¹

למזח הצר והרעוע, שננעץ לפני שנתיים בימה של תל־אביב, היתה המלחמה מפנים ומאחור. בלילות ההולדת, לנוגהם הפולח של הזרקורים, נאנקו וחרדו קרשיו אכולי המלח, בין מימיו השחורים של הים, מזה, ובין אש אהבתה של העיר, מזה. הנחשולים המתנפצים היו לו כתר גבורה, אך היהודים סעורי הזקן והפיאות, שטיפסו על גגות וגדר לברך עליו “שהחיינו”, היו לו כתר חיוך. מה קטן היה המזח ומה גדול היה חגו, מה בוגרת היתה השמחה ומה ילדותיים היו פניה. דברי־הימים רבי־גבורות הם, אבל חיוכיהם מועטים כל־כך. יירשם נא, עם ימוֹת הנמל הראשונים, לזכרון דורות, גם חיוכו ההיסטורי של עם ישראל.

מיוחד ומפתיע הוא גורל לידתו של נמל זה. כל נכסי החומר והרוח של ימינו אלה לא חדשים הם עמנו. לפני שקרמו ממשוּת בעולם־המעשה היו קיימים כולם, אמנם קיום אחר, בעולם ההפשטה והנבואות לעתיד. כולם, למן העיר העברית הראשונה ועד הילד העברי הראשון, באו לעולמם אחרי שקנו ותק ואזרחוּת בתחומי האוּטוֹפיה. הם היו סמל לפני היותם ממש, ולא עוד אלא שעד היום שוכן בהם הסמל כדיבוק וכל מי שמנסה לגשת אליהם גישה שבדרך הטבע חרד ונרתע לאחוריו מפני קולו המרעים לפתע, כאילו לא מעלמא הדין. הלא אפילו העז הנודעה של מ. ל. ליליינבלום, זו הרובצת עכשיו באחד הדירים של עקרון או ראש־פינה, רעתה בגלגוּלה הראשון בשדות הפובליציסטיקה העברית ועמדה על סדר־יומן של ועידות ומיררה את רוחו של אחד־העם, ואולי במוּקדם מדי, ולא בצדק, באים לתבוע ממנה עכשיו שתשוב להיות עז ממש – היא, שהיתה השקפת־עולם!

הנמל לא ידע גלגולים כאלה. כמעט מראשיתו המצערה חרג ועלה ממשי ומוחש, בעמודי־מנופיו, באָשיות הביטון שלו, בבריכות המעגן, והופעתו זו, הפשטנית והמפתעת, ללא אקדמות ודימויים של מעלה, הדהימה את הלבבות בחידושה. הוא לא היה יציר הדמיון לפני היותו מעשה־ידים. ספני סאלוניקי, חשופי הגב, הציבוהו כעובדה קיימת, לפני שנכתב עליו אפילו שיר אחד. נצחונם של ספני סאלוניקי היא תבוסתה הראשונה של הספרוּת העברית, ליתר דיוק – הספרותיוּת העברית שנחלה עד כה את כל הריקוֹרדים.

אמנם, זו נתאוששה מן התדהמה הראשונה ושינסה מתניה למירוץ החדש, אבל הפעם איחרה את המועד. נמל תל־אביב, ספניו, סירותיו, סבּליו – אל תניחו שיפשיטוכם את בגדי־החול היקרים, הנדירים כל־כך אצלנו. עמדו איתנים בפני התקפתם של פייטני ישראל ואלוהי החיים יהיה בעזרכם, אמן.

*

רוח־ים תקיפה פילחה את לילותיו הראשונים של הנמל. בריבוע האור הגדור שעל החוף נאנקו ערבלי הביטון, התפלשו באבק וברעש, ודומה היה כי גוש־חיים גדול מתבקע כאן מעצמו, בכוחו־הוא, בכאבו שלו וגורלו שלו, ללא מיילדות ומתנבאים, ללא דרוש וסוד, כי על־פי פשט, על־פי צו, על־פי דרך הגרעין המבקע את סלעו. ויהודים עמדו מסביב, ונחיריהם רוחפים לריח הים, לריח הרוח, לריח דברי־הימים. יהודי – ונמל! יהודי – ותחנה! מה נושנה וטראגית היא ההיכרוּת בין מלים אלו… מזח־העץ הרעוע, על קרשיך השלימו ביניהם שני אויבים שאין עצב עצוב כאיבתם!

שמחות הרבה הסב לעיר הנמל הרובץ לפתחה, היא חרדה לנשימותיו הראשונות, היא אוהבת את המולתו הגוברת, אך יודעת היא ומאמינה היא – ורוצים אנו להאמין עמה – כי ל“עיר נמל” לא תהיה. גם בלעדיו מלאה היא מרחקים רבים מדי וארצות זרות מדי, וחייה שסועים עוד, ותסיסתה תסיסת־בוסר עדיין, והנמלים הם טורפי הערים, הנמלים כובשים את כרכיהם בעריצוּת חרשת, מלבישים אותם צבעונים, ממלאים אותם המולת־תמיד של חיי־עראי, יגון נצחי של טראגדיות בנות רגע, עושים אותם למוקיוני עולם. תל־אביב מיניקה בימים אלה בחיקה מפלצת יקרה, שתהיה לה אויב בנפש. אבל יעודה וכוחה של העיר יעמדו לה שתיטול מן הנמל את לשדו ותזרה את סמיו, היא תתבשם ממרחבי הנכר שיביא לה ולא תתערב בבלילם.

*

שנתיים עברו עליו עד עתה, ועוד לב העיר נתון לו. שנתיים של “אהבה ראשונה” – נצח הוא! נמל זה הנו עדוּת חותכת להוכיח, מה בכוחה של עיר זו לעשות, ולוּ גם באהבה פושרת יותר ולוּ גם בהתלהבות חרישית יותר. הספר העברי, הלשון העברית, כמה דפקתם על לבה – ולא נעניתם. ואם איתרע מזלכם ממזלו של הנמל, אל תקנאו בו לרעה. קנאו בו לטובה. לולא הוא, שחשף את לבה לרגע, כי עתה, אולי נואשתם מלדפוק.

1938