באסיפה פומבית, פאריס, 10 לאוקטובר 1946

לפני שלושה חרשים השיבותי מן האולם הזה תשובה לראש־המיניסטרים הבריטי אטלי, שניסה לתרץ בפרלמנט את ההתקפה על הישוב בארץ־ישראל ועל הסוכנות היהודית. מאז עברו שלושה חדשים והם היו חדשים טראגיים, המטילים אור מסוים על מלחמתו העקשנית של העם היהודי למען מדינה עברית.

אטלי הסביר אז, שההתקפה בארץ־ישראל נעשתה לשם שני דברים: כדי להילחם בטרור היהודי, ובשביל להשיב את החוק והסדר בארץ הקדושה. קבעתי אז — ושלושת החדשים שעברו מן היום ההוא אישרו את דברי — כי הטעם שניתן לפוגרום הזה היה טעם של שקר, וגם לא היה עשוי להשיג את המטרה שנקבעה כביכול ל״פעולה״ זו, משום שלא על טרוריסטים התנפלו ב־29 ביוני. הצבא הבריטי אסר אנשים כמו משה שרתוק, י.גרינבוים, הרב פישמן וד״ר ב. ג׳וזף, אנשים שכל ימיהם נראו בהתגלמותו של המוסר במיטב מובנו. התנפלו על קיבוצים יהודים ועל נקודות־התישבות, שהיו מתנגדים מאז ומתמיד למעשי תוקפנות והיו נלחמים נגדם בדיבור ובמעשה; התנפלו על ישוביהם של אנשי עבודה עברים, שהיו סוברים תמיד כי רצח מטעמים פוליטיים, — ותהי הסיבה אשר תהיה — מכתים את הדגל העברי ומטיל פגם במלחמה היהודית.

מה היתה הסיבה האמיתית לפוגרומים בשלושת החדשים האחרונים? לא את החוק ביקשו להשיב על כּנו, אלא — בדומה לצ׳מברלין ולמקדונלד, אבותיו של ״הספר הלבן״ — כדי לקנות את לבו של המופתי וחבריו. זו היא הסיבה היחידה של מעשי הזדון, המאסרים ההמוניים והפוגרומים.

מבקשים לקנות את ידידותו של המופתי, אף־על־פי שהוא היה בימי המלחמה בברלין, ומקומו כיום הזה צריך להיות בכלא של נירנברג, במקום שיושבים פושעי־המלחמה הנאציים וצפויים לתליה. כדי לשאת חן וחסד בעיני השיכים והאפנדים הנאציים, הנוהגים מעשה בעלי־בתים בארצות המזרח התיכון, החליטו לשבור את עצמאותו ואת אחדותו של הישוב העברי.

הנסיונות לשבור את הישוב    🔗

תחילה ניסו לחלק את העם היהודי לשני מחנות — יהודים וציונים, ואחר כך ניסו להכניס פילוג בין הציונים עצמם: ציונים כשרים, נאמנים, וציונים פסולים, ריאקציוניים. קראו ועידה בלונדון, שהזמינו אליה לא את ״המזרחי״ ולא את הציונים הכלליים ולא את מפלגת פועלי ארץ־ישראל — הכוח הגדול ביותר בישוב; ידוע ידעו מראש, שהללו לא ילכו. קראו שלושה אלה: את קבוצת ״איחוד״ — חבורה של אינטלקטואליים, ״עליה חדשה״, השומר הצעיר ואת ראש עירית תל־אביב — רוקח. אבל אף יהודי אחד לא הלך. אסרו חלק מחברי ההנהלה של הסוכנות וביקשו להקים הנהלה חדשה, מורכבת מאנשים ״נאמנים לממשלה״, אבל לא נמצא אפילו יהודי אחד שירצה להיכנס לסוכנות של קויזלינג־פאֶטאֶן. יש הרבה מפלגות בישוב, ולא כולן הן מצדדיה של הסוכנות. אבל בשעה שבא כוח מן החוץ וביקש להתערב, אמרו כולן יחדיו: לא!

הסכסוך שלנו עם אנגליה והערבים    🔗

העתונות האנגלית מנסה להכתים ולהשמיץ את הנשיא טרומן, וטוענת שכל דרישתו אינה אלא תימרון שלפני הבחירות. הייתי רוצה לשאול את העתונות הבריטית: ומה היא הסיבה האמיתית של המדיניות האנגלית בארץ־ישראל? האם לא המופתי וחבריו? וכאילו להכעיס את העתונות האנגלית הכריז מושלה של ניר־יורק דיוּאי, שהוא מועמדם של הריפובליקנים, כי הדרישה לעליה גדולה לארץ־ישראל אינה ענין מפלגתי. אכן, שתי המפלגות הגדולות של ארצות הברית תומכות תמיכה שלימה ומלאה בדרישה הזאת.

אנו עומדים בסכסוך רציני ומר מאוד עם העם האנגלי, שהיה מן הידידים הטובים ביותר והמועטים מאוד שיש לנו בעולם. והסכסוך אינו רק בנוגע למאה האלף, ולא רק בענין ביטול חוק־הגזע הנירנברגי המביש. זהו סכסוך בנוגע לעתידו של העם היהודי, בנוגע ליחסינו בעתיד עם אנגליה ועם העולם.

אנחנו בטוחים, כי על אף התנגדותם של הערבים ושל הממשלה האנגלית הנוכחית, ועל־אף הברית הלא־קדושה שבין האפנדים הנאציים ובין ממשלת־הלייבור — אנו נתגבר על הכל.

אנו מוכנים לנהל עם אנגליה משא־ומתן, אבל רק כעם חפשי, הקובע בעצמו מי יהיו נציגיו; אנו מוכנים לשאת־ולתת עם אנגליה רק על בסיס של מדינה עברית.

הסכסוך שבין היהודים והערבים אינו דומה לסכסוך רגיל שבין שני עמים, כגון בין יוגוסלביה ואיטליה, ששתיהן רוצות באותה עיר עצמה, טריאֶסט. אנחנו, אין אנו רוצים לקחת שום דבר מן הערבים, אין אנו זקוקים לקחת מהם שום דבר כלל.

השבוע ניתנה דוגמא מזהירה לכך. במוצאי יום־הכיפור, במשך לילה אחד ממש, הוקמו בשממות הנגב אחד־עשר כפרים יהודיִים חדשים. מה שהיה במשך מאות שנים מדבר ושממה — שב לתחיה ולצמיחה, לאחר שמשקיעים בזה מוח יהודי, לב יהודי, אהבה ועבודה.

אחרי האחד־עשר יבואו מאות, ובמדבר יעלו ויצמחו ישובים יהודים ויכסו את השממה, כמים לים מכסים.

כאם המגינה על ילד טיפוחיה, כן יגונן הישוב על כל מה שיצר. הישוב ילחם מלחמת תל־חי. ולא ירשה לגזול ממנו מה שיצר, אף אם יצטרך לשלם בחיים יקרים.

באמריקה היו שני הוגי־דעות סוציאליסטיים יהודיים, — ד״ר חיים ז׳יטלובסקי ונחמן סירקין — שהיו בעלי־פלוגתא משך זמן רב. אמר סירקין לז׳יטלובסקי: בוא ונחלק בינינו את העולם היהודי. אתה קח כל מה שיש בו, ואני אקח כל מה שחסר בו. גלות ישנה — קח אותה; ארץ־ישראל איננה — אקח אני.

כדבר הזה אנו אומרים לערבים: כל מה שיש בארץ־ישראל — לכם הוא; כל מה שחסר עדיין — לנו הוא. תעשיה איננה — אנחנו, נבנה אותה. משק מעורב איננו — אנחנו נבנה אותו. ישובים בנגב אינם — אנחנו נבנה אותם. מושבות על חוף הים ובהרים אינן — אנחנו נבנה אותן. וזהו בעצם הסכסוך שבינינו ובין הערבים: הערבים אינם רוצים שאנחנו נבנה וניצור מה שעדיין אינו קיים.

אבל לדבר זה אין להם רשות. הם רוצים להקפיא את הארץ, לשמר אותה כמות שהיא, ואנו רוצים לבנות, לנטוע. וגזירה היא מלפני ההיס­טוריה, — היוצרים והבונים חייבים לנצח!

אין אנו מפחדים מפני הסכסוך עם אנגליה, ולא משום שאנו חזקים יותר מאנגלית, אלא משום שאין לנו ברירה אחרת.

לפני כמה שנים היתה שעה מכרעת בחייו של הצבא האנגלי, כשהיה לחוץ בבלגיה בין המלקחיים הנאציים. אותה שעה הוציאו את הצבא האנגלי בכלי שיט מכל מה שנזדמן ליד, ואפילו בסירות ישנות ומלוכלכות. לא היתה ברירה. והשם דונקרק נעשה שם־כבוד באנגליה. ארץ־ישראל היא דונקרק שלנו. לשם מפליגים מעפילינו בספינות הקטנות והרעועות שלנו.

אנגליה גייסה את הצי שלה, תפסה את הספינה הקטנה ״פלמ״ח״ והוליכה אותה לקפריסין. במרחק שלושה מיל מחוף הארץ קפצו חלק מן האנשים אל הים, כדי להגיע בשחיה אל ארץ אבותיהם, אל בית חייהם. אבל אל החוף לא הגיעו. המלחים הבריטיים, מזוינים ברובים אבטומטיים, תפסו אותם בים ובכוח העבירו אותם לקפריסין.

יש דבר, שהוא חזק יותר מן הצבא האנגלי ומן הצי האנגלי, והוא — ההכרה היהודית שאין ברירה.

מי שאין לפניו ברירה — הוא יקפוץ לים וישחה ויגיע, והוא ילך לבנות ישובים במדבר החולות.

ומפני שאין לפנינו דרך אחרת — הרי אנו בוחרים בדרך היחידה שלפנינו: ארצנו שלנו, מדינתנו שלנו!