, כשבאו מר יהלומי והרב דרבּיצקי לישיבתם, המתין להם בחדרו וכיפת-משי קטנה ועגוּלה על ראשו, ועל השולחן ספר-המדע של הרמב"ם ומסילת-ישרים וחיי-אדם וכיוצא באלוּ ציבּוּרים-ציבּוּרים של ספרים קדושים, טכּסטים בשביל הכריסטוֹמאטיה החדשה.

הרב דרבּיצקי לא ידע איש, היכן עמד כיסא-הרבנות שלו, ואף על פי כן הכול רב קראו לו ומכובּד היה על בני עדתו. חריף לא היה, אבל דעתן היה ולהוּט אחרי ספרי-מחקר ומצוּין במידותיו ובר-לבב באמת. יהוּדי קטן היה ולבוּש מעיל שחור וארוך עם בת-צחוק טובה המבצבצת בין שערות שפמו. וכיוון שצווארו קצר, דומה, ראשו מוּנח על כתיפיו וזקנו שׂיבה וצוהב מעורבים בו ופרוּשׂ הוא על כל חזהו. מצומצמת ראייתו, ולפיכך כל הימים משקפיים על חוטמו, אלא שבימות-החמה עוד זוּג אחד, ירקרק-חום, רכוּב על גבּיהם. ובשעת עיוּן בספר הריהו מסלק את העליון ומסיע על מצחו את התחתון, וממצמצות שתי עיניים של תכלת דומעות וטובות ומצטרפים גביניו אל קצה מצחו, והריהו מרכּין ראשו לצד שמאל ומסמיכו ומשקיעו בכתוב.

– אוצרות גנוזים מצאתי – התלהב פּינחס אפילוּ ב“חיי-אדם”.

– ומה תימה – השיב לו הרב דרבּיצקי – גלגול כאן, מר' יוסף קארו שנטל מספר-היד.

שעות של קורת-רוח מצא הרב דרבּיצקי באכסניה זו שנזדמנה לו. פינחס היה בעיניו דמות שלא נתקל עוד בדוגמתה מקרוב. יהודי בר-אוריין ובעל-השכלה, ומוחו חריף ותוסס טענות ונימוקים וחילוקים ואינו מניח אריח על גבי אריח; ואף משורר הוא, נעים זמירות ישראל, ואפילו זהיר בכיסוי-ראש. והגם שווכּחן גדול הוא ותקיף בדעותיו, הריהו סוֹמכן בראיות מתּוֹך עולם שאינו נהיר לרב. הנה מוריד הוא מעל האצטבה את “החינוך” של ספּנסר וקורא לפניהם, והדברים משתמעים דווקא ומתקבלים על הדעת. ולאחר הישיבה השישית, בשעה שהתחילו כבר מצטרפים קוויה של שיטת הלימודים החדשה, ויהלומי כבר החזיר והבליע בבית-הקיבול של מגבעתו את כיפת הקטיפה שלו, הוסיף הרב להשות בכיסאו ואמר:

– יש לי לומר כמה דברים למר קראנץ.

מר יהלומי הבין את הרמז, ואפילו העמיד פנים כאילו ידועה לו כוונת הרב ושהוא מעורב בדבר.

– ודאי, ודאי, הסחתי דעתי – ונפרד ונפטר.

כשנשארו הרב ופינחס ביחידות, דומה, עוד הטינוֹר הדק של מר יהלומי מצלצל בחלל החדר. פינחס ישב בראש השולחן שקוע בציבּור הספרים והקונטרסים שלפניו, עייף וייגע ועלוּב. כיפּת המשי על קדקדו המרוּבּע, וזיפים שחוּמים-זהוּבים ומסוּמרים בסנטרו, שלא עלה עליו תער עשרים יום כסדרם, מזהמים פּרצוּפוֹ. ואבן כבדה זו שנתיישבה בּלבּוֹ משנתרגשו עליו המאורעות לא נגולה. ולעומתו יושב הרב קטן ומצומק, ואף על פי שקרובה שעת חצות, שני זוגות המשקפיים רכובים על חוטמו, והוא מפשפש בזקנו הפרוּשׂ על חזהו כמתקשה במשהו. לבסוף אסף כוחות ואמר:

– טורח אתה הרבה, מר קראנץ, עבודה נאה עשינו.

– מה שייך טורח? עושה את שלי.

– אף על פּי כן… אף על פּי כן… – הרב דרבּיצקי, שלעולם שתיקתו יפה מדיבורו, לא ידע עוד כיצד לומר לו חפצו.

– איני טורח, איני טורח כל עיקר.

– אלא שאי אפשר בלי שכר טירחה.

– כלומר?

– כלומר, כלומר – גמגם הרב – כוונתי, הגזבר הסכים עמי.

והרב דרבּיצקי, הואיל ונדמה לו, שכבר אמר כל מה שהיה בדעתו לומר, קם ממקומו וחבש הקאפּלוּש שלו ונפרד בחביבות יתירה מעם פינחס, ובפתח הדלת הסב אליו עיניו הטובות ולחש לו:

– רצוני במשהו של קבע.

היה בהבטחה זו משום חיזוק לו. “כלום מכאן איבּנה?” נתפס בחרדה הרהור בלבו. ימי-הפּגרה פּוחתים והולכים, ושנת-הלימוּדים החדשה הריהי לפניך – בעוד שבוּעיים, בין כסה לעשור, מאחורי החלונות ממש. ולפי שעה אין אפילו רמיזה קלה שבקלות מאת ד"ר גינגולד; כאילו שקע עניינו במצוּלות ים. אלא שבישיבות הוועד שלאחר הבטחה זו לא חזר אליה הרב דרבּיצקי, ואף מר יהלומי לא רמז לו דבר. ושוב על משכּבו בלילות עומד אותו עתיד שאין לראות בו כלום ממה שיבוא, והוא מסתכל בו ומסתכל בו ואין לעין נקודה אחת שתנוח עליה. והשעה דוחקת.

והנה כמה ימים לפני ראש-השנה, עם שעות הבוקר, כשיוֹרקם של התריסים המוגפים מעמעם באפלולית החדר, ופינחס פוסע בו עם ספר “בראשית” בשתי ידיו ומתאַמן ועובר על פרשת “וה' פקד את שרה”, וקולו מסלסל בניגון נוּגה זה של טעמיה: “וישמע אלהים את קול הנער ויקרא מלאך אלהים אל הגר…” הכניסה לו אסתר שני מכתבים. אחד ממרכז החינוך היה, ולשונו ברורה: “מתכבדים אנו להודיע בזה, שבהתאם לסידור שהוסכם בינו ובין מנהלו ד”ר גינגולד, לאחר שכב' מסרב לקבל משרה בעיר אחרת כפי שהוצע לו, החלטנו למלאות רצונו ולהעבירו לפנסיה, החל משנת הלימודים החדשה, ובתור יוצא-מן-הכלל וּלאוֹת הכּרתנוּ לשירוּתו בשׂדה החינוּך, קבענו לו פּנסיה בשיעור של שמונה וארבעים אחוּז ממשכּוּרתוֹ האחרונה, ויואיל כב' לסוּר למשרדנוּ בימים הקרובים לסדר את הצד הרשמי הקשור בסידוּר זה."

– לבן הארמי שכזה! – פרץ פינחס, וכוונתו למנהלוֹ ד"ר גינגולד – נופת-צופים לשונו, רמאי שכזה, עצה טובה השמיע לי, צבוע זה! – וגלגלי עיניו חשכו ונשמט ספר “בראשית” מבין אצבעותיו ונפל ארצה, ובחימה גדולה הסיר כיפתו מעל ראשו וַחבטהּ בקרקע. ועברה שעה קלה של בלבול חושים עד שהשגיח במכתב שני ופתחו, וכך היה לשונו: “מסר לנו הרב דרבּיצקי על עבודתו הפורייה ועל טרחותיו לטובת החינוך שלנו בוועדה לתוכנית בית-מדרש-למורים שלנו, ואנו מבּיעים לו תודתנו העמוקה. כמו כן אנו מתכבדים להודיעו, שהקצבנו לו, לפי המלצתו של הרב דרבּיצקי, ולפי המשא-ומתן שהיה לו עמו, שכר טירחה בסכום של מחצית משׂכּוֹרת המקוּבּלת במוסדות החינוּך שלנו, ולוט בזה צ’יק על שמו בסך חמש-עשרה לירות תמורת חודש ראשון, ויואיל כב' לאַשר לנו קבלתו בחוזר.”

אף-על-פּי שלא נח פינחס מזעפּוֹ ולא מצא נוחם ופיוס במינוי זה על עלבּוֹנו, הרי הניחו הדברים במקצת את דעתו. הוא כופף גופו והרים ספר “בראשית” המוטל לרגליו וּנשקוֹ בשפתיו. ואף כיפתו החזיר והעלה על ראשו. כמה רגעים עמד כבוּש במקומו ותהה על עצמו. היבהב בו ניצוץ של חפץ לילך אל אסתר ולפרושׂ לפניה שני המכתבים שקיבל ותדע מעמדו כהווייתו. אבל מעולם לא נהג כן, מעולם לא שיתף אותה במערכי-לבו, וכיצד ינהוג כן דווקא עכשיו בשעת קלקלתו. אלא משנשאר עם עצמו נצנצה לו מתוך הרהוריו היגעים כעין הקלה כלשהי, ונדמה לו שבפני מציאות ברוּרה זו שמטה אותה אבן כבדה שהתיישבה בלבו וניטל משהו מכובדה. הרים ידו ומשמש בכיפתו, ושוב הורידהּ בתנועה חטופה, כחותך גזר-דינו, ושוב אחז בשתי ידיו בספר “בּראשית”, ושוּב התחיל פּוסע באַפלולית המוריקה שבחדרו, מסלסל בטעמי המקרא הנוגים והאבלים, תחילה בקול נמוך ושבור, ואחרי כן חיזק קולו והרחיב פסיעותיו וקרא: “ויהי אחר ה-ד-ב-ר-י-ם ה–א–ל–ה…”

מכאן ואילך נשתלשלו העניינים לפי מהלכם הרגיל. בימים-הנוראים, במניין הנאורים שבמחנה החרדים שאליו נצטרף, עבר מר יהלומי לפני התיבה והטינוֹר הדק שלו היה מצלצל באוויר, ופינחס קרא בתורה בקולו המרוּכּך והמתרונן. הרב דרבּיצקי שיבּח מאוֹד קריאתו המדוּקדקת ומר יהלומי אמר לו, שעשתה רושם… רושם גדול. חתימת-זקנו, שבמחשבה תחילה קבע לה זמנה עד לאחר יום-הכיפורים, שהתה בצמיחתה אפילו לאחר שמחת-תורה. וכיוון שעברה עליה עונת-הגידול הראשונה, הקשה והמסוּמרת, הסיח דעתו ממנה והניחהּ בצמיחתהּ. ובינתיים נסתיימה תוכנית הלימודים שעסקו בהּ, והכרח היה להביאהּ למרכז-החינוך לשם בדיקה ואישור. ומטבע הדברים, שהלך פינחס עם הרב דרבּיצקי לעמוד לפני מבקרי התוכנית ומתנגדיה וליתן הסבר לכל סעיף שבה. ההגנה, שהגין פינחס על מעשה-ידיו בפני המשיגים, היתה מאורע גדול ולשיחה בפי כול. ולאחר מעשה-רב זה שוב דיבר עמו הרב דרבּיצקי “על משהו של קבע”, ושוב אמר לו “שהגזבר הסכים לו”, ובעוד כמה ימים שוב קיבל פינחס מכתב המודיע לו, כי משׂרתו שלימה ובקביעות. ישיבות הוועדה, שרחבו תחומיה וגדלה סמכותה, וכללה כל פרשת ההכנסות לפתיחתו של בית-המדרש-למורים, עברו אל משרד המרכז וייחדו שם חדר נאה לתכלית זו. והריהו יושב פינחס על-יד שולחן-כתיבה רחב-ידיים, וציבּורים של תיקים מכל הגוונים, צהוּבּים וּכחוּלים וַאדוּמים, מקיפים אותו, וידיו מלאות עבודה. בני-אדם מרוּבּים יוצאים ובאים לפניו ומכל המינים, רבנים ומורים ועסקנים וכתבים, ומשרדו סואן וגדולה התכונה בו. וכפתור של חשמל נעוץ בצידי שולחנו, ודַיוֹ שידחק עליו באצבעו, מיד בא שמש עם כיפּתוֹ ועם זקנו ומביא תה וקהווה ועוּגוֹת וּכעכים, ופינחס מכניס אורחיו ומכבּדם בכיבּוּד, ונוטלים ראשי אצבעות בטיפה של חמים ומברכים ברכת הנהנין, וגומעים ולועסים ומשוחחים ומתווכּחים. והוא חביב על הכול ומקוּבּל על הבריות, ופרסוּם שמו פושט ופושט.

פעם אחת, ביום שבט נאה וזוהר, יצא מבית הסוכנות-היהודית בשעות הצוהריים מחוּמם ונרעש וסוער. מגבעת-לבד שחורה, שכישותה נוצצת, על ראשו, וכיפת קטיפה המובלעת בבית-הקיבּול שלה שמוּטה במקצת מצד רקתו. מישיבה ארוכה יצא, ישיבה מכרעת. זרמי-החינוך, ובייחוד זרם הפועלים, ערערו על שיטת הלימודים הנהוגה בבית-המדרש-למורים החדש. ופינחס היה מראשי המדברים בשם “המזרחי”, ובכל כוחותיו ובכל עקשנוּתוֹ עמד בפניהם והשיב והגין. אותו “בעל-בכל-זאת” שבּוֹ, שכל ימיו נתבזבז פירורים פירורים בעניינים של מה-בכך, במחלקה עם התלמידים, בחדר-המורים עם חבריו-להוראה ובביתו עם אסתר ומרת חלפי, נתרכז עכשיו ומצא שדה נרחב להתגדר בו. כיוון שהטילו עליו להתייצב בפני מתנגדיו ולהתעצם עמהם בדברים העומדים ברומו של עולם, נשתנה מעמדו מן הקצה אל הקצה. מה שהיה עיקשות וקטנות וסתם בלבול-מוח, היה לעמידה על עיקרים ועל השקפות ועל אמונות ודעוֹת. כל תיבת הנימוקים והחילוּקים הגנוּזה בקדקדו המרוּבּע נזדעזעה והיא שופעת ושופעת. ובישיבה זו, כשנתן תשובתו לערעורי הפועלים, דיבר שעה ומחצה וראיותיו סדורות והוכחותיו חותכות. והצד שלו, אנשי “המזרחי” המסוּבּים אליו, תומכים בו ומחזקים דעתו בנענועי ראש ובגניחות קלות. פעם מר יהלומי גוחן על הרב דרבּיצקי ולוחש משהו בהנאה על אוזנו, ופעם הרב דרבּיצקי גוחן על מר יהלומי ואינו אומר כלוּם, אבל עיניו נוצצות. וכשגמר הרצאתו הקיפוהו אנשי הצד שלו נרגשים מאוד, “אוזן לא שמעה”, אמר לו אחד, והרב דרבּיצקי טפח לו על כתיפו טפיחה קלה בידיו הקטנות ומלמל אל תוך זקנו “גדולות ונפלאות”. ואפילו אחד מבאי-כוח הפּועלים הודה, שהדברים, מנקוּדת-ראייתם, היו דברים של טעם. שעה זו שעתו של פּינחס היתה, והיום יומו.

וכיוון שהפסיקוּ את הישיבה לזמן מוּעט, היה נחפּז לביתו ועלה על אוֹטוֹבּוּס. כרגיל בשעות הצוהריים גדולה בו הצפיפוּת ובקושי נדחק אל תוכו ונתאחז בצינור-המתכת שבגג המכונה שלא להיכשל. פּתאום הבחין במשהו שהתחיל מדריך מנוּחתו, ומיד עמד עליו. ריח בשמי-ישמין. טולידה! לבו זע. בחרדה החל מפשפּש בגלגלי עיניו העכוּרות, ומבעד לראשים הצפוּפים והכפוּפים סמוּך לגג המכונה נתגלה לו מקומה. יחידה היא יושבת על ספסל של שני מוֹשבים וכל כבוּדת בּשׂריה פּרוּשׂה על גביו. לבוּשה היא אותה שמלת-פּסים הקצרה והמתוּחה ושתי ברכיה תוססות כעיסה מקוֹערת. טולידה הרגישה במבטו והרימה אליו עיני השקדים הנוּגות, והעכנאי שבתוכן לוחש ומלגלג. וּפיה הכּוּשיי פעור ושׂוחק ומתוּלע כשותת דם, והאלמוג שבעגיליה מאדים ודולק. לא הכירה אותו עם מגבעתו רחבת-השוּליים וכיפּת הקטיפה השמוּטה ברקתו, ועם זקנוֹ החלוּד והסמיך והמסוּמר שנצמד לסנטרוֹ המגוּדע והאריכוֹ. והסיבּה מעליו עיניה ובחנייה ראשונה ירדה. עיני פּינחס תרו אחריה. ושוב רקדו לפניו יריכיה בכל צבעי הקשת. ואש בוערת באצבעותיו של פּינחס, ורוך חמים זה של בשר תוסס שהיה מגבל בו עודו בתוך ידיו. הוּא עצם עיניו, כי ראשו עליו סחרחר; ובכל כוחו נתאחז בצינור המתכת, כי ברכיו פּקקוּ. שוב עמד לפניו, בבשרו ובדמו, חלום בלהות שהיה פוקדו לילה לילה על משכבו. אַה, טוֹלידה!


  1. כך במקור. – הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

המלצות קוראים
תגיות