רקע
דוד בן־גוריון
דברי תשובה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מהד' ג, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תשי"א 1950

בקונגרס הציוני העשרים ושנים, 16 בדצמבר 1946


 

מהי סוף סוף דעתו של ד״ר סילבר?

אמרתי בנאום הפתיחה, כי במליאת הקונגרס אדוּן רק בכמה מהשאלות המדיניות. גם עתה אגביל את עצמי רק בשאלות מספר, מבלי לגעת באחרות אשר, לפי דעתי, היה רצוי מלכתחילה שידברו עליהן רק בועדה המדינית. שמעתי כאן את נאומו של ד״ר סילבר; קראתי את אשר אמר באמריקה. היו בידי דו״חות משיחותיו עם אמריקאים ואנגלים. ועד עתה לא ברור לי מהי סוף סוף עמדתו של ד״ר סילבר: האם הוא בעד חלוקה, או נגד חלוקה; האם הוא מוכן לשאת ולתת אך ורק בדבר ארץ־ישראל בלתי מחולקת, או שהוא מוכן לשאת־ולתת, אם תהיה אפשרות ויהיה צורך, בדבר מדינה יהודית בתוך ארץ־ישראל; או שהוא נכון להילחם נגד מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל, אף אם יביאו לנו הצעה כזאת.

ישנן שלוש השקפות וכולן מוצדקות, אם רק מדברים עליהן ברצינות. יש בינינו כאלה אשר בשום תנאים, ואפילו אם אנגליה ואמריקה וכל מלכי עולם יביאו בפנינו הצעה על מדינת יהודים, לא יסכימו, אם מדינה זו לא תהיה בארץ־ישראל כולה. לסוג זה היה שייך, למשל, אוּסישקין ואחרים. לא הייתי תמים־דעים עמהם, אבל רחשתי את הכבוד הגדול ביותר לבטחונם הציוני העמוק. לעומתם ישנם כאלה, הרוצים מדינה יהודית בארץ־ישראל כולה, אך אם יראו כי אין להשיגה בתקופה הקרובה ותובא בפניהם הצעה לכונן מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל, הם מוכנים יהיו לשאת ולתת בענין זה. ולבסוף, ישנם גם כאלה העושים את החלוקה יסוד מוסד לתכניתם. תם אני ולא אדע עם איזו מההשקפות הללו נמנה סילבר. האם הוא בעד חלוקה או נגדה, ואם נגדה — אם בכל. התנאים או לאו. חייב איש שתהיה לו עמדה ברורה, לפחות בין חבריו. הוגד לי, כי בהסתדרות הציונית באמריקה נתקבלה החלטה נגד חלוקה בכל תנאים שהם. התענינתי בדבר וקראתי את ההחלטה — ונדמה לי שיודע אני לקרוא החלטות — וראיתי כי איפּכא מסתברא. החלטה זו לא ההנהלה אחראית לה, אלא ד״ר סילבר וחבריו. מדוע איפוא לא קיבל החלטה נגד חלוקה באותו מקום שבו הוא יכול לשפוך את כל מרותו?

ולא זו בלבד שאינני יודע היכן עומדות רגליו של סילבר בשאלת החלוקה, אלא שאינני יודע גם היכן הוא עומד בשאלת ההליכה לועידת לונדון: כן ללכת או לא ללכת? או שהוא רוצה, כי אלה שאינם חביבים עליו לא ילכו ואלה שחביבים עליו הלוך ילכו? מן הדן שתהיה בהירות כלשהי בשאלות אלה. רשאי אדם להיות בעד או להיות נגד, אבל אם אתה בעד — יש לומר בעד, ואם אתה נגד — יש לומר בבהירות ובגלוי נגד.

 

בשמי אני

הויכוח בקונגרס היה מוזר, ועלי לציין בצער, כי הויכוח היה במידה רבה בין חברי ההנהלה לבין עצמם. יתכן שהסיבה נעוצה בזה, שבמשך שבע שנים היתה קיימת הנהלה, שנבחרה לשנתים בלבד, והיא היתה אנוסה לכהן שבע שנים, ושבע שנים כאלו, כשנתרחשו תמורות, אסונות ושואות, ובעיות חדשות צצו ועלו. היו חילוקי דעות בין חברי ההנהלה, אולם הם השתדלו במיטב יכלתם לקיים את האחדות ולעבוד במשותף. אכן, לאחר ויכוח כזה מוטב שכל אחד ידבר בשמו הוא. ורוצה אני למסור מודעה, כי את אשר אומר אנוכי, רק בשמי אני אומר, —.אולי דעתי דעת יחיד בהנהלה.

יהיו אשר יהיו עמדותיה והחלטותיה של ההנהלה הקונגרס הוא בן חורין לחלוטין להחליט את אשר ימצא לנכון. שום מעשה ושום החלטה, שנתקבלה בהנהלה, בין אם זאת החלטה נבונה או בלתי נבונה, תכסיסית או בלתי תכסיסית — אינה כובלת לא את הקונגרס ולא את מדניותנו בעתיד, ורשאי כל אחד מאתנו לחוות את דעתו הפרטית. ארשה לעצמי לעשות זאת הערב, מבלי היות קשור לחובות שהוטלו עלי מטעם ההנהלה בדברי בשמה בנאום הפתיחה.

 

מלת הגנאי ״בילטמור״

נעשה נסיון, וחזר עליו בקונגרס זה נואם ארץ־ישראלי שנשא נאום באנגלית, ליצור מילת גנאי חדשה בציונות: ״בילטמור״, ״הנהלת בילטמור״. עומד אני כאן בפניכם כאחד מאלה שנגדם הוטחה מילת גנאי זו. לא רק חבר אני בהנהלת ״בילטמור״, אלא גם חסיד תכנית בילטמור, ובלי חרטה ובלי בושה, באמונה ובהכרה ציונית עמוקה עומד אני עתה כשם שעמדתי לפני חמש שנים ולפני 40 שנה. כאז כן גם עתה, אני מאמין, כי בתכנית זו, שרוצים להטיל בה דופי ולציינה בכינוי האיום ״בילטמור״, ניתן ביטוי כן ונאמן לרצונו ההיסטורי של עם ישראל, לצרכיו ההיסטוריים ולאפשרות ההיסטורית של גאולה שלמה. ואם ישאלוני היום, היתכן שכל ארץ־ישראל תהיה מדינה יהודית, אענה ללא היסוס: הן. אם הציונות אפשרית, הרי שגם המדינה היהודית אפשרית. כיצד אפשר להגשים את תכנית ״בילטמור״? אין הדבר תלוי לא בהנהלת בילטמור ולא בהחלטות בילטמור, אלא בתכנית המאחדת את כל הקונגרס מקצה אל קצה, לרבות ״עליה חדשה״ והשומר הצעיר. יש, אני סבור, דבר אחד המאחד את הקונגרס כולו, והוא — הרצון לעליה חפשית ובלתי פוסקת והתישבות יהודית בקנה־מידה גדול. אם אלה עתידות להתגשם, עתידה להתגשם תפנית בילטמור. אם מאמינים אנו בעליה חפשית ובלתי פוסקת ובהתישבות יהודית בקנה־מידה גדול, הרי מתקדמים אנו לקראת מדינת יהודים בארץ־ישראל. אם אלה מן הנמנעות, כי אז בילטמור היא מן הנמנעות.

 

עלילה כי ״בילטמור״ עיכבה משהו

אני דוחה בכל תוקף את האשמה הבלתי־חברית — עלי להשתמש בביטויים פרלמנטאריים — מצד חזן, שהאשים כי בילטמור הפריעה להתישבות, הפריעה לחדירה אל הנגב או לעליה לארץ־ישראל. אף השומר הצעיר אינו צריך ללמד את ההנהלה, שיושבים בה שליחי החלוּציות בארץ־ישראל ובעולם, פּרק בהלכות הצורך בעליה מתמדת ובהתישבות בכל התנאים. אפילו חזן אינו צריך ללמדנו פרק בענינים אלה. ועלילה היא, שבגלל תכניתנו המדינית הוזנחה אפילו עליתו של יהודי אחד לארץ־ישראל, או שהוזנחה נטיעתו של עץ יחיד בארץ־ישראל. יתכן שאמנם הזנחנו את העליה ואת ההתישבות — אני הנני האחרון באֶכּסקוטיבה שירגיש סיפוק עצמי בעבודתנו בארץ־ישראל — אבל אם לא עשינו את כל אשר היינו צריכים והיינו חייבים לעשות, הרי אין לבילטמור, או לרצונו של עם ישראל לעצמאות, כל שייכות לענין זה. ויודע חזן את הדברים בדיוק כמוני.

 

לא אנו העלינו את התביעה לטרנספר

לא נכון מה שאמר חיים גרינברג, כי קיימות שלוש דרכים להגשמת בילטמור: או להכניס מיליון יהודים לארץ־ישראל, או להוציא מיליון ערבים — יתכן שלא ביטא את הרעיון באותן מלים עצמן — או ליצור בארץ־ישראל שני סוגי תושבים: אזרחים ונתינים־אזרחים נטולי־זכויות. כל אימת שהוגים ציונים במדינת יהודים, והם הוגים ויהגו בה, לא עלה על דעתם שום דרך משני הדרכים הללו. דוקא ההצעה השניה הוצעה מצד אחרים, מצד סוציאליסטים אנגליים מ״מפלגת הלייבור״, ואין הדבר מתנגד לסוציאליזם, לא תמכתי בהצעה זו כשהובאה מטעם ה״לייבור״, משום שראיתי אותה כהצעה בלתי ציונית ובלתי מדינית, אבל מבחינה סוציאליסטית היא תיתכן. סוציאליסטים וקומוניסטים העבירו, לעינינו ובזמננו, עשרות מיליונים נפש מארץ לארץ. אבל ענין הטרנספר לא היה חלק מתכניתנו ואין הוא משמש תנאי לתכנית בילטמור. להביא מיליון יהודים — הן. וככל שנשאלתי, מה היא כוונתנו בתביעת מדינת היהודים בארץ־ישראל, אמרתי כי הכוונה היא להכניס במשך תקופה קצרה את מיליון היהודים הראשון לארץ־ישראל. אולי אין זאת אלא אוטופּיה, אין אני יודע מדוע ניבהל מפני אוטופּיה. אפילו אותם האנשים המתונים מ״העליה החדשה״ אמרו עוד לפני שנים אחדות, כי המינימום שעליו אנו חייבים לעמוד בתוקף הוא — כניסת 200,000 יהודים לשנה, לכל הפחות. כן אמרו ה״ריאליסטים״, אנשים נבונים, שאיש לא יחשוד בהם באוטופּיות. פּירוש הדבר — להכניס מיליון יהודים במשך 5 שנים, ואין כלל צורך במיליון יהודים כדי להפוך את ארץ־ישראל כולה למדינת יהודים. אם נכפיל את הישוב הקיים בארץ־ישראל, תהיה ארץ־ ישראל ממילא למדינה יהודית דימוקרטית.

ישנה עוד דרך, קצרה יותר, ואני אומר את הדברים על אחריותי האישית בלבה ובל יאשימו בגללם את ההנהלה כולה. כוונתי לתיקוני הגבולות בין ארץ־ישראל המזרחית והמערבית. לא טרנספר של האוכלוסיה, אלא חליפין של האדמה. אם נוותר על עבר הירדן — וד״ר סילבר אומר, כי בדברו על מדינת יהודים בארץ־ישראל כולה הריהו מתכוון לארץ־ישראל המערבית — נוותר על חלק ממרכזו של מערב ארץ־ישראל, המאוכלס אוכלוסיה ערבית צפופה באופן יחסי (600,000 ערבים בערך) ולעומתם נקבל מעבר הירדן שטח דומה, שומם ובלתי מיושב, שהערבים לא הפרוהו ולא יפרוהו, מאדמות עבר הירדן ומסביב לים המלח עS עקבה. קיימת גם אפשרות תיאורטית כזאת.

 

התכנית הציונית חיה וקיימת

אומרים לנו, כי אנגליה מתנגדת לכך ומשום כך אין תכנית זו בת־ביצוע — והיא אוטופיסטית. שואל אני: כלום זוהי מידת היושר והצדק של חברנו גרינברג? אנו דורשים את ביטול חוק הקרקעות, המכיל הפליה גזעית כנגד היהודים בארצם הם. לא השגנו את ביטול החוק הזה, משום שאנגליה מתנגדת. כלום יכולה, איפוא, התנגדותה של אנגליה לשמש יסוד לפסול את תביעתנו, או שתביעתנו נעשית ע״י כך פסולה? האם העובדה שממשלה אינה מקבלת את תביעותינו משמשת קנה־מידה לצדקת תביעותינו, לדחיפותן ולמעשיותן? ואין אני רואה טעם לשינוי תכניתנו, שמגנים בכינוי בילטמור. אנו את תכניתנו לא שנינו. אולי היה הכרח, מתוך פוליטיקה פנימית, ליצור את הרושם, כי לפתע נתכנסו בפאריס חברי ההנהלה הבלתי מוכשרים שהם גבורים בעניני תכסיס ושינו את התכנית. על פאריס אייחד את הדיבור בועדה המדינית, שם אדבר גם על האינפורמציה של ד״ר סילבר וד״ר גולדמן, כוונתי לאינפורמציה שלהם, כיצד ומתי דחתה ממשלת ארצות־הברית את תכנית גריידי, אינפורמציה שאינה עולה בד־בבד עם האינפורמציה שלנו שקיבלנו בהתכנסנו בפריס, ועד היום אין אינפורמציה זו עולה בד־בבד עם זו שלי, אף על פי שבינתיים ביקרתי גם באמריקה. החלטתנו בפאריס נתקבלה. עוד לפני החלטתה של ממשלת ארצות־הברית בדבר תכנית גריידי. אבל בפאריס לא שנינו את החלטתנו, וגם אילו היינו עושים כן — רשאי וחייב הקונגרס הציוני להצהיר, כי התכנית הציונית נשארה כמות שהיתה: חופש העליה היהודית; פיקוח יהודי על עליה והתישבות; ארץ־ישראל כמדינה יהודית. הקונגרס מוסמך לכך, יהיו אשר יהיו תכסיסיה של ישיבת פאריס ותכסיסיהם של אלה המתנגדים להחלטות ישיבה זו.

התכנית לא נשתנתה, ואפשרויות ההגשמה של תכניתנו המדינית לא נשתנו. האפשרות ההיסטורית נשארה כמות שהיתה.

 

מנדט או חלוקה

עתה מגיע אנוכי לנקודה השניה, ורוצה אני לדבר בה באותה בהירות שדיברתי בנקודה הראשונה: נכונותנו לשאת־ולתת בדבר פשרה המכונה חלוקה, או כפי שהגדרתיה משעלתה שאלה זו בפעם הראשונה: אם מוּטב לנו במדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל, או מוּטב לנו מנדט אנגלי על כל ארץ־ישראל.

שאלה זו צפה ועלתה בשנת 1937. אז התנהל ויכוח ישר וחברי, לא רק בין המפלגות אלא גם בתוך המפלגות. במשך תשע השנים שעברו לא ראיתי נימוק, מדוע היה צורך לשנות את העמדה, אשר רובו של הקונגרס קיבלה, אענה אח״כ על שאלתו של החבר ניומן. אולם לראשונה אענה לחברי טבּנקין, ששאל אם פעלתי בפאריס בשליחותם של העצורים ברפיח? לא אני ולא חברי טבּנקין לא ישבנו אתם ברפיח, אולם אלה שישבו שם יש להם דעה משלהם, שאיננה עולה דוקא בקנה אחד עם דעתו של החבר טבּנקין. אחרי פאריס נערכו בחירות בארץ-ישראל, ואלה שישבו ברפיח הצביעו וציריהם נמצאים באותן השורות, אשר אליהן יש לי הכבוד להשתייך.

ניומן, שאל, האם יכולה לשמש יסוד לאֶגאלי בענין החלוקה ההחלטה שנתקבלה בשנת 1937, כשממשלת אנגליה הביאה לפנינו את ההצעה, בעוד שהיום, בשנת 1946, הצעה כזאת לא הובאה לפנינו. לא דיברתי על יסוד לאֶגאלי, אלא על יסוד עמוק יותר, יסוד מדיני שהיתה נודעת לו השפעה בשנת 1937 והשפעה זו לא פסקה ער היום. גם אם קיים יסוד לאֶגאַלי להחלטתה של ההנהלה, יכול הקונגרס לשנות את עמדת ההנהלה. הקונגרס אינו כפוּת, אולם אני אנסה להשתדל ולהוכיח, כי אותו יסוד צריך להשפּיע על רובו של הקונגרס לבל יסתלק גם עתה מלשאת־ולתת בדבר פּשרה. לא קיבלנו שום עמדה אחרת, אלא אנו מוכנים לשאת־ולתת בדבר פשרה: תמורת צמצום השטח לתת לנו זכויות גדולות יותר על השטח הנותר, זכויות שתאפשרנה עליה והתישבות גדולות יותר משאפשר היה לקבל בכל השטח תחת שלטון אנגלי. והיסוד לנכונותנו למו״מ כזה היה, שאָשיות המנדט נזדעזעו, לא משום שהמנדט אינו אפשרי מבחינה תיאורטית, אלא משום שהממשלה שלה נמסר המנדט כדי שתשלוט בארץ עד אשר יהודים יעשו בה רוב, הכריזה כי אין עוד ברצונה לעשות כן. נמצאו חכמים שאמרו: טוב ויפה, אנו נמצא מנדטור אחר. אחד הציע הצעה שנמסור את המנדט למוסוליני; אחרים רצו למסור את המנדט לפולין. לאָשרנו לא נתקבלו העצות הטובות הללו. אנגליה נשארה בעלת המנדט, אולם אין היא רוצה לבצעו. ואז — אחת משתים אלה: או שהארץ נעשית עצמאית (אם אין מוצאים מנדטור אחר), או שעושים סידור מיוחד. הקונגרס הכריז אז, כי אנו כופרים בהצהרתה של ממשלת אנגליה ובהצהרתה של ועדת פּיל, כי אין המנדט בר־ביצוע; שכן האמנו ועודנו מאמינים גם עתה, כי הוא בר־ביצוע וכי אפשר תחת שלטון המנדט לבצע עליה גדולה והתישבות גדולה, עד אשר נוּכל בשיטות דמוקרטיות לנהל את כל הארץ, אגב מתן שויון זכויות גמוּר לכל הערבים. אבל הקונגרס אמר כי הוא מוכן לשאת־ולתת בדבר פשרה כזאת. הין גמ אומרי ״לאו״. אומרי הלאו אמרו אז לאו ברור ובלתי־מוסווה, והם שניצחו (אמנם, בכוח הגויים). המדינה היהודית בחלק של ארץ־ישראל לא יצאה לפועל, ונסיוננו ההיסטורי הורה לנו מה היו תוצאותיו של לאו זה.

בא ״הספר הלבן״, ואחריו חוק הקרקעות שהוא חלוקה בלי מדינה. אין רצוני לומר, כי אילו היתה קמה בשנת 1937 מדינה יהודית, אפשר היה להציל את כל ששת מיליוני היהודים. אין כל תועלת להתנצח בדרך זו בעניני קורות הימים, אבל אומרי הלאו ״ניצחו״: מדינה יהודית לא קמה אפילו בחלקה של ארץ־ישראל, ואנו רואים מה תרויח עם ישראל מדבר זה.

והיו, ועוד ישנם, אומרי הן האומרים: אם אפשר הדבר נישא־וניתן בדבר פּשרה. אין זאת אומרת כי פּשרה היא יסוד מוסר של תכניתנו, שכן רק חלק מגיע לנו; אין זאת אומרת, כי אנו אומרים ״פּשרה״ משום שאנו מטילים ספק בצדקת תביעתנו המלאה. אלה המוכנים לפשרה היו משוכנעים ועודם משוכנעים, כי תביעתם צודקת ונכונה כנכון היום. אבל יש להם עסק עם בעל־דין, שאין להוציא ממנו מיד כל אשר הוא חייב לנו, ולכן אנו מוכנים לשאת־ולתת בדבר פשרה. זה היה מובנה המדיני של עמדת אומרי הן בשנת 1937.

 

היש דרך שלישית?

יש סבורים, כי קיימת בפנינו גם דרך שלישית. אנגליה טוענת, כי אין היא יכולה או שאין היא רוצה להמשיך במנדט — ימסר המנדט לשלושה מנדטורים: אנגליה, אמריקה ורוסיה. את בעלי ההצעח, את חברי השומר הצעיר, שואל אנוכי: האם הם שאלו את שלושת אלה? הסבורים הם, כי את אשר אנגליה איננה רוצה לעשות תעשה אמריקה, תעשה רוסיה הסוביטית, יעשו כולם יחדיו? מתי הצהירו שלוש המעצמות הללו בזמננו, כי הן תבצענה בארץ־ישראל עליה יהודית גדולה ללא הפסק והתישבות גדולה ותהפוכנה את ארץ־ישראל לארץ יהודית, לאמור — ארץ בעלת רוב יהודי?

 

האם השעה כשרה להכרעות סופיות?

מקשה החבר חזן קוּשיה רצינית? כלום השעה היא שעת כושר למצוא פתרון סופי לארץ־ישראל? כלום נוחים עתה התנאים לפתרון כזה בשבילנו? ומודה אני ומתוודה, כי אם אמנם לא כל התנאים, הרי רובם של התנאים אינו נוח בשבילנו עתה. אבל שואל אנוכי: כלום אנו הקובעים את השעה לפתרון ״סופי״ של בעיית ארץ־ישראל? הרי לא רצינו כי שאלת עבר־הירדן תיפתר עתה משום שמצבנו שם הוא ודאי בלתי נוח יותר מאשר מצבנו בארץ־ישראל המערבית. וישנם בתוכנו פּטריוטים כה גדולים, שאוטמים את אָזנם משמוע על ממלכה יהודית בכל ארץ־ישראל המערבית ותובעים מאתנו שנחכה עד אשר תהיה מדינה יהודית בגבולותיה ההיס­טוריים של ארץ־ישראל. עבר־הירדן הוא ודאי חלק מארץ־ישראל ההיס­טורית, וּועדת פּיל אישרה רשמית, כי הצהרת בלפור כללה גם את עבר־ הירדן. אבל לא אנו אלא אחרים החליטו לפתור פתרון סופי את שאלת עבר־הירדן, וקמה הממלכה ה מכוּנה ממלכת עבדאללה. לא אנו רצינו בכך; אנו מחינו. אנו לא היינו שם; הערבים תבעו פתרון. הדבר היה כדאי לאנגליה, והאומות המאוחדות מחאו כף כשהודיע באוין שברצונו לתת עצמאות לעבר־הירדן, והדבר קם והיה, ויתכן שעבר־הירדן ישב מחר בברית האומות של העולם.

ושוב, אנגליה רוצה להחליט על גורלה המדיני של ארץ־ישראל המערבית. ולא אנגליה בלבד, אלא גם הערבים תובעים פתרון. ולא ערבי ארץ־ישראל בלבד, אלא גם ערבי הארצות השכנות, בעלי מדינות. אולי אין להתפעל מכוח המדינות הללו, אבל שש מהן יושבות בברית האומות, והן תובעות פתרון מידי. מאמין אנוכי, כי אנו מהוים כוח בארץ־־ישראל, כוח גדול — אבל גם אנגליה מהוה כוח כלשהו וגם המדינות הערביות והערבים בארץ־ישראל הם משהו. ואין אני רואה בעולם — מלבדנו — את הכוחות העצומים שיכפּוּ על אנגליה להמשיך במנדט, או להטיל על מנדטור אחר שיבצע את המנדט לטובתנו. ועוּבדה היא, כי אנגליה והערבים משתדלים למצוא עתה פּתרון סופי לבעיית ארץ־ישראל, ודחיית הפתרון אינה בידינו.

ובל ישתדל מישהו להוכיח לנו, כי מדינה בארץ־ישראל כולה עדיפה ממדינה בארץ־ישראל בלתי שלמה; ובל ישתדל גם מישהו להוכיח לנו, כי זכותנו היא על ארץ־ישראל כולה. אולם חייבים אנו למצוא דרך כדי להבטיח, שמה שקרה בעבר־הירדן לא יקרה גם בארץ־ישראל המערבית, או בחלק גדול מארץ־ישראל המערבית, שאין לנו דריסת רגל התישבותית או שאנו נמצאים שם במספר זעום מאוד.

 

שתי הנחות

ניסחתי שתי הנחות פוליטיות: א) זכותנו לעליה, להתישבות ולעצמאות בארץ־ישראל כולה; ב) אנו נכונים לשאת־ולתת על פשרה, שלפיה ינתנו לנו בשטח מצומצם יותר זכויות רחבות ריבוניות יותר, כלומר, מדינה יהודית, בתנאי שבמדינה היהודית יהיה שטח מספיק להתישבות ולעליה, שיהיה בהן כדי לפתור את שאלת היהודים.

ב־1937 הצעתי לראשונה לחברי, שמוכן אני להישאר בהנהלה, כדי להילחם להקמת המדינה היהודית בהקדם. גם עתה מוכן אני להישאר רק על יסוד שתי הנחות הללו, ואם יחליט הקונגרס, שהוא אינו מסכים לאחת משתי ההנחות — יבחר נא באנשים, שיהיו תמימי דעים עמו.

 

הבנה בינינו ובין הערבים

אני מאמין בהבנה עם הערבים, ובטוחני, כי במוקדם או במאוחר נגיע לידי התקשרות או שיתוף פעולה ערבי־יהודי מתמיד. התנאי הקודם לכך הוא — המדינה היהודית. כל עוד אנגליה מפריעה אותנו בפעולותינו, אין סיכּוּיים לכך, שהערבים יסייעו בידינו. ולפי שעה אנגליה היא בעלת דיננו, והיא תאמר: לאו. אין אני רוצה לבצע את המנדט, ואין אני רוצה בשום אופן להקים ממלכה יהודית — אף לא בחלק שהוא פחות מארץ ישראל השלמה. זהו בעצם מה שהתרחש לנגד עינינו.

 

נעמוד בשער על חזוננו

אז מוכרחה תנועתנו לקבוע רק עקרון אחד: התנגדות! אין אני נוטה לקבל את נוסחתם של חברינו האמריקנים — ניומן וסילבר — שאמרו: על התנגדות הישוב יחליט הישוב עצמו ואנו באמריקה נעמוד לימינו. לא! לא התנגדות הישוב עצמו — אלא התנגדות כל עם ישראל. העוול והקיפוח אינם כלפי הישוב בארץ בלבד. — כל העם היהודי משולל מולדתו ההיסטורית, עתידו החפשי והבטוח.

ואין זה תפקיד נעים ונוח להתנגד. אולי היה טוב יותר לעמים אשר לא התנגדו, וכאשר הכריחו אותם לקבל דת חדשה — קיבלוה, ושפה חדשה — דיברו בה, וכאשר גזרו עליהם להפסיק להתקיים — הפסיקו להתקיים. לא זה חיה גורלנו: אנחנו התקוממנו והתנגדנו במשך אלפי שנות גלותנו, ועכשיו שבנו לארץ־ישראל לבנות ולהיבנות בה; והיתה לנו הזכות לאחר מאות שנים של רדיפות, שירשו לנו ליצור ולעבוד בשקט ובמנוחה.

אך זה לא ניתן לנו. מהיום הראשון של שיבתנו החדשה, כאשר נוסד הכפר היהודי הראשון בפתח־תקוה — התנפלו עלינו והיינו צריכים לעמוד על נפשנו. הוּטל עלינו גם להוביל את המחרשה וגם להחזיק ברוֹבה. מאז גדלנו והתרחבנו, גדלנו ועצמנו, וגם ההתקפה עלינו גדלה — ושׂוּמה עלינו להתגונן. אולם הפעם עלינו לעמוד לא בפני שבט בידואים וכפרים קטנים ועניים, אלא נגד אימפריה גדולה; אימפריה אשר התחייבה לעזור להקים בית־לאומי בארץ־ישראל והיא התכחשה להתחייבותה וקמה נגדנו, והרי היא מגרשת יהודים מארץ־ישראל, גורמת ליהודים לטבוע בים בדרכם למולדת, מתעללת בישוב, מקיימת בחוק הקרקע הפליה גזעית נגד היהודים בארצם. אבל לא נקבל עלינו את הדין, לא נרכּין ראש, נעמוד בשער. יש לנו יעוד היסטורי, יש לנו חזון, יש לנו אידיאל, ואנחנו נילחם להם, נשמור על קיומם ונעמוד בשער.

 

אַל נפריז במידת כוחנו

אַל נבטל את כוחנו, אבל גם בל נפריז במידתו. אנחנו יודעים מה דלים אנו בקנה־מידה עולמי, אבל אין אנו אפס. נוצר דבר־מה חדש בארץ־ישראל, שם חיים לא ״ציוניסטן״, אלא דור יהודי חדש החי בארצו, מעוּרה בקרקע שלו, במולדת הנוצרת ונבנית מחדש, והוא קשור אליה בכבלים כפולים — כבלי ההיסטוריה של 3000 שנה וחבלי מפעל חיים, חבלי עבודה ומאמצים אשר השקיעו בחידוש המולדת. יהודים אלה לא יוותרו בקלות על יצירתם, זכויותיהם ותקוותיהם, אם כי לאימפּריה האדירה ישנן דיביזיות מוּטסות ומשורינות. הייתי מרוצה אילו באי הקונגרס יכלו לראות את ארץ־ישראל ביום שפיים וגבעת־חיים, כאשר הדיביזיה המוטסת עם המכוניות המשורינות, עם רובים ומכונות יריה ומקלעים וכבודה רבה עלו על ארבעה כפרים יהודיים — והדיביזיה ערוכה לקרב ומוכנה לירות ביהודים — ולא רק מוכנה, אלא גם ירתה, ונגדה עמדו אלפים יהודים בלי נשק, לא רק חלוצים אלא סתם יהודים ויהודיות, צעירים וזקנים, ללא פּחד ללא רתיעה מפני המוות, ללא נסיגה מפני מכונות יריה.

כוח איתן זה נטוּע לא רק בישוב בארץ־ישראל. זו היא הוויה הדשה בדברי ימי ישראל. יש יהודים בגולה, שעליתם לארץ היא שאלת חיים ומוות. יש יהודים כאלה עכשיו לאלפים ולרבבות, החיים בגולה ומתפרצים לארץ ואינם יכולים להגיע אליה — גם אלה לא ירתעו מפני כל סכנה. גם כשאני עליתי לארץ, לא היה קל ופשוט להגיע לארץ־ישראל, לא קל היה לצאת מרוסיה הצארית. לא פעם הוכרחנו להשתמש בדרכיות מזויפות, נסענו שבועות באניות רוסיות, ובשערי הארץ חיכתה לנו ״פתקא" אדומה — רשיון להישאר בארץ רק שלושה חדשים. אך לא ידענו את התנאים הנוראים והאיומים של ״סטרומה״. ו״סטרומה״ זו היא עובדה חיה. עוברה היא ששבע מאות איש טבעו במצולות ים מתוך מאבק נואש להגיע לארץ. ״סטרומה״ זו חיה וקיימת, היא פרשה חדשה במאבק היהודי על זכותו למולדת. זהו פרק חדש לגמרי בדברי ימי ישראל. כי יש עכשיו יהודים לאלפים ולרבבות אשר ארץ־ישראל בשבילם אינה ציונות, אינה אידיאולוגיה, אינה תכנית, אלא צורך חיים, תנאי קיום. גורל היהודים הללו הוא — ארץ־ישראל או מוות. גם זה הוא כוח. אם לאנשים יש משהו הנחוץ להם ויקר להם יותר מחייהם — הרי זה משהו.

וראי אָנו רוצים לחיות ולא למות, ואני מקוה שמה שאמר ציזלינג זו היתה פליטת־פה. הוא אמר: מדוע לא התמודדנו במלוא כוחנו נגד האנגלים. לא נעשה זאת! אולי יש מישהו מהאנגלים הרוצה זאת, אולי מישהו מהם רצה זאת ביום גבעת־חיים, אולי היתה המזימה שנתמודד אתם במלוא כוחנו. לא נגררנו אחרי המזימה ולא נעשה זאת. אבל יש משהו חדש בארץ ויש חדש בגולה. נוצר בארץ יהודי חדש עם אופי חדש, עם יחס חדש, עם הכרה חדשה על זכותו, כבודו, מעמדו היהודי. ויש יהודי חדש בגולה, שבשבילו ארץ־ישראל היא שאלת חיים ומוות — ויש ערך להתנגדותם של יהודים כאלה.

 

״רק כך״ — מושג אנטי־ציוני

אולם אנו יודעים גם את גבולות כוחנו ותחומי התנגדותנו. אין אנו מפריזים בכוחנו ואין אנו רשאים להשתכר מגילויי הגבורה המופלאים של הנוער שלנו בארץ המסוגל למעשים אשר לא יאָמנו, וגם לא מרוח ההעפלה הפועם בלב החלוץ בגולה. עלינו לדעת שיש גבולות לכוח שלנו ועלינו גם לדעת שכוחנו דרוש לנו לא רק להתנגדות. כי אנחנו, דוחים בכל כוחנו את המושג האנטי־ציוני ״רק כך״. לנו דרוש הכוח שלנו קודם כל למאמצי בנין ויצירה. בלעדי מפעל הבנין אין בסיס גם למאבק, ועלינו לשמור על המפעל כעל בבת־עינינו גם מתוך מאבק.

אנחנו עומדים כמו תמיד לא בפני ברירות של דברים טובים — ודברים עוד יותר טובים. ברירה קלה כזו לא ניתנה לנו אף פעם. אנחנו עומדים בפני סתירות קשות ומרות, ועלינו למצוא את דרכנו בסבך הסתירות האלה. ההכרח הוא להתנגד; והכרח לא פחות חיוני—לשמור על בסיס קיומנו. עלינו להפעיל מלוא כוחנו, אבל כוחנו מוגבל. והוא דרוש בראש וראשונה להתישבות ועליה, ואין אנו רשאים לשׂים הכל על כף המאזנים — לא נסכּן את הישוב ולא ניתן להשמיד את עצמנו.

 

דרך הסינתיזה

אין אנו רוצים למות מות גבורים בארץ־ישראל. הנוער שלנו, וגם הנוער הזה שכבר הלבינו שערותיו, לא יבהל מפני המוות כשם שלא נבהל עד כה. — לא ראשוני פתח־תקוה, לא אנשי ״השומר״, לא אנשי תל־חי, לא אנשי חולדה ורמת־הכובש, כל אלה לא נבהלו ולא נרתעו מפני המוות. יחידים נפלו. יחידים חלילה עוד יפלו, יחידים טבעו בים וחלילה עוד יטבעו. ולא נירתע. המפעל שלנו דורש קרבנות ועלינו להיות מוכנים לכך, אבל אין אנו רוצים שהישוב ימות מות גבורים. איננו רוצים שתנועתנו תמות מות גבורים. על אלה נשמור בכל התנאים. ועלינו למצוא סינתיזה, אם כי אינה קלה, בין שני הצרכים — התנגדות מכובדת בארץ־ישואל ובגולה, התנגדות של עם ישראל כוּלו נגד גזילת הזכויות האלמנטאריות; זכויות לחיים, לחופש, לקרקע ולעצמאות — ושמירה על כוחנו היוצר, על המפעל אשר יצרנו ואפשרות גידולנו, ועל הערכים המוסריים, האנושיים והיהודיים של תנועתנו. — זהו לדעתי עיקרון יסודי של המדיניות הציונות.

אם יתקיים המנדט ותתאַפשר עליה חפשית, בלתי נפסקת, והתישבות רחבה ובלתי מופרעת, אנחנו נמתין במנוחה בהקמת המדינה היהודית. אך המנדט מעורער ומתבטל. נדרוש מדינה, כל הארץ כמדינה יהודית, ואם יציעו לנו פשרה — נהיה מוכנים גם לכך, אם זה יאַפשר עליה והתישבות גדולה כדי פתרון בעיית העם היהודי, אבל אם לא מנדט ולא מדינה — אין לנו אלא להיאבק עד שאחד משנים אלה יתקיים. זו היא הדרך הציונית ואיני מאמין שיש אחרת.

 

באמונה, באומץ, בתבונה

ידעתי — קל לנסח זאת במלים. לא כל כך קל להגשים זאת בחיים, אבל לא ניתנה לנו דרך קלה. אף פעם לא. ויתכן שזהו הסוד של כוחנו. לנו אין ברירה, ובחוסר ברירה כוחנו. בפני האנגלים ברירות רבות: רוצה — מבטיחה, רוצה — מפירה את הבטחותיה, רוצה — נותנת הצהרת־בלפור, רוצה— נותנת ״ספר לבן״, רוצה—מקיימת הספר הזה, רוצה— משנה אותו. לנו אין ברירה אלא ארץ־ישראל, וחוסר הברירה הוא אחד המקורות של הכוח שלנו, הכוח המוגבל אמנם, אבל כוח גדול ומתעצם. אין לנו ברירה אחרת מאשר מולדת ועצמאות בארץ־ישראל, זהו מחוז חפצנו היחיד ונלך לקראתו בשלושה אלה: באמונה, באומץ, בתבונה.

המלצות קוראים
תגיות