משכּלוּ ערימות החיטים והשעורים בגורן, ידענו שמשהו מתהווה בחשאי, שיש משא ומתן בין מנהל-החווה ובין חבורה של פועלים ביהודה, ושעתידים להשתנות סדרי-החיים בסג’רה עם תחילתה של שנת העבודה החדשה. אבל משנכנסו בערב מרחשוון אחד שני קרונות לחצר ובהם מיטות-ברזל ומזרנים וכלי-מטבח ותשעה חברי הקואופראטיב שבאו בהמולה רבה ליטול עסקי החווה בידיהם, פרחה לה שלוות סג’רה ונסתלק מתק בדידותה, שאפפו שנתיים ימים את כל הוויתי. נתמלא האולם המקומר והאפלולי בני-אדם משונים וקולניים, ופניהם ונימוסיהם כפני גיס של כובשים ונימוסיו. טפפו רגליהם בשעת הליכה ובלט בית-החזה שלהם וגרונם נטוי, ומתגנדרים נרתיקי העור החומים שעל יריכיהם ומקשקשים המצלפים שהם מקישים בהם על מגפיהם להנאתם. ובידי המנהיג הפוקד והסוער מצלף ממין משוּבּח, דק וקצר, צ’רקסי, מצוּפּה כּסף בּמחיצתוֹ העליונה ומקוּשט פּיתּוּחי מגדלוֹת וּמסגדים. ומאחר שבאותו יום באו אלי הוראות מפורשות ממרכז “הפועל הצעיר” ביפו, שלא אתן יד להרפתקה זו, קמתי באישון לילה ונמלטתי בסתר על נפשי וירדתי לטבריה. נחרב הקן בראש ההר בגליל התחתון ונתפזרו כנוצות ברוח ההרהורים והחלומות שחיממוהו, ואמרתי: אפליג למרחקים ואנסה מזלי במקום אחר; בין כך נסתיימה הפרשה בסג’רה, שכן פרוצה היא וכבושה לכול.

ירידה לטבריה פירושה בימים ההם – קודם-כול רחיצה בחַמיה. כי לא היו מקלחות מצויות בבתים, ואפילו צוננים לא עלו על גופי שבועות רבים. ובשעת שחרית זו פירכסו בשכינותי בתוֹך המים המזהיבים והמהבּילים כמה מבעלי-השכּמה שבחסידי טבריה, מצומקים ויבישים ומגולחי-ראש, וכמה מבני ערב, סייסים וחַמרים סורים, עבי-בשר ובעלי-גוף. והכול מתרוצצים ומכים במים הדלוחים, טובלים ונעלמים ושוב צפים ועולים, מעוותים פרצופם בצער ורוקקים את המים המרים מתּוֹך בּית-הבּליעה שלהם. וּבעוֹד הגופרית בבריכה המפוּלמת וצחנת רוחציה צובטות בנחירי ובעיני, התחלתי מחשב דרכי. אמרתי: אלך לראש-פינה, שמרכז גדול היא, ושלא דרכה עוד כף-רגלו של פועל עברי בכרמיה, ואפתח שם בכיבוש-עבודה. ומתוך הרהורים במערכי-לבי החדשים הלכה לה המרה-השחורה שבאונס העקירה שנעקרתי מן המקום המיושב, וכבר התחילו משעשעים רוחי הדברים הצפויים לי בעתיד לא-נודע זה.

לאחר ששיפשפתי ורחצתי גופי כהלכה חזרתי עם כוכבי בוקר לטבריה, הלכתי לפונדק אחד להזדמן שם עם החמרים העולים לצפת ולהתחבר לסיעתם. אכסניה זו, אף על פי שנקרא שמה על ר' שבח בעליה – אינה משובחת והמוציאה והמכניסה בה זוגתו של ר' שבח, אשה גדולה וצניף צבעוני ורקום-אלמוגים על ראשה, ולעולם שמוט הוא באחורי-קדקדה ומגלה תכלתם המגולחת. עיניה ירוקות כזכוכית, וקולה מעובה כקורה ופוסק פקודותיו לר' שבח, שאינו עושה אלא שליחותה. יושבים החַמרים ואוכלים כַּרְשׂים מטוגנים בשמן-זית ושותים עראק דמשקאי מתובל בּשׁבֶת המצרי. ואנשי צפת הממתינים ליציאת השיירה מתפללים שחרית אצל כל כותלי החדר, וערימה גדולה של נשים מוטלת על אמתחותיהן בפינתו. כשישבתי אל השולחן לקבּל את מנת הכּרשׁים שלי, מיד הכּירוּ בי שכני שאיני מן המשלמים שכר רכיבה בדרכים, ואף על פי כן שאלני אחד החמרים:

– עולה לצפת?

– לראש פינה.

– וכיצד תעלה?

– רצוני להצטרף אליכם.

– כך, סתם, להצטרף? אם תחַמר עמנו, אדרבה.

אלא שחייב הייתי בשכר צירוף זה גם לסייע עמם בטעינת הבהמות. תחילה תולים וקושרים בחבלים את התיבות והשקים משני צדי הפרדות והחמורים, ומעיינים משאם שלא יהיו ריקנים מצד זה וטעונים יותר מצד זה. אחרי כן מניחים מזרן של תבן לרכך בו זיזי הארגזים, ועליו פורשים את המרדעת – וַהרי לפניך מקום-מושב נאה להעלות על גבּוֹ את הנוסעים. והיו הגברים שבחבורה מפשילים חלוקיהם ומטפסים ועולים בכוחות עצמם, אבל הנשים נזדקקו לזרועות החַמרים, והללו עוסקות בחריצות יתירה ונתערבבו באוויר שׂחוק נשים ונזיפתן.

כשעקרה השיירה מן החצר הסמוּכה לפוּנדקו של ר' שבח, כבר האדים המזרח וגלש זוהרו מהרי גלעד ושקע במימי הכינרת שהסמיקו; ועוד רוח צפונית מקמטת ומזעזעת פניה. רכוּב הייתי על חמוֹר ננס, וכל הזמן חששתי, הנה יישמט מבּין רגלי, ואני מעוּמד על הקרקע. הכסיף גוּפוֹ באפר שׂערו, וחוּט שחוֹר משוּך לאוֹרך גבּוֹ וּמתפּצל לתוֹך זנבוֹ הנוּקשה. רגליו דקות מאוד ופסיעותיו מצומצמות וזריזות, ופוחז הוא ומשליך פרסותיו כאילו בא לפזרן לכל הצדדים. בכוונה זיכּוּ אותי בבהמה דקה זו, ובכוונה מינוּ אותי משגיח על הנשים, כדי להלעיג עלי. מפולגת היתה השיירה עם חמש-עשרה הבהמות שלה לשלושה פלגים. בראש יצאו שני החמרים עם המרכולת. באמצע הלכו שלוש בהמות עם הנשים שעל גבן. ובסוף שבעה גברים עם חַמָר אחרון המאסף אחריהם. רכבתי על חמורי הננס באמצע לשמור על הרוכבות שלא תארע להן תקלה. אשה ראשונה – תינוק פועה וחולה על זרועה ועטופה היא שמיכות וחלוקים, גל של סמרטוטים. חוזרת מעם הרופא הסקוטי של המיסיון בטבריה ויושבת בחשיבות מרובה על המרדעת, ושתי רגליה שלוחות לאופק ונוגעות באוזני החמור הקפרי. כיוון שחששו שלא תתאחז כראוי במושבה מפני התינוק שבין זרועותיה, קשרוה בחבלים אל הארגזים שבצדיה, והיתה נעה וחגה כספינה בלב-ים. אחריה רכבה אשה צעירה לימים, שסמקו לחייה מצינת צפת ומחלב עזיה ומדבש תאניה. מטפחת טורקית מנומרת חופה ראשה, ותלתל שחור קטן מנפנף על מצחה כאילו נמלט באקראי מבית-כלאו, ובאמת כוונה עמוקה בו, שהרי להעיד בא, כי אין ראשה מגולח כשאר ראשיהן של נשי צפת. יושבת היא בגנדרנות של אשת-חיל על בהמתה, מצייצת לה ומזרזת בה בעקיביה. הולך שמה בשיירה והחמרים קוראים לה ציפה’לה, לשון חיבה. בעלה מקבל קיצבתו מכולל אחד בטבריה, ובחודשי אלול ותשרי ומרחשוון חייב הוא ללמד תורה בבתי-המדרש שלה, אף על פי שצפתי הוא. בעונה זו של עגינות יורדת אליו זוגתו אחת לשבועיים ועושה עמו כמה ימים, והכול יודעים על שום מה יורדת לשם. האשה השלישית מוגרבית זקינה, לבושה שחורים שדהו והוריקו, וראשה קטן וירוק כתפוח שלא הבשיל, ופניה מצומקים, ומכסיפים גלגלי עיניה בעיוורונן, ואין היא פוסקת מלכרוך סיגאריות באצבעותיה היבישות ולהעלות עשנן; דומה היא לדוגית-קיטור זו שהתחילה מהלכת בים בין טבריה לטבחה.

כל עוד אנו בעמק גינוסר ובמקומות של יישוב ודרכנו סלולה וישרה, מבודחת דעתה של השיירה. מלגלג ודורש ברבים מצליח החמר בז’ראגוֹן המשוּבּש שלו. קוּרדי זהוֹב הוא, ועיניו כחולות וסודרו לבן כשלג ומעגלו דק, חציו חוטים וחציו ציפוי של זהב לסירוגין, כדרך האפנדים העשירים. מכנסיו כחולים ועבים, וקיפוליהם מרובים ומתמלאים אוויר כמפרשים, ומין חזייה של תכלת על גבו אפודה ברוקאדה שחומה, ופניו כפני קאוואס של קונסול מכובד מירושלים. רוכב מצליח בראש החמרת ואינו פוסק מלהחזיר פרצופו לאחוריו ולצעוק בגרונו הניחר:

– ציפּה’לה יא-ציפּה’לה, גוּט קוֹאֶס, קואֶס כּתיר, אִין טבריה.

והכול שוחקים. אף הכינרת מימין מצהילה פניה, וכתמי הירק בטבחה והאילנות המקיפים מנזרה מחייכים. מאבּקים עדרים בדרכים. פלחיות הולכות לשוק העירה, וטנאי פירות וירקות על קדקדן. אבל כשנכנסנו למשעולי הגבעות בין צוקי אבנים של בזלת שחוֹרה סגרה עלינו פתאום חשכת השממה. ירדו מצליח ושאר החמרים מעל בהמותיהם, ואף אני נשמטתי מחמורי הננס, ונסתלקה בדיחות-הדעת מן השיירה. מצליח מישש באקדוחו. אנו במעלה-הר, ואין יישוב ואין ניר בשכינותנו. בערבוביה פזורים פלחי בזלת מנופצים, ואתה מצייר בהם חזיונות כרצונך. בצילם מזועזעים ועומדים קלחי שמיר ושולחים פיצולי זרועותיהם האפורות-כתומות לתוך האוויר שקלט בושׂמם. בשיפועי גבעה על יד נחל שכזבו מימיו מכחילים אשכלות פרחים של שיחי-אברהם ומרתיתים עלעליהם. ובמקום שעורק של סיד מבקע ומתערב בתוך האדמה החומה, מאדים אחרון פרחיה של ההיגה ומוצנע הוא בין עוקציה. ויש כשאנו בראש תל קופץ לרגע קל זוהרו של ים-טבריה, ומוטל הוא באלכסון, מצומצם במסגרת סלעיו ומצהיל פניו כטס גדול של נחושת שהעלתה חלודה ירקרקת. חורבת גב-יוסף משחירה לפנינו מימין, והמקום מוכן לפורענויות ולשוד דרכים. לאיטה משׂרכת השיירה דרכה בשיפולי הגבעות, והבהמות מבקשות בזהירות ובהיסוס רב אחיזה בין חלוקי-האבנים, והן מצלצלות בנקישת פרסתן המפורזלת. כך היינו מהלכים בצדי השיירה, מחמרים ומזרזים, מחזירים למקומו כל ארגז שנשמט וכל חבל שנתרפה ומסייעים לכל כושל. חונים קימעה בראש הר להוציא אוויר מן הריאות ולפוּש, ושוב יורדים. שתק מצליח שתיקה זועמת, וכיוון שבעל-בשר הוא והגדיש מן העראק הדמשקאי בפונדקו של ר' שבח, מתקשה הוא בעלייה ומרבה לקנח בשולי סוּדרוֹ את פּרצוּפוֹ שנתרטב. קצף לבן מפעפּעת כּריסהּ של פרדה טעונה הרבה. וכל שאנו מאריכים בהליכה גובר שרב היום בחמה המנסרת בשמים וברוח הקדים המנשבת מן הגלעד.

משטיפסנו ועלינו שעה ארוכה במעלה הר תלול וגבוה, צף פתאום מתוך השממה יישוב גדול מוקף כרמים ואילנות. מנצנץ ארגמן אדמה החרושה מעניות מעניות בשדות המוּקפות¹ גדרי-אבנים ומשוכות-שיטה. והרי המושבה עם גגות הרעפים הערוכים בשתי שוּרוֹת במדרוֹן ומאדימים מתוֹך אמירי האיקאליפּטים, וכאילו הכנען גוחן להם ומאהיל עליהם. “ראש-פינה!” הכריז מצליח והרכּיב עצמו על בהמתו, ומיד חזרה בדיחוּת-דעתּוֹ ושוב נטפל לציפה’לה ודורש בהליכה תכופה זו שלה מצפת לטבריה. אנו במדרון. חסתי על חמורי הננס שהירידה קשה עליו מן העלייה והולכתיו באפסר שבצווארו, ובין כך הגעתי למחוז-חפצי. עוד מעט ונבלעת השיירה בין שתי זרועותיה של המושבה, בצל חורש האילנות המחייץ ומפלג אותה לשתיים.

לאחר שסייעתי בפריקת הארגזים אצל החנווני של ראש-פינה הלכתי למלון בארוכמן, שמצליח שיבּחוֹ לפני. לא היתה עמי אלא חבילה קטנה וכרוכים בה מעיל-חורף קצר וחולצה כחולה וזוג מגפיים; שאר מיטלטלי שמורים בסג’רה ויבואו אַחרי כשאמצא לי מושב של קבע. תקוּע הפונדק בתוך הסלע במרומי ההר, במקום שהמושבה נוגעת בכפר הערבי שבשכינותה, ובשעת מנוחה זו נכנסתי בדלתו הפתוחה ואין איש מקדים פני. הייתי, כנראה, בחדר-האוכל, שכן נחילים של זבובים משחירים על שיירי סעודה. התחלתי מזיז כיסאות ממקומם שירגישו בי. יצאה אלי אשה כבת חמישים, וראש השׂיבה שלה פרוע, עפעפיה יגיעים, ומסתכלת בי בפנים חמורות וכואבות, כאילו טינה לה עלי, ושואלת לחפצי. וכשאמרתי לה, מבקש אני מקום לכמה ימים, לא נענתה לי ברצון, ואפילו רמזה בגלוי, כי חוששת היא שאין מלונה לפי כוחי, ונהוג אצלה שלא ליתן דבר בהקפה לאורחיה. אף על פי כן, לאחר עמידה על המיקח ולאחר ששלשלתי לידהּ בּישליק וחצי שׂכר שלוש לינות, הקצתה לי מיטה אחת בחדר הסמוך. ועד היום הזה לא מחוּור לי, על שום מה הקפידה עמי כל כך, שהרי ריק המלוֹן ורבּה העזוּבה, והפּוּנדקאית עצמהּ אשה אלמנה ובודדה וטובת-לב.

מתוך חלון חדרי ראיתי את העננים שקשורים לכיפתו של הכנען. ראש הר שהקדיר סימן לגשמים, ועונת החריש תיפתח, וּודאי תהא העבודה מצויה. שׂיחקה לי שעתי. אלא מג’ידה זו שבכיסי לא תאריך ימים אם אשהה הרבה במלון בארוכמן ואשלם חצי בישליק שכר לינת לילה אחד ולא אכניס כלום. שקוע בדאגות אלה שכבתי על המיטה עייף ויגע מטלטול דרכים ועצמתי עיני באונס שינה. פתאום התעוררתי וקפצתי אחוז בהלה. קול רעם התגלגל ונפל לתוך חדרי. דפקו והיכּו טיפות גשם של יורה בגג הרעפים הסמוך לתקרה, וכל טיפה וטיפה גדולה כאגוז. חשיכה עמוקה סביבי ומעורבת היא אוויר הרים צונן. שינה ארוכה ישנתי והעריב יומי הראשון בגליל העליון ויצא לבטלה. בחדר האוכל מבלחת עששית קטנה על השולחן, והזבובים מכונסים עכשיו באשכול צפוף לאורך מוט הנברשת התלויה בסיפון, והפונדקאית ועמה אשה צעירה אחת מסובות ואוכלות פת ערבית. מיד הכרתי שאשה צעירה זו בת הפונדקאית היא; אותה טינה שפוכה על עיניה השחורות ואותה חומרה בפניה, אלא שהן צעירות יותר ורוגזות יותר. שמא היא בתולה שנזדקנה, שמא היא אשה שנתאלמנה. מכל מקום מכאן, הבחנתי, העזובה בבית וברהיטים הרעועים ובסיד התקרה המתקלף ונושר לתוך הקערות. בחורף רעם הכנען ללא ברקים, וכותלי הפונדק נזדעזעו. שימשה לפני הבת, רחל, וישבה עמי והתחילה חוקרת ודורשת, מהיכן אני ולשם מה באתי למקום נידח זה.

– לעבוד, אמרתי.

– אצל מי? אצל הפקידות?

– אינני יודע, אבקש ואמצא.

– לא תמצא, אמרה, והחשיכו עיניה הרוגזות.

כיוון שלא פסק הגשם והלכה הפונדקאית לחדרה, איחרתי לשבת עם רחל. העברית היתה שגורה בפיה, שכן תלמידתו של יצחק אפשטין היא, ומדגשת את הבי"תין ואומרת לי ‘חבּיבּי’. וכשם שהחומרה בפני-האם אינה אלא מן הפנים ולחוץ, אף רוגזה זו שבעיני רחל ממש אין בה. קולנית היא וצחקנית, ושיחתה מרובה. בעוד אביה בחיים היתה אכסניה מזוֹהמת ומאוּבּקת זו הוֹטל מהודר ונודע לתהילה בכל הגליל, מאָרח פקידי הבּארוֹן וסרסורי קרקעות מסוריה ומן הלבנון וסוכני הטאבּוּ, ואפילו בימות החמה לא היה חסר קייטנים מיהודיה. אולם כשנתאלמנה האם, ורחל נכשלה בבן-זוג שאינו מהוגן, שבזבז כל ממונם במישׂחק קלפים בבתי-הקאפה בצפת, ולאחר ששקעו בחוב של עשרה נאפוליונים, שקיבל הבעל פיצוי לגט-הפיטורין שנתן לה, ירד המלון פלאים, ואף על פי שמצויה הפרנסה, אי אפשר לו לעסק זה בלא בעל-בית. בהמשך שיחתה נתרככה דעתה של רחל, ואפילו לסיכויי למצוא עבודה בראש-פינה לא ראתה שחורות כל כך. עצתה היא, שאלך בבוקר אל ר' שמואל ויינשטוק, שעשיר הוא וראש הוועד ונכסיו מרובים.

– אבל אל תיפול בפח, בת יושבת בביתו וכלו עיניה לחתנים.

– מה לי ולה?

– אינך מכיר את ר' שמואל, חבּיבּי – ושתי הבי"תין דגושות ושתי עיניה נוגות מאוד.

למוחרת זרחה החמה. נעלתי מגפּי ולבשתי את החוּלצה הנקייה וירדתי אל ר' שמואל, כאשר יעצה לי רחל, לבקש יום עבודה. נזדמנתי עמו בחצרו, כשהוא עומד וממרח צירי קרונו. יהודי קרוב לשישים היה, מיוצאי רומניה, בעל כרמים ושדות-טאבּאק עוד מעבר לים, ופניו מרושלות וסמוקות וראשו עגול וקירח, בעל כתפיים ובעל כרס, ועיניו בולטות וקופאות בתכלת מימית כאדם שאינו מואס בטיפה המרה. מספרים עליו, גת קטנה במרתפו, ושנה שנה מצמק הוא כמה שורות גפנים בכרמיו, וחומֵר יין מיוחד בנוסח הוואלאכי ומוזג לו כל ימות השנה מיקבוֹ. כשנשׂא אלי מבּטוֹ המאוּבּן תּמהּ ושאל:

– מה מבקש, למשל, בחור שכמותך?

– עבודה.

– סוף סוף הגעתם כבר למקומותינו.

בלשון רבים דיבר עמי, ולשון זה לא חיזק לבי. אף על פי כן ראיתי שנמלך הוא בדעתו ואינו דוחה אותי, והמתנתי להמשך הדברים.

– יוצא אני לגורן רחוקה, לאסוף תּבנהּ מפני הגשמים, רצונך תילווה אלי ואתן לך שכר עבודה של חצי יום.

ולא המתין להסכמתי ואמר:

– תסיים במריחת הגלגלים ואני אוציא את הבהמות וארתום.

כשיצאנו בקרון מן החצר, העמידני ר' שמואל במבחן ונתן לי את המושכות. לא ידע כלום על שליטתי ברזלה ובעטרה שנתיים ימים כסדרן, ואין עוד מוראן של בהמות עלי. אבל כשראני אוחז ברצועות ביד אחת ותוחבן בקליעה בין האצבע והזרת, והסוסים חשים ביד הבוטחת הנוהגת בהם ונשמעים לה, אמר לי שבחי בפני:

– מכירים בך שידך מנוסה.

והתחיל לדבר עמי בכובד ראש. מוכן הוא ליתן לי מקום במשקו, ואף דירתו מרווחת ובני-ביתו מועטים, כי הלכו שני בניו, אחד לארצות הברית ואחד לאלכסנדריה של מצרים, ועזבוהו ללא משען בימי זיקנה. מצד זה אין שום מניעה. הקושי הוא במקום אחר. מזומנים אין לו, ומסובכים עסקיו לאחר בצורת זו ששיקעה אותו בחובות של ריבית וריבית דריבית. והנה הפלחים עובדים עמו כל השנה ונפרעים בסופה מן הגורן. לי חייב הוא לשלש שכר בכל חודש בחודש, ומזומנים אין לו, והם מעכבים.

– היית כבר אצל האדמיניסטראציה? – שאלני, והכוונה למשרד הפקידות של הבּארוֹן, שראש-פינה מרכזו בצפון.

– לא.

– יפה תעשה, כשתבוא בדברים עם האדמיניסטראציה. מזמן הם מזרזים אותנו שנאסוף אל בתינו בחורים משלכם, עכשיו יבואו ויסייעו. ביקשתי מהם הלוואה ולא נעניתי, והרי אני חוכר קרקעותיהם. ימלאו בקשתי ומשקי פתוח לפניך, כך תאמר להם. בפרך לא אעבידך. מחכיר אני אלפי דונאמים לפלחים שבסביבה, ומטרידים אותי עסקי ממונות ומיקח-וממכר ושטרות ופירעונם, ואין שעתי פנויה להשגיח על הנעשה בשדות; אדרבה, תבוא ותשגיח על ידי, ואם באמת רצונם לחזק, כפי שהם אומרים, את ראש-פינה שנידלדלה מבניה, ייתנו לי את המזומנים שביקשתי ואתן לך עבודה ככל שתרצה.

הלכנו בתוך האבק. הגשם שירד אמש נֵפֶל של יורה היה ועד העומקים לא בא. עמדה הבאשה החומה והמעופרת בצדי הדרכים והשדות, וכל מה שהאדמה דשינה יותר חוחיה גבוהים יותר. עברנו את מחניים העזובה עם בתיה השוממים שאבניהם שומטות מתוכם. קרקעותיה חוכר ר' שמואל מן הפּקידוּת ומחכירן לפלחים. וכשעלתה החמה במרומי השמים והרחקנו בנסיעה מזרחה, נשבה לנו רוח קלה וצוננת מגדות מי-מרום. ר' שמואל ויינשטוק בז לי, וכמה מזימות בלבו ומערים הוא עלי, ואומר לשולחני אל הפקידות לעשות מלאכתו, והמתין לתשובתי. ואני שתקתי.

– אם לא ייתנו לי ההלוואה, מה זכותם לתבוע ממני שאעשה רצונם.

– וסתם, ובלא תנאי, ליתן עבודה ליהודי שכמוני, כלום אסור עליך?

הטיל בי עיני התכלת הקופאות שלו ותמה. כנראה, החזיקני שוטה ותמה על הערתי.

– תזקין כמוני ותיווכח, שבחיים אין סתם, ובלא תנאי.

ציווה עלי לעכב קרוני והעלה נער ערבי, כבן חמש-עשרה, לבוש חלוק כחול ובלוי, ומבליט כריסו הנפוחה מקדחת הביצות, ועיניו מצומצמות וטרוטות וצוהב מפעפע בזוויותיהן.

– והרי מוסטפה קטן זה שלפניך, הוסיף והתרגש ר' שמואל, מקבל שכרו שלושה מטליק ליום, ומיד תראה שאינו מפחית ועושה ממך, ולהפסד אין לי מזומנים.

פתאום חש שעושה הוא בי עלבונות על לא דבר, ונשתתק ופניו הרחבות והנפוחות נפלו. בינתיים הגענו לערימת התבן שבגורן השדות. מיד התחלנו, אני ומוסטפה, בעבודה. וכשראה ר' שמואל שיש לו על מי לסמוך, שכן בודק אני תחילה מהיכן הרוח נושבת; היתה כאן משונה, לפי לחותה מערבית היא, והריהי באה דווקא מן המזרח, מים חולה; וכשראני מניח פי השק ומשליך את התבן בכוח עד קרקעיתו של בית-הקיבול וחופר לו מקום כהלכה, התיר סוס אחד מן הקרון ונסתלק ברכיבה אל אחד הפרדסים שעל גדות מי-מרום. עבדנו כמה שעות רצופות, אני גורף בקילשון ומוסטפה אוחז בשׂק הפתוח, קושר פיו בחבל, וסותם נקבי כריסו בכריכות של קש לאחר שנתמלא. וכשעמדה החמה באמצע השמים פתחנו בטעינת השׂקים. גבוה גבוה נתערמו, רובד אחר רובד, פיהם כלפי פנים, מסורגים ומלוכדים ומאוזנים כראוי. וכשהשליך לי מוסטפה את החבל למעלה ללפף בו את הטעון, קרב אלינו ר' שמואל. הכרתי בעיניו שתמה בהנאה על קרון כרסני זה שהכינותי בשבילו. אלא שהיה מבוּשׂם קצת, והבל פיו נודף ריח עראק מתובל בשבת המצרי ופניו זועמות, ולא אמר כלום. ודאי הלך לפתח כמה חרצובות בעסקיו המסובכים והעלה חרס.

לאט לאט נהגתי בקרון החורק בשדות ובדרכים. באותו מקום שהעלינו את מוסטפה בהליכתנו אל הגורן שם הורדנוהו בחזירתנו. שוב החמה לפנינו, וכבר תלויה היא ברכסי הכנען ומכינה עצמה להתגלגל ממדרוניו וליפול לתוך הים. עד מהרה נרדם ר' שמואל ושמעתי נחרתו יורדת אלי מראש הקרון, ולא הקיץ עד שניטלטל בפנייה זו שבכניסת חצרו.

חצרוֹ של ר' שמואל היתה כשאר חצרוֹת ראש-פּינה; בּית-עלמין גדול ורחב-ידיים לכל מיני מיטלטלין ושברי כלים, ומראֶהָ כעין קרפּף של סמרטוּטים בירכּתי הכּרכים. מוּטלים היו בערבוביה מוטות ברזל שעוקמו, ברכי מחרשות שהחלידו, מגובים שהשאירו שיניהם, גלי שקים שהרקיבו, ועל הכול מחפה צחנת מי-רגליים שהחמיצו. הבאתי את הקרון אל המתבן הפרוץ והרעוע שבצדי הגדר והתחלנו בפריקת השקים. לאחר שחטף שינה ניטלה מר' שמואל דאגתו ונתמזג בקרבו העראק הדמשקאי וסייע עמי בחריצות, ואמר לי שבחי בפני:

– קרון נאה וטובות ידיך.

לאחר שרחצנו ידינו ופנינו על יד הברז, ולאחר שפרע לי שכרי בישליק וחצי ואמרתי להיפטר ממנו, שאֵלני:

– היכן אתה גר?

– במלון ברוכמאן.

– בבית זונות זה? לא מצאת לך מקום נאה הימנו?

הפציר בי שאכנס ואסעד עמו. אפלולית וצינה בחדרים. ואף על פי ששמוטים היו אריחי-הריצפה ומרופפים ומשמיעים נקישה קלה תחת פּסיעותינו, הרי נאים היו השטיחים שעל גבּם ומצהילים טסי-נחושת דמשׂקאים על הדרגשים והספות נמוכות בסגנון ערב, ואפילו סכין עקומה תלויה בכותל מתחת לתמונתו של הבּארוֹן. השולחן כבר ערוך היה, עד מהרה נכנסה בעלת-הבית וישבה עמנו. אשה חולנית היתה, תפחה אחת מיריכיה, וגדולה היא ומקוערת ומסיטה גופה לצד האחר. דעוכות עיניה ושקועות בחוריהן, ואימה משונה בפרצופה החיוור. ראשה הרועד מעט צנוף סודר שחור עם זרי ורדים בשוליו. מיד באה הבת, ברכה, אילפס רותח בידה ובו דגים מטוגנים ועודם רוחשים בשמנוניתם המבעבעת; שכן ר' שמואל מפונק היה ומקפיד בטיב המאכלים. מפני חולשת האם היתה ברכה המארחת והמחלקת את המנות. שוב אכלתי כּרשׂים, אך הללו לא כטבריינים שבפונדקו של ר' שבח; הואיל ומקום חיותם בים-החולה, לא הספיק שמן-הזית שנטמע בתוכם להוציא את טעם הרקק שבהם. פני הבת כפני האב. חמדנית כמוהו, ואותן הלחיים הסמוקות עד שׂער הרקות, אותן עיני תכלת בולטות ותאבות, ואותו סנטר בהמי ומרובע. אף היא מתלמידותיו של יצחק אפשטין ומדגשת את הבי"תין ואומרת לי חבּיבּי. אחר הדגים הביאה יונים צלויות וממולאות אורז, ועל גבי השולחן הסגילו בצנצנות חצילים קטנים מוארכים וכבושים בחומץ; הוריקו עגבניות משומרות, וכשנתקלת בפלפל החריף שבתוכן נתלקח חלל-הפה בהבלן של צינה וחמה כאחד. מפצירות בי הבת והאם וידן נדיבה. והאב העלה מיקבוֹ קנקן של היין שהיה רוקחו בעצם ידיו בנוסח ואלאכי, והכריח אותי לשתות עמו כוס אחר כוס בזו אחר זו.

מלא יצאתי מביתו של ר' שמואל, וכבר ראש-פינה שרויה בצל ההר המאהיל עליה מן המערב. החשתי צעדי אל האכסניה מאושש מן ההתחלה היפה. אף כי אין לסמוך על ר' שמואל, ובשעת פרידה לא הבטיח כלום, הרי הראיתי לו כוחי. במלון מצאתי את החולצה שפשטתי, והיא כבוסה וגהוצה ומונחת על מיטתי, מעשה ידיה של רחל. שוב קשורים עננים בהר והחשיך האוויר, וכמה טיפּוֹת הקישוּ על הרעפים ועמעמו את קוֹל הדפיקה בדלת. נכנסה רחל ושׂערותיה עשויות וניצן של היבּיסקוּס מסמיק בצדן, ורוגזה זו שבעיניה – דוק של היסוס פרוּשׂ עליה:

– יצאת בקרון עם ר' שמואל? לא שאלה, גערה בי.

– עבודה של חצי יום נתן לי, אמרתי.

– רשע זקן זה, וסעדת אצלו? ושוב אותה גערה.

מה נפל בינה ובינו? ועל שום מה ביזה ר' שמואל את הפונדק וקרא לו בשם של גנאי? הקפתי את רחל בשאלות עד שהתחילה מסיחה. בעלה שנתגרשה ממנו בן אחיו של ר' שמואל היה, יתום שנתגדל בביתו. ולאחר שמת האב היה כעין אפיטרופוס עליהן,יוצא ונכנס אצל האלמנה, מאכסן את האפנדים ואת הסרסורים שלו במלונה, והיה משדל אותה שתמסור לו חלקה. וכשסירבה והתחיל “התכשיט” שלה להשתתף במשחק הקלפים ומכלה ממונן, באו המריבה והמחלוקת לביתן, ור' שמואל הפך פניו; התחילה פרשה זו של הגירושין, ומאז הוא שומר איבתו להן ויורד לחייהן, והריהו ראש הוועד ותקיף המושבה.

ומכיוון שפתחה רחל בעניין זה לא פסקה ועברה לעניינים אחרים:

– כל ראש-פינה כמרקחה, – אמרה לי, – ראו אותך עם ר' שמואל, ואומרים, אוסף הוא אותך אל ביתו ומזמן אותך לברכה שלו. מורה המושבה, מר גלעדי, מספר טובות עליך, יודע שמך מן העיתּוֹנים שאתה כותב בהם. ומה ברכה בעיניך?

– מה לי ולה?

– אל תאמר כן… אל תאמר כן… אינך יודע כוחו של ר' שמואל. ואני הטיפשה בעצם ידי הולכתיך לשם.

באה האם וקראה לנו לארוחת הערב, ואף על פי שמלא הייתי מסעודתו של ר' שמואל נצטרפתי אליהן והסתפקתי בכוס תה. תפוסות היו שתי נשים אומללות אלו לעברן, ומנקרות בו בתאווה משונה כתרנגולות באשפה: האב עודנו בחיים, המלון הומה אורחים, ר' שמואל ושוב ר' שמואל, בעלה של רחל, פרשת הגירושין, וחוזר חלילה. הבליחה העששית על גבי השולחן. גשמים ירדו לסירוגין. כבד כעופרת היין הוואלאכי בעורקי. ולאחר ששלשלתי בידי האם את הבישליק וחצי שהרווחתי ושכר לינתי שולם שלושה לילות מראש, נפטרתי לחדרי.

השכמתי וירדתי למושבה לבקש אחר עבודה. כשעברתי על יד חצרו של ר' שמואל הצצתי לתוכה. ועוד מוטלת הערבוביה בשינה של שחרית. פתאום שמעתי קול מדבר אלי מאחורי:

– ומה, למשל, מבקש כאן בחור שכמותך?

עמד בפתח ביתו יהודי קטן-קומה, פניו ארוכות מאוד ומרה שחורה על גבן, עיניו נוצצות כעיני העכבר ומלגלגות עלי ברשעות:

– מבקש עבודה, עניתי.

– הלך ר' שמואל לצפת.

– מוכן אני לעבוד בכל מקום.

– אצלי?

– ודאי.

– נניח, שטועה אתה… לא תעבוד אצלי… לפני שמונה שנים כבר נכשלתי ולא אחזור; אל ביתי אספתיו, חדר נתתי לו ומזונות נתתי לו, ואשתי כיבסה לו לבניו, בחור עליז היה והכניס מעט שמחה למעוני, רק בת יחידה לי ואמרתי אאמצנו כבן לי, ופעם אחת נסתלק ולא אמר אפילו שלום לי, מנוּול שכמותו, ונדרתי נדר, לא יעבור על סף ביתי משכמותכם… כלך לך מראש פינה, אין אנו רוצים בשכמותכם.

הפך אלי גבו וסגר את הדלת מאחוריו. ידע יהודי זה עם המרה-שחורה על פניו מה שניבא. לא מצאתי באותו יום עבודה בראש פינה, וחוזר אני אל האכסניה שלי בפחי-נפש, ושעות ארוכות של שיעמום ובטלה לפני. עשיתי חשבון קופתי. לאחר שקניתי חפיסה אחת של טאבּאק ונייר כריכה ושתי מעטפות למכתבים, לא נשתיירו בכיסי אלא שלושה בישליקים וחצי, ואם אוסיף לסעוד במלון ברוכמאן שלוש סעודות מעת-לעת, אין ממוני מספיק אלא ליומיים, וסוף, סוף מר, לכיבוש-העבודה שלי בראש פינה. על כורחי שאפטר מן הסעודות האוכלות פרוטותי. ומכאן ואילך סדר אחר. עולה אני לצפת וקונה משהו בשוק ואוכל, וחוזר לחדרי עם ערב, ומפת ערבית אשתמט בכל אמתלה שתזדמן לי. ישבתי וכתבתי שני מכתבים. אחד לוועד המרכזי של “הפועל הצעיר” ביפו, ומודיע אני על יציאתי מסג’רה והליכתי לראש-פינה, וכאן אני טורח זה שלושה ימים לפתוח את הגליל העליון לעבודה עברית, ולפי שעה אין ההצלחה מאירה לי פניה. מכתב שני כתבתי, באותו סגנון, לחברי בימה. אחר הלכתי לצפת. עשיתי דרכי ישר במעלה ההר, מטפס ומקפץ בין צוקי סלעים וגדרי כרמים בנשימה אחת, עד שהלבינו לעיני פזורי הבתים במדרוני הגבעות וחגוויהן. תחילה באתי לחאן אחד להריץ איגרותי על ידי החַמרים, ואחרי כן יצאתי לשוק הערבי וקניתי פיתה אחת במטליק וענבים במטליק, וחזרתי ועליתי בהר וישבתי במקום גבוה לעשות סעודתי בצנעה. לועס אני בבצק הפיתה ומגרגר באשכול הגפן ועיני תלויה באפרו המנצנץ של החרמון משמאלי, ובאותו כתם ירקרק של ים-חולה באמצע, ובעוד כתם ירקרק, עמוּם יותר, של הכּינרת שמימיני. והכּוֹל מצוּמצם ודחוּק באוויר של תכלת ובזוהר שמש, ושיכור אני ממראה עיני. הנה כל הגליל העליון לרגלי, ועל כורחי שאכבשנו.

עשיתי כאן כמה שעות עד שנתארכה קומתי על פני האבנים. אז התחלתי יורד לאיטי לראש-פינה. אלא מחמת עלייה זו וירידה זו, ומחמת צחוּת האוויר בהרים וזוהר השמש שהיה שופע, התחיל רעב מציק לי בחזירתי. דלת הפונדק היתה פתוחה כדרכה ונכנסתי לחדרי ולא הרגישו בי. התמתחתי על מיטתי מהרהר ומהרהר מתוך אותה צביטה משונה בבטני שנתרוקנה, עד שנתעכבתי על הרהור אחד. אמרה לי רחל, שמורה-המושבה דיבר בי טובות ויודע שמי, אלך עוד הערב אליו, שמא איבּנה ממנו, ובינתיים אף אמתלה נאה כאן להשתמט מפת-ערבית בפונדק, העולה ארבעה מטליקים.

מורה המושבה יהודי קטן היה, רווק שעברו עליו ארבעים שנה, אבל קרחתו משונה מאוד, צבעונית היא ומתכּילה ומסגילה ומצהיבה, ולכל גוון וגוון כאילו תחום משלו ועושה הוא על קדירת-הראש ציורים משלו. מר גלעדי יהודי קטן הוא, ליטאי, קפדן ויבש מבפנים, ופזיז ורותח מבחוץ. דיבורו חטוף ומקוטע ושוטף בחיפזון בין שפתיו המצומצמות. מבלבל הוא את השי“נין, משמאיל את הימנית ומימין את השמאלית, אבל כיוון שמורה הוא בגליל העליון, הריהו מדגש את הבי”תין בנוסח ראש-פינה, טופח על כתיפי ואומר לי חבּיבּי:

– מה סייך? סמעתי, אף קראתי, ב’העולם‘… עבודה אתה מבקס?… מקום נאה מצאת… אבל, חבּיבּי, נעשה מסהו… דיבר עמי ר’ סמואל ויינסטוק ראס המוסבה… נכסלת בפונדק סאינו מהוגן, חבּיבּי… רחל ברוכמאן זו… אילו באת לסהות אצלי… יסר… אף על פי כן יס לעשות מסהו… אבּוא בדבּרים עם הרופא, סיבּוא בּדבּרים עם הפקידות… חבּל סהמנהל אינו כאן… ומה נסמע בשפרוּת? ביפו אמר לי ס. בן-ציון, ביאליק מוסך ידו מן הסילוח… דוקטור קלויזנר דוחף ודוחף…

ואני ישבתי עם אותה צביטה משונה וחדה בבטני המרוקנת ועיני כלות למכונת-הספירט הקטנה ולקומקום זה שעל גבה, ומהרהר בלבי: אומרים על הליטאים שפיקחים הם, ולמה יהודי קטן זה אינו מדליק מכונתו, וזו תשרבב לשונות אש כחלחלות מכל הנקבים שבשוליה, ויזמזם הקומקום, וסופו שיהביל וצמידו יקשקש, ותעמוד כוס תה ריחנית על השולחן וכעכי-צפת הללו שעל גבי האיצטבה בצדה. אבל מר גלעדי הוא גופו שרתח וקשקש, ובסוף רמז כי שעתו דחוקה:

– נפל המנהל למסכבּ וכל הכיתות עלי… פסוט רובּץ אני תחת משאי… אבּל אסתדל… אעשה מסהו… תבּוא אלי בעוד יומיים… אבּוא בּדבּרים עם הרופא שיבּוא בּדבּרים עם הפקידות…

יצאתי ממנו ונפלתי בין שתי זרועות המושבה ובין צללי האיקאליפטוסים ובתוך צינת-הכנען המתגלגלת ויורדת חטיבות חטיבות. אף על פי כן אחזור אליו בעוד יומיים.

עוד מלמטה, ברגלי ההר, נתגלו לי חלונות הפונדק שהצהילו הערב באור מרובה, סימן שאירע שם משהו: ודאי אורח חדש בא. כשנכנסתי לחדר-האוכל, היה השולחן ערוך ומפתו לבנה, ועם הנשים מיסב יהודי בעל פנים מכובדות וכיפה של קטיפה על ראשו. למעלה מכל ספק, בי דיברו, שהרי נאלמה השיחה עם כניסתי, והכול נשאו עיניהם אלי בבת-אחת, והיה טשטוש בפרצופיהם כאילו נתפסו בדבר-עבירה. אמרתי שלום חטוף ונפניתי לחדרי. עד מהרה באה רחל ושידלה אותי ברוב דברים שאצטרף למסיבתם. אלא שהפעם מוכנה לי אמתלה נאה. בא אני ממר גלעדי, ואכלתי פת-ערבית עמו, ונפטרה ממני. לאמיתו של הדבר, הציקני הרעב מאוד, ואפילו עשן הטאבּאק שבלעתי לא סתם את הריקנות שבתוך מעי, ואנסתי עלי את השינה.

למוחרת בּבּוֹקר השכּמתי, כרגיל, והלכתי לראש-פּינה. לאיטי פסעתי לאורכּה של שורת הבּתּים בזרוֹע השמאלית וחזרתי ועליתי בזרוע הימנית. עמדו איכּרים ופקדו על הפלחים שבחצרות. ערביות זקינות הפיחו במניפות של נוצה בגחלי הכיריים ובישלו בקדירות. הרועה אסף עדרו. ואף כי הכול היו משגיחים בי ויפה ידעו לשם מה אני מהלך כאן, לא נענה לי איש. ישבתי על דרגש נמוך תחת סוכת-המחצלות שבקרן-הרחוב וגמעתי את הקהווה שלי, ואחר שבתי אל חדרי להתמתח על המיטה, שכן נאה השכיבה לרעב. מיד נכנס אלי אותו אורח שלכבודו הדליקו אמש את הנברשת ופרשׂו מפה לבנה על השולחן. “שלום עליכם”, “עליכם-השלום”, והתיישב בכיסא. זקופה קומתו של יהודי זה ומאירות פניו, וזקנו שיבה וחלוקו שחור, פתוח ומבודר ומגלה טלית-קטן של צמר שהצהיב ופסים שחורים שנתמעכו ודהו מרוב כביסה ושימוש. גביניו צפופים היו וכבושים, וכפות ידיו לבנות ואצבעותיהן ארוכות וחצי-לבנה מבהיק בכל ציפורן שבהן. אלא שנסתתמו צינורות הדמעות שלו והיו עיניו זולגות הרבה ואונסות אותו למצמץ בעפעפיו בזה אחר זה, ואי אפשר היה לעמוד על גוֹן עיניו. מטלית קטנה ומרובעת היתה גנוזה בכיסו, והיה מוציאה לעתים מזומנות ומנגב בה את הנטפים שירדו על לחייו, ודומה אינו מסתכל בי, מפני מצמוץ זה התוקף אותו.

– ומה, למשל, מבקש יהודי שכמותך? שאִלתיו בסגנונם של איכּרי ראש-פינה שהיו מדברים עמי.

– אין לי רצון, השיב, עוֹשׂה אני רצון קוני – והכּרתי בחיתוך-הדיבור שלו, כי בר-אוריין הוא ומתהדר לפני בתלמודו.

– וכי סתם נכנס אלי?

– ואם סתם? מחלוקת ואחר כך סתם, הלכה כסתם.

ליצן גדול היה, אלא שעכשיו מלאו עיניו דמעות והוציא את המטלית וייבּש מקורן.

– בדחן אתה, אמרתי להקניטו, ומלגלג אתה עלי.

הרים שמאלו ופשׂק אצבעותיו, והשהה אותן בתוך האוויר כדוֹחה טענתי:

– חס וחלילה… חס ושלום…

– ובכן שדכן אתה.

– המשכילים יבינו, מי שמבין דבר מתוך דבר, וזה שרמזתי לך, עושה אני רצון קוני, הוא יתברך יושב ומזווג זיווגים למעלה, ואני, רימה ותולעה, עושה דברו למטה. עכשיו תשמעני בקצת כובד-ראש, שליחו של ר' שמואל ויינשטוק אני שאתה מכירו, עשיר מופלג, פרנס הציבור, בעל שדות וכרמים וכלי כסף וזהב ועבדים ושפחות. ובאתי לדבר עמך באשר לעבודה שאתה מבקש ממנו…

הפסיק והמתין לראות מה רישומם של דברים שהשמיע. וכששאלתי אותו, מה עניין עבודה לשידוכים, פתח שוב ברמז:

– בחג הביכורים מניף הכוהן שתי לחם, ויש עבודת העבודה ועבודה שבלב, ועסקי פרנסה וזיווּגים מעורבים, והכול בידי שמים.

כבר פרצה השמש בחלוני וגבר החום. מאוד מטרידים הזבובים, שעוקצניים הם בערבה של עונת-הגשמים. נחפז אני, כיוון שהגיעה שעתי להשתמט מסעודת הצוהריים, ואמרתי לו, שמוציא הוא זמנו לבטלה. שוב הרים שמאלו בנחת והשהה אותה באוויר כדוחה טענתי:

– עוד גביע באמתחתי… יש פת בסלי… רואה אתה אכסניה זו, רצונך אתה בעל-הבית כאן.

צפתי זה שנטפל אלי התחיל מטריד אותי, ומעי הומים. קמתי מן המיטה ונטלתי את הקאסקט שלי, כאדם הרומז לחברו, שאין שעותיו נתונים לדברים בטילים. הוציא את המטלית וקינח יפה עיניו הדומעות, וקם אחרי ואמר:

– דור הפּלגה… בלבול לשונות… אף על פי כן תעיין בדבר, לטובתך אני מתכוון – ונסתלק.

עליתי לצפת והלכתי לשוק וחזרתי אל המקום הגבוה שמחוץ לעיר ואכלתי פתי וגרגרתי באשכול והטלתי עצמי בחמה של סתיו, מסתכל בגליל העליון שלפני שבאתי לכובשו, עד שכּבדו עיני. וכשירדתי לראש-פּינה כּבר עמדה החמה בראשי האיקאליפטים, והחלטתי להקדים ולילך אל מר גלעדי לדעת מה עלה בשידוליו. בדרך עיכּבני אדם שאיני מכּירוֹ, ושאֵלני אם אני הצעיר שבא לכאן ומבקש עבודה. וכשהשיבותי לו הן, הניח ידו על כתיפי ואמר:

– דיבּר עמי מר גלעדי וראיתי את הפקיד. תלך אליו מחר בבוקר בשעה שמונה, יש לו משהו בשבילך בגינתו.

משמע, נזדמן לי רופא המושבה, ומתוך חיתוך דיבּורו הכרתי, שיהודי רוסי הוא, שלא כשאר התושבים במקום שמיוצאי רומניה היו. פשטות גדולה משוכה על פני הרופא היגיעות, אלא שדיבּורו העברי מגומגם וכופת אותו. פתחתי לו ברוסית ושמח ונהנה. את לבי לא חיזק. ספק גדול, אם אצליח כאן. שמונה שנים יושב הוא במקום ומשמש את שלוש המושבות שבסביבה, ובשעת הדחק עולה הוא למתולה ונהירים לו כל העניינים. פעמים רבות ניסה לזעזע קימעה ירוקה זו ולא נענה.

– נחפז אני, מרובים החולים בעונת הסתיו, ובבקשה תיכנס אלי בערב-יום ונשוחח.

עליתי אל הפּוּנדק, ובכל זאת רוּחי טובה עלי. על רופא זה יש לסמוך. סוף סוף מצאתי משען לי. וכיוון שצפוי לי יום עבודה, אני מוותר הערב על התענית וסועד עם הנשים. שוב האירו לי חלונות המלון באור מרובה עוד בתחתית ההר. ודאי צפתי זה עודו שם. השערתי נתבדתה מיד. הלך הצפתי ובמקומו בא אורח חשוב פי כמה, אפנדי מן הלבנון, שמשא-ומתן לו בעסקי קרקעות עם הפקידות שבמקום, ורבה התכונה במלון ברוכמאן. הוציאו מן הגניזה ציבּוּרים ציבּוּרים של כלי חרסינה וקנקנים וצנצנות, וערוכים הם על המזנון ומנצנצים במאורות הנברשת. ריחו של בשר מצומק ושל ירקות מתובלים ממלא חללם של כל החדרים. מרת ברוכמאן סירקה את שערות ראשה, וכולה תנועה ומעשים. רחל לבושה חולצה אדומה, ומשיכה של פוך, משיכה קלה שבקלה, קורעת עיניה הלהוטות, וניצן של היבּיסקוּס תקוע בתסרוקתה שגבהה. הפעם הקדימה פני בעליצות ובמשובה, נתנה זרועה בזרועי ומשכה אותי אחריה אל חדרי:

– סיפר לי, סיפר לי ר' זרח, אינך רוצה בברכה, והכול בטל ומבוטל!

מיד עמדה לפני מפגינה על עצמה ועל חזה הרותת ועל פיה השׂוחק ועל מאור זה שבעיניה הקרועות, ושאלה אותי ספק שׂחוק ספק כובד ראש:

– ובי אתה רוצה?

נשקה אותי סמוך לתנוך אוזני ונמלטה על נפשה. אפשר והניח הצפתי קורטוב של תקווה בלבה; אפשר ושמחה לאידם של ר' שמואל ובתו והכירה לי טובה; אפשר וכל ההתעוררות הזאת לא תיפול אלא בחלקו של האפנדי הלבנוני, ויש משהו של ממש בלעז שהלעיז ר' שמואל על הבית הזה. מכל מקום כשקראו לי לסעוד כבר הסב הערבי בראש השולחן, ומרת ברוכמאן מדברת עמו צרפתית. גברתן היה ופרצופו מגולח, לבוש חליפה שחורה וצווארונו זקוף ומגביה סנטרו ומכפילו, ומשקפיים כחולים-בהירים רכובים על חוטמו הארוך. רחל משמשת אותנו, והלבנוני מניח ידוֹ על ידהּ, כשהיא שׂמה הכרשׂים בצלחתּוֹ ומרים עליה משקפיו בחיבּה יתירה. וכשהביאה את שוֹק הכּבשׂ הצלוּי והמתוּבּל בשוּמין, כּיבּדה את האורח בחלוקתו, והלה מזדיין בסכין הארוכה ומחתך בזריזות ובדעתנות ומוסר את המנות למסובים. היינו מאריכים בסעודה באותו הערב. פתאום רעשו קרשי הסיפון ונזדעזעה הנברשת התלויה בו. רעם הכנען ונפתחו השמים בין קרעי הברקים. הפעם עז המטר, יורה ממש, ובעד חלון חדרי אני רואה כי חשכה כל כיפת השמים ונפלה קדרוּתה אל העמקים, ושוקקים המים הניגרים בכל מדרוני ההרים בהמולה רבה.

בשמונה בבוקר עמדתי בגינה אצל בית-הפקידות. קיבלני הלבלר, ספרדי גוץ, שלחייו השמנות מבליעות כמעט מחצית חוטמו; נעול היה מגפּיים של לאקה, ולבוש מכנסי רכיבה, צרים בסופם ורחבים בתחילתם. אוחז היה בידו בזהירות יתירה שני תרמילי נייר, והוליך אותי אל רפידת קרקע אחת שתחחו עפרה וגדרו אותה בשברי רעפים המצטרפים לכעין כרכוב סביבה. כאן הסביר לי פרשת עבודתי. בתרמילים שבידו שני מינים בצלצלים, זרעים לצבעונים משובחים ששלח הבּארוֹן מפּאריס. את הבצלצלים יש לזרוע בתוך אדמת הרפידה בשני מעגלים, כל מין בפני עצמו.

– פועל מנוסה אתה, ותדע מה שלפניך, וכשתגמור תבוא אל המשרד לקבל שכרך. ואם אתה חסר משהו, בקש מאיבּרהים וייתן לך.

חסר הייתי כמה וכמה כלים: מידות וכלונסאות ומסַמנים ומגרפות ומעדרים, ואיבּרהים הזקן סיפק לי כל צרכי מן המחסן. לא הייתי רגיל בעבודת הגננות. אף על פי כן שכלי הישר והפשוט הורה לי סדרי המעשים וכלליהם. זיבלתי את החלקה והצנעתי בה את הזבלים במעדר וגרפתיה יפה יפה שתהא שווה וחלקה. אחר נעצתי כלונס באמצעיתה וקשרתי בו חבל ועשיתי לי מין מחוג לסמן בו מעגל ראשון ושני. אלא שנפתחה הרעה ממקום שלא היה צפוי לגמרי. הכול היה מוכן ומזומן לזריעה ובאה שעתם של הבצלים, והנה לא ידעתי כיצד לנהוג בהם. הצבעוני בצלו מוארך, גלילי כמעט, ולא ידעתי היכן ראשו. זה כמה שנים שאני עוסק בכל מיני מלאכות במושבות, ומעולם לא נזדמנה לי זריעת בצלים. ודאי יכול אני ללמוד מפי איבּּרהים זה העומד ומשתאה לידיו המשׂכילות של המוֹסקוֹבּי; או מפי אחד-האיכּרים העוברים ושבים ברחוב. אבל חששתי שיוציאו קלוני ברבים, ומתיירא הייתי מפני לעגם: הנה בא זה ומדבר גדולות, את כל הגליל רצונו לכבוש, ואינו יודע כיצד תוחבים בצל בקרקע! וכשאדם שליח-מצווה – אַחריות כל ציבּוּר שוֹלחיו עליו.

פלח מנוסה הייתי וחביבים עלי מרחבי שדות, ולא ד' על ד' הללו שאתה הופך ומנקר בהן וכפוף עליהן כנמלה. כשהייתי מפזר חיטים וזורע, היו חברי מניחים כף ידם על האדמה בכמה מקומות ופושקים אצבעותיהם ומונים את הזרעים שמתחתיה, ובכל מקום מספרם שווה. פותח אני תלם ארוך כמלוא-עין וישר הוא כמיתר מתוח. קוצר אני בחרמש ולא נכפף קנה תחת להבו. והמעדר בפרדסי פתח-תקוה היה מנגן בין אצבעותי. אבל מעולם לא זרעתי בצלים, ועל אחת כמה וכמה בצלים משונים כאלה שבתרמילים. והרי הצבעונים יחסנים מאוד, מפאריס באו ועין הבּארון עליהם, וכשימצאו קבורתם כאן לא יזכרוני לטובה. פתאום נצנצה מחשבה במוחי, מין תחבולה של רמייה, שאיש-שדה אינו חשוד עליה. מחשבה לא טהורה, מעשה-כחש במשלח-היד, שאין לך עבירה גדולה הימנה. אהפוך ואזרע את הבצלים לסירוגין, אחד למעלה ואחד למטה, ומחציתם ודאי תעלה יפה. וכך נהגתי. עומד עלי איבּרהים ומסתכל בשינוי זה שבזריעה, ותמיהּ על הדעתנות הדקה של המוֹסקובּים. אבל אני ידעתי, שרמאי אני ונשבתה השמחה מלבי.

כשעליתי אל מלון ברוכמאן ושני הפראנקים בכיסי היה לבי מכה אותי על המעשה המגונה שעשיתי. אבל בפתחה של האכסניה עמדה רחל כממתינה לי, ושוב אותהּ רוגזה ואותהּ חומרה, שנתקלתי בהן בשעת פגישה ראשונה, מעיבות פניה.

– מצליח החַמר הביא מכתב בשבילך – ומסרה לי פתק מעוך, ומתוך ריסי עיניה הכרתי שידוע לה הכתוב בו.

כלומר, נסתיימה הפרשה בראש-פינה. ועד “החורש” מימה מודיעני, שאיכּרי מתולה הסכימו לפתוח משקם השנה לשמונה בחורים, ומצוּוה אני לצאת מיד לשם וליישר את העניינים במקום, הואיל והבחורים שיבואו טירונים הם.

– מחר לפנות בוקר אני יוצא למתולה, אמרתי לה.

לא תמהה ולא השיבה כלום. אף אצלה נסתיימה כל הפרשה. אלא שפניה הצינו והחמירו יותר, ורוגזה זו שבעיניה השחורות התרגזה עליה יותר. למוחרת עם שחר מהלך הייתי יחידי ובלב שבור, כאדם שנכשל, אל יסוד-המעלה, הואיל ואמרו לי שמוטב לבור בדרך-הרחוקה, במקומות של יישוב ובין אוהלי הבדווים בחולה, שהיא בטוחה יותר.

*

לאחר חודשיים שוב בא לידי פתק מימה, כי מצוּוה אני לירד לטבריה ולהזדמן עם ועד “החורש” לישיבה חשובה, הואיל ועסקי הקוֹאוֹפּראטיב בסג’רה בכל רע. עמדנו במחצית שבט, ובמרג'-עַיוּן נסתחפו השדות מרוב גשמים, והימים ימי בטלה, והאיכּר שאני עובד אצלו נתן לי רשות לילך לשם. שׂכרתי סוסה גדולה ואפורה עם כוכב על מצחה; מגפּי משוחים בעיטרן וכפתורי מעילי הקצר תפורים במקומם, שכן אשה צדקנית היתה בעלת-הבית שלי ודאגה לכל מחסורי, ויושב אני יהיר ואיתן בתוך אוכּפי.

כשקרבתי לפרשת הדרכים שעל יד ראש-פינה, משכני הלב לסור ולראות מה אירע לצבעונים הללו ולרמאוּת קטנה זו שעשיתי בגינה. הטיתי סוסתי לצד ימין ובאתי לפני שער הפקידות. עמד איבּרהים וניכּש בערוגות, הרים ראשו והכיר אותי. שאלתי, הבצלים שזרעתי כיצד. השיב לי בשמחה, שהכול כשורה. מוטלים לפני שני העיגוּלים ועליהם בריאים ורעננים ורחבים, צפופים ומעורבים זה בזה ומוריקים בגוון עמוק ודשן זה, שדומה, קרוב הוא יותר לתכלת מאשר ליָרוֹק. פה ופה בסבך הטרפים התחיל גבעול מזדקר, חיוור יותר מן השאר, וכבר גביע הפרחים מבצבץ ומתגלה בראשו. יפה עלו פרחי-המרמה שלי.

היססתי, אולי אעלה למלון ברוכמאן? אבל שם ודאי שאין ההצלחה מאירה ופורחת, ונמלכתי בדעתי, ישבתי באוכּפי וירדתי לטבריה.