רקע
דוד בן־גוריון
אחדות ועצמאות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מהד' ג, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תשי"א 1950

אגרת לועידה הששית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל


חברים יקרים —

לא אנסה הפעם להביע רחשי לב וסערות הנפש על כל אשר עבר עלינו מיום 29 ביוני ואילך. בשעת משבר וסכנת שומה עלינו לכלוא את רגשותינו — עד כמה שדבר זה ניתן לעשות — ולראות את המצב והצרכים בעיני השיקול הקר והרצון הנחרץ, מתוך התבוננות חודרת לנסיבות ולת­נאים, ומתוך חתירה ללא־רתיעה למחוז חפצנו ההיסטורי.

 

יגון יחיד

אולם אין ביכלתי הנפשית להשתיק בשעה זו יגון יחיד, יגון, שכול ויתמות, התקוע בלב מאז הביא לי דוד הכהן באחד הלילות השחורים את הבשורה המחרידה שברל איננו עוד אתנו… ויגון כבד זה לא יסוף מלבי עד נשימתי האחרונה.

בפעם הראשונה מתכנסת מפלגת פועלי ארץ־ישראל באין אתה חברה הגדול, הארי שבחבורה, מורה הדור, מאור לכל הדורות הבאים? המוח, המצפּוּן והפה של התנועה; המדריך הנאמן — לנוער, לפועל, לישוב, לעם; המעמיק והמרחיק לראות, עשיר־הדעת, רב־התבונה, נדיב־העצה וגדול התושיה, שידע למזג זהירות חרדה של מעשיוּת פיקחת עם יזמה יוצרת ותנופה מהפכנית; מעוף עז־רוח ללא־חת; איש האשכולות, בן־בית בכל מכמני־הרוח של עמו ושל האנושות כולה, אשר עשה תורתו קרדום לחפור בה פדות וגאולה לעם ולעובד; חלוץ המחשבה והמעשה, אשר כרך במפעל־חייו מעדר וסיף וספר, והיה לאיש העבודה והאדמה, התיצב במערכה כחייל ולוחם, פעל גדולות ונצורות כסופר ועורך; איש האמונים אשר שיקע בכל אשר עשה את מיטב יכלתו המבורכת והכבירה. מבלי לחסוך כוחות־גופו, אוצרות רוחו ומתות־נפשו, נתן בעטו ובפיו ובהליכות־חייו ביטוי נאמן, שנון וקולע למאוויי־דורו ושימש מופת לכל הבאים אחריו; הידיד והחבר המסור והיקר, אציל־הרוח, המתהלך בפשטות עם גדול וקטן, היודע לאהוב ולקרב, לריב ולחונן, להבין ולסלוח וגם לזעום ולקנא קנאת האמת.

מה יקרת לי, ברל, יקרת מאח ומרע. מאז נתגלית לי במדי־צבא באהלי המדבר המצרי, בחלמנו יחד חלום אחדותם המלאה והשלימה של פועלי ארץ־ישראל, למען ביצוע יעודם ההיסטורי הגדול והקשה בבנין המולדת, בתקומת המדינה העברית, בעיצוב המשטר הסוציאליסטי, בהתעלות האדם על אדמות…

אהבת־עולם אהבתיך מאז, ונפשי נקשרה בנפשך, והנה פתאום הלכת ללא שוב, הלכת מאתנו ואינך…

ומיותמת ואבלה מתכנסת ועידת מפלגתך, והשעה כה קשה והמצב כה חמוּר, ופניך לא יראו וקולך לא ישמע, ובקורתך ותוכחתך ועצתך ובירוריך וניתוחיך המקרינים חסד ואורה, עידוד ובטחון לא יהיו עוד אתנו— אך בלבנו, כל עוד לא יעמוד מדפוק, נשמור אמונים ליעוד הגדול והקשה שלו הקדשת חייך הברוכים, הגדועים בלא עת…

תסלחו לי, חברים יקרים, על שהעליתי בפניכם משהו מהמית־הלב של יחיד. אנסה מעכשיו לדון בקור־רוח על קצת מהענינים העומדים על הפרק בועידתנו.

 

אחדות ועצמאות

נראה לי ששני דברים חיוניים ומרכזיים מתנים בשעה זו את עתידנו הקרוב, יותר מכל דבר אחר:

א. אחדות הישוב והתנועה הציונית.

ב. עצמאות בקביעת דרכנו ותיכון פעולתנו.

לא איבה והתקפה מן החוץ היא הסכנה החמוּרה האורבת לנו בשעה זו — אם כי אין לזלזל בחומר המצב החיצוני ואין להקל ברשע של כוחות זרים וחיצוניים. אבל אלה בלבד לא יוכלו לנו. האסון העלול להרוס אותנו עד היסוד הוא — פירוד פנימי, פירוד בישוב או בציונות או בשניהם (למעשה — כל פירוד בגוף אחד גורר אחריו פירוד במשנהו). האסון השני שעלול לערער ולהחריב אותנו, הוא — הסתלקות מעצמאותנו והשלמה עם קביעת דרכנו ונציגותנו על ידי זרים ואויבים.

פירוד עלול לבוא מתוך חילוקי־דעות אידיאולוגיים או פנימיים, אלה טבעיים ומוכרחים בישוב בן־חורין ובתנועה חפשית. כל זמן שחילוקי הדעות יונקים מבפנים ומוכרעים לאחר בירור ודיון על ידי עצמנו — אין חשש וסכנה. רק כשאחד מהצדדים מנסה להסתייע בכוחות חיצוניים למען הטיל דעתו ודרכו על הכלל, והזר יש לו ההזדמנות הרצויה לו להשתמש בחטיבה יהודית אחת נגד חברתה — רק אז עלול לבוא החורבן שאין לו תקנה. שמירה מעולה על אחדותנו ועצמאותנו — ושתיהן כרוכות ומשולבות זו בזו ללא הפרד — היא עכשיו צו ראשוני ועליון, ותנאי מוקדם לכל תכנית פעולה שהיא.

 

לא מסדה ולא וישי

והצו השני: אַל יאוש ואַל אַשליות!

הוּכּינו מבחוץ וחוּבלנו מבפנים, ועוד היד הזידונית של מעל וכחש נטויה, אבל כוחנו אתנו כאשר היה. הישוב שרשיו בקרקע המולדת עמוקים ומסועפים ורוח מצויה ולא מצויה לא תזיז אותו בנקל, וּודאי שלא תעקור אותו ממקום־חיותו, והעם היהודי מלוכד כאשר לא היה מעולם סביב ארץ־ישראל ועוקב באהבה וחרדה את כל הנעשה והמתרחש בישוב. ראיתי זאת בעצמי בשלוש ארצות: צרפת, אנגליה ואמריקה — ובחלק לא קטן של הנוער היהודי בגולה, לא רק באירופה אלא גם בארצות הברית יש מפנה מעודד ורב־סיכויים: יש נכונות חלוצית ולוחמת, כי הגבורה החלוצית של הנוער בארץ היכתה גלים וכבשה לבבות.

הנחות־היסוד של הציונות עומדות באיתנותן ללא ערעור כל שהוא, הבעיה היהודית מחריפה והולכת; פיזור יהודי אירופה בעולם כמעט שאינו אפשרי, והישארותם באשר הם לא תיתכן, ובמידה שהפיזור אפשרי — לא יפתור את הבעיה אלא ירחיבה; גדל ומחריף צורך העליה לארץ בקנה מידה רחב ובקצב מהיר; הישוב היהודי בארץ הוא היחיד בעולם המצפּה בכליון עינים לעולים ומוכשר לקלטם; כוח היצירה והבנין והפיתוח שלנו בארץ אינו מוטל עוד בשום ספק, אפילו בקרב אויבינו וצוררינו. וכשרון הארץ להיענות לעבודתנו המסורה הרוויה אהבה וחריצות אף הוא הוכח ללא כל פּקפּוק. וכשיש צורך לגייס ולהפעיל דיביזיות מוטסות וציים אדירים למען מנוע עלית מעפילים יהודים — סימן שמאחורי ההעפלה והמשיכה היהודית לארץ עומד כוח היסטורי כביר ואיתן שאין להכריעו בנקל, והוא לא יוכרע; ולכן — אַל פּחד ובהלה ואַל יאוש! אבל גם אַל אַשליות! דרכנו מתלוּת, פּיזור, נכר וגולה — למולדת, עצמאות, חירוּת ומדינה היא לא קלה ולא סוגה בשושנים. ובלי כשלונות וסבלות וקשיים ומאמצים לא נגיע למחוז חפצנו. ואם ידידים ותיקים התכחשו לנו — אל נשתעשע בדמיונות־שוא שעוזרים נאמנים יקומו לנו ממקום אחר, רק באשר זהו רצוננו.

כלפני שנה, לפני חמש שנים ולפני עשרים וחמש שנה ולפני ארבעים שנה עלינו קודם כל ולאחר כל — לסמוך על עצמנו, על צרכינו, יכולתנו, כוחנו. אמונה זו בכוח עצמנו לא הכזיבה אף פעם, ומאתה כל החיל אשר עשינו בארץ — ועשינו חיל רב — מאז החלה עבודתנו לפני שלושה דורות. וכשנפעל ונאבק ונעמוד ללא־חת וללא רתיעה ונוסיף אונים, ישובו אלינו הידידים הישנים וגם החדשים יצטרפו, באשר יהיה כדאי להם. וגם אלה אשר כאילו נשבעו לנו שבועת איבה ושנאת עולם — עוד יושיטו לנו יד. אבל לא בלהטי מלים ונוסחאות — בין של ציונות גדולה ובין של סוציאליזם מהפכני ואפילו לא של אַחוות־עמים — יקומו, כל הדברים הטובים, אלא כתוצאה של מאמצינו המתמידים ללא הרף וללא ליאות, אשר יגלו את כוחנו וערכנו כגורם עצמאי.

אין יודע מה צפוי לנו בימים הקרובים — אם החמרת המצב וחידוד היחסים או מפנה חיובי. כל אחד משני אלה יתכן כמעט במידה שוה, ועלינו להיות מוכנים לכל, לכל אפשרות, ולכן הצו השלישי:

לא מסדה ולא וישי!

אם צפויים לנו ימי מאבק קשים וחמורים, נוסיף לזכור שאין אנו מתכוננים לקרב אחרון ואין נפשנו מבקשת למות עם פלשתים, ואין אנו עומדים על סף היאוש וההתאבדות. — נעמוד במערכה ללא פאניקה, ללא אָזלת־יד, מתוך שמירה מכסימלית על עמדותינו הקיימות, על מקורות כוחנו ויצירתנו, מתוך מאמץ עליון להרחיב בסיס קיומנו — כי נסיבות פוליטיות משתנות וחולפות, ואין שום יסוד והצדקה להרגשה או להנחה שכלו כל הקצים.

אולם יחד עם זה יש לדעת שברגע שאָנו משלימים ומרכינים ראשנו ואין בנו רצון והתמדה לעמוד בשער — גם בארץ וגם בגולה; ברגע שאנו מרדימים עצמנו באימרות נבובות ובטלניות מעין אלו: ״מה אנו ומה כוחנו״ — אנו מתחילים להתגלגל במדרון המוליך לתהום.

אלמלא המאבק של הישוב במשך השנה, אלמלא הגברנו את ההרגשה וההכרה בעולם שיש בארץ ישוב עברי ער, חלוצי, העומד על נפשו — מי יודע אם לא היו כבר מזמן עוברים על קיומנו ל״סדר־היום״ של חיסול פוליטי מלא ומוחלט.

מאבק, ככל מעשר, אנושי אחר, אפשר לסלף ולסרס, כשם שאפשר לסלף את החושים והיצרים האנושיים החיוניים והנעלים ביותר, כגון חוש האהבה. נאפופי ״הסוציאליזם״ ו״הלאומיות״ של היטלר לא פסלו לא את הסוציאליזם ולא את הלאומיות, ומעשים מטורפים של כנופיות חסרות הבחנה מוסרית ומדינית ונטולות אחריות לאומית לא יפסלו את התנגדותו של העם היהודי למשטר ״הספר־הלבן״ ולכל מדיניות שבאה לחסל את הציונות.

 

ההתקפה של 29 ביוני

ההתקפה הזאת הוכנה עוד במארס או באַפּריל ש. ז. על ידי יוזמי המדיניות הבריטית במזרח התיכון — החוג הריאַקציוני ביותר של הפקידות הדיפּלומטית, הצבאית והקולוניאַלית שמרכזו במצרים — והוטלה ע״י משרד החוץ על הממשלה בלונדון — אם בידיעת כל שאר חברי הממשלה או בלי ידיעתם (יש לי יסוד מספיק לפקפק בדבר, אם כל חברי הממשלה, ואפילו מאלה הקרובים ביותר לעניני ארץ־ישראל, ידעו מראש על ההתקפה).

תכלית התקפה זו היתה כפולה:

א) הריסת הנציגות העצמאית של העם היהודי. לא ביטול נציגות יהודית בכלל; אדרבא, גם למדיניות ״הספר־הלבן״ וחיסול הציונות דרושה איזו נציגות יהודית, אבל כזו הנקבעת ע״י משרד־החוץ או הפקידות הארץ־ישראלית. ובלונדון יודעים סוד ההדרגה — אין מחליפים בבת אחת נציגות מובחרת בנציגות ממונה, אלא פוסלים תחילה חלק אחד, מקרבים חלק שני, וכשמצליחים, לאחר שהחלק השני ״המתון״ עשה את שליחותו, מוצאים שסוף סוף גם הוא ״קיצוני״ ורואה בעין יפה עלית יהודים לארץ בניגוד ל״ספר הלבן״, ואז אין כבר כל קושי למנות נציגות ״כשרה״ בתכלית, אשר יכתבו מכתבים ל״טיימס״ נגד המעפילים ״מפירי החוק״.

ב) הריסת הכוח היהודי העצמאי — למען הגביר תלות חיי הישוב ובטחונו. גם דבר זה אין עושים בבת־אחת, מפני הקושי הטבוע בדבר גופו ומפני הקשיים הפוליטיים והמוסריים הטבועים במצב הממשלה הבריטית הנוכחית. וגם כאן נחוצה בשביל השלבים הבאים עזרה יהודית, לאו דוקא עזרה אַקטיבית, — גם השלמה והרכנת ראש היא עזרה מספיקה בנידון זה, באשר היא מכשירה את המעשה והמשכו כלפי דעת הקהל בעולם ובאנגליה.

השלמה — זוהי וישי. לא בגידה והסגרה (קשה להניח דבר כזה ביחס למי שהוא בישוב), אלא השלמה בלבד, השלמה מתוך טעמים ״פטריוטיים״ כביכול, לפעמים גם כנים (כך היה הדבר אצל טובי האנשים בוישי) אבל זוהי ההשלמה ההורסת את הנפש של תנועתנו, כשם ש״מסדה״ הורסת את הגוף - שתיהן סכנת־מוות הן לישוב ולציונות.

נזדמנתי לאמריקה מיד לאחר ההתקפה של 29 ביוני, וראיתי מה היתה התשובה גם של היהדות האמריקנית וגם של דעת הקהל והממשלה בארצות הברית, והיה ברור לי שהנזק שגרמה ממשלת לונדון לעצמה במעשה חבלה זה היה גדול פי כמה מהנזק שגרמה לנו; גם הויכוח בפרלמנט הבריטי ב־2 ליולי לא היה לטובת הממשלה. היה נדמה לי שמצבנו לאחר 29 ביוני לא היה גרוע ממה שהיה קודם, למרות מאסר חברי ההנהלה, תפיסת בית הסוכנות, עצירת אלפי מתישבים ומעשי השוד וההתעללות של ״שומרי החוק״ — אלמלא בא מה שבא בפנים לאחר 29 ליוני. בזאת איני מתכוון אך ורק לפשע המטורף של 22 ביולי.1— משטר ״הספר־הלבן״ לא יכול היה לצפות לעזרה יעילה יותר מצד יהודים מאשר ניתן לו בהתהוללות טרוריסטית זו. לא אעמוד כאן על ניתוח הופעת הטרוריסטים, מקורותיה ויניקותיה. אין לנו שליטה והשפעה על חוגים אלה בתוך הישוב, ואין אנו חייבים לשאת באיזה מידה שהיא, באופן ישר או בעקיפין — באחריותם. הם הפקיעו מעצמם כל מרות לאומית וישובית, והם צריכים לשמש דוגמא ומופת לסכנה העצומה הכרוכה בכל פילוג ובכל פירוק עול הכלל והסתלקות מאחריות בפני הכלל.

המכה הפנימית אשר הוכינו לאחר 29 ביוני היתה מכת הפּסי­ביות, מכת השבץ הפוליטי. במשך שבועות הוטלה מבוכה בישוב, מבוכת אין־אונים וחוסר־דרך, שהיתה עלולה להתפשט בכל התנועה הציונית ולשתק כל אפשרות של תגובה ציונית בימים החמורים והקשים ביותר. נדמה היה כאילו הצליחה המזימה הצוררת — הישוב והעם כאילו שותקו לגמרי בשעת הסכנה החריפה ביותר. ישיבת ההנהלה שנתכנסה בפאריס בתחילת אבגוסט — לא בלי קשיים והפרעות פנימיים ובלתי־מוברחים לגמרי — שימשה צעד ראשון בחליצת התנועה מן המיצר.

אני מניח שהועד הפועל הציוני בירושלים ישמע בימים הקרובים ביותר דין־וחשבון מלא על הדיונים בישיבה זו ועל מסקנותיה (תמצית קצרה של המסקנות נמסרה אתמול לפרסום בעתונות), והדברים בכללם ימסרו לישוב כולו.

הישיבה באה באיחור זמן, והאיחור גרם לנו הפסד מוסרי ופוליטי לא קטן. הישיבה לא היתה מלאה במאה אחוזים: נעדרו החברים העצורים, ועוד שנים — מסיבות אחרות. יש להצטער ביחוד על כך שלרגל סיבות טכניות ופורמליסטיות לא נתכנסו גם שליחי הארצות וחברי הועד הפועל הציוני הרחב, כפי שתוכן מראש. ואף־על־פי־כן מילאה ישיבה זו שליחות ציונית לא קטנה, פנימית וחיצונית. היא חילצה את התנועה הציונית מהשיתוק שהוטל עליה ע״י התקפת הזדון מבחוץ והמבוכה הזמנית שהשתררה בפנים.

כל חילוקי הדעות שישנם בישוב ובציונות באו, כמובן, לידי ביטוי וגילוי בישיבה, ואף־על־פי־כן נתקבלו רוב המסקנות כמעט פה אחד, אם כי לא כל חבר הסכים בכל לכל החלטה שנתקבלה. אבל היתה הכרה שעלינו בשעה טרופה וּחמורה זו לשמור על אחדותה ועצמאותה של התנועה ולמנוע כל דבר שעלול להוביל או לוישי או למסדה, אם כי מובטחני שהד הויכוחים וחילוקי הדעות של הישיבה ישמע עוד זמן לא מעט בישוב בכללו, ואני מניח, גם בועידת המפלגה גופא.

 

״התכנית הפדרלית״

אעמוד כאן בקצרה רק על ענין אחד שנידון בישיבתנו פה, ואשר החברים ששבו ארצה ודאי ימסרו על כך דו״ח מפורט, וזוהי תכנית ה״פדרליזציה״ של ארץ־ישראל. תכנית זו, כידוע לכם, קויה הכלליים הם אלה:

א) ביטול כל הזכויות שהובטחו לעם היהודי במנדט ב־85 אחוז של ארץ־ישראל המערבית, ובתוכן זכות העליה וההתישבות.

ב) שלטון ״עצמי״ מדוּמה של היהודים והערבים בשתי ״פרובינציות״ — ליהודים בשטח של 15 אחוז בערך, ולמעשה שלטון מלא ושרירותי של הפקידות הבריטית בארץ כולה, כמו עכשיו, בהבדל אחד ״קטן״ - בלי התחייבויות המנדט.

ג) מינוי ״מיניסטרים״ יהודים ע״י הנציב הבריטי לפרובינציה היהודית (והוא הדין ״מיניסטרים״ ערבים לפרובינציה הערבית).

ד) עליה מקוצצת לתוך הפּרובינציה היהודית לפי הכרעת הנציב הבריטי, בגדר יכולת הקליטה הכלכלית של ה״פּרוביגציה״.

תכנית זו, שעם פרסומה הראשון היתה צריכה לשמש פתרון ״סופי״ לבעיית ארץ־ישראל (בינתיים חזרה בה גם הממשלה מן ה״סופיות״ שהדביקה בתכנית בהתחלתה)—אין בה שום אופי סופי, מחוץ לחלקו השלילי בלבד: האיסור של עליה והתישבות יהודית בפרובינציה הערבית.

תכנית זו עשויה להאריך ולהמשיך עד בלי סוף את שני הסכסוכים הקיימים: הסכסוך היהודי־הערבי, והסכסוך היהודי־האנגלי. כשם שהערבים הוסיפו להילחם בציונות לאחר קריעת עבר־הירדן, אלא שכל חיציהם כיוונו מאז נגד העליה וההתישבות במערב ארץ־ישראל, כך יוסיפו מעכשיו לירות חיציהם נגר העליה וההתישבות בפרובינציה היהודית, ששלטון מלא וגמור של אנגליה חל עליה גם לאחר ה״פדרליזציה״; אין אפילו בתכנית עלובה זו הפסק הסכסוך האנגלי־יהודי. אפילו ב״פּרובינציה״ הקצוצה יעמוד הישוב בפני פקידות זרה, אויבת, מורעלת ומרעילת יחסים, שכל שלטונה וקיומה בנוי על זדון, אלימות ודיכוי.

תכנית זו כרוכה גם בסכנת שחיתות מוסרית של חלקים שונים בישוב — השליט יטפח מפלגת־ממשלה בהיות בידו אתננים של משרות מיניסטרים אשר יעניק לידידי השלטון.

ואילו לא באה הישיבה בפאריס אלא להודיע לממשלה האנגלית ולדעת הקהל בעולם שאין התנועה הציונית מוכנה אפילו לדון על תכנית מעין זו — כדאי היה כל הטורח והקושי בכינוס ישיבה זו (והטורח והקושי לא היו קטנים הפעם, מסיבות שאינן תלויות בנו וגם מסיבות התלויות בנו).

 

המאבק על הקמת המדינה היהודית — הכרח

איני יודע אם יש עוד בתוכנו מדינאים הסבורים שתיתכן עוד חזרה למנדט הבריטי, כפי שהיה קיים לפני 1937—מועד חידוש המכסימום הפוליטי החדשי לעליה, — ישאנגליה או מדינה אחרת מוכנה לעשות את שליחותנו (כלומר שאנו נעלה ונתישב בארץ לפי צרכנו ורצוננו — ואחריות השלטון תיפול על שכם ממשלת המנדט למספר שנים בלתי מסוים, עד שנהיה מוכנים לרשת את מקומה). אם יש תמימים כאלה בישוב ובציונות אין להם תקנה ולא אשחית אף דיבור אחד בויכוח אתם.

שומה עלינו להסיק מסקנות מעובדות מדיניות — לא עובדות חולפות, מקריות, פורחות ומשתנות מיום ליום, אלא עובדות־יסוד הנעוצות בשרשי המציאות המדינית הבריטית והבינלאומית, כפי שהיא נתעצבה בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה, בשעתה ולאחריה, מציאות שאין לנו שליטה עליה (מציאות שיש לנו שליטה עליה אין לקבלה ואין להשלים אתה אם נמצא בה פסול). וההנחות המדיניות שיש להסיק מעובדות־יסוד האמורות הן, לדעתי, אלה:

א) אין אנגליה רוצה או מוכשרה להמשיך בקיום המנדט, אפילו במידה שעשתה זאת במשך שש־עשרה השנים מהקמת המשטר האזרחי בארץ בשנת 1920 ועד 1937 (קביעת המכסימום החדשי של עליה).

ב) בלי קיום התחייבויות המנדט כלפי העם היהודי — משולל השלטון בארץ כל בסיס חוקי ומוסרי.

ג) החלש יש שהוא מוכרח להיכנע לתקיף — גם כשהחוק והצדק אינו על צד התקיף — אולם כניעה היא רק מתוך אונס ובמידת האונס, ולא מתוך השלמה והשקפת עולם של ״מוסר נוצרי״.

ד) אנו גרעין ראשון של אומה עצמאית במולדת, וחלוצי הציונות המתגשמת, ושום סידור שיעשה בארץ מתוך הסכמתנו אנו לא יתכן אלא על יסוד של מדינה יהודית המאפשרת הגשמת הציונות.

ה) אם לא כמעבר זמני להקמת מדינה יהודית—עלינו לשלול כל נסיון מצד אנגליה או מעצמה אחרת בעולם לקבל את השלטון בארץ על יסוד של ״נאמנות״ בינלאומית חדשה מטעם האומות המאוחדות.

המסקנה העיקרית והראשונית של הנחות אלו היא שהמלחמה על הקמת המדינה היהודית נעשתה עכשיו עוד יותר אקטואלית ודחופה מאשר בשנות המלחמה, כשעדיין היה מישהו יכול להניח שתום המלחמה או חילופי גברא בממשלה האנגלית יביאו לידי חזרה למנדט בצורתו הקודמת. שום דיון על סידור סופי עם אנגליה או עם מדינות אחרות לא יתכן אלא על יסוד הקמת מדינה יהודית, וסידור היחסים בינינו ובין אנגליה — אם הסכמתנו אנו תידרש לכך (והיא תידרש במוקדם או במאוחר), — לא יתכן עוד על יסוד של יחסי נתינים למושלם, אלא על יסוד חוזה בין־ממלכתי, של שני צדדים עצמאיים, שווי־זכויות אם כי לא שווי־כוח.

עלינו להיות מוכנים גם לבוא בדברים עם שכנינו הערבים למען הגיע לידי הסכם על יסוד מדינה עברית המשתפת פעולה עם שכניה, המדינות הערביות. בתוך התלאות אשר מצאו אותנו בזמן האחרון אנו עלולים להסיח דעת מהעובדה החשובה, שהמאבק שלנו הרים את כבודנו וערכנו בעיני שכנינו, אשר נוכחו לדעת שנוסף על הכיבושים וההישגים הכלכליים שלנו בחקלאות ובחרושת, תחבורה וחינוך ותרבות ומדע — אנו מהוים גם גורם של כוח שאין לזלזל בערכו, ומעולם לא היינו כל כך קרובים לאפשרות של הבנה הדדית עם שכנינו הערבים כאשר הננו עכשיו. מובן שכל זמן שמשרד החוץ הבריטי יתמיד במדיניות העקרה של ״הספר־הלבן״ — אין סיכויים ממשיים להסכם יהודי־ערבי בפועל. אולם כל מה שקרה בארץ במשך השנה לא הרחיק אלא קירב את האפשרות של הבנה יהודית־ערבית, ואם־כי התהום בינינו לא נסתמה עדיין ויש ידים חרוצות (ערביות ולא ערביות) העמלות והשוקדות על הרחבתה, אין העתיד הקרוב מחוסר סיכויים חיוביים בכיוון זה, ואין גם כאן שום יסוד ליאוש, אם כי אין גם יסוד להשתעשע באשליות.

 

צבירת כוח לגידול ובצרון

אבל לא די במדיניות ״גבוהה״. לא שיחות נציגים ולא משא־ומתן עם הממשלות קובעים, אלא צבירה מתמדת של כוחות ומאמצים בלתי פוסקים לגידול, הרחבה ובצרון.

בשעה זו שומה עלינו:

א) לארגן מחדש את כוחותינו שיהלמו את צרכינו החדשים מסיבות המשתנות ויעמדו במבחנים שהתנסינו בהם ושעדיין אולי אנו עתידים להתנסות בהם בקרוב.

ב) ביצור הקיים — בחקלאות, בחרושת, בים, בבנין, בתחבורה ובכל שאר שטחי חיינו. דבר זה ברור מאליו ואינו טעון שום הסברה. אולם עלי להדגיש את הצורך בשכלול החינוך המקצועי והטכני והגברת יכלתנו המדעית — המחקר המדעי והשימוש המדעי — בכל מה שאנו עושים. רבים הקשיים האופפים אותנו בכל פעולותינו ואחד הגדולים שבהם — התחרות העבודה הזולה מצד אחד (ערבים) והתחרות הארצות העשירות והאדירות מצד שני (אמריקה). לא נוכל לעמוד בהתחרות זו לא בהורדת רמת־החיים שלנו ולא ביתרון אוצרות טבע וכסף ועשירות. נעמוד בהתחרות אך ורק בטיב עבודתנו, בכשרון המעשה, בשכלול המקצועי של פועלינו — כי יש לנו נכס יקר וחשוב, שבו אין כמעט שום עם בעולם עולה עלינו: יש לנו מוח יהודי. ואת מיטב המוח הזה עלינו לשקע בכל פעולתנו

ועבודתנו אשר אנו עושים. עלינו לשכלל את כשרון המעשה שלנו עד קצה היכולת האנושית. לשם כך דרושים לנו שני דברים:

1) חינוך מקצועי ממדרגה ראשונה לכל הנוער שלנו וגם לפועלים הנמצאים כבר בעבודה; 2) שכלול מוסדותינו המדעיים והקדשת מיטב כשרונותינו הצעירים, לפעולה מדעית ולמחקר מדעי (במדע אני מתכוון למדעי פיסיקה וביאולוגיה). במקצוע זה אנו יכולים להשתוות, אם לא בכמות הרי לכל הפחות באיכות, עם גדולי העמים בעולם. וביכלתנו המדעית ושכלולנו הטכני יהיה תלוי אולי עתידנו יותר מאשר בכל דבר אחר.

ג) הגברת עצמאותנו בכל שטחי החיים, ולא רק בשטחי הבטחון והעליה.

ד) התקפה מדינית, לא רק באנגליה, אלא גם בכל שאר הארצות.

בישיבת ההנהלה בפאריס נתבררו קצת מהדברים האלה, והחברים ששבו לארץ אולי יוסיפו את ההסברות הדרושות.

טיפול חלוצי בשארית ישראל באירופה. כאן גנוזים כוחות הגשמה כבירים, כאן גם צפונות סכנות קשות; וכל מי שנפגש עם המחנות היהודיים בגרמניה או עם פליטי פולין בהונגריה ושאר הארצות לא יחלוק על דברי אלה.

 

איך נלך אל שארית הפליטה

מחוץ לישוב עצמו אין שום חטיבה ביהדות אשר תשפיע במידה כזו על גורל הציונות המתגשמת כשארית ישראל באירופה, גם לחסד וגם לשבט. והאפשרויות השליליות והחיוביות הגנוזות בציבור זה מחייבות שני דברים: א) טיפול חלוצי, ב) אחדות המעשה והמחשבה.

הציבור הזה, רווי חוויות איומות ואכזריות, והתאחותו האורגנית עם ציבורנו החלוצי — לא תבוא מאליה בקלות. ציבור זה לא יושפע מבעלי-טובות ואפיטרופסים שינסו להאציל עליו תורות ונימוסים וערכי חיים ע׳׳י הטפה מוצלחת או לא מוצלחת. רק חברים שיבואו אליהם לחיות בתוכם, אתם, כמוהם, אשר ישתפו עצמם אתם בכל, באהבה נאמנה, בחברות טבעית ופשוטה, אשר בהוויתם ובחייהם ישמשו מופת ודוגמא ודרך — רק אלה יצליחו להתקבל על ידם ולשפוך עליהם מרוּחם ומחיוּתם. וגם אלה רק בתנאי אחד: אם יבואו אליהם לא במפולג, במפורד, אלא במאוחד, במשותף, בערכי היסוד הכלליים של תנועתנו החלוצית, ולא בתגים הטפלים המפוררים את שלמותה ואחדותה.

חטא כבד חטאו, שאול חטאו המתפרדים והמתפלגים גם בארץ — במקור חיוּתנו ויניקתנו, במקום שלמרות המסגרות המתחרות והמחיצות המפרידות ישנם ערכי־־חיים וקשרי גורל משותפים בחיי יום יום. אולם אין לשער את ההרס והחורבן הנפשי אשר הכניסו המפלגים המפרידים בתוך מחנות פליטי החרב והשמד בפולין, גרמניה ושאר ארצות ההריגה… וזה רק החלו — ואיש אינו יודע למה יביא כאן הפילוג ההרסני, ואילו צורות איומות ילבש כאן הריב המפלגתי, ואילו תוצאות מחרידות תוליד כאן מלחמת האחים. המפלגה, ההסתדרות והתנועה הציונית נתבעות כאן במיוחד לעמוד בפרץ בעוד זמן.

מעולם לא קלעה תנועתנו לצורך חיוני בוער כל כך ולאמת מוסרית עמוקה כל כך כתביעתה ל״החלוץ״ אחיד, ואם כי רבות כבר הזנחנו והחמצנו בשטח זה, עוד לא הכל אבד, — ועל התנועה להתעודד, ובכל כוחה המוסרי והארגוני עליה לעמוד על כך שלא יובא עוד ארס הפילוג וריב־האחים מהארץ לגולה הדוויה ומרת־הנפש.

אם נבצר מאתנו (האומנם נבצר דבר זה מאתנו — גם בשעה זו? ) להשכין אחדות במחנה החלוץ בארץ — אל נשלח את הקללה השחורה הזאת ליהדות אירופה הדוויה. נביא לה מהארץ רק את הברכה המעטה אשר ניתנה לכולנו — ולכולנו יחד — ואשר בה עשינו את המעט אשר הקימונו בארץ. המעט הזה — המעט הנאמן, הטהור, המשותף לכולנו — יספיק לעת עתה לאחינו המעונים בפולין, גרמניה ורומניה, עד יבואו ארצה מאוחדים. ואולי בזכותם הם נשוב גם אנו להיות מאוחדים.

ואיני יכול לסיים מכתבי זה מבלי להוסיף מלים אחדות על המפלגה וההסתדרות.

 

הפעלת ציבור הפועלים ככוח חלוצי

זה שלוש־עשרה שנה נעקרתי מהעבודה הישירה בתנועה, והוטל עלי לטפל בעיקר במדיניות הציונית. אולם דוקא זה חיזק בי את ההכרה שאם הפעולה המדינית אינה נשענת על השתתפות הציבור, אחריותו, פעילותו וערותו — אין למדיניות ממש ואינה אלא אחיזת עינים. הגעתי יותר ויותר לידי הכרה, שראשית המדיניות — דאגה נאמנה לצרכי הציבור יום־יום והפעלת הציבור ככוח חלוצי, אחראי, מכוון ומדריך. אין ציבור הפועלים כשלבדו, בלי העם והישוב, יכול לשאת במדיניות הציונית, ובלי שיתופם של כל חלקי העם והישוב במערכה המדינית, בהכרעות ובאחריות, ניכשל כולנו, ולא תעמוד לנו החלוציות של חטיבה זו או אחרת בתוכנו. אולם לא תיתכן מתיחות ציונית ואחריות פוליטית בישוב ובעם — מבלי שציבור הפועלים יעמוד במרכזה וישמש לה חוט־שדרה; ומשום כך אין מדיניות ציונית ואין מערכה ואין תכונה לעתיד בלי דאגה נאמנה לצרכי הפועל יום יום ובלי הפעלת ציבור הפועלים ככוח חלוצי, אחראי מכוון ומדריך. אלה הם שני עמודי־התווך של מדיניותנו הציונית כלפי פנים, ולהם צריכה המפלגה להקדיש מיטב כוחותיה ומעיניה, ורק בשני אלה נכשיר קרקע מוצק למדיניות ציונית. הפענוח המוחשי של שני העקרונות האלה ניתן במצע של המפלגה לבחירות האחרונות של ההסתדרות, ועל ביצוע המצע, ביצוע נאמן ומלא ושקדני, מצווה מפלגתנו — כמפלגתם של פועלי ארץ־ישראל.

במפלגה גופה — הפעלת הנוער ופועלי החרושת יד ביד עם הפועל החקלאי. איני יודע זכות גדולה לחלוץ־חלוצים שלנו — מתישבנו החקלאי בקיבוץ או במושב, זה שנתן לתנועת הפועלים, לישוב ולציונות כמה מהערכים והנכסים אשר עליהם גאוות כל העם היהודי — מאשר זכות זו שטרם זכה לה: להביא לידי כך, שהפועל בעיר ובמושבה, בחרושת ובבנין, בנמל וברכבת, יהיה שוה בכל — גם בחלוציות, גם באחריות, גם בהכרה, גם בפעילות ציבורית, גם בהגשמה יום־יומית — לפועל בקיבוץ ובמושב. וכל תיקון מתחיל מהבית. יקום פועל החרושת והבנין והנמל והרכבת במפלגה ויתפוס מקומו בהנהלת התנועה והדרכתה — בהנהלת המפלגה וההסתדרות — יחד ומתוך שויון עם פועלי המשקים החקלאיים.

ודאי שלפועל השכיר קשה הדבר יותר מאשר לפועל העובד במשקו. ולא רק מעודף החלוציות בלבד עומדת ההתישבות העובדת בראש תנועתנו, אלא גם באשר מסגרת חייה נוחה יותר לחיים ציבוריים ולאקטיביות ציבורית. אולם היבצר מאתנו ליצור תנאים, אשר יאפשרו גם לפועל השכיר בעודנו פועל שכיר — לתפוס מקומו המתאים בחיי המפלגה וההסתדרות? למעט ארגוני פועלים בעולם יש כלים ומכשירים ואמצעים רבי־און כאשר יש לנו בארץ, ואם רק נכיר בחשיבות ובהכרח ובחיוניות של הפעלת המוני הפועלים, גם בעיר, גם במושבה, גם בחרושת וגם בבנין ובשאר ענפי הכלכלה והמשק ביבשה ובים, ניצור את האפשרות גם לפועל השכיר להשתתף בכל מוסדות המפלגה ובהסתדרות — החל מהלשכה והמזכירות, וגמור במועצה ובועידה (והוא הדין בשליחויות לחוץ־לארץ! ), למען יטביע אף הוא את חותמו על התנועה ולמען ישא אף הוא באחריות ישירה ואקטיבית לכל הנעשה.

והוא הדין לגבי הפעלת הנוער. אין זו הצטיינות אישית להיות צעיר — אי אפשר להיות זקן מבלי היות תחילה צעיר ולא מגיע לנוער פרס מיוחד על היותו נוער. אבל התנועה זקוקה לרעננות ולעוז של הנוער, כשם שהיא זקוקה לנסיון ולתבונת החיים של הקשישים. ויש להפעיל את הנוער ולהטיל עליו אחריות — כי רק באחריות יבחן האדם — שכם אחד עם החברים הקשישים והמנוסים.

חברים יקרים! אתם מתכנסים בימי שוָאה ומצור. השאלות העומדות על הפרק הן חמורות, וכמה חברים שכל הישוב היה רגיל ומצפה לראותם ולשמעם בועידותינו, נעקרו הפעם מתוכנו, קצתם בידי שמים וקצתם בידי אדם, והאחריות כבדה, והזמן דוחק.

תקוותי שהשכינה הקיבוצית של תנועתנו תשרה על ראשכם, והנאמנות החלוצית לשליחותנו ההיסטורית תהיה נר לרגלכם, ובעוז ובתבונה תתיצבו על משמר חזוננו ומפעלנו, תלכדו את ציבור הפועלים והישוב העברי סביב הציונות החלוצית הלוחמת, תשאו בכוח ובאמונה את דגל האחדות והעצמאות במעמד ובעם, — ותהיו ראויים לשליחות שהטילו עליכם המוני בוחריכם.

חזקו ואמצו

חברכם הנאמן

פאריס, 23.8.46


  1. הכוונה לפיצוץ מלון ״המלך דוד״ בידי ארגון פורשים, שכתוצאה ממנו נהרגו למעלה מ־80 איש — יהודים, ערבים ואנגלים — המע'.  ↩

המלצות קוראים
תגיות