בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, תל־אביב, 6 בינואר 1948

— — — איני יודע אם יעלה בידי להסביר מדוע הרבה דברים חשובים ויקרים שהחברים מדברים עליהם וגם אני דיברתי עליהם לפני זמן מה — אינם נקלטים באזני עכשיו ואיני יודע עוד משמעותם. שמעתי ז. מדבר עכשיו על המדינה — והיה נדמה לי ששכחתי פירוש מלה זו. שמעתיו אומר כי חכמת ישראל היא חכמת הגאולה — וגם מלים אלו אינן מובנות לי, כי מרגיש אני שחכמת ישראל עכשיו היא חכמת־המלחמה, זו ולא אחרת, זו ורק זו בלבד. בלי חכמה זו גם המלה ״מדינה״ וגם המלה ״גאולה״ מתרוק­נות מתכנן.

בחרשים הקרובים יחתך גורלנו ההיסטורי    🔗

הזכירו כאן את איינשטיין — ונזכרתי ביחסיות הזמן והמקום, אבל לא זו היחסיות הפיסית שבתורת איינשטיין, אלא היחסיות ההיסטורית בראית הנולד. מבחינה מתימטית שמונה קילומטרים הם שמונה קילומטרים, ושמונה חדשים הם שמונה חדשים. לא כן מבחינה היסטורית: אינה דומה דרך של שמונה קילומטרים במישור סלול, שקל לעבור אותו בבטחון בזמן קצר, לדרך של שמונה קילומטר שיש בו הרים ותהומות וחיות טורפות, ונחשים ועקרבים. את זה לא תעבור בזמן קצר ואולי לא תעבור כלל, אם כי במרחק המתימטי פה ושם אין כל הבדל. הוא הדין בזמן. שמונת החדשים העומדים לפנינו אינם דומים לשמונה חדשים שהיו לנו בכל שנה, ואולי גם לשמונה שנים או לשמונים שנה, ואיני חושש להגיד — גם לשמונה מאות שנים שחלפו, או שיבואו בתקופה אחרת. כי יש הרגשה ברורה שבשבעת או שמונת החדשים העומדים לפנינו, ושכבר נכנסנו לתוכם — מקופלת כל ההיסטוריה היהודית, זו הנמשכת כבר למעלה משלושת־אלפים שנה, ובה תהיה תלויה ההיסטוריה היהודית שתבוא, אולי במשך מאות או גם אלפי שנים. ואין אני מסוגל ואין אני רוצה לראות עכשיו מעבר לשבעת־שמונת החדשים הבאים, כי הם בעיני קובעים הכל — כי בהם תוכרע המלחמה, ואין שום דבר קיים בשבילי עכשיו מחוץ למלחמה זו.

מבחן הרצון הקיבוצי של האומה    🔗

המלחמה שונה מכל תופעה אחרת בהיסטוריה — ולא חשוב אם זהו דבר טוב או רע. אינני חושב שזהו דבר טוב, אבל אין בוחרים במלחמה, אלא נאנסים על ידה. והיחוד שיש במלחמה הוא — שהיא משעבדת הכל, בהחלט הכל, לצרכיה. ומי שאינו יודע להשתעבד ולשעבד הכל לצרכי המלחמה — כשאין מנוס ממנה — נגזר דינו: נגזר עליו כליון מחפיר. המלחמה זהו המבחן העליון לא רק של כוח, אלא גם של רצון החיים. אנחנו הועמדנו עכשיו, אחרי אלפיים שנה, בפני מבחן עליון זה, ולא קל להגיד איך נעמוד בו ובמה נצא ממנו. אין זה תלוי בכך, אם הליגה הערבית תשלח צבאות או לא תשלח, וכמה חיילים ערבים יגויסו נגדנו, ומי יעזור להם ומי לא יעזור להם. איני אומר שאין הבדל אם הליגה תשלח צבאות או לא תשלח, ואם עשרות־אלפים חיילים ערבים יתגייסו נגדנו או מאה־אלף חיילים, ואם יקבלו הרבה נשק או פחות נשק. כך או כך — רב ועצום ההבדל. ממדי ההתקפה עלינו יקבעו את הקרבנות שנקריב. אבל בסופו של דבר לא אלה יקבעו. יקבע מבחן הרצון. זהו המבחן העליון שאין אחריו כלום: מי שרצונו יגיע לשיאו — יעמוד במבחן ויצא לחיים. מי שרצונו יכשל — יפול בנופלים, וצפוי לכליון גמור, כליון מוסרי, ממלכתי ופיסי. ומשום כך יש לשעבד לצרכי המלחמה הכל — לא רק כוחות האדם הפיסיים וכוחות המשק אלא גם את כל הכוחות הנפשיים והמוסריים — של העם ושל כל איש בעם.

העם היהודי כקיבוץ לא נתנסה עדיין במבחן הרצון הקיבוצי, כי כמעט לא היה לנו, מאז אבדה קוממיותנו, רצון קולקטיבי. היו לנו שאיפות קיבוציות, געגועים קולקטיביים, אבל ספק אם היה לנו רצון קולקטיבי. רצון זה התל לבצבץ פה בארץ, מאז שבנו להיאחז בקרקע המולדת ובמפעל העצמאי, והשאלה היא אם הספיק כבר לבשול ולהתבגר.

אולי הועמדנו בפני מבחן עליון לפני שהוכנו לכך — ועלינו לעמוד בו, אחרת יהא זה המבחן האחרון שאין אחריו כלום אלא כליון. ומשום כך קשה לי עכשיו להבין כל לשון אחרת מלבד לשון המלחמה. אני שומע כל לשון אחרת כלשון זרה ששמעתי אי־פעם, ומאז שקעה, כאילו, לתהום הנשיה. ומוטב שכולנו נשכח עכשיו הרבה ממה שלמדנו בזמנים אחרים, רחוקים — אם כי המרחק אינו אלא חדשים מספר! — ונרכז תמצית חיינו, כל החושים ורמ״ח האברים, ברצון אחד ויחיד — ברצון לנצח. בלעדי זאת לא נעמוד במבחן האיום, ואם לא נעמוד במבחן, לשוא כל הדיבורים על גאולה ומדינה ותיקון עולם ועתיד וחירות וכל שאר הדברים הטובים והיפים — כל אלה עכשיו אינן אלא מלים, מלים, מלים. הבחינה האמיתית, היחידה היא — נצחון במלחמה; זהו מבחן הרצון שלנו.

אין הישוב מכיר עדיין דיו את טיב המבחן. אם כי המערכה היא בסלמה, בחיפה, שיך ג׳ראח, כפר־סולד, גבולות, כפר־עציון, הרי בשביל רבים זהו— שם, אי־שם, ולא ״פה״, בתוך כל אחד ואחד מאתנו. לא נעמוד במבחן כל זמן שכל אחד לא יבין שהחזית אינה ״שם״ ואף איננה ״פה״ — אלא בתוך תוכו של כל אחד מאתנו; שלא משק זה או נקודה זו עומדים בחזית, אלא כל איש ואשה כל נער וזקן, כל ילד ותינוק, ואנו נתבעים למאמץ עליון הכולל כל אחד מאתנו, ומכל אחד נתבע המכסימום — ונדמה לי, שאנו רק בראשית המאמץ הזה, ואולי המאמץ עוד טרם התחיל.

והכל — למען המלחמה. אין עכשיו שום דבר חשוב יותר מצרכי המלחמה, ואין דבר שוה לתביעותיה. וכשם שאינני מבין עכשיו לשון המדינה, כך איני מבין עכשיו לשון העליה, לשון ההתישבות ולשון התרבות. יש אבן־בוחן אחת ויחידה: הדרושים דברים אלה למאמץ המלחמה או לא. אם דרושים —יעָשו, אם לא דרושים — יחכו עד יעבור זעם. ואין יוצא מן הכלל. זוהי האימה הגדולה והאסון הכבד הצרורים בכל מלחמה. זהו מולך אכזר וקנאי שאינו יודע רחם ואינו יודע פשרה.

בשם חזון החיים    🔗

אולם ראיה אכזרית זו — וכל ראיה אחרת יש בה אונאה עצמית שסופה כשלת וכליון — מחייבת הבחנה אחת חיובית, ובהבחנה זו מתגלה ההבדל שבין תפיסת אנשי שלום כמונו, ובין תפיסת אנשי מלחמה כמופתי וכהיטלר ודומיהם. יש פילוסופיה היסטורית הרואה במלחמה יעוד האדם העליון, תפארת האדם, תפארת הכוח וזכותו, והיא דוגלת במלחמה מתוך בחירה חפשית וכמטרה עליונה. זוהי הפילוסופיה הנאצית בגילוייה השונים והמרובים בהיסטוריה האנושית, מימי קין ועד היטלר ותלמידיו וחסידיו באומות שונות.

פילוסופיה זו היא תועבת היהדות, כפי שאנו מבינים אותה וכפי שהבינו אותה, נדמה לי, נביאי ישראל וחכמיו; אנו נזקקים למלחמה בלית־ברירה — באשר היא כפויה עלינו. אבל לאחר שנכפתה עלינו — שומה עלינו לעשותה מתוך מאמץ טוטלי עליון, מתוך גיוס מלא של יכולתנו הפיסית והמוסרית, הכלכלית והטכנית, ללא כל שיור, ומתוך אימוץ הרצון שעולה על זה של הנאצים ודומיהם. במלחמה זו, ובחדשים הקרובים, יוכרע המאבק ההיסטורי של האומה היהודית הנמשך כבר אלפי שנה — וכל הקורות אותנו בימי הרומאים, הביצנטים, הערבים, נוסעי הצלב, חמלניצקי והיטלר, לא היו אלא אפיזודות במאבק ארוך וממושך זה. ההכרעה הגדולה תבוא עכשיו, בחדשים הקרובים, והיא תיפול כפי שאנו רוצים, רק אם לא נדע כל ״שם״ — אם זה בכפר־עציון או בכפר אחר — אלא אם החזית תגיע אל הנפש של כל אחד מאתנו. והיא תגיע, אם נרצה ואם לא נרצה, בלי הסברות בכתב ובעל־פה — כי ההיסטוריה תדבר וקולה ישמע. וגם חרשים ישמעוה. ואם עוד לא השתעבדנו כולנו ובמלוא יכולתנו לצרכי המלחמה — עשה נעשה זאת במוקדם או במאוחר, אך בטרם נאחר המועד. כי לא יכזיבו חושיו של עם שנאבק אלפיים שנה על קיומו, כאשר לא נאבק שום עם אחר בעולם. ולא נירתע במבחן הגדול כאשר לא נרתענו באלפי מבחנים קטנים, ונדע לגייס כל קורטוב של מרץ חמרי ורוחני למערכה, לא פחות מאלה האדוקים במלחמה כמטרה עליונה של עמים עליונים, שלהם ניתן, כביכול, לשלוט בעולם בחסד עליון. אבל זה לא מספיק. מן ההכרח שאנחנו נירתם בעול המלחמה ונגלה רצון לנצח — יותר מאלה. ונעשה זאת — דוקא משום שהמלחמה אצלנו אינה מטרה לעצמה, ואנו רואים במלחמה פורענות איומה וארורה. אנו נזקקים למלחמה אך ורק מתוך אונס — והמלחמה והנצחון אינם אלא אמצעי למשהו אחר, — וה״משהו״ אחר הוא שיעניק לנו יתרון שאין לאויבינו ואין לחסידי תורת האלמות: חזון־חיים, חזון של קוממיות, חירות, שויון ושלום — לעם היהודי ולכל עמי תבל.

זה היה חזון חיינו בימי שלום: למענו עבדנו ויצרנו, עמלנו ונאבקנו עשרות שנים; לו קיוו וציפו דורות, עליו התנבאו נביאינו בימי קדם, וגדולי־הרוח בימינו, ובו נעמוד עכשיו בשער. חזון־חיים זה לא יגרע, אלא להיפך — יוסיף למאמץ המלחמה שלנו, יגביר־אונים ויעניק לנו יתרון, אולי מכריע, על פני אויבינו.

לא נעסוק, כל עוד יש מלחמה, בדברים שאינה מצרכי המלחמה — גם אם הם עיקרי חיינו בימי שלום. לא נהסס להרוס משקים ולבזבז אמצעים כבירים — אם צורך המלחמה יחייב זאת. אם אין אנו חסים על חיי אדם — מולך המלחמה טורף את היקר ביותר: את חיי האדם — ודאי שלא נחוס על כל דבר אחר. נתרכז עכשיו אך ורק במאמץ המלחמה — לא מפני שאנו מסתלקים מחזון־חיינו שבימי שלום, אלא להיפך, מפני שאנו נשארים נאמנים לו עד המוות ועד בכלל. ובשמו ולשמו — נעשה המלחמה.

ובשתים אלה ניבחן: אם נדע, כל עוד כפויה עלינו המלחמה, להשתעבד לצרכיה בלא כל שיור ובלא כל תנאי וסייג, — ואם לא נשכח אף רגע החזון שעליו אנו נלחמים. חזון זה הוא עודף־הכוח ויתרון־הנשק העלול להכריע את הכף.