במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, חיפה, 1 באפריל 1946

חברים, רצוני להעיר הערות אחדות לשני הענינים, שלשמם נקראה המועצה: לעניני הקונגרס ולעניני ועידת המפלגה. אתחיל מהקונגרס הציוני.

 

מפנה או מלכודת?    🔗

היום מתקיימת בלוזנו הישיבה הראשונה של ועדת החקירה האנגלית־אמריקאית לשם דיונים פנימיים והסקת מסקנות. יתכן שבעוד שבועות אחדים — שבועים או שלושה שבועות — נקבל תשובה על השאלה ששאלנו את עצמנו מאז נתמנתה ועדה זו: מה היתה הועדה הזאת, מפנה או מלכודת? האם היא נוצרה למען הקל על מפלגת העבודה הבריטית, שקיבלה לידיה את השלטון באנגליה, לסטות מן המדיניות של צ׳מברלין ומלקולם מקדונלד, מדיניות ״הספר הלבן״, ולחזור למדיניות המסורתית של מפלגת העבודה הבריטית, המדיניות הציונית — או ועדה זו לא נוצרה אלא לשמש מלכודת בשביל מפלגת העבודה הבריטית עצמה, בשביל דעת הקהל באנגליה, בשביל דעת הקהל באמריקה, אשר תמכה בתביעות הציוניות, למען ערער את התמיכה הזאת, למען פלג את מחנה התומכים ולמען המשיך במדיניות הקודמת של משרד החוץ ומשרד המושבות.

עצם מהלך החקירה — והוא עכשיו נחלת הציבור — איננו נותן מקום לאופטימיות מופרזת. ביחוד לאחר שמצרפים לכך את הפעולה הגלויה והחשאית של שלטונות ״הספר הלבן״ בארץ, את הלך הרוח אשר בו הקיפו את חברי הועדה, לאו דוקא בישיבות הגלויות ובעדויות הפורמליות, אלא בפגישות בלתי־רשמיות, במסיבות פרטיות, כלאחר יד. את הלך־הרוח הזה אפשר לסכם בשלושה סעיפים: המשכת ״הספר הלבן״, פירוק הסוכנות היהודית, ביטול הלשונות העברית והערבית כלשונות רשמיות, ולהשאיר את השפה האנגלית כשפה רשמית יחידה.

בעוד שבועות אחדים נדע, אם שיתוף אמריקה בועדה זו — מעשה חדש לגמרי בשדה המדיניות הבריטית ובמיוחד בשדה המדיניות הארצ­ישראלית — כוונתו היתה להקל על הממשלה לחזור למדיניות ציונית, או לערער את התמיכה הציונית שניתנה לנו באמריקה. אין שום טעם לנחש ניחושים בינתיים. יש גם להניח, שמה שתאמר הועדה או מה שיאמרו שני חלקי הועדה, לא תהיה זו המלה האחרונה במאבק הכפול ומכופל הזה — מצד אחד בינינו ובין ממשלת המנדט, מצד שני — בין ממשלת הפועלים ובין מפלגת הפועלים, מצד שלישי — בין אנגליה ובין אמריקה.

 

בעולם מסוכסך    🔗

אין שום צורך לנתח עכשיו אם טוב או לא טוב היה הדבר שהופענו לפני הועדה בין ההופעה שהיתה באמריקה ובין זו שהיתה באנגליה וכן זו שבארצות אירופה, שהיתה אולי החשובה ביותר — כי היא היתה לא הופעת דברים, אלא הופעת שיא הטרגדיה האנושית והיהודית — ולבסוף ההופעה בארץ. במידה שאפשר לעשות בדברים — נעשה. אבל אנו חיים באחת התקופות האכזריות ביותר בהיסטוריה העולמית. והיא כה אכזרית אולי לא מפני שהאנשים עכשיו רעים יותר מאשר היו באיזה זמן אחר, אלא מפני הסבכים והניגודים הקשים הקיימים באנושות, ומפני הסתירות הגדולות שבהן נסתבך העולם. ובתקופה נוראה כזאת דברים בלבד ולו גם הנכוחים ביותר, הצודקים ביותר והמשכנעים ביותר, אינם עושים את שליחותם. ובין שועדה זו תשמש מפנה, ובין שועדה זו תפקידה לשמש מלכודת, הרי בעתיד (ואני מדבר לא על העתיד הרחוק, — ההכרעות הגדולת גם בענינים הגדולים וגם בענינים שלנו יפלו לא בעתיד הרחוק. אנו חיים בתקופת הכרעות, והכרעות קרובות) יש רק דבר אחד שבו אנו נעמוד: בהיותנו גורם עצמאי, גם כלכלי ומדיני, גם יוצר ולוחם.

 

גורם עצמאי לעמידה בשער ולביצוע דברנו    🔗

אמנם נשתנו הרבה דברים בעולמנו לרעתנו. השינוי הגדול ביותר הוא זה שקרה ליהדות באירופה. נשתנו גם דברים אחרים לרעתנו: כל מה שנעשה מסביב לארצנו. אבל נשתנה גם משהו לטובתנו, משהו חשוב מאוד, ואולי גם מכריע. אנו איננו יותר בארץ זו תובע בלבד. אנו כאן גורם, אם כי בשטח עולמי הננו כמעט גורם אפסי. ואני אומר זאת בלי להתעלם מהיכולת העצומה של שאר הגורמים, גם של הגורם הערבי וודאי של הגורם הבריטי וגורמים אחרים, שברגע זה אינם כל כך קרובים לארץ ולא כל כך משפיעים. ואעפי״כ אני אומר: אנו גורם לא מן האחרונים בדרגה, לא האחרון בכוח ולא האחרון ביכולת בארץ זאת ובחבל זה של העולם. וכל כמה שהכרה זו תחדור יותר עמוק ללבנו וללב האחרים, וכל כמה שהתנהגותנו אנו תהיה יותר ויותר מותנה ומודרכת מהכרה זו שאנו גורם עצמאי לא מבוטל, גם כלכלי, גם מדיני, גם יוצר וגם לוחם — בה במידה יעלה ערכו של הגורם הזה, ובה במידה הכרעתו תהיה קובעת יותר, אם כי אולי לא קובעת יחירה. וכל זה, אם יפלו דברי הועדה ואחריהם דברי הממשלה, כפי שהיתה רוצה האדמיניסטרציה בארץ והפקידות במזרח התיכון. והרצוי להם אינו דוקא ״הספר הלבן״: גם ״הספר הלבן״ אינו מספיק להם, כי בו יש בכל זאת התחייבויות, משהו לנו ומשהו לערבים.

בין שיפלו הדברים בכיוון זה, שרוצה בו חלק של הממשלה, ובין שיפלו הדברים כפי שרצתה זה 28 שנים מפלגת העבודה, כפי שטובים בתוכה רוצים זאת גם עכשיו, וכפי שרוצה זאת דעת הקהל האנושית בעולם — לתת לארץ פתרון ציוני — בשני המקרים גם יחד, עלינו להביא את היותנו גורם עצמאי לידי מיצוי כל אפשרותו ויכולתו. במקרה הראשון — רק אז נוכל לעמוד בשער; במקרה השני — רק אז נוכל לבצע. כי המדינה היהודית לא תקום בדבר הממשלה האנגלית, ואף לא בדבר הממשלות האנגלית והאמריקאית יחד. רק אנחנו נוכל להקימה. ואינני יודע איזה תפקיד קשה יותר יפול עלינו, אם בשעה שתיפול הכרעה שלילית ונצטרך לעמוד בשער ולהתגונן, או אם תיפול הכרעה חיובית ואנו נצטרך למלא ההכרעה החיובית המילולית הזאת תוכן חי — להפוך את הנוסחה לעובדה. ולא רק בענין המדינה, אפילו הדבר הקטן כמו העלאת 100.000 היהודים הראשונים, ידרוש מאתנו מאמץ כביר. לא רק המוסדות, אלא כל אחד מאתנו יצטרך לעשות מאמץ כביר, כדי לשכן אותם ולהשריש אותם בעבודה, בחקלאות, בחרושת, בתרבות שלנו, בחברה שלנו, להבריא אותם ולרפא אותם מאותם השברים האיומים, שמי שלא נפגש פנים אל פנים עם השרידים האלה איננו יכול להעלותם על לבו, ולהכשיר אותם לשותפות־הבניה של המולדת והמדינה.

בשני המקרים האלה עלינו לגייס מעכשיו את מלוא יכולתנו כגורם עצמאי — אם למלחמה ואם לבנין, וזה יהיה הענין הראשון אשר יעמוד לבירור, לקביעה ולהכרעה בקונגרס הזה.

 

בפני הכרעות מדיניות גדולות    🔗

״הספר הלבן״ נתפרסם לפני הקונגרס האחרון, ערב המלחמה, אבל צל המלחמה המתקרבת האפיל אז על הסכנה של ״הספר הלבן״. כי ידענו, שמלחמה זו לכשתפרוץ עלולה לקבוע את הכל, ובפני חשיבותה, רצינותה וסכנותיה, כל השאר יפוג אחור ויאבד ערכו. הפעם אנו עומדים בגמר המלחמה, ולאחר כל האסונות, שבאו עלינו בעקבות המלחמה. והפעם — אם תפול הכרעה שלילית, נעמוד בפני השאלה המרה איך לארגן את התנגדותנו למדיניות המתנקשת, ולא רק של הישוב הארצישראלי בלבד, אלא של העם היהודי כולו. ומאידך גיסא אם תיפול הכרעה חיובית, במלואה או בחלקה, יעמוד הקונגרס בפעם הראשונה בתולדות הציונות בפני תפקידי בנין ויצירה בממדים כאלה, אשר לא הורגלנו ולא הוכשרנו להם. בכל מקריח — קונגרס זה יעמוד בפני הכרעות מדיניות גדולות.

אולם לפנינו לא רק שאלה מדינית חיצונית בעלת משקל. אנחנו עומדים בפני שאלה פנימית שלא היתה דוגמתה. היו תמיד היאבקויות והתנגשויות פנימיות ביהדות ובציונות בין תפיסות שונות של הציונות בתוך חלקי תנועה שונים, וביחוד בין התפיסה החלוצית של פועלי ארץ־ישראל ובין התפיסות הקלות של אחרים, אשר מתוך נוסחה ממלכתית מילולית או מתוך שיגרה כלכלית מסחרית, חשבו לבצע בקלות ובפשטות את המעשה הנועז והקשה הזה.

הענין הפנימי החשוב אשר יעמוד הפעם לפנינו אין לו דוגמא,בתולדות הציונות. אין כוונתי לניגודי המפלגות. שנת 1933 היתה מבחינת הניגודים הפנימיים אולי שנת השיא. זו היתה תקופה שבכל העולם הרימה הריאקציה ראש, ולא רק בגרמניה עם עלות היטלר לשלטון, אלא גם בארצות החפשיות, כמו אנגליה וארצות אחרות. גם הריאקציה הציונית הגיעה אז לשיאה, ועמדה להשתלט על התנועה הציונית. תנועת הפועלים עשתה אז מאמץ עליון ולא זו בלבד שהדפה את הסכנה הגדולה, אלא גם הגיעה לאחריות של הדרכה בתנועה הציונית, ושמרה עליה ער היום הזה.

 

נוכח אסון השמדת היהודים    🔗

הדבר שאנו עומדים לפניו עכשיו הוא שונה לגמרי. הוכינו על ידי הגורל מכה קשה ואנושה, אשר שום כשלון פנימי או חיצוני, גם לא ״ספר לבן״ ישוה לה במשהו. חורבן יהדות אירופה זו היא המכה האיומה ביותר אשר הוכתה הציונות. נשמט מהציונות הבסיס אשר עליה עמדה. נעקרה אותה הרזרבה האנושית, אותם המיליונים אשר בשבילם ההגשמה הציונית היתה שאלת חייהם. זו היא מכה אשר אין לה תקנה. עמנו נשבר ותנועתנו נשברה שבר שאין לו תקנה, בהילקח ממנה המקור האנושי אשר ממנו ינקה את כל כוחה.

אין בידי כוח אנושי להחיות את ששת המיליונים. אבל גם לשארית צפויה סכנה. הסכנה היא לא רק לכוחה אלא לעצם מהותה של התנועה הציונית, שהיתה מאז היותה ועד היום תנועת שחרור עצמי. יש שני קונטרסים קלסיים בתולדות הספרות הציונית, של פינסקר והרצל, שהם מיצו יותר מכל הספרות הציונית הגדולה את תורתה של הציונות, וכל אחד מהקונטרסים האלה נקרא בשם אשר הוא ממצה אחד מתכניה העמוקים ביותר של התנועה, הראשון — ״אבטואֶמנציפציה״, השני — ״מדיבת היהודים״. ואין זה מקרה ש״אבטואֶמנציפציה״ קדמה ל״מדינת היהודים״, כי הרעיון של המדינה היהודית לא יכול היה להיווצר ללא מחשבה, כשרון ורצון לשחרור עצמי. ואם מהותה הפנימית של הציונות היא תנועה לשחרור עצמי — הרי מהות זו עומדת עתה בסכנה. כי כרגע הכוח העברי שעליו נשענת הציונות מחוץ לארץ־ישראל הוא הקיבוץ היהודי באמריקה. אמנם יש עוד שרידים באירופה ורסיסי יהדות בארצות אחרות — בדומיניונים הבריטיים, בארצות אמריקה הלטינית ובכמה מארצות אסיה — אבל אלה הם פירורים, שאינם מהוים גורם פוליטי בעל משקל רב. והנה הקיבוץ הגדול ביותר, של יהודי אמריקה, המונה כחמישה מיליונים, או למעלה מזה, עדיין סבור — בכל אופן זו היא אמונתו הגלויה — שהציונות, שהמדינה היהודית אינה נחוצה לו לעצמו, אלא היא דרושה ליהודים אחרים, וציוניותם של יהודי אמריקה אינה אלא ציונות של עזרה לאחרים. אמנם, אַל נזלזל בשום גילוי ציוני בשום מקום, אפילו בצורה החלשה ביותר; עם הנמצא במצב כזה שנמצא בו העם היהודי אינו צריך לזלזל בשום גילוי של הכרה עצמית וכבוד עצמי ודאגה עצמית ורצון לעזור באיזו מידה שהיא. אבל כל זמן שבצד הציונות האמריקנית, אשר תוכנה היה בעיקר עזרה ליהודים בארצות אחרות, היו יהודים אלה עצמם, שלשמם הופעלו, כוח המוני של מיליונים, ומצאה ידם על אף היותם מדוכאים ומנושלים — היתה ברכה רבה גם בציונות הזאת, שהיתה מכוונת לאחרים. כרגע הציונות האמריקנית אינה אחד החלקים של העם היהודי והתנועה הציונית, אלא היא הכוח הראשי אחרי ארץ־ישראל, ומבחינת הכמות, היכולת הכלכלית והמשקל הפוליטי, הכוח הראשון — והרי אורבת הסכנה שעצם התנועה הציונית, משענתה העיקרית, כפי שהיא עכשיו, תיהפך מתנועת שחרור עצמי לתנועת עזרה ופילנטרופיה, ועל־ידי־כך הציונות תאבד אותו תוכן מוסרי גדול, שממנו שאבנו ביצירתנו יש מאין בארץ זו.

ויצרנו יש מאין — לא רק הכפרים והערים, השדות, בתי־החרושת ובתי־ספר, אלא גם אדם יהודי חדש, ציבור יהודי חדש, חברה יהודית חדשה, כאשר לא היתה זה מאות ואלפים בשנים בהיסטוריה היהודית, ואינה בכל העולם כולו. זה צמח מאותו כוח שפעם בלב מיליוני היהודים באירופה, ומהרצון לשחרור עצמי. כולנו בארץ הננו ילידי אותו רצון שהיה נחלת המונים של יהדות אירופה.

הכוח הזה נחרב, והקיבוץ היהודי באמריקה שחשיבותו עולה אפילו על ערכו היחסי, בגלל המקום המיוחד שאמריקה תופסת בעולם, עתיד וחייב עכשיו למלא תפקיד גדול מאוד בתנועה הציונית. אבל יהודי הקיבוץ הזה מפחדים עוד להגיד לעצמם שהציונות נחוצה להם, לגופם. אם כי בלב רבים מקננת כבר המחשבה הזאת, והם רואים את האותות, הרי ליבא לפומא לא גלי, וההנחה המקובלת והרשמית היא שהם עוזרים ליהודים אחרים. אילו היה מצבנו הפוליטי אידיאלי, אילו לא היינו עומדים לפני מערכה קשה, גם אז היה הדבר מעורר חששות כבדים. אנשים שעושים להם חסדים, אנשים התלויים בעזרת אחרים, אינם יכולים ליצור מה שאנו יצרנו בארץ — את האדם היהודי החדש, בן החורין, הגאה, היוצר, הסומך על יכולתו, העומד בקומה זקופה בפני כל העולם. אנשים נעזרים, מקבלי חסדים, אינם יכולים לטפח טיפוס אנושי כזה. וזהו התמצית, העיקר, המשמעות ההיסטורית החשובה של מפעלנו בארץ.

 

ציונות חלוצית היא בלבד תעמוד לנו    🔗

והשאלה הגדולה העומדת לפנינו עכשיו, היא איך לשמור, למרות החורבן של יהודי אירופה, על האופי הזה של הציונות כתנועת שחרור עצמי, או, כפי שאנו הורגלנו לקרוא לזה — כתנועה חלוצית, הסומכת על האדם העובד, היוצר, על יכולתו, על כשרון יצירתו וכשרון מלחמתו. והרי ניזקק למאמץ עליון של כוח יצירתנו, לעמידה מאומצת ומתוחה, שלא היתה כמותה, שרק ציונות חלוצית תוכל לקיים אותה ובשום אופן לא ציונות פילנטרופּית.

זוהי השאלה הפנימית הגדולה העומדת כרגע, אחרי מה שקרה לנו, בפני התנועה הציונית. ואין זה ענין של מפלגה זו או אחרת. נשמת הציונות היא עכשיו בסכנה, מפני התמורה הטראגית שחלה בקיומו של העם היהודי.

פתרון השאלה הטראגית הזאת אינו תלוי רק בנו, בתנועת הפועלים. אין זה סימן הכרה מעמדית רבה ואין זו חכמה מעמדית רבה לראות את עצמנו כאילו אנחנו ואפסנו עוד. אינני גורס את החכמה הזאת ואינני גורס את האמת הזאת, שאינה לא חכמה ולא אמת. יש גם כוחות אחרים בעם היהודי ובישוב היהודי, ובמפעל הגדול כאן בארץ יש חלק לא רק לפועלים. אבל עם ראותי זאת, ועם החובה לכולנו לראות את עצמנו לא כבנים יחידים של הציונות היוצרת, הרי אמת הדבר שאנו הלוּז שבשדרה, ובלעדינו, אותם הכוחות החלוציים שיש למצוא ומוצאים גם במפלגות אחרות וגם במעמדות אחרים, ערכם יהיה מאפע.

היו בודדים, ובודדים בעלי יכולת רבה, בארץ ובגולה לפני שקמה תנועת הפועלים. מפעלם נכשל, מפני שהיו בודדים ולא היה להם משען. אזכיר את אדמונד רוטשילד, שעם היותו מיליונר, ואף כי עבר מ״ט שערי התבוללות, היה יהודי גדול, שהקדיש לא רק את המיליונים שלו, אלא גם את חייו לחזון תקומת היהודים בארץ. והיו גם אחרים. אבל כל המפעל שלו וכל הדור ההוא נכשלו באשר לא היה אותו כוח ציבורי שהקים ציבור הפועלים בארץ במשך 40 השנים האחרונות. אלמלא מצא רוטנברג את הציבור הזה, שמצא בסוף המלחמה הקודמת, היו כל תכניותיו נשארות בגדר של דמיון ולא היו נהפכות למפעל הזה של אור וכוח. הוא הדין בנוגע לאחרים. גורל התנועה הציונית עכשיו, במעבר הטראגי הזה, תלוי בציבור הפועלים, אם הוא ימצא בתוכו את הכוח הגדול, — ועכשיו דרוש כוח גדול יותר מאשר לפני 12 שנה — לשמור על נשמת אפה של הציונות, על היותה תנועה של שחרור, של גאולה עצמית, ולא לתת לה לרדת לדרגה של תנועת עזרה, אפילו עזרה ציונית!

הדבר תלוי באיזו מידה ידע ציבור הפועלים בשעה קשה ומרה זאת להיות השליח הנאמן של העם היהודי, של מלחמתו ושל תקומתו; באיזו מידה הוא יצליח לרכז סביבו את השריד שנשאר באירופה ובאיזו מידה הוא ידע לרכז סביבו את טובי הציונות באמריקה, את אלה שהציונות היא בשבילם משהו יותר מעזרה ליהודים אחרים. והוא הדין בארצות אחרות.

והיות ציבור הפועלים בשעה מרה זאת השליח הנאמן של העם, מחייב אותו לעוז מחשבה ולראיית הרבדים המרכזיים, העומדים בשעה זו על הפרק. אין לנו שעה ללא תפקידים, צרכים ומעשים שונים, אבל הדברים המרכזיים הם הקובעים. ראיית ציבור הפועלים את הענין העומד במרכז חיי האומה והאבקותה, והרתמו בכל נפשו והרתמת כל הכוחות האחרים — בזה הפתרון.

 

שלושה דברים    🔗

וננסה לציין במלים מעטות אותם שלושת הדברים העיקריים שבהם תלוי עכשיו גורל התנועה הציונית, וגורל התנועה הציונית הרי הוא גם גורלנו אנו. שלושה הם הדברים: חלוציות, מאבק, מדינה. הדבר הראשון אינו טעון שום הסברה בתוכנו. כל המפעל הארצישראלי טבוע בחותם החלוציות. טוּל את זה — והפרחת ממנו את נשמתו. אני גם לא אעמוד הפעם על הדבר השני — על המאבק, אם כי דבר זה טעון בירור. כי הוא שנוי במחלוקת, ובעוד שבועים או שלושה שבועות נכנס מועצה מיוחדת מוקדשת לבירור הסעיף הזה. אין לי צורך עכשיו לבסס מחדש את דבר המדינה. אולם בקשר עם המצב הקשה והטראגי שהתנועה עומדת בו ולרגל הצורך החיוני יותר מבכל זמן אחר שיש בליכוד כל הכוחות הפועלים בארץ, אני רואה צורך לעמוד על נקודה זאת במלים אחדות.

בתוך מפלגתנו, שלא זו בלבד שהיא נושאת את השם ״מפלגת פועלי ארץ־ישראל״ אלא כל מהותה, כל ההיסטוריה שלה במשך 40 שנה, כל המבנה שלה עשוי לאַמת את השם הזה, אין מן הצורך להדגיש מה ערכה של אחדות כללית של פועלי ארץ־ישראל, אחדות יום־יום ואחדות במקרים יוצאים מן הכלל, ואינני מן האחרונים בין אלה המאמינים ברעיון אחדות הפועלים הארצישראלים. אולם אני מוכרח להציג בפני המפלגה ובפני פועלי ארץ־ישראל את השאלה הזאת, ואני רוצה לתת לה את התשובה הנראית לי כתשובה היחידה: האם למען השיג אחדות טכנית חולפת לשם בחירות לקונגרס הזה — אחד הקונגרסים המכריעים והטראגיים ביותר בתולדות התנועה — אנו יכולים ורשאים לקפל את דגלנו, את דגל המדינה? אילו היינו מדברים על דגל לעתיד לבוא, לא היתה עומדת, בכל אופן בשבילי, השאלה הזאת. כל זמן שאפשר להשיג אחדות פועלים בשביל ענינים שוטפים, גם כשאי אפשר לאחד אותם בחזון העתיד הרחוק, יש להקים את האיחוד למעשה. כך הקימונו גם את ההסתדרות שאינה בנויה על אידיאולוגיה; אינה דורשת מן הפועל שום ״אני מאמין״ ואינה בודקת כלל את ה״אני מאמין״ שלו. כל זמן שהאיש הוא פועל וחי מעבודתו ומוכן לחיות כפועל יחד עם חבריו ולקבל את משמעת הרוב — ההסתדרות פתוחה לפניו. אנו מאמינים כי מהאיחוד הזה לשם הענינים השוטפים לא יבולע לחזון הפועל ולחזונה של הציונות. למעשה אין הסתדרות ציונית יותר וסוציאליסטית יותר מהסתדרות העובדים, אם כי אין לה לא תואר ציוני ולא תואר סוציאליסטי ואין היא מחייבת את חבריה לשום אידיאולוגיה. ואין לנו להתחרט על כך, אם כי בשעתו היה ויכוח גדול אם כדאי להקים הסתדרות בנויה על יסודות מעשיים בלבד, בלי אחדות אידיאולוגית. אולם כשאנו עומדים בשעה זאת בפני שתי מערכות מכריעות, חיצונית ופנימית, לא נוכל לסלק לחודש ולשנּי חדשי בחירות את כל השאלות המרכזיות המפרידות, לצערנו, בתוך ציבור הפועלים למען הופיע בפני הציבור הכללי בבלוק של בחירות. כשם שלא נוכל לקפּל את דגל החלוציות שלנו ולא נתאחד לשם בחירות עם אלה שאינם מקבלים להלכה ולמעשה את היסוד החלוצי של תפיסתנו ושל התנהגותנו, כך, לדעתי, לא נוכל לקפּל את דגל המאבק. אבל על זה לא אעמוד הפעם, כי על זה תהיה לנו, כאמור, מועצה מיוחדת, בעוד שבועות אחדים. אגיד רק, כי במאבק הזה אולי יהיה תלוי גורל העם היהודי וגורלה של הארץ; וכשם ששום חשבונות ושיקולים של בחירות אינם יכולים להוציא ולעקור מידינו אפילו לחודש אחד את דגל המאבק, כך גם לא נוכל לקפל את דגל המדינה.

 

שום מנדט של זרים לא יבצע דברנו    🔗

יתכן שיתרחש נס, ועוד לפני הקונגרס נוכל לגשת לראשית הגשמתה של המדינה ולא נצטרך להילחם עליה. אך אין סומכים על הנס. אבל יתכן ויתכן שנצטרך לעמוד במערכה קשה, אולי ממושכה ומרה. והנה אני יודע שאפשר לשוב לימים הטובים (אם אלה היו ימים טובים), — ל״סטאטוס־קווֹאנטה״ משנת 1937, של קיום מנדט שחייב את הממשלה בעלת המנדט להקל על עליתנו ולאמץ את ההתישבות היהודית.

ויש מתחכמים האומרים: לא ממשלת מנדט אחת, אלא שתים או שלוש ממשלות מנדט, מנדט אנגלי־אמריקאי־סוביטי. ידועה המימרה שיש בה הרבה חכמה יהודית, ששני גויים הם יותר טובים משלושה וגוי אחד טוב יותר משנים וכך הלאה. דרושה תמימות רבה להאמין שאם ממשלת מנדט אחת אינה רוצה לבצע לטובתנו את המנדט, הרי אם תוסיף לה עוד ממשלה אחת, ובארץ יהיה לא נציב עליון אחד אלא שנים או שלושה נציבים עליונים, נקבל את הסרטיפיקטים יותר מהר ובמספר גדול יותר והשיחה עם כל נציב עליון תהיה קצרה יותר וטובה יותר, והאינטריגות נגדנו יפחתו ויעברו מן העולם.

*

משונה הדבר שחסידי מנדט אלה עושים את החשבון בלי בעל־הבית. מי שסומך על מנדט עושה את בעל־המנדט לבעל־הבית, ומן הראוי היה לדעת תחילה מה רצונו של בעל־הבית; אין הוא מוכרח להזדהות עם רצוננו אנו. אני זוכר שמיד אחרי הצהרת באֶוין היו אצלנו חברים, שיש להם פטנט למהפכנות קלה, שאמרו לנו: הרי תמיד הזהרנו אתכם שלא תסמכו על מפלגת העבודה; אנו צריכים להשליך את יהבנו על ״כוחות המחר״ באנגליה, ולא על ה״בריטיש לייבור פארטי״. כל אחר מבין מה הוא הפסבדונים של ״כוחות המחר״ באנגליה. והנה הופיעו אלה בפני הועדה. שמו של אחד — גאסטר, ושל השני — פיראטין, ושניהם דרשו מהועדה להפסיק מיד את כל העליה היהודית, לאסור מיד רכישת אדמה בידי יהודים ולהקים מיד פלשתינה עצמאית. אינני זוכר את השמות של ״כוחות המחר״ שהופיעו כאן בארץ. גם בארץ יש ״כוחות מחר״. אינני מבין למה המהפכנים שלנו שוכחים זאת, שלא הם כוחות המחר בארץ אלא האחרים, ואלה יש להם ארגון, יש להם עתון, והם הופיעו, והם הציגו את התביעות האלה.

אם יהיה עוד מנדטור, יגדלו הקשיים פי שנים, ויש אומרים שאם יהיו שנים אז הקשיים יהיו 2 כפול 2; ואם מספרם יהיה 3 — הקושי יהיה 3 כפול 3. אני אומר, כי המנדט אינו קיים עוד, בין אם אנו מצטערים על כך או לא. היה זמן שממשלת המנדט היתה לכל הפחות אמיתית ואמרה: אינני רוצה יותר לבצע את המנדט. זה היה בשנת 1937. אמנם בשנת 1939 באה ממשלה אחרת, פחות ישרה, ואמרה: למה לנו להגיד שלא נבצע את המנדט, נגיד שאנו מבצעים אותו ונעשה את ההפך ממה שכתוב בו. בסעיף 6 של המנדט נאמר שיש להקל על העליה היהודית — פירושו האמתי הוא להפסיק את העליה; אותו סעיף שבו נאמר שיש לאמץ, יחד עם הסוכנות היהודית, התישבות יהודית על אדמות ריקות ואדמות שוממות וכו' יכו' מתוך שמירה על האינטרסים של שאר התושבים — פירושו לאסור על היהודים לשכור ולקנות ולרכוש קרקע ב־95% של ארץ־ישראל.

אפשר לעשות דברים גם נגד רצון ממשלה. אנו יודעים, שדברים כאלה קורים בכל העולם וגם אצלנו. לפני שבוע הגיעו לארץ שתי אניות, בלי הקלות מאת ממשלת באֶוין. אבל אי־אפשר להפעיל את הממשלה — נגד רצונה היא. עוד לא ראינו אף מקרה אחד שהממשלה עצמה תכניס יהודי אחד כשהיא אינה רוצה בכך. אם הממשלה אומרת כי היא אינה יכולה או אינה רוצה להיות שליח לציונות — ומנדט פירושו שליחות — אין כוח בעולם שיכריח אותה לכך. ומי שיתחכם להעמיס את השליחות הזאת לא רק על האנגלים כי אם גם על האמריקנים ועל הרוּסים — שליחות זו לא תיעשה. המחשבה כי אנו יכולים להכריח את מישהו לעשות את שליחותנו היא נפסדת ובטלנית מאין כמותה. אין אנו רואים בעולם מדינות המקבלות על עצמן להיות שליחות שלנו. אמריקה תומכת בנו תמיכה מוסרית ואין לזלזל גם בתמיכה של מלים והבטחות — הן טובות יותר מהתנגדות אפילו של מלים. אבל לא ראינו את אמריקה מתפרצת לכך שיתנו לה לעשות את השליחות הציונית. לא ראינו גם את רוסיה הסוביטית מתפרצת לעשות את השליחות הציונית. קרה פעם, בנסיבות יוצאות מן הכלל, בשנת 1917, שבאה מדינה גדולה ואמרה שהיא נכונה למלא שליחות ציונית. במשך כמה שנים מילאה שליחות זו במידה ידועה. לא היה כדבר הזה לפני כך והדבר הזה לא נתקיים לאורך־ימים גם בממשלה הזאת. במצב המסוכסך הקיים בעולם, שכל אומה גדולה, בלי יוצא מן הכלל, אינה מתחשבת עם שום שיקול של צדק ויושר, אלא עם מה שנראה לה רצוי לעניניה היא — הרי זה דמיון בטלני לחשוב שדוקא ביחס אלינו יקרה נס והמעצמות הגדולות לא זו בלבד שיבואו להכיר בצורך זה שליהודים תהיה מולדת ומדינה, אלא יקחו על עצמם את השליחות לעשות זאת. דמיון שוא הוא שמעצמה זרה תעשה את מלאכתנו אנו. נוכל לבצע את דברנו אם נעשה זאת בכוחנו אנו, שיקבל סנקציה בינלאומית או גם ללא סנקציה זאת, אבל בכוחנו אנו בלבד. אנו נלחמים עכשיו על כך שכוחנו זה יקבל סנקציה בינלאומית. זהו דבר המדינה היהודית.

 

לא על ידי שליח אלא אנו בעצמנו    🔗

אנו הגענו למצב שרק בידינו אנו יעשה הדבר ולא בידי אחרים. ואנו רוצים מאחרים שיתנו לנו לעשות את הדבר. לא זו בלבד שיתנו לנו לעלות אלא שהם יתנו לנו את הכוח ואת הסמכות הממלכתית ואת האמצעים הממלכתיים להעלות וליישב יהודים. המאבק על מדינה יהודית הוא עכשיו מאבק על הציונות. זוהי המסקנה היחידה מכל נסיוננו בעולם ומכל הנסיון הציוני; להבא הענין תלוי יבנו, ביכולתנו, ברצוננו, בכוחנו ובסמכותנו. ואנו נלחמים על סמכותנו. אני יכול לתאר לי באופן תיאוריטי עליה יהודית גדולה ברשות יהודים, גם כשהאחרים מפריעים אותה, אם כי זה לא כל כך קל לתאר באופן מעשי, אבל אין אני יכול לתאר לי גם באופן תיאורטי, ובודאי לא באופן מעשי, התישבות יהודית ניכרת בלי סמכות. עליה יהודית לא היתה תלויה בהסכמת הערבים, ולא ימצא אולי אף יהודי אחד בארץ, ואפילו לא מגנס, שיהא מוכן לתלות את זכות העליה היהודית בהסכמת לא־יהודים. — עובדה היא, שבמשך דורות עלו יהודים בלי הסכמה והם עולים כך גם עכשיו. אבל המפעל שלנו אינו מפעל עליה בלבד. אין עליה בלי התישבות. והתישבות מחייבת קרקע. מלבד הקרקעות המעטים שקיבלנו מהממשלה — קודם, מהממשלה התורכית (אדמת מקוה־ישראל), אחר כך מהממשלה הבריטית — כל אדמה שרכשנו נרכשה רק בהסכמת הערבים, ובידי הערבים למנוע הסכמה זו, ואמנם הם מונעים אותה, ובלי סמכות ממלכתית, יש להניח, ימנעו יותר ויותר אותה מאתנו. גם ערבים שמוכנים ומעונינים למכור לנו קרקע — יש שמונעים אותם בטרור ובאמצעים אחרים ממכירה. לא לראות את הקושי הגדול והגדל ברכישת קרקעות הרי זו מדיניות של בת־יענה. בלי סמכות ממלכתית כמעט שאין לתאר מפעל התישבותי גדול. לכן המלחמה על מדינה יהודית היא עכשיו מלחמה על הציונות.

אולם המדינה היהודית לא תוקם בדונינג סטריט, אף לא בבית הלבן בוושינגטון, ואפילו לא במשרדי הסוכנות היהודית. המדינה היהודית תוקם קודם כל בנפש היהודי ובנפש הפועל היהודי. רק שם מתחיל בנינה, ומי שמוותר על נפש זו — מוותר על המדינה היהודית.

ומר הדבר שעדיין צריכים להיאבק בתוכנו על נפש הפועל היהודי, כי יש בתוכנו חברים — חברים טובים ויקרים וחלוצים כחברי השומר הצעיר — שנדבק בהם דיבוק הפחד ממדינה יהודית. רק לפני שבוע ימים, טרם שהועדה עזבה את הארץ, נתפרסם על־ידם ספר בעברית ובאנגלית שכוונתו להוכיח שמדינה יהודית לא תכון. ובאמת היא לא תכון אם היא לא תכון בנפש הפועל היהודי. כי אין כוח בעולם אשר יקים את המדינה היהודית בלי רצון היהודי, ולא יהיה רצון יהודי אם לא יהיה רצון הפועל היהודי.

 

כיצד נופיע לקונגרס    🔗

והנה אומרים לנו: אנחנו עומדים לפני בחירות לקונגרס ועלינו לרכז הרבה קולות, ולכן נסדר רשימה משותפת עם השומר הצעיר, ונופיע יחד, בלי פרצוף בכלל — אנחנו נסתיר בכיסנו את המדינה, והם — את המדינה הדו־לאומית, או נופיע בדו־פרצופיות: אנחנו במדינה יהודית והם — במדינה דו־לאומית. כאחד הבוחרים עלי להגיד שלא אוכל להצביע בעד רשימה כזאת. מסוגל אני להצביע בעד מדינה דו־לאומית, כאשר יוכיחו לי שזוהי דרך ההגשמה הציונית כשם שאני אצביע בעד מדינה יהודית כאשר יוכיחו לי שזו היא הגשמה מהירה של הציונות. בכל מקרה אדע בבהירות מהי הדרך, ומה הנבחר שלי רוצה. אבל לא אצביע בעד רשימה שאין לה דרך או שיש לה דרכים שונות המוליכות לכיווּנים הפוכים. עלי לדעת מהו רצונו ודרכו של הנבחר שלי, ועלי להיות בטוח שהקול שלי לא ינוצל לאחר הבחירות נגד דעתי והכרתי. אני מאמין במדינה יהודית ואני רוצה שהנבחר שלי יהיה נאמן לדרך זו — ולא שיתנגד לה. וכל בוחר יש לו אותה הזכות שיש לי, וחייב לדעת בעד מי ובעד מה הוא נקרא להצביע.

אנחנו נלך לקונגרס בשלושת העקרונות: חלוציות, מאבק, מדינה. וכל מי שיכול בלב שלם ובאמונה, בלי תמרונים ותכסיסי בחירות, להיות שותף לנו, אתו נלך. מי שאינו יכול — יופיע לבדו, יופיע בדמותו, ובקונגרס — נלך יחד בכל הדברים שבהם אנו תמימי דעים.

אינני מזלזל בכמות המנדטים לקונגרס. אך הייתי מוותר על מספר של מנדטים אילו היינו יכולים להקים אחדות נאמנה של כל פועלי ארץ־ישראל ולא לשם ענין טכני. איני חושב שהכמות בתנועה הציונית אינה חשובה, אבל לא הכמות היא לבדה קובעת את כוחנו. טרם היינו רוב בתנועה הציונית, אבל גם לפני ששותפנו בהנהלה הציונית, קבענו אנחנו את אופיה המוסרי של התנועה, כי היינו כוח חלוצי מגשים עיקרי, אם כי לא יחיד.

עכשיו בא משבר איום זה — חיצוני ופנימי — לציונות, משבר ביחסינו עם העולם כולו. ריב זה שיש לנו עם אנגליה, אינו עם אנגליה בלבד, אלא עם העולם הגדול, התקיף והשבע, שאינו מרגיש באסוננו. זהו ריב בין היהדות ובין העולם כולו, שאינו חדש בהיסטוריה, אבל הוא הגיע עתה לשיאו. והמשבר הפנימי הוא פרי האסון הגדול שלנו שלא היה כמוהו בהיסטוריה היהודית — חורבנה של יהדות אירופה. אנחנו נקראים למאמץ מוסרי גדול למען קיים את אופיה המוסרי של תנועתנו, של תנועת שחרור עצמי, של הציונות במאבק כפול זה, הפנימי והחיצוני. והטוהר שלנו, האמת שלנו, הרגל שלנו הם שיקבעו את האופי הזה ולא התמרונים ותכסיסי בחירות. כל פועל וכל יהודי חייבים לדעת בבהירות למה אנחנו קוראים לו במצב זה, וצריכה להיות הכרעה בהירה וברורה שתחול על כל אחד משלושת העקרונות: חלוציות, מאבק, מדינה.

 

על ועידת המפלגה    🔗

ולבסוף אגיד רק מלים מעטות לעניני ועידת המפלגה. בועידה האחרונה קרה אותנו אסון יחיד במינו — בא הפילוג. זה היה הפילוג הראשון, אני מקוה שיהיה גם האחרון, בתולדות תנועתנו. תנועתנו ידעה הרבה כיבושים של איחוד, ומלבד הפילוג שחל בתנועת פועלי־ציון בשנת 1920, באשר חלק מחברינו בחוץ־לארץ ראה בקרן הקיימת ובקרן היסוד ובקונגרס הציוני מוסדות בורגניים, אשר תפקידם לנצל את הפועלים, ונפרדו מאתנו (אנחנו שמחים שאחרי 25 שנים הם חזרו ומשתתפים יחד אתנו בבחירות לקונגרס) — היה זה הפילוג הראשון שקרה אותנו בארץ. זו היתה מכה קשה, — לא אומר אנושה — אבל מכה קשה מאוד; לאחר ועידה זו היה גם דבר מעודד: אלפי פועלים בלתי־מפלגתיים הזדעזעו והתרכזו סביב המפלגה. תחת 4000 חברים, שעזבו אותנו, נוספו למפלגתנו יותר מ־10.000 פועלים חברים. יהיה זה משגה מצדנו אם נסתפק בזה שהמפלגה עכשיו גדולה יותר משחיתה אז. כי אלמלא היה הפילוג היה מספר החברים יכול וצריך להיות גדול פי שנים מאשר הנהו עכשיו. ואם נכשלו כל הנסיונות, ולא הצלחנו לאחות את הקרע (והרבה חברים עשו נסיון זה, גם אני נסיתי זאת לא פעם), אל נאמר נואש. יש לחברים רבים ההכרה, שחלק גדול מאוד מאותם החברים שפרשו, יודעים עכשיו היטב, שלא היתה סיבה מספיקה לכך, וכי זה אסון גדול, ושיש לתקן אותו, וכי כל הנימוקים אשר בשעתם הניעו כמה חברים לצעד זה נתבדו. הפילוג שבא גם מתוך נימוקים של איחוד כולל הרחיקו את האיחוד הכולל יותר מכל דבר אחר; אפילו הנימוק של איחוד שמאלי, ואף דבריהם של חברים אחדים על ליכוד רעיוני — נתבדו כולם. בסיעה שנתפלגה יש לא פחות חילוקי דעות בכל השאלות הגדולות מאשר במפלגתנו, ואני אומר זאת לשבח ולא לגנאי; שבח לציבור להיות מאוחד גם כשיש בתוכו חילוקי דעות; אבל נתבדה הדבר שיש צורך במסגרת מיוחדת לשם חילוקי הדעות; נתבדתה גם הטענה של כמה חברים, שאם כי הם היו מיעוט במפלגה הם הגם רוב בהסתדרות; ציבור הפועלים הוכיח בבחירות לאיזה צד הרוב — ואַל נאמר נואש.

אך אַל נתלה גורל התנועה כולה באיחוי קרע זה. הוא יבוא, אם כי אינני יודע מתי. עכשיו עלינו להגביר את יכולתו של מעמד הפועלים בארץ, ואנחנו יותר מאחרים קרואים לכך. משהו התחלנו לעשות בשטח זה וראינו את הפירות. אשר אמרנו בימי הבחירות: הפעלת המוני הפועלים — לא נשאר מלה ריקה, אבל גם לא התקיים במלוֹאו, ואת המלאכה הזאת עלינו להתחיל במפלגה עצמה. אני יודע שישנן שאלות פוליטיות ואחרות. אשר תעמודנה בועידה, אולם אני רואה תפקיד חשוב מאוד אם כי צנוע לועידה זו, לעשות שני שינויים במציאות המפלגה — בנציגות המרכזית, בועידה, בסניפים, ובכל מקום ומקום: יותר פועלים ויותר כוחות צעירים בנציגות.

אולי יותר מכל תנועה אחרת בעולם תנועתנו היא פועלית. אין בשום מקום אחר אחוז כה גדול של פועלים ממש שהם יוצרי התנועה, מדריכיה ופעיליה כמו אצלנו (וכאשר אני אומר אצלנו אני מתכוון לכל מפלגות הפועלים). אבל זה מוגבל רק בתחום אחד: בחקלאות. החקלאות היא אבי אבות תנועתנו, מעין כוחה מאז ועד היום הזה, ואני מאמין שכך יהיה גם בעתיד. אבל באותה מידה שאנחנו מבורכים וגאים על המקום שהפועל החקלאי תופש בתנועתנו, בהנהגתה ובהדרכתה, באותה המידה יש להצטער על זאת שהפועל העירוני, וביחוד הפועל החרשתי, מופיע כנשוא של התנועה ולא כנושא שלה. תנועתנו לא תכון אם היא לא תהיה כולה תנועה חלוצית. ואין שום יסוד לכך שהפועל בעיר יהיה פחות חלוצי, פחות עצמאי, פחות מכוון, פחות פעיל בתנועה מאשר הפועל החקלאי.

ואני יודע שחלק גדול של הפועלים אינו רוצה לשאת באחריות. הם שמחים כשהם רואים במזכירות המועצה או במזכירות אגודה מקצועית גדולה נמצא חבר נאמן, העושה את מלאכתו באמונה, ואינם נמשכים לשאת בעול זה. עלינו להילחם נגד נטיה זו ועלינו להעמיס על הפועל בעיר את העול הזה של הנהלה עצמית.

הדבר מחייב שינוי בכל מערכת ההסתדרות. לא יתכן שלציבור בן 40.000 פועלים בתל־אביב תהיה מועצה של 40 או 60 נבחרים. ועדי הפועלים, הנבחרים בכל מקום עבודה ע״י אלפי חברים, הם צריכים להיות חברי מועצת פועלי תל־אביב, וכל בית־חרושת וועד פועלים אשר בתוכו צריך לנהל על דעת עצמו את פעולתו והוא אינו צריך להיות זקוק למזכיר מועצת פועלי תל־אביב, כשם שמזכיר מועצת פועלי תל־אביב ומזכיר מועצת פועלי חיפה אינם נזקקים בכול לועד הפועל של ההסתדרות.

וכשם שצריך להגביר את היסוד הפועלי בנציגות, כך צריך להגביר בה את יסוד הנוער. אין אני יודע עד איזה גיל קוראים אצלנו נוער. אני יודע שיש לגנדות בתנועת הפועלים על העליה השניה. אולי יש משהו מהאמת בלגנדות אלו, אך קיימות כעת פינות קטנות בארץ, שהן גדולות יותר מכל המפלגות שהיו לנו בראשית העליה השניה. קיימים מפעלים קטנים, שהם גדולים יותר מההסתדרות בשעת היוסדה, והם מתנהלים בידי בחורים בני 25—30. האמנם יש רק 20 או 25 אנשים שהם צריכים לשאת את כל עול התנועה בועד הפועל של ההסתדרות, בהנהלת הסוכנות, בועד הלאומי, בקונגרס הציוני ובועד הפועל הציוני, בכל המוסדות המרכזיים ובמוסדות שאינני יכול לפרש בשמם? האמנם אין יותר מ־25 אנשים אלה שהם כלילי החן והכשרון, ואין בכל רבבות הפועלים האלה אלפי בחורים שהם יכולים לשאת בעול?

הקיבוץ המאוחד הנהיג נוהג חשוב, ששליש הנבחרים בכל מוסד ממוסדותיו צריך להיות של חברות. זה אמנם משונה, אך כל זמן שהחברים, והחברות ביחוד, אינם עושים זאת בעצמם, יש צורך בכפיה. הייתי אומר שצריך לחוקק חוק שלכל־הפחות חצי הנבחרים צריכים להיות ״נערים״ בני 25, 35, 40.

אני יודע את הערך הגדול של הנסיון. אבל רגילים לחשוב כי נסיון יש רק לאנשים שהזדקנו, או שזרקה שיבה בשערותיהם. אני רוצה לומר שלא תמיד הנסיון הוא דבר שברכה בו. הנסיון גם מגביל לפעמים; ואדם בעל־נסיון חושב שאם דבר פלוני או אלמוני לא הוכח בנסיונו, אינו ניתן גם להיעשות. אילו היו רק בעלי־נסיון שולטים בעולם לא היה נוצר אף פעם אוירון, לא היתה נוצרת אף פעם מכונית. כי בנסיון של אלפי דורות לא היה אוירון ולא היתה מכונית. אך אין כוונתי לבטל את ערך הנסיון, ביחוד את ערך ההמשך בתנועה ריבולוציונית, ואין תנועה ריבולוציונית כתנועתנו. אנחנו הפכנו את כל החיים שלנו הפיכה שלא היתה כמותה בשום מקום בעולם, ובהפיכה חשוב מאוד ההמשך. אבל נחוץ לנו גם עוז נעורים וראיה חדשה במידה גדולה יותר מאשר לכל תנועה. כי אנחנו תנועה של ריבולוציה פרמננטית. אנחנו נקראים תמיד לחולל הפיכות בחיינו, במעשינו ובמחשבתנו. אנחנו זקוקים תמיד למרץ צעיר ורענן. והוא ישנו. אינני יודע שום מקום בעולם המבורך בנוער כזה שלנו, ואנחנו הותיקים איננו רשאים להחניק כוח זה על ידי האבטוריטה שלנו. הועידה הזאת לא תמלא את השליחות כלפי כל ציבור הפועלים אם לא תכנים שני שינויים אלה בחייה, ועל ידי כך בחיי כל התנועה: יותר פועלים ויותר צעירים בהנהגה ובנציגות.

 

סיכום    🔗

ואני אסכּם לא בהצעות, אלא בדברים פחות או יותר מנוסחים. בכינוס הציוני שהיה בקיץ שעבר בלונדון ניסיתי לנסח כמה דברים העומדים עכשיו במרכז התנועה הציונית, ונדמה לי שהם גם נשארו עוד — לצערי הרב — דברים מרכזיים בשביל הקונגרס הבא.

ואלה הם חמשת הדברים:

א. התנגדות לביצועו או להמשכתו של ״הספר הלבן״ כמות שהוא או באיזה שינוי שהוא; הגברת העליה, ההתישבות והבטחת בכל התנאים ובכל האמצעים; גיוס כוחות ואמצעים לשם־כך בארץ ובגולה.

ב. הפעלת שרידי היהדות באירופה ובראשם הנוער היהודי, ככוח ציוני לוחם, לשם הסעתם המהירה לארץ.

ג. השלטת המגמה החלוצית בחינוך הנוער היהודי בכל הארצות, בלי יוצא מן הכלל. הרחבת החינוך הציוני והעברי והגברתו בתוך הקיבוצים היהודיים בארצות המזרח ובצפון אפריקה; העמקת ההכרה הציונית בתוך כל מרכזי הגולה כולה, בלי הבדל ארץ, משטר וחלק תבל, שמדינה יהודית יש בה הכרח גם למען קיום הכבוד והחירות של יהודים הרוצים להישאר בגולה.

ד. פעולה מדינית מוגברת באנגליה ובשאר מרכזי המדיניות של האומות המאוחדות לשם קביעה מידית של ארץ־ישראל כמדינה יהודית,

ולשם־כך, מתן סמכויות ממלכתיות ואמצעים כספיים לנציגות העם היהודי — הסוכנות היהודית או ממשלה יהודית זמנית — להעברת מיליון היהודים הראשון לארץ־ישראל מארצות אירופה, המזרח ושאר הארצות, בזמן הקצר ביותר, ולביצוע מפעלי הכשרה, השקאה וכוח, ופיתוח חרושתי, חקלאי וימי, שיאפשר התישבות נוספת של מיליונים, מתוך העלאת רמת החיים של כל תושבי ארץ־ישראל, כיהודים כערבים.

ה. חתירה בלתי פוסקת של העם היהודי לקראת שיתוף פעולה עם ערבי ארץ־ישראל לפיתוח מכסימלי של הארץ לטובת כל תושביה ולברית־ידידות בין המדינה היהודית ובין עמי ערב בארצות השכנות, על יסוד של פעולת גומלין ועזרה הדדית למען קידומן ושלומן של כל הארצות במזרח התיכון.

נדמה לי, שזאת גם צריכה להיות עכשיו הפרוגרמה שלנו.

הועידה צריכה לתת לנו מפלגה פועלית כלל־מעמדית, אחידה, דרוכה ומדריכה, לוחמת ומלכדת, היודעת לצרף עוז ותבונה, חזון ומעשיות, גם במלחמתה וגם ביצירתה.