בישיבת הועד הלאומי, ירושלים, י״א בניסן תש״ז

בשעה זו רואה אני חובה ראשונה להעמיד את הישוב על הכרת אחריותו הכבדה ותפקידו המכריע במערכה הציונית. המערכה על עתיד העם והמולדת, ההולכת ומחמירה מבחוץ ומבפנים — גורלה תלוי בישוב יותר מאשר בכל גורם אחר בעם ובעולם.

 

הישוב — חזית־האש של העם    🔗

הישוב והציונות אינם היינו־הך: שש מאות יהודי ארץ־ישראל אינם העם היהודי. ניצני המשק, התרבות והחברה אשר טיפחנו וגידלנו עד כה במולדת, אינם עדיין הבית הלאומי של העם היהודי, אפילו לא מדינה יהודית.

המזימה לחסל את הציונות ולהחניק את מפעלה, יותר משהיא פוגעת ביהודי ארץ־ישראל, הריהי מתבקשת בקיומו של העם היהודי כולו, ומכוונת בעיקר נגד יהודי הגולה. הנתקפים אינם ששים הרבוא שבארץ, אלא מאות האלפים המתדפקים על שעריה והמיליונים הנפוצים בכל רחבי הגולה. בלי השתתפותו של העם היהודי כולו ובלי גיוסה המלא של התנועה הציונית בעולם לא נעמוד במערכה.

אולם חזית־האש של המערכה הציונית היא כאן, בארץ. — ובכל פעם שאני אומר הארץ, אני כולל גם את הימים הרצופים לחופי ארצנו.

הישוב בארץ אינו כאחד הקיבוצים הארציים של העם היהודי בעולם, אף לא כאחד המכשירים של התנועה הציונית. כאן בארץ בית־האבניים ושדה־המערכה של הציונות המתגשמת, והישוב הוא נושא דבר ההתגשמות. אין הישוב אמצעי למטרה הציונית — אלא חלק מהמטרה עצמה, לא יותר מחלק, אבל החלק היחיד אשר בוצע וקם. זהו הקיבוץ היהודי היחיד אשר שילב את חייו האישיים בגורל המפעל הציוני והיה לחלוץ ההגשמה הציונית — הגרעין הראשון של העם היהודי המתחדש במולדת.

ככל חלוץ הוא תלוי במאסף וביושבים על כליהם בגולה, ובלעדיהם לא יבצע את שליחותו. אבל רק מלאכתו של החלוץ — מלאכת הבנין והכיבוש, ההתגוננות והמאבק — היא שתכריע את כף המאזנים של ההיס­טוריה היהודית.

לא שיחות נציגינו עם תקיפי־עולם בבירה זו או אחרת של המעצמות הגדולות; לא נאומים והצהרות של מדינאים עוינים או אוהדים; אפילו לא מסקנות והכרזות של עצרת ״האומות המאוחדות״— לא אלה יקבעו את עתידנו.

 

הכוחות שיכריעו את הכף    🔗

כושר־עמידתו של הישוב במבחנים הקשים הבאים עלינו ועוד יבואו, כשרו היוצר והלוחם של הישוב, בגרוּתו ואיתנותו, התאזרותו והתלכדותו, תבונתו ועוז רוחו יחד עם הסתערות המעפילים אשר יחתרו בלא מורך, בלא ליאות, בלא רתיעה לחוף־המולדת על אף כל המעכבים והמחסומים, — אלה ורק אלה יכריעו את הכף.

וכשם שהישוב, הממלא את שליחותו החלוצית בציונות המתגשמת, — והמעפילים יש לראותם כחלק מהישוב, כשם שיש לראות את ימי־ארצנו כחלק מהארץ — הוא הגורם המרכזי והמכריע במערכה המדינית, כך הוא גם המדריך והמכוון בתנועה הציונית. התנהגותו והליכותיו של הישוב משמשות מופת ודוגמא לעם כולו ולתנועה הציונית בעולם. אם יגבר הישוב — וגבר העם; אם ירפה ויכשל — וכשלה.ורפתה התנועה. ובמרכז כל מאמצינו יש להעמיד, את התאַזרותו של הישוב לקראת הבאות.

 

החמרת המצב    🔗

לא אגלה חדשות אם אציין שמצבנו המדיני הולך ומחמיר, הולך ומחריף, גם מבחוץ וגם מבפנים.

מיד לאחר הקונגרס הציוני האחרון הזהרתי את הישוב והתנועה, ש״אנו עומדים אולי בפני מבחנים חמוּרים, שלא היו כמותם בתולדות הישוב והציונות״. שלושת החדשים שעברו מאז לא הפחיתו את חששותינו ולא הקלו על מצבנו, אלא להיפך. וחובתנו לראות הדברים כהוויתם, גם אם הם מרים ומחרידים, בלי כל העלמה וטישטוש וגם בלי מורך ופניקה.

ועל אחדים מהדברים הקשים והמדאיגים ביותר של המצב, גם החיצוני וגם הפנימי, יש ברצוני לעמוד כאן בקיצור.

 

השיחות בלונדון    🔗

השיחות בלונדון נסתיימו בלא כל תוצאות. יצאתי משיחות אלו בלא אכזבות, כי נכנסתי לתוכן בלי אשליות. אבל אין גם להגיד שהיה בהן מן המעודד. כמה פעמים ראינו בתמיהה שבעלי־השיחה שלנו מעבר השני של השולחן — השיחות נתקיימו על יד שולחן מרובע — חסרו ידיעות אלמנ­טריות בענינים הנדונים, אם כי לכאורה היו צריכים להיות בקיאים בענין שהם קובעים, וודאי שלא חסרים הם מדריכים מומחים, יועצים ומסמכים. אולם לא חוסר הבקיאות וחוסר הידיעה קבע את עמדתם — דעתם לא נשתנתה גם לאחר שהעמדנו אותם בענינים יסודיים על האמת ועל העובדות כמו שהן. יתר על כן: לא טיב הנדון — לא צרכי העם היהודי, לא צרכי הארץ, לא צרכי הערבים בארץ, לא צרכי העמים בארצות השכנות, לא התחייבויות ושיקולי צדק והגינות, לא מוסר ולא משפט, לא קידמה סוציאלית, לא אפשרות פיתוח, לא השבחת תנאי חיים של העובדים הפלחים והפועלים, בארץ ובארצות השכנות — לא אלה אשר קבעו את עמדתם של בעלי דברנו מהעבר השני של השולחן.

יש אולי להצטער על החלטת הקונגרס ששללה את השתתפותנו בועידת־לונדון, כי הפסדנו, לדעתי, דבר אחד — אמנם לא עיקרי — לרגל החלטה זו: השתתפותו של משקיף אמריקאי בשיחות. ולא משום שהשתתפות זו היתה משנה למעשה משהו במצב — אבל יהיה אולי ערך לכך שמשקיף אמריקני יהיה עד שמיעה לבירורים שהיו בינינו ובין נציגי ממשלת המנדט. אך מובטחני שגם נוכחותו של משקיף אמריקני לא היתה משנה את תוצאות השיחות. גם היהודים וגם הערבים יצאו משיחות אלו בלי להשיג את מבוקשם.

 

מדיניותו של באֶוין    🔗

לפני כששה עשר חודש ניתחתי באסיפת־הנבחרים את מדיניותו הארצישראלית של באֶוין על יסוד הצהרתו מיום 13 בנובמבר 1945 — ההצהרה הראשונה של באֶוין על ארץ־ישראל. כל מה שקרה מאז ועד היום הזה הוכיח לצערי הרב, שהניתוח ההוא — שבשעתו היו עליו עוררים רבים במחננו — היה צודק במלואו ולכל פרטיו.¹

ואמנם ההצעה שהוגשה לנו בשיחות אלו — קראו לה בעתונות הבריטית ״הצעת באֶוין — היתה מיוסדת על ההנחות שציינתי עוד בנובמבר 1945: אפוטרופסות מחודשת מטעם האומות המאוחדות, בלי התחייבויות הצהרת בלפור והמנדט; עליה נוספת של 96,000 במשך שנתים, מבלי כל הבטחה והתחייבות שהעליה תימשך; קיום תחום המושב היהודי ואיסור על יהודים להתישב ברוב חלקי הארץ; קריאת אסיפה מייסדת כעבור ארבע שנים, להכין חוקה לפלשתינה עצמאית כביכול, אולם החוקה לא מקבלת תוקף אלא אם רוב הנציגים הערבים ורוב הנציגים היהודים יסכימו לה; במקרה של אי הסכמה בין היהודים ובין הערבים תתבקש מועצת האפוט­רופסות של האומות המאוחדות לייעץ את האפוטרופסות מה לעשות — אולם ה״אפוטרופוס״ אינו מחויב לקבל את העצה, והוא ״בינתיים״ ממשיך לשלוט בארץ.

אי אפשר שמומחי משרד־החוץ ויועציו של באֶוין, אשר עיבדו הצעה זו, לא ידעו מראש שאין כל סיכוי שהיהודים או הערבים יסכימו לתכנית ממין זה — באשר תכנית זו גוזלת מכל צד את הדבר העיקרי בעיניו: מהיהודים את זכות העליה והגידול לאחר שתי שנים, מהערבים — הזכות לעצמאות. אולם כשלון זה של התכנית החדשה לא היה כל כך למורת רוח המדיניות של משרד החוץ; מדיניות זו רצויה לה התמדת הניגוד היהודי־ערבי. ואם כי מצד הנציגים היהודים נעשו מאמצים רציניים, גם לפני הקונגרס וגם לאחר הקונגרס, להגיע לידי סידור מוסכם אם על ידי מדיניות עליה והתישבות מאומצת, שתביא בזמן קצר לידי רוב יהודי, אם ע״י המשכת המנדט כפי שהיה לפני שנת 1937 — שנת קביעת המכסימום הפוליטי לעליה, כלומר: חזרה לעקרון של עליה לפי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ (כמובן של הארץ כולה) ובלי להגביל בנימוקים פוליטיים ושרירוּתיים את ההתישבות היהודית, ואם על ידי פשרה טריטוריאלית. הוברר שאין ממשלה זו — בכל אופן בהרכבה הנוכחי — רוצה להגיע לידי סידור בעניני ארץ־ישראל שיסלק את הניגוד הפוליטי בין היהודים והערבים. למדיניות הבריטית במזרח הקרוב, כפי שהיא מכוונת עכשיו על ידי משרד החוץ, רצוי, כנראה, שיוסיף להתקיים הסכסוך בין שני העמים — מכמה וכמה נימוקים, שאין אני חייב לעמוד עליהם במסיבה זו.

בתקופה זו שאנו חיים בה אין ערך רב לעקרונות משפטיים ביחסי העמים. אנגליה השלטת בארץ זו רק בתוקף המנדט לפי התחייבויות ברורות ומסוימות יכולה להרשות לעצמה הפרה מתמדת של התחייבויות, גם כשבשלטון עומדים אנשים אשר ערערו בשעתם בחריפות — ונדמה לי גם בכנות — על הפרה זו, והתחייבו בפני מפלגתם ובפני בוחריהם, שאם יגיעו לשלטון יקיימו בנאמנות את ההבטחות הכלולות בהצהרת־בלפור ובמנדט ויאפשרו ליהודים לשוב לארצם בכמות כזו שתהפוך אותם לרוב — ״אחרת אין תוחלת ואין מובן לבית לאומי״. ולאחר שהגיעו לשלטון על יסוד מצע זה — הם ממשיכים בהפרת המנדט ומתכחשים להתחייבויות ולהבטחות במידה גדולה יותר מקודמיהם.

אולם המנדט הארצישראלי נוגע לא רק ליהודים. — בזכויות יהודים ובהבטחות ליהודים אפשר להתעלל ללא כל מוסר כליות וללא כל עונש — כך בכל אופן סבורים מכווני המדיניות הארצישראלית בממשלת הפועלים. אולם המנדט הארצישראלי הוא סוף־סוף תעודה בינלאומית. אין ארץ־ישראל אחוזה בריטית, גם לא — מבחינה משפטית — חלק של האימפריה הבריטית, והממשלה מעונינת למצוא איזה סעד בינלאומי למדיניות הבריטית בארץ. לשם כך נעשה לפני שנה וחצי נסיון להכניס את הגורם האמריקני, והורכבה ועדת חקירה אנגלית־אמריקנית, מתוך סיכוי שועדה זו תתן חיזוק למדיניות של באֶוין. סיכוּי זה נתבדה. הועדה לא הסיקה את המסקנות שציפה להן משרד החוץ — ומסקנות הועדה הוטלו לסל האשפה. עכשיו, לאחר הכשלון של השיחות בלונדון, הופנתה בעיית ארץ־ישראל לאומות המאוחדות.

 

הפניה לאומות המאוחדות    🔗

עוד לפני לכתנו לשיחות לונדון היה ברור לנו — והכרזתי על כך בשידורי לישוב ביום ה־11 לחודש ינואר שנה זו — ש״המאבק המדיני שלנו יכוון מעכשיו, ביתר שאת מאשר קודם, לא למרכז מדיני אחד בלבד לזה שבלונדון, — אלא לכל מדינה המיוצגת או עומדת להיות מיוצגת באסיפת האומות המאוחדות״. כששה שבועות לאחר כך, עם תום השיחות בלונדון, הכריז מיניסטר החוץ הבריטי בבית־הנבחרים (18.2.47) שממשלת הוד מלכותו ״אין ביכלתה לקבל את ההצעות שהוגשו לפניה בין על ידי הערבים ובין על־ידי היהודים, וגם לא להטיל בכוח פתרון משלה. היא באה משום כך לידי מסקנה שהדרך היחידה הפתוחה לפניה היא להביא את הבעיה לדיון האומות המאוחדות ( to submit the problem to the judgment of the United Nations). יש בדעתנו להגיש לפניהם סקירה היסטורית על האופן בו מילאנו חובתנו בארץ במשך 25 השנים האחרונות. נסביר שם, שהמנדט נמצא למעשה בלתי נתון לביצוע (able in practice-the maudase has proved to be unwork) וההתחייבויות שנתקבלו כלפי שתי העדות נתגלו כבלתי מתישבות זו עם זו. נתאר את ההצעות שהוצעו כמוצא מהמצב, והיינו: התכנית הערבית, השאיפות הציוניות, במידה שאנו יכולנו לעמוד על מהוּתן, הצעות הועדה האנגלית־אמריקנית וההצעות השונות אשרי אנחנו בעצמנו העמדנו על הפרק. אנחנו נבקש אז מהאומות המאוחדות לעיין בסקירה ולהציע פתרון לבעיה. אין בדעתנו אנו להציע שום פתרון מיוחד״.

מיניסטר החוץ לא הודיע אם ממשלתו תראה עצמה כפופה למסקנות של האומות המאוחדות — והשמטה חשובה זו באה כמובן לא מתוך היסח הדעת. החלטות אסיפת האומות המאוחדות אינן מחייבות, גם אם הן מתקבלות ברוב של שני שלישים, ואפילו כשהן מתקבלות פה־אחד.

הממשלה הבריטית משאירה לעצמה חופש פעולה לעשות במסקנות האומות המאוחדות מה שעשתה במסקנות הועדה האנגלית־אמריקנית. בינתיים הועמדנו בפני חזית חדשה — חזית של לא פחות מ־55 מדינות, ביניהן חמש מדינות ערביות.

יש בתוכנו כאלה הששים לקראת המפנה החדש — כדי לקיים מצוות בינלאומיות בחיפוש פתרון לבעיה היהודית. ויש החוששים להתערבות האו״מ, משום שאינם יודעים עדיין טיבו, רצונו, כוונתו ונטיותיו. מוסד זה החלטותיו ומסקנותיו לעתים מפתיעות את ראשי המדברים ורבי־ההשפעה שבתוכו, ולפעמים גם את המחליטים והמסיקים עצמם.

אין טעם למשׂושׂ ולא לחשש. השאלה הופנתה לאומות המאוחדות — ועלינו להיזקק לעובדה חדשה זו בכל משמעותה ואפשרויותיה. המפנים עצמם אולי אינם יודעים ואינם רואים מראש כל המסקנות של צעדם זה. יש יסוד לפקפק אם יבוא הפתרון מאת האומות המאוחדות, אולם עלינו לפעול כאילו עומד לבוא הפתרון מהאומות המאוחדות. ההנהלה הציונית התוותה קוי־הפעולה בשטח זה וגם קבעה עושי הפעולה. הדברים נתפרסמו בגילוי־דעת ההנהלה, ויובאו לדיון והחלטה לועד הפועל הציוני, ואין אני צריך לעמוד עליהם מחדש.

 

נופיע כמאשימים    🔗

כאן אוסיף רק הערות נוספות אחדות: לא נלך לאומות המאוחדות רק כמתגוננים — נופיע כמאשימים וקוראי תגר. לעם היהודי אמנם אין נציג משלו באומות המאוחדות, אין לו אותן הזכויות שיש ל־300.000 תושבי לוכסנבוּרג, או למדינה כעיראק או הלבנון אשר ״הצטיינו״ כל כך במלחמה נגד היטלר. חטאנו מאות בשנים שלא דאגנו להקים לעמנו מדינה — ואנו באים עכשיו על ענשנו. אולם קולנו ישמע בכל זאת — ועצומותינו תוגשנה לאומות המאוחדות. ובעצומות אלו נקרא תגר על התעללות ממשלת המנדט בהתחייבויותיה הבינלאומיות כלפּי העם היהודי, על מעילתה בפקדון שנמסר לידה בתנאי מפורש ובמטרה ראשית לסייע לחידוש ביתו הלאומי של העם היהודי בארצו, על הקימה בארץ משטר של אלמוּת ושרירות, ללא חוק ומשפט, משטר של דיכוי ועריצות שאין דוגמתו בכל העולם התרבותי — (לאחר שנגדע שלטון הנאצים), משטר של הפליה גזעית וגזילת זכויות עם, משטר שעלה לעם היהודי ברבבות קרבנות במישרים ובעקיפין, משטר שהוליד טרור, מסתייע בטרור ומסייע לו — ביודעים ובלא יודעים, — משטר של גדרי תיל ומצור צבאי, המעטה חרפה על אלה האחראים לו. תיאור מלא של המשטר הפרוע יוגש לכל האומות המאוחדות, לא רק לשליטים ולנציגים — אלא לדעת הקהל העולמית. לא רק בעולם הרחב — גם באנגליה עצמה אין עדיין לציבור מושג נאמן על המשטר המחפיר והפרוע שממשלת ״הספר הלבן״ השליטה בארץ.

 

הטרור מסייע לאויבינו    🔗

אמנם ממשלת ״הספר הלבן״ דאגה לענין בעוד מועד. מכונת התעמולה האנטי־ציונית, ובזמן האחרון האנטי־יהודית, פועלת במלוא הקיטור, למען הבאיש ריח היהודים, וביחוד ריח הישוב הארצישראלי, בעיני דעת הקהל הבריטית והאמריקנית. ונמצא עוזר ומסייע חשוב במלאכת הבאשה זו מקרבנו, מקרב היהודים, מקרב הישוב. בשנתים האחרונות איני יודע בן־ברית אפקטיבי יותר למשטר ״הספר הלבן״ ומזימות מחסלי הציונות באנגליה מאשר החבורות הטרוריסטיות בארץ ותעלוליהם המטורפים. אני אגע בבעיה זו בהמשך דברי כשאגיע למצב הפנימי, כאן אני רוצה רק לציין את העזרה הבלתי צפויה שהטרוריסטים נתנו וממשיכים לתת לאויבינו ומתנגדינו הגרועים והמסוכנים ביותר, בתעמולתם נגד הציונות והיהדות הארצישראלית. מתוך נסיון בלתי אמצעי באנגליה ברור לי שהטרור הקל את מלאכתה של ממשלת ״הספר הלבן״. קיום ״הספר הלבן״ — לא יתכן בלי דיכוּי, אלמות ושפיכות דמים מצד הממשלה, כאשר צוּיין הדבר הזה עוד באפריל 1939 במברק מאת נשיא ההסתדרות הציונית לראש הממשלה הבריטית שבימים ההם. ולא קל היה לממשלה בריטית — לממשלה של פועלים או לא של פועלים — להצדיק משטר זה בפני דעת הקהל, אלמלא המציאו הכנופיות הטרוריסטיות תואנה כל כך נוחה ויעילה לשטנה הרשמית נגד הישוב.

מכונת התעמולה האנטי־ציונית בלונדון, הניזונה ממקורותיה בארץ, יודעת להפיק כל התועלת הפוליטית מהמעשים המטורפים של כנופיות הטרוריסטים. בעזרתם אפשר להאפיל על פשעי ״הספר הלבן״ וליצור אוירה אנטי־ציונית בתוך העם האנגלי, ולא רק בתוך העם האנגלי.

 

אל נבטח ואל נפחד    🔗

הפניית בעיית ארץ־ישראל לאומות המאוחדות נותנת לנו האפשרות — וגם מטילה עלינו את החובה — להוקיע בפני דעת הקהל שבעולם כולו את מעל ״הספר הלבן״ ופשעי משטר־השרירות והדיכוי שהוקם בארץ למען ביצועו.

אולם עם כל חשיבותה ורצינותה של החזית החדשה — החזית הרחבה ביותר שהועמדנו לפניה מאז החלה המדיניות הציונית — אין לראות באומות המאוחדות חזות־הכל, ואין לשגות באשליות שמהן יבוא רווח והצלה. לא רק אנגליה, אלא גם אומות אחרות אינן קובעות תמיד עמדתן לבעיות שונות מתוך מיצוי האמת והצדק, מתוך דיון ושיקול לגוף הבעיה, אלא מתוך חשבונות תכסיסיים וקנוניות שאין להם כל יחס ישר לעצם הענין הנידון. המערכה באסיפת האומות המאוחדות לא תהא אולי בלי השפעה על מצב הענינים בארץ, אולם אין לי כל יסוד להניח בודאות או מעין וראות שהאומות המאוחדות יחתכו בקרוב גורל ארץ־ישראל.

לאומות המאוחדות אין עדיין — ומי יודע מתי יגיעו לכך — לא הסמכות ולא המסורת ולא הכשרון ולא התוקף ולא הנסיון להכריע בשאלות מסובכות הכרוכות בניגודים שבין מעצמות שונות. האורינטציה ״הבינלאומית״ על האומות המאוחדות עלולה להכזיב לא פחות מהאורינטציה על אנגליה או על איזו מעצמה יחידה אחרת. גם ביחס לאומות המאוחדות יש להגיד לעצמנו: אל נבטח ואל נפחד. במקרה שלא יושג סידור המניח את הדעת, פחות או יותר (כי קשה לקוות לסידור אידיאלי בתנאים הנוכחים), במקרה שהפניה לאומות המאוחדות אין כוונתה, כפי שמותר לנו להניח שזוהי הכוונה, אלא לדחיות נוספות וערעור נוסף על התחייבויות המנדט — עלינו לדעת שבהגיע המבחן העליון, המכריע, והוא עלול להגיע בעתיד לא רחוק, יש בעיקר שני כוחות אשר יכריעו אז את גורלנו בארץ: כוח הישוב וכוח ההעפלה, והאדרת שני הכוחות האלה בתקופה הנוכחית היא סוד משגבר של ציונות.

 

ארץ־ישראל על פרשת דרכים    🔗

בין אם אנו רוצים או לא רוצים, בעיית משטרה הממלכתי החדש של ארץ־ישראל עומדת להכרעה. אם חזרה למנדט לא תיתכן, והמשכת ״הספר הלבן״ פסולה — השלטון בארץ־ישראל מה יהא עליו? בשום אופן אין אנו יכולים — גם אם הדבר היה רצוי ונוח לנו — להתחמק מאקטואליותה של שאלה זו.

כשנתעוררה שאלה זו — והיא נתעוררה לא היום, ולא בימי המלחמה, אלא ברגע שממשלת המנדט הכריזה בשנת 1937 שאין המנדט בר־ביצוע (ומאז אין המנדט למעשה מבוצע) — לא יכול העם היהודי, לא יכלה התנועה הציונית אלא לתת תשובה אחת: ארץ־ישראל כמדינה יהודית! לכך שאפנו, לכד ציפו דורות, זאת אשר הבטיחו לנו גם באנגליה וגם באמריקה וגם בחבר הלאומים, זאת אשר מגיעה לנו. זו היא זכותנו! ואם היא לא ניתנה — אין זה כשלוננו, אין זה כשלון התנועה הציונית, אין זה כשלון העם היהודי — זהו כשלון מוסרי ופוליטי של אנגליה, של אמריקה, של עמי־העולם, זהו חטאן ופשען של אומות העולם כלפי העם היהודי.

האם אנו אחראים למעל ממשלת המנדט — באשר דרשנו את המגיע לנו, את אשר הובטח לנו? דרשנו ונוסיף לדרוש! ה״ריאליסטים״ שבתוכנו יודעים שמלכתחילה היינו צריכים לדרוש רק דבר שבאוין וחבריו יסכימו לו, והם מצטערים על שבשנת 1942 לא קבענו במקום תביעת מדינה יהודית, — תביעה של קנטוניזציה במתכונת באוין; העם היהודי וההיסטוריה היהודית, מובטחני, יכירו תודה לאלה שלא היו כל כך ״מעשיים״ ולא כיוונו את מדיניותם לטעמו של באוין וחבריו. רק לפני חצי שנה הציע באוין תכנית טובה יותר מתכנית הקנטוניזציה, שנקראה אז בשם תכנית מוריסון, וכל אנשי המעשה והריאליסטים דחו אותה (ותבוא עליכם ברכה על שדחו אותה). ולמה נזעקו כשבאוין בא עכשיו והציע מהדורה גרועה מתכניתו הקודמת?

 

אנו ואנגליה    🔗

איני יודע — ומסופקני אם יש מישהו עכשיו בעולם היודע— מה יקרה באסיפת האומות המאוחדות ומהי ההכרעה אשר תפול ואם תפול. אולם גורל ארץ־ישראל לא יוכרע בלעדינו — כי יש ישוב ויש מעפילים. אנחנו לא נהיה אולי המכריעים היחידים, אבל גם בלעדינו לא יוכרע הדבר. כי שני דברים תלויים בישוב ובמעפילים, שני הדברים המכריעים והקובעים: זכות, העליה וזכות העצמאות הממלכתית. לא ישלטו עלינו זרים — אם הישוב לא יסכים לכך ולא יכנע; ולא תיסגר המולדת בפני העליה היהודית כל עוד יעפילו מעפילים. וכל עוד נדע לקיים ולהאדיר שני כוחות אלה לא נירא רע, ותהיה המדיניות הבריטית אשר תהיה.

אנו רצינו ורוצים בחידוש הקואופרציה בינינו וביו אנגליה, אולם לא קואופרציה חד־צדדית, כאשר רוצה בה הממשלה, ולא קואופרציה בין נתינים יבין שלטון אלא קואופרציה הדדית. אין אנו מוכנים עוד להיות נתינים של איזו ממשלה זרה שהיא, גם לא של אנגליה, אלא לתקופת מעבר קצרה, וּודאי לא של המופתי. הקואופרציה היחידה האפשרית בעתיד — היא קואופרציה בין שני עמים, כבני־ברית שווי־זכויות, אם כי לא שווי־כוחות, בתוך מסגרת האומות המאוחדות, למען הגביר את השלום והקדמה הסוציאלית והשבחת תנאי החיים של ההמונים בפינה זו של העולם ובעולם כולו.

לשם מציאת בסיס לחידוש קואופרציה מסוג זה — ורק כזו תיתכן — הלכנו ללונדון. ידנו היתה מושטה ולא לוקחה חזרה. אולם קואופרציה תלויה בשני הצדדים, והדבר תלוי עכשיו רק בצד האנגלי.

 

מדיניותנו להבא    🔗

אם אנגליה מסרבת להמשיך בעזרתה למפעל הציוני — יש להצטער על כך, — אבל אין כל יסוד לבהלה ופחד. רצינו להמשיך יחד אתה, אבל אין בידינו לכוף אותה לכך — ונמשיך בלעדיה. איני יודע אם מדיניותה של ממשלת הפועלים בהרכבה הנוכחי היא המלה האחרונה של המדיניות הארצישראלית של אנגליה. מצדנו לא נעשה כלום למניעת חידוש הקואו­פרציה, אבל לא ניעגן לה, ונמשיך את פעולתנו.

תתמיד העליה ותקום מדינת היהודים — אי אפשר לגזול מאתנו זכותנו לעצמאות במולדתנו.

תקום מדינה לא בעתיד הרחוק, אלא — אני מאמין — בקרוב בימינו, והיא תהיה מכשיר הגשמה ציונית, אמצעי לבנין הבית הלאומי, ושלב בביצוע חזוננו ההיסטורי.

בעקבות המדינה יבוא הסכם יהודי־ערבי. אלה הם שתי אבני־הפינה במדיניות הציונית בימינו: מדינה יהודית וברית יהודית־ערבית, ובסדר שמניתי אותם. הקמת המדינה היהודית תכשיר הקרקע לקואופרציה עברית־ערבית על יסוד של שויון ועצמאות, כשני שותפים שווי־זכויות למען השלום והקידום הסוציאלי והפיתוח הכלכלי בארצות השמיות ובמזרח התיכון. אין זה חזון לעתיד רחוק — אלא מדיניות אקטואלית, תכנית לשנים הקרובות, ליתר בטחון אומר — לתקופה הקרובה.

אלה הם סיכוייו ותפקידיו של המאבק הציוני, וסימנו המובהק של מאבק ציוני הוא זה שהמאבק משמש את הציונות, ולא שהציונות משמשת את המאבק.

ועוד מלים אחדות על המצב הפנימי והתפקידים הפנימיים.

 

״הספר הלבן״ — מקור כל האסונות    🔗

אנו חיים תחת משטר של דיכוי ושרירות והפרת חוק בינלאומי, וכל עוד לא יעקר שורש הרע של המשטר הנוכחי — מדיניות ״הספר הלבן״ — אין כל תקוה ואין כל סיכוי לתיקון המצב; להיפך, יש להניח שהמשטר יורע ויוחמר וילך מדחי אל דחי.

נעדרתי מהארץ כשנה, וחזרתי בימי הכרזת המצור הצבאי. לא הייתי שותף לפניקה שנתגלתה אז בכמה עתוני הארץ — אבל גם לא הייתי שותף לרווחה הגדולה, שהורגשה עם ביטול המצור הצבאי.

בימי המצור הצבאי טלגרפתי לראש הממשלה בלונדון על המצב המסוכן שנוצר בארץ. לאחר שתארתי את סבל הישוב בשטחי המצור ציינתי שמצור זה:

״לא פגע בטרוריסטים ולא הפסיק את תעלוליהם, אלא להיפך הגביר הרוגז של האוכלוסין אשר סבלו חינם, והכשיר את הקרקע לתעמולה טרוריסטית. אף עשה לאַל את נסיונות הציבור להילחם בטרור בכוחותיו הוא. המצור הצבאי הוא בהחלט חסר טעם ומטרה, אלא אם כוונתו האמיתית היא להעניש את הישוב כולו, להחריב את משקו ולהרוס את היסודות של הבית־הלאומי היהודי.

הטרור מזיק לענין היהודי הרבה יותר מאשר הוא מזיק לממשלה. הוא טרוּף דעת של יאוּש, אשר נגרם על ידי מדיניות ״הספר הלבן״, כפי שהיא מבוצעת ומחוזקת על ידי ממשלת הפועלים — באופן שאין להסביר כלל וכלל.

ב־1 ביולי 1946 הצהרת בבית הנבחרים שאין נכון כלל לומר שממשלתך מוציאה לפועל את מדיניות ״הספר הלבן״.

כנראה שנעלם ממך אז ועדיין נעלם ממך ש״הספר הלבן״ עומד בתק­פו. מיכסת־העליה המוגבלת הניתנת עכשיו, מכוונת להבטיח שהיהודים לא יעלו על שליש האוכלוסין בארץ, ומותאמת איפוא לסעיפי ״הספר הלבן״. למען בצע את ״הספר הלבן״ נהפכה ארץ־ישראל למדינת משטרה, בה משולל כל אזרח כל ערובה לחירויות אנושיות. המצור הצבאי אינו אלא אחד מגילוייו המחמירים. הפליה גזעית עודנה סוגרת את היהודים בתוך תחום־מושב צר כמו ברוסיה הצארית. אלפי עולים עצורים במחנות־עוצר בקפריסין, עשרות אלפים של קרבנות הנאצים נידונו לחיי ניוון במחנות העקורים באירופה, כי הכוחות המזוינים של ממשלת המנדט מונעים מהם להגיע לחופי ביתם הלאומי — חופי הארץ היחידה שבה עתידים הם למצוא תקוה לעתידם.

״אין הדבר מובן כיצד מדיניות אכזרית ועוולת זו, שנפסלה בתוקף רב כזה על ידך, על ידי חבריך, על ידי מפלגתך, מוסיפה להיות מבוצעת על ידי ממשלתך באמצעי־דיכוי לא־בריטיים כאלה. המצב הנוכחי בארץ הרה סכנות חמורות לכל הנוגעים בדבר. ובשם הצדק והשכל הישר אני קורא לו ברצינות הגדולה ביותר למנוע התוצאות הפטליות של משטר־הדיכוי הנוכחי על ידי סילוק עילת־השורש של חוסר־השקט — ביטול חוק הקרקע הכרוך בהפליה גזעית, ומתן הקלות לעליה יהודית מספיקה — ובדרך זו תחזיר את התנאים ההכרחיים לממשל הוגן ומסודר״.

איני יודע אם ממשלתו של אטלי מוכשרה ומוכנה לתקן המעוּות של ממשלת צ׳מברלין־מקדונלד. השיחות בלונדון לא נתנו לנו כל יסוד לקוות לתיקונים קרובים ועלינו להתכונן לחיות, לעמול ולהיאבק בתוך משטר זה, אשר אם לא ישונה ביסודו מן ההכרח שיורע וילך מדחי אל דחי.

 

ליכוד פנימי    🔗

כיצד ובמה נעמוד?

עלי לחזור על הודעתי שפרסמתי מיד לאחר הקונגרס בבאזל: ״תנאי להצלה והצלחה — ליכוד פנימי, יתר העפלה בעליה, התישבות ובטחון, תגבורת עצמאותנו הפנימית והחיצונית״.

כמה מהדברים האלו ברורים מאליהם ואינם טעונים שום הסברה. על אחרים עלי לעמוד כאן בקיצור.

רואה אני את הליכוד הפנימי — לא כנסיון להקמת משטר טוטליטרי בישוב, ללא ויכוחים, ללא בקורת, ללא חילוקי דעות, ללא בחירות. משטר כזה לא יתכן בתוכנו, ואני מקוה שלא יקום אף פעם גם במדינה היהודית. חיי חירות ומילוּא שליחותנו, החלוצית לא יתכנו בלי חופש בקורת, בלי בחירות דימוקרטיות, בלי ויכוח גלוּי, ומוטב שתישמע בקורת נפסדת — והיא נשמעת בתוכנו לא מעט — ויתקיימו ויכוחי סרק, מאשר יסתם הפה ויהא רק שפה אחת ודברים אחדים. נבחרינו—בין נבחרי ההסתדרות הציונית, וביו נבחרי כנסת ישראל ובין נבחרי התאים המקומיים או הארגונים השונים בישוב—צריכים לעמוד תחת בקורת גלויה, מתמדת. הכיווּנים השונים שישנם בישוב צריכים להתברר ולהתלבן, בפומבי, למען ישמע כל אחד את הנימו­קים בעד ונגד כל עמדה, בטרם הוא מחליט על עמדתו שלו.

בליכוד הישוב אני מתכוון לשני דברים:

א. קואופרציה יותר אמיצה ומתמדת בין מוסדות התנועה הציונית בארץ מצד אחד, ובין מוסדות הכנסת והתאים המוּניציפליים מצד שני — בכל שטחי החיים, הכלכליים והמדיניים של הישוב, לחַזק משקנו, להרחיב בסיסי התישבותנו החקלאית, להגביר מעמדנו כלפי חוץ, לביצור בטחוננו— מי יודע בפני אילו חזיתות חדשות אנו עלולים לעמוד בימים הבאים, — בקיצור, לחשל יכלתו החלוצית של הישוב ביצירה הציונית ובמאבק הציוני.

ב. השלטת המרוּת העליונה של הצו הציוני בכל חיינו בארץ. אנו עומדים בחזית אש. באו עלינו תלאות רבות וקשות, ואיני בטוח שכבר הגיעו לשיאן, להיפך — עלינו להיות מוכנים למבחנים הרבה יותר חמוּרים. עוד לא הופעלו כל הכוחות האויבים נגדנו. ואין בטחון שלא יופעלו. אנו עומדים במצור — גם לאחר שהוסר כביכול המצור הצבאי, ובתקופת מצור יש רק צו עליון אחד הכפוי על כל אחד: צו התגוננות ונצחון, צו הצלת העם והמולדת, הצו הציוני.

 

לא כניעה ולא התאבדות    🔗

ושוב יתכנו חילוקי דעות בנוגע לפרטים, ואין לערער על חילוקי דעות בנוגע לאמצעים ולדרך, אולם יש להציג גבולות ברורים, ששום איש אינו רשאי לעבור אותם, והעובר — מעמיד עצמו מחוץ למחנה: מצד אחד — כניעה ל״ספר הלבן״ בצורתו הקיימת או בצורה אחרת, מצד שני — מסדה, תמות נפשי עם פלשתים. שמירת קיומו של הישוב ושמירת תכנו הציוני החלוצי של הישוב — אלו הן שתי המצוות העליונות הקובעות את התנהגותנו, הליכותינו, פעולתנו גם בשדה היצירה והפעולה, וגם בשדה ההתגוננות והמאבק.

כל הפורץ שתי הגדרים הללו, מקעקע את היסוד שעליו עומדת הציונות ועליו קיים הישוב.

 

נגע הטרור    🔗

וכאן אני בא לבעיה הפנימית הכאובה והמרה ביותר בחיינו — בעיית הטרור ונסיונות השתלטותו בישוב.

לא אעמוד שוב על הטרור כבעיה פוליטית חיצונית — ציינתי כבר הזיקה ההדדית שבין הטרור ו״הספר הלבן״, — למרות כל התמיהה שבדבר.

אין לנו חלק בשלטון, אין המשטרה בידינו, ואין אנו יכולים להכתיב לשלטון את מדיניותו ואין בכוחנו אפילו לבדוק את התנהגותה המוזרה והמתמיהה של המשטרה. אם הממשלה משום מה אינה רוצה לשים קץ לטרור — לא על־ידי עקירת עילת השורש של הטרור ולא על־ידי מניעה אקטיבית של מעשי הטרוריסטים, הרי אנו מחוסרי אונים כלפי השלטון בנידון זה.

אולם אין זאת אומרת שעלינו להשלים עם נסיונות השתלטות הטרור בתוכנו, השתמשותם בבסיסים שלנו למען תעלוליהם המטורפים והמתועבים, הטלת אימים על אישי הישוב וביצוע שוד ורצח בישובים יהודיים וכדומה.

מראשית קיומו של הישוב הזה לא נעגנו אך ורק לממשלה. עוד עם ראשית ההתישבות החקלאית בימי התורכים נתקלנו במשטר פרוע, רקוב, רפה אונים, אנרכי, מושחת, אכול קורופציה ובקשישים. לא השלמנו, ובעצמנו הקימונו משטר משלנו ויצרנו סדר בכפר שלנו על־ידי ועד המושבה, שהרחבנו אותו אחר כך. לא היה בטחון בחיים; דאגנו בעצמנו לבטחון חיינו.

ואם הממשלה אינה רוצה, משום מה, לחסל את הטרור, איך אנחנו חייבים לסבול ממנו בחיינו אנו.

 

מקורות הטרור    🔗

הטרור מבחינה יהודית יונק משני מקורות, ועלינו לראותם כהוויתם, אם כי הדבר הזה אינו נעים. הוא יונק מצד אחד מהיאוש, מטירוף הדעת שהוליד משטר הדיכוי, ״הספר הלבן״, גירוש מעפילים, התעללות בזכויותינו. אבל הוא יונק גם, ולא מעט, מיצרי השתלטות בכוח הזרוע ואלימות על הישוב ועל התנועה הציונית. יש מסייעים לטרור ותומכים בו לפעמים מתוך המקור הראשון, מתוך סימפּטיה למלחמה כביכול בגד ״הספר הלבן״. אבל יש כאלה שהם רחוקים מאוד מלהילחם בממשלה — להיפך, הם המיועדים להיות יהודי החצר, ובכל זאת הם תומכים בטרור, אבל מתוך שיקולים פנימיים. רצוי להם שיהיה כוח כזה בישוב, כוח מזוין, כוח של אלמות העומד לשירות, הוא נחוץ להם משום מה. כל התומכים האלה הרוצים מטעמים שונים לעזור להשתלטות הטרור, משתמשים כלפי אלה הרוצים להילחם בו, בטענה נפסדת של מניעת מלחמת אחים. ולא יונו איש ולא יפחידו איש, ולא יביאו אותנו לידי השלמה וכניעה לשוד, לרצח, להטלת אימים, מתוך הטענה שמא נגיע למלחמת אחים. מניעת הטרור הפנימי בישוב הכרחית היא למען עקירת כל אפשרות של מלחמת אחים.

 

הישוב והעם למלחמה בטרור    🔗

אני רואה שהועד הלאומי קיבל לפני כחדשיים החלטה ופרסם אותה שהישוב יתגונן בפני מעשים של השתלטות וכפיה, ע״י הפחדה והטלת אימים לשם סחיטת כספים, בפני מעשי אונס כלפי מורים ותלמידים, שוטרים, נהגים וכיוצא בזה. אני מניח שה״כיוצא בזה״ כולל גם שוד ורצח. אני רוצה להגיר לועד הלאומי ולישוב בשם ההנהלה הציונית ובשם ההסתדרות הציונית, שהתנועה הציונית תתן את מלוא עזרתה — והיא איננה קטנה, ותעמיד את כל כוחה — והוא אינו זעום כל כך — לרשות ההתגוננות של הישוב.

אמרתי מקודם שאני מעדיף בקורת פסולה מאשר חוסר בקורת. לא התפלמסתי ולא אתפלמס עם הבקורת הקשה והזועמת, אשר זכה לה גילוי הדעת של ההנהלה לאחר הישיבה המלאה ב״הדסה״², אבל אני רוצה לקרוא לפניכם קטע ששייך לזה. גם הוא זכה לבקורת זועמת. ציינו בגילוי הדעת שהארגונים האלו התכחשו גם להחלטות הקונגרס, הבמה העליונה של העם היהודי, אשר קרא להימנע משפיכות דמים כאמצעי מלחמה פוליטית ולקבל את המרות הלאומית של הישוב והתנועה הציונית. אבל הקונגרס לא אמר רק את שני הדברים האלה, אלא גם את זאת: שמלבד חטא הערעור של מרות לאומית, שבלעדיה אי־אפשר לבנות משק, ישוב, עם ומדינה, מלבד החרפה והנזק של השתמשות בשפיכות דמים כביכול לשם הציונות, הוא רואה במעשים אלה סילוף פני הישוב. ואל יהא דבר זה קל בעיניכם. עשינו הרבה כיבושים בדעת הקהל בעולם וגם בעם היהודי אך ורק מפני המאור שבישוב, מפני יפעת המפעלים החלוציים אשר הוקמו פה ע״י שלושה דורות מבוני פתח־תקוה ומקוה־ישראל ועד אחרוני הישוב בנגב. וסילוף דמוּת הישוב בעולם איננו דבר קל. פני הישוב הם אחד מכלי הנשק שלנו, ואנו, אומה דלה, מחוסרת אמצעים, שלטון ומדינה, מעטים מאוד כלי הנשק שבידינו, וכבודו של הישוב זהו אחד מכלי הנשק האפקטיביים ביותר שבידינו. ואת הנשק הזה משמיטים מידינו אלה שמסלפים את דמותנו וממציאים נשק לצוררינו.

 

הטרור מכשיל מאבקנו המדיני    🔗

אבל הקונגרס אמר דבר עוד יותר חמוּר, שמעשי טירוף ופשע אלה מכשילים את מאבקנו המדיני, ובמאבק המדיני שלנו תלוּי אולי קיום העם היהודי. מי יודע אם אין זו המערכה האחרונה, אשר העם היהודי נאבק בה זה אלפיים שנה. הקונגרס לא השתמש במליצות חסרות־תוכן. זהו ענין חמור ורציני מאין כמוהו: גם הפשע שיש באמצעים פסולים וטמאים כאלה, כביכול לשם הציונות, גם הרס הציבוריות שלנו בארץ ובעם, גם סילוף דמותו של הישוב, גם החלשת המאבק המדיני שלנו.

 

הבטחת הקונגרס ותביעתו    🔗

ואני מודיע בשם התנועה הציונית שהיא תושיט לישוב את מלוא תמיכתה בהתגוננותו נגד הטרור. זוהי לא רק הבטחה אלא גם תביעה, תביעה לישוב מצד הקונגרס הציוני ומצד העם היהודי להגביר את מאמציו נגד ההשתוללות המטורפת והטמאה הזאת. לא יתכן שישוב יהודי ישמש בסיס לתעלולים טרוריסטיים אלה. לא יתכן שיהודי העומד בתוך המחנה שלנו יתן, ברצון או מתוך אונס, כסף למעשים אלה. אינני יודע מה החרפה גדולה יותר, אם זו שבעיר עברית של מאתים אלף יהודים עם שלטון יהודי יכולה כנופיה להתפרץ בעצם היום לבנק ולגזול 27,000 לא״י, או החרפה שנמצאו שם כמאה אנשים ולא נעו ולא זעו ולא מנעו את השוד. האם נהפוך את הישוב לפחדנים הנרתעים מפני גנגסטרים? התנועה הציונית לא תשלים עם כך. אַל יפחד איש מאימת הטרוריסטים. האלמות שלהם תיתקל בכוח גדול יותר: יש לישוב זה כוח לא קטן, אחראי, והוא יופעל במלוא יכלתו בשעת הצורך.

אני בטוח שגם אנשי הטרור ישמעו את הדברים האלה. לא נפנה אליהם בדברי מוסר, לא נעשה את עצמנו לצחוק. אם יוזהרו שוב, ובתוקף, אולי יחדלו, אבל אם יהא הכרח לפנות אליהם, תיערך הפניה בלשון היחידה המובנת להם. לא רק הם בלבד יודעים להשתמש בלשון שבה הם מנסים להטיל אימה על הישוב. יש ביכלתו של הישוב — ומשום כך חובתו לעשות זאת באופן היעיל ביותר — לעקור את הנגע ולמנוע כל נסיון של השתלטות הטרור העברי ואפילו כל נסיון של הטלת־אימים על הישוב או על מי שהוא בתוכו. זוהי חובה של התגוננות, של הגנה עצמית בפני הסכנה הפנימית החמורה ביותר.

איני יודע אם הממשלה לא תפריע לישוב בהתגוננות זו מפני הטרור, אבל ישוב זה ידע לשמור על עצמו. גם כשהיינו מעטים בארץ לא חששו כפרינו המעטים והפזורים בגליל שמא הממשלה התורכית לא תתן להם להגן על עצמם.

 

אל פחד!    🔗

קשיים איומים אלה העומדים בפנינו — מדיניות אויבת של ממשלת האומה הידידה היחידה שמצאנו בהיסטוריה שלנו בגולה במשך אלפיים שנה; חזית השטנה והתגרה של הליגה הערבית, אשר למעשה חולש ומנצח עליה המופתי, ומצד שלישי המצב הפנימי הפרוע בישוב זה — כל אלה עלולים אולי לייאש אנשים, אשר לא מיצו את כל מובנה של ההיסטוריה היהודית ולא עמדו על כוחו של המפעל והחזון הציוני. אל פחד! אל יהיו לנו שום אשליות ביחס לכוחות חיצוניים. לא נשליך יהבנו יותר מדי על זרים. נפנה אליהם, נסביר להם, נדרוש את המגיע לנו, אבל לא נשליך את כל יהבנו עליהם.

לעומת זאת אל נחליש ואל נערער את האמון בכוחות של עצמנו, בכוחות הפנימיים של העם ושל הישוב.

אם נפעל בעוז ובתבונה, מתוך הכרת שליחותנו החלוצית, כציבור אחראי, שליט על עצמו, והמעמיד עצמו מתוך חרדה פנימית ואחריות יהודית למרות המפעל והחזון הציוני — נתגבר על המכשולים!