א. עַל חוֹף עַתְלִית    🔗

לראשונה ראיתי אותו ניצב מעל פני המים. בסיור חוף שערכתי, לפני החגים, הגעתי סמוך לחוף עתלית. מרחוק, עוד לפני שקרבתי אל המפרצון הקטן הבחנתי בדמות אדם עומד על סלע מעל לים. עמידתו היתה משונה מעט, ולרגע גיחכתי על הדייג שכמו קפא בתנועה מוזרה של הטלת־חכה קשתית גבוהה. אבל הוא לא זז, ידיו נשארו פרושות אל מול הים ושׁום חוּט לא נראה נמשך מתוך הגלים.

החניתי את הרכב על פיסת קרקע קשה, שלא ישקע בחול הרך, והלכתי אל הסלע הקטן.

צריך הייתי למצוא מפרצון נחמד ושקט בשביל חבורת הנופשים שלנו. כמה משפחות שחוברות יחדיו בתקופת החגים ונוטות את אוהליהן על כִּברת־החוף שבין קיסריה לעתלית. עכשיו הבחנתי באיש ביתר בהירות. הוא היה דק מאד ומשום־כך נראה גבוה.

עורו היה שחום והוא לבש מכנסיים שחורים הדוקים ומתוחים שהגיעו עד מעל לקרסוליו. את עיניו לא יכולתי לראות כיוון שהיו מופנות אל הים, אבל גם מאחור יכולתי לחוש שהן כהות וטובות.

הוא שמע את צעדי ופנה אלי לאיטו. חיוך הופיע על פניו השחומות והוא בירך אותי לשלום. אל תפריע לעצמך – אמרתי לו – אני מחפש כאן מפרצון קטן ונוח, שאוכל להחנות בו את חבורת־הנופשים שלי בימי־החג. ברוכים הבאים – אמר לי, ברוכים תהיו. מפרץ עתלית הוא מקום נפלא לעשות בו את ימי החג של סוף הקיץ.

כן – אמרתי.

כל שנה אנחנו חונים לאורך החוף הזה ודרומה עד קיסריה. מוצאים לנו מפרצון זנוח ושקט שעוד לא התגלה להמוני הנופשים האחרים.

כאן בחוף עתלית ובסביבתו – אמר לי, אפשר לשמוע כל מיני זמירות מופלאות בשעות הדממה. והוא החזיר מבטו אל המים ואמר לי – אתה שומע? אפילו עכשיו אפשר לשמוע את קולות המזמור המופלאים. והוא נע לפתע על הסלע שניצב עליו, גופו החל לרקוד כאילו מעצמו, והוא ליווה את תנועתו בשירה חרישית שלא יכולתי להבחין במילותיה. אתה שומע? שאל אותי אל מאחורי גבו, האם אתה שומע? כל החוף שר, כל המפרץ שר, כל הים שר אתנו.

אם יישאר כאן על הסלע, חשבתי לעצמי, יוכל לשעשע את ילדי החבורה שלנו, שהשחייה תימאס עליהם. ואם יתמזל לנו המזל יראה לנו ודאי כמה מנפלאותיו. יכולתי כבר לתאר לעצמי את שחוק הלעג של הילדים, את חופני החול שהם מטילים לעברו, את קריאות האכזבה שלהם. חשבתי שאתה דייג – אמרתי בקול רם, ומרחוק נראה לי כאילו אתה זורק חכה אל המים.

מֵאִיר – אמר אלי, שמי מֵאִיר.

נעים מאד. אם תישאר כאן על החוף לימי החג נזמין אותך אל מאהל־הנופש שלנו.

ברצון – אמר מאיר. אני רואה שאתם אנשים טובים. כלומר ישנם עדיין אנשים טובים בארץ. והוא הסב פניו אלי וחייך אלי חיוך מופלא בעיניים עצומות. במקום שבו אני נמצא ישנם הרבה אנשים טובים. והם קוראים אלי בלי הרף. בוא אלינו, הצטרף לזמירותינו. בוא לשיר עימנו. ואני כל כך רוצה לשבת עימהם. אני מתמתח כולי על הסלע פורש אליהם את כנפי ידי. מחולל אליהם בכל גופי. אולי יקרה לי נס קטן ואעופף מכאן אל מימי המפרץ המכחילים בצל חומות המבצר.

יש גם ילדים בחבורה שלנו, אמרתי לו, והם לא כל כך סבלניים. אני מקווה שהם לא יציקו לך. קשה להשתלט על הילדים בימינו.

אל תחשוש – אמר מאיר, ואגב מניִן אתם, אנשים טובים? מהקיבוץ? נוטשים את הפרות ואת התרנגולות ויוצאים לכמה ימים אל הים? ועם ילדים אני יודע להתהלך, ואין לך מה לדאוג. גם לילדים צריך לפקוח את עֵינֵי־הַטוֹב שלהם.

ורעש הרכב, וההמולה שתעלה ממחנה־הנופשים לא יפריעו לך להאזין לקולות הבאים מן הים?

מה לעשות? אמר, החוף לא רק שלי, הים לא רק שלי, מפרץ עתלית הוא לא רק שלי. והוא פרש את כנפי־ידיו הדקות מעל לגופו כאילו רצה לחבוק בהן את הים. כאילו רצה לעופף בהן מעל להמייה החרישית של המפרץ. ואתם עוד בסדר, רק נופשים כאן כמה ימים ומסתלקים לכם. אבל הצבא עורך כאן אימונים ביום ובלילה. וקולות הירי מחרידים את האויר. ואינני יכול לשמוע את קולות הזימרה המתוקים. וכשהחיילים מסתלקים נותר החוף מזוהם ומפוייח. וחולפים שבועות עד שאני יכול שוב להתייצב על הסלע הקטן ולהקשיב לקולות הקוראים אלי.

צחקתי מעט לדבריו, כלומר, הם נבהלים מאש המקלעים ומנפץ הפגזים? אל תצחק אמר מאיר, ואל תחשוב שאינני מבין בעסקי צבא. גם אני שירתתי בחיל־הים. ולפתע נזכרתי שבאחד המפרצונים החבויים קרה לפני שנה מקרה טביעה שכמעט נסתיים באסון. אני נמנמתי לי באוהלי תנומה מתוקה של אחר־צהריים. ופתאום­ פלשו הילדים בבהלה וטרדו אותי משנתי. מהר, קראו קצרי־נשימה, מהר, שם למטה במפרצון שני אנשים טובעים. הם לא יודעים לשחות. מהר, הם כבר צוללים.

מיהרתי לצאת מהאוהל, כבד ומיוזע מהשינה וירדתי אחרי הילדים במדרגות הכורכר. כבר מלמעלה ראיתי אישה צעירה תקועה בלב המפרצון ונסחפת לאט אל הים הפתוח. על החוף שממולה התפתל איש צעיר וקרא אליה קריאות נרגשות. שלחתי את שאר החברים שיביאו אתם גם חבל הצלה ואבובים. ואז זינקתי אל המים. חתרתי אליה בכוח ובחיפזון. הים סחף מעט אל לא היה נורא. שחיתי אל האישה הצעירה אחזתי אותה מתחת לזרועותיה ודחפתי אותה לאט כנגד החוף. מסביב רחשו מערבולות והמים הִרְחִישׁוּ בקול. אבל האישה נענתה לדחיפותי והקלה עלי את הצלתה. וכשהגענו אל החול והאיש הצעיר התנפל עליה, מסרתי אותה לידיו ואמרתי לו מתנשף כולי שגם כאן במפרצון החבוי הזה מסתתרת הסכנה. כוחו הרע של הים חודר לכל חריץ, וצריך להיזהר ממנו בכל מקום. דחיתי את תודותיו והעזתי את הילדים למעלה. היא קצת מבוהלת אמרתי להם ועוד מעט תרגע. בואו נחזור למאהל. ועליתי אחריהם מנטף דרך מדרגות הסלע.

ומלמעלה העפתי שוב מבט אל המפרצון הקטן. הוא בהק באור כמו אבן טובה. והרוח סיחררה על פניו תלמים כהים שרדפו זה אחר זה ונעלמו בין סדקי הכורכר. נתתי עיני בשעוני. כבר התאחר ומשימתי עוד לא הושלמה. ומה זה אני עומד ומספר עם מאיר במקרי הטביעה המשונים? צריך לאתר את המפרצון. למצוא דרך קצרה ונוחה, שהמכוניות לא ישקעו בחול, ולברר עוד כמה פרטים נחוצים. טוב מאיר – אמרתי – שלום לך ותהיה בריא. אני צריך כבר לרוץ.

כן כן – אמר מאיר רוץ רוץ. אל תפריע לעצמך. גם אני צריך להיפרד ממך, כי קולות הים שוב קוראים אלי. והוא הסתחרר על רגלו האחת, חג על הסלע כאילו היה מונע במוט מסתובב.

וּלְפֶתַע פרש את ידיו, מכנסיו השחורים התמתחו וקרסוליו הבהיקו תחתיהם. ולי נדמה כאילו הוא מֵכין עצמו להַמְראָה. בסדר פעולות קבוע מראש. ועוד רגע ימריא וייעלם מעיני בתוך התכלת הבהירה של שמי מפרץ עתלית.

 

ב. בְּכיכר הכפר, עֵין הוֹד    🔗

בפעם השנייה ראיתי את מאיר בכיכר הקטנה של כפר האמנים עין־הוד. בקיץ התגלגלתי לשם עם חבורת ידידים ובהם גם אורחים מחוץ־לארץ. שוטטנו בין גדרות האבן, חצינו את העלווה הסמיכה של התאנים והצצנו לגלריות. מחוץ לגדרות ובצל הגינות ישבו האמנים, מכרו מעבודותיהם והאריכו בשיחה עם המבקרים. כשעייפנו מעט ישבנו אל שולחנות העץ הקטנים שעל מרפסת בית־הקפה שבכיכר הכפר. בסמוך הרעישו הדחפורים וטרקטורים גדולים הרעימו באתר הבנייה של המוזיאון החדש.

בעוד מסבה חבורתנו אל השולחנות, ובעוד האורחים מחוץ־לארץ שואלים וחוקרים על סביבם, ירדתי לשוטט מעט בסמוך לבית־הקפה. קרוב מאד אבל נסתר מעט ראיתי קיר של חדר. ועליו דבוקים שרידי מודעה ישנה. מתוך סקרנות עצרתי לקרוא. וכיוון שהמודעה היתה פגומה וחסרה, התעוררתי להשלים את המחוק. תערוכה ישנה שנסגרה כבר לפני שנים לזכרו של האמן מאיר ז"ל. עבודות העץ שלו יוצגו בתערוכה וגם פריטים נוספים שלא היה אפשר לזהותם במודעה המטושטשת. ומי שירצו לבקר בתערוכה בשעות שאינה פתוחה מתבקשים לפנות כאן לאמנית ידועה, ממייסדות הכפר, והיא תפתח להם את החדר. ועוד פרטים שאינם חשובים נזכרו שם. עד שכמעט פניתי לאחורי לשוב אל חבורתנו ואל מהומת הטרקטורים המרעישים באתר־הבנייה.

אבל בתחתית המודעה, ממש על גבי קרע נייר, ראיתי צילומי פסלים של מאיר ז"ל ולפתע עלה בזכרוני מראה פניו של האיש שניצב על הסלע בחוף עתלית. אותן העיניים הכהות, אותה פרישת כנפי־הידיים לצדדין. אותם האיברים הדקים והמתוחים. ממש כאילו שבתי וראיתי את ההקשתה הגבוהה של ידיו מעל לראשו. אותה תנועה שבגללה טעיתי בו וחשבתי אותו לדייג חובב המטיל את חכתו מעל ראשו אל המים שתחתיו. זכרון השעה הקסומה ההיא שעל החוף עלה בי, בלוויית השיחה המיוחדת שניהלנו. שאלותיו, נעימת הנגינה שהעלה. ותנועות־הריקוד שלו על בימת הסלע הקטנה.

שבתי אל חבורתי נסער מעט ואמרתי לעצמי שיש לנו כאן ענין חדש ומרתק לענות בו. משכתי בהם לקום ולהיכנס אל ביתה של האמנית, שגם שמה נזכר במודעה הישנה. ובהזדמנות אמרתי לידידים, נוכל לחזות במשפחת אמנים בעבודה בביתה. והאורחים שלנו מחו"ל גם יוכלו לקנות אצלה מה שימצא חן בעיניהם.

היקפנו את החפירות של אתר המוזיאון, ופנינו לאחת הסימטאות השקטות. במזכירות הכפר התנדבו להסביר לנו היכן ביתה והיכן הסטודיו שלה בו היא מלמדת שוחרי אומנות צעירים. ואפילו הואילו לטלפן אליה כדי שתמתין לנו ולא תצא מביתה. שהרי לא בכל יום מזדמנת חבורת קונים כזו שאסור להחמיצה.

האמנית באמת המתינה לנו בפתח החצר ושמחה על ביקורנו. וכשהתפזרה החבורה הקטנה שלנו בין כני־התמונות ועבודות המתכת שלה, שהיו מוצבות בכל מקום שבחצר ובבית ואפילו לאורך שבילי החצץ שבגן הקטן, אמרתי לה שיש לי כמה שאלות ואשמח אם תוכל להשיב עליהן. והיא אמרה בבקשה בבקשה, כי לא העלתה בדעתה שאני מתכוֵן לשאלה על מאיר ז“ל. יצאנו אל החצר וישבנו אל שולחן הפְּסֵיפַס היפה מעשה־ידיה. ושם שאלתי אותה מי הוא הפסל הצעיר מאיר ז”ל שהלך לעולמו לפני כמה שנים, עפ“י המתפענח משרידי המודעה הישנה הדבוקה לקיר בית־הוועד. היא הופתעה מעט ושאלה אם אני עתונאי או מבקר־אמנות הכותב בעתונות? או אולי סופר המתכוון לכתוב ביוגרפיה? ומאד השתוממה לתשובתי שאינני אף אחד מכל אלה, וכל עניני במאיר ז”ל הוא לדעת מי היה איש ומה עלה בגורלו. כיוון שפגשתי אותו בנסיבות כל־כך מוזרות על הסלע שלו בחוף עתלית. ומשהו בתוכי אמר לי שזו רק פגישתנו הראשונה. שאנחנו עוד ניפגש.

האיש באמת ראוי לעתונאי הגון ולמבקר אמנות רציני, שינסו לכתוב על פרשת חייו ועל יצירתו, וטוב היה אילו מצאה סופר ממש שיקדיש למאיר מזמנו ויכתוב עליו ביוגרפיה שלמה. אף כי חייו לא היו שלמים. להיפך, חיים קטועים ושבורים שנסתיימו בטרם עת. ואם זמני בידי הרי אין טוב מלגשת אל בית־הוועד ולהיכנס לחדר־הזכרון. נכון יותר אל מה שנותר מחדר־הזכרון אחרי ההתפרצות המתועבת. ושם במקום תספר לי באריכות ובמתינות את הסיפור המלא על האיש המופלא.

שמחתי על סבר פניה ועל היענותה לשאלותי המפתיעות. אבל אני חייב להתייעץ בבני־חבורתי כיוון שזמננו רחוק. ועוד רצינו לסייר בסדנאות המפורסמות שבקצה הכפר. לצפות באורגות־השטיחים הדרוּזיות. ואגב גם הבטחנו לאורחים מחו“ל שנעלה אל השוק הדרוּזי הססגוני שבדַליית־אֶל־כַּרמֶל. והיא סברה שאם כך – מוטב שניפגש ביום שתהיה פנוי, שלא תהיה לחוץ ואני הסכמתי למצוא יום כזה, שנוכל לשוחח על האיש בהשקט ובהרחבה. ורק שאודיע לה לפני בואי כי גם היא אישה עסוקה מאד. ויש לה חוגים וסדנאות־אמנים בחיפה, בתל־אביב ובקיבוצי הסביבה. ואני הסכמתי ורשמתי לעצמי כמה שמות ומספרי טלפון שנתנה לי. ולפני שנפרדנו נזכרה ואמרה שיש חומר נוסף שאוכל לראותו אם אפשפש בארכיוני העיתונים מאותם ימים. ובעצם כוונתה לעתון ספרותי אחד שזה שנים חדל מהופיע. כן כן, שנים רבות כבר עברו מאז. והיא שוב השתוממה איך הגעתי אל שמו של מאיר ז”ל. ומהו שעורר אותי להכיר את סיפור חייו ואת עבודותיו. ואני, הרי לא יכולתי לומר לה בפשטות שמאיר זה מסקרן אותי מאד. וגם אינני יודע למה. וכשזִכְרוֹן הפגישה על החוף שב וניעור בי אני חש כאילו דמותו החסרה חדה לי חידה. ואני יודע מתוכי שפתרונה חשוב לי ולחיי. ואני חייב במציאתו.

נפרדנו לשלום והיא נאנחה ואמרה שאילו היה חי עמנו היה ידוע היום כאחד מגדולי הפסלים שבארץ. כי כשרונו היה כל־כך מובהק עד שנפשו לא יכלה להכילו. משום כך קרה אולי מה שקרה. שמץ מהפרשה ודאי ידוע גם לי: המפרצון הבוגדני, מערבולת פתאום וסחיפה שאין ממנה חזרה. אבל על כל אלה נרחיב כשניפגש. ושלא אשכח להקדים בטלפון ולהודיע על בואי. ויש גם מעט מסמכים, מועטים מדי, ואין צורך אפילו לצלמם. כי רובם כתובים ביד ואינם ממלאים אפילו דף אחד של מחברת. והעתקת־יד תספיק לגמרי. ובכלל, לפני פגישתנו היא תשוב ותנבור במזכירות ובחדר־הוועד הישן. לראות אם תוכל להציל עדויות נוספות. ובכך סיימנו את שיחתנו והיא לוותה אותי אל בני חבורתי.

 

ג. בחדר־הזכרון שבבית־הוועד הישן    🔗

האמנית המתינה לי במזכירות הכפר. והושיטה לי מיד מעטפה ובה צילומים וקטעי עתונות. זה מה שמצאתי אמרה ואני בטוחה שיש עוד. רק שצריך לחפש ואני כבר לא חזקה כמו שהייתי. הלכתי אחריה לבית־הוועד הישן ולחדר־הזכרון שבתוכו. אתר הבנייה של המוזיאון המה מפועלים וממכונות והאמנית אמרה שסוף־כל־סוף נעשה כאן צדק. וכבוד האמנות ייצא לאור. ושלא נשכח את אלה שלא זכו.

בית־הוועד עמד מרוקן ואפילו הקירות נראו כאילו יש כוונה להעבירם מכאן. הכול בתנועה עכשיו, אמרה לי האמנית, עם השלמת המוזיאון יושלמו גם מוסדות הכפר החדשים. ובית־הוועד הישן הוא שם מצחיק. משום שמזמן אין כבר ועד ואין עוד זכר לימי הכפר הראשונים.

חדר־הזכרון היה צר מעט ובו שולחן ישן וכמה כיסאות ואלבומים מאובקים. לפני שנים, אמרה לי, נהגנו לערוך כאן תערוכות של אמני הכפר. ואנשים היו באים מכל קצווי הארץ. והחדר הזה שימש גלֶריה תוססת לחיי היצירה של המקום. אבל כבר שנים שאיש אינו דואג למבנה ואתה רואה כיצד הוזנח לגמרי.

ישבנו ליד השולחן. היא דפדפה באלבום ואני שלפתי מן המעטפה שנתנה לי את הדפים המצולמים. העתון הספרותי שבו נדפסו הדברים חדל להופיע מזה שנים. האמן שכתב מאמר־הערכה נלהב על עבודותיו המוקדמות של מאיר, כבר הלך לעולמו מזמן. שיריו של מאיר שנדפסו באותיות גדולות מנוקדות ביד, היו כתובים בלשון כל־כך רחוקה. שירים מוזרים המספרים באיזו דבקות מיסתורית באדם אהוב שאבד, או באל מסתתר. שירֵי עֶרגָה מיושנים שאיש אינו כותב היום כמוהם. והיו שם גם כמה דיוקנאות שצייר וכמה צילומים של גילופי־העץ שלו. ובשולי העמוד ניתן צילום של מאיר ז"ל עצמו. בתלבושת כהה של רקדן הפורש את כנפי־ידיו הרחק לצדיו. ממש כפי שראיתי בחוף עתלית.

ובעמוד השני בגליון שהוקדש לזכרו נדפסו שלושה שירים פרי עטה של משוררת צעירה. אותה משוררת שעשתה לה שם גדול במוזריותיה. אבל באותם ימים רחוקים היתה עדיין פֶּרַח־משוררים מתחיל, שבוייה באדרתם של גדולי הדור. כמו תלמידה המכינה את הופעת־היחיד המפתיעה שלה. שירים נחמדים בהחלט. שאפשר ליהנות מהם גם היום. לאחר עשרים וחמש שנים. מעין תפילות חרישיות על אֶחד שלא זכה. אחד שהיה בו הכול כדי שיזכה. אבל הוא לא ויתר גם על זכותו האחרת. להחליט בעצמו אם יזכה ואם לא יזכה. והוא החליט. החלטה קשה וממאירה. שהותירה את כל מוקיריו באלם ובאבל. המשוררת הצעירה סירבה להשלים עם חסרונו. וקראה לו בשיריה לשוב ולהתגלות מתוך חול־השכחה העמוק ששקע בו. לשוב בתנועות המחול המרחפות שלו, כשמחיקו נושרים פיסלוני־העץ ודפי־רישומיו העדינים.

ובתחתית הדף היו ציונים יבשים לחייו הקצרים. מתי נולד, לאיזו משפחה, ומה עלה לו כשנפטר עליו אביו והוא עודו ילד רך. ואחר־כך באה רשימה מקוצרת של מוסדות־חינוך שהתגלגל בהם עד שגוייס לחיל־הים. ומעט מן המעט על מעשיו העלומים בשנות שירותו בספינת משמר־החופים. ועל לימודי האמנות שלו ושנות חֲנִיכוּתוֹ שעמדו להניב פרי הילולים.

האמנית הביטה בי כשעברתי על הכתוב ואמרה שהיא רואה שהדברים מרגשים אותי. אתה יכול לקחת את הניירות אליך הביתה. אבל יש כאן עוד מחברת אחת שאינה משמחת. והיא פתחה לפניה צרור של דו“חות והעתקי תַצְהִירִים, שבם סופר סיפור עצוב על פריצה אליהם לחדר־הזכרון. ועל השחתת עבודותיו של מאיר ז”ל. הפריצה התרחשה לפנות־בוקר ושומרי־הכפר העידו על כך בכתב־ידם. שום אור לא נראה והם לא חשו בכלום. היה ליל־חורף גשום והם ישבו ליד התנור ושתו כדי להתחמם. ומה שעורר את חשדם היו פעיות עיזים מפתיעות שעלו מבית־הוועד הישן. הם נדהמו כשהגיעו וראו את מה שנעשה לחדר־הזכרון, ואיך רמסו העיזים כל מה שהיה על רִצפת החדר. התיאור על הרצפה המלאה גללים וקש היה ממש תיאור ספרותי. ואני הוצאתי את המחברת שהבאתי והעתקתי אותו מילה במילה. האם אכלו העיזים את רישומיו? שאם לא כן להיכן נעלמו? האם כירסמו הרעבתניות את פיסלי־העץ שלו? ואת דיוקנאות הצלובים הכהים? שאם לא כך, להיכן נעלמו כולם? מלבד שברי אבן של עבודותיו הכבדות לא נמצאו שרידי היצירות שאבדו. האם אפשר שהיה בכפר האמנים מעריץ אלמוני לאמנותו, קנאי מטורף שעולל לתצוגה שבחדר־הזכרון חורבן נורא שכזה? היא ראתה למחשבותי ואמרה שלא התגלה דבר בחקירת משטרת חיפה. הנה הדו“חות והנה העתקי המכתבים שהוציאה מחלקת החקירות אל חברי הוועד הנבחרים של הכפר. צירוף מקרים אומלל. פריצה מקרית של רועה־עיזים מהסביבה. ואפילו הועלתה שם אפשרות מגוחכת שעד העיזים חולל את כל אלה לבדו. ללא רועה פרצו את הדלתות הרעועות בליל־החורף ההוא, והשתוללו בבית ועשו בו שמות, ללא שום כוונת זדון. וכשמצאו עצמן כלואות בתוך הביתה החלו לִגְעוֹת מָרָה מחמת הבהלה. ואז נזעקו שומרי הכפר ומצאו מה שנותר מתערוכת הזכרון למאיר ז”ל.

עיינתי במסמכים והלשון הקצרה והרשמית שלהם ממש מצאה חן בעיני. כך כתבו שוטרים ועדים ורועי־צאן שנחקרו, וכל דבריהם עברו דרך ידיה הזריזות של קצרנית המשטרה. ולעדות באנו אנו, החתומים מטה, לא נמצאו שום מימצאים מפלילים, החשודים שוחררו לבתיהם, לא בוצעו מעצרים וכיו"ב – לשון המשטרה. העתקתי את הכתוב למחברתי וחשבתי לעצמי שאולי יבוא יום רחוק ואני אשוב אליהם.

היא אמרה לי שלא הכול אבד. כלומר לא כל העיזבון נאכל בפיהן של הבהמות הדקות ויש מזל שהעניק מתנות למקורביו. עוד בחייו היה נוהג לחסל תקופות ביצירתו על־ידי שהיה מעניק אותן לחברים. כך היה כשהשתחרר מחיל־הים, וכך נהג לפני נסיעתו האחרונה לפריס. ובכל פעם אמר לידידים שכל מה שעשה עד היום כאילו לא עשה. וממחר תתחיל תקופת יצירתו האמיתית. ומריקודיו – שאלתי אותה, ממחולות היחיד שעיצב נותר משהו? ישנם ודאי צילומים אמרה, אבל כאן אין למצוא שום־דבר.

אספתי הכול לתוך תיקי והיא התנצלה שאינה יכולה לתת לי יותר. וכמה חבל שאיש מן העתונאים וממבקרי־האמנות הצעירים אינו מוצא ענין בדמותו של מאיר ז“ל. כמה חשוב היה אילו התיישב איש מֵיטִיב־כְּתוֹב ומעלה את הביוגרפיה הקצרה שלו בספר. הייתי מגישה לו כל עזרה אפשרית. שהרי כה מעטים עדיין זוכרים אותו. וממשפחתו כמדומה גם לא נותרו רבים. והיא הביטה בעיני במבט מלא תחינה. אבל אני הסבתי עיני ממנה וקמתי ויצאתי אחריה ממה שהיה פעם חדר־הזכרון שבבית־הוועד הישן. ושוב נֶהֱמַמְנוּ מהפעילות השקדנית באתר־הבנייה של המוזיאון. היא החזירה את המפתחות למזכירות הכפר, והעירה בשקט שאולי יימצא גם למאיר ז”ל חדרון קטן במוזיאון החדש.

נפרדנו לשלום ואני יצאתי אל כיכר הכפר. ומשם ירדתי לאיטי בכביש המתפתל בתוך החורש הסבוך. ומרחוק ראיתי את מפרץ עתלית זוהר באור הכחול. וחומת המבצר הכהה מטילה את צילה עמוק לתוך המים. ועל סלעי הכורכר הפזורים נראו צלליות של דייגים חובבים המטילים את חכתם מעל לראשם בתנועת הטלה גבוהה. ולשנייה קצרה אחת הם קופאים על עומדם, כאילו היו דיוקנאות של צלובים מגולפים.

 

ד. שולחן הדָגים בִּטְבֶריה בטַיילת    🔗

בפעם האחרונה ראיתי את מאיר מכסאי שליד שולחן הדגים שבמסעדת־החוף. איך הגעתי למסעדה שבטיילת בטבריה? באתי לעיר בשל ענין אחר ישן שאמרתי לבררו עד תומו. קבעתי פגישה במרכז החדש עם מכר נושן שהיה שותפי לפרשה ההיא לפני שנים רבות. הוא נעתר לי שמח על דברי ואך הזמין אותי לביתו שבמעלה ההר. אבל אחר־כך השתבש הכול. הפגישה לא נערכה. הוא לא הגיע וגם לא מסר מילה. חיפשתי אותו במרכז המסחרי החדש, בביתו ואפילו בחנות המכולת שליד הבית. שאלתי שכנים ביקשתי אחר אשתו, הצצתי שוב בשעוני לוודא שלא טעיתי בתאריך הפגישה, ועמדתי לפני ביתו אובד־עצות. אישה צעירה שעברה שאלה אותי את מי אני מבקש. וכשאמרתי לה את שמו של מכרי הנושן אמרה לי בקצרה – עזוב אותו. לא כדאי לך להתעסק אתו. ישנן כל מיני שמועות על האיש ועל מעשיו. ואל תיפול במלכודת שטמן לך. למה בדיוק התכוונה בדבריה? האם הובהל לחקירה במשטרת טבריה? האם נחשד במעשים של פלילים? הרי היה נער תמים וטוב לפני שנים.

וכך ירדתי אל הטיילת העירונית שלחוף הכינרת. מילא הפגישה שלא עלתה יפה. מילא הסיפור הישן שלא אוכל למלאו בפרטי פרטים שחשבתי לשאוב מידידי הוותיק. מילא השאלות שיישארו ללא תשובות אחרונות וסופיות. העיקר שנזדמן לי יום חורף נהדר בטבריה. יום שמשי משכֵּר ומלא אור. יום שחמימותו מרדימה את הגוף ומשְׁרָה על כל המראות הנגלים זוהר של חלום.

בדרך טיולי ירדתי וישבתי אל שולחן המסעדה שבחוף. ממול למֵזַח הנוסעים החדר שממנו מפליגות ספינות התיירים לחוף המזרחי של הימָה. ישבתי על הכיסא והשקפתי מוקסם בפעילות שרחשה על המזח וסביבו. ספינות הגיעו ויצאו. קבוצות של תיירים ירדו ועלו. ומאחוריהם הבהיקה הכינרת באור השמש החורפית. עופות־מים שייטו לא הרחק ומשפחות של דייגים ערכו את סירותיהם ללֵיל הדַיִג. עמסו ארגזים תִּדְלְקוּ את המנועים וגוֹללוּ את הרשתות.

נזכרתי במראה הכינרת שראיתי לאחר המלחמה הקשה של יום הכיפורים. הנהלת המרחצאות של חמי־טבריה הזמינה את גְדוּדֵנו המוּתש לרחוץ ולפוש מעט מתלאות המלחמה. הגענו מזוהמים כהוגן, והטבילה במים החמימים השיבה לנו טעמם של ימים אחרים. עובדי המרחצאות שמחו עלינו והֶעתירו עלינו פִּינוּקים. וכשצאנו מהברכות נתנו לנו מגבות ישנות. שנִכְרוֹך על גופנו מפני הקור שבחוץ. יצאנו אל השמש המרפאה את כל הפצעים. ישבנו על החוף, ממול למרחצאות, למרגלות הגזעים העבותים של האקליפטוסים. השקפנו אל ההרים שבחוף המזרחי. אל העשן המיתמר מן התִילִים הגבוהים שבגולן. אפשר היה להבחין בכל מוּצב, בכל כְּביש ובכל יישוב שעל הרמה. השלכנו זרדים יבשים אל המים והרהרנו במלחמה הקשה שנסתיימה, ובמה שיבוא בעקבותיה.

ולפתע פקד אותי חזיון מוזר. דימיתי לראות איש דק וגבוה שפניו שחומות. ידיו פרושות לצדדין. מכנסי־ריקוד שחורים מתוחים עד לקרסוליו. והוא רץ ומרחף מעל פני המים. הוא אינו שומר על קוו ישר. ריצתו מזוּגזֶגֶת והוא עורך מעין מסע־דִילוּגִים עֲקלתוֹנִי בין משטחי המים המוארים. הנה הוא רץ כלפי מזרח ושב ומתרחק כלפי פאת דרום. ואז הוא מבצע תפנית חדה וסב ופונה אלי, ופניו מוטים לצד, לוּטים בצל. סחרחורת קלה אחזה בי לרגע, ונאלצתי להפנות ראשי אל החברים היושבים מְכוּרבָּלִים במגבות מתחת לעצים. האם אתם רואים שם דמות־אדם המרחף על פני המים? לא, הם לא ראו. ונמאס להם מהֶלֶם־הקרב המתמשך שלי, המוצא לו כל פעם גילוי חדש. הם המשיכו בשיחתם השקטה ובהטלת הזרדים היבשים אל שפת המים. שיחתם כרגיל: מי אשם במלחמה, ואת מי יש להעמיד אל הקיר. ומה ישתנה מעכשו בארץ המוּכָּה הזו. ולמי אנחנו נותנים את חיינו.

לאחר רגע חלף הכול. המראה המוזר נגוז. ועל חלקת המים שייטו רק ברווזים כהים ושלדגים צרחו. ומרחוק חָרְשָׁה את הימה סירה מהירה. בשבתי כּעֵת אל שולחן הדגים שבטיילת השקפתי מרוגש מעט מזכרונותי, אל ספינת הטיולים שטענה תיירים צוהלים. האם אני מכיר את האיש שקיבל את פניהם על הגשר? האין פניו מוכרות לי משכבר הימים? האם איננו מֵאִיר, נַגָד ספינת־המשמר של חיל־הים? ואני הרי שהיתי תחת פקודתו כמה לילות מלאי מתח וחרדה לפני המון שנים. האם יכול אדם להיראות בשני עולמות בעת אחת? האם יכול מאיר להופיע בשני זמנים בבת־אחת? מאיר מהספינה כלום לא הפך אחרי שחרורו למאיר האמן שבא לעֵין־הוֹד? כך גם עלה מדברי החברים שכתבו עליו לאחר שנסתלק. היכן ראיתי את הכתובים הללו? בהעתקי העתון הספרותי שנתנה לי האמנית שומרת זכרו? או קראתים בחוברת הזכרון שהוציא חיל־הים? כבר אינני זוכר בדיוק. אבל הדמיון במראה הפנים כל־כך הדהים אותי עד שקמתי משולחן הדגים וקרבתי לעלות בגשר הספינה. מְאוֹר פניו סינוור אותי. אותן העיניים, אותה כהות העור, אותו החיוך הנעלם. אותה השבירות הדקיקה של פרקי הידיים. מאיר? באמת מאיר? סלח לי, התרגשתי לפניו ונשימתי קצרה לרגע, סלח לי, שמך לא מאיר?

האיש התפנה מתייריו ונתן בי עיניו וחייך ואמר לא, מה פתאום מאיר? אולי יש כזה בספינה השנייה? עוד כמה דקות היא תעגון אצל המזח. גש לשם ותשאל. אבל אני נתתי עיני בעיניו ושאלתי אם לא היה כאן מאיר אחד ששירת בחיל־הים? לא מוכר לי אמר האיש. ודאי התבַּלבּלתָ. אין דבר. אבל אין לי זמן לעזור לך כעת בחיפושים.

מה היה לי פתאום? תפסתי את עצמי ושבתי לאיטי אל כסאי שאצל שולחן המסעדה. מה אני מטריד אנשים בגלל דיבוק ישן שאחז בי לפני שנים. ואפילו לי עצמי אין שוֹרשוֹ מְחוּור. לשם מה אני קם ונוסע לטבֶריה ולעֵין־הוֹד ולמפרץ עַתְלִית? ומי הוא מאיר הזה שמרדף את חלומותי ואינו מרפה ממני? כאילו התחייבתי בפניו ובפני אחרים שאני לבדי אגאל את דמותו משכחה? ואם פגשתי באיש צעיר ומוזר שצִילֵב את ידיו על משענת הספסל בכיכר הכפר בעין־הוד, מה בכך? האם משתמע מכך שזהו באמת איש־בְּשׂוֹרָה שרק אני לבדי חייב בגילוי חזונו? ואם נתקלתי אי־שם בשחר נעורי ברַסַ"ר תמהוני על ספינת־משמר קטנה בחוף המזרחי של הכינרת, ממש מתחת לקנֵי־התוֹתחים של הסוּרִים שבמוצבי־החוף, האם אני חייב לרדוף את בני־דמותו כל חיי?

והרי החיים רצופים בפגישות מוזרות שכאלה. בייחוד בראשיתם, בגיל הנוער הקסום. כמו אותו טרקטוריסט אלמוני שפינה סלעים בגבעַת־רָם שבירושלים. וכשעמדתי מולו, עם חברי, לבוש מדים ותג־היחידה בוהק על כתפי, עצר את הטרקטור הענק. ירד ממנו בקפיצה, השליך לרגלי גוש סלע ואמר, מטיילים מה? ומגבול הצפון החלטתם להימלט מה? והמארבים החֲשוּכִים נמאס לכם מה? ולזחילות המתישות במעבה קני־הסוף אין לכם כוח מה?

ועוד בטרם התעשתנו, ועוד לא הספקנו להבין מה הוא דובר אלינו, ועוד לא ראינו את פניו שהיו מכוסות בכובע בד רחב ושִכבת אבק דבוקה אליהם, זינק אל הטרקטור הענק ומשך במנופיו. הטרקטור חרק והתנפל בסכינו העצומה על ערימת הסלעים.

האם ידע עלינו דברים שאנחנו עצמנו לא ידענו? האם ראה עצמו שותף סמוי בגורלנו? מדוע דווקא אחריו אינני מבקש? גם שמו אינו חשוב לי, ולא תולדות משפחתו. וגם לא גִלגוליו בארץ. שנים רבות אני נוֹטֵר בתוכי חשד קטן מי היה האיש ולמה היו מכוונים דבריו. אבל הנחתי לו והוא הניח לי שלא כמו מאיר ז"ל ופרשת חייו הקצרים.

ישבתי לשולחן־הדגים, אכלתי ושתיתי ורציתי לכלות מעשַי בּעִיר. מה אעשה באיש הזה המרדף אותי לכל מקום? אגב הליכה אל תחנת האוטובוסים בטבריה נזכרתי שעל עצם מותו לא הירבתה האמנית דברים. ואני גם לא שאלתי. כאילו הוסכם בינינו מלכתחילה שעל הפרק המצער הזה אין משיחין. והרי כל מי שרק שמע על הפרשה ידע בדיוק באיזה מעשה מדובר. אבל אי־אפשר לחשוב לו את מעשהו האחרון כּעיקר מעשיו בחייו. ומשום־מה לא משך אותי צד האמן שבמאיר. צדדים אחרים שבו משכו את לבי. צדדים שנפתחים לכיוונים רבים. אלא שאם אכתוב עליהם לא תהיה זו ביוגרפיה כלל.

ואם לשבת סתם ולטוות סיפורי מעשיות שישפכו אור על חייו, על חיי, על דרכים חבויות שהיינו צריכים להלך בהן, מדוע שאֵאחז דווקא בסיפורו העצוב? והרי הטיילת של טבריה ומֵזח ההפלגות החדש מלאים בסיעות של תיירים צוהלים. ולכל אחד מהם יש סיפור משעשע מסיפורו של מאיר, ולא כזה עצוב.

ורק פניו המִתְכהוֹת של האיש העומד על הגשר ומעלה את הנוסעים לספינת־הטיולים אינן נותנות לי מנוח. באמת אמר לי שאין שמו מֵאיר?