רקע
דוד בן־גוריון
מבטח ומשען
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מהד' ג, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תשי"א 1950

בועדה הפוליטית של הקונגרס הכ״ב, 18 בדצמבר 1946


תנועתנו לא השיגה עדיין שהיא נתונה במאבק קשה, שבחלקו נעשה במחתרת, ואי־אפשר לנו לברר כל שאלותינו בישיבות הפומביות של הקונגרס. הפתיחה שהוטלה עלי בשאלות המדיניות היתה מפני כך במידה רבה מקוטעת, כי לא יכולתי לנגוע בכמה שאלות יסוד, ואעשה זאת כאן. עלי להעיר שהדברים נאמרים על אחריותי האישית, ולא על אחריות מוסד.

 

בעיות הבטחון בנסיבות החדשות

הבעיה הראשית היא בעיית הבטחון. אין זו כידוע לכם בעיה חדשה בארץ, אולם זו הוצגה עכשיו בנסיבות חדשות ושונות לגמרי מאשר עמדה, במשך 70 השנים האחרונות. גם במשך כל הזמן היתה זו בעיה חיונית. בישוב הקטן והצומח כיצד להתגונן ולהבטיח קיומו הפיסי, אבל עד הזמן האחרון היתה רק השאלה כיצד להתגונן בפני ערבי ארץ־ישראל, שגם להם לא היו, כמונו אנחנו, כלים ממלכתיים, והם היו מתנפלים מזמן לזמן על ישובים יהודיים או על הישוב היהודי.

אולם עכשיו אנו עומדים בפני מצב חדש לגמרי. ארץ־ישראל מוקפת מדינות ערביות עצמאיות. ולא חשוב הדבר שמבחינה פוליטית, תרבותית וכלכלית עצמאות זו אינה אלא פיקטיבית. מבחינת הבטחון שלנו, אלו הן מדינות עצמאיות. אלו הן מדינות שיש בזכותן לרכוש ולייצר נשק,,להקים צבאות ולאַמן אותם. יתכן שהן לא הפכו כולן עד עכשיו את זכויותיהן לעובדה ממשית, אולם מסוכן הדבר לסמוך על מצב הזיון הנוכחי, של מדינות ערב. מצב זה עלול להשתנות. כרגע יכלתן הצבאית של מדינות ערב היא אפסית. היתה לנו דוגמא מאלפת במרד העיראקי בימי המלחמה. אנגליה דיכאה מרד זה — וזה היה מרד לאומי — בגדוד אחד או שנים. כל מנהיגי המרד, כידוע, ברחו (המופתי, רשיד עלי ועוד), אבל נתפסו 3—2 מראשי המודדים, והם ניתלו. ביום התליה באו כל התלמידים לבתי־הספר בכל הארץ בעניבה שחורה, לאות אבל ומחאה. ילדי בתי־הספר הוכיחו שהעם העיראקי רואה בנידונים למוות את מנהיגיו, ולא באלה שבעזרת הכידונים הבריטים השתלטו בעיראק. גם הצבא המצרי, הגדול מהצבא העיראקי, מונה בפועל רק קרוב לשלושים אלף איש. וראינו ״גבורת״ הצבא הזה במלחמה האחרונה. גם כשמצרים נתקפה ע״י צבא איטלקי — נמנע הצבא המצרי מקחת חלק במלחמה, ולא מטעמים פוליטיים בלבד, אלא גם מתוך חוסר־אונים.

אולם נעשה משגה כבד אם נסמוך על חולשה זו. לאנגליה יש תכנית של ״הגנה משותפת״ במזרח הקרוב — משותפת לארצות ערב ואנגליה. לפי תכנית זו צריכה אנגליה לאַמן את הצבאות של הארצות השכנות וגם לצייד אותם במידה רבה. אין זה גם מן הנמנע שיתחילו כאן בייצור נשק, וביחוד במצרים — הארץ העשירה ביותר במזרח הקרוב, המונה 18 מיליון תושבים. זה יהיה עוורון חסר־אחריות ופלילי אם לא נראה את הסכנה האורבת לישוב מהטכניקה החדשה שפותחה ע״י גרמניה הנאצית וארצות אחרות — לשלוח מארצות שונות חיילות לא במדים צבאיים, אלא כאזרחים כביכול, מצוידים בנשק מוסתר לעשות בזמן הדרוש את ״המלאכה״ — במדים או בלי מדים. התקפת ערבי ארץ־ישראל אינה מסכנת את הישוב העברי, אולם יש סכנה שהמדינות הערביות השכנות ישלחו את צבאן לתקוף את הישוב ולהשמידו. אין זה אפילו מחייבן לפרוץ את מסגרת האו״מ — והרי מצרים מכריזה על נאמנותה לאו״מ, ואף הכניסה בזמן האחרון הצעה נגד הפליות ונגד פגיעה בנימוס הבינלאומי.

לאחר מה שקרה בשש השנים האחרונות אסור לנו להתעלם מסכנה זו.

לא אגע פה בפתרון הפוליטי. זה שייך לבירור אחר. אבי רוצה רק להדגיש עכשיו את חובתו של הישוב, של התנועה הציונית, ושל העם היהודי, לראות את בעיית הבטחון בכל היקפה, חומרתה ודחיפותה, ולראות את הסכנה הצפויה לישוב בארץ, אולי לא היום ומחר — המדינות הערביות עדיין אינן מוכנות לכך — אולם אנו עומדים בפני חליפות ותמורות, ואסור לנו לחכות עד שהסכנה תהיה בשלה. עלינו להתכונן מיד, במכסימום יכלתנו הטכנית והכספית. זוהי לדעתי המשימה הראשית של הציונות בשעה זו. לא אקבע דרגות לחשיבותם של הדברים העומדים לפנינו— יש לנו עכשיו שנים־שלושה דברים חיוניים וחמורים — אולם בעיית הבטחון היא במרכז, כי כאן עומד בסכנה עצם יסוד קיומנו. נדרשת עכשיו גישה חדשה לבעיה, נדרשים אמצעים גדולים יותר, ריאורגניזציה של כוחותינו והתכוננות ממין חדש לגמרי. עוד בישיבתה של הנהלת הסוכנות בפאריס דרשתי הקמת ועדה מצומצמת לענין זה — אולם לא יכולתי להגיע ארצה ואיני יודע אם ההנהלה בירושלים קבעה ועדה כזו.

 

עיר מבצר בנגב

כאן אעמוד רק על ענין אחד, שלכאורה אינו נוגע לבטחון, אבל הוא, לדעתי, אחד מצרכיו הדחופים של הבטחון. עלינו להקים במהירות האפשרית עיר בנגב. כל התנועה הציונית נתלהבה כששמעה על הקמת שתים־עשרה נקודות ביום אחד, מהן אחת־עשרה בנגב. למפעל זה נודעה חשיבות מדינית רבה, כי הוא הוקם באותו שטח שאנגליה ״המסכנה״ — החסרה, כנראה, קרקע לתושביה, באשר היא חולשת רק על רבע כדור הארץ — חומדת לרשתו על פי תכנית מוריסון. יש גם ערך התישבותי לעובדה שבמדבר זה השמם זה אלף ושש מאות שנה, הוכחנו שאפשר להקים ישובים פורחים. אולם יחד עם ההנאה הציונית שהנחילו לנו תריסר הישובים האלה נתמלא לבנו חרדה עמוקה — כי נעשינו אחראים לחיי הנערים והנערות שנתישבו במדבר זה, רחוק מהישוב היהודי וממרכזי הכוח היהודי בארץ. כל הישובים הגדולים הקרובים לנקודותינו בנגב הם ישובים ערבים — באר־שבע ועזה. אמנם באר־שבע היא עיירה קטנה, אבל יש בה פי עשרים תושבים מאשר בכל הנקודות שלנו בנגב. ועזה היא עיר גדולה ומאוכלסת. וגם המדבריות מסביב אינם ריקים מאדם. אמנם במרחבים גדולים אין רואים אילן, באר, או סימן של דשא. אבל יתכן, שפתאום, כאילו מתחת לחולות, יצמחו אנשים מזוינים רוכבים על סוסים או גמלים — ובידיהם נשק. אלה הם הבדואים, שוכני־האהלים במדבר. למדבר זה שלחנו מאות אחדות של בחורינו ובחורותינו היקרים ביותר — והפקרנו למעשה את חייהם. אם יקרה חלילה אסון — יהיה קשה יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ להגיש להם עזרה. אלה שהלכו לנגב יודעים על הסכנה — ואינם בפחדים. אבל אנחנו חייבים לפחד; לנו אסור לשקוט; עלינו האחריות לבטחונם. וראשית כל — עלינו להקים מרכז של כוח יהודי בנגב. ולא בשמים הוא. אין זה למעלה מיכלתנו. בעזרת היזמה הלאומית, יזמת הקרנות, היזמה ההסתדרותית והיזמה של התאחדות בעלי התעשיה, אנו יכולים להקים, — תחילה, אולי באופן מלאכותי, אבל בהתמדה וביציבות — שורה של בתי־חרושת, שאינם זקוקים להרבה מים, ולגדל מרכז עירוני שישמש מַצבר לכוח יהודי בשביל נקודות הנגב. הקימונו נקודות חקלאיות, לא לשם הפגנה, אלא כהתחלה של התישבות מתרחבת, ועלינו לתת לנקודות אמצעי בטחון ולהקים בקרבן מבצר עירוני כמרכז כוח שיכיל כמה אלפים צעירים יהודים, ימצאו בנגב, ובשעת סכנה, כשאי־אפשר יהיה להביא עזרה ממרחקים, יהיה להם הכוח להגן על נקודותינו החקלאיות — כי לא נוכל לסמוך על עזרת הצבא הבריטי.

המלצות קוראים
תגיות