על פי שיר עם ביידיש

הושר בהצגה “איש חסיד היה” (1968)

אֵצֶל מִי

נוֹפֶלֶת תָּמִיד הַפְּרוּסָה, כְּשֶׁהַחֶמְאָה לְמַטָּה?

– אֵצֶל אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

וּמִי

מְנַסֶּה לְהַרְבִּיץ תּוֹרָה לְתַלְמִידָיו,

וְהֵם מַרְבִּיצִים לוֹ בַּחֲזָרָה?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

מִי

יָדַע בְּעַל־פֶּה אֶת כָּל “שִׁירַת הַיָּם” –

אֲבָל כִּמְעַט טָבַע בַּמִּקְוֶה?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

וּמִי

פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת לְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

בְּ"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ" –

וְנִכְנְסָה חֲמוֹתוֹ וּבֶאֱמֶת שָׁפְכָה עָלָיו?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

מִי

נָפַל מֵרֹאשׁ אִילָן גָּבוֹהַּ

דַּוְקָא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

וּמִי

שָׂרַף אֶת בֵּיתוֹ בְּלַ"ג בָּעֹמֶר,

וְגִלָּה רַק אָז –

שֶׁהַבִּטּוּחַ נִגְמַר עוֹד בְּפוּרִים?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

לְמִי

קָרָה נֵס שֶׁל חֲנֻכָּה

כְּשֶׁקָּנָה פַּח שֶׁמֶן לִשְׁמוֹנָה יָמִים

שֶׁהִסְפִּיק לוֹ לְיוֹם אֶחָד בְּקשִׁי?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

אֵצֶל מִי

הִתְפַּגֵּר הַתַּרְנְגוֹל הַלָּבָן בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים

וְנִשְׁאֲרָה לוֹ רַק אִשְׁתּוֹ, לְכַפָּרוֹת?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

מִי

בֵּרֵךְ שִׁבְעָה יָמִים עַל הָאֶתְרוֹג

וְגִלָּה לְבַסּוֹף שֶׁזֶּה הָיָה סְתָם לִימוֹן?

– לְאַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד!

וּמִי

הִתְאַמֵּץ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לִתְקֹעַ בְּשּׁוֹפָר

“שְׁבָרִים”,

אֲבָל בַּסּוֹף יָצָא לוֹ רַק שֶׁבֶר אֶחָד?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

מִי

הִתְחַתֵּן עִם בִּתּוֹ הַמְּכֹעֶרֶת שֶׁל הַגְּבִיר

יוֹם לִפְנֵי שֶׁאָבִיהָ פָּשַׁט אֶת הָרֶגֶל?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד!

וּמִי

גִּלָּה רַק בְּאֶמְצַע בְּרִית הַמִּילָה

שֶׁל בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ

שֶׁהַנִּמּוֹל הוּא, בְּעֶצֶם, יַלְדָּה?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

יום אחד בלבד אחרי שובנו מחמש שנות לימוד בארצות הברית (ביולי 1968), התבקשתי על ידי יעקב אגמון ויוסי יזרעאלי לסייע בהשלמת הצגה “חסידית”, שישתתפו בה שישה שחקנים צעירים (שלמה ניצן, חנה רוט, לוליק, דבורה דותן, דני ליטני ובתיה ברק). שלמה היה היחיד מבין כולנו שבא מבית דתי, חסידי, והנעימות היפות והמשלים החסידיים שהשמיע באוזני חבריו באוטובוס שהסיע אותם להצגותיהם האחרות הן שהולידו, כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים, את הרעיון להכין הצגה שתנסה להציג את רוח החסידות לקהל הרחב בסגנון, במקצב ובתלבושות של שנות השישים. איש מאיתנו – היוצרים החילוניים של ההצגה – לא העלה בדעתו שהיא תזכה להצלחה כה רבה, תוצג מאות פעמים בכל רחבי הארץ לפני צופים בני כל הגילים והעדות (וכן עשרה חודשים בברודוויי, באנגלית, ולימים גם בארצות שונות ובשפות שונות), ותסלול את הדרך לא רק לפסטיבלי הזמר החסידי ולפסטיבל הכליזמרים, אלא גם לתופעות תרבותיות־חברתיות ששינו את פני החברה הישראלית – כמו זו של “תעשה אצלנו שבת”, ואולי אפילו “גוש אמונים”.

את לבנו משכו בעיקר רוח האהבה שבחסידות – אהבת האדם באשר הוא אדם, אהבת החלש, השונה; אהבת השלום (בין כל בני האדם עלי אדמות), אהבת הצומח ובעלי החיים; וכמובן גם ההומור המיוחד, האירוניה העצמית, הכוונה שבלב – והשמחה.

על פי שיר ביידיש מאת משה גורדון

שר: לוליק בהצגה “איש חסיד היה” (1968)

שַׁרְנוּ, שַׁרְנוּ, אַךְ עֲדַיִן

לֹא זִמַּרְנוּ זֶמֶר לַיַּיִן.

יֵשׁ חָסִיד – וְיֵשׁ חָסִיד;

אַךְ אֵין חָסִיד לְלֹא כּוֹסִית.

לַה' הֵם הַשָּׁמַיִם.

לָנוּ דַּי בְּכוֹס “לְחַיִּים”!

טְרָה־לָהּ־לָהּ…

כְּשֶׁשָּׁלְחוּ שַׁדְכָן לְסַבָּא

לְשַׁדֵּךְ אֶת אִמָּא לְאַבָּא

דִּבְּרוּ שָׁעוֹת – גַּם לֹא חִיּוּךְ.

נִכְנַס יַיִן – יָצָא שִׁדּוּךְ.

בַּקְבּוּק שֶׁל “מַשְׁקֶה” – וְקָדִימָה:

אַבָּא הִתְחַתֵּן עִם אִמָּא!

עוֹד אֶזְכֹּר, לֹא תַּאֲמִינוּ,

אֵיךְ בִּ"בְרִית אַבְרָהָם אָבִינוּ"

הִרְגַּשְׁתִּי מִין כְּאֵב חוֹתֵך –

וּמַשֶּׁהוּ מָתוֹק בַּחֵךְ.

הַכְּאֵב הַהוּא מִזְּמַן עָבַר לִי;

אַךְ הַטַּעַם עוֹד נִשְׁאַר לִי.

כְּשֶׁאֶל הַ"חֶדֶר" לְקָחוּנִי

לְמַעֲשִׂים טוֹבִים שָׁם חִנְּכוּנִי.

הָרַבִּי, רַבִּי חֲבַקּוּק,

לֹא נִפְרַד מִן הַבַּקְבּוּק.

וּכְשֶׁהוּא סוֹף־סוֹף נִרְדַּם –

לָגַמְנוּ מִן הַ"מַּשְׁקֶה" גַּם.

לַחֻפָּה כְּשֶׁהִגַּעְתִּי

עַל יְדֵי אִשָּׁה זָרָה מָצָאתִי,

וְהָרַב הִגִּישׁ פִּתְאוֹם

כּוֹס שֶׁל יַיִן. “רַק לִטְעֹם.”

"אוֹ הַכֹּל – אוֹ כְּלוּם! " אָמַרְתִּי.

אֶת הַכּוֹס כֻּלָּהּ גָּמַרְתִּי.

לֹא סִיַּמְנוּ יֶרַח דְּבַשׁ, כִּי

הֶעֱדַפְתִּי אֶת הַ"מַּשְׁקֶה".

יֶרַח דְּבַשׁ זֶה יֶרַח דְּבַשׁ;

אֲבָל יַי"ש בְּכָל זֹאת – יַי"ש!

יַי"ש עָדִיף עַל אֵשֶׁת חַיִל

גַּם בַּיּוֹם וְגַם בַּלַּיִל!

כְּשֶׁאִשְׁתִּי בְּלִי סוֹף פָּגְעָה בִּי,

מָה עוֹשִׂים? נוֹסְעִים לָרַבִּי.

הוּא גָּזַר עָלַי גְּזֵרָה:

חֹדֶשׁ תָּמִים בְּלִי טִפָּה מָרָה.

אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ “קְלִפָּה” בַּבַּיִת

מֻכְרָחִים טִפָּה כַּזַּיִת!

כְּשֶׁיּוֹמִי סוֹף־סוֹף יַגִּיעַ

קִבְרוּ אוֹתִי עִם הַגָּבִיעַ.

אִתִּי בַּקֶּבֶר אָז תִּשְׁכַּב

חָבִית שֶׁל “מַשְׁקֶה”, גַּב אֶל גַּב.

וּכְשֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ בֶּן־דָּוִד

אֶמְזֹג לוֹ כּוֹס מִן הֶחָבִית.

“זמר ליין”, כמו “אברהמ’לה מלמד”, אינו, בעצם, שיר חסידי ממש (את שניהם קיבלתי ממאיר נוי, החוקר הנאמן של הזמר העברי והיידי) ותירגמתיו לעברית באופן חופשי למדי. אבל הרב שעליו נכתב השיר “מכתב לרבי” הוא רבי שניאור־זלמן שניאורסון מלאדי, נינו של מייסד חב"ד (“חוכמה, בינה, דעת”). וכמה צר לנו לראות שכמה תנועות, הנושאות את שמותיהם של מייסד חב"ד או של רבי נחמן מברסלב, רחוקות כיום כל כך מאותם ערכים הומניים והומניסטיים, שקסמו לנו כל כך, כשיצרנו את ההצגה בשנת 1968.

החסידים האמיתיים הדגישו את חשיבות הכוונה שבלב והעדיפוה על גינונים חיצוניים של נפנוף ידיים בתפילה או בניית בתי כנסת מפוארים. אחד הסיפורים החסידיים האופייניים ביותר הוא על הנער האילם, שלא היה יכול להתפלל במילים, אבל שריקת המשרוקית, או נגינת החליל שלו, היתה אהובה על האל יותר מכל תפילותיהם הצעקניות של “צדיקים” מתחסדים. שניים מהמונולוגים הקצרים שכללנו בהצגה הם ברוח זו, וכמותם המונולוג “מלאך, מלאך” (ראו עמ' 171) – ברוח שיחותיו הישירות של רבי לוי־יצחק מברדיצ’ב עם האל, שגלגולן המאוחר מופיע אפילו במונולוגים של טוביה החולב לאלוהים.

בעקבות שיר־עם ביידיש

שר: לוליק בהצגה “איש חסיד היה” (1968)

"לְפֶלֶךְ מוֹגִילוֹב, פְּסִיק.

לָעִיר לָאדִי, פְּסִיק.

לָרַבִּי הַקָּדוֹשׁ, רֶבּ שְׁנֵיאוּר־זַלְמָן –

נְקֻדָּה.

הִנְנִי לְהוֹדִיעְךָ, רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ,

שֶׁהַפַּרְנָסָה אֶצְלִי בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן

הִיא לֹא כָּל כָּךְ אַי־אַי־אַי־אַי.

וְגַם הַבְּרִיאוּת אֶצְלִי בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן,

גַּם הִיא לֹא כָּל כָּךְ אַי־אַי־אַי־אַי.

וְאִשְׁתִּי – הֲרֵי אַף פַּעַם לֹא הָיְתָה אַי־אַי־אַי־אַי.

וְאַתָּה הֲרֵי הָאַי־אַי־אַי־אַי!

עָזֹר נָא לִי, רַבִּי."

אִם הַמַּצָּב קָשֶׁה,

אִם הַמַּצָּב לֹא טוֹב –

נִכְתֹּב מִכְתָּב לָרַבִּי שֶׁ־

בְּפֶלֶךְ מוֹגִילוֹב.

עָבְרוּ שָׁנִים.

הִשְׁתַּנוּ הַזְּמַנִּים,

וּמַזָּלוֹ שֶׁל הֶחָסִיד הוּטַב

(כַּנִּרְאֶה בִּזְכוּת אוֹתוֹ הַמִּכְתָּב. )

וְעַכְשָׁו

הוּא יוֹשֵׁב בְּגַרְבַּיִם

בְּכֻרְסָה רְחָבָה שֶׁל בַּעַל בַּיִת

וְכוֹתֵב שׁוּב מִכְתָּב

לָרַבִּי.

"לְפֶלֶךְ מוֹגִילוֹב, פְּסִיק.

לָעִיר לָאדִי, פְּסִיק.

לָרַבִּי הַקָּדוֹשׁ, רֶבּ שְׁנֵיאוּר־זַלְמָן –

נְקֻדָּה.

הִנְנִי לְהוֹדִיעְךָ, רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ,

שֶׁהַפַּרְנָסָה אֶצְלִי בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן

הִיא קְצָת יוֹתֵר אַי־אַי־אַי־אַי־אַי.

וְגַם הַבְּרִיאוּת, בָּרוּךְ הַשֵּׁם,

גַּם הִיא הַרְבֵּה יוֹתֵר אַי־אַי־אַי־אַי־אַי.

וְאַרְבַּעַת הַיְּלָדִים שֶׁלִּי –

כָּל אֶחָד הוּא אַי־אַי־אַי־אַי־אַי.

וְאַתָּה הֲרֵי הָאַי־אַי־אַי־אַי־אַי!

תּוֹדָה לְךָ, רַבִּי."

אִם הַמַּצָּב קָשֶׁה,

אִם הַמַּצָּב לֹא טוֹב

נִכְתֹּב מִכְתָּב לָרַבִּי שֶׁ־

בְּפֶלֶךְ מוֹגִילוֹב.

אִם הַמַּצָּב הוּטַב,

אִם הַמַּצָּב כְּבָר טוֹב –

נוֹדֶה לָרַבִּי הַקָּדוֹשׁ

בְּפֶלֶךְ מוֹגִילוֹב.

"עִקָּר שָׁכַחְתִּי, רַבִּי:

נִדְמֶה לִי שֶׁאִשְׁתִּי בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן

הִיא כָּכָה, שׁוּב, אַי־אַי־אַי־אַי".

(רמז להריון נוסף.)

(מההצגה “איש חסיד היה”)

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

אַתָּה הֲלֹא מַכִּיר אוֹתִי הֵיטֵב –

חַיִּים.

דִּבַּרְתִּי אִתְּךָ פַּעַם. בֵּינְתַיִם

עָבַרְתִּי לְשָׂדֶה אַחֵר.

אָה,

אַתָּה בֶּטַח לֹא זוֹכֵר.

וְלָמָּה שֶׁתִּזְכֹּר אֶחָד כָּמוֹנִי?

אַחֲרֵי הַכֹּל,

יֵשׁ לְךָ דְּבָרִים יוֹתֵר חֲשׁוּבִים

שָׁם, בַּשָּׁמַיִם,

מֵאֲשֶׁר לִזְכֹּר כָּל חַיִּים.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

אֲנִי…

אֲפִלּוּ לְהִתְפַּלֵּל אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ.

יוֹדֵעַ רַק לִרְעוֹת אֲוָזִים –

וְדַי.

טוֹב, מִזֶּה אֲנִי חַי.

חַי…

לֹא צָרִיךְ לְהַגְזִים.

רוֹעֵה אֲוָזִים.

מִזֶּה אֲנִי לוֹקֵחַ חֲמִשָּׁה זְהוּבִים.

מִזֶּה – שְׁלוֹשָׁה זְהוּבִים.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!

אִם יֵשׁ לְךָ אֲוָזִים לִרְעוֹת,

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

בִּשְׁבִילְךָ –

בְּחִנָּם!

(מההצגה “איש חסיד היה”)

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

מָה אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת? –

זֶה לֹא מַצְלִיחַ לִי!

כָּל פַּעַם

אֲנִי מְנַסֶּה מֵחָדָשׁ

לִלְמֹד לִקְרֹא וְלִכְתֹּב,

שֶׁאוּכַל לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ –

וְזֶה לֹא מַצְלִיחַ לִי.

נִסִּיתִי.

בָּאֱמֶת שֶׁנִּסִּיתִי.

אֲבָל אֲנִי יוֹדֵעַ רַק אֶת הָאָלֶף־בֵּית.

גַּם כֵּן, לֹא הַכֹּל.

רַק עַד טֵית.

לֹא, עַד זֶה שֶׁאַחֲרֵי יוֹד.

לוֹמֵד.

לְאַט־לְאַט – אֲבָל לוֹמֵד.

טוֹב,

חָכְמָה וְסַבָּלוּת

לֹא הוֹלֵךְ כָּל כָּךְ טוֹב בְּיַחַד.

בְּקִצּוּר:

עַד שֶׁאֵדַע לִקְרֹא בַּסִּדּוּר –

בּוֹא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

נַעֲשֶׂה הֶסְכֵּם.

אַתָּה וַאֲנִי.

הֶסְכֵּם פָּשׁוּט בְּהֶחְלֵט:

אֲנִי אֹמַר לְךָ אֶת הָאוֹתִיּוֹת

מֵאָלֶף עַד טֵית;

וְאַתָּה,

שֶׁשָּׁם לְמַעְלָה יוֹשֵׁב,

אַתָּה כְּבָר תַּעֲשֶׂה מִזֶּה מִלִּים

כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹהֵב.

(“החייט ואשת הסנדלר”, 1973)

מַלְאָךְ, מַלְאָךְ –

מָה פֶּלֶא שֶׁאַתָּה מַלְאָךְ?

יוֹשֵׁב לְךָ לְמַעְלָה,

עַל הָעֲנָנִים –

בְּלִי אִשָּׁה,

בְּלִי בָּנִים,

בְּלִי צָרוֹת שֶׁל פַּרְנָסָה

וְדַאֲגוֹת יוֹם־יוֹם.

בְּלִי קוֹזָקִים,

בְּלִי פָּרִיץ.

בְּלִי שׁוּם פּוֹגְרוֹם.

יוֹשֵׁב לְךָ לְמַעְלָה,

יוֹשֵׁב וְנָח.

חָכְמָה גְּדוֹלָה, לִהְיוֹת מַלְאָךְ…

מַלְאָךְ, מַלְאָךְ,

אִם בֶּאֱמֶת אַתָּה צַדִּיק כָּל כָּךְ –

רֵד מְעַט לְמַטָּה

מִן הָעֲנָנִים.

קַח אִשָּׁה – אִשְׁתִּי!

גָּדֵל בָּנִים.

עֲמֹד בַּשּׁוּק לִמְכֹּר דְּבַר־מָה

יוֹמַיִם. שְׁתֵּי שָׁעוֹת.

עֲבֹר פּוֹגְרוֹם.

קָטָן.

דַּקָּה.

שְׁלוֹשִׁים שְׁנִיּוֹת!

נַסֵּה לִחְיוֹת שָׁבוּעַ כָּמוֹנוּ, כָּךְ –

נִרְאֶה אִם תִּשָּׁאֵר מַלְאָךְ.

לחן: גיל אלדמע

שרה: יעל שרז ב"מועדון השעות הקטנות", צפת (1961)

הָיֹה הָיָה בִּצְפַת לִפְנֵי שָׁנִים

זָקָן יְרֵא שָׁמַיִם וְתָמִים.

סַנְדְּלָר פָּשׁוּט הָיָה,

אָדָם יָשָׁר וְטוֹב.

לִקְרֹא הוּא לֹא יָדַע,

גַּם לֹא יָדַע לִכְתֹּב,

וְרַק לְהִתְפַּלֵּל יָדַע,

בְּקֹשִׁי;

אַךְ הוּא אָהַב אֶת אֱלֹהָיו בְּתֹם.

לָכֵן לְבֵית הַכְּנֶסֶת בָּא כָּל יוֹם.

לִפְנֵי אֲרוֹן הָאֵל

הִנִּיחַ בְּכָל יוֹם

צַלַּחַת שֶׁל בַּרְזֶל

עִם שְׁתֵּי לַחְמָנִיּוֹת.

“בְּתֵאָבוֹן, אֵלִי,” נָהַג לִלְחֹשׁ הוּא.

הוּא רַק יָצָא – הוֹפִיעַ הַשַּׁמָּשׁ,

וְלַצַּלַּחַת חִישׁ מִיָּד נִגַּשׁ.

לְלֹא כָּל שְׁהִיּוֹת

בָּלַע בְּחֵשֶׁק רַב

אֶת הַלַּחְמָנִיּוֹת

וּבְלִבּוֹ חָשַׁב:

“הַלְוַאי הָיוּ טִפְּשִׁים רַבִּים כָּמוֹהוּ!”

כָּל עֶרֶב הַזָּקֵן נִכְנַס לִרְאוֹת

הַאִם נוֹתְרוּ עוֹד הַלַּחְמָנִיּוֹת.

בְּרֶטֶט הִסְתַּכֵּל:

רֵיקָה הִיא צַלַּחְתּוֹ.

סִימָן הוּא כִּי הָאֵל

רִצָּה אֶת מִנְחָתוֹ.

וְהוּא הָיָה קוֹרֵן מִגִּיל וָאֹשֶׁר.

אַךְ יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהוּא נִכְנַס בַּלָּאט,

הִבְחִין בּוֹ, בַּזָּקֵן, הָרַב שֶׁל צְפַת.

שָׁמַע אוֹתוֹ הָרַב,

הִקְשִׁיב וְהִתְבּוֹנֵן,

וּלְמִשְׁמַע דְבָרָיו

נִגַּשׁ אֶל הַזָּקֵן

וּבְחֵמָה סָטַר לוֹ עַל הַלֶּחִי.

גָּעַר הָרַב: "כֵּיצַד אַתָּה מֵעֵז

לָאֵל תְּכוּנוֹת כָּאֵלּוּ לְיַחֵס?

הֲרֵי זֶה חֵטְא אָיֹם.

חִלּוּל הַשֵּׁם מַמָּשׁ!

אֶת קָרְבָּנְךָ כָּל יוֹם

לָקַח לוֹ הַשַּׁמָּשׁ!"

וְהַזָּקֵן פָּרַץ פִּתְאוֹם בְּבֶכִי.

בַּלַּיְלָה הָאָרִ"י זַ"ל בְּעַצְמוֹ

נִגְלָה פִּתְאוֹם לָרַב בַּחֲלוֹמוֹ.

לָחַשׁ בְּדוּמִיָּה:

"הַלַּיְלָה מוֹת תָּמוּת.

רָצַחְתָּ אַשְׁלָיָה

שֶׁל אשֶׁר וּתְמִימוּת.

אֶת הַזָּקֵן מִכָּל בְּנֵי צְפַת אָהַבְתִּי."

וְכָךְ הָיָה.

בְּבֹקֶר הַמָּחֳרָת

הוֹדִיעוּ כִּי נִפְטַר

רַבָּהּ שֶׁל צְפַת.

סיפר: שלמה ניצן בהצגה “איש חסיד היה” (1968)

חָסִיד צָעִיר

הֻזְמַן בְּעֶרֶב שַׁבָּת

לְבֵית הָרַבִּי

לִסְעֹד –

כָּבוֹד שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ.

לְיַד הַשֻּׁלְחָן –

הָרַב.

זָקָן

לָבָן.

מַפָּה

לְבָנָה.

נֵרוֹת

לְבָנִים גַּם הֵם.

הַכֹּל מוּכָן

לִסְעוּדַת הַשַּׁבָּת.

"רֶגַע אֶחָד,

בְּנִי.

אֲנַחְנוּ פֹּה.

אֲבָל הַסּוּסִים שָׁם,

בַּחוּץ.

הִשְׁאַרְתָּ לָהֶם מִסְפּוֹא?

צֵא.

אֲנִי אַמְתִּין.

צֵא, תֵּן לָהֶם לֶאֱכֹל.

הָרָעָב גָּדוֹל,

וְהֵם וַדַּאי קוֹפְאִים מִקֹּר."

"מִיָּד אֶחְזֹר, רַבִּי,

מִיָּד אֶחְזֹר!"

"אַל דְּאָגָה.

אֲנִי מַמְתִּין.

אֲנִי מַבְטִיחַ לְהַמְתִּין."

יוֹצֵא הַבָּחוּר הַחוּצָה

לֶחָצֵר.

"אֵיפֹה הַסּוּסִים?!

רַק לִפְנֵי שָׁעָה קַלָּה…

אֵיפֹה הַסּוּסִים?!

מָה זֶה?

הַצִּי…! " [=הצילו]

הַחוֹטְפִים!

לַצָּבָא.

לְאַרְבָּעִים שָׁנָה!

הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ קָשִׁים.

וְאַחֲרֵיהֶם הַשָּׁבוּעוֹת,

וְהֶחֳדָשִׁים…

שָׁנָה אַחַת…

שַׁבָּת?

מִי זֶה שׁוֹמֵר שַׁבָּת

בִּצְבָא הַצָּאר?

גַּם לֹא תְּפִלָּה.

וּמִן הַבַּיִת – אַף מִלָּה.

רַק בַּזִּכָּרוֹן

לְכָל פְּרָטֶיהָ

הַתְּמוּנָה:

מַפָּה

לְבָנָה.

נֵרוֹת

לְבָנִים גַּם הֵם.

זָקָן

לָבָן.

יָדַיִם

לְבָנוֹת.

דַּקּוֹת כָּאֵלֶּה,

אֲרֻכּוֹת.

עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת

עֲמֻקּוֹת, עֲמֻקּוֹת.

הָרַב

שֶׁהִבְטִיחַ לְחַכּוֹת.

חָמֵשׁ שָׁנִים.

עֶשֶׂר שָׁנִים.

כָּשֵׁר?

מִי עוֹד זוֹכֵר

מָה זֶה כָּשֵׁר

בִּצְבָא הַצָּאר?

בְּסִיבִּיר –

שֶׁיִּתְּנוּ חֲזִיר,

רַק שֶׁיִּתְּנוּ מַשֶּׁהוּ לֶאֱכֹל!

רֹב הַתְּפִלּוֹת כְּבָר נִשְׁכְּחוּ.

אַךְ לִפְעָמִים,

דֶּרֶךְ אַגַּב,

הוּא נִזְכַּר:

הָרַב…

כַּמָּה זְמַן יָשַׁב?

כַּמָּה זְמַן הִמְתִּין?

מָה חָשַׁב?

מָה חָשַׁב הָרַב

עַל הָאוֹרֵחַ שֶׁיָּצָא וְלֹא חָזַר?

עֶשְׂרִים שָׁנָה.

עֶשְׂרִים שָׁנָה בִּצְבָא הַצָּאר.

הַזְּמַן עוֹבֵר

כָּל כָּךְ מַהֵר.

הַזְּמַן עוֹבֵר לְאַט כָּל כָּךְ

בִּצְבָא הַצָּאר.

“שְׁמַע…”

אֵיךְ זֶה הָיָה,

לִפְנֵי הַשֵּׁנָה?

“שְׁמַע יִשְׂ…רָ…אֵל!”

וּמִבַּעַד לַעֲרָפֶל

בִּמְטֻשְׁטָשׁ

הוּא זוֹכֵר:

מַשֶּׁהוּ לָבָן…

זָקָן?

מַשֶּׁהוּ לָבָן…

שְׁלוֹשִׁים,

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה

בִּצְבָא הַצָּאר.

חַיָּל רוּסִי.

גּוֹי.

גּוֹי גָּמוּר.

"יְהוּדִי?

מָה זֶה יְהוּדִי?

יְהוּדִי שָׁוֶה רַק דָּבָר אֶחָד –

מַכּוֹת!"

אֲבָל לְעִתִּים רְחוֹקוֹת־רְחוֹקוֹת,

בַּחֲלוֹם,

עוֹד מְהַבְהֵב

מַשֶּׁהוּ חִוֵּר,

כְּמוֹ נֵר.

נֵר?…

נֵר לָבָן,

כָּזֶה

קָטָן…

מְהַבְהֵב.

פִּרְפּוּרִים אַחֲרוֹנִים,

וְדָעַך.

גַּם זֶה נִשְׁכַּח.

עָבַר.

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה בִּצְבָא הַצָּאר…

וּבְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה,

לֵיל חֹרֶף גָּשׁוּם, קַר,

תָּעָה בַּיַּעַר,

אֵי־שָׁם בַּיַּעַר,

חַיָּל רוּסִי זָקֵן.

וְשֶׁלֶג.

וְסוּפָה.

וְחשֶׁךְ.

וְדֶרֶךְ אֵין.

וּזְאֵבִים.

וּזְאֵבִים!!!

וּפֶתַע –

נְבִיחוֹת כְּלָבִים.

כְּפָר קָטָן.

בֶּאֱמֶת קָטָן.

אֵיזֶה קֹר!

בַּיִת יָשָׁן,

מָט מִזֹּקֶן.

אוֹר!

אֵשׁ!

נִצַּלְתִּי!

"פִּתְחוּ!

פִּתְחוּ לִי, לְכָל הָרוּחוֹת!

קַר לִי!"

מָה זֶה?

מַפָּה

לְבָנָה.

נֵרוֹת

לְבָנִים גַּם הֵם.

לְיַד הַשֻּׁלְחָן –

אִישׁ.

זָקָן

לָבָן.

וְהָאִישׁ אוֹמֵר בְּחִיּוּךְ:

"הִתְמַהְמַהְתָּ קְצָת, בְּנִי.

מָה עִם הַסּוּסִים בַּחוּץ?

הִשְׁאַרְתָּ לָהֶם מִסְפּוֹא?

אֲנַחְנוּ פֹּה,

אֲבָל הֵם שָׁם קוֹפְאִים מִקֹּר.

טוֹב, בְּנִי,

טוֹב שֶׁעוֹד לֹא הִתְקָרֵר הַחַמִּין.

מָה אַתָּה מַבִּיט בִּי כָּכָה?

הֲרֵי הִבְטַחְתִּי לְךָ

שֶׁאַמְתִּין!"

את “הרב שהבטיח להמתין”, המטלטל את מושגי הזמן, עיבד לפנַי (בפרוזה) גם הסופר מיכה־יוסף ברדיצ’בסקי, שעל אמנות הסיפור שלו כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי באוניברסיטת קליפורניה. את הבלדה “הרבי מצפת” (ראו עמ' 171) שהולחנה בידי גיל אלדמע בשנת 1959 שרה, כאמור, הזמרת יעל שרז ב"מועדון השעות הקטנות" בצפת. גם בהצגה “איש חסיד היה” כללתי סיפור חסידי זה, אבל בפרוזה חרוזה ובנוסח שונה במקצת.

מאת: איציק מאנגער. לחן עממי

שרה: חוה אלברשטיין (1974)

בּוֹאוּ וְנָשִׁיר יַחְדָּו

אַי־דִידְל־דוּדְל־דָאם,

עַל טַוָּס, טַוַּס זָהָב,

הָעָף עַל פְּנֵי הַיָּם.

הִנֵּה קָרֵב!

הִנְּהוּ בָּא!

בְּפִיו – מִכְתָּב שֶׁל אַהֲבָה

לְרַבֵּנוּ תָּם, לְרַבֵּנוּ תָּם.

מִי כָּתַב אֶת הַמִּכְתָּב?

אַי־דִידְל־דוּדְל־דוּל.

כָּתְבָה אוֹתוֹ הַקֵּיסָרִית

אֲשֶׁר בְּאִיסְטַנְבּוּל.

כָּתְבָה בַּדְּיוֹ הָאֲדֻמָּה,

וּבְשָׁלוֹשׁ דְּמָעוֹת חָתְמָה:

דִּמְעָה בִּמְקוֹם כָּל בּוּל.

מָה שָׁם כָּתוּב? זֶה סוֹד גָּמוּר.

אַי־דִידְל־דִידְל־דּוּ.

רַבֵּנוּ תָּם, אוֹ מוֹן אָמוּר,

זֵ’טֶם, זֵ’טֶם בּוּקְוּ!

רַבֵּנוּ תָּם, זֵ’טֶם טוּז’וּר!

גַּם בְּטוּרְקִית זֶה דֵּי בָּרוּר;

אַךְ בְּעִבְרִית זֶה: “נוּ!”

כֵּן, בְּעִבְרִית זֶה: “נוּ!”

וְאֵיךְ הֵגִיב רַבֵּנוּ תָּם?

אַי־דִידְל־דִידְל־דֶה.

הֶחְלִיק פֵּאוֹת, הֶחְלִיק זָקָן,

"זֵ’טֶם־שְׁמֶעטֶם. אֶה, פֶע!

מַלְכָּה־שְׁמַלְכָּה,

סְטַמְבּוּל־שְׁטַמְבּוּל."

וּגְדִי קָטָן לְיַד הַלּוּל

עוֹנֶה לָרַבִּי: “מֶה!”

עוֹנֶה לָרַבִּי: “מָה!”

אַךְ מָה אָמְרָה הָרַבָּנִית?

אַי־דִידְל־דִידְל־דוֹךְ.

נָתְנָה לָרַבִּי עַל הָרֹאשׁ –

וְעִם הַמַּעֲרוֹךְ!

"חוֹלֵם עַל שִׁיקְסֶעס? בְּבֵיתִי?

וּמָה אִתִּי־אִתִּי־אִתִּי?"

"וּמָה אִתְּךָ, אַ־בְּרוֹךְ!

'וּמָה אִתְּךָ, אַ־בְּרוֹךְ! '"

וּמִי כָּתַב אֶת זֶה הַשִּׁיר

אַי־דִידְל־דִידְל־דִים?

כָּתַב אוֹתוֹ בָּחוּר צָעִיר,

שׁוּלְיָה שֶׁל חַיָּטִים.

כָּתַב לִכְבוֹד רַבֵּנוּ תָּם.

וְלֵץ קָטָן צִחְקֵק אֵי־שָׁם.

זֶה מֶלֶךְ הַשֵּׁדִים

צוֹחֵק: “אַי־דִידְל־דִים”.

מאת איציק מאנגער. לחן: דפנה אילת

שרה: חוה אלברשטיין (1974)

נִצָּב לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ

חַיָּל עַל הַמִּשְׁמָר,

שׁוֹמֵעַ צִפּוֹר מְזַמֶּרֶת

עַל גַּג הָאַרְמוֹן הַמְּפֹאָר:

"לְבַת־הַטּוֹחֵן,

לְבַת־הַטּוֹחֵן, שֵׂעָר שָׁחֹר!"

כָּךְ שָׁרָה הַצִּפּוֹר.

אָמַר הַחַיָּל: "הֵי, צִפּוֹרֶת,

טָעִית. לֹא יִתָּכֵן!

אֶתְמוֹל, כָּכָה בֵּין־הָעַרְבַּיִם

רָאִיתִי אֶת בַּת הַטּוֹחֵן.

לְבַת הַטּוֹחֵן,

לְבַת הַטּוֹחֵן

שֵׂעָר זָהֹב.

שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב!"

שִׁמְעוּ מָה קוֹרֶה שָׁם לְפֶתַע:

מַגִּיעַ גֵּנֵרָל!

"עִם מִי זֶה אַתָּה מְפַטְפֵּט כָּאן,

וּמָה זֶה אָמַרְתָּ, חַיָּל?!

אָח, אֵיזֶה שׁוֹמֵר?!

הוֹלֵךְ וּמְדַבֵּר!

מַמָּשׁ סְקַנְדָּל!"

אָמַר הַגֵּנֵרָל.

עָצַר הַחַיָּל וְהִצְדִּיעַ

וְאֶת חַרְבּוֹ דִּגֵּל.

"תִּקַּנְתִּי טָעוּת לַצִּפּוֹרֶת,

כְּדֵי שֶׁהִיא לֹא תִּתְבַּלְבֵּל.

לְבַת הַטּוֹחֵן,

לְבַת הַטּוֹחֵן

שֵׂעָר זָהֹב.

שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב!"

"חֻצְפָּה! " הַקָּצִין הִתְנַפֵּחַ.

"עָלַי תִּרְצֶה לִצְחֹק?!

רוֹצֶה לְדַבֵּר עִם צִפּוֹר, הָא?

יִהְיֶה לְךָ זְמַן – בַּצִּינוֹק!

וּבַת הַטּוֹחֵן,

וּבַת הַטּוֹחֵן,

הִיא סְתָם זוֹנָה!"

אָמַר הַגֵּנֵרָל.

הֵרִים הַחַיָּל אֶת הַחֶרֶב,

הוֹרִיד – וְשׁוּב הָלַם.

וְהַגֵּנֵרָל הַנָּפוּחַ

לָאָרֶץ נָפַל וְלֹא קָם.

כִּי גַּם גֵּנֵרָל

כֵּן, גַּם גֵּנֵרָל,

בָּשָׂר וָדָם.

וּמֵת, כְּמוֹ כָּל אָדָם.

נִלְקַח הַחַיָּל אֶל הַכֶּלֶא,

הוּבַל אֶל הַתַּלְיָן.

כָּרְכוּ מִסְּבִיבוֹ אֶת הַחֶבֶל

וְגַם הָעַמּוּד כְּבָר מוּכָן.

שָׁתַק הַחַיָּל.

שָׁתַק הַחַיָּל.

שָׁתַק – וָמֵת.

בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת.

וּבַת הַטּוֹחֵן – מִי יוֹדֵעַ

כֵּיצַד הֵגִיבָה הִיא?

הֶחְלִיקָה עַל שְׁתֵּי צַמּוֹתֶיהָ

וְחִיְּכָה לָהּ לְתוֹךְ הָרְאִי.

"צָדַק הוּא, אָכֵן,

לְבַת הַטּוֹחֵן

שֵׂעָר זָהֹב.

שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב!"

(מבוסס על סיפור חסידי עממי, המופיע בספרו של יצחק רפאל על החסידות)

לחן: מתי כספי. שרה: להקת חיל הים בתכניתה “רפסודיה בכחול” (1969)

א: שָׁמַעְתִּי שֶׁאַתָּה לַמְדָן דָּגוּל,

הַשּׂוֹחֶה בְּיַם הַתַּלְמוּד וְהַפִּלְפּוּל.

מָה זֶה פִּלְפּוּל?

ב: זוֹ תּוֹרָה קָשָׁה.

א: לַמֵּד אוֹתִי!

ב: בְּבַקָּשָׁה!

"שְׁנֵי מַלָּחִים יָצְאוּ מֵאֲרֻבָּה,

אֶחָד נָקִי וְאֶחָד מְלֻכְלָךְ.

מִי מִשְּׁנֵיהֶם הָלַךְ

לִרְחֹץ אֶת פָּנָיו?"

א: מוּבָן מֵאֵלָיו:

מִי הָלַךְ? הַמְּלֻכְלָךְ!

ב: אַתָּה רוֹאֶה שֶׁאֵינְךָ מֵבִין בְּפִלְפּוּל.

דַּוְקָא הַנָּקִי.

א: לָמָּה?

ב: כִּי

הַמְּלֻכְלָךְ רָאָה אֶת הַנָּקִי,

וְחָשַׁב שֶׁגַּם הוּא נָקִי כְּמוֹתוֹ.

הַנָּקִי רָאָה לְפָנָיו מְלֻכְלָךְ –

וְלָכֵן לִרְחֹץ אֶת פָּנָיו הָלַךְ.

א: אֲהָהּ!

עַכְשָׁו אֲנִי מֵבִין מָה זֶה פִּלְפּוּל.

ב: עוֹד לֹא.

א: טוֹב, נַעֲשֶׂה נִסָּיוֹן.

שְׁאַל אוֹתִי עוֹד שְׁאֵלָה קָשָׁה.

ב: בְּבַקָּשָׁה.

"שְׁנֵי מַלָּחִים יָצְאוּ מֵאֲרֻבָּה,

אֶחָד נָקִי וְאֶחָד מְלֻכְלָךְ.

מִי מִשְּׁנֵיהֶם הָלַךְ

לִרְחֹץ אֶת פָּנָיו?"

א: טוֹב, אָמַרְתָּ קֹדֶם – הַנָּקִי!

ב: לֹא. דַּוְקָא הַמְּלֻכְלָךְ.

א: אֲבָל לָמָּה? קֹדֶם אָמַרְתָּ שֶׁהָלַךְ –

ב: הַמְּלֻכְלָךְ. כִּי הָיָה רָגִיל לָלֶכֶת

כָּל פַּעַם שֶׁיָּצָא מֵאֲרֻבָּה מְלֻכְלֶכֶת.

א: אֲהָהּ!

עַכְשָׁו אֲנִי תּוֹפֵס מָה זֶה פִּלְפּוּל.

אוּלַי עוֹד נִסָּיוֹן, לְשֵׁם תִּרְגּוּל?

יֵשׁ לְךָ עוֹד שְׁאֵלָה קָשָׁה?

ב: בְּבַקָּשָׁה.

"שְׁנֵי מַלָּחִים יָצְאוּ מֵאֲרֻבָּה,

אֶחָד נָקִי וְאֶחָד מְלֻכְלָךְ.

מִי מִשְּׁנֵיהֶם הָלַךְ

לִרְחֹץ אֶת פָּנָיו?"

א: חָכְמָה גְּדוֹלָה. שְׁנֵיהֶם. כִּי…

ב: לֹא!

א: לֹא? אָז הַנָּקִי!

ב: לֹא!

א: הַמְּלֻכְלָךְ?

ב: מָה פִּתְאוֹם?

א: אָז מִי?

ב: אֹמַר לְךָ מִיָּד –

אַף אֶחָד!

א: אַף אֶחָד?!

אֲבָל לָמָּה?

ב: פָּשׁוּט מְאוֹד –

הַמְּלֻכְלָךְ רָאָה אֶת הַנָּקִי –

וְחָשַׁב שֶׁגַּם הוּא נָקִי כְּמוֹתוֹ.

א: וְהַנָּקִי שֶׁרָאָה אֶת הַמְּלֻכְלָךְ?

ב: לֹא הָלַךְ הוּא, כִּי

הָיָה נָקִי!

א: אֲהָהּ!

עַכְשָׁו אֲנִי מֵבִין…

ב: סְלִיחָה?

א: עַכְשָׁו אֲנִי אֶשְׁאַל אוֹתְךָ –

"שְׁנֵי מַלָּחִים יָצְאוּ מֵאֲרֻבָּה,

אֶחָד נָקִי וְאֶחָד מְלֻכְלָךְ.

מִי מִשְּׁנֵיהֶם הָלַךְ

לִרְחֹץ אֶת פָּנָיו?"

ב: אֵיזוֹ שְׁאֵלָה טִפְּשִׁית.

א: טִפְּשִׁית?!

ב: טִפְּשׁוּת גְּמוּרָה.

א: מָה הַסִּבָּה?

ב: אִם שְׁנֵיהֶם יָצְאוּ מֵאוֹתָהּ אֲרֻבָּה,

זֶה פָּשׁוּט לֹא הֶגְיוֹנִי

שֶׁאֶחָד מְלֻכְלָךְ

וְהַשֵּׁנִי נָקִי!

א: אֲהָהּ!

ב: עַכְשָׁו אַתָּה מֵבִין מָה זֶה פִּלְפּוּל?!

לשתי להקות צבאיות (חיל הים וחיל האוויר) כתבתי גם שני פזמונים, המבוססים על משלים על יורדי ים המופיעים אצלנו במקורות. בעמ' 136 מופיע עיבוד לניב התלמודי על “יצא קרח מכאן ומכאן” (השיר: חריסטוס חריסטופולוס"), ובעמוד זה פזמון המבוסס על משל חסידי, שנועד להסביר מהו ה"פלפול".

קרא: אברהם מור במופע “אליהו הנביא” בהיכל התרבות, תל־אביב,

שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים (1973)

חִכִּינוּ לְךָ, אֵלִיָּהוּ.

חִכִּינוּ לְךָ מְאוֹד.

לֹא רַק בְּעֶרֶב פֶּסַח.

לֹא רַק בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת…

חִכִּינוּ לְךָ, אֵלִיָּהוּ.

חִכִּינוּ לְךָ בִּשְׁתִיקָה

בְּאוֹשְׁוִיץ וּבְמַיְדָנֶק,

בְּסוֹבִּיבּוֹר, בִּטְרֶבְּלִינְקָה.

יָדַעְנוּ שֶׁתָּמִיד אַתָּה בָּא

לַעֲזֹר לִיהוּדִי בְּצָרָה

אִם אֵין לוֹ חַלָּה לְשַׁבָּת

אוֹ נְדוּנְיָה לַבַּת הַבְּכִירָה.

אִם מִישֶׁהוּ מִתְנַכֵּל לוֹ

וְתוֹפְסוֹ בַּצַּוָּארוֹן –

תָּמִיד אַתָּה מוֹפִיעַ

בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן.

וְחִכִּינוּ לְךָ, אֵלִיָּהוּ.

חִכִּינוּ לְךָ מְאוֹד.

לֹא רַק בְּעֶרֶב פֶּסַח.

לֹא רַק בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת.

חִכִּינוּ לְךָ בְּוַרְשָׁה,

בְּוִילְנָה, בְּלוּבְּלִין, בְּלוֹדְז'.

חִכִּינוּ לְךָ בִּטְרֵיְזֶנְשְׁטָאט,

בְּבַּאבִּי־יָאר… אֵיפֹה לֹא?

קִוִּינוּ: אוּלַי שׁוּב תַּגִּיעַ

כְּקַבְּצָן, מְעֻטָּף בִּגְלִימָה,

וְתָבִיא חֲצִי פְּרוּסַת לֶחֶם

אוֹ קְלִפָּה שֶׁל תַּפּוּחַ אֲדָמָה…

שֶׁלְּפֶתַע בַּ"לָּאגֶר" עִם לַיְלָה

תַּעֲבֹר הַלְּחִישָׁה: "הוּא בָּא! " –

וְתִפְרֹק אֶת גִּדְרוֹת הַתַּיִל

וּתְנַתֵּץ אֶת הָאֲרֻבָּה…

פָּתַחְנוּ לְךָ אֶת הַדֶּלֶת

וְהִשְׁאַרְנוּ אוֹתָהּ פְּתוּחָה.

חִכִּינוּ לְךָ שֶׁתּוֹפִיעַ

לְהַצִּיל – וְלִשְׁפֹּךְ חֲמָתְךָ.

אַךְ אַתָּה, מִשּׁוּם־מָה, לֹא הוֹפַעְתָּ.

לֹא נָתַתָּ סִימָן אוֹ מוֹפֵת.

וְדַוְקָא בִּזְמַן שֶׁהָיִינוּ

זְקוּקִים לְךָ בֶּאֱמֶת.

אוּלַי פָּשׁוּט נִרְדַמְתָּ

אוֹ צֻוֵּיתָ לְהִסְתַּתֵּר?

אוּלַי עָסוּק הָיִיתָ

בְּעִנְיָן חָשׁוּב יוֹתֵר?

וְאוּלַי, אוּלַי, אֵלִיָּהוּ

הַשְּׁמִיעָה נֶחְלְשָׁה אֶצְלְךָ?

כְּבָר אֵינְךָ צָעִיר, אֵלִיָּהוּ.

זֶה קוֹרֶה לִישִׁישִׁים בְּגִילְךָ.

חִכִּינוּ לְךָ, אֵלִיָּהוּ.

חִכִּינוּ לְךָ מְאוֹד.

חִכִּינוּ לְךָ עַד לָרֶגַע

בּוֹ לֹא יָכֹלְנוּ יוֹתֵר לְחַכּוֹת.

וְאַתָּה? אַתָּה לֹא הוֹפַעְתָּ.

חִכִּינוּ לְךָ עַד בּוֹשׁ.

אֵיפֹה הָיִיתָ, אֵלִיָּהוּ,

בְּאַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם? אַרְבָּעִים וְשָׁלוֹשׁ?

וְעַכְשָׁו, בְּכָל עֶרֶב פֶּסַח,

בַּכְּפָרִים תְּסוֹבֵב, אַךְ לַשָּׁוְא:

הַדְּלָתוֹת שֶׁתָּמִיד קִדְמוּךָ

נְעוּלוֹת בְּפָנֶיךָ עַכְשָׁו.

בַּבָּתִּים הַקְּטַנִּים שֶׁאֵי־פַּעַם

פָּתְחוּ אֶת דַּלְתָּם לִקְרָאתְךָ

כְּבָר גָּרִים אֲנָשִׁים שֶׁעֲלֵיהֶם

לֹא שָׁפַכְתָּ אֶת חֲמָתְךָ.

רַק לַשָּׁוְא תְּחַפֵּשׂ עַל שֻׁלְחָנָם

אֶת כּוֹסְךָ הַיָּפָה, הַגְּדוֹלָה.

רַק לַשָּׁוְא תְּחַכֶּה בַּחַלּוֹן

לִשְׁמֹעַ שִׁירֵי הַבְדָּלָה.

חִכִּינוּ לְךָ, אֵלִיָּהוּ,

שֶׁתּוֹפִיעַ שׁוּב כְּמוֹ מַלְאָךְ.

אַךְ אַתָּה, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִכְזַבְתָּ –

הַפַּעַם הִכְזַבְתָּ כָּל כָּךְ!