רקע
דוד בן־גוריון
תשובה לבאֶוין
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מהד' ג, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תשי"א 1950

באסיפת הנבחרים, 28 בנובמבר 1945


 

פריסת שלום משרידי הטבח

צירי אסיפת הנבחרים! ראשונה עלי למסור לכם פריסת שלום משרידי הטבח הנאצי באירופה. ביקרתי לפני שובי לארץ במחנות השרידים בגרמניה, באיזור האמריקאי והבריטי. הייתי בדאכאו ובבאֶלזן, ראיתי את חדרי הגאַזים שבהם הרעילו יום־יום מאות יהודים ויהודיות, זקנים וישישים, ילדים ותינוקות כשהם מובלים ערומים ״להתרחץ״. חררי הגאזים אמנם עשויים כאילו יש בהם מקלחות, והנאצים היו מציצים מהחוץ ורואים איך היהודים מתבוססים ומתעוותים ביסורי גסיסה. ראיתי את כבשני האש שבהם שרפו מאות אלפים ומיליונים יהודים מכל ארצות אירופה — ממערב, מזרח, דרום וצפון, אשכנזים וספרדים, מכל העדות והמפלגות. ראיתי את התליות בבאֶלזן שבהן היו תולים מספר יהודים, על חטא שאחרו בשני רגעים לעבודת הפרך, וכל שאר העצורים היו חייבים להתאסף ולראות בראווה. ראיתי את מאוּרות הכלבים, שבהן גידלו כלבים פראיים לשסות אותם ביהודים הולכים לעבודה ולמוות. ראיתי את הכַנים, אשר עליהם השכיבו יהודים ערומים ויהודיות ערומות ומפקדי המחנה היו עומדים ויורים בהם מגבם. וראיתי את השרידים המעטים, שרידי ששת המיליונים הטבוחים לעין העולם, לעין העולם האדיש, הזר, הקריר והמתאכזר לעם ישראל זה אלפיים שנה. השרידים המעטים האלה מסרבים לשוב לארצות שהפכו בתי קברות להוריהם ולבניהם, לנשיהם ולבעליהם, לאחיהם ולאחיותיהם, לקרוביהם ולמכריהם. רבים מהם, לאלפים, מתו כבר לאחר השחרור. ראיתי את הקברות הקולקטיביים — 2500 בקבר, 5000 בקבר, ללא שם, — קברות אלמונים.

 

שתי משאלות בפי השרידים

השרידים המעטים שניצלו בנס מחדרי הגאזים, מעבודת הפרך, מעינויים ויסורים, ממכות ועלבונות — בשמם אני מביא לכם פריסת שלום של אחים. שתי משאלות הטילו עלי למסור לכם. משאלה אחת — אחדות ישראל. יחד מתו, נענו וסבלו ללא הבדל שבט, ללא הבדל מוצא, ללא הבדל מפלגה. התליינים לא הבחינו. וגם השרידים המעטים שהעיזו לעמוד נגדם בגיטו וביערות — לא הבחינו במוצאם, ויחד עמדו בגבורה נואשת ועליונה על נפשם ועל קידוש השם והצילו את כבוד ישראל. ועכשיו השרידים המעטים במחנות האלה — ציונים כלליים, אנשי המזרחי, רביזיוניסטים, פועלי ציון, חברי השומר הצעיר, גורדוניה, צ. ס., דרור, אגודת ישראל — הם כולם עכשיו מאוחדים בהסתדרות ציונית אחת, ב״החלוץ״ אחד, בנוער חלוצי מאוחד והם שולחים לכם, בני הישוב, משאלת אחדוּת ישראל.

והמשאלה השניה — מדינת ישראל. זוהי הצוואה האחרונה של מיליוני הקדושים אשר הלכו למות: רק בגלל היותנו בני עם נטול מולדת ומדינה נספינו, ולא יכון נצחון החירות והצדק בלתי אם יתוקן המעוות ההיסטורי שנעשה לעמנו — ומדינת היהודים תקום מחדש במולדתנו העתיקה והעם היהודי ישב קוממיות וחפשי בארצו.

תרשו לי לשלוח בשמכם לאחים השרידים האלה ברכת ״תחזקנה ידיכם״ ולהבטיח אותם בשמכם, כאשר הבטחתי להם בשם התנועה הציונית בהיותי שם, שלא נשקוט ולא ננוח עד שנעלה את כולם ארצה, למען יבנו יחד אתנו מולדת ועצמאות עברית; ואם יהיה צורך — יעמדו יחד אתנו בשער וילחמו מלחמת שחרורנו.

 

הכרת תודה

אני רוצה בהזדמנות זאת גם להביע הערכה נאמנה לראשי השלטון הצבאי באיזור האמריקני בגרמניה, לגנרל אייזנהואר ולראש המטה הצבאי שלו, גנרל סמית, על האהדה האנושית, על ההבנה העמוקה ועל הרצון הטוב שהם גילו ומגלים ביחס לצרכים ולשאיפות של שרידי ישראל הנמצאים לפי שעה ברשותם.

 

בהולים

ועכשיו לענין העומד לפנינו. ב־13 בנובמבר, נקראנו, הח׳ משה שרתוק ואנוכי, להופיע במשרד המושבות בלונדון, בשלוש פחות רבע אחה־״צ. מיניסטר המושבות מר הול נתן לנו שתי העתקות של ההצהרה, ומהעתקה שלישית שבידו קרא לפנינו מלה במלה את ההצהרה אשר מיניסטר החוץ עומד לקרוא בבית־הנבחרים הבריטי בעוד חצי שעה. בגמרו את הקריאה הודיע לנו שעליו למהר לישיבת בית־הנבחרים ואיננו מחכה שברגע זה נעיר לו את הערותינו, אבל הזמין אותנו להיפגש אתו ועם מיניסטר החוץ מר באֶוין כעבור ימים אחדים כדי להשמיע את הערותינו על ההצהרה שנקראה לפנינו. הפגישה נדחתה משום־מה ואני שבתי לארץ מבלי שהיה לי סיפק להשמיע שם לפניהם את הערותי. ואני הולך לעשות את הדבר הזה פה.

 

שני החלקים שבהצהרה

לפני 4 ימים נסיתי בישיבת הנהלת הסוכנות לעשות ניתוח הגיוני־משפטי מפורט וממצה, ונדמה לי אוביקטיבי, כאילו אין הדבר נוגע לנו, של ההצהרה הזאת. לא היתה זו עבודה קלה ונוחה, באשר לא קל לרדת לסוף דעתה של התעודה אשר הכין משרד־החוץ. ולא מפני שמשרד זה אינו מוכשר להוציא מתחת ידו תעודה בהירה ושקופה, אלא כנראה היה הפעם צורך מיוחד להאפיל על הדברים ולהעלים את הכוונה האמתית של המחברים. כאן לא אחזור על המלאכה הזאת, כי החשוב פה הוא לא הבירור ההגיוני המשפטי — אלא מיצוי המשמעות הפוליטית של התעודה.

אני רוצה רק לציין שתעודה זו יש בה שני חלקים: חלק אחד מוסכם בין הממשלה הבריטית והאמריקנית, הוא החלק בדבר מינוי ועדת־החקירה והוראות על סמכותה. על ועדה זו הוטלו שני תפקידים: 1) חקירה, 2) עיבוד הצעות.

החקירה חלה על יהודי אירופה ועל ארץ־ישראל. החקירה באירופה מחייבת:

א) בדיקת מצב היהודים באותן הארצות באירופה, שבהן סבלו היהודים מרדיפות נאציות ופאשיסטיות.

ב) בחינת האמצעים המעשיים שנקטו או עומדים לנקוט למען אפשר ליהודים לחיות בארצות אלו בלי פחד של הפליה ודיכוי.

ג) הערכת מספר היהודים הרוצים או שיהיה להם צורך להגר לארץ­־ישראל או לארצות אחרות מחוץ לאירופה.

החקירה בארץ־ישראל מחייבת:

א) בדיקת התנאים המדיניים, הכלכליים וחסוציאליים בארץ במידת שהם משמשים גורם:

1) בבעיית העליה וההתישבות היהודית;

2) ברווחת התושבים החיים עכשיו בארץ.

ב) שמיעת חוות דעת של עדים מוסמכים והימלכות בנציגים ערבים ויהודים בנוגע לבעיות ארץ־ישראל, במידה שבעיות אלו מושפעות:

1) מהתנאים המדיניים, הכלכליים והסוציאליים הנתונים לבדיקת הועדה;

2) ממצבם של היהודים באירופה שסבלו מרדיפות נאציות ופאשיסטיות;

3) מעובדות ונסיבות אחרות הנוגעות לדבר.

על הועדה להציע לממשלות אנגליה, ואמריקה הצעות משלושה מינים:

א) סידורי־ביניים לפתרון בעיות ארץ־ישראל;

ב) סידור מתמיד לפתרונן;

ג) הצעות אחרות לפי הצורך, למען ספק צרכים דחופים של יהודי אירופה, קרבנות הנאצים והפאשיסטים, אם על ידי —

1) תדקון המצב בארצות אירופה, או

2) מתן הקלות להגירה והתישבות מחוץ לארצות אירופה.

דבר ועדת החקירה משולב בתוך שאר חלקי הצהרת באֶוין, והקורא הבלתי זהיר עלול לקבל רושם, כאילו ההצהרה כולה היא פרי הסכם אנגלי־אמריקני, אבל אין זה נכון. נשיא ארצות הברית הודיע רשמית מיד לאחר פירסום ההצהרה הזאת, שממשלת אמריקה הסכימה רק למינוי הועדה ולסמכותה בלבד, אולם אין היא מקבלת עליה אחריות לכל שאר הדברים של ההצהרה. ולא עוד, אלא שבאחד הסעיפים העיקריים היא חולקת על הממשלה האנגלית. נשיא ארצות־הברית עומד עדיין על דרישתו הקודמת, שתינתן מיד אפשרות למאה אלף יהודים מארצות אירופה, גרמניה ואבסטריה ושאר הארצות לעלות ארצה.

 

״כל בי"

לאחר שנותח בישיבת ההנהלה ההגיון המשפטי של ההצהרה נתגלה שתעודה זו מלאה סתירות וכוונות דו־משמעיות, וכמה מסעיפיה סתומים ומַטעים וניתנים לכל מיני פירושים, ואין ספק שדבר זה נעשה במתכוון ובמחשבה תחילה בכל החריצות וכשרון הניסוח של משרד החוץ, כי היה כנראה צורך הפעם להטעות דעת הקהל — קודם כל באנגליה ובאמריקה, ובמיוחד את מפלגת העבודה הבריטית, שיש לה פרוגרמה ברורה ומסיימת בענין זה, ואולי גם את היהודים ואת הערבים. וההצהרה נתחברה באופן כזה שכל צד יוכל למצוא בה מה שהוא רוצה.

ידע משרד החוץ את נפש מפלגת־העבודה. מאז באה הממשלה החדשה, זה ארבעה חדשים, ובניגוד להתחייבויותיה והצהרותיה המפורשות של המפלגה ומנהיגיה — והם אנשי הממשלה — המשיכה בביצוע ״הספר הלבן״ משנת 1939, והיתה חרדה ודאגה רבה במרכז מפלגת העבודה. לפי העתונים בחר הועד הפועל של מפלגת העבודה ועדה מיוחדת אשר נפגשה עם ראשי הממשלה — אֶטלי, באֶוין והוֹל. אם כי שלושה אלה נמנעו להודיע להם על ההצהרה שיכניסו לבית־הנבחרים, נתנו לחברי הועדה, לפי דברי העתונים, הבטחה מפורשת על שלושה דברים: א) שמדיניותם מכוּונת לביטול ״הספר הלבן״. ב) שהם מתכוננים לקיים את כל התחייבויות המנדט. ג) שהם יבצעו את תכנית המפלגה בנוגע לארץ־ישראל, שנתאשרה בועידה האחרונה ערב הבחירות. ואם ישב בא־כוח המפלגה עם דובר משרד־החוץ, כשההצהרה הזאת בידיו, הוא יכול להוכיח לו, כי את כל שלושת ההבטחות הללו אפשר למצוא בהצהרה.

בסעיף 18 של ההצהרה מכריז בּאֶוין על גישה חדשה מצד ממשלת ה. מ. בשאלת ארץ־ישראל. גישה חדשה, משמע לא זו של ״הספר הלבן״, אם כי בסעיף 16 קובעים שסטיה חריפה בלי התיעצות מוקדמת עלולה לפגוע ולעורר תגובה חריפה, הרי מכאן משמע שעומדים לעשות סטיה, ואולם רק לאחר התיעצות. ולשם כך ממנים ועדת מחקר לבדוק את אפשרויות הקליטה של הארץ ואת צרכי העליה של היהודים באירופה. ולא עוד אלא שבסעיף 18 סימן א׳ יש הודעה מפורשת, שהממשלה רוצה למנוע הפסקת העליה. ואשר להבטחה השניה, קיום המנדט, יש הכרזה מפורשת בסעיף 15 שאין ממשלת ה. מ. יכולה להסתלק מחובות המנדט ומאחריות כל זמן שהמנדט קיים. ואשר לעמדת המפלגה הדורשת מדיניות כזאת של עליה, אשר תביא לידי רוב יהודי בארץ ולהקמת מדינה יהודית חפשית ופורחת, הרי זה ענין לפתרון הסופי; ובסימן 3 של סעיף 15 הובטח שממשלת ה. מ. תביא הצעה לסידור סופי אשר תוצע לאומות המאוחדות. ״לכן עליכס לחכות ולראות״.

 

ליהודים…

אם היה נפגש בא־כוח משרד־החוץ עם נציג יהודי היה יכול לטעון: הנה אתם רואים כמה ממשלת ה. מ. דואגת ליהודים. ההצהרה כולה מתחילה בהכרזה שממשלת ה. מ. הקדישה תשומת לב רצינית וממושכת לרדיפות היהודים ע״י הנאַצים, ובסעיף השני אנו מבטיחים שממשלת ה. מ. נוקטת בכל צעד אפשרי למען הצלת קרבנות הנאַצים. ולא עוד אלא שהכרזנו, כי בעיית היהודים היא בעיה אנושית גדולה, ועד כמה לבנו טוב ליהודים תראו מההודעה שלנו, שאנחנו מתנגדים לגירוש היהודים מאירופה ולכל הפליה נגדכם. אשר להצעתו הטובה של מר בּאֶוין שהיהודים אל ידחקו את עצמם לראש התור — היא איננה בטקסט הרשמי של ההצהרה ואין אחריותה על ממשלת ה. מ. להיפך, ההצהרה הזאת מלאה כבוד לעם היהודי והיא מביעה את רצונה, שהיהודים יתרמו מכשרונם ומיכולתם לחידוש פריחתה של אירופה. יותר מזה, אמרנו בפירוש שאין הבעיה כולה של קרבנות הנאַצים יכולה להיפתר באירופה גם לאחר שידאגו להימנע מהפליה ויתקנו את מצב היהודים העקורים. ואנחנו מודיעים בפירוש בסעיף ב' כי גם לאחר שגעשה כל מה שנוכל הרי אין בכך פתרון לבעיה. ובסעיף ג׳ אנחנו מודיעים שממשלת ה. מ. מוכנה לבדוק כל אפשרות שתתן ליהודים הזדמנות של תחיה. אתם היהודים מתנגדים ל״ספר הלבן״. הנה לא בזכר אפילו שם ״הספר הלבן״ בהכרזה זו אף פעם ואתם הלא יודעים שמפלגת העבודה וחברי הממשלה הזאת הכריזו לא פעם ש״הספר הלבן״ היא הפרת אמונים, פגיעה בהתחייבויות בינלאומיות. ואנחנו מבטיחים בסעיף 15 שאנחנו מתנגדים בשלב הראשון להפסקת העליה. אמנם לא אמרנו מה יהיה בשלב השני, אבל אין ספק שהעליה גם תתרחב בשלב הזה. ואשר לשלב השלישי, הרי זה ענינן של האומות המאוחדות, ובתוכן יש לכם ידידים, כפי שנאמר בסעיף 7. יש לכם ידידים באנגליה, באמריקה ובדומיניונים ואתם יכולים לסמוך שהם ידאגו לכם.

 

ולערבים…

ואם ישב איש משרד־החוץ עם ערבים ואותה ההצהרה בידו. הוא יכול בלי קושי לומר, שההצהרה הזאת מבטיחה לערבים כל מה שהם

דורשים, או כמעט כל מה שהם דורשים. קודם כל קיום ״הספר הלבן״: בסעיף 16 יש הכרזה מפורשת שהממשלה הנוכחית רואה חובה לעצמה לכבד ולקיים את כל ההתחייבויות שניתנו בזמנים שונים לצדדים שונים, וברור שזה כולל גם את ״הספר הלבן״. אמנם לפני שנים אחדות הכריז מר מוריסון בפרלמנט האנגלי, ש״הספר הלבן״ הוא הפרת־אמונים צינית של ההבטחות שניתנו לעם היהודי ולעולם כולו, לרבות אמריקה, זוהי הפרת־כבוד בריטית. אבל אתם רואים, שבמשך ארבעה חרשים אלה חל שינוי בדעתנו ואנו מקיימים את ״הספר הלבן״ בנאמנות. אמנם לפני חמש שנים הכריזה מפלגת העבודה בפרלמנט שחוק הקרקע אינו מתישב עם התחייבויות המנדט ויש בו הפליה גזעית נגד היהודים — אבל חוק זה עומד בתקפו ואין כל רמז בהצהרת באֶוין שעומדים לבטלו. ואשר לעליה — אתם רואים, אנחנו שלחנו אניות מלחמה ודיביזיות מוטסות, טנקים ומכוניות משורינות וחיל תעופה כדי למנוע עלית יהודים בניגוד ל״ספר הלבן״. אמנם אמרנו בסעיף 15, שאנחנו נגד הפסקת העליה בשלב הראשון, אבל הודענו בפירוש שרק לאחר התיעצות עם הערבים יתכן המשך של עליה קטנה ומוגבלת, לפי השעור החדשי שהיה נהוג עד עכשיו, ובשלב השני יתכן שתיפסק העליה לגמרי, בכל אופן לא התחייבנו להעלות אף יהודי אחד. ואשר לשלב השלישי הודיע באֶוין, אמנם לא בהצהרה, אלא במסיבת עתונאים, שאנחנו לא התחייבנו מעולם על מדינה יהודית. ואם דברים שהתחייבנו עליהם במפורש ליהודים אין אנו מקיימים, קל־וחומר לגבי דברים שלא התחייבנו עליהם.


אם הערבי יביע חשש שועדת החקירה האנגלית־אמריקאית עשויה אולי להגיע לידי מסקנה טובה יותר בשביל היהודים, ושאולי קרבנות הנאַצים לא ירצו לגמול לאירופה את החסד ולהשתתף בהקמתה, אלא יתעקשו דוקא לעלות לארץ־ישראל, והועדה תמצא, שאמנם יש מקום בשביל כולם בארץ — יאמר ב״כ משרד החוץ: אמנם על הועדה הוטל לעשות חקירה, וכמובן אוביקטיבית וכשרה, של אפשרות העליה וההתישבות, אבל מסקנותיה כבר נקבעו מראש על־ידי מר באֶוין שהודיע בסעיף 3 כי ארץ־ישראל איננה מסוגלת לפתור את שאלת הפליטים באירופה. ובהודעה זאת מסתיימת ההצהרה כולה בסעיף 20. אם הערבי יוסיף ויתעקש ויאמר: אנחנו בכל זאת שרויים בדאגה, כי במארס 1940 הכריזה מפלגת העבודה באופן רשמי שחוק הקרקע היא הפליה גזעית, ובהצהרה זו מודיעה ממשלת ה. מ. שהיא דואגת לכך שלא יהיו הפליות גזעיות נגד היהודים, אז יענה ב״כ משרד החוץ, שההודעה־הזאת על הפליות נגד יהודים חלה אך ורק על אירופה, ואין בה שום רמז שגם בארץ־ישראל אסור לעשות הפליות גזעיות בגד יהודים. ובכלל, אין שום מקום יותר לחששות הערבים, לאחר שבאֶוין העמיד בהצהרתו בשם ממשלת ה. מ. את כל הבעיה האנושית הגדולה של היהודים כבעיה של קרבנות הנאַצים באירופה. ומאחר שיודעים כי היטלר השמיד כבר 6 מיליונים מיהודי אירופה, ושרדו יהודים מעטים בלבד — חלקם יצטרך להישאר באירופה, להשתתף בשיקומה, וחלקם יפוזר לארצות אחרות מחוץ לאירופה. ואם ישארו יהודים מעטים שנרשה להם ללכת לארץ, יהיה לבכם סמוך ובטוח שהדבר לא יעשה בלעדיכם.

כך יכול ב״כ משרד החוץ לטעון עם כל אחד מהצדדים, כשהצהרת באֶוין בידו, ואינני בטוח כלל שאמנם לא הסבירו כך את הדברים למפלגת העבודה, לממשלה האמריקנית ולערבים — אם כי אני יודע שלא ניסו להסביר כך את הדברים ליהודים. אנשי מפלגת העבודה וחברי הממשלה האמריקנית טרודים באלפי דברים ואין לבם פנוי לשבת ולקרוא את התעודה אחת ושתים ושלוש, עד שיעמדו מתוך עיון רב וממצה על המשמעות האמתית של הדברים ועד שיגלו את הסתירות והכוונות הדו־משמעיות הנוגדות זו לזו בראש ההכרזה, באמצעה ובסופה. כי לא בחפזון ולא בלי־חריצות נכתבה תעודה זו שהיתה צריכה למלא תפקיד מסוים — הטעיית דעת הקהל. אף־על־פי־כן, מי שיקרא תעודה זו בעיון, ולתורה שבכתב — להצהרת באֶוין ב״הויז אוף קומונס״, — יוסיף גם תורה שבעל פה — דברי באֶוין במסיבת העתונאים באותו יום, 13 בנובמבר, ויתבונן לא רק בהלכה, אלא גם במעשים של הממשלה החדשה שנעשו בארץ, על גבולי הארץ, על חוף הים, בתל־אביב ובשרון במשך ארבעת החדשים האלה — הרי לא יכבד עליו למצוא את המשמעות הפוליטית המחושבת המסתתרת בהצהרה זו.

 

יש לקרוא את החסר בהצהרה

קודם כל יש לקרוא לא רק מה שיש בהצהרה, אלא גם מה שאין בה. והדברים החסרים מאַלפים מאוד ורבי־חשיבות, והם נעדרו לא במקרה, אלא במכוון. אולי בחסר נתגלתה יותר התכנית הפוליטית האמיתית מאשר במפורש. ואני אעמוד על ארבעת־חמשת הדברים: העיקריים שאינם בהצהרה, ואשר לפי כל ההגיון הפוליטי היו צריכים להיות.

 

אין זכר לעמדת מפלגת העבודה

קודם כל אין זכר ורמז לעמדת מפלגת העבודה הבריטית. זוהי ממשלה חדשה. היא נבחרה רק לפני 4 חדשים על יסוד מצע ברור ושקול שנתקבל בועידת המפלגה. לא מפלגה קטנה, אופוזיציונית, מחוסרת אחריות ונסיון, אלא מפלגה גדולה שהתכוננה ברצינות לשלטון ואשר הבריה, מנהיגיה, אלה העומדים בראש הממשלה עכשיו, כגון אֶטלי, באֶוין, מוריסון ואחרים, היו במשך חמש שנים בתוך הממשלה הקואַליציונית, שבראשה עמד וינסטון צ׳רצ׳יל. ובמשך חמש השנים האלו הם שמעו ודאי וידעו היטב על כל השאלות המדיניות הגדולות העולמיות והלוקליות, הכרוכות בבעיית ארץ־ישראל.

ועמדת המפלגה הוגדרה ערב הבחירות באופן בהיר ושקוף, ללא שום דו־משמעות, ע״י ב״כ האכסקוטיבה של המפלגה, דולטון, המשמש עתה גזבר האימפריה הבריטית. והצהרה זו אומרת ברור, כי ״אין תקוה ואין שום מובן לבית־הלאומי היהודי, אלא אם אנו נכונים לתת ליהודים, אם הם רוצים בכך, להיכנס לארץ זו בכמות כזו שתהפוך אותם לרוב. היה נימוק נמרץ לכך עוד לפני המלחמה. יש נימוק שאין לעמוד נגדו עכשיו, לאחר מה שקרה לעם היהודי. לערבים יש שטחים רחבים ואין הם צריכים לסגור בפני היהודים ארץ קטנה זו, ועלינו להשיג תמיכה כללית למדיניות שתתן לנו מדינה יהודית פורחת וחפשית בארץ־ישראל״.

וב־25 באפריל 1945 קיבלה האכסקוטיבה של המפלגה פה אחד החלטה האומרת:

״האכסקוטיבה מאַשרת מחדש את הקו המדיני שנתקבל בועידה השנתית בדצמבר 1944 בנוגע לארץ־ישראל (זו שקראתי לפניכם זה עכשיו — הערת המרצה), ומפני כך היא תובעת מהממשלה הבריטית לסלק את המחסומים הבלתי מוצדקים הקיימים עכשיו בנוגע לעליה ולהכריז בלי דיחוי תכנית בדבר עתידה של ארץ ישראל הנתמכת באהדה מלאה ע״י הממשלות באמריקה וברוסיה״.

אולם לשוא תחפשו משהו, זכר או רמז, לעמדה בהירה ומסורתית זו של מפלגת העבודה, שהביאה את אטֶלי ובאֶוין לשלטון.

 

נעלם העם היהודי

ודבר שני שאינו בהצהרה, ושוב לא במקרה. תוכלו להגיד על משרד החוץ הבריטי כל מה שתרצו, אבל הוא יודע פרק בהלכות נימוס וקורקטיות, והוא יודע תמיד בפנותו לאחרים לקרוא להם בשם ההולם אותם. רק כשפונים אלינו החלו פתאום לקרוא לנו בשם חדש. בהצהרת בלפור, במנדט, אפילו ב״ספר הלבן״ של מאלקולם מקדונלד אנחנו עם יהודי. בהצהרה של באֶוין נעלם העם היהודי. אין עם יהודי בעולם. פעם יש איזו ״עדה יהודית באירופה״ ואח״כ יש ״יהודים״. בהצהרה זו מודיע באֶוין — כנראה היה צורך בכך לאחז את העינים של מישהו — שכל זמן שהמנדט קיים, החובות והאחריות של המנדט מוטלות על הממשלה. אולם כל דבר ההצהרה ונוהג הממשלה בארץ זה ארבעה חדשים אינו אלא התעללות בחובות המנדט ובעקרונותיו. והעיקרון הראשון הוא שיש עם יהודי מוּכר במשפט העמים, ולעם זה ניתנו התחייבויות — לא ליהודים, אלא לעם היהודי, — ובהצהרה זו אין זכר לעם ישראל. ואין זה רק ענין של שם בלבד, כאן יש פרוגרמה שלימה. היהודים אינם יותר נושא של מדיניות, של רצון. הם הפכו לאוביקט של רחמים… אין יותר עם יהודי שגם הוא יכול לחוות דעה ולהביע רצון מה יעָשה בו: אם לפיזור או לכינוס.

 

נגנז הבית־הלאומי

אולם לא רק העם היהודי נעלם, נעלם גם ״הבית־הלאומי״. אפילו ב״ספר הלבן״ של מאלקולם מקדונלד קיים עוד בית־לאומי. אפילו ״הספר הלבן״ חייב לדאוג לסטאטוס המיוחד של הבית־הלאומי היהודי. בהצהרה של באֶוין נגנז הבית־הלאומי. יש ״בית״, בית ליהודים. במסיבת עתונאים הודיע באֶוין שהוא קרא את כל הדוקומנטים השייכים לענין ארץ־ישראל, הוא אפילו קרא את התנ״ך ואת הקוראן והוא חיפש ולא מצא זכר להבטחה למדינה יהודית. כנראה, לא קרא את כל התנ״ך, ולא את כל הדוקומנטים, ואפילו לא דוקומנט כמו הדו״ח של ועדת פּיל שקבעה בפירוש, אחרי מחקר ואחרי שמיעת עדות, שכוונת הצהרת בלפור היתה ״לתת אפשרות לעם היהודי, אם ירצה בכך, להקים מדינה יהודית״.

אילו קרא דו״ח זה היה מוצא שאין שחר לטענה הכוזבת שכבר הופרכה ושחוזרת בהצהרתו, שהמנדט זוהי ״התחייבות כפולה״ כלפי יהודים וכלפי ערבים, ושכאילו התחייבות אחת סותרת ומבטלת השניה. ועדת פּיל קבעה על יסוד בדיקת התעודות ושמיעת עדויות ש״המטרה הראשונית של המנדט היתה הקמת הבית־הלאומי לעם היהודי״ וכל השאר אינן אלא התחייבויות שניות במדרגה וכפופות למטרה הראשונה.

באֶוין לא מצא גם את הכרזתו של וילסון, השותף להצהרת בלפור, עוד מ־1919, שהודיע, כי ״בהצהרה זו אנו מתכוונים להניח את היסוד לקומונוולט יהודי בארץ־ישראל״. ואי אפשר להגיד שבאֶוין אינו בקי בהתחייבויות אמריקה. יש סעיף מיוחד שבו קובע באֶוין לא רק את התחייבותה של אנגליה, כל ההצהרות שניתנו במשך 25 שנה, הוא קובע גם מה שהתחייבה אמריקה, וההתחייבות היחידה שבאֶוין גילה היא, לא לקבוע את הפתרון הסופי של ארץ־ישראל בלי התיעצות מוקדמת עם היהודים והערבים. הוא מעולם לא שמע — אם כי הוא היה חבר בממשלה עוד לפני קום ממשלת הפועלים — ששתי המפלגות הגדולות באמריקה ונשיאה התחייבו לעזור להקמת המדינה היהודית. אבל יתכן שהוא לא שמע מעולם על כל הדברים האלה, אך האומנם לא קרא אפילו את המנדט ואפילו את ההצהרה אשר יצאה ממשרד־החוץ, אשר הוא עומד עכשיו בראשו, והוא אינו יודע כי הדבר שהתחייבה אנגליה הוא בית־לאומי לעם היהודי. לשם מה איפוא הסירוס הזה — בית יהודי במקום בית לאומי לעם היהודי? האם אין לכך משמעות פוליטית מכוונת ומחושבת?

 

לא ידע, לא שמע

ועוד דבר אחד חסר לגמרי בהצהרה זו. בסעיף החמישי של ההצהרה מסכם באֶוין בפיסקה קצרה אחת את תולדות הארץ במשך עשרים וחמש השנים האחרונות: ״כל ההיסטוריה של ארץ־ישראל מאז ניתן המנדט הוא חיכוך מתמיד בין שני הגזעים״.

מאז 1920 ועד עתה לא קרה שום דבר שהוא חלק של ההיסטוריה של ארץ־ישראל מלבד החיכוך המתמיד בין שני הגזעים. באֶוין ומשרד־החוץ לא שמעו כלל שבמשך 25 השבים האלה נעשה בארץ הקטנה והדלה הזאת ע״י העם הקטן והדל מפעל קונסטרוקטיבי נהדר ונעלה, שאין רבים כמותו בעולם כולו, ושהוא אולי היחיד במינו בכל התקופה הזאת בין שתי המלחמות. בהיסטוריה של ארץ־ישראל במשך עשרים וחמש השנים האחרונות אין מקום לפי הצהרת באֶוין למפעל הציוני. מפעל הבנין והיצירה שנעשה פה בכוח החזון והמצוקה, אהבת המולדת וזיעת האפיים של עולים ברשיון ובלי רשיון, אשר הפכו את פני הארץ, הרחיבו את יכולת קליטתה, יצרו אפשרויות קיום בשביל מאות אלפים אנשים, בנו ערים וכפרים, מפעלי כוח החשמל, יבשו ביצות ונטעו יערות, הגדילו את האימפורט ואת האכספורט, הקימו תעשיה ענפה, יצרו תנועת פועלים אדירה, רבת־עלילה בכל שטחי העבודה, הקימו קואופרציה עובדת, התישבות עובדת — מושבים וקיבוצים שאין דוגמתם בעולם כולו — מפעל אשר גרם להעלאת רמת החיים של הפועל והפלח הערבי. מחברי ההצהרה לא שמעו על כל זאת.

הם לא שמעו שבמשך 25 השנים האלו, הודות למפעל הציוני, גדל הישוב בכללו בארץ זו מ־700 אלף למיליון ו־700 אלף, בשעה שבעבר־הירדן, שלא היו בו חיכוכים גזעיים, ונאסרה עלינו דריסת־דגל שם, בניגוד להבטחה המפורשת, נשאר הישוב עומד בקפאונו כאשר היה לפני 25 שנה; שבמשך 25 השנים האלו יבשו היהודים בארץ הזאת 40 אלף דונם אדמות ביצה והבריאו ע״י כך שטח של 700 אלף דונם; שהם בנו במשך הזמן הזה כמאתים וחמשים כפרים, לרוב על אדמה שוממה; נטעו ויערו שטח של קרוב ל־200 אלף דונם; הגדילו שטח ההשקאה מ־20 אלף דונם למאתים אלף ומעלה; הקימו למעלה מאלפיים מפעלים חרשתיים ותעשייתיים שעובדים בהם למעלה מ־40 אלף פועלים ופועלות; הקימו בנינים חדשים בעיר ובכפר והשקיעו בהם למעלה מ־40 מיליון לירות, ובחקלאות ובחרושת השקיעו סכום גדול יותר; הרחיבו את רשת בתי־הספר היהודיים ממאה ושבעים ל־800 ומעלה, מ־17 אלף תלמידים ל־105 אלף, ובהכנסותיהם ומסיהם איפשרו הרחבת החינוך הערבי מ־25 אלף ל־104 אלף תלמידים, ואיפשרו הגדלת תקציב הבריאות של הממשלה מ־117 אלף לירות ליותר מחצי מיליון, את תקציב החינוך — מ־90 אלף ליותר מ־500 אלף; הרחיבו את האימפורט מ־5 מיליונים ליותר מ־36 מיליון, ואת האכּספורט — ממיליון ורבע ליותר מ־14 מיליון; כיסו את הארץ ברשת חשמל, הקימו את מפעל ים המלח, אחד המפעלים החימיים הגחלים בכל האימפריה הבריטית.

כל זה לא ידוע למחברי ההצהרה, וזה אינו חלק של ההיסטוריה של ארץ ישראל, כפי שהם כותבים אותה עכשיו.

מר באֶוין הוא גם איש תנועת הפועלים, ויש לו זכויות גדולות במלחמת הפועל האנגלי על זכותו, איגודו והשבחת תנאי עבודתו, והוא אפילו לא שמע שהעולים והציונים היהודים האלה הספיקו להגדיל הסתדרות הפועלים מ־5 אלפים לפני 25 שנה עד 150 אלף כיום, ויצרו התישבות עובדת על מושביה וקבוציה, אשר גדלה מ־22 נקודות לפני 25 שנה ל־200 נקודות עכשיו. הוא לא שמע על הקואופרציה היצרנית, הקבלנית, על הקואו­פרציה לתחבורה, אשראי וצרכנות — מפעלים אשר עוררו השתוממות והתפעלות של כל שליחי הפועלים מכל העולם — מאנגליה, צרפת, הולנד, רוסיה, מכסיקו, ארצות הברית של אמריקה — אשר ביקרו בארץ, החל ממוריסון וגמור במאיסקי. כל המפעל הסוציאַלי הפועלי הזה, המאיר לרבבות ולמאות אלפי נוער יהודי בכל העולם, מלהיב ומאַלף את כל אגפי תנועות הפועלים בעולם — על כל זה לא שמע באֶוין, ואין זה חלק של ההיסטוריה. של הארץ במשך 25 שנים אלו.

הוא גם לא שמע על ההבדל העצום במצב הפלח והפועל הערבי בארץ־ישראל ובארצות הערביות השכנות, הבדל שבא אך ורק בעקבות המפעל הקונסטרוקטיבי והיוצר של התנועה הציונית והעובד היהודי; הוא לא שמע על העוני, התחלואה והדיכוי השוררים במצרים, בעבר הירדן, בסוריה, ובשאר הארצות, לעומת התנאים הסניטריים ותנאי העבודה המשופרים בארץ זו; הוא לא שמע על מכסימום של 7 גרוש ליום עבודה במצרים העצמאית והפרוגרסיבית, לעומת 50 גרוש ליום עבודה.לפועל. הערבי בארץ זו.

אני בטוח שהשליחים של משרד־החוץ, אשר אתם התיעץ באֶוין בחדשים אלה, וגם נציגי הליגה הערבית, אשר אתם ישב — לפי דבריו — 12 שבועות, הם ודאי לא סיפרו לו על המפעל הקונסטרוקטיבי הזה, אשר פיתח את הארץ, שינה את פניה, העלה את רמת החיים — גם של היהודים וגם של הערבים. — אבל האמנם לא שמע זאת אפילו מחבריו — מתום ויליאמס, ממוריסון, מקריץ׳־ג׳ונס ואחרים, אשר היו בארץ זו, ודיברו ונאמו וכתבו באנגליה על הפלא הגדול אשר ראו בארץ זו? אפילו, ״הספר הלבן״, זו אגרת־המעל של מאלקולם מקדוגלד, לא היה יכול להתכחש למפעל הקונ­סטרוקטיבי הזה, ובסעיף הששי שלו נאמר: ״גידול הבית־הלאומי היהודי וביצועו בכמה שדות פעולה הוא מאמץ קונסטרוקטיבי מופלא שמוכרח לעורר התפעלות העולם ומוכרח לשמש מקור גאוה לעם היהודי״. כל זה נמחק מהצהרת באֶוין. הדבר היחיד שקרה בארץ הוא חיכוכים גזעיים מתמידים. ודאי היה צורך בהיסטוריה מסולפת זו לגבי המטרות שהציגה לעצמה הצהרת משרד־החוץ.

 

ונעלם — חוסר המולדת לעם היהודי

אולם עוד דבר מרכזי אחד חסר מהספר הזה. וזה אולי הציר של המדיניות החדשה. יש הרבה רחמים לעם היהודי ולקרבנות הנאצים. חבל שלא ראינו אותם בימי הטבח. לא ראינו אותם במשך שנות הזוועה והדמים כשעם שלם הועלה לגרדום — ואיש מתקיפי עולם לא נע ולא זע. גם לאלה שיכלו להימלט מגיא־הריגה בעוד זמן לא נתנו מקלט, ו״סטרומה״ על פליטיה טבעה בים, וארץ־ההצלה נסגרה על מסגר.

בהצהרה זו יש הרבה רחמים ודאגה לשרידים המעטים שניצלו מהטבח. וכאן מכריזים שצרת ישראל היא בעיה אנושית גדולה. אולם המכריזים ובעלי הרחמים לא ידעו ולא שמעו על מקור הרע והאסון היהודי — חוסר המולדת.

באֶוין יודע רק על רדיפות הנאצים באירופה, הוא אפילו לא שמע על פרעות ביהודי טריפולי, רק לפני שבועות אחדים, שהחלו ביום ראשון בערב ונמשכו גם ביום השני וביום השלישי ובהם נהרגו עשרות יהודים ויהודיות ונתחללו בתי־כנסת יהודים, וכל זה קרה תחת השלטון הצבאי של באֶוין. גם על זאת לא שמע, שכן זה מחוץ לאירופה, ורחמי בעל ההצהרה אינם מגיעים למרחקים כאלה. ולא רק שאין זכר לבעיית חוסר מולדת ליהודים, אלא באֶוין בהצהרתו ובמסיבת העתונאים הכריז מלחמה על אלה הרואים את הבעיה הזאת כשורש הטרגדיה היהודית.

 

מלחמה על הציונות

בֶאוין הכריז מלחמה על הציונות. הוא מחלק מחמאות ליהודים, אבל הוא מגייס נגד הציונות את המתכחשים היהודים, כי גם ליהודים קויזלינגים שלהם. הוא מגייס גם את העולם המוסלמי והליגה הערבית למלחמה בציונות, כלומר — ברצון ההיסטורי של העם היהודי לחדש את מולדתו. הוא הופך את כל ענין ארץ־ישראל לענין של רחמים למספר יהודים באירופה. מתוך רחמים הוא מוכן אפילו לחפש ארצות אחרות בשביל קרבנות הנאצים, והוא עומד על האבחנה בין יהודים וציונים.

אין זה דבר חדש. ידענו שיש יהודים לא־ציונים ואפילו אנטי־ציונים. אילו היה באֶוין קורא כל התעודות היה מוצא שהקאבינט שהחליט ונתן את הצהרת־בלפור היה בו חבר אחד שנלחם בה בכל כוחו, וזה היה יהודי ששמו מונטאגיו. אולם הקאבינט הבריטי בראשותו של לויד ג׳ורג׳ לא השגיח במונטאגיו ולא ראה בו בא־כוח העם היהודי, ולמרות דעתו נתן את ההצהרה הזאת. אילו עיין באֶוין בתעודות הנוגעות בדבר היה מוצא על נקלה שהתחייבויות בריטניה כלפי היהודים, כלפי העם היהודי, ניתנו כהתחייבות ציונית, כהבטחה ברורה ומפורשת לשאיפות הציוניות היהודיות.

הצהרת באֶוין מתעלמת מתעודת־היסוד הקובעת את חובת אנגליה בארץ־ישראל — מהצהרת־בלפור. והצהרה זו פותחת במלים אלו: ״יש לי העונג למסור לך בשם ממשלת הוד מלכותו את ההצהרה הבאה של אהדה לשאיפות היהודיות הציוניות, אשר הוגשה לקאבינט ונתאשרה על ידו״. ואחר כך בא החלק השני של הצהרת־בלפור. הצהרת־בלפור באה מתוך, אידנטיפיקציה מפורשת של העם היהודי והציונות, ומתוך התחייבות ברורה של האנגלים והממשלה האנגלית לתמוך בשאיפות הציוניות היהודיות ולא האנטי־ציוניות.

באֶוין עושה עוד אבחנה אחת: לא כל היהודים רוצים לעלות לארץ. את אניות־המלחמה, את הדיביזיה המוטסת, את הטאנקים וחיל התעופה שלחו למנוע עליתם של יהודים שאינם רוצים לעלות לארץ. וכשמסרבים לתת סרטיפיקטים, מסרבים לתת אותם לאלה שרוצים להישאר בגולה. וכשטרומן דרש 100 אלף רשיונות — הוא דרש בשביל יהודים שרוצים להישאר לנצח באמריקה ובאירופה…

 

מוסלמי הודו על במה

ולעומת הדברים האלה החסרים והמסולפים שבתוך ההצהרה, יש בה דברים חדשים שלא הופיעו עד היום בשום תעודה ממשלתית בנוגע לארץ־ישראל בכל 25 השנים האלה, אפילו לא ב״ספר הלבן״ של מאלקולם מקדונלד. בפעם הראשונה מכניסים בתעודה רשמית בדבר ארץ־ישראל ויהודים את 90 מיליון המוסלמים בהודו, אשר באֶוין בחן וחקר שהם מתענינים התענינות עמוקה בארץ־ישראל. באֶוין עוד אינו יודע את מספר היהודים באירופה שרוצים ללכת לארץ־ישראל, אם כי יש לכאורה אמצעי קל לדעת זאת: יודיעו ברדיו שכל יהודי הרוצה לעלות לארץ־ישראל יופיע בפני הקונסול הבריטי, וידע; והוא טורח טרחה גדולה לגלות סוד זה וממַנה ועדת חקירה מיוחדת לכך, ומבקש מאמריקה שתמַנה אף היא חוקרים שיסעו לארצות אירופה ויעשו חקירה ודרישה, ורק אחרי כן ידעו מה מספר האנשים מבין השרידים בגרמניה הרוצים לעלות לארץ. אולם באֶוין ידע בדיוק ש־90 מיליון מוסלמים בהודו מתענינים התענינות עמוקה בארץ־ישראל. הוא כלל אינו מעלה על דעתו, שאולי 90 מיליון מוסלמים בהודו מתענינים בלחץ ובעוני ובדיכוי שבהם הם חיים, אולי הם מתענינים ביאַוה המוסלמית הקרובה כל כך להודו. אולי הם לא שמעו אף פעם, מלבד פוליטיקנים מושבעים אחדים, את שם ארץ־ישראל, וודאי שאינם יודעים היכן מקומה. אבל בשביל המדיניות החדשה של באֶוין צריך היה לגייס את הפחד של 90 מיליון המוסלמים בהודו.

 

פיזור הדש של הגלויות

ועוד חידוש אחד יש בהצהרה זו: רעיון הפיזור, פיזור נוסף של נדחי ישראל, חיפוש ארצות הגירה חדשות מחוץ לאירופה בשביל קרבנות הנאצים. באֶוין החרד כל כך לשלום היהודים באירופה ורוצה לשחרר אותם מפחד הדיכוי וההפליה — מתכונן לפזר את השארית הקטנה וליצור בני־תערובות יהודים בארצות נוספות, שיקרה להם מה שקרה ליהודים בטריפולי ולאשורים בעיראק.

 

נותני ההצהרה לא ידעו על קיום הערבים…

באֶוין לא הסתפק בהצהרה שקרא בבית־הנבחרים ב־13 בנובמבר. באותו יום כינס את באי־כוח העתונות ועל התורה־שבכתב הוסיף להם תורה שבעל־פה. ויש בדברים האלה לשפוך אור רב על הכוונה האמיתית של המדיניות החדשה. באֶוין לא הסתפק בטשטוש וסילוף תכנה של הצהרת־בלפור, הוא רצה לפסול אותה ביסודה. הוא טען בפני העתונאים שתי טענות:

א) מחברי הצהרת־בלפור לא ידעו כלל ולא לקחו בחשבון את קיום הערבים. אמנם קשה מאד ליישב את הטענה הזאת עם טענה שניה בהצהרה זו האומרת, כי ההתחייבויות שניתנו היו התחייבויות כפולות, ליהודים ולערבים. איך יכולים היו לתת הבטחות לערבים, כאשר לא ידעו כלל על קיומם. טענה זאת כבר טען לפני באֶוין חברו לשעבר — מאלקולם מקדונלד: ״מחברי הצהרת־בלפור לא ידעו על קיום הערבים״. הוא הוכרח להסתלק מטענה זו כשהוכח כזבה, אבל באֶוין חוזר על טענה זו. באֶוין הוא איש חדש בשדה המדיניות הבריטית. עד מלחמה זו השקיע את כל כוחו הרב וכשרונו הגדול בתנועה המקצועית של פועלי ההובלה. ואולי מותר לו לא לדעת את ההיסטוריה שלפני המלחמה, אבל יש לנו עדות מוסמכת של ליאו אמרי, מדינאי בריטי, אשר שימש גם מיניסטר בעניני הודו וגם מיניסטר לעניני המושבות.1

 

״ההתחייבויות הן חד צדדיות״…

ב) באֶוין אינו מסתפק בטענה שהתעלמו מהערבים, יש לו עוד טענה אחת. ההתחייבויות שניתנו ליהודים אין להן תוקף מוסרי. כי אלה היו התחייבויות חד־צדדיות, בלי דיון והימלכות עם הערבים. אילו היה טורח באֶוין לגלות את האמת והיה דורש מפקידיו במשרד החוץ להמציא לו את כל התעודות הנוגעות בדבר לא היה בא לטעון טענה מופרכת זו. כי היה מוצא שבאי־כוח הערבים בימים ההם נתנו את הסכמתם המלאה למדיניות הציונית של הממשלה האנגלית (כנראה היו סבורים אז שאנגליה לוקחת ברצינות את התחייבויותיה אלו…) בא־הכוח הרשמי והמוסמך של העם הערבי בימים ההם, אשר אתו ניהלה אנגליה את המו״מ בדבר ההבטחות לערבים, היה פייסל, בנו של השריף ממכה. ובמארס 1919 שלח פייסל מכתב לפליכס פרנקפורטר, שהשתתף בשם המשלחת היהודית בועידת השלום, ובו נאמר: ״אנחנו הערבים, וביחוד המשכילים שבתוכנו, מתיחסים באהדה עמוקה ביותר לתנועה הציונית. משלחתנו פה, בפאריס, יודעת על בורין את ההצעות לועידת השלום ואנו סבורים שהן מתונות ומתאימות ואנחנו מקדמים את היהודים בברכה בחזרם למולדת״. ולא רק פייסל. באותה ועידה שלום היתה משלחת של ערבי סוריה וארץ־ישראל שנקראה בשם ״הועד הסורי־הפלשתינאי״. משלחת זו הופיעה בפני ועידת השלום ב־13 בפברואר 1919. ראש הועד אמר למועצה: ״המותר לנו להגיד דבר אחד בדבר ארץ־ישראל? פלשתינה היא בלי־ספק החלק הדרומי של ארצנו. הציונים תובעים אותה.

אנו סבלנו יותר מדי סבל הדומה לשלהם ולא יתכן שלא נפתח לרווחה בפניהם את שערי ארץ־ישראל. כל אלה מקרב היהודים המדוכאים בארצות הנחשלות — בואם רצוי. יבואו ויתישבו בארץ־ישראל. אולם בארץ־ישראל אבטונומית הקשורה לסוריה בקשר היחיד של פדרציה. כלום ארץ־ישראל הנהנית מאבטונומיה פנימית רחבה לא תשמש בשבילם ערובה מספקת? אם הם יהווּ רוב בארץ ההיא הם יהיו השליטים״. אלה היו דברי המשלחת, הסורית־הפלשתינאית. במשלחת הזאת השתתף גם ג׳מיל מרדם־ביי, שהוא עכשיו. נשיא הליגה הערבית וציר סוריה במצרים.

 

הכוונה: מושבת־כתר ובסיס לצבא הבריטי

באותה מסיבת עתונאים סיפר באֶוין שבמשך שנים־עשר שבועות הוא התיעץ עם הערבים עד שנתן את ההצרה הזאת. וכפרי התיעצויות אלו באה המדיניות החדשה. מה היא איפוא המדיניות הזאתו? כל כמה שהדבר יראה מוזר ופרדוכסלי, זו היא מדיניות המתכוונת לשני חיסולים: לחיסול ״הספר.הלבן״ ולחיסול הציונות. מבחינה יהודית מדיניות זו מרחיקה לכת יותר מ״הספר הלבן״. היא לא רק מבטלת את הבית־הלאומי, היא מכריזה מלחמה על הרעיון הציוני. היא מנסה לפלג בין יהודים וציונים, היא מתכחשת לבעיה היסודית של העם היהודי, לחוסר מולדת. במקום ריכוז היא רוצה בפוליטיקה של פיזור וטמיעה, בהעמדת כל היהודים בעולם במצב של יהודי חסוּת. מבחינה ערבית פוליטית היא נסיגה מ״הספר הלבן״. היא מחסלת את ההבטחה שניתנה ב״ספר הלבן״ לערבים שכעבור עשר שנים תהיה ארץ־ישראל מדינה פלשתינאית עצמאית, עם רוב של ^2^/~3~ ערבים, כלומר, למעשה מדינה ערבית. היא קובעת תכלית אחרת, חדשה, סטאטוס של אפוטרופסות בינלאומית במקום המנדט. אולם למען פצות את הערבים בעד הפרת ההבטחה לעצמאות פלשתינאית — היא מסתלקת מכל ההבטחות וההתחייבויות שניתנו לעם היהודי על־ידי הצהרת־בלפור, על־ידי המנדט, על־ידי חבר הלאומים, על־ידי מפלגת העבודה, על־ידי שתי המפלגות באמריקה, על־ידי נשיא ארצות־הברית. היא עושה נסיון ברור — שאלה היא אם הנסיון יעלה בידה — לחסל את העם היהודי כעם, ולהכיר רק בקיום יהודים מפוזרים המשמשים אוביקט או של רחמים או של פוגרום לעמים אחרים. החידוש המרכזי של ההצהרה שהיא מועידה תפקיד חדש לארץ־ישראל: לא מדינה יהודית, לא מדינה ערבית, אלא אחוזה בריטית פּאֶרמננטית, למען שמש בסים לצבא הבריטי המגורש ע״י הערבים ממצרים, מעיראק ומסוריה. היא רוצה להפוך את ארץ־ישראל למאלטה שניה, למאלטה ביבשת אסיה, על החוף המזרחי של הים התיכון, מעין מושבת־כתר בריטית בשם מודרני של אפוטרופסות בינלאומית.

ולמען הצדיק מדיניות זאת מדגישים ומעמיקים ניגודים בין היהודים והערבים, ניגודים שאין ליישב אותם, כביבול. משסים בשאיפה הציונית את המוסלמים בהודו, מגייסים את הליגה הערבית ומנסים לפלג את היהודים בתוך עצמם. אולם למען פצות את דעת הקהל באמריקה, למען השקיט את המצפון של מפלגת העבודה, למען הרגיע את ״יהודי החצר״ — מרמזים כאילו על אפשרויות של עליה נוספת, תיקונים ב״ספר הלבן״. ולשם כך עורכים מחקרים חדשים על יכולת הקליטה של הארץ, על מצב יהודי אירופה. אבל עוד טרם נערך המחקר מודיעים מראש, שאין הארץ יכולה לפתור את שאלת השרידים באירופה. ועוד בטרם נקבעה המדיניות קובעים מלכתחילה שהשלב השלישי, הסופי, במדיניות של ממשלת ה. מ. הוא לשים את ארץ־ישראל תחת אפוטרופסות בינלאומית, כלומר, המשכת הכיבוש הבריטי, אולם בלי המנדט ובלי התחייבויות המנדט. וכך נאמר בסעיף 17: ״הסכם האפּוטרופסות יירש את מקום המנדט הנוכחי, הוא יקבע מפני זה את המדיניות הסופית ביחס לארץ־ישראל״. לשם כך נמשכו ההתיעצויות של משרד החוץ עם הערבים במשך 12 שבועות, התיעצויות בין חוגי המזרח הקרוב של משרד החוץ ובין חוגי הליגה הערבית. ונעשה נסיון, אינני יודע עוד אם יצליח או לא, להשיג את הסכמתם של שליטי ערב בארצות השכנות. בהצהרה רצה או רוצה באֶוין להשיג מהערבים ויתוּר על תביעתם לעשות את ארץ־ישראל למדינה ערבית עצמאית, ובשכר זה מבטיח להם משרד החוץ שגם מדינה יהודית לא תהיה; בארץ לא תקום מדינה ערבית, לא תקום בה גם מדינה יהודית, והארץ תישאר לעולם בידי האנגלים, ומכיון שכך — אין הכרח שהיהודים יהיו רק שליש, רק 33 אחוז, אפשר להגדיל את האחוז אולי עד 40, אולי קצת גבוה או נמוך מזה. היותם אחוז יותר גדול מועיל קצת למדיניות החדשה: יותר קל ויותר מוצדק, כביכול, להשאיר כאן כיבוש אנגלי מתמיד, אם יש אחוז יהודים גדול יותר. זה נוטל את הקרקע מהתביעה הערבית לעצמאות מדינית של פלשתינה, אבל בשום פנים ואופן לא ינתן ליהודים להיות רוב, כפי שדרשה במפורש מפלגת העבודה בועידה שלפני הבחירות באנגליה, וכפי המשמעות המקורית של הצהרת־בלפור. ומשום כך ההתכחשות לבעיה המרכזית של העם היהודי — חוסר מולדת, ומשום כך מסלפים את ההיסטוריה של ארץ־ישראל, שלא היתה כאן בניה ויצירה, אלא רק חיכוכים גזעיים שמהם אין מוצא, והם מחייבים שלטון צד שלישי, ומשום כך — לעומת תמיכת אמריקה מעמידים 90 מיליו­נים מוסלמים בהודו ומפחידים את מפלגת העבודה ואת העם האנגלי בתגובה חמוּרה של העם הערבי.

 

שתי מגמות במדיניות האנגלית כלפי ארץ־ישראל

ידוע הדבר שתמיד התרוצצו באנגליה שתי מגמות מתנגדות ביחס לארץ־ישראל. מגמה אחת היתה פרו־ציונית של אנשים כמו בלפור, לויד ג׳ורג׳, צ׳רצ׳יל, אָמרי, וינגייט ומפלגת העבודה כולה. היתה גם מגמה אנטי־ציונית של וינטרטון, אידן, ורוב הפקידות של משרד החוץ במזרח התיכון.

אנשי האורינטציה האנטי־ציונית סבורים שהאינטרס הבריטי הוא לסדר את עניניה במזרח התיכון בעזרת החוגים הפיאודליים השליטים בארצות ערב, שאין להם משען בעם, ואין הם בטוחים מפני שכניהם, והם זקוקים לחסדי אנגליה, ומשום כך יעמדו ויגנו בנאמנות על האינטרס הבריטי.

 

על מי סומכת ממשלת הפועלים

ומלה אחת על החוגים האלה, לפני שבועים נתפרסם מאמר בעתון גדול בלונדון מסופר מיוחד של עתון זה במזרח התיכון, הדן על טיבם של חוגים אלה. מאמר זה דן אמנם על מצרים, אבל הדברים הולמים פחות או יותר את כל ארצות המזרח התיכון. תיאורו כזה: ״מצד אחד העם, הפלחים— דלים, מחוסרי חינוך, ללא הזנה מספיקה, ללא דירה אנושית, נגועי מחלות, לרוב במצב קרובים לעבדוּת. לא טוב יותר מצב בעלי־המלאכה והפועלים אם כי הם יכולים לפעמים לסדר שביתה — אבל הם בעצמם מחוסרי אונים במובן הפוליטי, ללא ביטוי, ללא הדרכה, מנוצלים, אילמים ופאסיביים, מחח למקרים בודדים.

מצד שני — חוּג של אנשים בעלי עושר מופלג, בידיהם רוב האדמה הראויה לעיבוד. אלה קוראים אמנם בשם דמוקרטיה, אבל יש להם מעט הבנה ועוד פחות רצון לדמוקרטיה למעשה. הם שולטים בארץ רק לטובתם הם. הפרלמנט מורכב לרוב מהם וממשרתיהם — שום חוק הפוגע באינטרסים שלהם לא יתקבל. שכר הבתים והאדמה גבוה, מס האדמה נמוך, הכנסתם חפשית לרוב מעול מסים, שכר העבודה הוא זעום, מספיק בקושי לשמור על הפלחים והעובדים מרעב.

המעמד השליט ומשרתיהם מתחמקים מחוקים לא נוחים להם, ולמען הסב את מרירות העם מהדיכוי והניצול — הם מפיחים בתוך ההמון שנאה לזרים״.

דברים אלה כתב לא ריבולוציונר, לא עתון שמאלי אלא עתון קונסרבטיבי מכובד, שמרני ביותר המכובד ביותר באנגליה, העתון ״טיימס״, ואי אפשר לחשוד בו, שהוא השחיר יותר מדי את התמונה. אנחנו מכירים את המציאות, ואנחנו יודעים שהעתון אולי הפחית קצת מהאמת. נעשתה עכשיו קנוניה בין השליטים הפיאודלים של עמי־ערב במזרח התיכון ובין החוג הריאקציוני ביותר של משרד החוץ — החוג האנטי־אמריקני, האנטי־צרפתי והאנטי־רוסי, ואלה הם אשר הטילו את דרכם ואת כיווּנם על מנהל משרד החח של ממשלת הפועלים באנגליה.

לא כאן המקום לעמוד על הסתירה התמוהה שבין המדיניות הפרוג­רסיבית של הממשלה החדשה בתוך הארץ המתנהלת ע״י דולטון, ביוואָן, שינואֶל ואחרים, ובין המדיניות החיצונית הריאקציונית המתנהלת על־ידי אֶטלי ובאֶוין. בשביל אנגליה גופא יודע באֶוין וחבריו כי מה שרוצה הפועל, האכר והאיש הפשוט אלה הם תנאי חיים הוגנים ביותר, בית, חינוך, רמת חיים טובה יותר, חירות ועצמאות, אולם בשביל מיליוני המוסלמים בהודו מבטיח באֶוין סגירת שערי ארץ־ישראל לקרבנות הנאַצים וגזירה על אלה הרוצים לבנות את שממות הארץ הזאת.

 

אין ניגוד בינינו ובין המזרח התיכון

אנחנו, העם היהודי, שוללים אותו ניגוד פנימי נצחי שמעלה באֶוין על ראש הצהרתו כיסוד המדיניות החדשה — הניגוד בינינו ובין המזרח התיכון. אנחנו רואים את מפעלנו הקונסטרוקטיבי, את מאמצי הפיתוח והבנין והיצירה שלנו בארץ עולים בד בבד עם הצרכים הגדולים ההיסטוריים של כל החבל הזה הנקרא מזרח תיכון. מאמצי הפיתוח, היזמה הכלכלית והסוציאלית, העלאת רמת החיים של ההמונים, תיכון, השקאה, מפעלי הבראה וחינוך — דברים אלה שאנחנו עושים בארץ, אלה הם הדברים הדרושים לארצות השכנות. אם כי מה שאנחנו עושים בארץ הזאת, אנחנו עושים לתיקון עצמנו, הננו יודעים שאנו ממלאים שליחות היסטורית להפרחת כל החבל הזה שבתוכו אנחנו מתאחזים מחדש.

 

הסכסוך — זמני

אנחנו רואים את הסכסוך בינינו ובין הערבים בארץ כסכסוך זמני, כשם שאנחנו רואים גם את הקונפליקט בינינו ובין אנגליה כסכסוך זמני.

אנחנו עם בעלי זכרון גדול. קשרינו עם הארץ הזאת הם קשרים של אלפי שנים, וכשם שאנחנו יכולים לצפות לאחור, כמו עמים מעטים בעולם בלבד, כך אנחנו גם צופים לפנים, ושום מאורעות חולפים, עד כמה שיהיו מרים, לא יטשטשו בפנינו את סיכויינו ההיסטוריים ואת היעוד ההיסטורי, שחזירתנו למולדת מביאה בכנפיה.

מדינת היהודים בארץ לא תיצור חייץ בין אנגליה ובין העולם הערבי. להיפך, היא תשמש חוליה מקשרת. אנחנו באים הנה לא כעוברי אורח, אלא כעם השב למולדתו. אנחנו קושרים את גורלנו עם הארץ הזאת, ועל ידה עם שכנינו הקרובים. בבנותנו ארץ־ישראל פורחת, פרוגרסיבית, בפתחנו את חקלאותה ואת חרשתה וביצרנו חברה מתוקנת עם רמת חיים סוציאלית ותרבותית גבוהה, אנו עוזרים להפרחת כל הארצות השכנות ולה­רמת החיים של עמיהם. סוריה, מצרים, עיראק, לבנון, כשהן עשירות, פורחות, מתקדמות ועצמאיות — הן צורך חיובי בשביל רווחתה ופריחתה של ארץ־ישראל יהודית, ובנין שממות הארץ על ידינו ופיתוח אוצרותיה הגנוזים עד קצה יכולתם הם צורך חיוני של כל הארצות השכנות הרוצות לצאת לדרך חדשה יחד עם עמי אירופה, דרך של קידמה ורווחה, ועל ידי כך — לחירות ועצמאות אמיתית, ממשית, ולא על גבי הנייר בלבד.

 

לא נשלים עם מדיניות המחסלת את קיומנו

וכעם אירופאי, אם כי ממוצא מזרחי ושמי, אנו מעונינים לקיים ברית ידידות עם המעצמה הבריטית הדימוקרטית, שיש לה ענינים חיוביים בפינה זו בעולם. אולם העם היהודי ידחה ללא פשרה וללא סייג כל מדיניות המכוונת לחסל את קיומנו הלאומי,

לפזרנו עוד יותר בגולה ולעשוק מאת עמנו את תקוותו וזכותו למולדת ולעצמאות. מדיניות מתכחשת, עקרה וריאקציוניה זו לא תביא לידי יציבות ושלום לא בארץ הזאת, לא במזרח התוכון ולא בעולם. העם היהודי לא ישלים עם קיפוח תקוותו האחרונה. אנו מאמינים, למרות נסיוננו המר, שלא ישלים עם כך גם מצפון העם האנגלי והפועל האנגלי והמצפּון האנושי בכל ארץ שהיא. וגם אם מדיניות זו תלווה טאנקים ומכונות יריה ואניות משחית, לא נשלים אתה ולא ניכנע לה.

 

על שלושה אנו מוכנים ליהרג

עוד ששת המיליונים של מתינו באירופה מוטלים לפנינו, וכבר ניגר דמנו מחדש כאן על אדמת המולדת, בכפר היהודי, בעיר היהודית, בתל־אביב, בשרון, בשומרון, דם ילדינו, נערינו, פועלינו, אכרינו הנשפך בידי עושי דברו של באֶוין וחבריו. ואַל נשלה את עצמנו. מה שקרה אתמול ושלשום בעמק השרון,2) זה אולי רק התחלה למשטר של טירור ודמים שאנשי ההצהרה והמדיניות החדשה מכינים לנו בארץ. כוחות הים והיבשה והאויר של האימפריה הבריטית מגויסים ע״י באֶוין נגד חלוצי ישראל, אלה המתעקשים להאמין בחזון הדורות של עמם, מוכנים למסור את נפשם על בנין מולדתם, ובעמדם מול כוחות מזויינים, אין להם אלא צדקת מפעלם וטוהר שאיפותיהם.

על קברות חללינו בתל־אביב ובעמק השרון, על קברות אחינו ואחיותינו היקרים, אני רוצה להגיד דברים מועטיםלבאֶוין ולחבריו. אינני

אנגלי, ואינני יודע אם העם האנגלי והפועל האנגלי מילאו את ידי באֶוין לנהוג כלפי עם ישראל, כאשר הוא נוהג בו ואם הצהרתו ממלאה בנאמנות ובאמת את השליחות שהעם האנגלי ומפלגת העבודה הבריטית הטילו על ממשלת הפועלים. הוא עומד לכוף עלינו את המדיניות החדשה בכל הכוח המזוין הכביר העומד לרשותו. בסעיף 18 מזהיר אותנו בעל ההצהרה שישתמשו נגדנו בכוח באופן הנמרץ ביותר — אם נמרה את פיו. ואזהרה זו ודאי תקוים. עושי דברו בארץ כבר הפילו את החללים הראשונים ועוד ידם נטויה.

אין אנו, יהודי ארץ־ישראל, רוצים ליהרג, — אנו רוצים לחיות. אנו מאמינים, בניגוד לתורתו של היטלר ותלמידיו בארצות השונות, שגם לנו היהודים, כמו לאנגלים ולאחרים, יש זכות לחיות כיחידים וכעם, אולם גם לנו כמו לאנגלים יש משהו שהוא יקר לנו גם מהחיים. ואני רוצה להגיד לבאֶוין ולחבריו שאנו מוכנים ליהרג ולא נוותר על שלושה דברים:

על חירות העליה יהודית,

על זכותנו לבנות שממות מולדתנו,

על עצמאותו המדינית של עמנו בארצו.


  1. דברי אמרי ראה: ״במערכה״ כרך ב‘ עמ’ 255–253 — המע'  ↩

  2. חיל כבד שם מצור על שפיים ורשפון ועל גבעת־חיים וכפר חגלה. שמונה חברים מישובים שונים, נפלו חלל. — המע'  ↩

המלצות קוראים
תגיות