רקע
דוד בן־גוריון
במה נבוא לאומות המאוחדות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מהד' ג, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תשי"א 1950

באסיפת הנבחרים, ג׳ בסיון תש״ז — 22 במאי 1947


באו״מ נכשל בכל השאלות הקו האנטי־ציוני המובהק שנקטו המדינות הערביות ותומכיהן. אמנם תהא זאת הפרזה לומר שבכנס זה של או״מ נתקבל קו ציוני, אולם ההתקפה האנטי־ציונית נהדפה לאורך כל החזית. קרנה של הציונות, של ארץ־ישראל היהודית ושל הסוכנות היהודית, הורמה בלי ספק. נתגלתה הבנה לא מעטה לעניננו. זאת הפעם הראשונה ניתן לעם היהודי, עוד בטרם היות לו מדינה, להופיע בפני פורום בין־ממלכתי. בתקופת חבר־הלאומים ניתן לסוכנות היהודית להגיש את עצומותיה רק בכתב ורק באמצעות הנציב העליון ולא יכלה להופיע אפילו לפני ועדת המנדטים. הפעם ניתן לסוכנות היהודית לא רק למסור גילוי דעת בפורום של האומות המאוחדות אלא גם להשתתף בויכוחים, אם כי אפשרות זו ניתנה הפעם רק לגבי הועדה הפוליטית.

 

ארבע סוגיות

הדיון באו״מ התרכז סביב ארבע סוגיות: נציגות יהודית, הרכב ועדת החקירה, היקף פעולת הועדה וסמכותה, עצמאות ארץ־ישראל. ראוי לציין שמבחינה יהודית לא היתה שום חלוקה מגובשת של מדינות לפי גושים. הגוש היחיד שהצביע תמיד כאיש אחד היה גוּש המדינות הערביות ואתן הלכו אפגניסטן, תורכיה והודו.

 

הרכב ועדת־החקירה

כשצפה השאלה: ועדת החקירה בשיתוף המעצמות או בלעדיהן? והסוכנות היהודית נדרשה להביע את דעתה על שתי ההצעות המנוגדות — של רוסיה, שדרשה שיתוף המעצמות, ושל אמריקה, שדרשה ועדה ניטרלית ופעלה, כנראה, בעצה אחת עם אנגליה — היתה עמדתנו לא להבחין בין מעצמות קטנות או גדולות אלא בין נוגעים־בדבר ושאינם נוגעים-בדבר. דרשנו שלא להכניס לועדה שום מדינה הנוגעת במישרין בבעיית ארץ־ישראל — כלומר: אנגליה והמדינות הערביות. אך אם יצורף ערבי אחד לועדה, דרשנו שיוכנס גם בא־כוח הסוכנות היהודית. באסיפה הכללית הוחלט, כידוע, בניגוד לדעת המדינות הערביות ותומכיהן, להרכיב את הועדה מ־11 חברים המייצגים את חמשת הגושים הפוליטיים והגיאוגרפיים, בלי המעצמות הגדולות ובלי מדינות ערב.

 

סמכות הועדה

בסוגיה זו בא לידי גילוי יחס האומות לבעיה הציונית היסודית — אם בעיית ארץ־ישראל כרוכה בבעיית העם היהודי או אם יש להפריד פירוד גמור בין שתי הבעיות, כתביעת המדינות הערביות. היה סיפוק רב בעובדה שכמעט כל שאר המדינות שללו את העמדה הערבית גם בויכוח וגם בהצבעה. ההצעה הפולנית לחייב את הועדה לבדוק את מצב היהודים הנידחים במחנות, אמנם לא נתקבלה, אולם ברוב גדול הוחלט שהועדה חייבת לבחון את בעיית ארץ־ישראל מכל צדדיה ולחקור את כל השאלות בארץ ובכל מקום שתמצא למועיל.

 

עצמאות ארץ־ישראל

לאחר שנכשלו הערבים בנסיונם להביא עוד בכנס זה של אסיפת האומות המאוחדות לידי החלטה מהותית בדבר עצמאות ארץ־ישראל, חזרו והעלו את שאלת העצמאות בדיון על סמכויות הועדה. עמדת הערבים מצאה הפעם תומכים רבים. בראש התומכים ברעיון העצמאות כאחת ההוראות לועדת החקירה, עמדה ברית המועצות, אם כי, כפי שנתברר, לאו דוקא בהתאם לכוונות הערביות. אמריקה התנגדה להצעה הערבית. בדרך כלל יש לציין שמושב או״מ גילה אהדה כללית לרעיון העצמאות של ארץ־ישראל, בראש וראשונה בתכנה השלילי, כלומר במובן של הפסקת השלטון החיצוני, המנדטורי. אף מדינה אחת לא עמדה על המשכת המנדט. גם אנו, נציגי הסוכנות, נשאלנו על כך והכרזנו שאין אנו מתנגדים לעצמאות כמעמד סופי של ארץ־ישראל, אולם התנגדנו להכנסת עיקרון זה לכתב הסמכות של הועדה, מכיון שנקודת המוקד היא העליה היהודית והמטרה הראשונה של המנדט הארצישראלי היא לא מתן עצמאות לתושבים הנמצאים בארץ־ישראל אלא הקמת בית־לאומי לעם היהודי.

 

כשלון הערבים

חמש נוסחאות הוצעו בסעיף זה על סמכויות הועדה, לבסוף הוחלט לפי הצעת צרפת, לאחר שאמריקה ויתרה על הצעתה למחוק את הסעיף כולו. זו היתה האכזבה הקשה ביותר שהנחילה הועדה הפוליטית לערבים. גם הופעת הערבים באותו יום היתה כשלון רב מבחינתם. באותו יום, השיבו שרתוק ואחריו אמיל גורי על השאלות שנשאלו על־ידי באי־כוח המדינות השונות. כשם שהתשובות השקולות של שרתוק הרימו את קרנה של הסוכנות היהודית ורכשו לבבות לעמדה היהודית, כך הבאיש הדובר הערבי את ריח הערבים בעיני נציגי האומות בדברי הנאצה והשטנה שלו על היהודים והסניגוריה שלו על מעשי חברי הועד הערבי העליון ששיתפו פעולה עם הנאצים.

 

נאום גרומיקו

תכנו של הנאום הזה ידוע בדרך כלל, אולם ראוי להדגיש שתים—שלוש נקודות מרכזיות בנאום זה. לא אעמוד על דבריו בדבר כשלון ממשלת חמנדט. אולם זה זמן רב לא שמענו מפי נציג מעצמת עולמית גדולה — חוץ מדברי הנשיא טרומן — דברים מזעזעים ונאמנים כאשר השמיע גרומיקו בשם ברית המועצות על סבל העם היהודי, על אבדותיו המחרידות במלחמת העולם האחרונה, על התלאות וחוסר המוצא של מאות אלפי היהודים מארצות אירופה המחפשים מקלט, ולשוא. אולם החשיבות וההפתעה בדברי גרומיקו לא היו בתינוי שואַת ישראל, אלא במסקנה הפוליטית שהסיק מניתוח מצב היהודים — מסקנה שהתנועה הציונית הגיעה אליה אמנם לפני עשרות בשנים, אבל בפעם הראשונה שמע העולם אישור למסקנה זו משליחה של ברית המועצות — זכות העם היהודי למדינה משלו. וזו פיסקת המפתח של הנאום:

״יהא זה בלתי צודק אם לא נתחשב בשאיפה זו של היהודיס למדינה משלהם ונשלול מהעם היהודי את הזכות להגשמת שאיפה זו. שלילת זכות זו מהעם היהודי אין להצדיק, ביחוד אם נביא בחשבון כל מה שעבר עליו, במלחמת־העולם השניה, ולכן, גם חקירת האספאקט הזה של הבעיה והכנת הצעות מתאימות צריכות להוות תפקיד חשוב של הועדה״.

ושוב אני מזהיר מפני הפרזה בערך ההצהרות לטובתנו מפי שליטי עולם. אולם עלינו לציין בסיפוק לא מעט את הערך המוסרי והמדיני של גישת ברית המועצות לבעיה הכפולה של עם ישראל וארץ־ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בנאום גרומיקו.

גרומיקו עמד על ארבע תכניות. שתים מהן הוא דחה: א) הפיכת ארץ־ישראל למדינה ערבית בלי התחשבות בזכויות היהודים; ב) הפיכת ארץ־ישראל למדינה יהודית בלי התחשבות בזכויות התושבים הערבים. לדבריו צודקת ומחויבת־המציאות רק אחת משתי האלטרנטיבות: מדינה ערבית־יהודית אחידה או חלוקת ארץ־ישראל לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית. הוא הוסיף והודיע שהוא יקבל את הפתרון השני אם יתברר שהמדינה האחידה לא תיתכן בגלל היחסים הרעועים בין היהודים והערבים.

ואני רוצה להוסיף זאת: היתה לי הפעם שיחה ממושכת עם גרומיקו שבה שמעתי מפיו הסברות נוספות לנאום הרשמי שנשא באסיפת האומות המאוחדות, וגם אני כמובן נתתי לו הסברות נוספות על הדברים שאמרתי בועדה המדינית. אין כמדומני מן הצורך למסור כאן את הדברים שאמר הוא לי, אבל אני יכול להגיד שבדרך כלל היו הבירורים הנוספים חיוביים. בכל אופן לא גרעו כלום מהרושם שעשו הדברים שנאמרו בפומבי באסיפת האומות המאוחדות.

 

במה נבוא לאו״מ?

גם אם ועדת החקירה תמליץ לטובתנו וגם אם מליאת או״מ תוציא לאור צדקנו — ושתי הנחות אלה מלוּווֹת ב״אם״ — אין שום בטחון ואין שום ערובה שממשלת המנדט תוציא מסקנות או״מ לפועל. אין לראות במערכה הזאת באו״מ אלא סעיף אחד, אמנם חשוב וחיובי, במאבק הכולל שלנו, שבמרכזו עומדים ומן ההכרח שיעמדו, אולי עוד ביתר שאת, העפלה מוגברת, עליה, התישבות ובטחון.

קודם כל בתביעה שלילית: ביטול ״הספר הלבן״ מיד. זה יותר משנתים נסתיימה מלחמת העולם, אולם הצי הבריטי עודנו מגויס ועומד בקשרי מלחמה עם פליטי ישראל השבים למולדתם. זה יותר משנתים מוגר השלטון הנאצי ובוטלו חוקי נירנברג, אולם בארץ־ישראל עוד קיימת הפליה גזעית נגד יהודים וחוק הקרקע של ״הספר הלבן״. שני פשעים אלה עלינו להוקיע בכל גילוייהם בפני דעת הקהל בעולם, ובטרם יוחלט על גורלה המדיני של הארץ, חייב כנס האומות המאוחדות למחוק את הכתם המחפיר הזה של ״הספר הלבן״.

אתמול נשמעו כאן שתי תשובות: מפי החבר ציזלינג — המשכת המנדט; ומפי החבר ריפטין — משטר דו־לאוּמי. אני רואה את שתי התשובות כאחת מסוכנות ורועצות לענין הציוני. תביעה להמשכת המנדט בזמן שהערבים תובעים עצמאות לארץ־ישראל, פירושה — במקרה הטוב ביותר — הקמת מדינה ערבית בחלק הגדול של הארץ והשארת המנדט רק בחלק קטן שיש בו רוב עברי ניכר. חוץ מן הממשלה האנגלית, הרוצה כפי הנראה להמשיך בשלטונה כאן בכל התנאים, אין אף ממשלה אחת באו״מ שתתמוך בהמשכת המנדט. גם הצעת משטר הנאמנות של שלוש המעצמות הגדולת אין פירושה אלא הצעה להקים בארץ משטר של פיצול וחיכוכים בינלאומיים. משטר זה פירושו לא רק בלימה מאורגנת של הרחבת ההתישבות והעליה אלא סתימת הגולל על תקוות העם היהודי להיות בארץ אומה עצמאית ואחידה.

משטר דוּ־לאוּמי שולל מהעם היהודי את זכותו העליונה לעצמאות ולנציגות יהודית באומות המאוחדות. משטר כזה של ״פּריטאֶט״ יטול מאתנו את האפשרות להעלות יהודים, יגזור על הארץ שממה, כי יעכב כל תכנית לפיתוח שהצד השני לא ירצה בה. הוא גם יסכן את האופי היהודי והפרוגרסיבי של הישוב היהודי ויכשיר את בליעת הארץ על־ידי אימפריה ערבית.

 

התביעה ההיסטורית לקוממיות ממלכתית

אנו יכולים ללכת רק בתביעה אחת, בתביעה ההיסטורית של עם ישראל לקוממיות ממלכתית, לארץ־ישראל כמדינה יהודית.

אבל תביעה זו בלבד איננה מספיקה עכשיו, כי היא ערטילאית ותיאורטית. אין אפשרות להפוך עכשיו מיד את ארץ־ישראל כולה למדינה יהודית. אמנם אסור לנו לקפל את דגלנו ולצמצם את תביעותינו וזכויותינו, אבל גם אסור לנו להסתפק בתביעות ערטילאיות בלבד שאינן ניתנות להיות מבוצעות מיד. גורם הזמן הוא גורם מכריע בגורלנו, גם בחיי הישוב, גם בחיי שארית ישראל באירופה וגם בחיי קיבוצי ישראל בתימן, פרס וארצות אחרות, שאינם רוצים ואינם יכולים להיות תלויים אך ורק בחסד זרים, בין שהזרים הם ממשלת המנדט ובין שהזרים הם פריטאֶט ערבי.

ידעתי — ועלינו לדעת — שאי־אפשר להפוך מיד את ארץ־ישראל כולה למדינה יהודית, ויש אולי צורך שהלק קטן של הארץ, החלק המרכזי, שלא היתה בו התישבות יהודית ופיתוח יהודי, יזקק עוד זמן מה למשטר מנדטורי לשם פיתוח מהיר למטרה כפולה: להכשיר את התנאים לעליה והתישבות יהודית ולסייע לידי הרמת תנאי החיים של התושבים הערבים. אולם אין שום יסוד לכך שבכל שאר חלקי הארץ, בחלקים המיושבים כבר על ידי יהודים, ולרבות המדבר שהוא שומם לגמרי ושרק אנחנו יכולים וצריכים ומסוגלים לבנות אותו, לא תוקם מיד מדינה עברית.

ממשלת המנדט עצמה הראתה לנו בתקופה האחרונה דוגמא להקמת מדינה עצמאית (אינני דן עכשיו במידת העצמאות הריאלית שלה) בחלק אחד משטח המנדט והשארת המנדט בחלק הנשאר. המנדט כידוע, ניתן לבריטניה על כל ארץ־ישראל, במזרחה ומערבה. במזרח הקימה ממשלה זו בשנה האחרונה מדינה ערבית, והוסיפה להחזיק בידה את המנדט בשאר חלקי הארץ. היש בתוכנו מישהו החולק על כך שהכוונה המקורית של הצהרת־בלפור והמנדט והכוונה המקורית של תקוות הדורות לעם ישראל היתה להקים בסופו של דבר מדינה יהודית בכל ארץ־ישראל?

אינני יודע ואיש אינו יודע, מה תהיינה תוצאות תביעתנו. אולם אני דוחה את התפיסה ״הריאליסטית״, כביכול, של אנשי המעשה חסרי האמונה בתוכנו, שאין יודעים מראש מה יואילו הגויים לתת לנו ומה לא יואילו, והם דורשים מאתנו שמלכתחילה נדרוש לא מה שמגיע לנו בצדק, אלא מה שהגויים עתידים לתת לנו. אם לשמוע לדברי ״הריאליסטים״ האלה היינו צריכים במקום התביעה הציונית שאנו תובעים זה 50 שגה, לדרוש את משטר ״הספר הלבן״ או את תכנית מוריסון או את תכנית באֶוין.

העם היהודי והתנועה הציונית סירבו להיות ריאליסטים כאלה, וההיס­טוריה תוציא את משפטה. אם בימים אלה בא נציגה של אחת המעצמות הגדולות ביותר בעולם, נציג רוסיה הסוביטית, ומכריז באסיפת האו״מ על זכותו של העם היהודי למדינה עברית, אין זאת אלא מפני שהעם היהודי לא היה ״ריאליסטי״ והוא שגה ברעיון המדינה היהודית, והוא ישגה בה עד שהיא תקום. מדינה יהודית קום תקום, ואני מאמין, במהרה בימינו, באשר בה ורק בה יש פתרון מעשי, צודק ובן קיימא לבעיה הנצחית של עם ישראל, ובתביעת מדינה יהודית עלינו ללכת לאומות המאוחדות.

המלצות קוראים
תגיות