רקע
דוד בן־גוריון
ליסוד המדינה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מהד' ג, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תשי"א 1950

בישיבת מרכז מפלגת פועלי א״י, כ׳ כסלו תש״ח — 13 בדצמבר 1947


הפלא קם ויהי — אומות העולם נמנו וגמרו להקים מחדש מדינת ישראל.

והפלא קם מפני שלושה אלה:

א. העם היהודי האמין מאז ומעולם בפלא זה, וציפה כאלפיים שנה לבואו. אמונה זו גופא היא אחד הפלאים ההיסטוריים ללא דוגמא בעולם. אין אנו מכירים עם אחר, שנושל מאדמתו ופוזר בגויים, כשהוא שנוא ומבוזה ונרדף, מבלי מנוח לכף רגלו במשך מאות בשנים, — ואף על פי כך התמיד בקיומו המיוחד והחזיק באמונתו שיבוא יום וישוב קוממיות לארצו ויהיה לעם עומד ברשות עצמו במולדתו ההיסטורית. בלי אמונה זו — לא היינו מגיעים עד הלום, ואמונה זו לא הכזיבה.

ב. מפעל חלוצי של שלושה דורות בבנין נשמות הארץ, מאז יסוד פתח­־תקוה לפני כשבעים שנה ועד הנחת צינור המים ויסוד הישובים הצעירים בנגב בימינו אלה. מפעל זה גילה כוח־היצירה הגנוז בישראל סבא המתנער ועדנת הארץ החבויה בהריסות ושממות ועזובה של מאות בשנים. חלום דורות הפך בחלקו מציאות כובשת ומופלאה.

ג. ברכת מפעלנו: במידה שפיזוריי ישראל, סבלו ונדודיו הציקו לעולם — ומצוקת ישראל היתה במידה לא קטנה מצוקת עולם — בה במידה עוררה שיבת ציון והתערות ישראל בארצו כבוד, רצון ואהדה באומות העולם, ואחד־עשר ״המרגלים״ ששלחה עצרת האומות המאוחרות לתור את הארץ ולתהות על עתידה וסידורה המדיני, מן הנמנע היה שלא יראו את הברכה הרבה הצפונה במפעל הציוני— מפעל העליה וההתישבות היהודית — לא רק ליהודים עצמם, אלא לארץ, למזרח, לעולם. והעצה אשר יעצו לעצרת האומות להקים מדינה ריבונית לשארית ישראל בארצו — היתה לחוק בין־לאומי ולצו המצפון האנושי.

 

גבולותיה של המדינה היהודית

לא ניתן לנו כל מבוקשנו. בהמלצות ועדת האו״מ ובהחלטת עצרת האו״מ קוצצו שאיפותינו, קופחו אפילו ההתחייבויות הבינלאומיות שניתנו לנו אחרי מלחמת העולם הראשונה — וצומצם השטח של מדינת ישראל. איני יודע למה מתכוונים אלה המתאבלים על ״שלמות״ הארץ. הארץ היתה ״שלמה״ רק בידי כובשים זרים ששלטו על הארץ והארצות השכנות גם יחד. גבולות הארץ בשלטון היהודים — החל מימי השופטים וגמור בבר־כוכבא — השתנו בלי הרף, ואין הרבה מושגים פחות ברורים ומסוימים מהמושג גבולות ״היסטוריים״. מימים קדומים היו גבולות העצמאות היהודית נסוגים ומתקדמים לפי התמורות המדיניות שלא פסקו, וגם מידת העצמאות לא היתה מתמדת. גם שטח ההתישבות היהודית לא היה קבוע ומתמיד, אלא התרחב והצטמצם, פרץ ונתכווץ מתקופה לתקופה.

אולם ברור שהשטח אשר עליו חלה הצהרת־בלפור לפני שלושים שנה היה גדול פי ארבעה. ואפילו שטח ״הבית הלאומי״ לפי המנדט של 1922היה כמעט פי־שנים מהשטח שהוקצה עכשיו למדינה היהודית. ירושלים — לב האומה וההיסטוריה היהודית — ניתנה תחת משטר בינלאומי, והיא סגורה מכל עבריה בשטחים שנמסרו למדינה הערבית. אזורי ההרים בגליל ניטלו מאתנו כמעט כולם, והפסדנו על־ידי כך לא רק שטחי התישבות אלא גם מקורות בריאות ואיתנות. למעלה משלושים ישובים חקלאיים הועמדו מחוץ לתחומי מדינתנו, והתווּ למדינה גבולות משונים ומוזרים שאין להם אולי דוגמא בשום מדינה אחרת.

ואף־על־פי־כן איני יודע הישג גדול יותר שהשיג העם היהודי בבת־אחת בהיסטוריה הארוכה שלו מאז היה לעם. הוחזרו לבו רוב עמקי ארץ־ישראל המערבית ורובו של חוף הים — ואין ערוך לנכס הזה; הוחזר חלק גדול וחשוב של מקורות המים בצפון ורוב השטח הריק בדרום, שאינו זה מאות בשנים אלא מדבר שומם, נוה־נדודים לשבטי בדואים דלים, והוא צופו אפשרויות יחידות במינן להתישבות יהודית רבת־עם. מדינת ישראל החדשה תשתרע מדן ועד אילת, כמאתים קילומטר דרומה מבאר־שבע, ותשכון לחוף שני ימים: ים התיכון במערב, וים־סוף בדרום. וארץ זו לא תיזקק לתעלת־סואץ למען הגיע בספינותיה גם לארצות המערב וגם לארצות המזרח. ים התיכון יקשור אותנו עם יבשת אירופה, אפריקה הצפונית וכל הארצות משני עברי האטלנטיק. ים־סוף יחבר אותנו עם פרס, ערב והודו וכל ארצות האוקינוסים ההודי והפּציפי. זהו הגשר הימי ליבשת אסיה הגדולה.


מפרץ אילת הוא הפיצוי החשוב ביותר לקיצוץ שטח האדמת ורבים מאוד סיכוייו אם נדע להחזיק בברכה הרבה, כמעט ללא גבול, הצפונה בו — ברכת הדיג והשיט על אפשרויותיה המשקיות, המדיניות והגופניות: פרנסה, מרחב ועוז.

 

רוב אומות העולם נתן יד לחידוש עצמאותנו

ואין לזלזל בסיפוק המוסרי הרב: הקמת מדינתנו אושרה על ידי הרוב המכריע של אומות העולם, כמעט על ידי כל הדימוקרטיות באירופה ובאמריקה; וחשיבות נוספת נודעת לעובדה — חשיבות מוסרית ופוליטית כאחת, גם מבחינה פנימית וגם מבחינה חיצונית, — שבין מחייבי המדינה היהודית היו יחד אמריקה ורוסיה. מדינת ישראל תהיה הראשונה בהיסטוריה האנושית שברית עמי תבל כולה התחייבה לשקוד על הקמתה — לאחר בירור וויכוח עולמי שנמשך עשרות שנים, ולאחר שכל אויבי העם היהודי, ניסו בכל האמצעים לחסום הדרך לחידוש עצמאותה וחירותה של האומה היהודית במולדתה.

 

ההכרזה המדינית לטובתנו טעונה עוד ביצוע בידינו

הועמדנו בפני אחריות חדשה שלא הסכנו לה זה כמה: אחריות ממלכתית. זהו מבחן גדול ומבורך וגם כבד ורב־חתחתים. זהו מבחן־גורל שעמנו זכה לו ונתחייב בו. גם הזכות וגם החובה גדולות לאין שיעור.

המדינה טרם קמה. בעצרת האומות נפלה הכרעה גדולה — ובלא שום מליצה וגוזמה יש להגיד הפעם — הכרעה היסטורית. אבל הכרעה זו טעונה ביצוע. והביצוע אינו רק בקביעת ועדת־ביצוע על ידי האו״מ, בהתקנת ממשלה יהודית זמנית, בכינוס אסיפה מכוננת ומתן חוקה למדינה— ואף לא בהכרזת עצמאותה וקבלתה כחברה שוות־זכויות לארגון האומות המאוחדות. באלה בלבד לא תקום המדינה.

למדינה היהודית חסרים כמה וכמה דברים: שם, בירה, ממשלה, הימנון, חוקה, תקציב, מטבע, צבא, משטרה — ועוד כהנה וכהנה… כל אלה לא קשה למלא חסרונם, והזמן הדרוש לכך אף הוא אינו רב, אם רק האומות המאוחדות ישקדו באמונה על קיום החלטתן. אולם המדינה חסרה דבר אחד יסודי וזהו חסרונה הרציני והחמור ביותר: היא חסרה יהודים. חסרון זה לא יתמלא בקלות, הוא אינו תלוי כמעט לגמרי באומות המאוחדות אלא בנו בלבד, ולא יעָשה לפני הקמת המדינה — אלא לאחריה, וכל זמן שחסרון זה לא יתמלא במידה מינימלית — אין בטחון לקיום המדינה, גם לאחר שתקום.

בשטח המוקצה למדינה היהודית נמצאים עכשיו למעלה מחמש מאות ועשרים אלף יהודים (מחוץ ליהודי ירושלים — שגם הם יהיו נתיני המדינה) ובערך שלוש מאות וחמישים אלף לא־יהודים, כמעט כולם ערבים. עם הצטרפות יהודי ירושלים תמנה איפוא המדינה היהודית בשעת יסודה כמיליון תושבים, מהם קרוב לארבעים אחוז לא־יהודים. הרכב זה אינו מהוה יסוד יציב למדינה יהודית. ויש לראות עובדה זו בכל בהירותה וחריפותה. בהרכב זה אין אפילו בטחון מוחלט שהשלטון יתקיים בידי רוב יהודי. להלכה יתכן (ואין כל ערובה שזה לא יתכן גם למעשה) שמיעוט יהודי, בצירוף הגוש הערבי, יהוה את הרוב בבית־הנבחרים ויקח את השלטון בידו. מעין דבר זה היה קיים כמה זמן בפרלמנט האנגלי, כשהמשלחת האירית היתה לעתים תכופות מכריעה בין שתי המפלגות הבריטיות — השמרנים והליברלים. אבל גם אם לא יקרה כדבר הזה — ואין הכרח שדבר זה יקרה, — אם מפני שהערבים יחרימו זמן מה את הבחירות, או מה שיותר קרוב למציאות, שלא ימָצא מיעוט יהודי ניכר שיתן יד למעל הזה, אין מדינה יהודית יציבה ושרירה כל עוד יש בה רוב יהודי של 60 אחת בלבד, ורוב זה מורכב רק משש מאות אלף יהודים.

 

המרינה העברית תיכון לאחר העלאת מיליון וחצי יהודים

מכאן נובעת המסקנה הראשונית והעיקרית. ביצוע דבר המדינה אינו הביצוע הפורמלי שנדון באסיפת האו״מ, וששלביו הם: מינוי ועדת האו״מ, חיסול המנדט הבריטי, הקמת ממשלה זמנית, התקנת חוקה והכרזת העצמאות. ביצוע זה ידרוש כעשרה חדשים בלבד — אם החלטת עצרת האו״מ לא תחובל על ידי ממשלת המנדט או גורמים אחרים. מבחינה חוקית ובין־לאומית שלבים אלה דיים להקמת המדינה היהודית ואפילו לקבלתה כחברה באו״מ. אבל מבחינה יהודית שלבים אלה בלבד אינם מספיקים. למען הבטיח לא רק הקמתה אלא גם קיומה ויעודה של המדינה היהודית — יש צורך בהעלאת מיליון וחצי יהודים והשרשתם בארץ. רק כשנהיה לכל הפחות שני מיליון יהודים בארץ — תיכון המדינה. מפעל עליה והתישבות זה ידרוש אולי עשר שנים — ובעשר שנים אלו יש לראות תקופת הביצוע והיסוד הממשי של המדינה. ממשלה יהודית אשר מרכז דאגותיה, תיכונה ופעלה לא יהא מפעל עליה והתישבות שיעלה מספרנו בארץ לשני מיליון איש בתקופה הקצרה ביותר — תתכחש לאחריותה הראשית והעיקרית ותעמיד בסכנה את ההישג ההיסטורי הגדול שזכה לו דורנו.

העלאת מיליון וחצי יהודים בתקופת הביצוע והיסוד — אינה תכלית בנין המדינה, אלא ראשיתה וכינונה. למעלה משלושת רבעים משטחי מדינתנו הם ריקים ושוממים. המדינה מורכבת משלושה גושים: א) הגוש הצפוני הכולל את שני הגלילות, העליון והתחתון, מדן ועד דרום בית־שאן; ב) הגוש התיכוני — ממפרץ עכו ועד פלשת, הכולל את העמק, הרי הכרמל וחוף הים המרכזי; ג) הנגב, הכולל רוב ארץ אדום (לרבות הערבה) ומדבר פארן. גוש שלישי זה תופס למעלה משלושת רבעי שטח המדינה, והוא כמעט ריק מאדם, גם לאחר שהקמנו בו עשרות ישובים ראשונים. ישובים מועטים ומצערים אלה מרוכזים כולם באיזור הצפוני־מערבי, ומחוץ למפעל האשלג בדרום ים המלח, אין בכל ארץ אדום, מעין־גדי בצפון ועד אילת בדרום (כמרחק שבין תל־אביב למתולה) — באורך של כמאתים קילומטר וברוחב של חמישים קילומטר — אף נקודה יהודית אחת. כל עוד שטח זה לא יהיה מיושב לכל הפחות במידת ישובו של הגוש הצפוני — הרי אין הוא באופן ממשי בתחומי המדינה היהודית. מה שעצרת האומות המאוחדות החליטה לתת לנו אינה אלא מסגרת למדינה יהודית — תכנה של המסגרת יכולים רק אנו למלא. והתוכן הוא — רשת רחבה ומסועפת של ישובים יהודים חדשים בנגב ועיר־נמל גדולה באילת ותוספת שלי מיליון וחצי עולים שיתישבו בכל חלקי הארץ.

רק באלה נשלים את תקופת־המעבר הממשית, ולא זו הפורמלית בלבד, ונבצע יסוד המדינה. ואם ביצוע זה ידרוש מאתנו עשר שנים, הרי בתקופת זמן זו — כל מעינינו ומאמצינו צריכים להיות קודש בשורה הראשונה לצרכי ביצוע זה: למפעל עליה והתישבות רבתי שיהפוך את המדינה למציאות השואבת את כוחה לא מאישורי האומות המאוחדות — אלא מיכולת פנימית ודינמית.

 

כלים חדשים להגשמה

הועמדנו בפני גורל חדש — אנו עומדים להיות שליטים בגורלנו. דבר זה מחייב גישה חדשה לכל שאלות חיינו. אנו חייבים עכשיו לבדוק כל הרגלי המחשבה שלנו, כל מערכות כלי פעולתנו עד כמה הם הולמים את עתידנו החדש. שומה עלינו לחשוב במושגים של מדינה, במושגים של עצמאות, במושגים של אחריות מלאה על עצמנו — וגם על אחרים. במדינתנו יהיו לא רק יהודים, — וכולם יהיו אזרחים שוים, — שוים בכול ללא יוצא מן הכלל,— זאת אומרת: המדינה תהיה גם מדינתם הם. כל מחשבותינו על העתיד מן ההכרח שתהיינה מודרכות משתי הנחות מרכזיות אלה:

עד היום פעלנו בשני כלים: בכלי ההסתדרות הציונית ובכלי הישוב. היו לנו קרנות לאומיות, היה קונגרס ציוני — הבימה המוסמכת העליונה של הציונות והעם היהודי — והיתה כנסת ישראל, אסיפת־נבחרים והועד־הלאומי. אנו עומדים עכשיו בפני הקמת כלי חדש גדול ורב משמעות — כלי־המדינה, ואין ספק שהוא יעמוד במרכז חיינו. היבלע הכלי החדש את הכלים הישנים ולא יוודע כי באו אל קרבו, או הכלים הישנים יתמידו בשימושם ואם גם בשינוי כל שהוא? האם יהיה מקום בצד המדינה להסתדרות ציונית ולכנסת ישראל — ולשם מה?

רק חכם גדול בעיניו או טיפש גמור יעיז לתת מעכשיו תשובות פסוקות וודאיות על כל השאלות המתעוררות עם הקמת המדינה. תוך כדי העשיה החדשה נצטרך להתאים את מחשבותינו ומעשינו למצבים משתנים ולנסיבות מתחלפות שילוו אותם בפנים ובחוץ, אולם אין אנו בני־חורין מהתוויה מכוונת כללית, שצריכה לקדם את הבאות ולא רק להיגרר אחריהן. ובדברים הבאים יש לראות יותר הרהורים בקול מאשר הלכות פסוקות או מסמרים פרוגרמתיים.

 

חלוקת תפקידים בין התנועה הציונית והמדינה העברית

בימי המנדט היו ויכוחים בתוכנו אם עלינו לסמוך על ממשלת המנדט ולהטיל עליה את שירותי הישוב היהודי ומפעלי העליה וההתישבות — או שעלינו לסדר את כל הדברים ברשות עצמנו ובכוח עצמנו ולדרוש מהממשלה רק תנאים מסייעים וחלקנו בתקציב. לבעלי הדעה הראשונה קראנו בשם אֶטטיסטים, ולשניה — אבטונומיסטים. הייתי תמיד בין האבטונומיסטים, גם בזמן שעדיין קיוינו שממשלת המנדט תמלא את שליחותה פחות או יותר, בהתאם להתחייבויותיה. ויכוח עזה נסתיים בשנת 1937 בהתכחשות גלויה ומוצהרת של הממשלה להתחייבויותיה. כי עוד שנתים לפני פרסום ״הספר הלבן״ נקבע מכסימום פוליטי לעליה.

עם הקמת המדינה היהודית כאילו ברור שאין מקום לבעיה זו — כי ה״אנחנו״ ו״המדינה״ כאילו מזדהים. אפשר איפוא להגיע בנקל למסקנה שהמדינה תעשה הכל, ואין טעם ותפקיד לכלים ״האבטונומיים״ שהיו לנו עד היום — לכלים של העם בדמות הקרנות וההסתדרות הציונית ולכלים של הישוב ברמות הכנסת והועד־הלאומי.

אולם הדבר טעון עיון ובירור. האמנם תעשה מעכשיו המדינה הכל? אין ספק שכל תפקידי ממשלת המנדט יצטרכו למלא על ידי המדינה, — ונקוה שימלאו ביתר כשרון, חריצות ונאמנות. כל השירותים שנמצאו עד עכשיו בידי השלטון הבריטי — ודאי שיעברו לידי הממשלה היהודית. היעבירו לממשלה היהודית גם כל תפקידיה של התנועה הציונית והישוב הארצישראלי?

ברור שכל תפקידי התנועה הציונית לגבי הגולה כגון: חינוך עברי, ארגון לאומי וכדומה אין להעבירם למדינה היהודית. כל הפעולה שקראנו לה פעם ״עבודת ההווה״, על פי מהותה תיעשה אך ורק על־ידי הסתדרות יהודית עולמית. אבל גם תפקידי ההסתדרות הציונית בארץ, ובראשם תפקידי העלית וההתישבות, שאין לעשותם בלי התערבותה וקביעתה של המדינה, לא כולם אפשר להעמיס על המדינה, בכל אופן לא בתקופת היסוד של עשר השנים הראשונות.

המדינה תקבע את סדרי העליה לארץ ותפקח על הכניסה לארץ — מבחינת בריאות, בטחון, חוק בינלאומי וכדומה. אבל ספק גדול אם אפשר להטיל על המדינה הצעירה את כל העול הכספי, המשקי והארגוני של בחירת העולים, הכשרתם, העברתם והקלטתם בארץ.

המדינה היהודית תושתת על שויון מלא ומוחלט של כל אזרחיה, כיהודים כערבים. בשום דבר לא תפלה המדינה בין אזרחיה — לא לגבי זכויות ולא לגבי חובות; רק בענין אחד תשרת המדינה את היהודים בלבד, ולא זו בלבד שתכיר בזכותם המיוחדת, אלא שירות יהודי מיוחד זה יהוה אבן־פינה במבנה המדינה: בשטח העליה. קידום עליה יהודית הוא לא רק תפקיד מרכזי של המדינה היהודית, אלא ההצדקה העיקרית של הקמתה וקיומה. המדינה היהודית תיוצר למען אפשר עליה רבתי, בלתי כבולה ותלויה בשום גורם חיצוני, מכל ארצות הגולה. אולם בלי עזרה מוגברת של העם היהודי בעולם לא תיתכן עליה זו. סידור עליה אינו מתן סרטיפיקטים או ויזות. תהליך העליה הוא תהליך כלכלי ודורש אמצעים כספיים מרובים — להכשרת עולים, העברתם, הקלטתם. במסי אזרחי המדינה — גם אילו היו כל אזרחי המדינה רק יהודים — אין לכלכל בשום אופן עליה רחבה. המדינה היהודית תירש מממשלת המנדט עול כבד של חובות — מבלי כל נכסים תמורתם. הוצאות הבטחון של המדינה היהודית לא יהיו פחותות בכל אופן, ובודאי לא בתקופה הראשונה, מהוצאות הבטחון של ממשלת המנדט, הבולעות את חלק הארי של התקציב הממשלתי.

המדינה היהודית תהא מחויבת בשירותים יותר מעולים לאזרחיה הערבים — מאלה שקיימה ממשלת המנדט. על המדינה תהיה שומה רמת־שירותים אחת לכל אזרחיה — וברור שרמה זו תיקבע על־ידי רמת הצרכים של היהודים. זאת אומרת שבקרב הערבים תעלה רמת־השירותים לזו של היהודים, ולא להיפך. שני דברים בלבד — הוצאות בטחון והשבחת השירותים בקרב הישוב הערבי — יהווּ נטל כבד בשביל המדינה הצעירה, ואין להניח שהיא תיקח על עצמה את כל העול הכספי, המשקי והארגוני של העליה היהודית. התנועה הציונית תצטרך איפוא לא רק להמשיך־ בעבודת העליה אלא אף להרחיב אותה. והוא הדין בהתישבות היהודית.

המשטר החקלאי במדינה היהודית יהיה משטר של פיתוח, ומשטר זה יחול במידה שוה על הישוב היהודי והערבי כאחד. מכל מפעלי השקאה, השבחה, יעור, יבוש וכו׳ יהנה במידה שוה כל הישוב החקלאי באיזור הפיתוח, — בין יהודי ובין ערבי. אולם לא תיתכן עליה יהודית רבתי בלי התישבות חקלאית חדשה בקנה מירה רחב. המדינה תמלא את תפקידה בהתישבות בקביעת משטר קרקעי מתאים, בהקצאת אדמות ממשלה להתישבות ובשירותים אחרים. אולם בלי השתתפות מלאה של העם היהודי, בלי קרנות מיוחדות של העם היהודי, בלי רכישה מיוחדת של קרקעות, למען התישבות יהודית, ובמיוחד להתישבות עובדת, — לא תיכון התישבות נוספת בקנה־מידה ניכר. התפקיד המיישב, הקולוניזטורי של ההסתדרות הציונית לא רק שלא יפסק עם הקמת המדינה, אלא יתרחב ויאדר, כי יוסרו כל המכשולים המלאכותיים ששמה ממשלת המנדט על דרך ההתישבות, ולא עוד — אלא שהמדינה היהודית תסייע במלוא יכולתה להתישבות זו. אולם יכולתה תהא מוגבלת לעומת הצרכים והאפשרויות החדשים, ועול ההתישבות החדשה ינשא כמקודם על ידי כל העם היהודי לתפוצותיו, בכלים יהודיים מיוחדים, כאשר עד עכשיו.

בין המדינה היהודית ובין הקונגרס הציוני, כלומר בין הממשלה ובין ההנהלה הציונית, יקבע משטר של חלוקת־תפקידים בקידום העליה וההתישבות. המדינה תבטיח את משטר־הפיתוח וחוקי העליה וההתישבות המכוונים לסייע סיוע מכסימלי בהגשמת הציונות, והעם היהודי ירכוש קרקעות וימציא האמצעים והאנשים לעליה ולהתישבות.

 

כנסת ישראל והמדינה העברית

גם כנסת ישראל, יתכן, לא תעבור שעתה עם הקמת המדינה. בארץ ימצאו שלוש חטיבות יהודיות: היהודים במדינתם, היהודים בשטח הבינ­לאומי של ירושלים, והיהודים במדינה הערבית. ואם כי כל אחת מהחטיבות הללו תימצא תחת שלטון אחר, הרי יש לשאוף לכך שתקוים מסגרת משותפת שכמה צרכים משותפים ימצאו בתוכה את סיפוקם, עד כמה שזה אפשר במציאות הפוליטית החדשה שבה תושם הארץ. רצוי לקיים את משרד הרבנות הראשית בירושלים — שישמש את כל יהודי ארץ־ישראל הנזקקים לו. רצוי גם ששירותי החינוך היהודיים יתקיימו במידת האפשרות במסגרת משותפת של כל יהודי ארץ־ישראל. יש הכרח בדבר שהאוניברסיטה העברית בירושלים תשמש את כל יהודי ארץ־ישראל (ולא רק אותם בלבד).

המדינה היהודית ודאי שתנהיג חובת־לימוד כללית שתחול במידה שוה על כל אזרחיה, ללא הבדל דת ולאום. במידה שהממשלה תטפל בחינוך — יהא טיפולה חל, במידה שוה על יהודים וערבים. אולם שויון כל אזרחי המדינה כלפי החינוך אינו מונע העמדת החינוך ברשות אבטונומית של העדות, כאשר היה הדבר בימי המנדט ובימי השלטון התורכי. המדינה היהודית לא תשאף לייהד את תושביה הבלתי־יהודים ולא תנקוט בקו של הטמעה תרבותית, אלא להיפך: תעזור לאזרחיה הערבים לטפח את תרבותם הלאומית, ויתכן שתקומנה למטרות חינוך ותרבות שתי אבטונומיות לאומיות־תרבותיות (או גם יותר, אם הנוצרים ירצו ברשות מיוחדת לעצמם).

ואין זה מן הנמנע שבירושלים תתקיים מועצה מוסלמית עליונה, אשר כדוגמת הרבנות הראשית — תטפל בצרכי הדת של כל הישוב הערבי בשתי המדינות.

 

בעיית ירושלים

ולבעיית ירושלים בכללה — עם קביעת משטר בינלאומי בירושלים וסביבותיה והפרדתה מהמדינה היהודית, אין ירושלים פוסקת להיות לעם העברי מה שהיתה מימי דוד המלך ועד היום הזה: לב העם היהודי ועיר משושו. היא לא נקבעה כבירת המדינה היהודית — אבל היא היתה ותישאר לנצח בירת האומה היהודית, מרכז העם היהודי כולו, בין זה שבארץ ובין זה שבגולה. עלינו להפוך את ירושלים לטבורה של היהדות בעולם. בירושלים יש להשכין את כל המוסדות העולמיים והארציים של היהודים, את מוסדות הסוכנות והתנועה הציונית, מוסדות הקונגרס היהודי ותנועת הפועלים היהודית בעולם, את מוסדות כנסת ישראל.

ונוסף על סידורים משקיים שיש לקבוע למען ביצורו של הישוב היהודי בירושלים והגדלתו המתמדת, בעיר ובסביבה, עלינו להפוך את ירושלים למרכז מדעי, אמנותי, תרבותי וחינוכי ליהדות בעולם כולו, וכל קיבוץ יהודי בגולה וכל שבט מישראל צריך להציב לעצמו יד בירושלים — בהקמת מפעלי מדע ותרבות מיוחדים ואָספי זכרונות ובשליחת תלמידים שיתחנכו וישתלמו בבתי־האולפנא הגבוהים של בירת האומה העברית, וירושלים תהיה מרכז תולדותיה, רוחה וחזונה של היהדות.

 

יחסים עם הארצות השכנות

יסוד המדינה היהודית, כאמור, לא יבוצע ולא יובטח בלי מפעל עליה והתישבות גדול וגדל. שלומה של המדינה ובטחונה יהיו תלויים גם במדיניותה החיצונית: כלפי שכניה הערבים וכלפי העולם.

חתירה עקבית נמרצת ודינמית להבטחת יחסי ידידות ועזרת גומלין עם הארצות השכנות — ובשורה הראשונה עם ארצות ערב — היא צו ראשון ועליון במדיניותה החיצונית של מדינת ישראל. יחסי־האיבה שמגלות עכשיו ארצות ערב לארץ־ישראל היהודית הם במידה רבה מלאכותיים ומנופחים, ואין הכרח שיאריכו ימים לאחר הקמת המדינה. יחס המדינה היהודית לאזרחיה הערבים ישמש גורם חשוב — אם כי לא יחיד — בקשירת יחסי־שכנים עם ארצות־ערב. במידה שהאזרח הערבי במדינתנו ירגיש עצמו כבביתו הוא, ומעמדו לא יהא שונה במאומה ממעמדו של היהודי, ואולי יותר טוב ממעמדו של ערבי במדינה ערבית, והמדינה תעזור לו באמונה ובהתמדה להגיע לרמת־החיים הכלכלית, הסוציאלית והתרבותית של הישוב היהודי, באותה מידה תחלש החשדנות הערבית ויבנה גשר לברית שמית, יהודית־ערבית, במזרח הקרוב. בנינה והתבצרותה של המדינה על־ידי מפעלי עליה והתישבות גדולים אף הם יסייעו לעקירת ההתנגדות והנרגנות העוינת שמרעילות כיום את מדיניות הערבים כלפינו. במידה שיגדל כוחה הפנימי של המדינה היהודית בה במידה יגדל כבודה בקרב שכניה.

ואם לשנים אלה — גידול כוחה הפנימי של מדינתנו והתעלות האזרחים הערבים בתוכה, — תתוסף מדיניות נבונה ועקבית של עזרת־ גומלין ושכנות טובה כלפי הארצות הערביות, יש יסוד להאמין שבמוקדם או במאוחר תקום ברית יהודית־ערבית שתהיה לברכה רבה לשני העמים ולמזרח הקרוב בכללו.

החתירה, לקראת השגת ברית יהודית־ערבית תחייב אותנו לכמה מצוות־עשה, שאנו מחויבים בהן גם בלאו הכי: שויון גמור ואמיתי, להלכה ולמעשה, של כל אזרחי המדינה; השוואה מודרגת של רמת־החיים הכלכלית, הסוציאלית והתרבותית של הישוב הערבי לזו של הישוב היהודי; הכרת הלשון הערבית כלשון האזרחים הערבים באדמיניסטרציה, בתי־המשפט, ועל הכל — בבתי־הספר; שלטון עצמי מוניציפלי בכפר, בעיר וכדומה.

אולם חתירה לקראת קואופרציה יהודית־ערבית לא רק במדינה בלבד, אלא במזרח הקרוב כולו — תחייב אותנו גם למצוות־לא־תעשה. הראשונה בהן היא הימנעות מכל תעמולה והסתה של אירידגטה.

כל תלמיד דרדקי יודע שאין בהיסטוריה סידורים סופיים, לא סידורי משטר ולא סידורי־גבולות ולא סידורים בינלאומיים. ההיסטוריה כטבע היא הרת חליפות ותמורות, והדבר המתמיד, היחיד אולי, הוא השינוי. החיים הם תהליך בלתי־פוסק של השתנות, התפרקות והצטרפות, התפזרות והתרכזות. כל איש שיבדוק את חייו וכל עם שיעיין בתולדותיו יווכח מיד באמת פשוטה ואלמנטרית זו.

אבל בחיים הבינלאומיים נקבעים סידורים ותיקונים — וכל עוד הם קיימים יש לכבד אותם ולהיות נאמן להם, אם ביסודם הם רצויים ומוליכים לקראת התקדמות. הכרעת האומות המאוחדות להקמת המדינה, היהודית היא אחד הסידורים הגדולים והחשובים ביותר בזמננו. והצו היסודי של שלום המדינה, בטחונה ושגשוגה הוא מדיניות־חוץ לקשירת יחסי ידידות וברית עם העולם הערבי. צו זה מחייב להימנע מכל צעד שיעכב או יכשיל מדיניות זו. כל להג נפסד על אירידנטה, על תפיסת ירושלים, על התפשטות בכוח, על מלחמות כיבוש וכדומה — הוא נואל כשהוא לעצמו, ויש בו עכירת היחסים כלפי חוץ והרעלת האוירה כלפי פנים. לא התגרות ולא תחרות, אלא הסכם עם שכנינו, — זו מוכרחה להיות אבן־הפינה הראשונה של מדיניותנו החיצונית.

 

מדיניותנו כלפי חוץ

והיסוד השני של מדיניותנו החיצונית — אורינטציה על שלום עולמי ואחדות המין האנושי. פירוש הדבר שידידות המדינה היהודית ואהדתה נתונה במידה שוה לכל עמי־תבל, והמדינה היהודית נותנת יד לכל צעד ומעשה בינלאומי שיש בו חיזוק השלום בעולם, הגברת האחוה הבינלאומית והאדרת השפעתו ויעילותו של ארגון האומות המאוחדות, והיא נמנעת מכל דבר שיש בו הצטרפות חד־צדדית ליריבים ומתחרים ומתרחקת מכל מעשה העלול להעמיק פילוג ופירוד בין האומות.

במאורע הגדול שנפל בעצרת האומות, שהמדינות המצביעות בעד הקמת המדינה היהודית היוו רוב של 33 נגר 13, היה מקופל מאורע גדול שני, והוא — שבתוך הרוב נמצאו יחד גם ארצות־הברית וגם ברית־המועצות. עובדה זו כשהיא לעצמה מחייבת אותנו. עובדה זו היא גם מאלפת: היא מוכיחה שאין ניגוד מוכרח בין המערב ובין המזרח, ואמריקה ורוסיה יכולות למצוא שפה משותפת. אין אנו מחויבים לקבל את השיגרה המקובלת על התפלגות העולם לשני גושים — כגזירה היסטורית שאין להרהר אחריה, ואין אנו מצווים להזדרז ולהכריע לאיזה גוש אנו מצרפים. אנו מעריכים גם את אמריקה וגם את רוסיה. המדינה היהודית תצטרף לאומות המאוחדות — והיא תבוא שמה עם מורשת גדולה של נביאי־ישראל אשר הטיפו לשלום בין העמים. נראה בכל מדינה את הטוב והמעולה שבה, ונמצא את המאחד והמשותף שבכל עם ולשון. כבני־חורין נעריך את היתרונות והחסרונות שבכל משטר, אולם מעל לכל משטר, ההולך ומשתנה בכל ארץ וארץ, ככל הופעה טבעית והיסטורית, נראה את המין האנושי כולו שנוצר בצלם אלוהים, ונתמוך במידת יכלתנו הצנועה בכוחות המחזקים את השלום בעולם.

לא רק מסורתנו ההיסטורית וקיומנו הממלכתי המחודש יחייבו מדיניות שלום ואחדות המין האנושי — אלא גם מצבו של ישראל בעמים. שני שלישים של עמנו בגולה פזורים בארצות המערב, כשליש — בארצות המזרח. עובדה ניצחת זו, אשר לא תשתנה הרבה במהרה, דיה כשהיא לעצמה להטיל עלינו בארץ מדיניות חיצונית של שלום ורצון טוב כלפי אומות העולם כולן, כגדולות וכקטנות, בין אלה שבמזרח ובין אלה שבמערב. כל אורינט­ציה חד־צדדית, כל הסתמכות על מלחמת־עולם חדשה, כל הזדהות עם צדדים יריבים — מתכחשת לציוויי ההיסטוריה היהודית, לעצמאותה האמיתית של מדינת ישראל, לצרכיו החיוניים של עם ישראל בעולם, ולאינטרס החיוני והחשוב ביותר של האנושות כולה — השלום בין עמים.

 

מדיניותנו כלפי פנים

וכשם שניבחן במדיניותנו החיצונית — כך ניבחן במדיניותנו הפנימית. אין אנו חייבים — ואין כל אפשרות לכך — להתוות את קוי מדיניותנו עד סוף כל הדורות. החיים הם זרם בלתי־פוסק של חליפות ותמורות, ואין לראות מראש כל הגורמים והנסיבות שיכוונו את מעשינו בעתיד. אולם לתקופת הביצוע והיסוד — תקופת עשר השנים הראשונות לקיום המדינה, — עד שנגיע לשני מיליון יהודים ועד שנכה שורש נאמן בכל שטחי המדינה, מדן ועד אילת, ומחיפה ועד עין־גדי, עלינו להבטיח יציבות פנימית ואחדות מכסימלית, ואלה יתכנו רק על־ידי קיום קואליציה לאומית מושתתת על שלושה עקרונות מרכזיים המתנים את יעודה, קיומה ובטחונה של המדינה:

א. העיקרון הציוני — הרואה במדינה אמצעי לפתרון הבעיה היהודית על־ידי קיבוץ־גלויות והתערותו במולדת כאומה שוות־זכויות

במשפחת העמים. לפי עיקרון זה אין המדינה מסתפקת בהשגת עצמאות ליהודי ארץ־ישראל, אלא משמשת מכשיר ומנוף לעליה והתישבות רבתי ומתמידה.

ב. העיקרון הדימוקרטי — המבטיח חירות היחיד, בחירה חפשית ושוה לכל אזרח, בלא הבדל מעמד, מין ולאום, בכל מוסדות המדינה, המרכזיים והמקומיים, והכרעת הרוב. כל נסיון של השתלטות מיעוטים על־ידי מעשי אלמות, כל כבילה של חופש הביטוי, חופש המצפון, חופש הדת, חופש התאגדות, חופש האסיפה, חופש העתונות; כל הפליה בזכות היסודית של האזרח — זכות בחירת נציגותו, עלולים לחבל ולהצמית את המדינה היהודית בעודה באבה.

ג. עקרון הקואופרציה היהודית־הערבית. למדינה היהודית צפויים קשיים עצומים בהתפתחותה, גם אילו היו כל אזרחיה בני אומה אחת — יהודים בלבד. כי מראשית יצירתה מוטלים על המדינה שני תפקידים כבדים שאינם חלים על שום מדינה אחרת; ארבע חמישיות של שטחי המדינה הם שוממים — ואם זמן רב יעמדו בשממותם לא תתקיים המדינה, בכל אופן השטחים השוממים לא יתקיימו בידה; חלק גדול של האוכלוסין שלהם נועדה המדינה — אינם יושבים עדיין בתוכה, אלא פזורים בכל ארצות תבל.

קושי לא קטן — ואולי הגדול בכולם — הוא הגורם הערבי, ובלי מאמץ מתמיד לקירוב הלבבות ולאמון הדדי ולזיקת־גומלין לא יוקם הבטחון ולא יבוצר. והתקרבות יהודית־ערבית לא תושג בתעמולה ובהצהרות — אלא במדיניות מתמדת של שויון והשוואה, במדיניות של משפט אחד ליהודי ולערבי, במדיניות של ידידות טובה ונאמנה כלפי הארצות השכנות.

כל הגופים, המפלגות והארגונים בישוב המקבלים בלב שלם שלושה עקרונות אלה, אם כי הם מתחלקים בכמה שאלות ויחסים אחרים — צריכים להתלכד למען הדריך את המדינה היהודית בתקופה החמורה והמסוכנה ביותר — בתקופת היסוד והביצוע.

רק מתוך מאמץ מאוחד של קואליציה לאומית בנויה על העקרונות של ציונות דימוקרטית ופרוגרסיבית יתכנו בנינה, שלומה ושגשוגה של המדינה היהודית — על אזרחיה ושכניה הערבים.

 

הגמוניה חלוצית — ערובה לאופי המתקדם של המדינה

למען הבטחת אפיה הציוני, הדימוקרטי והפרוגרסיבי של הקואליציה הלאומית, הכרחית הגמוניה חלוצית במדינה היהודית, כשם שזו היתה הכרחית בתנועה הציונית ובישוב.

הגילוי העמוק והמפרה ביותר של הציונות כולה היה גילוי כוח החלוציות, מימי סלומון הירושלמי ושטמפר ההונגרי מלפני שבעים שנה ועד היום הזה. כוח מופלא זה שנתגלה בדורות האחרונים זנק ממקור קדום וגנוז, מאותו מעין שממנו שאבו כל הדורות שמסרו נפשם על קידוש השם. בדורנו אנו נתעלה ונתעצב כוח זה כגורם אקטיבי, דינמי, יוצר — בכוח זה בנינו נשמות והפחנו רוח חדשה בלב העם היהודי. כשרון נפלא זה שגילה הנוער היהודי בשלושת הדורות האחרונים להתמכר — לא ברגע דרמתי אחד של עקדה, אלא בכל משך חיי האדם — לביצוע חזון־גאולה ולהעמיד עצמו יום ולילה לשירות העם והמולדת, הוא אשר הביא אותנו עד הלום. בלי סגולה חלוצית זו לא היינו מייבשים ביצות חדרה, לא היינו מפיקים אור וכוח מזרמי הירדן, ולא היינו בונים הנגב. ורק אם הכוח החלוצי יהוה את חוט השדרה של הקואליציה הלאומית — נעמוד במבחן הקשה והחמור הצפוי לנו בתקופת היסוד.

 

אחדות מעמד הפועלים — תנאי למילוי שליחותו ההיסטורית

המפנה החדש בהיסטוריה היהודית מטיל אחריות כבדה על הדור הזה ועל כל יהודי בדורנו — דור אחרון לשעבוד ודור ראשון לגאולה. זוהי זכות גדולה וזוהי חובה גדולה פי כמה. לא נהיה ראויים לזכות, אם לא נדע להתרומם לחובה. וחובת כל אחד מאתנו להתכונן ברעדה וגילה, בהתחדשות וטיהור הלב, בנאמנות ועוז למעשה הרב.

וחובה גדולה מוטלת על תנועתנו — חובה נוספת ומיוחדת שבחרנו בה ושקדנו עליה מאז עלינו לארץ ולא עמדנו בה עד היום: לגשת בתנופה מחודשת לאיחוד פועלי א״י.

על הפועל העברי הטילה ההיסטוריה שליחות כבוד: לבנות את הארץ. שליחות זו נתעלתה הפעם: עליו לבנות מעכשיו את מדינת ישראל, ולבנותה בצלמו ובדמותו. העם היהודי בארצו יהיה עם עובד, עם בן־חורין, עם יוצר בחומר וברוח, ביגיע כפיים ומוח, עם של שוים, שוי־זכויות וחובות, עם שאין בו מדכאים ומדוכאים, מנצלים ומנוצלים, משעבדים ומשועבדים, אלא שותפים וחברים בעבודה ובמשק, בתרבות ובחינוך, בחברה ובמדינה.

בעיצוב דמות עמו המתחדש והמשתחרר לא ישתעבד הפועל היהודי לשום דוגמא כפויה מן החוץ ולא יפעל מתוך חיקוי עיוור. אלא יתוה דרכו, כאזרח חפשי באנושות העובדת, מתוך חירות מחשבתית ומוסרית, מתוך נאמנות לחזון גאולת האדם והחברה המשותף לו ולעובדי כל העמים, מתוך זיקת־עולם ליעודי הצדק, האחוה והשלום של נביאי ישראל, מתוך דאגה מתמידה לצרכי עמו וארצו ומתוך ראיה נכוחה של נסיבות הזמן המשתנות בלי הרף.

אחרות מכסימלית של פועלי א״י — היא אחד התנאים למילוי שליחותם ההיסטורית; ובערב הקמת המדינה היהודית על תנועתנו למצוא בתוכה את העוז והתבונה, היזמה והתנופה לליכוד מחודש של פועלי ארץ־ישראל — בהסתדרות ובמפלגה.

אחדות פועלי ארץ־ישראל אינה באה לשמש אך ורק צרכי השעה. המפעל והחזון צמודים בתנועתנו, ואין להפריד ביניהם, ורק זיקה מאוחדת למפעל ולחזון באחת היא בסיס נאמן ויציב לאחדות פועלית. מפעל שאינו יונק מחזון היסטורי עלול להשתבש ולהסתאב, וחזון שאינו צומח מתוך מפעל — מפעל חיים של מגשימים — עלול להתערטל ולהינתק מחיי המעשה וליהפך לחזון־בדים תפל. אחדות הפועלים יכולה להיבנות אך ורק על זיקה מלאה למפעל המגשים ולחזון המדריך.

אבל הרוצה באמת ובתמים באיחוד מקיף של פועלי ארץ־ישראל, אינו רשאי לבנות כת, שאין בה מקום לחילוקי דעות בענינים מעשיים ולהשקפות שונות בעניני רוח ותפיסות־עולם. הפיכת הסתדרות או מפלגה לכת צרת־מחשבה ודוגמתית ונטולה חירות מחשבה וביקורת — מוכרחה לגרור אחריה התפצלות והתפוררות או כפיה טוטליטרית ושלטון בנוי על אלמות. אחדותם של פועלי ארץ־ישראל אולי יותר מאחדותם של פועלים בארץ אחרת, מחייבת חירות רבה של מחשבה וסבלנות נאמנה לדעה והשקפה מנוגדת, כי מעמד הפועלים בארץ אינו קיים עדיין, והוא הולך ומתהוה וצומח מתוך גלים בלתי־פוסקים של עליה, ועליה אינה רק תמורת־מקום אלא תמורת־מבנה. לא רק שהעולים נהפכים תושבי הארץ במקום תושבי גולה, הם משנים תוך תמורת המקום את אורח חייהם ומעמדם. מכל השכבות, מכל המעמדות ומכל הארצות זורמת עלית־העבודה לארץ; ואחדות פועלי ארץ־ישראל, שתהיה סגורה בפני זרם זה לכל חלקיו, תכבול את קליטתו או תפורר אותו מלכתחילה — תחטיא אחת ממטרותיה העיקריות.

יסודות אחדותם של פועלי ארץ־ישראל אינם בשמים — ואינם טעונים גילוי חדש. נתונים הם בלבם ובנפשם של רוב רובם של פועלי ארץ־ישראל ושל הנוער החלוצי, ששרד לאחר הטבח בגולה: עליה, עבודה, הגנה, התישבות חקלאית, שיתוף ועזרה הדדית, שויון להלכה ולמעשה, חלוציות מגשימה, משטר דמוקרטי, חירות האדם, חברה סוציאליסטית, קואופרציה יהודית־ערבית, אחדות מעמד הפועלים בעולם, — ועכשיו יש להוסיף: הגנה על המדינה היהודית ועל עצמאותה, אורינטציה בינלאומית על שלום בין עמים ונאמנות לכלל האומות המאוחדות.

אין להתעלם ממגמות נפסדות ומסוכנות שרווחות בקצות המחנה, מגמות שיש בהן התכחשות ליעוד הציוני או הסוציאליסטי של מעמד הפועלים, המעמידות בסכנה את העצמאות הממלכתית של העם העברי או שמערערת את השליחות הסוציאליסטית של מעמד הפועלים.

תריס יעיל ונאמן ביותר בפני סכנות הוא איחוד מקיף של פועלי ארץ־ישראל — איחוד כולל במסגרת הסתדרות עובדים אחת, איחוד ציוני־סוציאליסטי בתוך מפלגה אחת של פועלי ארץ־ישראל, מפלגת המעמד והעם.

ובזאת יבחנו כל שוחרי אחדות־הפועלים — אנו ואחרים: אם יסכימו מראש, בלי כל תנאים וסייגים, לקבל על עצמם מרותה של ועידת פועלי ארץ־ישראל שיש לקרוא למען הקים את האיחור הציוני־הסוציאליסטי! כל פועל יהודי יוכל להשתתף בועידה זו, אם הוא מסכים להקמת מפלגה ציונית־סוציאליסטית מאוחדת של פועלי ארץ־ישראל, — ואם הוא מתחייב מראש לקבל מרותה של ועידה זו.

זוהי הפרוצדורה היעילה והנאמנה ביותר להקים אחדות ציונית־סוציאליסטית של פועלי ארץ־ישראל. רצוי שכל מפלגות הפועלים ישתתפו מראש בכינוסה של ועידה זו. הסכם מוקדם של המפלגות יקל ויזרז במידה רבה את מפעל האיחוד — אבל אסור שאיזה גוף שהוא יקח לעצמו זכות הויטו.

מפלגת פועלי ארץ־ישראל לא תהיה נאמנה לעצמה אם לא תתן יד לועידה מייסדת כזו — מבלי להציג כל תנאים מראש ומבלי לכבול במשהו את חירותה וסמכותה של הועידה בשום שאלה פוליטית רעיונית וסידורית. מי שאינו יכול לקבל מרותם העליונה של פועלי ארץ־ישראל — נושא לשוא את שם האיחוד, ועושה פלסתר את החזון הציוני־הסוציאליסטי.

יקראו ויוועדו פועלי ארץ־ישראל יחד לקבוע בעצמם את אחריותם ודרכם ערב המפנה הגדול בהיסטוריה היהודית.

המלצות קוראים
תגיות