במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, חיפה 30 בנובמבר 1945

לאחר הטבח שעשו בנו בימי מלחמה זו באירופה, ולאחר גמר המלחמה בעולם יש לציין שלוש עובדות מרכזיות הממצות את מצבנו החדש: א) פרעות ביהודים בפולין, בסלובקיה, במצרים ובטריפולי, וזה לאחר נצחון הדמוקרטיה והסוציאליזם בעולם; ב) הצהרת באֶוין; ג) המאבק של הישוב.

מפנה היסטורי    🔗

הדבר הראשון מדבר בעד עצמו ואינו זקוק לפירושים. על הצהרת באֶוין דיברתי במקום אחר, אך אני בכל זאת רואה חובה להוסיף כאן, במסיבת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, מלים נוספות מפני הצורך לגופו ומפני שזה עומד כרגע במרכז חיינו ובמרכז הציונות והישוב — המאבק; יש צורך לראות את ההצהרה לא רק כמו שהיא ברגע זה, אלא גם מתוך פרספקטיבה. לכן אתחיל מלפני חרשים אחדים ואסיים בבאות. ותסלחו לי אם הפעם אצטט את הדברים שדיברתי במקום אחר, בלונדון, בימי הכינוס הציוני העולמי הראשון לאחר המלחמה, בחודש אבגוסט ש״ז, ימים אחדים אחרי עלות מפלגת העבודה לשלטון.

באותו כינוס עמדתי בין שאר הדברים על הערך הגדול שחל באנגליה בבחירות הללו. שיש בהם משום מפנה היסטורי לא לאנגליה בלבד אלא גם משמעות עולמית. ציינתי גם מה היתה מפלגת העבודה, כיצד עזרה לנו ולמה נתחייבה והסקתי: ״ולאחר שהגדרתי כל זאת עלי להוסיף אזהרה רצינית וחמוּרה: אל תסמכו יותר מדי על השינוי הגדול הזה, אשר נתרחש באנגליה, ואַל תניחו שבזאת בלבד נפתרה שאלת ״הספר הלבן״, השאלה המרכזית בציונות עכשיו״.

ואני הוספתי אז: ״לא הבטחות, הכרזות, הבעות־סימפּטיה, יכריעו בעינינו, אלא שאלה אחת: היבוּטל ״הספר הלבן״ או לא? ולא התעודה כמות שהיא, כי לא הצהרה זו או אחרת מענינת אותנו. אבן־הבוחן בשבילנו תהיה אם יבוטל העקרון של ״הספר הלבן״, עקרון היותנו מיעוט, ותינתן לנו אפשרות להיות לרוב ולעצמאיים, או לא? השאלה היא — ״ספר לבן״, או מדינה יהודית? זוהי אבן־הבוחן היחידה, ועל פיה נשפוט את את המדיניות החדשה״.

תסלחו לי על שהבאתי ציטטה מדברי, כי נדמה לי שיש צורך לראות את הדברים מלפני ההצהרה, ויש צורך לראות את הדברים איד תיתכן ההתפתחות גם לאחר ההצהרה. כאז, מיד לאחר הבחירות, אני רואה עכשיו בבחירות הללו מפנה היסטורי גדול, שיש לו ערך לא בשביל אנגליה בלבד, כי אם בשביל העולם כולו, וכל מה שקרה מאז — ובתוך זה הצהרת־באֶוין והפוגרום בטריפולי, שאחריותו על הממשלה בלונדון — לא שינה את דעתי.

הסתירה בין מדיניות הפנים ומדיניות החוץ של ממשלת הפועלים    🔗

ואני רוצה להוסיף רק מלים אחדות על הדבר שלא עמדתי עליו באסיפת הנבחרים: מהו פשר הניגוד בין המדיניות הפנימית של ממשלת הפועלים והמדיניות החיצונית שלה: מדוע במדיניות הפנימית מתכוננת הממשלה ברצינות להגשים את הפרוגרמה של המפלגה, כגון הלאמת הבנק אוף אינגלנד, המכרות, התעשיה הכבדה, התחבורה, הבניה וכדומה, ולרגל כך מתבצר מצב הממשלה, גדל האמון אל הממשלה בעם כולו ולא רק בציבור הפועלים (אמנם, באנגליה מעמד הפועלים כמעט אידנטי עם העם האנגלי, כי זהו רוב מנינו ורוב בנינו של העם האנגלי)¹, ובאותו הזמן אותה ממשלה מנהלת מדיניות חיצונית שמרנית, ריאקציונית, ולא רק ביחס לארץ־ישראל, אלא בעולם כולו. באסיפת הנבחרים עמדתי על הקשר בין המדיניות שלה בארץ, שהיא פרי קנוניה בין חוג ריאקציוני של אנשי משרד החוץ

במזרח התיכון (השם המפורסם המסמל אותו — אם כי יש אולי אנשים חשובים יותר בעלי השפעה גדולה יותר — זהו הגנרל ספירס), ובין החוגים הפיאודליים השליטים בארצות הערביות. מה פשר דבר הסתירה הזאת? על זאת ניתנה תשובה באותו נימוק שלישי שציינתי באזהרתי שלא נסמוך יותר מדי על עצם העובדה של שלטון הפועלים — כי יוסיפו לשלוט הפקידים במשרד החוץ ובמשרד המושבות. גם בתוך אנגליה יש מנגנון פקידותי, ואינו נופל מבחינת היושר וכשרון העבודה מאיזה מנגנון שהוא בעולם, והמיניסטרים שנכנסו על מנת להשליט את הפרינציפים החדשים של מפלגת העבודה, פרינציפים פרוגרסיביים וסוציאליסטיים, גם הם נתקלו באינרציה, לא אגיד בהתנגדות, של הפקידות, כי ה״סיביל סרבנט״ האנגלי אינו מתנגד לממשלתו, אבל קיימת גם שם אינרציה.

. אולם רצון העם, רצון המוני פועלים יגבר בנקל על האינרציה של הפקידוּת. כי העם האנגלי, המוני הפועלים, חיים את הדברים האלה; אין זה רק רצונם של יוּ דולטון, אנווראן ביוואֶן, תום ויליאמס, עמנואל שינואֶל ואחרים; זה הרצון של ההמונים המעונינים בשינויים ותיקונים, ואלה יתגברו על הפקידות שיש לה הרגלים שצמחו מתוך שירות לכנופיה קטנה של בעלי־הון גדולים. המוני פועלים אלה יודעים להטיל רצונם על הממשלה שנבחרה על ידיהם והם סומכים על כך שהשליחים יעשו את רצונם. אולם ביחס לאימפריה, יחסי החוץ שלה, מעט מאוד בין האנגלים, ועוד פחות בקרב פועלים אנגלים, יודעים אותם, מתענינים בהם, חיים אותם. על פי טבע הדברים, השלטון באימפריה הוא דיקטטורה ביורוקרטית (מחוץ לדומיניונים, כמובן, שהם חפשיים, כמו אנגליה, ושם יש שלטון לעם עצמו). באימפריה כל השלטון למעשה נמצא בידי ביורוקרטיה דיקטטורית. היא איננה כפופה לא לרצון של העם שבתוכו היא שלטת, ולא לרצון העם האנגלי שאיננו יודע את הענינים ומעט מאוד מתעניין בהם. ביחסי חוץ ובהנהלת האימפריה גדול הכוח של הפקידוּת (והפקידות כוללת אמבסדורים ונציבים עליונים ומיניסטרי־רזידנטים במזרח התיכון), בידם כל הקשרים, בידם כל השלטון, בידם כל המסורת, בידם כל האינפורמציה. וכשנכנס מנהל פועלי ההובלה באנגליה למשרד החוץ, הוא שבוי בידי ציריו, פקידיו ומומחיו. ואין

זה מקרה שבאֶוין, שהרצה כבר פעמיים בבית־הנבחרים על הפוליטיקה החיצונית (לא על ארץ־ישראל), נערכה לו בפעם הראשונה קבלת פנים ידידותית מצד צירי הפועלים, אבל בסוף דבריו היתה דממת מצדם, ומחיאות כפיים היו רק מצד ימין; ובפעם השניה נפגש בדממת קרח על ספסלי 400 הפועלים בפרלמנט, ורק ה״טורים״ מחאוּ כפיים.

אם כי יש השתתפות באסון שקרה ליהודים במלחמה הזאת וסימפטיה למפעלנו בארץ, במידה שמכירים אותו, הרי יודעים מעט מאוד על שני הדברים גם יחד. האנגלים טרודים בעניניהם ואין להם צורך ונטיה להתפנות לעניני חוץ. כאן הוא אחד המקורות הראשיים לסתירה בין מדיניות פועלית בשאלות פנימיות ומדיניות ריאקציונית בשאלות חיצוניות. איני יודע אם סתירה כזאת תיתכן לזמן רב. אנחנו חיים בעולם שהענינים משולבים מאוד, והם הולכים ומשתלבים יותר ויותר. כל מדינה ומדינה הולכת ונעשית תלויה יותר ויותר בחברתה, וסוף סוף יתקלו בסתירה הזאת ויראו שלא כל כך פשוט ליצור רמת־חיים גבוהה ומשטר פועלי באנגליה בשעה שבמצרים ובעיראק ובארצות אחרות יהיה משטר של עבדוּת, עוני ודיכוי; ולא פשוט כל־כך שפועלי האריג באנגליה עובדים שש או שבע שעות ובשכר עבודה גבוה, בזמן שהפועלים בארצות אחרות עובדים באותו מקצוע 10 שעות ביום ומקבלים 5 או 7 גרוש ליום.

לוח זמננו אוסר עלינו לשבת בחיבוק ידים    🔗

אולם התגלותה של סתירה זו לא תבוא מניה־וביה; בינתיים פועלי אנגליה טרודים בעניניהם. אפשר והסתירה לא תתגלה, וממשלת הפועלים תיכשל, ואולי תתגלה ויתקנו אותה, אבל זה ידרוש אולי הרבה מאוד זמן, יתכן גם שיתוקנו הדברים בכל עניני החוקה — ואולם ביחס לארץ־ישראל תעמוד הסתירה בעינה. ולוח הזמן של אנגליה ולוח הזמן של העם היהודי אינם עולים בקנה אחד. ארץ משונה ומסורבלת זו עם אימפריה גדולה כל כך, עם עמדות מרובות כל־כך, ועם קשרים רבים, יכולה לחיות הרבה שנים גם בתוך הסתירות הללו, אבל בינתיים אנו נחנק — אם נשתוק ונשלים ונכנע ונחכה.

מזה יש להסיק שתי מסקנות: מסקנה אחת — לא להתיאש לגמרי גם בשטח המדיניות החיצונית לא מהעם האנגלי ולא מהמפנה ההיסטורי הגדול שחל בו. אם המפנה הזה שהחל בפנים יצליח ויתבסס הוא עלול להשפיע גם על המדיניות החיצונית ולהפוך אותה. מסקנה שניה: לא לסמוך על כך שיחזרו בתשובה, כי מי יודע אם יחזרו בתשובה — ואימתי. הסתירה עלולה גם, להכשיל את ממשלת הפועלים, או להכשיל את השלום בעולם. ישנה אפשרות של חזרה בתשובה, אבל נתחייב בנפשנו אם נסמוך על אפשרות זו בלבד. כי האפשרות הזאת שישנה — אינה בידינו אנו. ואני אומר: נתחייב בנפשנו אם נסמוך אך ורק על האפשרות הזאת מבלי שאנחנו נעשה בינתיים כל אשר ביכלתנו ובכוחנו למען הכשיל אותה, ולא נסמוך על ״פּרוצס היסטורי״ ועל הסיכוי שהאנגלים ופועלי אנגליה יתקנו בעצמם את המצב.

נוכח סכנת התערערות    🔗

לא אעמוד כאן על כל המדיניות החיצונית הריאקציונית שבאֶוין ואטלי קיבלו אותה בירושה מאת פקידי משרד החוץ והם ממשיכים אותה, אם כי גם זה מענין אותנו, כי עתידנו אנו ואפשרויות פעולתנו וגידולנו הקרוב תלויים בנסיבות העולמיות: האם אנחנו הולכים לקראת יציבות ושלום בעולם או אנחנו הולכים לקראת קטסטרופה עולמית חדשה? אמנם, אין אנחנו מהוים גורם עולמי, וראוי לנו להיות צנועים ולראות תחילה את פינת חיינו אנו. המסקנה שיש להסיק ממה שקרה, בימי ממשלת פועלים זו, שאין להתעלם מהחיוב שבממשלת פועלים למרות המעל ומרמה שבהצהרת באֶוין, אבל מצד שני — שום חיוב שבממשלת פועלים לא יוכל להעלים מאתנו ולטשטש במשהו אותם מעל ומרמה שבהצהרת באוין. עלינו לראות שמדיניות זו מעמידה בסכנה את שארית ישראל, את התנועה הציונית, את הישוב בארץ. אני מניח שזה ברור לכולנו, אבל עלי להוסיף: יש חשש שנתברך בלבנו לשוא כי יש לנו לכל הפחות נכס אחד שהקימונו — הישוב היהודי — והוא בטוח ואין סכנה צפויה לו על ידי המדיניות העוינת של באֶוין. אין אַשליה כוזבת מזו. ברגע שסיכויי הציונות — העליה, ההתישבות, המדינה העברית, — נכרתים, ישוב זה לא יהיה קיים, לא בכמותו ולא באיכותו. בלי עליה תהיה יציאה מהארץ הזאת. בלי עליה וסיכויים ציוניים מדיניים אָפיו של ישוב זה ישתנה ויתנוון. ישוב זה שונה מכל הישובים היהודים בעולם; זהו ישוב עצמאי בכלכלתו, בתרבותו, ומה שחשוב יותר — בלבו. כי הכל מתחיל בלב. עצמאות מדינית, עצמאות כלכלית, עצמאות תרבותית שרשן בעצמאות שבלב — כשאנשים מרגישים את עצמם עצמאיים, אחראים על עצמם, מאמינים בכוחם וסומכים על יכולתם. זה הדבר המפלה את הישוב שלנו מכל הישובים היהודים שבעולם והוא שנתן לנו את כל מה שיש לנו בארץ, בכפר ובעיר. הרגשת היעוד ההיסטורי של ישובנו, כחלוץ, שליח, מתחיל, גדל ללא הפסק, קולט, והוא מסד של בנין שטרם נגמר — כל זה בסכנה. כי ברגע שנוטלים את ההרגשה הזאת, מערערים את העיקר — את מרכז הנפש של הישוב, ואז בהכרח הוא יתחיל להתנוון, יאבּד את עצמאותו שבלב ויעָשה תלוי־מסתגל ומשתעבד כמו כל הישובים היהודיים שבעולם.

ולכן אין גם מקום לנחמה פורתא, שאולי מכל השריפה הגדולה הזאת נציל את הישוב הקטן הזה. לא נציל אותו — אם לא נציל את הציונות ואת העם. בלי הציונות לא יעמוד הישוב, כשם שבלי הישוב לא תעמוד הציונות עכשיו.

היחידות הצבאיות והמאבק של הישוב הבקיעו מחשכים    🔗

והנה כנגד שני הדברים האיומים שקרו לנו אחרי נצחון הדימוקרטיה והסוציאליזם בעולם — הפרעות ביהודים והצהרת באֶוין — יש דבר שלישי המאיר ומעודד — המאבק של הישוב. לי אולי קל יותר לדבר על זה מאשר לכל חבר אחר, כי לא הייתי בארץ בזמן האחרון ולא הייתי שותף למאבק. ראיתי אותו רק מבחוץ, מרחוק. וכאיש שביקר בארצות אירופה בזמן האחרון אני יכול להגיד לכם: שני דברים הבקיעו את המחשכים האיומים שאפפו את היהדות בשנות אימה אלו — הופעת היחידות הצבאיות שלנו באירופה ומאבק הישוב. אינני רוצה לקפח את שכר החברים ביחידות האלה והייתי רוצה שתשמעו מפיהם הם את הדבר הזה. שליחותם עוד לא נסתיימה, ואין עוד לסכם את מפעלם האדיר. אבל אומר זאת בלבד: זהו פרק של תפארת וגאון בהיסטוריה העברית והנחמה הראשונה בתוך תהומות חיסורים אשר באו עלינו.

והדבר השני: מאבק הישוב, המאבק הקצר העומד עדיין בהתחלתו. הוא עבר כבשורת עידוד ונחמה ליהדות העלובה, המדוכאת והמעונה, גם זו שבמחנות הריכוז בגרמניה וגם זו שבארצות החפשיות כביכול. וכיון שהייתי רחוק ולא היה לי חלק ונחלה בזכות הגדולה של ראשית המאבק, אינני יודע פרטים ואינני יכול להיכנס בדיון עליהם. אולם יודע אני שלב היהודים שראיתי בימים אלה — וראיתי את היהודים באנגליה, בצרפת ובגרמניה, על יד דכאו וּבּאֶלזן — פחד ורחב וקומתם נזדקפה. והדים כאלה הגיעו אלי גם מיהדות אמריקה. ואני יכול להגיד לחברים ולישוב שאינם בודדים במאבק הזה. חששתי למצוא את שרידי באֶלזן ודאכאו מחובלים במובן גופני ובמובן נפשי, מיוּאשים, מרי נפש, שברי־כלים. לשמחתי העמוקה מצאתי שם ההיפך. בשרידי מחנות ההסגר בגרמניה מצאתי עקבות החיוניות המופלאה של העם היהודי וכוחו המוסרי הגדול. שם יש מחנות לא רק של סובלים וקרבנות אלא גם של לוחמים. הם אתכם במבחנים שאתם עמדתם, וגם הם יוכלו לעמוד ולהשתתף, גם אם יחמירו המבחנים כהנה וכהנה. ולא רק שם, בגיא ההריגה, גם ביהדות החפשית, ואף היהודים שלא היו ציונים, שמחו לבשורת המאבק והבינו אותה, כי היא דיברה אליהם בשפת אנשים זקופי־קומה, נאזרי הכרת צדק, שאינם נכנעים גם מפני דיכוי והטלת אימים של כוחות כבירים עולמיים, — ושפה זו היא מובנת.

לא רק ציונות חלוצית אלא גם ציונות לוחמת    🔗

חלה תמורה גדולה בתנועה הציונית, זו שנוסדה והחלה בתור תנועה קונגרסיסטית, תנועה של אורגניזציה, שקל ומניה. איני מדבר באירוניה כלפי העבר. ילד הייתי אז, אבל אני יודע באיזה רטט של קדושה הביא אבי הביתה את המניה הראשונה של ״יעוויש קולוניאל טרוסט״, שאיש לא יכול היה לבטא את שמו האנגלי המוזר. בבחירות לקונגרס ציוני היתה תקומה לאומית, אם כי לא ידעו בבירור מה זה ״קונגרס״. כמה גדולה היתה אז הזכות להיות ציר בקונגרס. בציונות הקונגרסיסטית היה שלב ראשון לגידול העם היהודי ככוח ממלכתי עצמאי. אבל באה תמורה, ועם העליה השניה באה ציונות אחרת — חלוצית, של רצון וכוח להגשמה. ומאז, במידה שהציונות לא הפכה מליצה ריקה, שפת אנשים מלומדת, והיא נעשתה כוח מהפכני ויוצר בעם היהודי ובהיסטוריה היהודית, בא לה הדבר מהתמורה החלוצית שחלה בציונות.

זאת לא היתה התמורה האחרונה. תנועה מתגשמת נתקלת מזמן לזמן בקשיים חדשים, בהסתבכויות חדשות, והיא נבחנת אם יש לה כוח פנימי להתגבר עליהם ולדלות מנבכי מעמקיה כוחות נוספים המסוגלים לעמוד בפני המכשולים האלה. הציונות נתקלה עכשיו בקשיים אשר לא שערנום, אשר לא עלו על הדעת קודם. וטוב שהראשונים ראו את הדבר בפשטותם — שיבת יהודים לארצם. אילו ראו מראש כל הסבכים, הקשיים והמכשולים הכרוכים בשיבה זו, מי יודע אם היו מעיזים ואם היה בהם הכוח לעשות את הקפיצה הנחשונית.

אבל נתקלנו עכשיו בקשיים מחרידים, הבאים לנו לא מעמו הנאצי של היטלר אלא מעמו של בלפוּר, ולא ממעמדות ומפלגות ריאקציוניים, אלא מפועלים וממשלת פועלים. ואַל תחשבו שמשום כך המכשול קטן יותר. לא! הוא גדול יותר, חמוּר ורציני יותר. קל היה לנו להאשים מיניסטר טורי, אילו הוא היה שופך דם ילדים בתל־אביב ומפיל חללים בשרון. קל היה אז לעורר את המצפון של מפלגת הפועלים באנגליה. לא קל יהיה עכשיו לעורר אותו נגד מנהיג הפועלים, נגד ממשלת הפועלים. המכה הזאת היא קשה יותר מפני שהיא באה מממשלת פועלים, ועל כן ההיאבקות היא קשה יותר. גורל הציונות תלוי עכשיו בכך אם היא תמצא בתוכה כוחות נוספים לעמוד במבחן הזה. וציונות חלוצית, ציונות בונה ויוצרת, כפי שידענו אותה עד עכשיו, היא לבדה לא תספיק. עכשיו נחוצה גם ציונות נאבקת. והדבר הגדול שקרה בזמן האחרון הוא, שהישוב נתן את האות ונתגלה שיש גם כוחות להיאבק. ואם כי אין לנו יסוד פוליטי־רציונלי או מוסרי אי־רציונלי — גם אלה הם כוחות הפועמים בתוכנו ובהיסטוריה — להתיאש מהמצפון האנושי, אשר הכזיב מרה בשנים אלה גם באנגליה וגם בארצות אחרות, הרי אנחנו נהיה אחראים, ולא באֶוין, אנחנו ולא פורעי טריפולי, אם נסמוך רק על המצפון הזר ולא על המאבק שלנו, ולא נדע לגלות ולגייס כוחות בארץ ובגולה להכשיל את המדיניות הזאת, לעשותה לאַל.

והדבר החשוב ביותר שראיתי בגולה ב־8—9 חדשי היעדרי מהארץ, שגם בגולה, גם באירופה וגם באמריקה, ישנם כוחות חלוציים וכוחות מתאבקים, ואם הישוב יעמוד בשער — הם יעמדו לימינו.

המאבק יהיה חמוּר, חמוּר יותר מכל מאבק שהיה לנו עד עכשיו; אנו עומדים בפני טובי הכוחות של העם האנגלי; והמאבק חל בזמן האכזרי ביותר בהיסטוריה האנושית, בכל אופן בהיסטוריה שלאחר המהפכה הצרפתית; העולם כולו עקוב מדם, קשיח לב, חסר־רחמים, האזנים ערלות, הלבבות אטומים. לא נפיל את חומת ההתנכרות, המעל והמרמה בתקיעת שופר, או בהסתערות אחת. אנחנו עומדים בפני מאבק קשה, חמוּר ולא קצר.

ליכוד הישוב ותנועת הפועלים    🔗

ועלינו לבדוק מחדש את כלינו. אנחנו צריכים לעשות מאמץ גדול לליכוד הישוב לשם המאבק. כל החשבונות יש להסיח עכשיו מהדעת. יש לבחון את הדברים רק מתוך צרכי המאבק: מה שמחזק, מועיל למאבק — לעשות! מה שמרפּה, מחליש — למנוע! עבר הזמן של דוקטרינריות קרתנית, של בוסר רדיקליסטי שפסק הלכותיו הפסוקות. הם נפסלו בכל העולם! בצרפת יש קואליציה של ״המזרחי״ משלהם והקומוניסטים וגנרל קתולי נוהג בהם. שומה עלינו לפעול לא מתוך הרגלי דיבור ושיגרות מחשבה ויחס, אלא מתוך בחינה חדשה, בחינת המאבק הציוני־החלוצי, וקודם כל — מאמץ לליכוד הישוב ומאמץ לאיחוד ציוני־סוציאליסטי.

אנחנו המוכים והפצועים גם בפנים, בתור תנועתנו אנו, עלינו לתבוע מחדש איחוד ציוני־סוציאליסטי, ללכד את מחנה הפועלים, את החלוץ של החלוץ — כי הישוב כולו הוא חלוץ העם, וגם לחלוץ הזה יש צורך בחלוץ משלו. עלינו לעשות נסיון מחוּדש לאיחוּד ציוני־סוציאליסטי עם בל המפלגות, ועם כל הפועלים שירצו בכך.

עלינו להגביר את שליחותנו לגולה. קרה לנו וליהדות אירופה נס גדול — יצאה שליחות מארץ־ישראל עוד לפני שיצאה השליחות של ארץ־ישראל הלוחמת במדי צבא. והיה כדאי להוציא אנטולוגיה של הויכוחים שרוצים להשכיח אותם ולשכוח אותם. אני זוכר: עמדנו בודדים בתנועת הפועלים וגם כמעט בכל הישוב בקריאה שלנו לצאת יציאה צבאית לחוץ־לארץ. נגדנו עמד הסוּפר־פטריוטיזם הארץ־ישראלי. כמעט שהסירו מאתנו את עטרת הציונות והדאגה לארץ־ישראל, לישוב הקיים ולהגנתו. כרגע הם מתביישים להעלות את זכר הויכוח הזה. כי נתברר לכול שהיתה זו שליחות שעוד לא היתה כמותה — ומלאכתה עוד לא נסתיימה. אבל היא עלולה להסתיים, לאו דוקא לפי רצוננו אנו. הגולה זקוקה לנו ואנחנו זקוקים לה, לא רק אנו יכולים לעזור לגולה, אלא הגולה יכולה לעזור לנו. ולא רק אנו יכולים וחייבים להציל את הגולה, אלא הגולה יכולה וצריכה להציל אותנו, כי הגולה והישוב שניהם בסכנה. ושליחות לגולה היא צורך שלנו ושל הגולה כאחת. אבל רק שליחות אחת תסכון — שליחות של אחדות! כל שליחות אחרת תפשע ותחבל. כי צורפו היהודים האלה בגולה ביסודי כליון והשמדה יחד ואינם רוצים את הפירודים והפילוגים המשחיתים ואת ויכוחי הסרק שלנו! וחטא שלא היה כמותו יהיה הדבר אם נביא לבאֶלזן את האיולת והקלון של פירודנו ופילוגנו!

*

אלה הם שלושת התנאים העיקריים בשביל המאבק, כי נאבק לא רק פה בארץ אלא גם בבאֶרגן־באֶלזן, גם בלנדסברג, בזלצבורג, בצרפת ובפולין, באמריקה, בטריפולי ובמצרים. אחד גורלנו ואחד המאבק ואחת היא הדרך, הדרך שסללנו פה. מה שעשינו פה להכשיר עצמנו לעמידה בשער — יש לעשות בכל ישוב יהודי בעולם. את כולם יש לחנך ולאמן ולהכשיר לעמידה בקומה זקופה ולהתגונן ולא לתת להיפרע ולהישחט כצאן.

מוטל עלינו בדק הכלים שלנו: טיהורה וחיזוקה של תנועתנו בארץ; ליכוד הישוב וביצור עמדותיו; שליחוּת של אחדות חלוצית, ציונית, לוחמת, לגולה, למען המאבק החמוּר, אולי הארוך, אבל רב־הסיכויים. גם אנחנו הננו משהו, גם רצוננו הנהו משהו, אפילו כוחנו המעט הוא משהו. נעמוד על נפשנו — ויתכן שלא נישאר תמיד בורדים לנפשנו. אבל אַל נחכה לעוזרים ושותפים — ניצור קודם כל שותפות יהודית מלאה ונעזור לעצמנו. ובאלה אסיים: אַל שאננות ואַל יאוש!