רקע
אלישע פורת
עוֹלֵה-בּוֹר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: זמורה-ביתן, מוציאים לאור

 

א.

פעם אחת, כשהמתנתי בתחנת-האוטובוסים המרכזית בירושלים, באה מולי אישה כבת שישים. האירה פניה אלי וברכה אותי לשלום. החזרתי לה שלום, אבל תמהתי מניִן היא מכירה את פני. היא קרבה אלי ואמרה שהיא זוכרת אותי כאילו נפרדנו אתמול, והרי חלפו כבר כל כך הרבה שנים מאז. ממתי? שאלתי אותה, ובכלל, מי את? ומניִן אנחנו מכירים?

והיא טפחה על כתפי ואמרה שלא השתניתי בכלל. והשֵׂיבה שבשערותי רק מוסיפה לי נוי וכוח. ואיך זה שאינני זוכר אותה, את שָׂרָה, התימניה האמיצה מגדוד האצ"ל הירושלמי? והרי אני הוא שכרעתי מתחתיה כשטיפסה בחומה להניח את שקיות חומר-הנפץ, האם גם את זה שכחתי? ואת הנסיגה הבהולה מהחומה, נסיגה שהיתה חפוזה ורבת-נפגעים אינני זוכר? ואת פקודת-הביטול הארורה, שבעקבותיה קרו כל הדברים הנוראים, גם אותה אינני זוכר?

נהממתי מדבריה. כבר קרה לי לא פעם אחת שאנשים טעו בי, הקדימו לי שלום, האירו אלי פנים וחשבו אותי למישהו אחר. ואני כדי שלא לפגוע בהם החזרתי להם ברכה. ואחר כך שברתי ראשי חצי יום כדי להיזכר מי הם? מתי פגשתי בהם? ומהיכן אני מכיר אותם? על שמותיהם השכוחים וכינוייהם האבודים כבר אינני מדבר. אבל חבלן בגדוד האצ“ל הירושלמי? הרי אין דבר מופרך מזה בעולם. שהרי מעולם לא שרתתי בפלמ”ח וגם לא בהגנה. נער הייתי, ולצה“ל גוייסתי רק באמצע שנות החמישים. ממש כשמלאו ימי ללכת לצבא, ככתוב בחוק שירות הבטחון תש”ט. ואת שירותי הצבאי עשיתי ביחידה עורפית, שאני מעדיף לא להרבות עליה את הדיבור. ועד היום אני בוש מעט במעשי שעשיתי ביחידה ההיא, בשעה שחברי הטובים בילו את ימיהם בחפירות הגבול.

וכאן מתחוללת מין טעות שכזו. מילא שהיא הזקינה אותי בעשור שלם, את זה אני מוחל לה, שהרי רבים טועים וחושבים אותי למבוגר מגילי. אבל מניִן לה הפרטים המוזרים הללו? פריצת החומה של העיר העתיקה? אני? קרב המאסף האכזרי והנסיגה רבת הקרבנות, אני? החברים שנפלו, הפקודה הארורה, כל אלה אני? והרי הכול כתוב ודאי בספר ההיסטוריה הקצרה שלנו, אבל מה לי ולכל אלה? וכמו שקורה לי פעמים רבות, התעשתתי באיחור ורציתי להשיב לה, אלא שהיא כבר נעלמה בין המון הנוסעים הממתינים בתחנה המרכזית. יצאתי לאיטי מתוך התור הדחוק. ועל אף שידעתי שאני מבטל את זמני לחינם, ונסיעתי אל השפלה תתאחר, הייתי מוכרח להשען אל קיר התחנה. לסקור את פרצופי הנוסעים ולהירגע לאט מהמהומה שהטילה שרה התימניה האמיצה בתוך שלוות נפשי. נזכרתי במעשה דומה שאירע לי לפני כמה שנים. הלכתי ברחובה של תל-אביב לאיזה מסע קניות מיותר, ופתאום חַבָר אלי איש בן-גילי שהתעקש לזהות בי את ידידו שאבד לו. וכל מה שטרחתי ואמרתי לו שאינני האיש, וגם אינני בן-דודו, ומעולם לא שמעתי את שמעו, דחק בי האיש בחוסר-אמון נואש שהכמיר את לבי. לא יתכן, חזר ואמר, זה פשוט לא יתכן, אותו השֵׂער המַקליש, אותם הזיפים, אותו הזקן בן היומיים, שאף פעם אינו מגולח. וכשניסיתי לשכנעו שיש פנים דומות ואפשר לטעות בזיהוי פרצופים, ובעיקר אם לא ראית אותם שנים ארוכות, קפץ ואמר זה לא רק הפנים ולא רק הגוף. אתה מדבר ממש כמוהו. אותן ההגיות השורקות. אותה הצרידות ממש. אותן העוויות וממש אותה מתיחת השפתיים האלכסונית.

היתה לי אז אי-נעימות גדולה. ובקושי התפטרתי מאוֹהֲבִי הטוֹעֶה. ואלמלא נכנסנו לאיזה משרד, ששם היכירוני, ושם גם עבד חבר נושן שלי, לא הייתי מצליח לנעֵר אותו מעלי. כל כך הצטרך לי, כל כך התחנן שאכיר אותו, שאחלק אתו את שנות הריעות הרחוקות, עד שהרגשתי אי-נוחות ממשית להתנכר אליו ולחזור בפניו שוב ושוב, אינני מכיר אותך. אף פעם אחת לא נפגשנו. אינני יודע מה אתה רוצה ממני. והצטערתי באמת בצערו כשראיתי בפניו איך הוא משתכנע לאיטו, ומתחיל להודות בפני ובפני עצמו שייתכן שחלה כאן טעות מצערת. ולבסוף כל כך התידדנו שהחלפנו בינינו כתובות ומספרי טלפון. חיוכים וטפיחות שכם וכמה מילות עידוד, שאין דבר, קורים דברים כאלה. ואיש אינו מחוסן בימינו מפני טעות. וזו טעות קטנה ומצערת. וישנן טעויות הרבה יותר מכאיבות. אבל דבריה של שרה התימניה נכנסו לתוך לבי, ועוררו שם מהומה שלא במהרה נשקטה. איך זה יתכן שאדם מסיים שבוע של לימודים מפרכים בירושלים, ובסופו הוא ממהר אל תחנת-האוטובוסים, לרדת אֶל ביתו שבשפלה, לעשות שם את השבת עם אשתו וילדיו ועם האילנות שבחצרו. ובעוד הוא ממהר ונפשו כבר נמצאת שם בינות למדשאות ובינות לגגות הרעפים האדומים, עוצרת אותו אישה ירושלמית פשוטה, מגלגלת עליו את עברו המדומה. מזהה אותו בטעות עם נער מנערי האצ"ל הכורע תחת חומת העיר העתיקה, ומעלה על כתפו את החבלנית האמיצה, שתוכל להשליך את מטעני-הנפץ אל מעבר לשער-החומה החסום. ומדוע לא מיהרתי ולא השבתי לה, שרה את טועה. אני אינני האיש ההוא מארבעים-ושמונה. וגם ירושלמי אינני. אני מהשפלה, מהכפר שליד חֲדֵרָה, ואני משלים את מכסת לימודי, וזה הכול. ואל תבלבלי עלי את עולמי. תני לי לנסוע בשקט אל ביתי הקטן שבין הפרדסים. וכמו רוח חומקת נדמה לי שראיתי את צללי דמותה של האישה הירושלמית חומקים בין הרציפים ההומים בתחנה השוקקת אדם.

 

ב.

לילה אחד התארחתי במסיבה, בביתה של עורכת ירושלמית ידועה. היא פגשה אותי במאור פנים, הציעה לפני מתבשיליה המיוחדים שלמדה להכינם בשנות ישיבתה בחוץ-לארץ. ובין מאכל למשקה הביאה לפני אישה צעירה אחת, לא נאה אבל מושכת מאד. הציגה אותה, קראה בשמה ובשמי ואמרה שהיא המְשַׁכְתֶבֶת המשובחת שבצוות המערכת. ויש לה גם ענין בדברים שמעבר לגליונות המשוכתבים. ובאשר לסיפור שהגשתי לה, שתדפיס אותו בעתונה, הרי הסיפור מצא חן בעיניה ונשא חן בעֵינֵי המשכתבת. והיא אפילו אהבה בו קטעים שלמים. והיא ודאי תשמח לשוחח אתי, פנים אל פנים, בענין המבנה החדשני של הסיפור. וכך דחקה בנו בנימוס אבל בתוקף, להתקרב זה אל זו, ולהיקלע לשולחן הקטן בפינת הסלון העמוס שלה. ושם לֶאֱבוֹד לאיטנו בתוך ההמולה השוקקת של האורחים.

המשכתבת שאלה אותי לשמי לגילי ולמשלח- ידי, והתפלאה על אדם כמוני שנוטש חיים מסודרים בשפלה ועולה לירושלים. וכאן הוא מתרוצץ בין הישיבות לחצרות, רק כדי להרגיע מהומות שנתעוררו בנפשו. אבל הסיפור שהיגשתי למערכת יפה בעיניה והיא סבורה שעלי להמשיך ולכתוב. וחבל על הימים שאני מוציא בחברותות ובבתי-המדרש. משהו גלמי אבל חזק מצאה בסיפורי, ועכשו שאני רואה אותך ממש, אני רואה שגם אתה נראה גלמי אבל בעל כוח רב. יש דמיון מפליא בין הסיפור ולשונו ובינך כפי שאתה כאן. ואני התפלאתי לא מעט ללשון הקירבה שגילתה. ישבתי מולה ושתקתי מחמת מבוכה, והרגשתי איך נובטת בינינו משיכה הדדית עזה.

לאחר שעה ארוכה של שיחה מרוסקת בתוך המולת-המסובים יצאנו אל תחנת-האוטובוסים שמתחת לבית. היא נסעה לביתה, בשכונה ירושלמית מרוחקת, ואני צריך הייתי לשוב אל חדרי הקטן שבמעונות. הספר שלמדתי ממנו נותר פתוח על שולחני, ולידו המַחבֶּרת שבה הייתי כותב מה שעוררו בי פרקי הספר. אבל הייתי מוסיף בה מה שהתעורר בי מחוץ לספר ולדפיו המודפסים בצפיפות. עלינו על האוטובוס הלילי, ישבנו על ספסל אחד והיא דחקה את כתפה אלי כבדרך אגב, וכבר היה חצי גופה מופנה אלי וירכיה דוחקות אל ירכי. אינני יודע מניִן נמצא לי אותו אומץ-הלב, אבל העזתי וכרכתי את זרועותי סביב כתפיה. ומיד היה גם ברור שאנחנו נוסעים אל דירתה הקטנה שבשכונה המרוחקת. והספר הפתוח על שולחני, והמחברת המונחת לצידו ימתינו לשובי. אולי הלילה, אולי לפנות בוקר. ואולי, אם יעלו הדברים בינינו כשורה, אולי רק מחר. ירדנו מן האוטובוס בתחנתו האחרונה. אל דירתה התנהלנו חבוקים ושוקקי-תאוה. כמה הפליאו אותי תחינותיה לעשות את מעשה-האהבה שלנו בהשקט ובדממה. כמה הפליאו אותי מאמציה להבליע את אנחותיה. וכמה נעמו לי אצבעותיה שנתנה על פי שלא אצעק גם אני כשיבואני התענוג האחרון. אחר-כך שבנו והתלבשנו וירדנו אל מבוא הבית. והמשכתבת חמת-הגוף הראתה לי ארנבות-לבנות שהחזיקה בכלוב קטן ברשותם של הדיירים. והיא משכה בי אל מאחורי הבית, אל חצר פנימית קטנה, שם גידלה בערוגות זעירות מעט פרחים שנתנו ריח חריף בלילה הירושלמי, ומעט ירקות שילדי השכנים התעללו בהם וסוף שנתנה אותם למאכל לארנבות.

שאלתי אותה לפשר הדממה שנדרשנו לה בשעת המשכב, והיא אמרה שיש לה שותפה לדירה, צעירה מצוינת הלומדת עבודה סוציאלית באוניברסיטה. ובקרוב מאד תתחתן עם אהובה ותצא לעבודה באחת מעיירות הפיתוח שבדרום. והיא כל כך חסה על הנערה הנפלאה הזו, ואינה רוצה בשום אופן לקלקל בה מה שעוד לא קולקל בחייה בעיר הגדולה. ואני אמרתי משום מה, שאם כך, אני מבין באמת את כל שגיונותיה. וגם מצדיק את אמצעי-ההשתקה המוזרים שנקטה. אף-על-פי שנאלצנו לתנות אהבה כדרך העכברים. אבל לא שיערתי שהיא גם תבקש ממני שאצא מן הבית בהחבא, מתוך שתיקה גמורה. ולא ידעתי שהיא תפציר בו לדחות את המקלחת שחפצתי בה כל כך, לשעה מאוחרת יותר. או מוטב בכלל שאתקלח במאורתי הצרה שבמעונות.

דבריה האחרונים הכעיסו אותי ומאמציה לשמור על דממת-המשכב עוררו בי חימה מסותרת. קמתי ממיטתה התלבשתי בחופזה ואמרתי לה בקול כל כך רם, שאפשר היה לשמעו גם בשאר הדירות הקטנות של הבנין הצפוף. שכבר מזמן אינני נער, וכבר שנים אינני משחק במשחקי-אהבה חטופים. ועייפתי זה מכבר מפרשיות מגוחכות שכאלה. והתנהגותה מזכירה לי מקרה אחד מימי נעורי הרחוקים.

המשכתבת קמה והתרפקה עלי וממש התחננה בפני שאנמיך את קולי ואשתתק. אבל אני הייתי אחוז במין שיכרון של רוגזה. ולא שלטתי כל כך בדברי. ובכן, את שומעת, המשכתי בעקשנות ילדותית, פעם אחת טיילתי עם אהובתי בהרי ירושלים. ובלילה כשהחשיך הגענו לקיבוץ קטן ושכוח. בקצה המפָה, נדמה לי, מעלה החֲמִישָׁה שמו. הבתים שם נאחזו בצוק כדי שלא יגלשו במדרון התלול. ובכן ניגשנו אל המזכיר וביקשנו חדר ללון בו את הלילה. והוא אמר, בבקשה, יש לנו צריף הארחה. הרי המפתח והרי קנקן-מים והרי מנורת-נפט, שמא לא יהיה שם חשמל. והוא הוליך אותנו אל הצריף ופתח בפנינו את הדלת של החדר האמצעי. וברכנו בלילה טוב והלך לו. ואנחנו, מורעבי-אהבה שכמותנו, לא המתנו אפילו עד שיגוועו הדי-צעדיו על מדרכת הבטון. מיד התנפלנו זה על זו, נפלנו על הרצפה, על גבי המחצלת המכורסמת שהיתה פרושה עליה, והתגוללנו בקריאות ובצהלות-תאוה. ושכחנו לחלוטין היכן שוכבים אנחנו בעולם.

המשכתבת הביטה בי בעיניים קמות. ואלמלא הייתי גדול וחזק כמו שהייתי, היתה פשוט נוטלת אותי ומעיפה אותי מבעד לחלון. וכבר שמעתי את העובדת הסוציאלית החסודה קוראת מי שם? מה הרעש הזה? אִילָנָה זו את? אִילָנָה את צריכה עזרה?

אבל רק רגע קראתי מעבר לדלת, אל הקהל הסמוי שוודאי כבר הצטופף בחוץ לשמוע את סיפורי. רק רגע, תנו לי להמשיך בסיפור. ובכן, מעבר לקירות הצריף עלו רעשים ורחשושים חשודים. ואהובתי אמרה שכדאי לראות אולי אלה עכברים שמכרסמים בקירות העץ הדקים. אבל אני הייתי אז נער אמיץ ואמרתי תני לי את מנורת-הנפט אני יוצא לראות מה הרעש. ונטלתי את מנורת-הנפט ופתחתי את דלתות החדרים שהקיפו את חדרנו האמצעי. ולא תאמינו מה שראו שם עיני.

אִילָנָה זו את? אִילָנָה קרה משהו? את צריכה משהו? קראה הדיירת אלינו. והמשכתבת אמרה לא, לא, הכול בסדר. את יכולה לחזור לחדר שלך.

ואני הגבהתי קולי, כמו אחד שנואם בככר, ופניתי אל חלון החדר, פתחתי אותו לרווחה וצעקתי, לא תאמינו מה שראו שם עיני. שני החדרים האחרים היו מלאים בפועלים שכירים של המשק, ששכבו עירומים ומזיעים וכולם נועצים עיניהם בחורים ובסדקים שבקיר הרעוע. ותוך כך נאנחים מעוצם הערגה למראה אהובתי השוכבת מעורטלת על המחצלת המכורסמת. נבלות שכמותכם, נבלות מסריחות שכמותכם הנפתי עליהם את מנורת-הנפט שבידי, חֶלְאוֹת מְצִיצָניוֹת, טִינוֹפוֹת, חֲזִירֵי-הצצָה מלוכלכים, נאחזתי זעם עצום ששם מחנק לגרוני. בטשתי את הגופות המזיעים של הפועלים המופתעים ואיימתי עליהם בקול שלא היה קולי, אני אשרוף עליכם את הצריף.

לפתע נבוכותי ממעשי ומקריאותי, וכך לבוש למחצה פרצתי וירדתי מחדרה של אילנה המשכתבת. חלפתי לפני עיניה הנדהמות של הצעירה המצוינת, וירדתי במדרגות בריצה מהירה. בחוץ היכה האויר הצונן בחזי, ואני נעצרתי על מקומי, שואף את ריחות הוואדי הסמוך, ואת ריחות השרף של חורשת האורנים הקרובה. השכונה היתה חשוכה לחלוטין. מחותלת בקרעי ערפל ובענני-לחות מנמיכים. רוח לילית נשאה קולות ממרחקים, ואני איבדתי לגמרי את דרכי. לא ידעתי היכן העיר והיכן הכביש ואיך אצא מכאן. אחוז זעם על מצבי המטופש התחלתי לצעוד במהירות ברחוב שעוד לא נסתיימה סלילתו. הלכתי בו עד שלפתע נבקעה תהום מתחת לרגלי. וראיתי שהכביש נגמר והרחוב נגמר והעיר נעלמה לגמרי. נשאתי ראשי אל השמים לראות מניִן יבוא עזרי, אבל קרעי-העננים הנמוכים הסתירו את הכוכבים. הייתי מיואש, ולא ידעתי היכן אני בעולם.

ולפתע ראיתי מקרוב חלון מואר, והעברתי על מידותי והקשתי בו וביקשתי עזרה. ודלת הבית נפתחה והגברת שָׂרָה, התימניה האמיצה, הופיע בפתח עטויה בבגד לילה משונה. היא הכירה אותי מיד ואמרה, פלמ"חניק שכמוך ועוד הולך לאיבוד בלילות? והיכן קוּרסֵי הסיירוּת שעברת לפני שנים? והיכן מסעות-ההתמצאות שבילית בהם לילות ארוכים? בשנת ארבעים-ושמונה לא היינו מתבלבלים ככה בלילות.

ואני סיפרתי לה את סיפורי המוזר והיא צחקה ואמר אין דבר פלמ“חניק, הכול יהיה בסדר. וירדה אתי אל הכביש ואמרה בקצרה, כמו שהיו אומרים בשנים ההן, כאן ימינה ושם שמאלה ואחר כך ישר ואתה על הכביש הראשי אל העיר. ושם כבר תאסוף אותך מונית. ואני הודיתי לה ואמרתי גברת שרה אנחנו עוד ניפגש, ובינתיים תודה לך. ולא אני הייתי אתך שם, בגדוד הירושלמי של האצ”ל. ולא אני הוא שכרעתי מתחתיך, מסייע לך להניף את חומר-הנפץ. והיא צחקה שוב ואמרה לי אין דבר, כל אחד יש לו להסתתר מפני מישהו. וכל אחד יש לו ללוּש את עברו מחדש, במו ידיו. לילה טוב לך. והיא נעלמה בין חיתולי העננים.

 

ג.

פגישתנו האחרונה היתה המפתיעה ביותר. יום אחד השתרכתי בין דוכני השוק הקטן של חֲדֵרָה. התפניתי לשעה מעיסוקים חשובים והלכתי לזרוק עין בצְבִירֵי-הפֵּירות ובדגים המפרכסים, שכבר עלה מהם ריח רע. לפתע ראיתי שתי גברות מפורכסות ומלובשות כהלכה, נושאות תיקים נאים, מנפנפות אלי בידיהן ופניהן מאירות משמחה. התקרבתי אליהן, ככה כמו שהייתי באותה השעה, במכנסי הקצרים ובסנדלי הגסים. נתתי להן שלום ותהיתי מי כאן לפני. וגברת אחת יצאה אלי ואמרה שלום פלמ"חניק, כבר אינך זוכר? אני שרה מירושלים. מיהרתי אליה בשמחה ואמרתי שלום גברת שרה, מה מוריד אותך ממרומי הרי ירושלים אל שפלת חדרה הנמוכה? שרה אמר שהיא ואחותה מוזמנות לחתונת-קרובים בשכונת נַחֲלִיאֵל שבכאן. אבל כל שנותיה בארץ לא היתה בעיר הקטנה הזו. ועכשו היא שמחה שנפגשנו כי כבר התבלבלו עליה הכבישים. ומרוב עצות של אנשים טובים שכונת נחליאל מתרחקת והולכת. והן חוששות ששעת החופה תחלוף, ודי לצער ולבזיון.

נתתי להן יד והולכתי אותן לאט במעלה הרחובות הקטנים של חדרה, בואך השכונה הצפונית נחליאל. אין לך מה לדאוג שרה, אמרתי לה, וגם לאחותך אין כאן ממה לחשוש. שהרי יש לכן מזל מהשמים שמצאתן אותי. ששעתי פנויה והרי אני שש להורות לכן את הדרך עד אל החופה ממש. ושתי הגברות התימניות שירדו מירושלים עטופות בעודף מלבושים, הלכו אחרי כשני תינוקות המובלים אל הגן. שרה סיפרה דברים בזכותה של ירושלים ובגנות הערים הקטנות שבשפלה. שלא רק שהן רחוקות ויש לנסוע אליהן שעות רבות, אלא כולן דומות כתאומות. ומנהריה עד קרית-גת אותן השדרות אותן החנויות ואותן תחנות האוטובוסים. ואם אתה עוצם עיניך, ומתמכר לטלטלת האוטובוס, ותופס תנומה קצרה, הרי גם כשתתעורר ותראה עצמך נוסע ברחובה הראשי של העיר, לא תוכל בשום פנים ואופן לדייק ולומר אם זו גְדֵרָה או אם זו חֲדֵרָה.

צחקתי והסכמתי לדבריה. והזכרתי לה נשכחות. אותו הלילה ששוטטתי בו מבולבל כולי ואובד-דרך בשכונתה המרחפת בתוך מחפֶּה העננים. והיא דחקה באחותה ואמרה זוכרת? זוכרת, הרי סיפרתי לך על הבחור המוזר שפגשתי בלילה? זה הוא? שאלה אחותה, אותו האיש שאמרת עליו שכאילו יצא מקברו וחי לפניך מחדש את ימי-המצור והמלחמה על העיר?

ואני קפצתי ואמרתי מה זה גברת שרה, כל כך מהר את הורגת את מכריך? שרה החווירה ועצרה ואמרה לאחותה שיש דברים שאין לחזור עליהם בפני אדם רחוק. אפילו בין אחיות יש דברים שהשתיקה יפה להם. ואחותה בושה מעט בדברים שפרצו מפיה וניסתה לטשטש את רושמים. אבל שרה נתקעה על עומדה ואמרה שהיא מבקשת את סליחתי. ובכלל מה שמי? שהרי כל הזמן אנחנו מכבדים זה את זו בנימוסי-דברים, אבל איננו מזכירים את שמי. ומיד גם נגיע לחופה ואני איעלם שוב והיא לא תדע את שמי.

אַבְשָׁלוֹם, אמרתי. וידידים מקצרים וקוראים לי אַבְשָׁה.

שתי האחיות השמיעו צעקה קלה של הפתעה. ונאחזו זו בזו, ונשאו אלי מבט מפוחד. אַבְשָׁלוֹם? אתה בטוח? מה פתאום אַבְשָׁלוֹם? שאלה שרה. תגיד את האמת, מה אתה יודע? תגיד את האמת, הרימה עלי קולה במפתיע, תפסיק לשחק בנו את המשחק המשונה שלך. מי אתה באמת? היית או לא היית בגדוד הירושלמי של האצ"ל? עמדת או לא עמדת מתחתי בליל הפריצה לעיר העתיקה? זה אתה, אַבשָׁה, ממחלקת החבלה הגדודית? תגיד את האמת, אתה אבשלום שנהרג אחרי כן בקרב ההוא על הגבעה שליד בֵּית-שֶׁמֶשׁ? אתה אבשלום חי או אבשה מת המתעתע בנו?

אבל גברת שרה, לחצתי את ידה בכוח, אני אבשלום אבל לגמרי לא זה שאת ואחותך מדמות לכן. וכבר אמרתי לך שבעת מלחמת-השחרור הייתי ילד. ולצבא התגייסתי רק לאחר מבצע קדֵשׁ. אני יכול להראות לך תמונות ותעודות. ובכלל, מה אתכן גבירותי? אילו אמונות טפלות ממלאות את לבכן? מי שמע על שוכני-קבר שעלו מקברם והסתובבו חופשי בשוק של חדרה? הביטו בי גבירותי, קרבו עוד, יש לי באמת פרצוף של עוֹלֵה-בּוֹר? ובכלל, בואו ונמהר מעט שאחרת נחמיץ את החופה בנחליאל.

והן נתנו ידן זו לזו והתקרבו זו לזו. והשפילו מבטן והלכו אחרי כצֹאן צייתניות. ורק מדי פעם הרימו עין חשדנית שחמקה על פני וסרקה את ראשי המקריח, חלפה על כרסי הגולשת. ואני לא יכולתי להתאפק ושאלתי את עצמי בקול רם איך אפשר לטעות ככה? איך אפשר לזהות פתאום, סתם כך באמצע הרחוב, איש צעיר שנפל לפני שנים רבות כל כך? האם היה מזדקן בדיוק כמוני? תנו דעתכן, גבירותי, האם שערותיו היו מלבינות כשלי? האם קדקדו היה מקריח כשלי? האם שריריו היו מתרפים כשלי? והרי היה חבלן נועז, מן המסתערים ראשונה. ולא בטלן כמוני, המכלה את ימי שירותו בצבא מאחורי דוכנים של וופלות ומשקאות קלים. ובכלל, מי שמע סיפור מוזר כזה? והדמיון שבשם יש אלף דרכים לתרצו. והדמיון שבכינוי יש אלף סיבות להסבירו. ומה עם כל האַבשָׁלוֹמִים שבארץ, שקרובים מכנים אותם אַבשָׁה?

חלפנו בין הבתים הקטנים של חדרה וכבר שמענו את שאון-השמחה עולה מאחת החצרות שבנחליאל. ניהגתי את האחיות האובדות עד פתח הגן. ולא נעניתי להפצרותיהן להיכנס ולשמוח מעט בשמחת קרוביהן. עד כאן, אמרתי, ובכלל אני הוא שחייב תודה לגברת שָׂרָה שחילצה אותי ממצב ביש בלילה ההוא. שרה לחצה את ידי ואמרה די אבשלום. אל תזכיר את ירושלים ואת לילותיה. כל מילה שלך רק מוסיפה על הבלבול שלי. ואחותי אינה מסייעת לי להבהיר את התעלומה. אתה הרי רואה איזו מין פתיה היא. בלילות ההם, לילות הפעולות באצ"ל ובגדוד, היא נצמדה לרגליהם של אבא ואמא עליהם השלום. וכל פגז שהתנפץ בעיר היה מפריח את נשמתה.

ואני נפרדתי מהן לשלום. וראיתי איך שרה מזרזת את אחותה שתמהר אל בעלי-השמחה להודיע על בואן. אבל היא לא נחפזה, ונעצרה ונאחזה במוטות-השער. ושלחה עיניה אחרי, לראות אם אמשיך לצעוֹד על המדרכה, או אפרוש לפתע כנפֵי-סֵתֶר חבויות, ואמריא אל מרגלות החומה של העיר העתיקה, מתחת לשער החסום שבירושלים.

המלצות קוראים
תגיות