רקע
דן אלמגור
אני גרה לבד וטוב לי
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: אור יהודה: כנרת, זמורה־ביתן, דביר; 2012

לחן: בני נגרי

שרה: אביבה הד בתכניתה (1980)


תַּרְשׁוּ לִי וִדּוּי אִישִׁי קָטָן:

זֶה לֹא מְקֻבָּל, גַּם בֵּין זַמָּרִים,

שֶׁבַּחוּרָה שֶׁעָבְרָה אֶת גִּיל הָעֶשְׂרִים

תִּרְצֶה פִּתְאוֹם לְהַשְׁמִיעַ וִדּוּי;

אַךְ אֲנִי מְדַבֶּרֶת אִתְּכֶם בְּגָלוּי.

זֶה אוּלַי קְצָת אִישִׁי, אֲבָל לִי לֹא אִכְפַּת.

אָז כָּכָה: אֲנִי גָּרָה לְבַד.

אֲנִי גָּרָה לְבַד בְּדִירָה קְטַנָּה.

לֹא אֹמַר אֶת הַכְּתֹבֶת, זֹאת לֹא הַזְמָנָה.

בְּדִירָה קְטַנָּה, דֵּי-יְשָׁנָה,

בְּקוֹמָה חֲמִישִׁית בְּלִי מַעֲלִית.

וּבְנִגּוּד לְכָל מָה שֶׁחוֹשֵׁב כָּל אֶחָד

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי!

טוֹב לִי לָגוּר לְבַד!


אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי.

הַדִּירָה הִיא שֶׁלִּי, רַק שֶׁלִּי. אֵין שֻׁתָּף,

וּלְאִישׁ בָּעוֹלָם אֵין מַפְתֵּחַ נוֹסָף.

וְאוּכַל בְּכָל “שְׁמוֹנְצֶע” אוֹתָהּ לְרַהֵט

וְלִצְבֹּעַ כָּל קִיר בְּסָגֹל לוֹהֵט.

אִם אֶרְאֶה אֵיזֶה “שְׁמָאטֶע”

בְּשׁוּק הַפִּשְׁפְּשִׁים

אֶקְנֶה בְּלִי לַחְשֹׁב:

“מָה יֹאמְרוּ אֲנָשִׁים?”

וְאֵינֶנִּי צְרִיכָה לְהַגִּיד לַמּוֹכֵר:

“זֶה נֶחְמָד, אֲבָל הוּא, יֵשׁ לוֹ טַעַם אַחֵר.”

הוּא יֹאמַר: “מָה? זְוָעָה שֶׁכָּזֹאת? לֹא אֶצְלִי!”

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְהַבַּיִת שֶׁלִּי,

וְאֶתְלֶה בּוֹ כָּל מָה שֶׁנִּרְאֶה לִי נֶחְמָד.

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי!

טוֹב לִי לָגוּר לְבַד.


אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי.

וַאֲנִי לֹא צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ רְשׁוּת,

וְאִם בָּא לִי לָצֵאת – זֶה נוֹרָא פָּשׁוּט:

אֲנִי יוֹצֵאת בְּלִי לִשְׁאֹל אִם גַּם הוּא רוֹצֶה,

וְחוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה מָתַי שֶׁיּוֹצֵא,

וְאִישׁ לֹא שׁוֹאֵל אוֹתִי: “אֵיפֹה הָיִית?”

וְאִם בָּא לִי – אֵלֵךְ לְבַדִּי לְיוֹמִית.

יֵשׁ קוֹנְצֶרְט? טוֹב לִי גַּם עִם כַּרְטִיס אֶחָד.

כִּי עִם מוֹצַרְט אוֹ בְּרַהמְס אֲנִי לֹא לְבַד.

רוֹבֶּרְט רֶדְפוֹרְד מַצִּיג בְּיוֹמִית? תַּעֲנוּג.

יֵשׁ לִי רוֹבֶּרְט – אֲנִי לֹא צְרִיכָה בֶּן זוּג.

מִן הַבַּד מְחַיֵּךְ הוּא אֵלַי בִּמְיֻחָד.

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי!

טוֹב לִי לִחְיוֹת לְבַד.


אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי.

וְאִם בָּא לִי לִישֹׁן, אָז אֵין שׁוּם בְּעָיוֹת,

וְשׁוּם אִישׁ לֹא יַחְזֹר לִי פִּתְאוֹם בַּחֲצוֹת

וְיִפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת הַנְּעוּלָה,

וִיסַפֵּר שֶׁהָיְתָה יְשִׁיבַת הַנְהָלָה.

“עַד חֲצוֹת?” – “מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת? פַּרְנָסָה…”

וִימַלֵּא בִּבְגָדִים אֶת אֲרוֹן הַכְּבִיסָה

וְיַתִּיז בַּמִּקְלַחַת עַל כָּל הַקִּירוֹת.

יִכָּנֵס לַמִּטָּה בְּרַגְלַיִם קָרוֹת,

וְיָבוֹא לוֹ לִהְיוֹת נְיַר עֵרֶךְ צָמוּד.

לֹא אִכְפַּת לוֹ בִּכְלָל אִם אֲנִי לֹא בְּ“מוּד”.

הוּא רוֹצֶה? אָז מַגִּיעַ לוֹ. פֹּה וּמִיָּד…

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי!

טוֹב לִי עַל כַּר אֶחָד.


אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי.

יֵשׁ לִי דֵּי חֲבֵרוֹת נְשׂוּאוֹת, עֲשִׁירוֹת,

שֶׁגָּרוֹת בְּדִירוֹת כָּכָה, דֵּי הֲדוּרוֹת,

עִם חַדְרֵי יְלָדִים וּמִזּוּג אֲוִיר

וְעִם בַּעַל שָׁמֵן – מִקִּיר לְקִיר!

כְּשֶׁאֲנִי לֹא אִתָּן, הֵן אוֹמְרוֹת לַשְּׁכֵנָה:

“בַּת שְׁלוֹשִׁים וְעוֹד גָּרָה לְבַד! מִסְכֵּנָה!”

כְּשֶׁאָבוֹא לְבַקֵּר, מַשְׁוִיצוֹת הֵן בְּלִי סוֹף

בַּיְּלָדִים, בָּעוֹזֶרֶת, בַּבַּעַל הַטּוֹב.


“הוּא בּטֵנִיס עַכְשָׁו…הַקָּטָן מְנֻזָּל.”

וּפִתְאוֹם הִיא לוֹחֶשֶׁת לִי: “יֵשׁ לָךְ מַזָּל!”

אָנָּא תְּנִי לִי מַפְתֵּחַ, רַק לְשַׁבָּת!

אֲנִי גָּרָה אִתּוֹ – וְרַע לִי!

רַע לִי! רוֹצָה לְבַד!"


אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי.

זֶה נָכוֹן שֶׁצָּרִיךְ לְהַקְפִּיד עַל מַנְעוּל.

יֵשׁ שָׁכֵן שֶׁמֵּצִיץ מִן הַגַּג מִמּוּל?

שֶׁיָּצִיץ. אֵיךְ אֶצְלוֹ הָעֵינַיִם יוֹצְאוֹת.

לִפְעָמִים יֵשׁ צִלְצוּל טֵלֵפוֹן בַּחֲצוֹת.

מִישֶׁהוּ, אַלְמוֹנִי, מִתְנַשֵּׁף. לֹא עוֹנֶה.

זֶה לֹא אַסְתְּמָה! אַךְ אֵין לִי סָפֵק – הוּא חוֹלֶה.

כֵּן, יֶשְׁנָם טִפּוּסִים. לִפְעָמִים זֶה מַפְחִיד.

אַךְ קוֹמָה חֲמִישִׁית – וּלְלֹא מַעֲלִית!

וְאִם אֵיזֶה אַנָּס טֶרֶף קַל מְחַפֵּשׂ

עַד שֶׁהוּא מְטַפֵּס - הוּא מַגִּיעַ גּוֹסֵס.

הוּא לָרֹב מַעֲדִיף רַק קוֹמָה אַחַת.

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי!

טוֹב לִי לָגוּר לְבַד.


אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי.

זֶה נָכוֹן: לִפְעָמִים, אֲבָל רַק לִפְעָמִים,

כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם יוֹרֵד וּבַחוּץ רְעָמִים,

וּלְבַד בַּמִּטָּה קַר יוֹתֵר מִתָּמִיד –

אָז אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת שְׂמִיכָה חַשְׁמַלִּית,

אוֹ בַּקְבּוּק-שֶׁל-סָבְתָא עִם מַיִם חַמִּים.

אֵיךְ שֶׁזֶּה מְחַמֵּם, בְּלִי טוֹבוֹת וּנְאוּמִים.

לֹא צָרִיךְ לְבַשֵּׁל לוֹ וְלֹא לְגַהֵץ,

רַק לִדְאֹג שֶׁאֵין חֹר וְשֶׁלֹּא יִתְפּוֹצֵץ.

הוּא עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ וּמְחַמֵּם כָּל הַזְּמַן.

בְּלִי לִרְטֹן, לְנַדְנֵד…“כְּאֵב רֹאשׁ…אַסְיַאלְגָּן…”

וְאִם הוּא מִתְקָרֵר - מַרְתִּיחִים עוֹד מְעַט.

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְחַם לִי.

חַם לִי אִתּוֹ לְבַד.


אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי.

אַךְ לֹא פַּעַם, בָּעֶרֶב, אַחֲרֵי “מַבָּט”,

גַּם אֲנִי מַרְגִּישָׁה כָּכָה, קְצָת לְבַד.


אָז גַּם לִי יֵשׁ פִּנְקָס עִם כְּתוֹבוֹת, בּוּ רָשׁוּם

שְׁמוֹ שֶׁל זֶה אוֹ שֶׁל זֶה, לְמִקְרֵה חֵרוּם.

יֵשׁ כַּמָּה רַוָּקִים, יֵשׁ כַּמָּה נְשׂוּאִים

(הוּא יִמְצָא כְּבָר תֵּרוּץ: “יְשִׁיבָה…מִלּוּאִים…”)

וְאִם אֵין אַף אֶחָד שֶׁפָּנוּי אוֹ רוֹצֶה,

לֹא אִכְפַּת לִי לָרֶדֶת לְבֵית הַקָּפֶה

וְלָשֶׁבֶת לְבַד עַל קָפֶה וְלִרְאוֹת

אֵיךְ שׁוֹלְחוֹת בִּי מַבָּט הַנָּשִׁים הַנְּשׂוּאוֹת.

וּלְקַוּוֹת שֶׁאוּלַי, כֵּן, פִּתְאוֹם, כָּכָה, בְּלִי

שֶׁקָבַעְנוּ יוֹפִיעַ אֶחָד חָמוּד,

(לֹא אִכְפַּת שֶׁיִּהְיֶה קְצָת צָעִיר מִגִּילִי.

אֲנִי לֹא אֶדְרשׁ תְּעוּדַת זֵהוּת!)

הוּא יֵשֵׁב עַל יָדִי, וּנְפַטְפֵּט עַל כְּלוּם,

וְאֹמַר לוֹ: “קָפֶה? – יֵשׁ אֶצְלִי קוּמְקוּם!”

וְיַחְדָּו נַעֲלֶה לְקוֹמָה חֲמִישִׁית

וְנִשְׁמַע תַּקְלִיטִים וְנַרְבִּיץ כּוֹסִית.

וְאִם הוּא יִתְנַהֵג בֶּאֱמֶת יָפֶה,

לֹא אִכְפַּת לִי בַּבֹּקֶר לִמְזֹג לוֹ קָפֶה

וְלָרֶדֶת לִקְנוֹת לוֹ לַחְמָנִיּוֹת.

בַּמַּכֹּלֶת יוֹדְעִים כְּבָר. אֶצְלָם אֵין סוֹדוֹת!

לִי מַמָּשׁ לֹא אִכְפַּת. אֲטַגֵּן חֲבִיתָה,

וְאִם יֵשׁ לָנוּ זְמַן אָז נַחְזֹר לַמִּטָּה.

כְּשֶׁנִּמְאָס – אָז אֹמַר לוֹ: "תּוֹדָה עַל הַיּוֹם.

זֶה הָיָה…זֶה נִגְמַר…זֶה סוֹפִי…וְ – שָׁלוֹם!

הֵן תּוֹדֶה: לֹא סָבַלְתָּ אֶצְלִי בִּמְיֻחָד".

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי,

טוֹב לִי לָגוּר לְבַד.

חָפְשִׁיַּה לַעֲשׂוֹת מָה שֶׁלִּי מִתְחַשֵׁק.

מִי שֶׁלֹּא שְׂבַע רָצוֹן

יָכוֹל לְ…|=נַשֵּׁק|.

המלצות קוראים
תגיות