לחן: יאיר רוזנבלום

שר: יהורם גאון בתכניתו “אהבה ים-תיכונית” (1974)

עַזָּה הַשֶּׁמֶשׁ וְחַמָּה

לְחוֹף, אַגַּן יַם הַתִּיכוֹן,

וְהִיא לוֹהֶטֶת אֲדֻמָּה,

שׁוֹפַעַת חֹם מֵחוֹף לְחוֹף.

וּבִגְלָלָהּ כָּל הַפֵּרוֹת

כָּאן מַבְשִׁילִים יוֹתֵר מַהֵר.

וּבִגְלָלָהּ הָאֲהָבוֹת

שׁוֹנוֹת מִבְּכָל מָקוֹם אַחֵר.

יֵשׁ אַהֲבָה שְׁקֵטָה יוֹתֵר,

קָרָה יוֹתֵר, יוֹתֵר צְפוֹנִית;

אַךְ אַהֲבָה יָם-תִּיכוֹנִית

הִיא אַהֲבָה יָם-תִּיכוֹנִית.

כִּי אַהֲבָה יָם-תִּיכוֹנִית

לוֹהֶטֶת כָּאן כָּל הַשָּׁנָה –

לְחוֹף הַיָּם, בַּבֻּסְתָּנִים…

תָּמִיד, תָּמִיד הִיא בָּאָפְנָה.

לְיַד הַבְּאֵר, בִּקְצֵה הַכְּפָר,

אֵי-שָׁם בַּכֶּרֶם הַנִּסְתָּר,

בְּשׁוּק הָעִיר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים:

גַּם בֵּין חוֹמוֹת הַמִּנְזָרִים.

יֵשׁ אַהֲבָה שְׁקֵטָה יוֹתֵר,

יוֹתֵר זַכָּה וְצִמְחוֹנִית;

אַךְ אַהֲבָה יָם-תִּיכוֹנִית

הִיא אַהֲבָה יָם-תִּיכוֹנִית.

כִּי אַהֲבָה יָם-תִּיכוֹנִית

שׁוֹפַעַת יֵצֶר – וְזֵעָה,

וְהִיא יוֹקֶדֶת פֹּה תָּמִיד,

כְּמוֹ הַקִּנְאָה וְהַשִּׂנְאָה.

וְהִיא לוֹהֶטֶת בַּמָּבוֹךְ

וּבְחֶשְׁכַת הַסִּמְטָאוֹת.

וְיֵשׁ לָהּ זִכָּרוֹן אָרֹךְ,

אַךְ סַבְלָנוּת קְצָרָה מְאוֹד.

יֵשׁ אַהֲבָה יוֹתֵר שְׁקֵטָה

יוֹתֵר צְנוּעָה וְסַבְלָנִית.

אַךְ אַהֲבָה יָם-תִּיכוֹנִית

הִיא אַהֲבָה יָם-תִּיכוֹנִית.

כִּי אַהֲבָה יָם-תִּיכוֹנִית

כָּל פַּעַם מַחְלִיפָה צוּרוֹת.

הִיא מִשְׁתַּקֶּפֶת בִּצְבִיטָה

בְּיַשְׁבָנָן שֶׁל תַּיָּרוֹת,

וּבִתְנוּעוֹת עֲסִיסִיּוֹת,

וּבִנְגִינָה עֲלֵי גִּיטָר.

בְּמַבָּטִים מְלֵאֵי עֶרְגָה

בְּנַעֲרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר.

כִּי מְשַׁבְּחִים כָּל נַעֲרָה,

כְּחוּשַׁת בָּשָׂר, כְּדֻגְמָנִית;

אֲבָל חוֹלְמִים כָּל הַלֵּילוֹת

עַל נַעֲרָה יָם-תִּיכוֹנִית.

כִּי כָּאן, לִשְׂפַת יַם הַתִּיכוֹן,

נִלְהָב כָּל גֶּבֶר מְאֹהָב,

וְלֶאֱהֹב אֵינוֹ יָכוֹל

בְּלִי לְהַפְעִיל אֶת שְׁתֵּי יָדָיו.

הוּא מְדַבֵּר עַל אַהֲבָה –

יָדָיו נָעוֹת וּמִתְהַפְּכוֹת.

וּכְשֶׁהוּא עִם הָאֲהוּבָה –

גַּם אָז יָדָיו אֵינָן נָחוֹת.

אוּלַי זֶה קְצָת לֹא מְנֻמָּס.

אוּלַי זֶה גַּס וַהֲמוֹנִי,

אַךְ אַהֲבָה יָם-תִּיכוֹנִית

הִיא אַהֲבָה יָם-תִּיכוֹנִית.

לחן: עממי

במופע “החייט ואשת הסנדלר” (1973)

הִיא יָרְדָה בַּדֶּרֶךְ אֶל הַנַּחַל

בֵּין שָׂדוֹת, בֵּין שָׂדוֹת.

הוּא יָצָא לַשְּׁבִיל הַצַּר עִם שַׁחַר

לְבַדּוֹ, לְבַדּוֹ.

וּשְׁנֵיהֶם לֹא יָדְעוּ כִּי יָדוֹ שֶׁל גּוֹרָל

תַּפְגִּישׁ אוֹתָם לְפֶתַע בֵּין שָׂדוֹת;

אַךְ אוֹמְרִים כִּי לֹא הָיְתָה עוֹד

אַהֲבָה יָפָה כָּזֹאת

בֵּין כָּל הָאֲהָבוֹת בָּאֲגָּדוֹת.

הֵם בָּנוּ בֵּיתָם לְיַד הַנַּחַל

בֵּין שָׂדוֹת, בֵּין שָׂדוֹת.

וְיָדְעוּ שָׁעוֹת רַבּוֹת שֶׁל נַחַת

וְסוֹדוֹת, וְסוֹדוֹת.

כְּבָר הִכְסִיף שְׂעָרָהּ.

שְׂעָרוֹ כְּבָר הִלְבִּין.

הָרַגְלַיִם הוֹלְכוֹת וּכְבֵדוֹת;

אַךְ אוֹמְרִים כִּי לֹא הָיְתָה עוֹד

אַהֲבָה יָפָה כָּזֹאת

בֵּין כָּל הָאֲהָבוֹת בָּאֲגָּדוֹת.

הִיא יוֹם-יוֹם יוֹרֶדֶת אֶל הַנַּחַל

בִּפְסִיעוֹת מְדוּדוֹת.

מַצֵּבָה קְטַנָּה, שְׁלֵוָה מֻנַּחַת

בֵּין שָׂדוֹת, בֵּין שָׂדוֹת.

הִיא עוֹצֶרֶת מוּלָהּ וְשׁוֹלַחַת מַבָּט

וּשְׂפָתֶיהָ פִּתְאוֹם רוֹעֲדוֹת.

וְאוֹמְרִים כִּי לֹא הָיְתָה עוֹד

אַהֲבָה יָפָה כָּזֹאת

בֵּין כָּל הָאֲהָבוֹת בָּאֲגָּדוֹת.

(לא הולחן)

הָיָה זֶה יוֹם שֶׁל סְתָו –

סְתָם, יוֹם נָאֶה שֶׁל סְתָו,

וְהֵם טִיְּלוּ יַחְדָּו

בְּתוֹךְ שָׂדֶה רָחָב.

הִיא אָהֲבָה אוֹתוֹ,

וְהוּא אוֹתָהּ אָהַב,

וּבְיָדוֹ לִטֵּף

אֶת צַמָּתָהּ-זָהָב.

וּשְׁנֵיהֶם חִפְּשׂוּ מָקוֹם שָׁקֵט, נִסְתָּר,

וּבַשָּׂדֶה פָּרְחָה אַהֲבָתָם.

וּבְפָסְעָם בֵּין שֶׁלֶף וּתְלָמִים,

חָלְמוּ יַחְדָּו חֲלוֹם יַלְדוּת תָּמִים…

הַסְּתָו עָבַר-חָלַף

כְּשַׁחַף קַל-כָּנָף,

וְחֹרֶף מְטֹרָף

אֶת הַשָּׂדֶה שָׁטַף.

וְהוּא הִמְתִּין לָהּ שָׁם –

אֲבָל הִמְתִּין לַשָּׁוְא;

כִּי הִיא מָצְאָה אַחֵר

אֲשֶׁר אוֹתָהּ יֹאהַב.

וּשְׁנֵיהֶם חִפְּשׂוּ מִסְתּוֹר מִן הַמָּטָר,

וּבָאָסָם פָּרְחָה אַהֲבָתָם.

אֲבָל בְּתֹם הַקֹּר וְהַגְּשָׁמִים

הוּא בָּאָבִיב חָמַק –

לְעוֹלָמִים…

הָיָה זֶה יוֹם שָׁרָב

שֶׁל קַיִץ מְשֻׁלְהָב,

וְהִיא חָזְרָה אֶל זֶה

אֲשֶׁר אוֹתָהּ אָהַב.

וְהִיא חָזְרָה אֵלָיו,

וְהוּא הוֹשִׁיט לָהּ כַּף,

וְלֹא אָמַר מִלָּה;

אַךְ מַבָּטוֹ צָרַב.

וּשְׁנֵיהֶם חִיְּכוּ שֵׁנִית בְּבוֹא הַסְּתָו,

וּבַשָּׂדֶה פָּרְחָה אַהֲבָתָם.

אֲבָל יָדְעוּ: אוֹתוֹ חֲלוֹם תָּמִים

שׁוּב לֹא יִהְיֶה תָּמִים –

לְעוֹלָמִים…

לחן: משה וילנסקי

שרה: שושנה דמארי ב"מופע העשור" החגיגי בנמל הקישון (1958)

הוּא יָדַע שֶׁאֵין בַּחוֹף שׁוּם מִגְדַּלּוֹר;

אַךְ תָּמִיד, כְּשֶׁחָזַר עִם לֵיל,

מִן הַחוֹף הָיָה מַבְחִין בְּתוֹךְ הַשְּׁחוֹר,

אוֹר פִּלְאִי קוֹרֵץ לוֹ וְצוֹהֵל.

הוּא יָדַע שֶׁאֵין בַּחוֹף שׁוּם מִגְדַּלּוֹר;

אַךְ תָּמִיד הֵאִיר לוֹ אוֹר מִתּוֹךְ הַשְּׁחוֹר.

הִיא נָשְׁקָה לוֹ בִּשְׂפָתַיִם מְלוּחוֹת.

הוּא חִבֵּק אוֹתָהּ אֵלָיו דּוּמָם.

הוּא הִבְטִיחַ: “אֶשָּׁאֵר עִמָּךְ, אָחוֹת!” –

אַךְ עִם שַׁחַר שׁוּב חָמַק לַיָּם.

הוּא יָדַע…

פַּעַם הִיא לָפְתָה אוֹתוֹ חָזָק-חָזָק:

“הִשָּׁאֵר, כִּי לֹא אוּכַל יוֹתֵר!”

הוּא נָשַׁק לִשְׁתֵּי עֵינֶיהָ, וְשָׁתַק –

אַךְ עִם שַׁחַר שׁוּב נִרְאָה חוֹתֵר.

אַךְ עִם לַיְלָה, בְּשׁוּבוֹ מִיָּם וּשְׁחוֹר,

לֹא הֵאִיר לוֹ עוֹד הָאוֹר כְּמִגְדַּלּוֹר.

הֵם מָצְאוּ אוֹתָהּ בַּחוֹף, בֵּין הַצְּדָפִים,

וְלִבָּהּ – כְּגוּשׁ פֶּחָם שָׁחֹר.

וְרַק אָז בַּלָּאט גִּלּוּ לוֹ הַשְּׁחָפִים

כִּי לִבָּהּ הָיָה לוֹ מִגְדַּלּוֹר.

הוּא יָדַע שֶׁאֵין בַּחוֹף שׁוּם מִגְדַּלּוֹר;

אך לִבָּהּ תָּמִיד הֵאִיר לוֹ מִן הַשְּׁחוֹר.

הוּא חָפַן אָז אֶת הַלֵּב אֲשֶׁר אֻכַּל.

פֶּתַע שׁוּב זָרַח הַלֵּב וָחַם.

וְכַיּוֹם בִּמְרוֹם הַצּוּק, בְּרֹאשׁ מִגְדָּל,

הוּא מֵאִיר לְכָל מַלָּח בַּיָּם.

כִּי לַמְרוֹת שֶׁאֵין בַּחוֹף שׁוּם מִגְדַּלּוֹר,

לֵב אֶחָד תָּמִיד מֵאִיר לוֹ מִן הַשְּׁחוֹר.

לחן: מתי כספי, על פי משל תלמודי.

שר: מוות בידור חיל האוויר (“מסביב לעולם ב-80 דקות”, 1973)

חְרִיסְטוֹס חְרִיסְטוֹפּוֹלוֹס

הָיָה דַּיָּגוֹס מְפֻרְסָמוֹס

שֶׁשָּׁט מֵחִילְקִידָה לְסָאמוֹס

וּמִסָּאמוֹס לְחִילְקִידָה

בְּלִי לִפְנוֹת הַצִּדָּה.

בְּסָאמוֹס

חִכְּתָה לוֹ אִשְׁתּוֹ עַל שְׂפַת הַיָּמוֹס.

חְרִיסוּלָה…

וְהַהוֹרִים אֲשֶׁר קָרְאוּ לָהּ

בְּשֵׁם כָּזֶה כְּמוֹ חְרִיסוּלָה

עוֹד לֹא תָּפְסוּ מָה שֶׁעָשׂוּ לָהּ.

יָאסוּ!

חְרִיסוּלָה,

זְקֵנָה כְּמוֹ נוֹנָה וּקְמָטִים הָיוּ לָהּ.

אִשָּׁה כְּסַנְטִיפָּה, סוּסוּרָאדָה.

וּפֶה כָּזֶה עוֹד לֹא שָׁמַעְתָּ!

בְּחִילְקִידָה

חִכְּתָה לוֹ תָּמִיד, שֶׁרַק יַגִּיעַ,

תֵּסָלִיָּה.

אָח, אֵיזֶה גּוּף צָעִיר, סִימְפָּתִי.

קַרְטָה פּוֹלָאקִי. טִי קוֹמָאטִי.

אִי סָגָא פּוֹפּוֹלִי, טָא מָאטִי.

תֵּסָלִיָּה –

בְּקשִׁי לְגִיל שְׁבַע-עֶשְׂרֵה הִגִּיעָה.

אָה, קוּקְלָה, נֵיאָה. אָה, אוֹרֵיאָה!

לְבַדָּה הִיא גָּרָה. בְּלִי הוֹרֶיהָ!

תֵּסָלִיָּה

יָדְעָה: הוּא קָשִׁישׁ כְּמוֹ אָבִיהָ.

אִיאָה מָרִיָּה.

אִם בְּרֹאשׁוֹ פִּתְאוֹם גִּלְּתָה הִיא

שֵׂעָר אֶחָד לָבָן מִדַּי –

מִיָּד הָיְתָה תּוֹלֶשֶׁת, אַי!

(סְפַּסְטָה!)

תֵּסָלִיָּה, לָהּ כָּל שֵׂעָר לָבָן הִפְרִיעַ.

הִיא הִשְׁתַּדְּלָה לְלֹא מַרְגּוֹעַ

שֶׁיֵּרָאֶה צָעִיר כָּמוֹהָ.

חְרִיסוּלָה,

תָּמִיד חָשְׁשָׁה שֶׁיִּצְחֲקוּ לָהּ

(וְזֶה בֶּאֱמֶת מָה שֶׁעָשׂוּ לָהּ).

אִם בְּרֹאשׁוֹ פִּתְאוֹם גִּלְּתָה הִיא

שֵׂעָר אֶחָד שָׁחֹר מִדַּי –

מִיָּד הָיְתָה תּוֹלֶשֶׁת, אַי!

חְרִיסוּלָה,

וְאֵיזֶה צִפַּרְנַיִם שֶׁהָיוּ לָהּ!

הִיא הִשְׁתַּדְּלָה לְלֹא מַרְגּוֹעַ

שֶׁיֵּרָאֶה זָקֵן כָּמוֹהָ.

בְּסָאמוֹס,

זָרְקוּ לוֹ כָּל שֵׂעָר לָבָן לַיָּמוֹס.

בְּחִילְקִידָה –

סִלְּקָה לוֹ כָּל שֵׂעָר שָׁחֹר הַצִּדָּה.

חְרִיסוּלָה

תָּלְשָׁה כָּל שְׂעָרָה שְׁחֹרָה, מַבְרוּלָה.

תֵּסָלִיָּה

מָרְטָה לוֹ: אוּנָה, דִּיוֹ, תְּרִיאָה!

אַי!

קוֹקְלָה מוּ! מָנָה מוּ! אַנְגֵלוֹ מוּ!

רַחֲמוּ!

(תולשות) אַי!

חְרִיסְטוֹס חְרִיסְטוֹפּוֹלוֹס

הָיָה דַּיָּגוֹס מְפֻרְסָמוֹס

שֶׁשָּׁט מֵחִילְקִידָה לְסָאמוֹס

וּמִסָּאמוֹס לְחִילְקִידָה

בְּלִי לִפְנוֹת הַצִּדָּה.

בַּסּוֹף הוּא נִשְׁאַר

בְּלִי שָׁחוֹרוֹס וּבְלִי לָבָנוֹס.

פֶּלַקְרוֹס –

קֵרֵחַ

מִכָּאנוֹס וּמִכָּאנוֹס.

מילון בזק (ליוונית):

נונה – סבתא;

סוּסוּראדה – “מכשפה”.

קַרְטֶה פּוֹלָאקִי. טי קומאטי – איזו חתיכה!

סגא פופולי – אני אוהב אותך מאוד.

טה מאטי – אהובתי, “עינים שלי”.

קוקְלה – בובה. נֵיאָה – צעירה.

אוּרֵיאָה – אם לפרש את המלה אוריאה כיוונית עתיקה, הרי פירושה “מבצר”. בדוחק אפשר להבין את זה כהתייחסות למגוריה לבדה, או אולי להיותה בתולה. – הערת פב"י.

אגאבי מו – יקירתי. מברולה – שחורה.

סְפַּסְטָה! – הפסיקי.

אוּנָה, דִּיוֹ, תְּרִיאָה – אחת, שתיים, שלוש.

קוֹקְלָה מוּ, אַנְגֵלוֹ מוּ – בובתי, מלאך שלי.

פלקרוס – קירח.

לחן: מ' חדז’ידקיס

שרה: אופירה גלוסקא במופע “טוב לאהוב” (1975)

כְּשֶׁהַדַּיָּג יוֹצֵא אֶל הַגַּלִּים הַכְּחֻלִּים,

הוּא אֶת דְּמוּתֵךְ רוֹאֶה עַל הַחוֹף.

כְּשֶׁהַדַּיָּג מַפְלִיג עִם שַׁחַר בֵּין-עַרְפִלִּים,

אֶת חִיּוּכֵךְ יִרְאֶה מֵרָחוֹק.

וּכְשֶׁמוֹתֵחַ הוּא אֶת הַמִּפְרָשׂ אֶל-עָל,

בָּךְ הוּא נִזְכָּר וְטוֹב חִיּוּכוֹ.

וּכְשֶׁכְּבֵדָה רִשְׁתּוֹ וּמִתְמַלֵּאת שָׁלָל –

הוּא מְמַהֵר אֵלַיִךְ לַחוֹף.

כְּשֶׁהַדַּיָּג חוֹזֵר בְּסִירָתוֹ מִן הַמַּסָּע,

הוּא אֶת דְּמוּתֵךְ רוֹאֶה עַל הַחוֹף.

כְּשֶׁהַדַּיָּג פּוֹרֵק אֶת הַסְּפִינָה מִמַּשָּׂא,

כָּל חִיּוּכוֹ אוֹמֵר נִיצָּחוֹן.

וּכְשֶׁהוּא שָׁב רֵיקָם וּבִרְשָׁתוֹת קְרוּעוֹת

גַּם אָז עוֹמֶדֶת אַתְּ עַל הַחוֹף.

הוּא לְעֶבְרֵךְ נִגָּשׁ וּבְעֵינָיו דְּמָעוֹת.

אֶת דִּמְעוֹתָיו תֵּיטִיבִי לִמְחוֹת.

כְּשֶׁהַדַּיָּג לֹא שָׁב מִן הַגַּלִּים הַכְּחֻלִּים,

אַתְּ מַמְתִּינָה לוֹ שָׁם, עַל הַחוֹף.

כְּשֶׁסְּפִינָתוֹ אָבְדָה בֵּין הַגַּלִּים, גַּלִּים,

אַתְּ מֵישִׁירָה מַבָּט לָרוּחוֹת.

שֶׁמֶשׁ שָׁקְעָה, וְאַתְּ נִצֶּבֶת שָׁם לְבַד

וּמַבָּטֵךְ צוֹפֶה נִכְחוֹ.

אַתְּ הַיּוֹדַעַת כִּי הוּא לֹא יָשׁוּב לָעַד –

מאות ואולי אלפי שירים ובלדות נכתבו על נערתו או אשתו של הדייג, או הספן, הממתינה לו על החוף. בחגיגות העשור למדינה, שנערכו בנמל הקישון, שרה שושנה דמארי, בעודה צפה על גבי דוברה קטנה על המים, שני שירים שכתבתי עם משה וילנסקי: “בתיבתו של נח” (ראו בפרק סיפורי המקרא) והבלדה “המגדלור”. וכאן – מילים שכתבתי על אותו נושא ללחן נפלא של חדז’ידקיס. בן “ארץ אלף האיים”.

שיר עם בלדינו

שרה: רבקה רז

לַשְּׁכֵנָה שֶׁלִּי רֵגִינָה –

אוֹסָסָה, אוֹסָסָה.

יֵשׁ יַלְדָּה, שְׁמָהּ קָרוֹלִינָה –

אוֹסָסָה, אוֹסָסָה.

הִיא יַלְדָּה מְאוֹד נוֹחָה,

אוֹסָה- אוֹסָה אוֹסָסָה;

רַק פִּתְאוֹם הִיא הִתְנַפְּחָה.

- אוֹסָה, אוֹסָה-סָה.

אַךְ רֵגִינָה לֹא הֵבִינָה – אוֹסָסָה…

אֵיךְ הִשְׁמִינָה קָרוֹלִינָה. – אוֹסָסָה…

מָה זֶה לַיַּלְדָּה קָרָה? – אוֹסָה…

לָמָּה כָּל שִׂמְלָה צָרָה? – אוֹסָה…

אָז הָאֵם רוֹפֵא הִזְמִינָה, – אוֹסָסָה…

שֶׁיִּבְדֹּק אֶת קָרוֹלִינָה. – אוֹסָסָה…

הוּא קָבַע בְּבֶהָלָה – אוֹסָה…

שֶׁזֶּה לֹא מֵאֲכִילָה. – אוֹסָה…

אַמְבּוּלַנְס הָאֵם הִזְמִינָה, – אוֹסָסָה…

וְלָקְחוּ אֶת קָרוֹלִינָה. – אוֹסָסָה…

הָרוֹפְאִים מִתְעַנְיְנִים: – אוֹסָה…

מָה הִטְמִינָה שָׁם בִּפְנִים? – אוֹסָה…

הֵם נִתְּחוּ אֶת קָרוֹלִינָה – אוֹסָסָה…

לְגַלּוֹת מִמָּה הִשְׁמִינָה, – אוֹסָסָה…

וְאַחֲרֵי הַרְבֵּה עָמָל – אוֹסָה…

הֵם מָצְאוּ בִּפְנִים…גָּמָל! – אוֹסָה…

הַשְּׁכֵנָה שֶׁלִּי רֵגִינָה – אוֹסָסָה…

לַמַּרְאֶה לֹא הֶאֱמִינָה. – אוֹסָסָה…

בִּתְחִלָּה הִיא נִבְהֲלָה; – אוֹסָה…

אַךְ הַיּוֹם כְּבָר הִתְרַגְּלָה. – אוֹסָה…

לַשְּׁכֵנָה שֶׁלִּי רֵגִינָה – אוֹסָסָה…

יֵשׁ יַלְדָּה, שְׁמָהּ קָרוֹלִינָה. – אוֹסָסָה…

לְהַשְׁמִין אִם שׁוּב תַּתְחִיל, – אוֹסָה…

אָז אוּלַי תָּבִיא גַם פִּיל! – אוֹסָה…

ההצגה “בוסתן ספרדי”, פרי עטו של יצחק נבון, עלתה לבמה כשנתיים אחרי ש"כנר על הגג" הוצג בעברית, וכמה חודשים אחרי “איש חסיד היה”. כמה מן השירים בהצגה, שהושרו במשך דורות בלָדינו, עיבדתי לעברית בעזרתה של חמותי המנוחה, ד"ר פורטונה-מזל עזריאל, דור שביעי למשפחה ספרדית בירושלים. שני השירים השובבים על השכנה רגינה ועל הרב החמדן אבואף אופייניים להומור העסיסי והפרוע לעתים של שירי העם בלדינו.

על פי שיר עם בלדינו

שרה: רבקה רז

מִי עוֹשֶׂה מִצְווֹת כַּמַּיִם?

מִי זֶה צָם בְּכָל יוֹמַיִם?

מִי אָהוּב שָׁם, בַּשָּׁמַיִם? –

זֶה רַבֵּנוּ אַבּוּאַף.

יֵשׁ מִזֹּהַר הַשְּׁכִינָה לוֹ,

אֲבָל גַּם חֻלְשָׁה קְטַנָּה לוֹ:

כָּל אִשָּׁה תָּמִיד קָסְמָה לוֹ,

לְרַבֵּנוּ אַבּוּאַף.

פָּם-פָּרָם-פָּם – הִנֵּה הוֹלֵךְ הוּא!

פָּם-פָּרָם-פָּם – הִנֵּהוּ שָׁב!

פָּם-פָּרָם-פָּם – כַּמָּה זָרִיז הוּא,

זֶה רַבֵּנוּ אַבּוּאַף.

אִם אָמְרוּ לוֹ: "וְאָהַבְתָּ

אֶת שְׁכֵנְךָ" - הוֹסִיף הָרַב כָּךְ:

"עִם שְׁכֶנְךָ תִּחְיֶה בְּצַוְתָּא.

וְאָהַבְתָּ אֶת אִשְׁתּוֹ!

כָּל מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ

לֹא תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרֶיךָ;

אַךְ מָה שֶׁאָהוּב עָלֶיךָ –

תַּעֲשֶׂה לְזוּגָתוֹ!"

בֶּאֱלוּל יָצָא כָּל לַיְלָה,

בַּשְּׁכוּנָה עָבַר עִם “פַּיְלָה”:

"קוּמוּ, קוּמוּ, רַבּוֹתַי לַ-

תַּחֲנוּנִים וְלִסְלִיחוֹת!"

הַגְּבָרִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת

מְבַקְּשִׁים סְלִיחָה וָחֶסֶד.

מִי קוֹפֵץ עַל כָּל מִרְפֶּסֶת

לְבַקֵּר אֶת הַגְּבִירוֹת?

עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלְדָה

מִסְכֵּנָה, דֶּזְמָזָלָדָה,

הוּא הִזְמִין אֵלָיו הַחַדְרָה

שֶׁתָּנוּחַ, שֶׁתִּשְׁכַּב.

שְׁעָתַיִם בָּהּ הֶחְזִיק הוּא,

וְכָעֵת חַיָּה – אִיזִ’יקוֹ.

וּלְמִי דּוֹמֶה מוֹשִׁיקוֹ?

לְרַבֵּנוּ אַבּוּאַף.

אִם גְּרוּשָׁה אֵלָיו הוֹפִיעָה

כִּי הַגֵּט עוֹד לֹא הִגִּיעַ,

אִם יָפָה הִיא – הוּא הוֹדִיעַ:

"הָעִנְיָן טָעוּן בְּדִיקָה.

הַבְּדִיקָה הִיא מְדֻקְדֶּקֶת,

פֹּה וָשָׁם קְצָת מְדַגְדֶּגֶת.

אִם תֵּשְׁבִי עַכְשָׁו בְּשֶׁקֶט –

תְּחַיְּכִי בְּעוֹד דַּקָּה!"

אִם תָּבוֹא אֵלָיו גִּיּוֹרֶת

צְעִירָה, יָפָה, שְׁחַרְחֹרֶת,

הוּא אוֹמֵר לָהּ שֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ

בַּ"מִּקְוֶה" לְהִטַּהֵר.

לֹא חוֹשֵׁב גַּם פַּעֲמַיִם,

רַק עוֹצֵם אֶת הָעֵינַיִם

וְקוֹפֵץ אִתָּהּ לַמַּיִם –

שֶׁיִּהְיֶה גִּיּוּר כָּשֵׁר!

כֵּן, הָרַב צַדִּיק גָּמוּר הוּא,

וּמַקְפִּיד עַל כָּל אִסּוּר הוּא.

וְכָל חֵטְא אֶצְלוֹ חָמוּר הוּא –

זֶה רַבֵּנוּ אַבּוּאַף.

אַף כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב לִלְמֹדֶ’ה

אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹתֶ’ה

רַק אֶצְלוֹ בְּסֵפֶר שְׁמוֹתֶ’ה

לֹא מוֹפִיעַ “לֹא תִּנְאַף”

פָּם-פָּרָם-פָּם – הִנֵּה הוֹלֵךְ הוּא.

פָּם-פָּרָם-פָּם – הִנֵּהוּ שָׁב.

פָּם-פָּרָם-פָּם – כַּמָּה זָרִיז הוּא.

זֶה רַבֵּנוּ אַבּוּאַף.

לחן: ז’ורז' בראסנס

שרו: יונה עטרי ויוסי בנאי במופע “יוסי-חזקי-יונה” (1961)

יוֹנָה: אִמַּא, אִמָּא

הוּא יַגִּיעַ שׁוּב בְּשֵׁשׁ.

הוּא רוֹצֶה, אַךְ מִתְבַּיֵּשׁ.

שֵׁשׁ שָׁנִים אֲנַחְנוּ כְּבָר

יוֹצְאִים. זֶה זְמַן עָצוּם.

שֵׁשׁ שָׁנִים יוֹצְאִים – וְלֹא

יָצָא עוֹד כְּלוּם!

יוֹסִי: אַבָּא, אַבָּא,

הִיא נֶחְמֹדֶת בִּשְׁבִילִי.

אֲבָל, אַבָּא,

זֶה מֻקְדָּם עוֹד, בְּגִילִי.

בֶּן עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע רַק –

וּכְבָר לִהְיוֹת חָתָן?!

אַבָּא, אַבָּא

יֵש לִי עוֹד זְמַן.

יוֹנָה: יוֹסִי!

יוֹסִי: יוֹנָה!

נוּ, יַלְדֹּנֶת, מָה חָדָשׁ?

יוֹנָה: יוֹסִי, רִנָּה

כְּבָר נָסְעָה לְיֶרַח דְּבַשׁ.

יוֹסִי: מַה שְׁלוֹמֵךְ, קְטַנְטֹנֶת?

יוֹנָה: גַּם נִילִי הִתְחַתְּנָה.

יוֹסִי: בַּעֲלָהּ שֶׁל רִבְקָה’לֶה –

יוֹנָה: מָה?

יוֹסִי: חָנַק אוֹתָהּ!

יוֹנָה: יוֹסִי!

יוֹסִי: יוֹנָה!

הַיָּרֵחַ כֹּה חָמוּד.

יוֹנָה!

יוֹנָה: יוֹסִי!

יֵשׁ דִּירָה בְּהִזְדַּמְּנוּת!

יוֹסִי: יוֹנָה, בּוֹאִי שְׁנֵינוּ וְ…

יוֹנָה: סוֹף-סוֹף, אֵל רַחוּם!

יוֹסִי: יוֹנָה, יוֹנָה!

יוֹנָה: מָה, יוֹסִי?

יוֹסִי: כְּלוּם.

יַחַד: יוֹ-נָה! יוֹ-סִי!

יוֹסִי: אֵיךְ הַצִּפּוֹרִים שָׁרוֹת!

יַחַד: יוֹ-נָה! יוֹ-סִי!

יוֹנָה: אֲבָל כָּל הַחֲבֵרוֹת.

עוֹד מְעַט וְאֶהְיֶה

בַּת עֶשְׂרִים שָׁנָה.

כְּבָר קוֹרְאִים אַחֲרֵי גַבִּי:

“בְּתוּלָה זְקֵנָה!”

יוֹנָה: יוֹסִי!

יוֹסִי: יוֹנָה,

יוֹסִי: אֵיךְ פּוֹרְחוֹת הַשּׁוֹשַׁנִּים.

יוֹנָה: יוֹסִי, יוֹסִי,

הֵן פּוֹרְחוֹת כְּבָר שֵׁשׁ שָׁנִים.

מָה עִם תַּכְלֶ’ס?

יוֹסִי: מָה עִם מָה?

יוֹנָה: עִם תַּכְלִית. מֻחְלָט,

יוֹסִי: יוֹנָה, יוֹנָה,

תַּחְלִיטִי אַתְּ!

יוֹנָה: יוֹסִי!

יוֹסִי: יוֹנָה!

יוֹסִי: וּמַשְׁכַּנְתָּא? וְדִירָה?!

יַחַד: יוֹ-נָה-סִי, יוֹ-נָה-סִי!

יוֹנָה: אֲבָל אִמָּא כְּבָר סִפְּרָה.

יוֹסִי: סוֹף כָּל סוֹף רַק שֵׁשׁ שָׁנִים

אֲנַחְנוּ מַכִּירִים.

יוֹנָה: זֶה לֹא דַּי?!

יוֹסִי: אֲנַחְנוּ עוֹד כְּמוֹ שְׁנֵי זָרִים.

יַחַד: יוֹ-נָה-סִי, יוֹ-נָה-סִי!

יוֹנָה: נוּ, בְּכָל זֹאת?

יוֹסִי: אֵיזֶה נוֹף!

יַחַד: יוֹ-נָה-סִי, יוֹ-נָה-סִי!

יוֹנָה: יוֹסִי, מָה יִהְיֶה הַסּוֹף?

יוֹסִי: נְדַבֵּר עַל כָּךְ מָחָר.

עַכְשָׁו כְּבָר מְאֻחָר.

יַחַד: יוֹסִי! יוֹנָה!

יוֹסִי: כָּאן.

בְּשֵׁשׁ.

מָחָר!

לחן: יאיר רוזנבלום

נכתב ליוסי בנאי ורבקה מיכאלי (1973)

הוּא: אֲנִי כֻּלִּי זוֹרֵחַ.

אֵיזֶה יוֹם שָׂמֵחַ!

יֵשׁ לִי פְּגִישָׁה!

הִיא: אֲנִי כֻּלִּי פּוֹרַחַת.

סוֹף-כָּל-סוֹף – בְּיַחַד!

הוּא: אֵיזוֹ אִשָּׁה!

הוּא: קָבַעְנוּ שְׁנֵינוּ טֵלֵפוֹנִית כָּאן בְּשֵׁשׁ…

הִיא לֹא הוֹפִיעָה. אֵיזֶה מִין מַזַּל עָקוּם.

הִיא: חִכִּיתִי שָׁם בְּשֵׁשׁ.

הוּא: מָתַי?!

הִיא: בְּשֵׁשׁ בָּעֶרֶב.

הוּא: בַּבֹּקֶר הִתְכַּוַּנְתִּי! 'נִי מַשְׁכִּים לָקוּם!

כָּכָה זֶה נִמְשַׁךְ כִּמְעַט שָׁנָה אֶצְלֵנוּ,

וְכָל פַּעַם מַשֶּׁהוּ לְפֶתַע מִתְרַחֵשׁ.

כַּמָּה טוֹב יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת לִשְׁנֵינוּ

אִלּוּ רַק הִצְלַחְנוּ,

אִלּוּ רַק הִצְלַחְנוּ

פַּעַם אַחַת לְהִפָּגֵשׁ!

הוּא: וְשׁוּב אֲנִי זוֹרֵחַ:

אֵיזֶה יוֹם שָׂמֵחַ!

יֵשׁ לִי פְּגִישָׁה!

הִיא: קָבַעְנוּ בִּשְׁתַּיִים…

הוּא: כֵּן בַּצָּהֳרַיִם!

אֵיזוֹ אִשָּׁה!

הוּא: חִכִּיתִי לָהּ לְיַד חֲנוּת הַנַּעֲלַיִם

זְלוֹצִ’ינְסְקִי אֶת פְּשׁוֹשִׁינְסְקִי בְּעֵרָבוֹן מֻגְבָּל.

הִיא לֹא הוֹפִיעָה שׁוּב.

הִיא: חִכִּיתִי שְׁעָתַיִים

זִיצִ’ינְסְקִי-זְלוֹטוֹצִ’ינְסְקִי, מוּצְרֵי חַשְׁמַל.

כָּכָה זֶה נִמְשַׁךְ כִּמְעַט שָׁנָה אֶצְלֵנוּ…

הוּא: אֲנִי כְּבָר קְצָת קֵרֵחַ,

אֲבָל שׁוּב זוֹרֵחַ.

יֵשׁ לִי פְּגִישָׁה!

הִיא: הֲמוֹן שָׁנִים חָלְפוּ כְּבָר,

אַךְ עוֹד לֹא נִפְגַּשְׁנוּ.

הוּא: אֵיזוֹ בּוּשָׁה!

הוּא: הַיּוֹם בַּטֵּלֵפוֹן עַל הַפְּרָטִים חָזְרָה הִיא

הִיא: “לְיַד הַמִּזְרָקָה, וּבְשָׁעָה אַחַת!”

הוּא: הִנֵּה הִיא!

הִיא: אוֹ. תַכִּיר אֶת בַּעֲלִי, שְׁמוֹ חַיִּים.

וְאֵלֶּה רוֹנִי, טַלִּי, גַּל, מִיכַל, עֲנָת.

סוֹף-כָּל-סוֹף כְּשֶׁשְּׁנֵינוּ לַפְּגִישָׁה הוֹפַעְנוּ

יֵשׁ פִּתְאוֹם גַּם בַּעַל

וּבָנוֹת –

הִיא: חָמֵשׁ!

הוּא: הַבָּנוֹת יָכְלוּ לִהְיוֹת מִזְּמַן שֶׁלָּנוּ

אִלּוּ רַק הִצְלַחְנוּ,

אִלּוּ רַק הִצְלַחְנוּ

פַּעַם אַחַת לְהִפָּגֵשׁ!

לחן: משה וילנסקי

הושר בהצגה “אף מילה למורגנשטיין” (1959)

כן הלחין ושר עופר שריקי עם קרן הדר במופע, “קרן, דן – ועופר גם” (2006)

הוּא: בְּרֶגַע זֶה

שֶׁאַתְּ נִשְׁעֶנֶת עַל כְּתֵפִי כָּל כָּךְ בְּרֹךְ;

בְּרֶגַע זֶה

שֶׁבּוֹ אֲנִי מַבְטִיחַ לָךְ שֶׁאֵין כָּמוֹךְ;

בְּרֶגַע זֶה

מַמָּשׁ בְּאֵלֶּה הַשְּׁנִיּוֹת,

שָׂמוֹת מִילְיוֹנִים שֶׁל נָשִׁים

מִילְיוֹנִים שֶׁל רָאשִׁים

עַל מִילְיוֹנִים שֶׁל כְּתֵפַיִם גַּבְרִיּוֹת.

הִיא: בְּרֶגַע זֶה,

שֶׁבּוֹ אַתָּה נוֹשֵׁק אוֹתִי כָּל כָּךְ בְּחֹם;

בְּרֶגַע זֶה,

שֶׁבּוֹ תִּלְחַשׁ מָה שֶׁהִסְתַּרְתָּ עַד הַיּוֹם;

בְּרֶגַע זֶה,

מַמָּשׁ בְּאֵלֶּה הַשְּׁנִיּוֹת,

לוֹחֲשִׁים מִילְיוֹנִים שֶׁל גְּבָרִים

מַמָּשׁ אוֹתָם דְּבָרִים

לְמִילְיוֹנִים שֶׁל אָזְנַיִם נָשִׁיּוֹת.

הוּא: בְּרֶגַע זֶה

יֵשׁ בָּעוֹלָם אַלְפַּיִם וְשִׁשִּׁים לֵדוֹת.

הִיא: בְּרֶגַע זֶה,

מַפְסִיק לִפְעֹם לִבָּם שֶׁל אֶלֶף שְׁבַע מֵאוֹת.

הוּא: בְּרֶגַע זֶה –

אַלְפַּיִם תְּאוּנוֹת דְּרָכִים,

הִיא: מִילְיוֹנִים ילדים בּוֹכִים,

הוּא: וּבֵין הָאֲסוֹנוֹת –

הִיא: חֲמֵשׁ מֵאוֹת שְׁלוֹשִׁים וָשֶׁבַע חֲתֻנּוֹת.

הוּא: בְּרֶגַע זֶה

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי לֹא מְקוֹרִי;

הִיא: בְּרֶגַע זֶה,

לֹא אִכְפַּת לִי מָה עוֹשִׂים הָאֲחֵרִים;

הוּא: בְּרֶגַע זֶה

זוּגוֹת, אוּלַי מִילְיוֹנִים

הִיא: עוֹשִׂים מַמָּשׁ כָּמוֹנִי.

הוּא: אָז מָה, נָעִים לָךְ?

הִיא: כֵּן, זֶה מְחַמֵּם.

הוּא: וְהַמִּילְיוֹנִים?

הִיא: טוֹב, שֶׁיֵּהָנוּ גַּם הֵם!

שני דואטים של אהבה מסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים: האחד צעיר וצעירה (גליה טופול ועודד קוטלר), הזוג הצעיר בקומדיה “אף מילה למורגנשטיין” ב"בצל ירוק", עומדים בחדר המדרגות ומנסים להתעלם מהסטטיסטיקה שקראו באיזו אנציקלופדיה, המספרת מה קורה בעולם כולו בכל רגע נתון. השני, זוג צעיר, המתלבט אם להדק את הקשר בברית הנישואים.

לחן: סשה ארגוב

שרו: גדי יגיל וחנה לסלאו בתכניתם “החיים זה לא ירח דבש” (1978)

הִיא: יָצָאנוּ שְׁנָתַיִם.

הוּא: הָיִינוּ שְׂמֵחִים.

הִיא: יָצָאנוּ שְׁנָתַיִם.

הוּא: כְּמוֹ שְׁנַיִם פְּרָחִים.

הִיא: יָצָאנוּ שְׁנָתַיִם.

הוּא: בִּלִּינוּ נִפְלָא.

הִיא: פִּתְאוֹם נֶעֱלַמְתָּ

בְּלִי לוֹמַר מִלָּה.

לָמָּה? לָמָּה? לָמָּה?

הִיא: יָצָאנוּ שְׁנָתַיִם.

הוּא: כָּל עֶרֶב כִּמְעַט.

הִיא: יָצָאנוּ שְׁנָתַיִם.

הוּא: גַּם בְּשַׁבָּת.

הִיא: הִזְמַנְתִּי אוֹתְךָ

לְהַכִּיר אֶת הוֹרַי.

הוּא: בָּאתִי.

הִיא: מֵאָז נֶעֱלַמְתָּ – וְדַי.

לָמָּה? לָמָּה? לָמָּה?

הִיא: אָהַבְתָּ אוֹתִי?

הוּא: כֵּן, אָהַבְתִּי אוֹתָךְ,

עַד שֶׁרָאִיתִי

אֶת אִמָּא שֶׁלָּךְ.

הוּא: הַיּוֹם אַתְּ יָפָה

הִיא: וְרָזָה וּקְלִילָה.

הוּא: הַיּוֹם אַתְּ פּוֹרַחַת

הִיא: כְּמוֹ אַיָּלָה.

הוּא: אֲבָל אֵיךְ אוּכַל…

הִיא: מָה?

הוּא: לָקַחַת אוֹתָךְ,

אִם פַּעַם תִּהְיִי עוֹד

כְּמוֹ אִמָּא שֶׁלָּךְ!

הוּא: גַּם אִמָּא שֶׁלָּךְ

הִיא: שֶׁלִי?

הוּא: כֵּן, שֶׁלָּךְ,

הָיְתָה בֶּטַח פַּעַם

יָפָה כְּמוֹ מַלְאָךְ.

הִיא: כֵּן, הִיא הָיְתָה פַּעַם

יָפָה כְּמוֹ חֲלוֹם.

הוּא: אָז מָה? הִסְתַּכְּלִי

אֵיךְ נִרְאֵית הִיא הַיּוֹם.

(מָמָא, אֵיזוֹ מָמָא!)

הִיא: אָהַבְתָּ אוֹתִי?

הוּא: כֵּן, אָהַבְתִּי אוֹתָךְ,

עַד שֶׁרָאִיתִי

אֶת אִמָּא שֶׁלָּךְ.

הִיא: יָצָאנוּ שְׁנָתַיִם.

הוּא: חֲבָל, זֶה אָבוּד.

הִיא: בָּכִיתִי חָדְשַׁיִם.

רָצִיתִי לָמוּת.

הוּא: אָז לָמָּה עַכְשָׁו

אַתְּ יוֹתֵר לֹא בּוֹכָה?

הִיא: כִּי אֶמֶשׁ רָאִיתִי

אֶת אַבָּא שֶׁלְּךָ!

(יָא, רַבָּא, אֵיזֶה אַבָּא!)

הִיא: גַּם אַבָּא שֶׁלְּךָ

פַּעַם גֶּבֶר הָיָה,

בְּלִי כֶּרֶס, קָרַחַת

וְגוּפִיָּה.

הוּא: הָיָה כְּמוֹ אַפּוֹלוֹ.

הִיא: עַכְשָׁו הוּא כְּבָר לֹא.

אָז כָּכָה וַדַּאי

תֵּרָאֶה בְּגִילוֹ.

הִיא: בָּכִיתִי חָדְשַׁיִם.

עַכְשָׁו לֹא בּוֹכָה.

כִּי סוֹף-סוֹף רָאִיתִי

אֶת אַבָּא שֶׁלְּךָ!

הִיא: יָצָאנוּ שְׁנָתַיִם.

הוּא: הָיִינוּ שְׂמֵחִים.

הִיא: הָיִינוּ בְּיַחַד

הוּא: כְּמוֹ צֶמֶד פְּרָחִים.

הִיא: הָיָה טוֹב בְּיַחַד.

הוּא: הָיָה טוֹב. מוֹדֶה.

הִיא: אָז מָה כְּבָר אִכְפַּת

אֵיךְ מָחָר נֵרָאֶה?

הִיא: וְעַד שֶׁנַּצְמִיחַ

סַנְטֵר מְשֻׁלָּשׁ –

הוּא: אָז בּוֹאִי הָעֶרֶב

הִיא: לְסֶרֶט נִגַּשׁ.

הוּא: כֵּן, עַד לָקָּרַחַת

הִיא: וְעַד לַפִּימָה –

הוּא: נִהְיֶה שׁוּב בְּיַחַד?

הִיא: אֲנִי מַסְכִּימָה.

הִיא: אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.

הוּא: גַּם אֲנִי. כֵּן, אוֹתָךְ.

וּמָה שֶׁאַחַר כָּךְ?

נִדְאַג אַחַר כָּךְ.

לחן: פרנק פלג

שרו: גדעון זינגר ושמעון בר בתכנית הרדיו “בכל המסיבות” (1959)

כן הלחין ושר דני גרנות בהצגה “ירושלים שלי” (ש969)

הוּא:

עוֹד הָעֶרֶב אָבוֹא לְבַקְּרֵךְ

בְּחַדְרֵךְ, אֵצֶל גְּבֶרֶת שַׁפִּירָא

הָעוֹלָה לָךְ כִּמְעַט שִׁשִּׁים לִירָה

(כִּי רָצִית בּוֹ לָגוּר לְבַדֵּךְ).

אִם אֶרְאֶה שֶׁאֶצְלֵךְ יֵשׁ עוֹד אוֹר

אָז אֶשְׁרֹק לָךְ בְּעֶשֶׂר וָרֶבַע;

תִּפְתְּחִי, וּבַלָּאט נִתְגַּנֵּבָה

לְחַדְרֵךְ שֶׁבִּקְצֵה הַפְּרוֹזְדוֹר.

עוֹד תִּרְאִי אֵיךְ מְבַלִּים

בְּעִיר אָקָדֵמָאִית.

הִיא:

הִשְׁתַּגַּעְתָּ? עוֹד תָּעִיר

אֶת בַּעֲלַת הַבַּיִת.

הוּא:

אַתְּ סְטוּדֶנְטִית שָׁנָה רִאשׁוֹנָה

יְרֻקָּה וְעוֹד לֹא מְסֻדֶּרֶת;

אַךְ אֶצְלִי הַ-בִּי-אֵי כְּבָר בַּדֶּרֶךְ

(חֲסֵרָה בְּאַנְגְלִית רַק בְּחִינָה).

אַתְּ תִּרְאִי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ טוֹב

בְּחַדְרֵךְ הֶחָמִים עַל שָׁטִיחַ,

כְּשֶׁהָרַדְיוֹ “פָּתֵטִית” יַשְׁמִיעַ

וְנִקְרָא אָז אֶת כָּל “פּוּ הַדֹּב”,

וּנְדַקְלֵם אֶת עַמִּיחַי

וּנְשַׁלֵּב יָדַיִם.

הִיא:

בְּחַיֶּיךָ, עוֹד תָּעִיר

אֶת בַּעֲלַת הַבַּיִת!

הוּא:

כְּבָר חֲצוֹת. אַתְּ וַדַּאי מְחַכָּה

שֶׁאָקוּם וְאֵלֵךְ לִי. בְּסֵדֶר.

אַךְ אֵצְלֵךְ כֹּה חָמִים פֹּה בַּחֶדֶר,

וְאֶצְלִי אֵין בִּכְלָל הַסָּקָה.

מִתְחַשֵּׁק לִי לָשִׁיר שִׁיר קָטָן –

סְתָם, פִּזְמוֹן עַל כִּבְשָׂה וְעַל תַּיִשׁ.

הִיא מֵעֵבֶר לַקִּיר? נוּ, אָז מָה יֵשׁ?

הִיא חֵרֶשֶׁת וַדַּאי, כְּמוֹ כֻּלָּן.

בּוֹאִי הֵנָּה, יַלְדָּתִי,

רַק דַקָּה אוֹ שְׁתַּיִם.

הִיא:

דַּי, תַּפְסִיק כְּבָר. עוֹד נָעִיר

אֶת בַּעֲלַת הַבַּיִת.

הוּא:

נוּ, כְּבָר שְׁתַּיִם-פָּחוֹת-עֲשָׂרָה.

הִיא:

הִתְגַנֵּב בַּפְּרוֹזְדוֹר, אַךְ בְּשֶׁקֶט.

זְהִירוּת, שָׁם בָּלָטָה חוֹרֶקֶת.

לֵךְ בַּחשֶׁךְ יָשָׁר, אַל תִּירָא.

הוּא:

אוּף! נִתְקַלְתִּי בְּקִיר הַפְּרוֹזְדוֹר.

לֹא יָכֹלְתְּ כְּבָר לָקַחַת לָךְ חֶדֶר

שֶׁיִּהְיֶה עִם כְּנִיסָה מְיֻחֶדֶת?

מָה זֶה? מִי זֶה הִדְלִיק אֶת הָאוֹר?

בַּחוּרָה פֹּה עַל הַסַּף,

חֹמֶד לָעֵינַיִם.

מִיהִי זֹאת הַחֲתִיכָה?

הִיא:

זֹאת בַּעֲלַת הַבַּיִת!

שני פזמונים מתקופת לימודַי באוניברסיטה בירושלים. האחד: הווי אופייני לזוג סטודנטים לא נשואים. היא גרה בחדר שכור בקצה מסדרון ארוך של דירה השייכת לבעלת בית נשמעת, אך בלתי נראית. כל ניסיון שלו להתגנב לקראת חצות החוצה בחשכה במסדרון נתקל במכשול קטן: הבָּלטה החורקת ליד דלתה של בעלת הבית, המסגירה את העובדה שמישהו מנסה לצאת החוצה בשעה כה מאוחרת. לפחות דירה אחת כזאת היתה קיימת בירושלים, ברחוב אלחריזי ברחביה, וסטודנטיות וסטודנטים רבים זיהו אותה כששמעו את השיר והודו שגם הם עברו חוויות דומות. רק גילהּ של בעלת הבית בסוף הפזמון הוא פרי הדמיון.

את הפזמון השני קראתי לפני כחמישים ואחת שנה בטקס נישואַי לסטודנטית שגרה קודם שנתיים בחדר באותה דירה עם הבלטה החורקת.

לא הולחן.

נדפס ב"פי האתון" (1960)

אֲנִי עוֹמֵד לְהִתְחַתֵּן.

אֲנִי עוֹמֵד לְהִתְחַתֵּן.

וְהַחֻפָּה, בְּ"מַזָּל טוֹב",

בְּיוֹם שְׁלִישִׁי בְּעוֹד שָׁבוּעַ.

הַתַּאֲרִיך מִזְּמַן קָבוּעַ.

הַכֹּל סֻדַּר; אַף עַל פִּי כֵן

אֲנִי פּוֹחֵד,

אֲנִי פּוֹחֵד לְהִתְחַתֵּן.

אֵינִי פּוֹחֵד מִן הַכַּלָּה,

גַּם לֹא מִן הַחוֹתֶנֶת.

גַּם עִם דִּירָה וְעִם חוֹבוֹת

אֵדַע לְהִסְתַּדֵּר.

רַק מַחְשָׁבָה אַחַת תְּפֵלָה,

מְנוּחָה לִי לֹא נוֹתֶנֶת:

שֶׁבַּחֻפָּה, כְּשֶׁנַּעֲמֹד,

הַכּוֹס,

הַכּוֹס לֹא תִּשָּׁבֵר.

אֲנִי פּוֹחֵד לְהִתְחַתֵּן.

אֲנִי פּוֹחֵד לְהִתְחַתֵּן.

אַתֶּם וַדַּאי מֵתִים מִצְּחוֹק,

אֲבָל אֲנִי כְּבָר מֵת מִפַּחַד:

אֵיךְ נַעֲמֹד שָׁם, שְׁנֵינוּ יַחַד,

אֲנִי אֶלְחַץ, כֻּלִּי חִוֵּר…

אֲבָל הַכּוֹס,

אֲבָל הַכּוֹס לֹא תִּשָּׁבֵר!

אֲנִי פּוֹחֵד שֶׁלְּרַגְלַי

יָשִׂימוּ כּוֹס מִפְּלַסְטִיק:

אֶלְחַץ – וְהִיא תָּעוּף מִיָּד

לְמַעְלָה, כְּמוֹ מָטֹוס.

אֲנִי פּוֹחֵד שֶׁחֲבֵרַי

יָשִׂימוּ כּוֹס אֵלַסְטִית:

אֶלְחַץ לִי – עַד שֶׁתִּשָּׁבֵר

רַגְלִי,

רַגְלִי, אַךְ לֹא הַכּוֹס.

אֲנִי פּוֹחֵד לְהִתְחַתֵּן.

אֲנִי כָּל בֹּקֶר מִתְאַמֵּן.

שָׁבַרְתִּי כְּבָר לִפְנֵי הָרְאִי

“סֶרְוִיס” אֶחָד וּשְׁנֵי “קְרִיסְטָלִים”.

הַבֹּקֶר שׁוּב נוֹסְפָה שְׂרִיטָה לִי

מִן הָרְסִיסִים עַל הָרִצְפָּה.

הַאִם אֶנְחַל

כָּזֶה מַזָּל

גַּם בַּחֻפָּה?

אֲנִי יוֹדֵעַ: עוֹד מְעַט

וְלַמִּטְבָּח כָּל עֶרֶב,

אִשְׁתִּי אוֹתִי כֵּלִים לִרְחֹץ

תִּשְׁלַח בְּקוֹל נִרְגָּז.

אֲנִי אֶרְחַץ, וּפֶתַע…פַּץ!

אֶשְׁמַע אֵיךְ הִיא אוֹמֶרֶת:

"מָה, שׁוּב שָׁבַרְתָּ אֵיזוֹ כּוֹס?

אָז אֵיךְ,

אָז אֵיךְ פִסְפַסְתָּ אָז?"

אֲנִי עוֹמֵד לְהִתְחַתֵּן.

אֲנִי פּוֹחֵד לְהִתְחַתֵּן.

לוּ פְרוֹיְד הָיָה עוֹד בַּחַיִּים –

הָיָה מוֹצֵא אֶצְלִי אִידֵאָה.

זֶה יַלְדוּתִי, אֲנִי יוֹדֵעַ.

זוֹ שְׁטוּת גְּמוּרָה; אַף עַל פִּי כֵן

אֲנִי פּוֹחֵד,

אֲנִי פּוֹחֵד

לְהִתְחַתֵּן.

לחן: בני נגרי

שרה: אביבה הד בתכניתה (1980)

תַּרְשׁוּ לִי וִדּוּי אִישִׁי קָטָן:

זֶה לֹא מְקֻבָּל, גַּם בֵּין זַמָּרִים,

שֶׁבַּחוּרָה שֶׁעָבְרָה אֶת גִּיל הָעֶשְׂרִים

תִּרְצֶה פִּתְאוֹם לְהַשְׁמִיעַ וִדּוּי;

אַךְ אֲנִי מְדַבֶּרֶת אִתְּכֶם בְּגָלוּי.

זֶה אוּלַי קְצָת אִישִׁי, אֲבָל לִי לֹא אִכְפַּת.

אָז כָּכָה: אֲנִי גָּרָה לְבַד.

אֲנִי גָּרָה לְבַד בְּדִירָה קְטַנָּה.

לֹא אֹמַר אֶת הַכְּתֹבֶת, זֹאת לֹא הַזְמָנָה.

בְּדִירָה קְטַנָּה, דֵּי-יְשָׁנָה,

בְּקוֹמָה חֲמִישִׁית בְּלִי מַעֲלִית.

וּבְנִגּוּד לְכָל מָה שֶׁחוֹשֵׁב כָּל אֶחָד

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי!

טוֹב לִי לָגוּר לְבַד!

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי.

הַדִּירָה הִיא שֶׁלִּי, רַק שֶׁלִּי. אֵין שֻׁתָּף,

וּלְאִישׁ בָּעוֹלָם אֵין מַפְתֵּחַ נוֹסָף.

וְאוּכַל בְּכָל “שְׁמוֹנְצֶע” אוֹתָהּ לְרַהֵט

וְלִצְבֹּעַ כָּל קִיר בְּסָגֹל לוֹהֵט.

אִם אֶרְאֶה אֵיזֶה “שְׁמָאטֶע”

בְּשׁוּק הַפִּשְׁפְּשִׁים

אֶקְנֶה בְּלִי לַחְשֹׁב:

“מָה יֹאמְרוּ אֲנָשִׁים?”

וְאֵינֶנִּי צְרִיכָה לְהַגִּיד לַמּוֹכֵר:

“זֶה נֶחְמָד, אֲבָל הוּא, יֵשׁ לוֹ טַעַם אַחֵר.”

הוּא יֹאמַר: “מָה? זְוָעָה שֶׁכָּזֹאת? לֹא אֶצְלִי!”

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְהַבַּיִת שֶׁלִּי,

וְאֶתְלֶה בּוֹ כָּל מָה שֶׁנִּרְאֶה לִי נֶחְמָד.

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי!

טוֹב לִי לָגוּר לְבַד.

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי.

וַאֲנִי לֹא צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ רְשׁוּת,

וְאִם בָּא לִי לָצֵאת – זֶה נוֹרָא פָּשׁוּט:

אֲנִי יוֹצֵאת בְּלִי לִשְׁאֹל אִם גַּם הוּא רוֹצֶה,

וְחוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה מָתַי שֶׁיּוֹצֵא,

וְאִישׁ לֹא שׁוֹאֵל אוֹתִי: “אֵיפֹה הָיִית?”

וְאִם בָּא לִי – אֵלֵךְ לְבַדִּי לְיוֹמִית.

יֵשׁ קוֹנְצֶרְט? טוֹב לִי גַּם עִם כַּרְטִיס אֶחָד.

כִּי עִם מוֹצַרְט אוֹ בְּרַהמְס אֲנִי לֹא לְבַד.

רוֹבֶּרְט רֶדְפוֹרְד מַצִּיג בְּיוֹמִית? תַּעֲנוּג.

יֵשׁ לִי רוֹבֶּרְט – אֲנִי לֹא צְרִיכָה בֶּן זוּג.

מִן הַבַּד מְחַיֵּךְ הוּא אֵלַי בִּמְיֻחָד.

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי!

טוֹב לִי לִחְיוֹת לְבַד.

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי.

וְאִם בָּא לִי לִישֹׁן, אָז אֵין שׁוּם בְּעָיוֹת,

וְשׁוּם אִישׁ לֹא יַחְזֹר לִי פִּתְאוֹם בַּחֲצוֹת

וְיִפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת הַנְּעוּלָה,

וִיסַפֵּר שֶׁהָיְתָה יְשִׁיבַת הַנְהָלָה.

“עַד חֲצוֹת?” – “מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת? פַּרְנָסָה…”

וִימַלֵּא בִּבְגָדִים אֶת אֲרוֹן הַכְּבִיסָה

וְיַתִּיז בַּמִּקְלַחַת עַל כָּל הַקִּירוֹת.

יִכָּנֵס לַמִּטָּה בְּרַגְלַיִם קָרוֹת,

וְיָבוֹא לוֹ לִהְיוֹת נְיַר עֵרֶךְ צָמוּד.

לֹא אִכְפַּת לוֹ בִּכְלָל אִם אֲנִי לֹא בְּ"מוּד".

הוּא רוֹצֶה? אָז מַגִּיעַ לוֹ. פֹּה וּמִיָּד…

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי!

טוֹב לִי עַל כַּר אֶחָד.

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי.

יֵשׁ לִי דֵּי חֲבֵרוֹת נְשׂוּאוֹת, עֲשִׁירוֹת,

שֶׁגָּרוֹת בְּדִירוֹת כָּכָה, דֵּי הֲדוּרוֹת,

עִם חַדְרֵי יְלָדִים וּמִזּוּג אֲוִיר

וְעִם בַּעַל שָׁמֵן – מִקִּיר לְקִיר!

כְּשֶׁאֲנִי לֹא אִתָּן, הֵן אוֹמְרוֹת לַשְּׁכֵנָה:

“בַּת שְׁלוֹשִׁים וְעוֹד גָּרָה לְבַד! מִסְכֵּנָה!”

כְּשֶׁאָבוֹא לְבַקֵּר, מַשְׁוִיצוֹת הֵן בְּלִי סוֹף

בַּיְּלָדִים, בָּעוֹזֶרֶת, בַּבַּעַל הַטּוֹב.

“הוּא בּטֵנִיס עַכְשָׁו…הַקָּטָן מְנֻזָּל.”

וּפִתְאוֹם הִיא לוֹחֶשֶׁת לִי: “יֵשׁ לָךְ מַזָּל!”

אָנָּא תְּנִי לִי מַפְתֵּחַ, רַק לְשַׁבָּת!

אֲנִי גָּרָה אִתּוֹ – וְרַע לִי!

רַע לִי! רוֹצָה לְבַד!"

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי.

זֶה נָכוֹן שֶׁצָּרִיךְ לְהַקְפִּיד עַל מַנְעוּל.

יֵשׁ שָׁכֵן שֶׁמֵּצִיץ מִן הַגַּג מִמּוּל?

שֶׁיָּצִיץ. אֵיךְ אֶצְלוֹ הָעֵינַיִם יוֹצְאוֹת.

לִפְעָמִים יֵשׁ צִלְצוּל טֵלֵפוֹן בַּחֲצוֹת.

מִישֶׁהוּ, אַלְמוֹנִי, מִתְנַשֵּׁף. לֹא עוֹנֶה.

זֶה לֹא אַסְתְּמָה! אַךְ אֵין לִי סָפֵק – הוּא חוֹלֶה.

כֵּן, יֶשְׁנָם טִפּוּסִים. לִפְעָמִים זֶה מַפְחִיד.

אַךְ קוֹמָה חֲמִישִׁית – וּלְלֹא מַעֲלִית!

וְאִם אֵיזֶה אַנָּס טֶרֶף קַל מְחַפֵּשׂ

עַד שֶׁהוּא מְטַפֵּס - הוּא מַגִּיעַ גּוֹסֵס.

הוּא לָרֹב מַעֲדִיף רַק קוֹמָה אַחַת.

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי!

טוֹב לִי לָגוּר לְבַד.

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי.

זֶה נָכוֹן: לִפְעָמִים, אֲבָל רַק לִפְעָמִים,

כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם יוֹרֵד וּבַחוּץ רְעָמִים,

וּלְבַד בַּמִּטָּה קַר יוֹתֵר מִתָּמִיד –

אָז אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת שְׂמִיכָה חַשְׁמַלִּית,

אוֹ בַּקְבּוּק-שֶׁל-סָבְתָא עִם מַיִם חַמִּים.

אֵיךְ שֶׁזֶּה מְחַמֵּם, בְּלִי טוֹבוֹת וּנְאוּמִים.

לֹא צָרִיךְ לְבַשֵּׁל לוֹ וְלֹא לְגַהֵץ,

רַק לִדְאֹג שֶׁאֵין חֹר וְשֶׁלֹּא יִתְפּוֹצֵץ.

הוּא עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ וּמְחַמֵּם כָּל הַזְּמַן.

בְּלִי לִרְטֹן, לְנַדְנֵד…“כְּאֵב רֹאשׁ…אַסְיַאלְגָּן…”

וְאִם הוּא מִתְקָרֵר - מַרְתִּיחִים עוֹד מְעַט.

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְחַם לִי.

חַם לִי אִתּוֹ לְבַד.

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי.

אַךְ לֹא פַּעַם, בָּעֶרֶב, אַחֲרֵי “מַבָּט”,

גַּם אֲנִי מַרְגִּישָׁה כָּכָה, קְצָת לְבַד.

אָז גַּם לִי יֵשׁ פִּנְקָס עִם כְּתוֹבוֹת, בּוּ רָשׁוּם

שְׁמוֹ שֶׁל זֶה אוֹ שֶׁל זֶה, לְמִקְרֵה חֵרוּם.

יֵשׁ כַּמָּה רַוָּקִים, יֵשׁ כַּמָּה נְשׂוּאִים

(הוּא יִמְצָא כְּבָר תֵּרוּץ: “יְשִׁיבָה…מִלּוּאִים…”)

וְאִם אֵין אַף אֶחָד שֶׁפָּנוּי אוֹ רוֹצֶה,

לֹא אִכְפַּת לִי לָרֶדֶת לְבֵית הַקָּפֶה

וְלָשֶׁבֶת לְבַד עַל קָפֶה וְלִרְאוֹת

אֵיךְ שׁוֹלְחוֹת בִּי מַבָּט הַנָּשִׁים הַנְּשׂוּאוֹת.

וּלְקַוּוֹת שֶׁאוּלַי, כֵּן, פִּתְאוֹם, כָּכָה, בְּלִי

שֶׁקָבַעְנוּ יוֹפִיעַ אֶחָד חָמוּד,

(לֹא אִכְפַּת שֶׁיִּהְיֶה קְצָת צָעִיר מִגִּילִי.

אֲנִי לֹא אֶדְרשׁ תְּעוּדַת זֵהוּת!)

הוּא יֵשֵׁב עַל יָדִי, וּנְפַטְפֵּט עַל כְּלוּם,

וְאֹמַר לוֹ: “קָפֶה? – יֵשׁ אֶצְלִי קוּמְקוּם!”

וְיַחְדָּו נַעֲלֶה לְקוֹמָה חֲמִישִׁית

וְנִשְׁמַע תַּקְלִיטִים וְנַרְבִּיץ כּוֹסִית.

וְאִם הוּא יִתְנַהֵג בֶּאֱמֶת יָפֶה,

לֹא אִכְפַּת לִי בַּבֹּקֶר לִמְזֹג לוֹ קָפֶה

וְלָרֶדֶת לִקְנוֹת לוֹ לַחְמָנִיּוֹת.

בַּמַּכֹּלֶת יוֹדְעִים כְּבָר. אֶצְלָם אֵין סוֹדוֹת!

לִי מַמָּשׁ לֹא אִכְפַּת. אֲטַגֵּן חֲבִיתָה,

וְאִם יֵשׁ לָנוּ זְמַן אָז נַחְזֹר לַמִּטָּה.

כְּשֶׁנִּמְאָס – אָז אֹמַר לוֹ: "תּוֹדָה עַל הַיּוֹם.

זֶה הָיָה…זֶה נִגְמַר…זֶה סוֹפִי…וְ – שָׁלוֹם!

הֵן תּוֹדֶה: לֹא סָבַלְתָּ אֶצְלִי בִּמְיֻחָד".

אֲנִי גָּרָה לְבַד – וְטוֹב לִי,

טוֹב לִי לָגוּר לְבַד.

חָפְשִׁיַּה לַעֲשׂוֹת מָה שֶׁלִּי מִתְחַשֵׁק.

מִי שֶׁלֹּא שְׂבַע רָצוֹן

יָכוֹל לְ…|=נַשֵּׁק|.

הלחינה: נורית הירש

שרה: חוה אלברשטיין (1974)

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת אַנְטִיפָּתִית,

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת אַנְטִיפָּתִית.

וְלוֹמַר לְכֻלָּם – כֵּן, יָשָׁר בַּפַּרְצוּף! –

לִזְרֹק לָהֶם “נָא!” מְפֻלְפָּל וְחָצוּף.

אֲבָל זֶה עַד הַיּוֹם לֹא קָרָה לִי.

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

וְלֹא בָּא לִי!

לִפְעָמִים בַּקָּפֶה מַגִּיעוֹת לְאָזְנַי

לְחִישׁוֹת חֲבֵרָה, הַמְּרַכֶלֶת עָלַי:

“הִיא נוֹרָא נְמוּכָה”…“הִיא עָלְתָה בַּמִּשְׁקָל”…

“הִיא מִין יֶנְטֶה כָּזֹאת”…אֵין לָהּ קוֹל,

וּבִכְלָל…"

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת אַנְטִיפָּתִית

וְלָגֶשֶׁת לוֹמַר לָהּ: "שָׁמַעְתִּי!

וְגַם לָךְ לֹא חָסֵר בַּמִּשְׁקָל.

אַתְּ נִרְאֵית כְּמוֹ מִפְלֶצֶת!" – אֲבָל…

אֲנִי רַק מְחַיֶּכֶת חִיּוּךְ לְבָבִי

וְיוֹשֶׁבֶת אִתָּהּ, אִם אוֹמְרִים: “בּוֹאִי, שְׁבִי!”

מַזְמִינָה לִי קַצֶּפֶת, וְרַע לִי…

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

וְלֹא בָּא לִי!

וּכְשֶׁמִּישֶׁהִי שׁוּב מַזְמִינָה בְּיוֹם ה'

לִמְסִבַּת לֵיל שִׁשִּׁי, כֵּן עִם “תֵּה אוֹ קָפֶה?”,

עִם אוֹתָם הָאוֹרְחִים, וְאוֹתוֹ הָעִגּוּל,

וְאוֹתָהּ הָרְכִילוּת, וְאוֹתוֹ הַנִּבּוּל.

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת אַנְטִיפָּתִית

וְלוֹמַר: "לֹא רָצִיתִי – לֹא בָּאתִי!

אֵין לִי חֵשֶׁק…נִמְאַס לִי…בִּכְלָל"

אֲנִי מֵתָה לוֹמַר לָהּ – אֲבָל…

אֲנִי בָּאָה בַּזְּמַן וְיוֹשֶׁבֶת יָפֶה

וְעוֹנָה לַשְּׁאֵלָה: “נוּ, מִי תֵּה? מִי קָפֶה?”

וּבוֹלַעַת פִּהוּק לֹא נוֹרְמָלִי.

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

וְלֹא בָּא לִי!

בַּחֲנוּת הַבְּגָדִים, כְּשֶׁאוֹמֵר הַזַּבָּן:

“זוּזִי, גְּבֶרֶת! מַסְפִּיק כְּבָר לִמְדֹּד. אֵין לִי זְמַן!”

וּבְתוֹךְ מִסְעָדָה, כְּשֶׁהָאֹכֶל שָׂרוּף,

הַמַּזְלֵג מְלֻכְלָךְ, וּבַבִּירָה יֵשׁ זְבוּב –

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת אַנְטִיפָּתִית

וְלוֹמַר: "זֶה לֹא מָה שֶׁהִזְמַנְתִּי!

כִּי הַסְּטֵיְק מְחֻרְבָּן, וּכְמוֹתוֹ הַשֵּׁרוּת".

אוֹ: “יוֹתֵר לֹא תִּרְאוּ אוֹתִי פֹּה בַּחֲנוּת!”

וְלָקוּם וְלָצֵאת בִּסְקַנְדָּלִים.

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

וְלֹא בָּא לִי!

וּכְשֶׁהוּא מְמַלְמֵל וְאוֹמֵר: “תְּנִי קְפִיצָה!”

אוֹ צוֹחֵק: “נַעֲלֶה?” וְנוֹתֵן לִי קְרִיצָה

וְדוֹחֵף: “נוּ, אֵין זְמַן!” וְטוֹפֵחַ בַּגַּב,

כְּאִלּוּ הַכֹּל כְּבָר מוּבָן מֵאֵלָיו –

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת אַנְטִיפָּתִית

וְלוֹמַר לוֹ: "עוֹד לֹא הִשְׁתַּגַּעְתִּי!

קְצָת חִזּוּר, קְצָת פִּנּוּק, מְנֻוָּל!"

אֲנִי מֵתָה לוֹמַר לוֹ. אֲבָל…

אֲנִי בָּאָה אֵלָיו, אוֹ שֶׁהוּא בָּא אֵלַי,

בְּלִי חִזּוּר, בְּלִי פְּרָחִים,

בְּלִי קְצָת חַג, בְּלִי “אוּלַי?”

בְּלִי כָּל מַה שֶׁעָלָיו רַק שָׁמַעְתִּי.

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

אַנְטִיפָּתִית!!!

שני פזמונים שכתבתי לבקשת שתי זמרות האהובות עלי: המונולוג של חוה אלברשטיין (ברוחה של דורותי פארקר האמריקנית), והנוסח העברי לפזמון הנפוליטני ששרה אחינועם ניני, שהפך אותה מזמרת-קברט נפוליטנית ממוצא בלתי מוגדר לזמרת שמוצאה אינו מוטל בספק.

שיר נפוליטני

שרה: אחינועם ניני (2009)

קוֹנְצֵ’טָה…כֵּן, קוֹנְצֵ’טָה –

זֶה שְׁמִי הָאֲמִתִּי;

אֲבָל עַכְשָׁו לְפֶתַע

אֲנִי “לִילִי קָאנְגִ’י”.

“לִילִי קָאנְגִ’י” – זַמֶּרֶת

מֻכֶּרֶת בָּעוֹלָם,

שֶׁשָּׁרָה אוֹפֵּרֵטָה –

וְקַבָּרֵטָה גַּם.

אוֹמְרִים: “צַרְפָתִיָּה הִיא,”

“צוֹעֲנִיָּה קְטַנָּה”;

אֲבָל אֲנִי קוֹנְצֵ’טָה

מִכָּאן, מִן הַשְּׁכוּנָה.

אוֹמְרִים: "הִיא בְּרָזִילָאִית.

שׁוֹמְעִים זֹאת בַּמִּבְטָא."

אֲבָל אֲנִי נוֹלַדְתִּי

מֵעֵבֶר לַסִּמְטָה.

אָח, אֵיזֶה קוֹל!

אֵיזוֹ שְׁלֵמוּת!

פַּעַם לִשְׁמֹעַ –

וְאָז לָמוּת.

כֻּלָּם אוֹמְרִים: "זֶה פֶּלֶא –

אֵיךְ יֵשׁ כָּאן, בַּקָּפֶה,

שָׁלוֹשׁ בָּנוֹת כָּאֵלֶּה

עִם קוֹל כָּזֶה יָפֶה?"

לְוֵרָה וְלִסְטֵלָה

יֵשׁ גּוּף מִן הַשָּׂטָן;

אַךְ לִילִי – אֵיךְ יוֹצֵא לָהּ

מִבְטָא נַפּוֹלִיטָן?

אוֹמְרִים: “צַרְפָתִיָּה הִיא”…

הָיְתָה פֹּה מְבַקֶּרֶת,

“כּוֹכָב” לְשֶׁעָבַר,

כָּתְבָה שֶׁ"לְפִּינוֹקְיוֹ

יֵשׁ אַף יוֹתֵר קָצָר";

כָּתְבָה: "הִיא מְזַיֶּפֶת

לִפְנֵי – וְאַחֲרֵי."

מֵאָז הַתּוֹר מַגִּיעַ

לַוֵּזוּב. עַד פּוֹמְפֵּי!

אוֹמְרִים: “צַרְפָתִיָּה הִיא.”

אוֹמְרִים: “הִיא בְּרָזִילָאִית.”

“אוּלַי טְרִיפּוֹלִיטָאִית?”

“אוּלַי צוֹעֲנִיָּה?”

אֲנִי לֹא בְּרָזִילָאִית.

גַּם לֹא טְרִיפּוֹלִיטָאִית.

הַשִּׁיר – נַפּוֹלִיטָנִי;

אֲנִי?

תֵּימָנִיָּה!

לחן: סשה ארגוב

שרו: “התרנגולים” בתכניתם השנייה (1963)

כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא” – לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת?

לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת, כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא”?

הַאִם הַ"לֹּא" הוּא “לֹא וּבֶאֱמֶת”?

אוּלַי הוּא רַק “אוּלַי, אַךְ לֹא כָּעֵת”?

אוֹ שֶׁהַ"לֹּא" הוּא רַק “עוֹד לֹא”.

אוּלַי הוּא “אוֹ”. אוּלַי הוּא “בּוֹא”.

כִּי אַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא,” כָּל כָּךְ בְּחֵן

שֶׁהוּא נִשְׁמַע לִי עוֹד יוֹתֵר מַזְמִין מִ"כֵּן".

כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא,” אֲנִי כְּבָר לֹא יוֹדֵעַ,

מְבֻלְבָּל וּמִשְׁתַּגֵּעַ, כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא.”

כִּי אִם אֹמַר: “הִיא לֹא רוֹצָה מַמָּשׁ”,

אוּלַי מָחָר תַּכְרִיזִי: "הוּא חַלָּשׁ!

זֶה גֶּבֶר זֶה? זֶה סְתָם קָטִין.

שׁוֹמֵעַ ‘לֹא’ – וּמַאֲמִין."

אִם אֶסְתַּלֵּק, אוּלַי תֹּאמְרִי: “חֲבָל.”

אִם אֶשָּׁאֵר, אוּלַי תַּגִּידִי: “מְנֻוָּל”.

כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “לֹא” – לְמָה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת?

לְמָה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “לֹא”?

הַאִם זֶה “לֹא” סוֹפִי, כָּזֶה מֻחְלָט;

אוֹ שֶׁהַ"לֹּא" הוּא רַק זְמַנִּי בִּלְבַד.

אוּלַי הוּא “טוֹב, אַךְ לֹא עַכְשָׁו”?

אוּלַי זֶה הוּא, בְּעֶצֶם, “נוּ”?

אַךְ אִם הָיוּ אוֹמְרִים רַק “לֹא” וְ"כֵּן" –

אָז מָה בִּכְלָל הָיָה נִשְׁאָר פֹּה מְעַנְיֵן?

כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא” – לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת?

לְמָה אַתְּ מִתְחַנֶּנֶת כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא”?

כִּי אִם אֵינֵךְ רוֹצָה בִּכְלָל-בִּכְלָל,

הַגִּידִי לִי: “'סְתַּלֵּק כְּבָר וַחֲסַל!”

תַּגִּידִי: “דַּי!” אוֹ: “עוּף מִפֹּה!”

רַק אַל-נָא, אַל תַּגִּידִי: “לֹא.”

כִּי אַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא,” כָּל כָּךְ בְּחֵן

שֶׁהוּא נִשְׁמַע הַרְבֵּה יוֹתֵר מַזְמִין מִ"כֵּן".

הבית שנכתב 25 שנה אחר-כך:

כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “לֹא” – לָזֶה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת,

לָזֶה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “לֹא.”

לָכֵן הַ"לֹּא" שֶׁלָּהּ סוֹפִי, מֻחְלָט.

רַק הִיא קוֹבַעַת, לֹא שׁוּם בֵּית מִשְׁפָּט!

אָז אַל תִּהְיֶה לִי “תַּרְנְגוֹל”

וְאַל תִּהְיֶה חָכָם גָּדוֹל.

הִיא לֹא רוֹמֶזֶת “כֵּן”, “אוּלַי” אוֹ “בּוֹא”

כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “לֹא,” הִיא מִתְכַּוֶּנֶת “לֹא!”

את הדואט משמאל (שיר אופייני לארץ מהגרים, שיש בה אולפנים ללימוד הלשון) שרו יוסי בנאי ורבקה מיכאלי –חברַי ושכנַי מימין ומשמאל לרחוב הקטן שבצפון העיר, שבו רבקה ואני גרים עד היום. השיר השני מוכר כיום כמעט לכול ומעורר לא פעם הסתייגות. אבל הוא נכתב לפני ארבעים שנה בערך לתכנית השנייה של להקת “התרנגולים” (שהוקדשה לשירי אהבה שרובם עסקו באהבה תמימה בין ילדים, נערים ונערות). השיר היה אז תמים למדי לעומת כמה משירי הלהקה האחרים. מי היה יכול אז לשער שכעבור יותר משלושים שנה יתגלגל לדיונים בבתי המשפט המחוזי והעליון בשל ניסיונם של סנגורים חסרי מעצורים להשתמש בשיר להגנת לקוחותיהם שנאשמו באונס קבוצתי ובהתעללות בילדות או ילדים חסרי מגן? כתגובה, כתבתי אז את הבית האחרון בשיר, המובא גם הוא כאן.

לחן: יאיר רוזנבלום

שרו: יוסי בנאי ורבקה מיכאלי בתכניתם ‘נישואין נוסח גירושין’ (1972)

הוּא: סְלִיחָה, אוּלַי שָׁעוֹן?

כַּמָּה שָׁעָה רוֹצֶה?

יֵשׁ פֹּה בְּאֶרֶץ שָׁבוּעַיִם.

יֵשׁ חָדָשׁ עוֹלֶה.

עִבְרִית לִלְמֹד

עוֹד לֹא לָדַעַת.

יֵשׁ הַרְבֵּה קָשֶׁה.

הִיא: גַּם כֵּן אֲנִי אֻלְפָּן.

לִלְמֹד קְצָת זְמַן.

אֲנִי כִּתָּה מוֹרָה יוֹכֶבֶד.

הוּא: כַּמָּה זְמַן לִלְמֹד?

הִיא: אֻלְפַּן עֲקִיבָא מָתַי בַּבֹּקֶר

אַרְבָּעָה שָׁעוֹת.

יַחַד: אַח, עִבְרִית קָשָׁה שָׂפָה.

גַּם שָׂפָה מִתְבַּלְבֶּלֶת.

אֲבָל אֶפְשָׁר מְדַבֵּר לְאַט –

הוּא: אֲנִי עִם אַתָּה,

הִיא: גַּם כֵּן אֲנִי עִם אַתְּ.

הוּא: אֲנִי אוֹתָךְ לִרְאוֹת

מַהֵר מִלּוֹן לִקְנוֹת.

מַבִּיט מִלּוֹן,

מַתְחִיל מֵאָלֶף.

מָה רִאשׁוֹן לִרְאוֹת?

"אָהֹב, אוֹהֵב,

אָהוּב, אוֹהֶבֶת."

מִלִּים יָפֶה מְאוֹד.

הִיא: יֵשׁ גְּבֶרֶת?

הוּא: לֹא בִּכְלָל. יֵשׁ אִישׁ?

הִיא: יֵשׁ אַף אֶחָד.

הַרְבֵּה קָשֶׁה לְמִסְתַּדֵּר פֹּה

בֶּן אָדָם לְבַד.

אִם לַבֶּן אָדָם חָבֵר –

חַיִּים יוֹתֵר נֶחְמָד.

יַחַד: אַח, עִבְרִית קָשָׁה שָׂפָה.

הִיא: סוֹכְנוּת נָתַן דִּירָה.

מַפְתֵּחַ לֹא נָתַן.

אוֹמֵר: "לִפְנֵי נוֹתֵן מַפְתֵּחַ

צָרִיךְ מֵבִיא חָתָן."

אוֹמֵר: "אֶחָד זֶה מִשְׁפָּחָה

יוֹתֵר מִדַּי קָטָן."

הוּא: יֵשׁ לִי גָּדוֹל תַּנּוּר.

הִיא: לִי יֵשׁ כְּבָר פְרִיגִ’ידֶר.

הוּא: לִי יֵשׁ “מֻתָּר” עַל טֵלֵוִיזְיָה.

הִיא: אֶצְלִי קָטָן פְּסַנְתֵּר.

הוּא: אֵין אוֹטוֹ.

הִיא: יֵשׁ לִי אוֹפוֹנַיִם…

יַחַד: יֵשׁ אֵיךְ מִסְתַּדֵּר.

יַחַד: אַח, עִבְרִית קָשָׁה שָׂפָה.

גַּם שָׂפָה מִתְבַּלְבֶּלֶת.

מָחָר לָגוּר לֹא יוֹתֵר לְבַד:

הִיא: אֲנִי עִם אַתָּה,

הוּא: גַּם כֵּן אֲנִי עִם אַתְּ!

הִיא: אֲנִי עִם אַתָּה.

הוּא: גַּם כֵּן אֲנִי עִם אַתְּ.