על ספרות ותיאטרון

מאת

נתן אלתרמן

---

במעגל (הערות לויכוח)

מאת

נתן אלתרמן

¹

א. דימוי – נניח שהספרות היא אוויר הנשימה לאדם כלומר, אחד מן התנאים ההכרחיים לקיומו האינטלקטואלי. דימוי זה מתאים מאין כמוהו לספרותנו העברית החדשה, כמוה כאוויר… אין מרגישים בה. שוכחים שהיא קיימת… אחד יהודי ספקן היה נוהג לבטל בעקימת פה את השגות המדע ולהוסיף: " ואפילו באוויר אין אני מאמין…" המוני יהודים… המונים!… אינם מאמינים כיום באוויר…הקריאה וההתענינות בספרות העברית הגיעו עד המינימום…

לא כן בעת סער. הרוח מצליפה, שורקת, מורגשת בחוש. הספקנים ביותר, גם אם אינם מתחילים ל“האמין”, יודעים לכל הפחות כי דבר⁻מה ישנו, חי, מתנועע… על זאת, ולו רק על זאת, תודה ל“כתובים” – “מרכז הלחץ”.

ב. הפולמוס – שמעוררוֹ היה, כמו תמיד, מקרה בודד, מתנהל עתה לא בקשר עם אדם או שיר אחד אלא… לרגלי מציאות ה“**מחניים”.** יש וקשה לי לפרש בסעיפים את ההבדל בין שני המחנות. קשה… וזה רק מחזק אמונתי באמיתות מציאותם. הענינים הראשוניים ביותר, המשפיעים ביותר על שיחו ושיגו של האדם אינם ניתנים לביאור מילולי מדויק. מה זה רעב? מהי אהבה? מה הם געגועים? המלכים והאדירים מכול, בתבל שלנו, היפה והמעניינת כל⁻כך, הם בני בלי כס ושם… אפשר לעשות הבדלות: עבר מת – עבר נובט, הוֹוה יורש – הווה יוצר, כינוס – חידוש… אלה הם ניגודים יסודיים הסוֹתרים זה את זה. עד כאן יש מחניים, יש מקום ל“אני צודק ואתה טועה”, עד כאן הפולמוס טבעי ועלול לשאת פירות. ואולם מכאן ואילך (רק מכאן!) פושה, לדעתי, המלאכותיות והעקרוּת. כי את האמנוּת לא תחלק למחנות ושיטות. בשטח זה קיימים רק פרטים⁻ יוצרים ולא קיבוצים. וסופר אינו כותב בסגנון אסכולה, אלא בסגנונו העצמי…ומי שהפריח את המימרה הנפלאה: “הסגנון הוא האדם”, רצה, נדמה לי, להגיד דווקא כך: יצירה, משמע חישוף הנפש, והסגנון הוא התוך.כאן יש להוסיף: כי תוך זה אין צורתו קבועה. סגננו הוא התוך. כאן יש להוסיף: כי תוך זה אין צורתו קבועה. סגנונו (כלומר הנושאים, הלשון, הטכניקה הטון) של סופר המאזין רק אל נפשו פנימה, אף הוא נתון לשינויים.. אלף צורות לנשמת האדם, כשולמית השחורה והנאווה, כשלומית מחוללת הצעיפים.

אכן, בשטח זה צריך להיפסק פולמוס החזית ובמקומו יש לנקוט ביקורת האישים והערכים. חליפות הזמן, הבדלי התרבות והסביבה, ריבוי מקורות⁻היניקה, יוצרים אמנם כיתות⁻כיתות של פרטים דומים זה לזה בהלך⁻רוחם ובאופני ביטוים, אבל פה קרובים אנו יותר לבוטאניקה מאשר לאסטרטגיה, לפנינו משפחות צמחים ולא גדודי יריבים. כך, למשל, קיימת כיום, בתוכנו וכן גם בין אומות העולם, כיתה המצוינת בפי ההמון הרחב בשם “בלתי⁻מובנת”… כמו לכל תופעה כן גם לה גורמים משלה, ולא כאן המקום להרחיב את הדיבור עליהם. אבל כאן המקום להגיד משהו לקוראים העוטרים לה תואר של התהדרות מילולית.

ג. הגיון ותת⁻הגיון – שפת המשורר – הכינור והקשת. הגיגי⁻לבו – התווים. יד אחת פורטת והשניה רושמת. הלחש בה והביטוי, הרגש והניב, אינם, לדידיה, בחינת סובב ומסובב. הא והא קניניו – השווים בערכם – ושיזורם מתנה את קיומו. יש ותחילה פורץ הרגש ומזריע אורו; יש והניב הוא ההגבה הראשונה על דמות, מקרה, או רחש⁻פנים היולי – ומיד משתלבים הלב והמוח והנה הם טוֹוים את חוטי הרקמה רקמתיים… וכשם ששפת המשורר – האמן מיוחדת במהוּתה, כן היא מיוחדת גם לפי מוצאה ושונה תכלית שינוי משפת המודיע, המלמד את המחשב.

לכל אדם, הלשון היא שולחן ערוך – טול! למשורר היא בת⁻קול מנהמת– שמע!… לכל אדם: הפגישה מאלפת. – כעת חיה וכו'… באלף ואריאציות. למשורר היא התאבקות – כי שׂרת, בסיום האחד… ותוכל! עצמיוּתו של הביטוי הוא סימנו של המשורר, זהו התנאי ההכרחי, זאת מהותו. אמנם המכוּנים משוררים מכריזים שהלשון היא להם רק אמצעי הבעה. הם זוכים מן ההפקר המילולי והציורי, והנם מובנים ומקובלים על הקורא.

אכן, ייתכן שהם אולי בעלי רעיונות..אבל… לא ייתכן לראות בהם משוררים. ברור, שאין בדברַי משום פסק⁻דין אחיד על כל מחנה “המובנים”. תמצא ששפת אחדים מהם, אף שהיא “שווה לכל נפש”, עולה מהנפש, וציוריהם אף הם מושׂגים במבט הראשון, משוחים בשמץ עצמיות. אבל מאידך גיסא: האם יש בסגולה זו מעין במקום⁻הגרעין⁻השירי? ועל⁻פי⁻הרוב גם הם מוסמכים ומקובלים על הקורא רק מתוך הרגל החינוך. לעומת זאת, מחוסר ההרגל והחינוך נוהגים שלא להבין את “הבלתי⁻מובנים”, והכול משום שאין נוהגים לתת את זכויות ההגיון לתת⁻הגיון ואין משערים כי אנו מוכשרים, בעצם, לתפוס את ה“בלתי⁻מובן” יותר מהמכוּנה “מובן”.

ד. ראיתיכם שוב – אין אני חושב כי יש לשלול מן השיר הזה זכות היצירה האמנותית. “משורר ונביא וחוטב⁻עצים אנוכי” – שורה אופינית לכל סופר ויוצר. לשלושה יסודות אלה יש להוסיף עוד יעוד. הם באים לידי גילוי על⁻ידי יסוד צדדי הנקרא בכימיה קאטאליזטור ובספרות – כשרון.. ר“ל, כי בשיר הנידון הפעיל האמן (הכשרון) לא את המשורר (הפונה כלפי פנים אל התבל שבו, אלוהים שבו, הסיטרא⁻אחרא שבו), ולא את הנביא (הפונה כלפי חוץ ומורה דרך), אלא את חוטב⁻העצים, את איש⁻ההמון המגיב מתוך זעזוע הרמ”ח. אם כך, הרי שנמצאה הצדקה למבנהו הטכני.“ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה”. סף, משמע גביע. איזה גביע גדול מאוד… כיאה לחוטב⁻עצים… שורה זו לא רק שאיננה דיסונאנס לזעם הבא אחריה… אלא היא הלוז שבשיר, המפתן והמפתח; חוטב⁻העצים אינו רגיל להרגיש כי לבו מלא וגדוש, אכן תגובתו אינה עצבון והשתקעות, אלא רוגז והשתוללות…

שלונסקי ציין את חוסר “הבשרה האמנותית” וההשתמטות מן הקרב שבין היוצר והחומר. נכון! זוהי אבן⁻בוחן כללית. אבל כפי שאין לגשת אל כל יצירה בקנה⁻מידה מוכן מראש, שמא קנה⁻המידה אינו מקיף למדי, כן יש לנהוג גם לגבי השיר דנן.

אמנם נושא העול כאן הוא הפרט, אבל נושא התוכן הוא הכלל, יש כאן פנייה ישרה אל ההמון, והפונה הוא אחד⁻ההמון, מופעל על⁻ידי האמן. אמת משמע – התאמת החיצוני לפנימי. הצורה הברוּטאלית והתמציתית מתאימה, לדעתי, לרגש המביע ולמכוון, והלשון אין היא, לדעתי, חיוורת ובאנאלית, אף שנלקחה ממבצר פרוץ, יד אמונה ניכרת כאן. אף אינה משאירה את טעמה הקלוקל על המליצה (לדידי, לכל הפחות). ועוד גורם חשוב: שפתנו העברית החדשה עניה דווקא בביטויי⁻זעם, ומי שרוצה לכעוס בעברית פותח ממילא את המילון התנכ"י.

ה. הפיח והעשן – כידוע, אין מריבים בענייני טעם. אבל כשמישהו מדבר על אחד הסופרים בכללותו ולא על יצירה בודדת מוצלחת פחות או יותר ומבטל כלאחר⁻יד פרשה שלמה של ספרות, הרי מתעוררת ממילא השאלה לכוונותיו של המישהו הזה. ואין זו שוב שאלת הטעם וההבנה. אני מתכוון לש. צמח שהחליט להרוג את המשורר א. שלונסקי – בבליסטרת “הפיח והעשן”.. אבל על דעתו לא עלה כי אמנם בבליסטרה קולעים, אבל אין הכרח גם לפגוע. אפילו לפי ש. צמח מעלה העשן דמעות בעינים, מעורר געגועים לאור, למרחב, לגובה. דרך זכוכית מפוחמת מביטים ישר אל השמש… כדאי לקלעי לאמן ידיו ולא להחטיא ולהתמיד ב“מחמאות”. אפס, הערכה נכונה וראויה לשמו של א. שלונסקי המשורר צריכה לבוא במסגרת אחרת לגמרי.

1932.

---

על הבלתי⁻מובן בשירה

מאת

נתן אלתרמן

¹

– חושך ואפילה… אינני תופס דבר וחצי דבר! לשם מה הוא מפרסם את דבריו ברבים? למי תועלת ולמי הנאה מהם? לא, לא… אין אני מחויב לדגור במוחי על כתב⁻חרטומים חדש… לעזאזל השירה הבלתי⁻מובנת!

בטוח אני, כי רבים וכן טובים ימצאו בנאמר לעיל פורקן⁻מה למרירוּת שנצטברה בלבם. גלוי וידוע הוא, כי הקוראים אינם פוסקים מלשלוח את השירה הבלתי⁻מובנת לעזאזל, אבל לא פחות מזה גלויה וידועה העובדה, כי השירה הבלתי⁻מובנת מתעקשת ואיננה הולכת לשם… מדוע? איזה כוח, איזו אמונה, מקיימים אותה, על אף השכל הישר? מה מצדיק את קיומה למרות הצדק אשר בדברי שולליה?

כאן אני רואה מראה כזה:

כהנה הגדול של ירושלים נרדם לשעה קלה בערב יום⁻הכיפורים. התכונה הרבה לקראת יום המחרת, חרדת הקודש, הצפיה הממושכת, כובד האחריות המוטלת עליו – כל אלה מתחו את עצביו הזקנים ומרטו אותם בלי רחם. לכן אפשר להגיד כי הכהן הגדול היה עייף מאוד בעלותו על יצועו והחלומות הרעים, שלא העזו להטרידו במשך כל השָנה, התחצפו הפעם והסתדרו בתור ארוך ליד מיטתו. ביניהם אחד נורא מאוד, נורא כזה –

סדר “העבודה” הגיע לקצו. השעיר המשתלח לעזאזל נשלח ביד איש עתי המדברה. שם יעלו אותו על ראש צור גבוה וידחפוהו למטה, לכפר בדמו על כל עוונות בית ישראל. כך היה בכל שנה. כך היה תמיד. אבל הפעם – רץ מופיע ומבשר: השעיר מתעקש, השעיר עומד על הפיסגה ורגליו כנטועות באבן, כל כוח לא יזיזנו ממקומו, אין הוא רוצה בשום פנים להשתלח!… מיד חש הכהן הגדול בעצמו לעזרה. דוחף עם הדוחפים, מושך עם המושכים, אך לשווא, זכותו אינו עומדת והשעיר עומד… רגעים חולפים, שעה זוחלת ועוברת והשעיר לא זז עדיין כמלוא פסיעה. השמש נוטה לשקוע, אימה גדולה נופלת על הכהן הגדול… “שעירי הטוב – הוא מתחנן לפניו – אנא שעירי הטוב… ראה, אני מלטף אותך אני מתפלש בעפר רגליך, אני בוכה לפניך… לך, בבקשה, לעזאזל…” והשמש מוסיפה לשקוע. הנה שקעה. אז יזעק הכהן הגדול במר יאושו: “מדוע? מדוע התעקשת? איזה כוח, איזו אמונה, החזיקו בך לבל תפול?” וזעק ויתעורר ויבן לאט לאט, כי השעיר לא נכנע ולא נפל מפני שלא היה ולא נברא, מפני שרק חלום היה!

מי שאינו מבין את המשל הנ“ל אל יחשוב, כי זוהי מין ספרות מודרנית. הוא בא רק לסייע לי באומרי, שכאותו כהן, המתאבק עם השעיר המדומה, נראים בעיני אלה המטיחים דברים כלפי השירה הבלתי⁻מובנת. שירה כזו אינה קיימת לגמרי. בספרות אין מובן ובלתי⁻מובן, יש רק אמנות וחוסר אמנות, ומספר היצירות המעורפלות, המתייחסות לחלק הבלתי⁻אמנותי אינו גדול, על⁻כל⁻פנים, ממספר היצירות הברורות שמצאו להן מקום בו. “נעֵר היטב היטב את הפאראדוֹכּס – אמר מישהו – ונָשר מעליו השקר, ובידך לא תישא אלא באנליוּת”. אם אפשר להתאים אימרה זו לכמה וכמה שירים בלתי⁻מובנים, הרי אפשר גם לשנותה קצת ולהגיד: “נעֵר היטב⁻היטב את השיר המובן, ונשרה מעליו הבּנאליוּת ובידך לא יישאר אלא השקר”. השירים הנ”ל, עם היותם שונים זה מזה תכלית שינוי, שייכים, איפוא, שניהם גם יחד, לסוג הבלתי⁻אמנותי, מורכבים משקר ומבּנאליוּת. הראשון הסתיר את הבּנאליוּת בשקר והשני – את השקר בבנאנליוּת. בשירים המובנים מסוג זה הליריקה היא כרוניקה של רגשות, כמו שהאֶפּיקה היא כרוניקה של מעשים; ובשירים המעורפלים מסוג זה הליריקה היא זיוף מכוּון של הרגשות ואופני⁻ראיה, כמו שהאֶפּיקה היא הרגשה מזויפת של מעשים.

אבל מעל לשטח זה נושבת אותה הרוח החיה, אותו הכוח הנקרא כשרון אמנותי. כי האמנות היא כוח ויותר מזה– היא מעשה⁻נסים. בעזרתה עובר הסופר את המרחק הקטן מאד אבל המסוכן מאוד, בין הזיוף והמישחק, בין ההגזמה והגובה, בין השעמום וה“שטימוּנג”, בין המפתיע והחדש. אופן כתיבתו של כל סופר, כמו אָפיוֹ הפרטי של כל אדם, עובדה היא. אפשר לקבל אותה ואפשר להרהר אחריה, ואפילו להשתדל לשנותה. אבל בתוקף הכשרון, בתוקף האמנות, נהפכה עובדה זו להכרח, וההכרח הוא תמיד אמת, אמת סובייקטיבית, שהיא האמת היחידה. וכאן מוסיף נס⁻האמנות והופך את האמת הזאת לאמונה. אמת ואמונה – התפילה העברית קשרה את המלים הללו קשר אמיץ, יהודים יהיו חוזרים עליהן בנשימה אחת יום⁻יום, וזה יכול לשמש סמל לספרות. האמת הסובייקטיבית, האמנותית, של הסופר גוררת אחריה בהכרח את האמונה של הקורא. והאמונה, במקרה זה, היא אותה הבנה רגשית, אותו הד⁻חיים, החוזר ונשנה בלב הקוראים, כתשובה לחיי האמן באותיות הספר.

האם נכון, איפוא, הדבר שסוג ידוע ומסוים של דברי ספרות אמנותיים עומד כאילו באמצע הדרך ואינו זוכה לאותה אמונה לאותה הבנה?

הקוראים בטוחים: נכון הדבר! והסופרים עונים בעל⁻כורחם אמן ומתחילים לפרש, לחפש סיבות, כדי להצדיק על עצמם את הדין.

אחת מן הדעות המתקבלות ביותר על הלב היא זו שהביע א. שלונסקי באחד ממאמריו האחרונים ב“טורים”: לכל קיבוץ אנושי, לכל משפחה, לכל חבורה ידידותית ישנה חוץ מן הלשון הכללית, ההמונית, גם לשון משותפת משלהם, מיוחדת רק להם. כמה ניבים מרומזים, כמה סמלים, כמה ביטויים קשורים באסוציאציות שאין לזר חלק בהן, שאין הזר יכול להבינן ולהגיב עליהן. זהו המילון המיוחד, שאינו נרכש אלא מתוך חיי שיתוף מאוחדים במקום, בזמן וברוח. נתאר לעצמנו כעת סופר שבא עם עולם פנימי שלו, עם חוויות סגנון, אופן⁻ראיה ואופן⁻ביטוי חדשים ומיוחדים רק לו, באחת: עם מילון משלו. ברור שכל עוד האנשים לא התרגלו אליו, לא נתחנכו עליו – לא יוכלו גם להבינו, כלומר הציורים, הצירופים, המלים, לא יעוררו בהם כל אסוציאציה, כל הגבה.

דעה זו שוללת מן האמנות את ערך הכוח, את יסוד ההשפעה הנסתר, השפעה של בלא יודעים. אמנם, הסופר אוסף מסביבו לאט לאט חוג⁻קוראים משלו, מגדיל אותו, חודר אליו יותר ויותר, אבל זהו, נדמה לי, יותר פרוצס של פופולאריזאציה מאשר של הבנה. יש בזה יותר מן ההסכמה מאשר מן האהבה. אני מאמין, כי האמנות מוצאת לה אהבה והבנה בבת אחת בלי חינוך ותעמולה. אמנם אהבה פתאומית זו יכולה לבוא באיחור של כמה מאות שנים, אך גם אז היא ראשונית, חדשה, בחינת רך שנולד.

כאן יש מקום להקשות ולומר: סימן שהאמנות יש לה שעות⁻כושר, סימן שאותו דור לא היה מוכשר לקבל את הסופר, הלה הקדים את דורו, ולאחר זמן ידוע של התפתחות מצא את תיקונו. הרי שוב חינוך, אם לא על⁻ידי הסופר עצמו, הרי באמצעות גורמים שונים המעצבים את כשרון ההבנה של הקורא.

אני כופר גם בדעה זו הנראית, לכאורה, כמשפט שאין להרהר אחריו. כל סופר⁻אמן הוא לא רק בן זמנו, אלא בן כל הזמנים. אַל לנו לערבב את תחומי האמנות בתחומי המדע והדעות. הוגה⁻דעות – כן, זה עלול להקדים את דורו, להיות זר לו, או להיפך, להתאים רק למסגרת זמנו ולצאת דופן בכל המצבים והתקופות האחרות. לא כן האמן. האמן חי בעולם כמו בעל⁻חי, כמו אדם, כמו לב. דבריו אינם מופנים לציבור אלא לפרט, לכל פרט לחוד. למעמקי הפרט המבודד, ולכן – כמו שאי⁻אפשר לגרש אדם מתוך בית שלא נכנס בו, כך מן הנמנע הוא לאמר לסופר – אין אתה מתאים לדורך.

מענין זה של היחס אשר בין הספרות והזמן קל לעבור למחשבה השניה, האומרת: דברי הספרות החדשים, המעורפלים, דורשים מין יחס אפלטוני מצד הקורא, דורשים ממנו לוותר על סיפור מעשה, על עלילה, על שיגרא נוחה לבליעה ועיכול, ומי זה ילך כעת אצל הַפְשָטות כאלה, ביחוד כעת, בדור זה שאינו מתעניין בכל שירה שהיא, בדור זה שהוא דור המעשה, דור הטכניקה!

צריך אני להגיד, כי בין כל הדברים הנאמרים על היחס בין הדור והספרות יש הרבה נכונים והרבה מוטעים. לכמה מהם יכול אני להסכים ולכמה מהם להתנגד, אבל מימרה זו על אי⁻הבנה כללית, על מגיפה ר"ל, על “דור של טכניקה”, היא היחידה שאיננה מעוררת בי כל חשק לוויכוח. האם אפשר להתנגד להלצה, לפאראדוכּס? אמנם, כן – טכניקה. אבל באיזה דור, באיזו תקופה הירבו להשתמש בטכניקה כדי לספק דווקא את צרכיו הנפשיים של האדם, כמו בימינו אנו? מי יכול היה לתאר לעצמו שמערכת קפיצים ומחטי⁻פלדה ולוחות גוּטאפָּרצ’ה עלולים להשרות מצב⁻רוח, להעציב, לשמח, להביא אפילו דמעות בעינים? אנחנו קוראים לזה פאטפון, אנחנו קוראים לזה – לשמוע מוסיקה ושוכחים שזוהי טכניקה… והקולנוע? והראדיו? והתיאטרון החדש עם במותיו המסתובבות ועם להטי התאורה שלו? ומתי, ואם לא כעת, הירבו כל⁻כך האנשים לפתח ולעדן את מדעי⁻הנפש? מתי ריכזה מסביבה נפש האדם את עיקר ההתענינות האנושית, החל מבית⁻הספר ועד בית⁻המשפט, אם לא בדור הזה, דור הטכניקה? ואם גם לא נחשיב את כל אלה, האפשר לאמר כי עם חדירת המכונה לחיי האדם נהפך האדם עצמו לרובוט? הלא כל עוד לא ירדימו את התינוקות באופן מלאכותי, ישירו להם שירי⁻ערש, וכל עוד לא ימציאו משאבת דם במקום לב, יהיה מקום לשירי אהבה.

אמנם נכון הדבר ואין להכחישו – היו ימים והשירה תפסה מקום חשוב יותר במערכת הענינים האנושיים, חשוב הרבה יותר מזה שהיא תופסת עכשיו, אבל אַל לנו לשכוח, כי בכל יחס אנושי לדברים יש, חוץ מן התוך האמיתי, גם הרבה קליפות של מוֹדה ושל סנובּיוּת. השירה היתה אז במוֹדה. היה זה מן המקובל וההוגן למלא בה את האלבומים, לשלב אותה במכתבים, ללמוד אותה על פה ולדקלמה, כשיד אחת לוחצת על החזה והשניה נשואה השמימה. העלמות נהגו לקרוא בקול ולהתמוגג בדמעותיהן, והבחורים נהגו, כפי שאני מתאר לעצמי, לשמוע בסערת⁻לב ולא לגלות ח"ו שהם מתים משעמום. לזאת קראו אז – להעריץ את המשורר, והנערץ המיסכן ידע שהוא שרוי במצב טיפשי למדי, אבל היה מוכרח להסכים ולקבל עליו את הדין. זו היתה מוֹדה, זה היה סנוֹבּיזם סנטימנטאלי, ואם עכשיו חלפה המוֹדה הזאת, הרי אין להסיק מזה שיחד עמה אבד גם חלק האמת שהיה בה. היחס האמיתי לשירה, זה הנטוע באדם מטבע ברייתו, אינו חולף ואינו משתנה, ואם הוא ניצב עכשיו עירום, בלי לבוש רשמי, הרי הוא יקר לי שבעתיים ואני מאמין בו הרבה יותר, כי לגמרי לא מדרך הטבע הוא שכל האנשים בכללם יאהבו שירה ושכל אחד כשהוא לעצמו יהיה מוכן תמיד לקרוא שיר ולהגיב עליו, כמו שבלתי⁻טבעי הוא שכל בני⁻האדם ידעו ויאהבו לזמר ושכל אדם יהיה מוכן לזמר בכל עת ובכל שעה.

ברור איפוא, כי לא חוסר חינוך מוקדם ולא זרוּת השירה בכללה בדור הזה יצרו את יחס הקורא לספרות הנקראת מעורפלת. – וכאן מושלכת לפנינו פצצה חדשה: הפשטות והנושא! כתבו על דברים הקרובים לנו, על חיינו, על היום⁻יום שלנו, או אז נרגיש את הספרות כמו שאנו מרגישים את עצמנו. בקיצור – ספרו לנו על צרות ונצטער, בשרו לנו בשׂורות טובות ונשמח, הבו לנו חיים ונחיה אותם יחד אתכם!

בדברים אלה ישנו צדק יותר משאפשר לשער בבחינה ראשונה, אבל הספרות אינה ממלאה ואסור לה למלא את הדרישה הזאת. היא מספקת וצריכה לספק הרבה יותר מזה. אין היא מספרת על השמחה והצער, אין היא מתארת את החיים… אלא חיה אותם שוב, באופן ראשוני, בתולי, פנימי, מלא תמהון והפתעות. במובן זה הספרות המעורפלת היא הרבה יותר ריאלית מן הספרות הריאליסטית עצמה.

ולכן, אם יאמר מישהו למשורר: תאר לפני את החיים… עליו לענות לו: למה אתאר אפילו לרגע? אתה בעצמך יכול לתאר אותם לפניך באופן לא גרוע ממני… אמנם, יכול אני להגביר את אהבתך אליהם, לחיים, או להשניא אותם עליך על⁻ידי יצירת כמה סיטואציות מיוחדות ובעזרת רעיונות פזורים פה ושם, אבל מעשה זה, כשהוא מכוון, אינו כלל וכלל חובה שלי דווקא. אותו חסד יכולים לגמול לך מכריך המשכילים בשיחת יום⁻יום ידידותית, או המאורעות הטובים והרעים שעברו עליך, או הספרים העיוניים בפילוסופיה, בדת ובתורת החברה, שנכתבו בידי אנשים חכמים מאוד. אבל אני לגמרי איני יותר חכם ממך ואיני יותר עשיר ממך. לא אוכל לתת לך וללמד אותך דבר. אני חי כמוך את החיים וכמו שאתה רוצה לפעמים לצחוק או להיאנח בלי כל סיבה או מתוך איזו סיבה, כך רוצה אני לפעמים לכתוב שיר – וזה הכול. אם השיר מובן לך סימן שאופן כתיבתי קרוב לרוחך, אם השיר מצא בך הד – סימן שצחוקי הדביקך וזה שוב פעם הכול. אין אני שייך לאסכולה בלתי⁻מובנת, כמו שאתה אינך שייך לסוג אנשים חסרי⁻הבנה. אולי לא היית מוכשר באותו רגע לקרוא את השיר (ורגעי קריאה מוכשרים הם נדירים מאוד, לא יותר תכופים מרגעי כתיבה מוכשרים), ואולי לא הצלחתי לעשות את השיר בולט יותר, חודר יותר. הן לפעמים, על⁻ידי הברקה אחת של הסופר, או על⁻ידי רגע כושר, רגע של מצב⁻רוח אחד של הקורא, נעשה שיר בלתי⁻מובן שקוף כזכוכית.

אַל למשורר המעורפל לדאוג ולהיות מיצר על חוסר⁻הגבה מצד הקורא. ההגבה האמיתית, זו שאיננה תלויה באקטואליוּת וביום⁻יום, ישנה תמיד, והיא, דווקא היא, הבטוחה והקיימת והכללית ביותר. כל דבר ספרות אמיתי, גם הנראה מובן וגם הנראה מעורפל, מורגש הרגשה אמיתית רק על⁻ידי בודדים ורק בשעות בודדות. את פושקין הבינו כולם עד אחד, אבל בטוח אני, כי את שירתו ספגו והרגישו רק מעטים מאוד, לא יותר מאלה שהרגישו, למשל, את מאלארמה המעורפל.

השירה החדשה, בחלקה הבלתי⁻מובן, אבדה את הפופולאריות. אבל לא אבדה מאומה מן היחס העמוק והנדיר של יחידים. האבידה תחזור אולי מתוך הרגל, חינוך וזמן, אבל ההבנה האמיתית לא תהיה גם אז רבה יותר משהיא היום.

השירה החדשה נראית לרבים כמין ערפל ומרגיזה כמו עשן מסובך ומפותל, אבל הלא תמיד, תמיד וגם עכשיו, יוצא איזה אדם לרחוב ביום סגריר, ובמקום להגיד: כמה אטום הערפל הזה!… הוא אומר: כמה ערפל זה רך ועמוק! ובמקום להגיד: העשן הזה צורב את העינים… הוא אומר: מבעד לעשן הזה מביטים ישר אל השמש.

1933

---

העשירי למנין

מאת

נתן אלתרמן

¹

זה הקולנוע, אב השעשועים וילד הטומאה של העיר. פריץ⁻המכונה וציפור⁻הנפש נזדווגו בצירוף מדהים – ויהרוהו. השחץ רוגן בתא⁻המנועים, חושף שינים בפסי המזרקור, זומם רע באישון האולם… העוף ניבט מעין הבד הגדולה, מניע כנפי התמונות המתחלפות, מרקיע וצולל עם התזמורת… תשע המוזות זקפו עפעפי תמהון, נצטופפו בחרדה, פרצו בצווחות איום. אבל “הממזר” הפרוע הוסיף לטפס על הפארנאס. והיה לעשירי. בבואו אל ההיכל פנימה לא השתולל, לא שבר כלים, לא התגרה באיש… הסתכל בבתולות, שרעדו על⁻יד הקיר האחורני ואמר, כאילו לא קרה כל מאומה: יש לסגור את דלת הישן, אז תחדל רוח⁻הפרצים. ויהי שלום.

רק האדם עודנו סוקר⁻חרד מול המתהווה. על דפי כל עתון תמצאו את המלים תיאטרון וקולנוע משולבות בשינויי צירופים ועטורות בסימן⁻שאלה תמידי: קיומו של מי מוצדק? מי גבר? והלא אין מקום, אין מקום לחלוטין, ל“שאלת קיום” זו. ויכוח זה מעלה על הדעת, כי לוּ המציאו עתה, נאמר, את המוסיקה, היו מדיינים: מאי עדיף – הנגינה או השירה? כי הסרט הוא אמנות חדשה, כלומר: אופן גילוי נוסף לאדם.

כדי לבסס הנחה זו צריך להבין, כי אין הקולנוע תוספת אפשרויות טכניות לתיאטרון. יש להראות על הבדלים יסודיים הקיימים בין שתי מהויות אלו ולחוש, כי פריצת הסייגים הנ"ל וחיקוי הקולנוע על⁻ידי התיאטרון (וכן להיפך) היא שגיאה ופגיעה במושג. הראווה היא אמנות קוֹלקטיבית. משמע: קיימת בתורת יצירה שלימה רק לגבי ההמון. קילוחי היצירה האינדיבידואליים (שחקן, במאי, צייר, מוסיקאי, סופר) מתמזגים לשטף מאוחד רק מעבר לראמפה. ההבדל בין הקולנוע והתיאטרון ספון במהות היסודות המרכיבים, ביחס שביניהם ובמקום המדויק של התמזגותם.

מהות היסודות: בתיאטרון, כמו בחיים: אדם – שחקן, סביבה – תפאורת, השגחה (היפותטית) – סופר (היפותיטי לא פחות), ועליהם – הבמאי, הקובע את צורת היסודות והפרופורציה ביניהם. בקולנוע – לא שחקן אלא אצבע, עין, רעד שפתיים, ניד⁻ראש… לא תפאורת אלא פרט קישוטי, חלון, קרן⁻אור, סליל עשן… הסופר – מימוש חזונו נעשה לא בדמות חיים, אלא בצורת אילוסטראציה, ותפקיד הבמאי משתנה גם הוא, אין כאן יותר שלמויות אחוזות זו בזו, אלא חלקים מעורבים, אין הבמאי מסדר ומשלב, כי אם כותש ויוצק.

היחס בין היסודות: בתיאטרון הם ניתנים לנו כולם בבת אחת. בהימצא על הבמה שני שחקנים, אנו רואםי את שניהם, באותו זמן ניצבת לעינינו התפאורת, נשמע הקול, מורגש התוכן, הסרט משהה אותנו על מהויות חולפות, המפנות מקום זו לזו.

מוסכם להגיד, כי התיאטרון הוא אמנות פלאסטית, בעוד אשר הקולנוע הוא אמנות השטח. אין זה אלא הבדל חיצוני. מתוך ההערה הקודמת נטבעת הגדרה אחרת: יסודות התיאטרון – מציאותם במקום, יסודות הקולנוע – מציאותם בזמן. הגדרה זו היא פנימית, מפני שעל⁻ידה מותנה היחס הנפשי של הרואה אל שתי האמנויות הללו, מה שיובלט בצורת הבדל שלישי: המקום המדויק של התמזגות היסודות. בתיאטרון – בקרב הרואה; בקולנוע – לפני הגיעם אליו.

בתיאטרון אנו מדגישים בעצמנו את הפרטים, שׂמים לבנו לכאן או לשם, בוררים ומשלבים תנועה, נעימה קולית, מישחק⁻אור⁻צל ויוצרים את הרושם השלם. לא כן הקולנוע. הוא, אשר יסודותיו המרכיבים מרובים יותר מאלה של התיאטרון, מופיע, כמתוך פאראדוכּס מאוחר מלכתחילה, ועל⁻כן נכון יותר לראות בו יצירה אנונימית ולא קולקטיבית. דמיונו כיין קבוע⁻טעם ובעל אֶטיקטה. הפרמנטים מוצגים לפנינו כמתחת לאובייקטיב מגדיל, בצורה של קריצת⁻עין, ניד אצבע, קימוט מצח. הסרט הנו רושם מוכן. התיאטרון – רמז, והסרט– רמז והדגשה. ולשם חזרת סיכום: כאן שלמויות, מרחב, שיתוף, וכאן – פרטים, זמן, סטימול והגבה כאחד. יכולים הם להיות מושפעים זה מזה, אבל אַל להם להשתוות. כי בהבדל המהוּת – זכות קיומם הנפרד והחד⁻זמני.

היחס אל האמנויות השונות איננו שווה באיש ואיש. האחד אוהב מוסיקה, השני משוגע לציור… אבל כשבאים לבדוק יחס זה, הרי עוברים בלי משים לתחום השיקול השכלי, והמוח איננו תמיד בודק בדברים שבלב… כך יקרה לי עוד מעט בגשתי לברר את יחסי הפרטי לקולנוע: כל יצירה היא מזון לנפש. ספר, אשה יפה, תיאטרון. אני כשלעצמי שונא ספר מלווה באילוּסטראציות וסודה המרתק של האשה צפון דווקא בלבושיה.

1932.

---

ראווה וראי: (לצאת "האהל" למסעיו בחו"ל)

מאת

נתן אלתרמן

¹

צריף “האהל” (ישנם פאַראדוכּסים מילוליים שהם אקסיומות לבביות) רוצה ודאי להיות כעת רכבת, או אניה, או משהו⁻על⁻גלגלים. לנסוע. בני⁻אדם היוצאים לדרך רחוקה מתמאגנטים ברגעי הפרידה וכל נסורת האהבות, השנאות וההערכות שנתפזרה מסביבם, מתקבצת אצל קטביהם ונהפכת לגוש אחד, שלם ומלוכד, של הרגשת היֵש הקיים, הקיים והעתיד להיעתק ממקומו, להיות חסר.

אין צליל עשיר בהדים כצליל התיאטרון ואין כמוהו עלול להטעוֹת ולהוליך שולל. ריבוי גוני הספקטרוּם המהווים את האור הלבן של מהוּת הבמה, המִספר העצום של כוחות יחידים המניעים את המנוף האחד שלה, – כל זה צריך לחייב את הצופה ואת המבקר לריכוז מאכּסימאלי, להתגבשות החושים עד היותם עדשה משברת⁻קרניים, אוצרת נקודת⁻שריפה אחת ויחידה, מתיכה ומצרפת את כל מה שהיה חי ודיבר והתנועע בין צבעי הקלעים, מול אורות הראמפה, תחת כיפת השמימיוּת המותנית (והאמיתית מאוד מפני היותה משוערת ברגש) על קרשי הארעיוּת ההכרחית (והמתבטלת מאליה מפני היותה נשכחת מלב).

אין כאמנות התיאטרון מלאכותית בפועל המעשה וטבעית בכוֹח ההשפעה. ערנוּת⁻חושים קיצונית דרושה בכדי לטעום אותה, על כל דמיה ובשריה הדשנים, ורק ממדרגת תרבות גבוהה ביותר מותר להסתכל בה בעין מבקרת ופסקנית. אבל דווקא ביחס אליה, ודווקא על⁻פי⁻רוב, נהפך החזון לתענוג⁻ראווה והביקורת לחובה קלה ומשעשעת.

הבמה היא מרוֹוחת יותר מן הספר ורבה יותר מן הבד המצוייר. האמוֹציה והביקורת נכנסות לתוכה מלוא קומתן, בלי לכוף אפילו מתוך חובת הכרח, הנהפכת לפעמים לחובת כבוד. השלילה יורדת למדרגת נזיפה ביתית וההתפעלות אינה עוברת את גבול טפיחת השכם. הן נוהגות בה דרך חירות שמקומה רק בחדרי⁻חדרים או ברשות הרבים.

והלא כזו היא באמת – פתוחה לכול ומובדלת מכול גם יחד. הפומביות, שהיא לוואי הכרחי לתיאטרון, משלבת תופעותיו בחיי הרחוב, העיר, הארץ, עוטפת אותו בלבושי הציבוריוּת והאקטואליות. עובדה זו היתה יכולה להיות לו כליל גאווה ואושר אמיתי, לולא הסתירו קליפות הפומביוּת, מתוך הכרח שאין למנעוֹ, את ניצוץ היחוּד שבו, את הגרעין המפרה של השפעתו על הפרט, על הנפש האנושית, המכוסה גם היא כמוהו באבק הדעות והאמונות הרחוביות, ההיסטוריות, היום⁻יומיות, שנעשו לו לחם⁻חוק במקום להיות רק מנה אחת בסעודת⁻חיים מגוונת.

לעתים רחוקות, בחסד ההכשרה, הרצון והמקרה, נפרצת חומה כפולה זו שבין פנים הצופה ופנים הבמה. לעתים רחוקות מרגיש אדם את עצמו בלב התיאטרון ואת התיאטרון בלב עצמו. בעד נס קטן שכזה אין משלמים אפילו במחיאות⁻כפיים. הוא נשאר תקוע ואבוד בין שכחון לשכחון, בין התנכרות להתנכרות. לכן ישנה תמיד, כמעט תמיד, תקווה רוטטת במסך העולה ועצב שוקע ונקפא במסך היורד.

קאליבאן זה של בורוּת אגבית,של היסח⁻לב מן העיקר, של התנכרות וקירבה כאחת, צוחק במלוא פרצופו גם מתוך אספקלריית “האהל”. הטראגדיה של תיאטרון יתום מרוב אבות ואמהות לא פסחה גם עליו. יתר⁻על⁻כן, נימות⁻לוואי רבות, מיוחדות, ארצישראליות, נוספו עליה כאן, טישטשו את עצמוּתה העירומה ועשו אותה ארסית ומזיקה יותר.

הארץ העולה בגרם הבנין וההתהוות מאבדת תמיד את חוש ההערכה וההבחנה לגבי נכסיה המתרבים, הנולדים, המתחדשים עם כל צעד קדימה, עם כל מאמץ של התעלות, רק לאחר שיוסרו הפיגומים ויתייבש הטיח מבחוץ יבואו סדר ומשטר גם בפנים הבית. עד אז הכוֹל נערם זה על גב זה וזה אצל זה, הכל זוכה לאהבה אחת – אהבת רכוש אהבת בנין.

יש להבין ולהודות, כי שמחה אחת, שמחה ממין אחד, מקבלת כאן את בית⁻החרושת ואת התיאטרון, את התוצרת הלאומית ואת המחזה האמנותי, עובדה זו, האוצרת בקרבה, כאמור אפשרות של קירבת⁻אהבה עילאית, אידיאלית, לכל תופעה אמנותית, נהפכת גם כאן לרועץ ולחומה בין אמת הבמה ואמת העולם. גם דגל המעמד שהונף מעל ל“אהל” ושאינו, בעצם, אלא סימן לחתירה בכיווּן מסוים בעוֹמק האנושי ולא בשטח הסוציאלי, מושך אליו את העין ומשכיח ממנה את צמאונה לבאר החבויה, הן בהיותה נושאת מים חיים והן בהיותה ריקה ומעופרת.

ועל גבי תבלולים אלה זל זרוּת נסתרת מדעת ומלב משתזרים, למרבה הסנוורים, קורי יום⁻יום של יחסים ומצבים בנוסח המקום והתנאים.

מפאת צרוּת הגבולים וצמצום השטח ממלאות בנות⁻ההד, התפלות לגבי עבודת היצירה, את כל החלל. הן נעשות עיקר, הן חודרות בהכרח לעומק ההרגשות וההכרה, וכל אדם, אם ירצה ואם לא ירצה, מחויב להיכנע להן בבואו להעריך באופן אישי צרוף את אשר נוצר לעיניו ולמענו.

יציאתו של “האהל” לחוץ⁻לארץ היא בשבילו לא רק הפגנה ומלחמת⁻כיבוש, אלא גם שחרור, פריקת עוֹל, התנערות מעפר תנאים שנערמו ונתהדקו סביבו בתוקף גורליוּת הכרחית. שם, באוויר הבתולי של זרוּת, של ראיה ראשונה, של התיילדוּת מחדש, יעמדו התיאטרון והצופה זה מול זה בכל מערומיהם ותמימותם. “האהל” ישתקף באספקלריות⁻לב חדשות, נקיות מאבק ומבקיעים. עליו לדעת כי הוא יוצא הפעם לא רק להראות, אלא גם לראות את עצמו.

1934

---

צירופי דברים: לתערוכה של אליהו ניומן

מאת

נתן אלתרמן

¹

כל חדר שיש בו חלון ותמונה יכול לשמש נושא לכמה שורות דפוס או למסה מקיפה על היחס אשר בין האמנות לטבע. אני אבחר, כמובן, בדרך הראשונה ואגיד רק זאת: אם אדם, הבא לחדר כזה, שׂם עין בתמונה לפני שהוא מביט בחלון – סימן טוב הוא לתמונה וסימן רע לעין.

עינינו המופלאות שואבות את העולם בלי⁻הרף מתוך האור ומתוך האפלה, מן הקרוב ומן הרחוק, מן הפקחון ומן החלומות, אולם אשד⁻המראות הזה ניגר עלינו ברובו ללא כל צורך ותועלת והשפעה. נדמה כי לוּ הרגשנו פתאום את כל כובד גליו הרחבים והמגוּונים היה מוחנו הקטן נסחף עמהם כאבן הנקרעת משיאי הניאגרה.

אבל בני⁻האדם הם מאושרים מאוד בכל הנוגע להשגחה עליונה. גם כאן נהפכה להם המכה לרפואה ומרוב ראיה חדלו האנשים לראות.

אנחנו מביטים.

מביטים בכדי למצוא. לבחוֹר. להתענג. לא לטעוֹת. לא ליפול. לא להיחבט בקיר. עבודה מועילה ולא קשה לגמרי.

אך הנה, לפעמים מתחיל מוחנו המבוצר להתהפך מצד לצד על משכב מלכוּתו. שנתו נודדת למרחקים וגם אותו תוקפת קדחת התנועה. הוא אומר: – דייני. אני, המוח, רוצה להתבלבל. אני רוצה להסתחרר ולהיסחף שפכו עלי את הניאגרה…

אז אנחנו מביטים בכדי לראות.

באופן פרימיטיבי כזה פתרתי לעצמי את הסוד העמוק של אמנוּת השטח. העולם החזותי נראה לי כצבא אויבים מסתער, הציירים – כחיילים בודדים, אוהבי קרבות, והמוֹלבּרֶטים – כבריקאדות.

הצייר אליהו ניומן, כמו שראיתיו בשעת עבודתו בדגניה א‘, עם כובע⁻הקש הרחב לראשו ועם האלבּום הפתוח על ברכיו, לא היה דומה כלל לאיש צבא, והמלחמה הלירית, שהתנהלה בינו ובין השדרה ה“מצטיירת”, נסתיימה רק באקווארילה תמימה. ראיתיו רוקם קו לקו את השקט הירוק ואת כתמי השמש המצלצלים, אשר לטפו את שנינו במידה שווה, אם כי אני עמדתי לפניהם בידים ריקות. אמנם לא כל המראות היו אדיבים כל⁻כך. הרפת בדגניה ב’, למשל, התנהלה באופן מעשי וקמצני הרבה יותר. את כל חִנה גילתה רק לניומן, ואני, לאחר שראיתי את התמונה החדשה, יכולתי רק להודות כי הצדק אתה. שורת העצים אשר מלפניה נהפכה לצעיף דק ורוטט, והיא עצמה הציצה מבעדו ככלה נאה וחסודה. אפילו בן דגניה ב', המשורר לוי בן אמתי, שאהב אותה גם לפני⁻כן, התוודה לפניה מחדש על אהבתו לאחר שהבין את יָפיה הנסתר.

רבות מתמונותיו של ניומן מבליטות כשרון זה של תפיסה מיוחדת, אינטואיטיבית, ולכן – מפתיעה וטבעית כאחד. נושא יחידי משמש לו לפעמים חומר לכמה וכמה קומפוזיציות עצמאיות ושלמות. פינות רבות בארץ “ראו אור” וצבע על בדיו הנאמנים.

אין הוא מרבה לצייר תמונות עיר, אבל “כיכר חמרה”, מרכזה המסחרי של חיפה, הוא מעשה יכולת רבה. גביש מוצק מתנוצץ בשטחים וגוונים. תמונה זו היא בין המעטות המוקיעות את העבודה והמחשבה⁻תחילה, בעוד אשר ציורי הטבע, סביבתו הטבעית של ניומן, מדגישים את הספונטאניות והאינטואיציה.

ה“עץ בעין⁻חרוד”. הוא מתנשא באצילות זקופה ומתרחבת. נדמה שאת כל המרחק והרוחב אשר בתמונה תלה הצייר באילן גדול זה… העץ ממלא את השטח ושופע חיים בהירים על כל סביבותיו.

“העץ על הכרמל” הוא אחר לגמרי. כאילו בקע את הסלעים, זנק למעלה והשתפך כמזרקה, יש אולי רצון לראותו רועש יותר, אכזרי יותר אבל מכחולו של ניומן הוא מטבעו מרגיע ומרכך. זה גורם בהרבה בתמונותיו לצירוף מיוחד של הפכים. העץ על הכרמל" פורח בפראות עדינה, כמו ש“עננים וים” גועשים בסער שקט וכמו ש“השדרה בדגניה א'” מעולפת סודיות בהירה.

את אוצר האפשרויות, הגנוז בצבעי⁻המים למסירת האור והשקיפות המיוחדים לארץ חושף ניומן במלואו בציורי הפאנורמה. התמונות מהר הכרמל מגוללות מרחקים ומותחות צעיפי⁻אור שקופים עד תכלית.

אין הוא ירא לצייר גם בסנוורי הצהרים הלוהטים: “אדרבא, תצרב תמונתי כמו השדה שאני מצייר… הם יאהבו זה את זו בלב ולהב”.

השאלות אשר א“י מציגה לפני כל צייר לא הפכו את ניומן ל”מחפש דרכים" תמידי ולא אילצוהו לבגוד במהותו הפנימית. התמונות אשר צייר באמריקה ובצרפת הן רק אחיות בכירות לתמונות אשר צייר כאן. גם בתוך כבשני החמסין הוא שומר על הצבעים העדינים ועל הדממה הדקה. תערוכת האקוורלים, הפתוחה כעת במוזיאום, שהיא עבודת אהבה של ניומן במשך השנה האחרונה בכל פינות הארץ, יכולה להוכיח כי גם הציור, הקשור יותר מכל אמנות אחרת בתנאים חיצוניים של מקום וסגנון משקף תמיד רק דבר אחד, את עיני הנפש. אפילו בארץ הבהירה ביותר אין העינים הללו זקוקות למשקפי⁻שמש, ואפילו בחברה היותר פרלמנטארית אין צבע אישוניהן המתחלף נעשה קבוע ומוגדר על⁻פי רוב דעות.

ודרך אגב מותר לשאול את כל המחפשים בזיעת אפיים דרכים וסגנונות מקוריים, את כל המתלבטים הכרוניים בספרות, במוסיקה ובציור מי הטיל עליהם את העבודה המשונה הזו ולמי זה חשוב בעצם?… יסורי יצירה הם ממין אחר לגמרי. הם נאכלים עם הבשר ודם, עם היום וליל, עם השמחה והעצבונות שבכל המקומות ובכל הרגעים. אמן רציני הוא ראשית⁻כל אדם, ואדם הוא אחרית⁻כל אמן “רציני”… אין הוא מחפש באמנות, אלא חי בה את חייו האנושיים ויוצר לא לפי שיטה אלא לפי גורל והכרח. הוא לא יתבייש לאמר כי כל ענין הספרות או המוסיקה חשובים לו הרבה פחות משיר אחד, ממנגינה אחת שלו, או נכון יותר, מן היום⁻ליל החי אשר הוליד אותם. הספרות היא בשבילו מקל⁻נדודים ולא דרך נדודים. את ויכוחי האסכולות וקביעת הסגנונות הוא מניח בכל לבו לאנתולוגיות ולמוזיאונים.

1934

---

סוד המרכאות הכפולות

מאת

נתן אלתרמן

¹

יש מלים שלא ניחא לך להימצא ביחידוּת עמהן אפילו שעה קלה. בעמדך אתן פנים אל פנים, באין המולת⁻לוואי, באין עֵד, מתחילה הדממה להעיק עליך כבגד זר. אתה מכיר את המלים הללו. עשירות הן והליכותיהן רחבות וקולן דשן ונדיבותן רבה. הן המפזרות זהב באסיפות העם. הן המחרפות נפשן בנאומים ובוויכוח. הן נשמת ההימנונים, הן היו ויהיו ודאי לעולם המצנאַטים הגדולים של המלחמות והבריקדות. אין קץ לירושתן בעושר ובנעורים. אך בבואן אצלך לפתע, עייפות מנדיבות ומגבורה, חבוטות מרוב חיבוקים ולחיצות⁻יד, בעמדן בפתח לבדן – נדמה לך, כי הגיעו עד כיכר⁻לחם. רוצה אתה לקשור אתן דברים, אך השיחה, משניטלו גירוייה ומניעיה החיצוניים, הפומביים, משנצטמצמה ברשות⁻היחיד, ניטלו כוחה ועניינה, פרחה נשמתה, והריהי כאותו גולם, שקפיציו וגלגליו הצנועים נגלים לעין. עינוי חרישי זה של שיחת טרקלינים ידוע לכל מכניס⁻אורחים, ולא היית אולי תוהה על כך כלל, לולא ידעת, כי בין מלים אלה, שאתה נבוך בפניהן ונרתע מאונס מדי נגען בך, יש לא אחת, שנועדה מטבעה להיות מן העמוקות והדשנות ביותר בלשונך, להיות מדובבת את ניגונה הרב דווקא מפה לאוזן. מדוע עליך להתגבר על המעצורים שבלב, על עיכובים של איסטניסוּת, חולנית או בריאה, על היסוסים של טעם, טוב או רע, כדי לכתוב מלים ראשוניות אלו, מלים פשוטות ויקרות אלו, כהוראתן ובמערומיהן? מדוע נמשכת היד למחקן או לצרף להן משהו שגורע, שמסיח ומטשטש? והרי לא מתוך הוקרה שלמעלה מן הטבעי אתה נוהג בהן חסכון מופרז, ולא מתוך זלזול אתה בוחר להרחיקן מפניך. הן שגורות ושכיחות מדי? לא פעם החלפתן במליצה של ארכיון. הן יוצאות מכלל שימוש ואינן באות לקראתך מעצמן? לא פעם טיפסת על גדרות וחצית חצרות נידחות, רק כדי שלא לפגשן בדרך. ואגב מלאכה נאה זו ראית, והנה גם חבריך טרודים בזחילה אסטרטגית זו ובוססים בטיט⁻היוון – מי בשירו ומי בשיחו, ואותה שעה הבינותם זה לזה בלי אומר ודברים, – צרת רבים היא. ופעמים, אגב בריחה והשתמטות מהן, מהרהר אתה בעצב: מה משונה גורלן של מלים גדולות, שהניעו עמים וחוללו היסטוריה, והרי⁻הן גוועות לעינינו מבדידות, כאותו מלך וקיסר על אי הלנה הקדושה. הן מולכות עדיין ברחוב, אך בתחומנו מבודדים אנו אותן בסייגי עָרמה וחשדנות וזהירות וכבוד מעושה, בכל האמצעים המכוּונים להביאן,אם בגלוי ואם בהסתר, אם בפועל ממש ואם בדרך השאלה, אל הצינוק הנכון להן: אל בין המרכאות הכפולות.

וזה דבר המרכאות הכפולות. הן תו⁻הנגינה שבין סימני ההפסק. הן הטון העושה את המוסיקה. בין כל אותות⁻הכתב אין להן אחות לאכזריות וכוח⁻פעולה. למלים הנתפסות בתוכן אין מציל, כי מוטב להיות נעלב ומוּכּה בשוּק, מוטב ליפול אל כל פחת וכל ענין ביש, מליפול אל בין המרכאות הכפולות. הן מדבירות את המושגים כהדבר אריות, הן כולאות אותם בסוּגר, שממנו אין דרך אלא אל הקרקס. בצאתן לשחר לטרף, רועדים האידיאלים, כאותם הקופים של קיפלינג מול מבטו המהפנט של נחש⁻המשקפיים. כל הרופף והחי בחסדי⁻עבר, כל הרואה את שרידי האמת והכוח פגים ממנו, יודע כי מידן יבוא סופו. הן אורבות תמיד. הן הוות תמיד. הן נשמעות בנעימת הקול, בניסוח המשפט, בחיוך, בהרהור נסמך. וכן הן סוככות על האדם מפני מפולת המלים, שהיו עמודי⁻תווך – הן משאירות אותן כעמודי⁻זכרון.

עצום הוא המרחק למן הביטחה שבאידיליה, מן האמונה, מן הדבקות שבהימנון ועד המרכאות הכפולות. דורנו היה עד לקפיצת⁻דרך זו. הרבה יופי, הרבה מסירות נפש ומלים בוערות סיימו כך את דרכם. נדמה, כי מכל שלל המלחמה, וההפיכות שבאו אחריה, נטלו הן – המרכאות הכפולות – את חלק⁻הארי. וכל יום ומקריו, כל יום ושמועותיו מגבירים את כוחן ורעבונן. הנה הן אורבות לשרידי הטוב והתמים שבנו. הנה הן באות לכבות את האור, אחרי שניצחו לעינינו את הנביא ואת הגיבור, הן באות לגזול את הבובות מן הקטנים. משאיבד העולם את אמונתו, איבד את צעצועיו. ובזכרך את שמותיו היפים שנפלה עטרתם, ובהיותך פוגש עדיין את המלים הגבוהות שנשא על דגליו. משפיל אתה ראשך שלא לראותן, סר אתה ומפנה את הדרך.

ראשונה התנערה מהן השירה. היא, שאינה סובלת את הבגידה, בחרה לבגוד בהן ראשונה. הן שבויות במרכאותיהן, ואיזה נחשול מטהר ומשחרר צריך לעבור על העולם כדי לפדותן: המשורר, הנביא, הגיבור שינצח את המרכאות הכפולות, יהיה בן⁻אֵלים. כיבוש זה ירעיד את העולם לא פחות ממפלת הבּאסטליה אך בצד יעודן העולמי – אם ניתן לומר כך – של המרכאות הכפולות, מוטל עליהן – במסיבות מיוחדות של מקום ושל קיבוץ אנושי – יעוד אחר, שווה אולי במהוּתו לראשון, אך מנוגד לו במשמעותו. בלי שמץ יהירות שובינית, אלא כקביעת עובדה בלבד, יש לומר, כי בימי נסיגה אלה בעולם, בימי ויתור ואופורטוּניזם, עוברת על העם היהודי תקופת חיוב ודביקות שמעטות כמוה ליופי. תקופה כזו אינה חוזרת בחייה של אומה, כאהבה ראשונה שאינה נשנית. עַם זה, שראוהו לפעמים, ואולי לא לשווא, כחידק הדקאדנטיות, ההפרדה והספקנות, הרי דווקא עכשיו חולה הוא מאין כמוהו באהבת⁻חיים, באמונה בהם, בהקרבת נפש וגוף למענם. וטעות גדולה יטעו האומרים כי רק יצר החומר נתפעם בו בכוח שלא ידע עד כה, כי אהבה זו שעוררה את כל חושיו, אהבת בשרים היא מעיקרה. לא אמת הדבר. בעבדוֹ בפרך ובדביקות להפוך את הסמלים לממש, נהפך לו כל ממש לסמל. הוא לא טעם מימיו תערובת חריפה כזו של מציאות והאצלה, של הפשטה וגשמיוּת, לכן תוקפים אותו רגעי סחרחורת גדולה, שאינה חולשה אלא חלום, שאינה עירבוב מושגים אלא עירבוב תחומים; ולשונו, שבה נשא תפילות ושירים לצבי המודח מאיזמיר, מזומנת עכשיו לבכות ולשיר על צווארי הפרה שבשדות השרון. השירה העברית נקראת אל השדה העברי. השירה העברית נקראת אל היום והלילה החדשים של ארץ זו, אל העיר וקולותיה, אל החי והלמות⁻לבו. – ומה מבקשים ממנו? רק לקרוא לכל אלה בשמם, לקרוא שם מפורש ליקר גם לה. היש קל מזה? אכן אין קל מזה למי שרואה את הדברים קלים.

השמות הם לשירה פני הדברים ולא סימנם, הם קול הדברים ולא כינוים. יחסה אליהם גשמי כאל הדברים עצמם, מישושי כמעט. עיניה פקוחות תמיד, אך היא נעזרת גם בחוש העיוורים. לכן דורכת היא את הקשב, לבל ישמיעו הדברים קול לא להם, לבל ילבשו מסווה. ואין לה שעת⁻מלחמה קשה יותר לניגונם האמיתי של השמות, לניגונם העמוק והחי, משעת תמורות וחידושים, שעה שהמלים נושאות שלל עצום של משמעויות, של כוונות, של גלגולי פירושים. יש מהן הטורפות מכל הבא ביד, יש מהן הגדלות פרע, כאותו ענק רב⁻ידים ורב קולות, שרק בסיפורי האגדות מנצחים אותו על נקלה. כל הקרב אליהן דומה לדון⁻קישוט העולה על טחנות⁻הרוח. רק היהירים והחלשים – כי רק החלש והיהיר אינו יודע לכבד את הכוח – פורצים לקראתן, ולא פעם ראינו בשירים חוורוריים וקלושי⁻דם את השם המפורש מולדת. כשהוא טורף, טורף ממש את כל המלים והתארים שצורפו לו, ונשאר לבדו, מורעב ורוגז כאריה שילדים התגרו בו. השירה הכנה, הגאה, אינה מתגרה לעולם. היא מסתערת וכובשת, או מקימה לה חומת⁻מגן, יודעת היא כי אין זה סימן⁻חולשה. פייטן צרפתי, הכותב במפורש “צרפת החיננית”, פייטן רוסי המשלב בשירו את השם הקצר והרחב “רוס”, הרי הם וזולתם שומעים מבעד למלים אלו, שומעים את רעש הנהרות של ארצותיהם, את המיוחד של המיית עציהם, את זמרתן של נערות הכפר. ואילו אנו, באמרנו ארץ⁻ישראל – מיד עולה באזנינו המולה גדולה של תפילות ונדודי גולה והימנונים וצלצול קופסאות של הקרן⁻הקיימת ומעגלי הורה וגעיית פרות במשקים ושאון חוצות בתל⁻אביב – אנו שומעים הרבה בשם הזה אנו שומעים בו יותר מדי, אנו איננו מבחינים בו כל מאומה. לא את הרעש ירא השיר – הוא ירא את המהומה. לא המים העזים מרתיעים אותו אלא המים העכורים, אלה שרק מאחזי⁻העינים שולים מהם את דגיהם. השיר יודע כי כל האנושי והכואב יהיו תמיד נותני לחמו. בלעדיהם אין לו חיים. לכן הוא מטה אוזן, לכן הוא ירא לשסות בהם את המלים הדורסות. אין כשירה שונאת הכללה וטשטוש. אהבתה של השירה היא מדע מדויק, ולולא היתה קיימת המתימטיקה בעולם, כי עתה ירשה השירה את מקומה. אהבתה היא תמיד יחידה ותמיד ראשונה. עיניה הקנאתניות חושקות לערטל את הדברים, עד יחידוּתם, ואז היא מסתערת עליהם, עליהם עצמם, על בשרם וריחם. אין לעשות דבר כנגד יצר זה. כך היא נוהגת תמיד בשעה שאינה מתכחשת לעצמה. היא חיה חיי שעה הנעשים לה חיי עולם, ומבחינה זו יש לראות דווקא אותה, שנעשתה שם נרדף להפשטה ותלישות, כביכול, כיסוד החמרני ביותר, המציאותי, הבעל⁻גופי ביותר בחיינו. היא אוהבת וחיה ונכונה למוּת בשל תפוח. ויש בחייה אלה סמל וגבהוּת שאינם נאמרים בפה.

וכשהיא עוקפת את העובדה ואת השם, כשהיא נמנעת מלכנות דברים בשמם, המקובל והנראה כה גדול ורונן,אין היא עושה כך אלא מפני שהשם חוצץ עדיין בינה ובין טרפה. אין כאן ויתור, אלא צפייה תאבה ולוהטת. שמותיו המפורשים של הנעשה והנראה כאן נתונים עדיין במרכאות של ציטאטים מעולם של עיוּן, של הפשטה, של סמל. מרכאות אלו שונות הן מן הקצה אל הקצה מאותן שהזכרנו לעיל, אבל מהותן, כאמור, אחת – גם הן נוטלות את נשמתם של המלים והדברים.

יום שבו ישיר הפייטן העברי על הציונות, למשל, ויראה עצמו יכול וזכאי להביא בשירו את שמה המפורש בלא מרכאות, יהיה יום נצחון לשירה העברית.

---

עולם והיפוכו

מאת

נתן אלתרמן

¹

א. המטריה

ימי שני חייה ארבעים שנה ושתים שנים. כך מצאנו כתוב. ארבע פעמים תיקן אותה בעליה. הוא שומר אמונים לשלו. נסיון־חיים לימדהו.. לבטוח בטלאי יותר מאשר בשינוי. רכושו אינו מתיישן לעולם. במקום שבו מסתיים היוֹשן, שם מתחיל אצלו אביבה הנצחי של המסורת. כך אירע גם למטריה. שרלוֹק הולמס, בן ארצה, היה חוקר לדעת על־פיה. מה טבעו של ראש המיניסטרים.

אנדרטת החירות בשערי ניו־יורק חגיגית ממנה. יד־יולי בכיכר הבאסטיליה זקופה וגלוית־משמעות ממנה. אבל האנדרטות הן ז’אֶסטה ויד־יולי היא מצבת־זכרון – והמטריה, לעומתן, היא חפץ מחפצי־הבית. בה עשתה הדימוקראטיה את טיוליה הקטנים אל הגינות העירוניות, אל מרוצי־הסוסים, אל הקולוניות. סמליה הכבדים יותר, המפורשים יותר, מעיקים עליה עד היום. מזכירים לה קצת חובות שלא נתמלאו, קצת שבועות שהעלו אבק. חברי הקאבּינטים, בלכתם לישיבות, בוחרים עד היום לשאת עמהם את המטריה. היא נוחה יותר לטלטול. את אנדרטת החירות קשה להשאיר בגארדרובה.

כך בבריטניה, כך בצרפת, כך בגרמניה שלפני המבול, כך בארצות־הברית, כך בליכטנשטיין, שחמשת חייליה משחקים עדיין בדוֹמינוֹ. בבתי־הנבחרים, בבתי־היתומים, בבתי־המשפט, בבתי־התמחוי של חיל־הישועה, השתרכו חיי־חולין דימוקראטיים. המלחמה, שהפריחה רוב אבק מן התיקים, לא נשתכחה, עד שנח האבק שנית על מקומו בשלום. בערי המטרופולין היו אנשים־בסך באים לעתים מזומנות ללבות את אש התמיד שעל קבר האלמוני, למרגלות שערי־הנצחון. ב“כיכר הכוכב” של פאריס ניצנצו קובעי־הנחושת של פרשי המשמר הריפובליקאי ובהתחיל מטפטף הגשם הסתווי, השכיח ב־11 בנובמבר, היה העם הרב שבכיכר פורש את מטרותיו, לקול מנגינתה הנפלאה, הקורעת־לב, של המארסלייזה. אש התמיד להטה, כּעדוּת לחירות העמים ואחוותם, והטכס היה שגור, עם רוח קלילה של שעמום, – שהרי חירות העמים ואחוותם הם דברים המובנים מאליהם. בפתחיהם של בתי־הדין ניצבה אותה עלמה, שהלוט על עיניה, ובידה האחת כפות־המאזניים, והשניה מחזקת השלח, והפרקליטים והנתבעים עם התובעים, היו חופזים על פניה, רצוא ושוב, כעל פני רהיט ישן, שאין נתקלים בו, – שהרי הצדק הוא דבר המובן מאליו. ובערי המטרופולין צעדו אדומי־סמלים מזה ושחורי־סמלים מזה, והשוטרים נצטוו שלא להפריעם, כל עוד הסדר בעינו, ־ שהרי הסדר הוא דבר המובן מאליו.

מיהו שאמר, כי הדימוקראטיה איבדה את תרועות ההמון והנערים, משום שאין בה אותו מס מגרה, שבלעדיו גוברות עצלוּתו ושיגרתו של משטר אפילו על יצר ההתגוננות? רחובותיהן של הבירות זרועים עדיין אנדרטות וזכרונות וסמלים, שכל אחד מהם עשוי לעורר קנאה ונאמנות פי עשרה מאשר חבילת הזרדים שעל דגלי ה“באלילה”. אך הסמלים הללו, מחציתם נתרוקנו ומחציתם נתאלמו. ככילי רובץ על דינריו, שמעה הדימוקראטיה את המולת הסיסמות הבוקעות מאגפיה. האימה שאחזה בה עכשיו היא אימתו של הארפאגון הנבהל מן הבדידות ומרעיש בזהבו.

ב. סופה של הדרך הקצרה

בשטחיות שאין כמוה פרשה הדימוקראטיה את סמליה. החירות היתה לה בעיקר חירות המפלגות, ובגרמניה ־ עד כדי כך שתלתה את חייה ומותה בתוצאותיהן של הַצְבעות. מותו של הארפאגון בגרמניה. כך לא נפל עדיין שום משטר. לא בקרב, אלא בפרלאמנט. עולם, שחרב ברוב דעות.

החירות היתה חירות המפלגות. זיווג של משמעת וחופשת־צנזורה. הפוגע בכבודו של סגן־הקצין היה חייב מאסר, אם בצדק או שלא בצדק. אך בעתונים המצויירים מוּתר היה לצייר את ראש־הממשלה בצירוף זנב. שום משטר לא חי ברוח ביקורת כה חזקה, – ומעניין הדבר כי הרוח נשבה דווקא לצד שבסמליו הפוליטיים הוא ניגודו של צלב־הקרס. אתה מדפדף ביבול העצום של ספרות ה“פרוֹלֶט” הגרמנית משנות העשרים וראשית השלושים. שפע של פאתוס ודברנוּת, של כשרון והעדרו, של סאטירה וציניוּת. כל השטפון ניתך על הצנזורה, ונמצא כשר. וכך בתיאטראות, וכך בקלוּבּים, וכך בפרברים, וכך בסאלונים. הדימוקראטיה היתה קו־המשטר, אך ביקורתה היתה קו המחשבה, ויותר מזה – קו־האופנה, הגיעו הדברים לידי כך, שביקורת המשטר נעשתה חלק מן המשטר עצמו, ורבים מן הקטיגורים הרגישו עצמם בטוב מאוד בעולם הזה. סטירת־לחי מבריקה לשלטון ולסדריו היתה פותחת קאריירה בפני סופר ושחקן, והפסד הקנס או המאסר היה יוצא בשׂכרם. מספר הסאטירות הללו, שספג המשטר הדימוקראטי בחייו, הוא עצמו עלול היה להכריעוֹ ארצה, וביחוד בגרמניה, שלא נתאוששה מתדהמת המלחמה. מי לא ניסה את כוחו במלאכה זו? אנו מוציאים מן המנין כמה דמויות זורקות־אור, שאין חברה תרבותית בלעדיהן, אך עשרות־ עשרות מושכי בשבט פרוליטארי עשו את המרדנוּת הזאת כאחד “המקצועות החופשיים”. ידוע לך היטב אותו טיפוס של שחקן, הזוכר בגעגועים את רוח־ המרד הכבירה, שסערה בקאבארטים הברליניים, נגד ברלין הטרום־נאצית, ומבקש ממך “זונג” מהפכני, כלומר “זוֹנג” הזוכה למחיאות־כפיים ולהסכמה. כמה “זוֹנגים” כאלה, וטובים מאלה, נכתבו ודוקלמו בברלין שלפני היטלר! ואמנם המהפכה באה, מהפכה שונה מן הקצה אל הקצה מזו שעליה דוּבּר ב“זונגים”. בספרות מעשית זו לא היתה, איפוא, תועלת מעשית רבה. ויש לזכור כי על הנושאים, שספרות זו טיפלה בהם, נכתבו גם חיבורים חשובים יותר. מעמיק היה הקטרוג שעוררו על החברה טובי הוגיה ואמניה. וייתכן, כי אילו היה מספר קוראיהם ומפיציהם בפועל לא קטן ממספר הלהוטים אחרי ה“זוֹנגים” השמאליים (דבר שלא ייתכן), כי עתה נשתנה קצת מהלך המאורעות. ספרוּת סכימאטית זו קלעה אל הייצרים. היא היתה נטולת פירושים, נטולת מחשבה שניה. הלחם, העבודה, הבורגני, היו לה אֶפקטים, שחידושם אינו פוחת עם השימוש. מפאת שיגרה עצומה וחוסר־אונים היתה הטפתה לכפירה ולהרס משכנעת כשלעצמה, מכסה על אור המטרה שמאחורי המלים. היא חילקה חמרי־נפץ, שעליהם רשמה בפירוש “למען הצדק”, אך כמה קל להחליף תווית בתווית. מחוץ לאחדים, שדבריהם היו קול נשמתם, ישב אל שולחנות־הכתיבה ועמד על הבמות ערב־רב של אֶפיגונים שניסרו כנגרים את מיתריו של ההמון, בלי כל עיכובים נפשיים, בלי כל חשבונות. עם היותם מדברים אל ההמון כאל קיבוץ, דיברו אליו גם כאל עדר וספרותם, מתוך שהיתה ברובה שטחית, סיסמתית וענין שבאופנה, השכילה לנטוע לא־מעט שנאה לקיים, אך הרבה פחות מזה נאמנות שבתודעה ליעוד האמיתי. קשה לומר את הדברים, אך יש לאמרם: כוונתם אחרת היתה, אך במידה שהספרות היא שותפת למאורעות היסטוריים (אם גדולה היא מידה זו ואם קטנה), בה במידה סייעה ספרות ה“פרולֶט” גם לעלייתו של היטלר.

ספרות זו, שהיתה, כאמור, עצומה בכמות, באמצעים, בגילויים, משמשת עד היום לרבים טענה המחזקת, לדידם, את מושגיהם על הדרך בה יש לראות את האמנות כנוטעת אידיאות. איזו ספרות של אידיאה, איזו ספרות פרוליטארית, היתה מרובה מזו שבגרמניה לפני היטלר? היא נכשלה, ואותות השפעתה נימחו, נימחו כהרף־עין, נימחו ללא זכר, בו ברגע שהתנאים (כשלון המפלגה, כשלון המשטר) דנו אותה לכליה. מי כמוה חינך רבבות דווקא למעשה, לזעם בלתי־נכבש, נגד מעשי־עוול ועיוות־דין של הימים ההם, נגד סדרים שהם גן־עדן לעומת הנעשה כיום בגרמניה? האם אין זה נותן מקום, לפחות, למחשבה קלה על הדרכים שבהן האמנות שותפת לעיצוב הרוחות? האם אין “הנימוק הגרמני” ראוי לעורר ספקות – אם לא מסקנה קיצונית – על הדרכים ההן?

כמה מבין אלה, שה“זוֹנגים” היו שגורים על פיהם, שרים היום את ה“זוֹנג” של “הוֹרסט־וֶסֶל”?

כל הבא לדון על כוחה הפועל של האמנות, על עומק חרישתה אינו צריך לפטור עצמו מחשבונות כאלה, אך עם זאת אין עליו לעשותם מוצא לכפירה כוללת. מערכי הנפש שנטעה היא באדם, מימות ילדותו של עולם ועד עתה, הם מן היתרים החזקים ביותר, המקשרים את האנושות אל עולמה ואמונותיה, חזקים הרבה יותר מן המשוער. אלה לא יקוצצו על־נקלה בקרדומות. אם מאמינים אנו עדיין בהצלתו של עולם, בהתפכחותו, הרי גדול יהיה בהצלה זו חלקם של כוחות־התורשה האיתנים שטיפחו באדם אמנויותיו השונות, אלפים בשנים. כשלונו של אמצעי־השפעה מוטעה אינו כשלון.

אך את הכשלון חייב לזכור כל מי שבא לעשותן, בצורה זו שנסקרה לעיל, כלי־ עזר לשעה. בשנות־חירום אלו בעולם קשה לדבר על דרכים ארוכות ומעמיקות של תעמולה וחינוך, אך אין זה נימוק המצדיק את הדרך הפשטנית והקצרה שאת סופה ראינו.

ג. בני אדם חדשים

אמנם, קשה וקצת מגוחך לדבר על “גורמי השפעה” מסוג זה, בשעה שהאש בבית. המלים, שיש להן תמיד דמות־אנוש, הנושאות בחוּבּן תמיד מחשבה אנושית, נסוגות מפני המקרים שפרצו כל גדר של מושגי אדם. המלים שיש להן הגיון ונשמה אינן חלות על ענינים שההגיון אינו חל עליהן. סופרים שכוחם עמהם מדגישים, כווידוּים כי קצרה ידם לדובב את הימים האלה. ונדמה, כי לא “הפרספקטיבה ההיסטורית”, שכה מרבים להתגעגע עליה (ולא רק מבחינה ספרותית) היא החסרה כאן. לא היא. ייתכן, כי את ימיהם של כמה חלקים על פי כדור־הארץ אין לדובב בלשוננו, משום שאין להם לשון שהדעת סובלתה. ואין המכוּון בזה למספר מעשי האכזריות הנעשים בהם, או למידותיה של הנבלה ועומקה. אין הכוונה רק לרישעוּתם של הימים, במובן המקובל. הכוונה היא למהוּתם העצמית, שאינה מהות אנושית. המלים יספרו בכאב, בחרון, על עינוייו של פליט, על עינוייהם של רבבות פליטים, על בית־כנסת עולה באש, על שבעים בתי־כנסיות עולים באש, על המונים שנהפכו למכונה עיוורת ודורסנית, על תינוק, המבקש את אמו בין המכונות… יש בכוח המלים לספר את כל אלה, אבל בחוש שאינו מכזב, בחוש שאינו נרדם, מרגיש הקורא ומרגיש גם הכותב, כי הכל סוּפר, אך הכל נשאר אילם. הימים הללו, על כוחותיהם, על מניעיהם, על נפשם, אינם מדברים בלשוננו. כאילו תעו ובאו אל כמה ערים, אל כמה ארצות של עולמנו, מחוץ לעולם. הלשון חופפת את העובדה, אך העובדה מוסיפה להיות זרה לה. קשה לפשֵט את הדבר אך נדמה, כי כך ירגיש מי שיקרא בלשון כדור־הארץ תיאור מדויק של זריחת שמש אחרת על כוכב־לכת אחר.

הרבה נכתב על־אודות ימים אלה מחוצה להם, אך הרבה נכתב גם בתוכם. המשטר הנאצי עשה לו את המלה הנכתבת, המדוברת והרועמת לכוח מניע שמעטים כמוהו. בעולמנו זה, עולם המרכולת, הרעב והחומר, קשה היה להאמין, כי אפשר להחזיק המונים, לא שבוע ולא חודש. אלא שנים על שנים, בסיסמות שיסוי ושכרון, אשר הריווח המוחשי שלהן זעום כל־כך. אמנם, גם הגיסטאפוֹ עושה את שלה. וחלקה ב“משיכת ההמון” אינו מבוטל כל־עיקר, אך לא קטן הוא גם חלקה של הריטוריקה, חלקו של הנאום, של המזמור, של התזמורת. באחת – חלקו של מיניסטריון התעמולה. אלי ישלה איש את עצמו: האלפים, הגועים את ה“הייל” הגדול בעת נאומיו של המנהיג", אינם גועים אותו מאונס, ואם יש ביניהם גם כאלה, לא הם יוצרים את הגעייה. מיניסטריון־התעמולה הגרמני הוא הסיטרא אחרא של כוח ההשפעה האמנותית והספרותית. וכמה ערטילאיים, כאמור, הם אמצעיה של השפעה זו. פייטני המהפכה האחרת הבטיחו לחם, עבודה, חומר. פייטני הרצח הנאציים מדברים לא על לחם ולא על חמאה, אלא על כבוד לאומי (כמה עוללו את המלים הללו בבוץ משוררים שונים בגרמניה, שנה אחת לפני גדולתן), על תפארת הרייך. מושגים אלה, שמעולם לא היו כה ריקים מתוכן ומיושר, כאשר הם כיום בפי נושאיהם, נהפכו לכוח סוחף. מעולם לא נעשו מעשי נבלה כה רבים וכה נוקבים, ללא כל טובת הנאה לעושיהם שהיו לעבדים. מבחינה איומה זו, הרי משטרם של היטלר ומוסוליני הוא רוחני מכל מה שניתן לשער. רוחניות שהיא מחוץ לגדר אנושי, רוחניות שהיא אחד מפרצופיו הבלתי אנושיים של המשטר.

באמרנו “בלתי־אנושי”, שומעים אנו, במשמעות ראשונה ושגורה: בלתי־ הומאניטארי, מנוגד לכמה תכונות ומעלות שהן יסוד חיובי באדם, כגון אהבת הבריות, סבלנות, חירות. אבל חותם האנושי נמחה בזמן הזה, בכמה מקומות בעולם, במשמעות מעמיקה יותר, נמחק פשוּטו המזעזע של תואר זה. ייתכן, כי גם אנו איננו תופסים ענין זה בתודעה ברורה, אך ניתן לשער, כי ההתנגדות האינסטינקטיבית, העולה בתוכנו כלפי המשטר שבמקומות אלה, אינה באה אך ורק מחמת שנעדרים בהם אותם סימנים של סבלנות וחירות, שגם במדינות־ עולם אחרות אין הם מובהקים במלואם, וכל עיקרם יחסי. הבלתי־אנושי במקרה זה אינו רק מושג שלילי, המקושר עדיין עם חיובי. הוא מושג אחר, עצמאי. הוא סטיכיה שאינה אנושית.

משטרי המדינות הטוטאליטאריות כופים את האוכלוסים לא רק להיות טובים מן האדם, או רעים ממנו: הם כופים אותם להיות שונים ממנו בתורת יצורים. הם מגלגלים את מחשבתם בערוצים אחרים, משנים את מערכת עצביהם, את דרכי הרפלכּסים, את הראייה וחוש השמע וההבנה. מיליונים של המוני־גולם הודהמו לראשונה במהלומות־בזק של איומים, של עונשין, של נחשולי כזב ואכזריות, ועכשיו לשׁים בהם כדי לברוא אותם מחדש. “בני־אדם חדשים” ־ זוהי אחת הסיסמאות של המשטרים הללו, ואולי האיומה שבכולן. יום אחד, אחרי שתפוג תדהמת הפחד, אחרי תהליך הלישה והיצירה, עלולים לקום על פני כדור הארץ מיליונים על מיליונים של יצורים בצלמם ובדמותם של יוצריהם. הם יהיו בלתי אנושיים במשמעותו המבהילה ביותר של התואר הזה. במשמעותו המהותית. בימי ביקורו של ראש הקאבינט האנגלי ברומא סיפרה סוכנות טלגראפית, כי ההמון הביט בתמהון אל המטריה הנודעה וראה אותה כניגוד מופלא לסמליו של המשטר שם. האין כאן משהו יותר מזה? כך יביטו בני כוכב מאדים על הליכותיו ולבושו של האדם, בן הארץ. המוני בני־ אדם חדשים, המוני יצורים חדשים יביטו כך על כלי שימושה, על מנהגיה, על מושגי מחשבתה של האנושות.

הבדל מהותי זה בין משטר העולם, על כל הלקוי והמעוּות שבו, ובין היפוכו, משטרי המדינות הללו, יש לזכור תמיד. ייתכן, כי ברבות הימים יפחתו מעשי האכזריות שבהן, הרדיפות, העינויים והדליקות. ייתכן, כי הגבול הזה, המרתיע מהן את האנושות שמחוצה להן, יטושטש בהמשך הזמן, ואז תקום, עזה ותוקפנית שבעתיים, סכנת ההתפשטות ורכישת הלבבות. רבים מאוד, אפילו בינינו, בין היהודים היו נתפסים למשטר זה ולכל מערכת מושגיו, אלא שגילוייו, כפי שהם כיום, גילויים שיש בהם סכנה לבטחונם וחייהם, מרחיקים אותם ממנו. למען בטחונה של האנושות, למען חייה, יש לעורר ולחזק ולהבהיר בה את יצר השמירה העצמית, את יצר האנטאגוניזם הטבעי, לאויבה בנפש, לבלתי־ אנושי לא כמדרגה או כצורה, אלא כמהוּת. תורת הגזעים אינה מימרה ריקנית. מול פני העולם קם עכשיו אויב בן גזע שאינו שלו, גזע שאינו אנושי. יש להשליט את ההכרה, כי המלחמה התלויה עכשיו באוויר, אם תתחולל בגלוי או תימשך בסמוי, אינה רק מלחמה בין שני משטרים. אם יימשכו הדברים כמו שהם כיום צפויה לאנושות, אם בהתנגשות של נשק או בהיאבקות פנימית, מלחמה אחרת. אחד מקרבותיו העצומים והקדמונים של הטבע. מלחמה בין שתי משפחות של בעלי חיים לשליטה על הכדור.

1939

---

סער ופרץ

מאת

נתן אלתרמן

¹

“סער ופרץ”. אין לומר כי מונח מקובל זה, שריח התרגום המילולי כרוך אחריו כצל, הולם בכל תגיו את המכוּון בו. לפני שאתה מקבלו כפשוטו ודרושו בתולדותיהן של ספרות וחברה, הוא מעלה לפניך, בצורה תרגומית זו, כמין “שמעון ולוי אחים” מתוך סיפור ילדים. סער ופרץ… ביחוד ה“פרץ” הזה. יש בו בנוסח העברי נימה של חוסר־רצינות. אבל כיוון שנשתרש יפה ואין הוא חידוש אחרונים ונסוך עליו חן פסיעותיה הראשונות של העברית בעולם המעשה –כיוון שכך חביבים עלינו גם יסוריו ועדיין אין היד מורמת לדחותו.

שעתו של מונח זה ־ כל שעה. האקטואליוּת שלו אינה פגה ומבחינת־מה היא גוברת ומעמיקה דווקא בזמנים שהם, בדיעבד או למראית־עין, ההיפך הגמור מזמנו שלו. זו אחת מזכויותיהם וזו אולי גם תוגתם הגדולה של הסער והפרץ שגם היעדרם אינו כפרתם.

ככל שקל למצוא ולהמציא סימני היכר והגדרות לתקופה (ובעניננו כאן – תקופה ספרותית) שאתה שרוי בה, כן קשה ליתן בה סימן ממצה והגדרה אחת. מושכל ראשון הוא ורק ימי הסער והפרץ חורגים ומטפחים על פניו. הם היחידים המגדירים עצמם לזכרון לדברי־ימי־הספרות במו פיהם. רק הם יודעים להצביע בעודם בחיים על מקומם בבית־העלמין. אף־על־פי שעיקרם הכפירה, ההתנגשויות, ביקושי הדרכים, אין לשכוח כי בתוך־תוכם בנויים הם מאמונות ובטחונות. לא ספק בספק מתנגשים אז, אלא בטחון בבטחון. הספרות אינה יודעת מנוחה בימים כאלה, אבל הסופר מלא בהם קנאות ואמונה, המגיעים לפעמים עד שיא המרגוע. את קולותיהם הגבוהים והורסי השקט של הנאבקים מחזק במידה רבה גם האושר השקט אשר לבעליהם. אמנם לא קו זה הוא הקובע את דמותם ולא כל שכן את ערכם של ימי תזזית אלה, הניכרים בתזוזות ערכים וסגנונות, חילופי מזג ושכבות, שכל כמה שהם יסודיים יותר ובני־קיימא יותר, כן עמוקה ואמיתית יותר משמעותם בדברי־ימי הספרות, אבל לא נחטא אם נאמר כי על אף (ואולי מפני) התבונה הרבה של ההרס והבנין בצוותא ובפרהסיה, הרי ימים אלה של מתח רב והיאבקות בלתי־פוסקת, הם היחידים שבהם נח הסופר מעצמו. ולא צוּינו דברים אלה אלא כדי להוסיף כי יש והגעגועים שהסופר רוחש, בהרהורים או בדיבור פה, אל עונות הסער והפרץ, בתקופת “הפוגה” ספרותית, אינם, בתנאים מסויימים שיובלטו להלן אלא כיסוף אל היפוכן המצוי בהן, אל יסוד שלוותן ובטחונן.

“עונותיה המתות” של הספרות אינן בדייה ולא רק הדובים ישנים את שנת החורף. יתר־על־כן, “עונה מתה” של ספרות עולה לפעמים בד בבד אפילו עם שגשוג מרהיב של פעלתנות ספרותית, עם פריון,כביר של סופרים, עם קהל קוראים הולך ורב. עונה זו שורה, איפוא, לפעמים, גם במקום שסימניה מטושטשים לכאורה. אך כנגד זה הרי למותר לפרש כי העדר אותותיהם הפומביים של החתירה, ההיאבקות ושינוי־הערכים, לא תמיד הוא אות ומופת לתנומה, ועל אחת כמה וכמה בספרות שעודה יוצרת לעצמה את תנאי־חיותה הראשוניים, בספרות העוקרת עדיין את גושי לשונה מסלעיהם, הכובשת את נופה, הבוראה את קוראיה. יֵצר החיים של ספרות כזאת לא יניח לה לנום אפילו רגע. היא יראה להירדם כאדם הראשון שאימת מוות נפלה עליו בלילו הראשון בגן העדן. “עונה מתה” אחת היא סיכון קיומה לעת רבה, היא בשבילה דבר־מותרות שאסור לה אפילו לחלום עליו.

נסמיך לכך את הספרות העברית (שהנאמר לעיל חל עליה כמאליו) ונוסיף לראות כי התנאים הבלתי־שכיחים של ספרות כזאת תובעים ממנה עוד למעלה מזה, ואם מצב היקיצה הוא מצבו של כל תהליך רוחני, הרי אין די לה בכך, ונוספים לו יסודות המצטרפים למעמד נפשי בלתי־שכיח היאה לתנאיו. בהיותה יוצרת לה עדיין במו ידיה את הכלים הפרימיטיביים ביותר, דומה ספרות כזאת לפרא־הקדמון שכל פגישה שלו עם העולם היתה פגישת־אויבים. במקום שאחרות עוברות לבטח, שם אורבות לה עדיין סכנות בראשית. ואף־על־פי־כן –הפתעותיה וגילוייה בדרך זו כה רבים הם עד ששמחת החידוש ותמהון־החידוש ממשיכים בה בלי־הפוגות את שיא רגעם הראשון. ספרות כזאת חיה באור המכאיב והחד־פעמי של ברק אשר התחיל ולא נעצם עדיין. החידוש והסכנה –זוהי הזכייה הגדולה, זהו האושר הכבד והמפרך שניתן לספרות העברית בזמן הזה; ובתוך היגיעה, ובין עתות ההתמרמרות והקנאה בכליהן ויציבותן של ספרויות אחרות, המשופעות בשכלול ונוחות, חייבים סופריה לברך שבע ביום שזכו לכך.

והרי אין להרחיב את הדיבור כדי לציין כי מצב בלתי־שכיח זה של על־יקיצה, הנתבע בתוקף התנאים הבלתי־שכיחים – אותה דריכות־חושים הכרחית, אותו יצר־כיבוש, אותו מתח של ראשוניוּת וחדירה אל ארץ לא־נודעת – כל אלה הם־ הם סימניהם המובהקים של הסער והפיץ במובנם הרחב, אם גם לא כגושפנקה לצרכי מיוּן ספרותי. הסער־והפרץ אי־אפשר להם שיסתיימו בספררות כזאת, בעוד נמשך בה תהליך שההסתערות וההתפרצות הן עצם מהותו. ואם אין סימני הפומבי שלהם מלווים אותה תמיד, הרי זה משום שהם נמשכים וחייבים להימשך בסירוגין של פרהסיה והצנע. יותר מזה – נראה כי הופעותיהם בגללה, אם תכופות הן ואם מרוחקות זו מזו, אינן במידה רבה אלא מתן סיכום ושם ותביעת הכרה רשמית למה שהושג או יושג מתחת לשטח.

תקופה כזאת של סער ופרץ, בגלגול הסמוי והתת־שטחי, היא העוברת כיום על הספרות העברית. וראוי להטעים את הקווים שבהם היא נבדלת מגלגולה הפומבי. בעוד שהסער והפרץ במובנם המקובל מצויינים בבטחונם והתלהבותם, בראיית המטרה הברורה לעיניהם, והתלהבות זאת עם החריגה הישרה אל מחוז־החפץ הן המלכדות גם חבורות סופרים (ולא לחינם נעשתה החבורה תופעת־לווי בלתי־נפרדת מן התקופות הללו בספרות), הרי בזרם התחתי שלהם שורר מזג אחר.

הקרב, אשר בהתחוללו מעל לשטח יש לו גם מטרות־פגיעה צדדיות, הופך כאן את כל חרבותיו כלפי פנים. הספק והיִראה, האסורים לבוא בקהל, נעשים חומר תקיף וחיובי לא פחות מן הבטחון והאומץ. מפעל ההפיכה והבנין מתפרט כאן למלאכת נמלים וחגיגיוּת התנופה הרבה אובדת ונשכחת לפני הצטרף זה לזה המאמצים היחידים שהיא סיכומם. יחסה של תקופת הנגלה לתקופת הנסתר הוא מבחינה זו כיחס השלם אל פרטיו, וכמו בכל פרוטרוט כן גם כאן רב מאוד יסוד החולין והיגיעה. ויכוח הסופר עם עצמו מהווה תמיד את האיסטדיה החשובה ביותר בתהליך הכתיבה, אך הספרות אינה סובלת אפילו את עקבותיו בדבר הכתוב, והטראגי שבעבודת נמלים זו הוא שכל עיקרה מכוונת היא שלא להשאיר זכר לעצמה ויציריה אסור להם שיכירו את אמם. מה שאין כן בתקופת הנגלה של הסער והפרץ, שאז נראים יצירי הספרות, מחוץ לערכם העצמי, גם כאילוסטראציה לתהליך המעבדה ולשיטותיה המוכרזות. בתקופת המחתרת הולך הסופר בדרך שאינה מוגדרת במונחי אסכולה וגושפנקות ספרותיות חדשות או ישנות. אם יתבקש לציינה על פני המפה הספרותית, לא יֵדע לעולם אם הנתיב שסימֵן הוא נתיבו שלו. הוא חי חיים שאין להם שם וכינוי ופעמים מגלה בתוכו נטיות סגנון וטעם כה מרוחקות זו מזו, באמת או למראית־עין, עד שחייו נראים לו לא רק אלמוניים אלא גם בלתי־מאוחדים כלל לחטיבה אחת. הספק נעשה כאן, כאמור, לכוח חיובי מן הראשונים במעלה. ההיאבקות, שהיא תנאי ראשון לתקופות סער ופרץ, פושטת כאן את צורתה הקיבוצית ולובשת צורה של התמודדויות־ביניים מובדלות, ומאחר שהעידוד, הבא מן הבטחון והאמונה בדרך הנסללת בכוחות משותפים, מטושטש כאן עד כדי היעדרות מדומה או אמיתית, נראה כאילו כל מלאכי־החבלה של הספרות גם יחד. מטפלים בכל סופר לחוד. תקופת הסער והפרץ בגלגולה זה לוקה, איפוא, פעמיים: מצד אחד מחמירים ומתפרטים מכשוליה ומצד שני ניטלת חגיגיותה ובטל יסוד־הראווה שבה. בתקופות כאלו “שורר שקט” בספרות, שקט המעורר לפעמים גם צער וקובלנות, אבל לאמיתו של דבר – אם יש בספרויות־בראשית תקופות מובהקות של אי־מנוחה, של חריגה, של רעש, כיבושים והיאבקות, הרי גלגול זה, בבגדי־החול שלו, הוא החי אותן.

והנה מתוך כל אלה, מתוך כל אלה ש הם סימניו המהותיים ביותר של מושג הסער והפרץ, כלה ונכספת לא פעם נפשו של הסופר… אל הסער והפרץ. אל תנופתם, אל רוחותיהם הרחבות, אל קולותיהם הרמים. וברגעי געגועים אלה קשה לו להשיג כי בעצם נכסף הוא אל המנוחה, הוא נכסף לנוח מחליפות של כיבושים ומפלות שלא נצטרפו עדיין לחשבון, לחוש את טעם הבטחון, לא לחרוג בלי־הפוגות אל מחוז־חפץ סמוי, לא להיות מבקיע ונסחף כאחד. מכל יסודות הסער ופרץ הפועלים סביבו, חסר הוא, בגלגול זה, רק את יסוד־היפוכם כאמור כבר לעיל, ואליו תשוקתו.

סער ופרץ. עוברי אורח נצחיים. יורשה נא לנו לראותם רגע בדמות זו, שגם היא דמותם. הספרות פותחת לקראתם את כל החלונות בבואם לנטות בדברי־ ימיה את קרקסם הגדול והנודד. קול פטישים וכינור וצהלת סוסים וצליפת שוט ממלאים את הכיכר הסחרחרה מזכרונות נעורים. כלי־הזמר עוברים בעיר, ולא רק הילדים רצים אחריהם. גם בעלי־בתים ומזכירי מוסדות ועסקני־ציבור שולחים ראשיהם החוצה. אפילו הספרן הנובל, הרציני יותר מן הספרים, נעור ומחייך. סער ופרץ, רק בזכותכם העלתה הספרות חיוך על פניו. בזכותכם שולח האזרח את ראשו החוצה, לרוח הספרות, וזו מספיקה לנגוע בציצית ראשו המחוסן כל־כך מפניה. בזכותכם שבים לפרוח כשיחי־השושן גם בטלניה הנצחיים של ספרות זו, מאהביה במסתרים, אלה שאין להם חיים בלי עסקי מדניה ורכילותה. בימי הבנייה החילוניים ונטולי התפאורת בימי העמל והחריגה הספוגים רצינות וכאב, אופפת אותם מרה שחורה וכאבם הוא כאב המיותרים. אורם היחיד הוא זיו פניה של הספרות ובתקופות כאלו אין הם רואים אותה אפילו מרחוק. ורק בעונת היריד, כיוון שכלי־הזמר נותנים בשיר קולם והשערים נפתחים והחתונה מתחילה ומערבבת קרואים וזרים, רק אז מספיקים גם הם לחטוף מחול קצר עם הכלה.

סער ופרץ – לא פלא הוא אם הספרות העברית, אשר מאות שנים רצופות של דממה גדולה ואפס־מעשה עמדו עליה כסיוט, לא שׂבעה ולא תשבע עוד עת רבה את חגי המוּלתכם הקצרים. הן גם עכשיו, בתקופה פלאית זו של מהפכה הנמשכת בלי־הפוגות וטפח טפח, היא פוחדת ורוחבת אל זינוקכם הקל והמשחרר. אבל עם זאת יודעת היא כי בה הנכם עכשיו, כי בסלעה אתם מטפסים בצפרניים ושן וכל טפח נכבש – שלכם הוא. והזמן הזה – זמנכם.

1940

---

משה ליפשיץ ז"ל

מאת

נתן אלתרמן

¹

בלא נטילת רשות, בלי שאול אם מותר לו ואם אסור, נוטל אדם לעצמו את הזכות הכבדה הזאת, לומר מלים אחרונות אחרי מיטתו של חבר. מלים אחרונות וראשונות. כי דברים הרבה אמרת לו, למשה ליפשיץ, רק תודה לא אמרת לו עוד. כי דברים הרבה ביקשת ממנו, רק סליחה לא ביקשת ממנו עוד. פניו העייפים והרחוקים אינם מחכים לזה. מעולם לא חיכו לזה. פגשנו אותו, ואחרי גווֹ כבר דרך רבה ובעירה רבה, ואלה שזכו לעמוד מקרוב לו ראו איך שב וּנתלקח כאן מחדש וכבראשית, באהבה ובצמאון. ממנו היה ללמוד איך לחיות את אלה, איך לשאת ולרווֹת את אלה, בכול, בכול, למן המעשה ועד הכתב. כחפשוֹ את עקבות השיר בחיינו, כן חיפש את עקבות חיינו בשיר. לענין זה שקוראים אמנוּת יִחד מקום בין הפשוטים והראשוניים שבין כלי היומיום, והרי אין מכובד ומפואר כמקום זה, שבו מניחים את הדברים אשר אין חיים בלעדיהם. מקום שאינו מזכה אלא מחייב. והוא, שידע זאת ואמר זאת, כה תבע והקפיד. כמו ששלל את ההבעה־לשמה, כן שלל את התוכן־לשמו ואם רגז ונתייסר לא פעם, הרי זה מפני שלא רצה לוותר, לא פה ולא שם. אך כמה רחוק היה מן הדקדקנות המלומדת והקו הנטוי מראש. כשרונו וידיעותיו וטעמו היו לבלוב ושפע שאינם נקרשים בדפוסים. נסיונו הרב לא הקהה בו אף במשהו את חיוּת התגובה וכוחה. כמוהו כפניו הטובים שחריש יסוריו לא מחה מעליהם את ארשת הילדוּת, כמוהו כשמחותיו הפשוטות והמלאות. את גופי הדברים ואת נפשם אהב אהבה אחת, אהב את חייהם ומבעם, אהבה שאינה מבחנת בין אלה לזה, כי אהבה אמיתית לעולם אינה מבחנת. הוא בא מתנופה רבה וממרחב גדול של תקופה יוצרת ומחדשת. את רוּח המרחב נשא באשר הלך ואת התנופה חידש באשר עשה ובאשר רצה ויכול לעשות גם כאן. כמה עני ובודד היית משה ליפשיץ, אך כמה עשיר ורב־פנים ורב־קולות היית בקהל השירים הגדולים והחזיונות אשר היו סביבך תמיד, אשר קמו לתחיה באשר היית בא, אשר המו ודיברו מתוכך תמיד, לא כזכרונות אלא כחיים בלתי־פוסקים, כאהבה בלתי־נכזבת. אתה, שהיית כה מטופל בדאגה ויסורים, מצאת זמן וכוח לשאתם ולטפחם ולשמוח בהם כנער, אתה היית להם שומר־חינם ואוהב־חינם. אתה היית מופת כואב ומיוסר לאמונתך שאת הנקרא מופשט ורוחני אפשר וצריך לאהוב באותו לב שאוהבים בו את הלחם והידיד. כי אין לאדם לב אחר, והאחד נשׂא ישא את הכל. כמה עצוב ובודד היית, משה ליפשיץ, אבל אני, אחד מחבריך, מן האחרונים במנין ובחשיבות, אזכור אותך כשפע ועושר שזכיתי לפגוש בדרך. באהבת־תמיד אעלה את דמותך היקרה לנגדי. אתה הומה על אוזני כרוח רחבה ודשנה, בבינתך הרבה, בצחוקך הפיקח, באנחתך שלא שמעתיה מעולם, בעצב הרב שלך, בהמיית לבן השבור. חבריך לא ישכחוך, משה ליפשיץ. שלום לעפרך.

1940

---

על "חירות פיוטית"

מאת

נתן אלתרמן

¹

יפה עשה ש. צמח שנטל חירות ביקורת וקם לבדוק את תרגומי לשירו של בֶּרנס. שיר קטן זה, מפניני ספרות העולם, ראוי הוא שידקדקו עם מי שמריק אותו מכלי אל כלי. גם כבודה של מלאכת התרגום העברית אינו דבר של מה בכך וראויה היא שיהא אדם תובע את עלבונה כשהוא מוצא כי נוהגים בה זלזול ועושים אותה רמייה. דברים אלה בירורם בפומבי חובה היא. אך משום כך אולי לא יהיה זה מופרז אם אבוא אף אני, אחרי ש. צמח, ואטריח שוב את הקורא על פרשה קטנה זו.

ערעורו הראשון של ש. צמח הוא בענין שורתו הראשונה של השיר –

John Anderson, my jo, John

שורה זו, שהיא גם שמו של הזמר, תירגמתי “ג’ון אנדרסון, ג’ון, ג’ו שלי” וש. צמח מסיק מכך כי “אלתרמן ראה תיבה זו Jo קיצורו של John”, וכי “אילו עיין בשירי בֶּרנס שיצאו לאור בפינגווין (והניב הסקוטי מבואר שם באנגלית) היה עומד בלי קושי, כי Jo פירושו חביב יקיר”. Jo אינו, אם כן, קיצורו של John וכעדותו של ש. צמח אפשר לעמוד על כך בלי קושי. כדאי רק להוסיף בהזדמנות זו כי מאחר שתיבה זו Jo היא תואר של חיבוב לאהוב־נפש, הרי יש לשער כי שירו זה של בֶּרנס אינו המקום האחד שבו היא נקרית וקרוב לוודאי שהיא מזדמנת גם בשירים אחרים של אהבה ורעוּת אשר למשורר זה, בלא קשר עם אותו ג’והן אנדרסון או עם כל ג’והן אחר – ואף בזמירות אחרות אשר בניב הסקוטי. ואכן: מלת־חיבוב זו היא מן המצויות בבאלאדה ושיר־האהבה של הצפון ואף אצל ברנס עצמו היא חרוז־חוזר מקובל בזמירותיו. יתר־על־כן: אין זה תואר של חיבוב לגבר דווקא, ובשיר הסקוטי גם הנערים קוראים לנערותיהם my jo. לשם מה אני מספר דברים אלה הנראים אולי גם כלמדנות שלאחר מעשה?… אני מספר זאת רק כדי להוסיף ולומר כי ש. צמח, מאחר שגילה שהמתרגם חשב את Jo לקיצור של John, צריך היה להוסיף ולגלות, למען מידת הגיון, כי אותו מתרגם לא זו בלבד שלא עיין במילון אלא שישב להעתיק את שירו של בֶּרנס לעברית, בלי לדפדף, לפחות, בשאר זמירות שבספר זה, או באחד מן הספרים שמהם העתיק עוד באלאדות אחדות לאותו צרור שב“אורלוגין”. שכן אילו דיפדף וקרא פה ושם, ולו רק כדי לצאת ידי חובה, לא היה אץ להניח בלי קושי כי Jo נגזרת מ John, כמעט כמו שאין להעלות על הדעת בנקל כי איש העוסק עיסוק כלשהו בתרגומים מעברית יחשוב כי התיבה העברית, רבי, למשל, נגזרה מקולורבי. קיצורו של דבר, רצוני לומר כי כדי להיכשל בתואר מקובל כל־כך נחוצה בכל זאת קצת סייעתא דשמיא ודרוש לכך לא רק מזל מיוחד, כי אם גם מאמץ מסוים של שכל ושל דמיון.

נדמה לי כי ש. צמח, באם יביא זאת בחשבון, יהיה נכון לפקפק קצת אם אמנם כך היה מהלך הדברים. ואכן, מהלך הדברים היה אחר במקצת. בבואי לתרגם את שורתו הראשונה של השיר –

John Anderson, mu jo, John – שבה השם הפרטי ותואר־החיבה כה משולבים וממוזגים זה בזה, עד שכל השורה כולה נשמעת כצליל אחד רצוף של התרפקות וכמו לטיפה אחת ארוכה, היתה הברירה בידי: לתרגם הברת Jo בשם־חיבה עברי ולמסור את תוכנה של השורה תוך כדי ויתור על ניגונה היחיד במינו, או להשאיר הברה זו כנתינתה וכצלילה המקורי, שאמנם יהיה נשמע בהעתקה העברית לא כשם־חיבה כולל, כי אם כשם־חיבה פרטי ומיוחד לענינו, אך במחיר היסט קל זה של משמעות ההברה יישמרו גם מלוא תוכנה של השורה וגם ניגונה המלא. מאליו מובן כי לולא אותה קירבת־צליל בין המלות במקור לא היתה דרך זו אפשרית, שכן, למשל, “טום אנדרסון, טום, ג’ו שלי” הוא דבר שאין לו שחר. אך דומני שנהגתי כשורה שלא החמצתי את האפשרות שנותנת קירבת־צלילים זו והשתדלתי לשמור עליה (ביחוד שיש בהשתלבות זו של Jo עם John, גם משהו ממסורת בשיר הסקוטי ויסודה גם בזמר עתיק המובא באוסף של פֶּרְסִי). דומני שבכך עשיתי שירות טוב לשיר ולמחברו הגדול. בכל הנ"ל אין אני מתכוון בשום פנים לומר, כי דרך זו שבחרתי לתרגום השורה הזאת היא היחידה או הטובה בדרכים. נתכוונתי רק לעמוד על ענין “הזלזול, הרישול והטעות” הרובצים, כעדותו של ש. צמח, לפתחו, כלומר לשורתו הראשונה של התרגום.

יתר דברי רשימתו של צמח מוסבים בעיקרם על האופן שבו העתקתי שתי שורות בשיר. האחת Your bonnie brow was brent שפירוש מלותיה (אני מוסר לפי צמח) “מצחך הנאה (או הנעים) היה חלק (כלומר צעיר ללא קמטים)” והשניה but now your brow is held, שתוכנה (שוב לפי צמח) “אבל עתה המצח שלך קרח, נטול הבעה, חיוור”. הבה נראה נא, איפוא, מהו מצח זה שקודם הוא נאה (או נעים) וצעיר ואחר כך הוא קרח ונטול הבעה.. מה מקומו ומה תפקידו של מצח זה בשירו של בֶּרנס? ואל נא יאמר ש.צמח.. צמח כי אני מפליג בכוונה־תחילה אל דקוּיות, כביכול, או שאין שאלה זו שאני שואל חייבת להעסיקנו כאן. ראשית: עלינו להתרגל לרעיון שבמעשי תרגום, גם של מתרגם שאינו נושא חן, יכולים להימצא גורמים שהם אפילו דקים ועל־כל־פנים, על אף הנחותיו של צמח לא תמיד הם עבים כשׂקים. שנית: שאלה זו חייבת גם חייבת להעסיקנו, ודווקא כדי שנהיה נמנעים מאותה מידת זלזול בקורא אשר מפניה מתרה ש. צמח בתוקף כה רב. ובכן: מה ענינו של מצח זה בשירו של ברנס ומה באות לומר שתי השורות הנ“ל שבמקור? הן באות להעלות זו לעומת זו תמונת נעורים ושחר־חיים ותמונת זיקנה וערוב־יום. אשת נעוריו של ג’והן אנדרסון הישיש נזכרת מה היה מראהו בבחרוּתו, כשנפגשו לראשונה, ומברכת את ראשו השׂב ואת מצחו החרוש והמועב על הטוב שראו יחד בחייהם. שיר זה של אהבת ישישים מאירה ונכנעת, מה התמונות שברנס מעלה בו לענין הבחרות והזיקנה, זו לעומת זו? אלו הן התמונות: א) קווצות שחורות כעורב ושער לבן כשלג. ב) מצח חלק וזך ומצח קדורני. ג) עלייה בהר וירידה מן ההר. מה הן התמונות הללו? האם הן יצירה ויציקה חדשה של המחבר? האם אלה דימויים הטבועים בחותמו האישי? לא ולא. התמונות המקובלות הללו (וזה אחד מיסודות חינו של השיר) אינן מציירות שום ציור חדש, כמעט שאין הן כבר תמונות כלל, – הן כבר כמעט רק דרך של דיבור, שיגרה של לשון. הבא לתרגם אותן ללשון אחרת צריך לראות עצמו לא כמי שבא להעתיק את הציור, אלא בעיקר כמי שבא למסור את תוכן הביטוי המקובל, ועליו להשתדל שביטוי זה בלשון התרגום יאמר מה שעליו לומר בטבעיות ובלי אימוץ, כמו שהוא עושה זאת במקור. מי שנתקל, איפוא, במצח עמום וקדורני, או “קרח ונטול הבעה” (שבזמר הסקוטי הוא דווקא רב הבעה מאוד־מאוד), ומי שמוצא כי מצח זה אינו מביע בנסיונות ניסוחו ושיבוצו בתוך השורה העברית מה שהוא מביע באנגלית באותה דרך של אמירה טבעית ומובנת מאליה ואף מוכנת מאליה, ומי שמחליט, איפוא, להטיל על העיניים שתאמרנה בעברית מה שהמצח אומר באנגלית, כלומר למסור אחד משלושת הניגודים בין בחרות וזיקנה בנוסח של עינים־ברקים למול עינים־כפור, במקום מצח חלק למול מצח מועב – מי שעושה זאת אינו בדאי, לדעתי, מי שעושה זאת הולך, לדעתי, בדרך נכונה, דרך שיש בה הרבה מן האמת ולפעמים דווקא היא המונעת את סילופו וקיפוחו של המקור. על־כל־פנים, גם ש. צמח אולי יודה כי הוא מגזים קצת במצאו כאן אך ורק “דבריי הבאי שאין להם שום אחיזה במקור” ו”משהו שלא היה ולא נברא". גם ש. צמח אולי יודה כי הוא נראה מגוחך במקצת בהעמיקו חקר ובקומו ללמד כי מה שכתוב בלשון הסקוטים Your bonnie brow was brent “אין בו כלום מן הדליקה שבמשמעותו באידיש וזו, כנראה, שהכשילה”…

תובן נא כוונתי כראוי. אין אני בא לטעון, כי השורות הנ“ל בתרגומי או שורות אחרות, אשר ש. צמח לא עמד עליהן, הן שלמות כצורתן עתה ואין בהן פגמים הטעונים תיקון או שינוי יסודי. לא על מידת הישגו של התרגום אני קם להגן, ולכן משנוגע ש. צמח בשטח זה וטוען כנגדי שלוש טענות אחרות, למה לא שמרתי על העורב התנ”כי ולמה תירגמתי totter down “יורדים”, ולא נתתי פיק־ברכיים בירידה זו, ולמה תירגמתי at the foot “בצל ההר” ולא למרגלות ההר, – כשהוא טוען טענות אלו אני עונה אחריו אמן בלב שלם, ביחוד בענין העורב, אף כי הוא “מוחל” לי על כל אלה. אך יורשה נא לי להעיר כאן הערה אחת, ושוב לא כדי להצדיק ניסוח זה או אחר, אלא כדי להעלות נקודה שיש לה שייכות לעיקרם של דברים ואף כי היא מושכל־ראשון, הנהיר גם לצמח, ראוי לחזור עליה. ראוי לומר ולהטעים כי מתרגם המחסיר, למשל, גוון חשוב כמו פיק־ברכיים יש שהוא עושה בכך דבר של מצווה אם הוא מונע במחיר זה פיק־ ברכיים משורה שלימה או מן השיר כולו. חסרון גוון הוא ענין מדאיב, אך שמירה מלאה על כל הגוונים כצורתם נקנית לפעמים במחיר חסרון כל גוון שהוא. במלים אחרות, אם שומה על פרט מסוים, ואפילו חשוב, לבוא במקום יתרון בנין וקצב ורציפותו של הלך־רוח, כי אז חובה היא להתגבר ולמצוא לו תחליף, ואפילו לדחותו. הסך הכולל – ולא פעולות החיבור והחיסור שבאמצע – הוא הקובע אם התוצאה היא הפסד או רווח. ענין זה וכן חישובים אחרים, שכמה מהם הודגמו לעיל, הם, בעוונותינו, מן הכלים שבלעדיהם אסור לגשת למלאכת תרגום שירה ומן הכללים שבלעדיהם אין לדון עליה. אכן, דרך השיר לפעמים קשה ועדינה יותר מכל אופן אחר, אך היא הדרך היחיד ללכת בה, אף אם אין היא מהנה את יצר הסיפוק העצמי, המסית את המתרגם לגלגל את השיר מכלי אל כלי בתקיפות פשטנית שיש בה מן האלימות והשבירה יותר משיש בה מן הכוח והבנין. נדמה כי ענינים אלה הם אלף־בית של כל מעשה תרגום ואין ספק כי סופר ומבקר השואף אל השלמות, כמו ש. צמח, יודע אותם היטב היטב. אלא שראוי היה לו לא להתעלם מהם.

הדברים נתארכו קצת, אבל ההכרח לא יגונה. רשימתו של צמח היא קצרה הרבה יותר, אך עלה בידו לציין בה ענינים כה רבים – כמו זלזול ורישול וטעות ובזבוז ואידיש ודברי־הבאי ועבירה גוררת עבירה ולא היה ולא נברא – עד שהיא באמת מועט המחזיק את המרובה. אמנם ש. צמח לשווא אולי “הטיח והבריק” כל־כך ברשימתו וייתכן שהיה נשמר וניצול מפני כמה מהנחותיו הנלעגות ומאותו טון אפוטרופסי, רחמני ומייסר מגבוה, אך מה לעשות והטון הזה הכרח הוא אם מניחים מראש שהמתרגם מחונן בבערוּת ובקלות־דעת ושאין לו מינימום של אחריות לדברים. כשמניחים כך יוצא מה שיוצא. ואף על פי כן – עצם התעוררותו של צמח דבר טוב הוא ועצם הבירור הוא לתועלת, ועל כך נתונה לו תודתי.

1951

---

באלאדות ישנות ושירי־זמר של אנגליה וסקוטלאנד (הקדמה)

מאת

נתן אלתרמן

¹

א

בשנת 1765 יצא לאור באנגליה אוסף באלאדות ושירי־זמר ישנים מן המורשת האנגלית והסקוטית שבעל־פה ובכך הובא אל תחומיה המוכרים של הספרות נכס רב הנמנה מאז עם מיטב ערכיה של שירת העולם. אותו אוסף נקבץ והוּצא לאור על ידי תומאס פֶּרסי, בישוף של הכנסיה, לפי כתב־יד ישן שנתגלה בסקוטלאנד ובו כמאתיים שירים ושירות.

כתב־יד זה נמצא “כשהוא מוטל מלוכלך על הרצפה” בחוותו של בעל אחוזה ודפים רבים חסרים בו מאחר שנתלשו בידי המשרתות כדי להבעיר אש באח. פֶּרסי מספר כי הוא “הראה את הכתב לכמה וכמה ידידים מלומדים ונבוני־דבר והללו מצאו כי תוכנו מוזר ומעניין (curious) מכדי להפקירו לשיכחה”. על החומר שנמצא בכתב־היד הוסיף המוציא לאור שירי־זמר רבים ושונים שלקט ממקורות שבעל־פה ושבכתב וכך נוצר האוסף הגדול של “שרידות השירה האנגלית הקדומה” (Reliques of Ancient English Poetry), ששנת הופעתו נחשבת תאריך־יסוד בחקר הבאלאדה של אנגליה וסקוטלאנד.

עבודה רבה של פיענוח ומחקר, הן לגבי הטכּסטים עצמם והן לגבי תקופתה של שירת הבאלאדה העממית שבעל־פה ודרכי חיבורה ותפוצתה, השקיע פרסי באוסף שלו. כיום יש טוענים כנגדו על שלא מנע עצמו לפעמים ממעשה שיפוץ־ כביכול של הנוסח הישן, אך “כתב־יד־פרסי” הוא עד היום שם דבר ומקור ראשון־במעלה לבעלי־אסופות. אחרי ה“שרידות” של פרסי הופיעו קבצים רבים ושונים של שירת־העם האנגלית והסקוטית, על־ידי מלקטים ושוחרי־פולקלור, וכעבודה למופת בתחום זה נחשב חיבורו הגדול של פרופסור צ’יילד, הקלאסיקן של חקר הבאלאדה שבעל־פה, בסוף המאה התשע־עשרה.

שירה זו, משנתגלתה והחלה כובשת לבבות, עתידה היתה להיעשות אחד מגורמי התעוררות חדשה בספרותם של שלהי המאה הי“ח וראשית המאה הי”ט, הן באנגליה והן ביבשת־אירופה, ולהיות בין מחולליה של התנועה הרומאנטית בספרות ובחיי הרוח. תנועה זו, אחד מיסודותיה העיקריים בשעתה היתה השיבה, או לפחות כמיהת השיבה, אל “הדר קדומים” ואל שרשים קמאיים של חוויות חיים ופיוט. עם שלל הפולקלור שהחל נחשף ונאסף באותה תקופה ומשמש חומר למחקר ולתורות של אסכולות, היתה גם הבאלאדה הישנה סיסמא ומפתח לשוחריהם של “מקורות־חיוּת קדומים”. נהיה זו אחרי הפולקלור, במידה שנתלוו לה נימות חזקות של אידיאולוגיה והשקפת־עולם, היו לה התימרויות מופרכות וקיצוניות של האדרת ה“היוּלי וה”אמיתי" על פני “תשישוּתו” של האדם החדש שתרבותו בעוכריו, ובעשותה גם את הבּאלאדה הישנה לסמל בין סמליה, עיקמה תנועה זו לא במעט את משמעות־ערכו של נכס שירי גדול זה. אכן, היחס הנכון לבאלאדה הישנה הוא זה המעמיד אותה במסגרת זמנה ומקומה, בלי לשחר דרכי זיקה אל תמונת־עולמה וכליה, אך בלי לגרוע מרגשי הפליאה לנוכח יפיה וכוחה.

כשם שנעשתה הבאלאדה עד מהרה מקור השפעה וראש־אופנה, כך היתה זו יוצאת־דופן ועלובה בראשית התגלותה. אמות־המידה הרווחות של הטעם הספרותי לא היו עשויות, לכאורה, לתפסה. עד כדי כך שבמבוא של פרסי למהדורה הראשונה של ה“שרידות” אנו מוצאים פסוקי הצטדקות כמו אלה: “מאחר שרוב החיבורים הללו פשטניים ביותר ונראה שנועדו רק לפשוטי עם, פיקפק (…המוציא לאור…) עת רבה אם ראויים הם לתשומת לבו של הציבור בימים אלה של ספרות משופרת, (…שכן…) בתקופה מהוקצעת כמו שלנו צריכים רבים משרידי הקדמוניות הללו מידת סלחנות רבה”.

ב

השם “באלאדה” משמעותו המילולית שיר־מחול, או שיר־ליווי־למחול, ואילו מצד־המהות מוגדרת הבאלאדה לרוב כ“שיר־זמר שיש בו סיפור מעשה”, אלא שהגדרה זו, שאין בה משום ייחוד־הענין, אינה אומרת הרבה אם אין מציינים בצידה את דרכי הבעתה של שירה זו ואת הרוח האופפת אותה, להבדילה מכל שיר־עם כפשוטו ומכל סיפור־מחורז, ־ זו רוח הטראגדיה ומטען המתח הדראמאטי המתפרק בזינוקים עזים ומהירים והמכוון על־פי־הרוב אל השיא שבסיום.

רבדים עמוקים של מסורות־עם, על אגדותיהן ומעשיותיהן, סיפורי שירות ימי־הביניים, כגון מחזור המלך ארתוּר, פרקי קורותיהם ומעשי גבורתם ונדיבות־לבם של ליסטים־אבירים אגדיים־למחצה, כגון מחזור רובין־הוּד, מאורעות מקומיים שנשתמרו בזכרון, או נתרחשו סמוך לזמן חיבורו של הזמר, קורותיהם של מסעות ומלחמות, פרקים מדברי ימי המלוכה וקורות האבירים –כל אלה הם מקורות תכניה של הבאלאדה. המחבר האנגלי אוֹבּרי (John Aubrey) היה אומר כי אומנתו “יכלה לספר בשירי באלאדות את כל תולדות אנגליה למן הכיבוש ועד ימי צ’ארלס הראשון”. אך כל מקור שממנו הבאלאדה שואבת וכל תחום שבו היא מספרת – חותם ייחודה טבוע בהם. אף בהיות גיבוריה מלכים ומלכות, או פרשים־אבירים ורוזני־ארץ, אין היא קולטת את נוסח השירה החצרנית שלאבּירוּת ותמיד נשמרים בה טעמיהם של מעיינות־ שירה ראשוניים, עם אותו טעם מיוחד של דריכוּת וזינוק שהם סימנה. המלך, הפרש־האביר, הליסטים, יורד־הים, הגבירה־האֵם, האוהב והאוהבת, כל אלה קמים בתוך הבאלאדה שעה שהם עומדים בשיא משברו של סיפורם, שעה שהאהבה והשבועה, או הרעוּת, או חוּקות הקרב וחובת הכבוד, ניצבים כגזר המכוון כולו אל נקודת־צומת אחת שבה מתרחש סופו של סיפור המעשה. נקודת־צומת זו, אם בהיותה ארמון מלך, או היכל רוזנים, או יער, או ים, או שדה־קרב, נעשית זירה חשופה ומובדלת אשר הדראמה מתחוללת בה התחוללוּת מהירה ומרוכזת. עירטול זה של עיקרים, והתרכזות זו בתמציתם של הדברים, יחד עם הכוח הפיוטי, מרימים ומוציאים אל מחוץ לתחומיהם גם את היסודות הלוֹקאליים המובהקים ואת גון הנוסח והלשון של הבאלאדה, ובכך נעשתה זו, יותר מכל סוג אחר של מורשת השירה והסיפור של ימי־הביניים, קנין שאינו מתיישן ואינו נהפך ל“היסטוריה של ספרות”, קנין שאין לתמורותיהם של הטעם ואמות המידה שליטה בו.

ג

מי הם יוצריהן של הבאלאדות הללו ומה פירוש היותן “שירת עם”? ספרוּת שלימה נכתבה בענין זה בתקופת הפריחה הרומאנטית של חקר הפולקלור, ומושגים כמו “גניוס לאומי” ו“כוחות־פיוט קמאיים של חברה טבעית” היו עיקרן של תורות שראו את כלל השירה הקדומה כיצירה “ספונטאנית” הפורצת מנבכי היצר והמיתוס אשר לאומה כולה. עם כל האמת אשר בתשובה זו אין היא משיבה על השאלה אלא על־ידי שהיא מנסחת את השאלה עצמה בשינוי צורה. שירת־העם היא לפי זה שירה שנוצרה על־ידי העם האומר שירה וכך, על אף כל העבודה החשובה והמעמיקה שנעשתה בדרך אל הפתרון (וברור שלא “מציאת פתרון” היתה תכליתה של עבודה זו, וערכה הוא ערך לעצמו), חוזרת הקושיה למקומה.

הקושיה חוזרת למקומה לא מפני שמושגים כמו “גניוּס לאומי”, או “עם אומר שירה” הם ריקים מתוכן, אלא מפני שבבואם להסביר את מוצא השירה הקדומה יש להקדים ולעשות להם סייג שאולי אינו אלא “טכני” גרידא, אבל הוא המשווה להם משמעות מוחשית ואחיזה במציאות. סייג זה בא לומר, כי שיר־עם הוא בראש וראשונה שירו של מחבר מסוים שאין אנו יודעים את שמו. חלקו של “העם” בשיר הנוצר אינו מתמעט על־ידי סיוּג זה. חלקו של העם הוא חלקה של מורשת המיתוס והקורות וההווי שהמחבר חי בתוכה ושואב ממנה, ונוסף על כך – וזהו סימנה המובהק של השירה שבעל־פה, סימן שמכוחו יש לראותה באמת כיצירת הרבים – נותן בה העם את חלקו על־ידי כל אותם שינויי־גירסה ותוספות ונשירות וצמיחות־חדשות החלים בשיר בדרך נדודיו ממקום אל מקום ומתקופה אל תקופה, על פני הערים והכפרים והפונדקים והבקתות וההיכלות. אכן, עם כל שינויי גירסה שחלים בו נשמרים עצמותו וייחודו של השיר הנודד ומבחינה זו אין ספק כי רק חברה טבעית וראשונית, חברה אחידה על־אף כל ההבדלים שבתוכה, חברה אשר מורשתה הרוחנית ויסודי עולמה החוויתי והמוחשי משותפים בה לכול, יכולה להיות מקור־מחצבת ומקום־חיוּת ליצירה כזאת אשר הכלל כולו, כביכול, הוא בעליה. כוח הנוסח של חברה כזאת, אשר אָפיה וטעמה ומושגיה הם מסכת אחת, רצופה וחזקה, מנַפה את השינויים החלים בשיר, המקבל אל תוכו רק את התבלים שהחוש הקיבוצי מאשר אותם, ועד היקבעו קביעה אחרונה שבכתב הוא כמו קולט רק את המוסיף לו כוח ופולט את הזר לו והפוגם בו.

ד

הבאלאדה העתיקה עשתה את דרכה עם המִינְסְטְרֶלים הנודדים, הזמרים עוברי־הארחות, שהיו משמיעים את שירי־הזמר הללו ברבים, והם, כנראה, היו על־פי־הרוב גם מחבריהם של שירים אלה. המינסטרילים הללו, אמני “החכמה השמחה” של הזמרה המלוּוה נגינה על־פי־הנבל ותנועת מחול ומישחק, הם אחיהם של הבּאַרדים הקֶלטיים והטרוּבּאדוּרים של פרוֹבאנס, שהיו יחד אִתם מנושאי שחרוּת ספרותה של אירופה במאות הי“א־י”ד. מעמדם החברתי של אמנים נודדים אלה אינו ניתן להגדרה דייקנית. הם היו חלק לא נפרד מן ההווי, הן ברובד העממי של החברה והן בשכבות הרמות של המלוכה והאבירות, ועם זאת, ודאי גם מחמת חיי נדודים שלהם, היה בהם משום “בני־אדם שלא מן הישוב”. מצד אחד כאילו השתייכו אנשים אלה אל חסרי הנכסים וחסרי המחסה, השוכנים בשולי החברה ועומדים מחוץ לחוק, ומצד שני ראו אותם גם כעומדים מעל לחוק, כיודעי סוד שבזכוּתו שרוי להם מה שלא שרוי לזולתם. עד כמה היו נודדי השירה הללו לא רק עיטור להווי־החברה אלא גם צורך לו, וכמה חזקה היתה אחיזתם בנוף התקופה וחייה, אפשר ללמוד גם מן העובדה שאפילו בקהילות היהודיות של גולת אשכנז קמו “שפילמַנים”, משוררים נודדים, שהיו משמיעים ברבים, ביהודית אשכנזית, שירי סיפור ארוכים או מיני זמר קצרים (באלאדות), שנשאבו משירוֹת־האבירוּת הנכריות, על קורות הפרשים האבירים ופרשיות מסעיהם ומלחמותיהם ואהבותיהם עד שהחלו מחבּרים במתכונת זו גם שירוֹת־מחורזות על נושאים מן המקרא, כגון “שמואל בּוך” ו“מלכים בּוך”.

המינסטרלים הנודדים לא חדלו מלטוות את מסורת שירתם במשך מאות בשנים ועוד היו מצויים באנגליה גם במאות הט“ו והט”ז, על אף תמורות העתים ועל אף שקיעתו של נוף ימי־הביניים. לא יכלה להם גם הכנסיה שראתה בהם תמיד יסוד זר ואויב מחמת היסודות המיתולוגיים הקמאיים שביצירתם, יסודות שהיו מתערבים גם ברבדים הנוצריים שנקלטו בבאלאדה. במאה הט"ז, בימי המלכה אליזבת, יצאה, אמנם לא מחשש לכנסיה דווקא, גזירה שלפיה נכללו המינסטרלים הנודדים באנגליה בין “הנוכלים, המשוטטים ופושטי היד” שהחוק מענישם, אך לא מכוחה של גזירת מלכות הקיץ הקץ על מסעיה של הספרוּת שבעל־פה. הכוח שבישר את חתימתה של שירה זו היה הדפוס, אשר עמו החל מסעה של הספרות־שבכתב. מן המאה השש־עשרה ואילך באות גם הבאלאדות הישנות בספר המועיד אותן לא לשומע כי אם לקוֹרא. הן מוצאות להן מהלכים בקבצים קטנים בשם “מקלעות זרים” (Garlands) ויש שהחלו גם נכתבות במיוחד בשביל קבצים כאלה. עם זאת עוד הן מתקיימות פה ושם עד היום הזה בשיר שבעל־פה. כמה מהן עודן רווחות במחוזות שונים באנגליה ומהם נדדו אף לאמריקה והן נפוצות שם עם שירי העם.

ה

זמן חיבורן של הבאלאדות הישנות שנוי במחלוקת. יש מקדימים ויש מאחרים. אך במאה הארבע־עשרה כבר היו רבות מהן ידועות כשירי זמר ישנים. מכורתן בעיקר איזור־הספר שבין אנגליה וסקוטלאנד. בשירי־הזמר של המחוזות האנגליים רוֹוחת דמות הפורֵט־על־פי הנבל הבא “מן הצפון”, כלומר מגבול סקוטיה, ואילו הבאלאדות הסקוטיות סיפור־המעשה שלהן מקומו לרוב איזור־הספר הדרומי, והן באלאדות ה“בּוֹרדר” (הגבול). רוב שירי המלחמה העתיקים גיא־חזיון שלהם הוא איזור זה שבין שתי הממלכות, שהיה מועד לסכסוכים ומסעי קרב.

הבאלאדות, שלא כשירה האפית של ימי הביניים, אשר שטְפה רצוף, בנויות רובן בתים בני ארבע שורות ומיעוטן צמדים של שורתיים. מבנה זה של “סטאנצות” אינו סימן צורני בלבד לבאלאדה, שכן קשור הוא בעצם טיבה, בחיתוך־דיבורה החד והמקוטע ובמעבריה המהירים מעיקר אל עיקר. הבתים מחורזים תמיד, לרוב חרוזים פשוטים ושכיחים (בהם צמדי־מלים, הנודדים, כמובן, משיר אל שיר) עם תערובת של אסוֹנאנסים. כשם שיש לה לשירה זו מטבעות־חרוז שנשתגרו, כן יש לה גם דפוסי ביטוי שהיו לנוסח ודרכי דימוי שהן קנין הכלל (לבן מחלב, אדום מיין וכיוצא באלה), אך גם יסוד זה של חומר “שׁחוּק ושכיח” נעשה כאן מקור־כוח, הוא משווה לנֶתֶך שירי זה את גוון הפשָט העממי ויחד עמו מתקבלים כטבעיות וכמובנות מאליהן גם אותן התגלויות־פתאום של תנופות־פיוט וזניקות־דימוי האומרות עצמיות חד־פעמית וחידוש שאינו ניתן לחיקוי.

טעם מיוחד ומגרה, טעם של מרחקי זמן והווי, מוסיף לבּאלאדות הללו תבלין הארכָאִיות של המילון והתחביר, ולראש־לכל אולי קדמוּתו של הכתיב. תבלין זה דומני שלא כדאי היה לבקש לו תחליף בתרגום העברי. לא הוא קובע את כוחה של שירה זו. ראוי לציין כי אף במהדורות אנגליות חדשות מוותרים כמה וכמה מו“לים על הכתיב הישן ונותנים את השירים בתעתיק מודרני לחלוטין ואף מחליפים מטבעות־לשון ישנות, שאין פירושן ידוע לרבים, בשמות ופעלים חדשים, מתוך סברה שהפסד ה”פָּאטִינָה" אולי יוצא בשכר סילוק המחיצות בין הקורא ובין החומר.

ו

עולמה של הבאלאדה הוא עולם קשה וסוגר על עצמו. חזיונות־החיים מתחוללים בה, כאמור, בשעות הקץ המרוכזות והנמהרות. המניעים וההתרחשויות הם קיצוניים בתכלית ודחיסוּתם כמו אינה מניחה מקום לשום תערובת מפורשת של הגיוני לב, של תהיות וחקירה־במופלא, או לתשובות של קביעת עקרונות ומציאת משמעות לדברים. עמידתם של גיבוריה אל מול גורלם היא עמידה אחרונה והמסך יורד על סיפור המעשה ירידה חדה ומהירה, בלי לתת סיפק לנפשות הפועלות להתמודד עם הגזר, ורק לעתים רחוקות הוא מניח מפלָש אל תחושת ההזדכּכוּת וההתעלות אשר לטראגדיה הקלאסית. אף עיקרי האמונה הדתית שהיו טווּיים וארוגים לאין הפרד בעולמו של איש ימי־הביניים אינם באים כאן לידי אישור מוּדָע ונותן־פורקן והם ממוזגים, כמו שכבר צוין לעיל, בתוך מסורת חשיכה של איתני־יער וים וסופה, או רוחות שאול ורפאים, כוחות שאינם קמים, כביכול, לבשר אלא עצמם בלבד. ואף־על־ פי־כן, בתוך מעבה זה, עולה ובוקעת מן הבּאלאדה שירת כוחם ונצחם של האהבה, של האומֶן, של הרעוּת והחובה והנדר. אלה הם, על אף הכל ובסופו של דבר, הכוחות המניעים את סיפור המעשה והם המביאים אותו אל הפתרון והשלמוּת גם בשעה שאין שלמוּת זו אלא שלמותם של התבוסה והמוות. עיקרים אלה, גם כשחותמם הוא חותם של קוֹדֶכּס האבירים, או של חוקות הממלכה והכנסיה, נחשפים כאן חישוף ראשוני ונמרץ וקמים ככוחות גורל וכאיתני טבע שבשׂורתם מבקיעה ונשמעת מבעד לגורל ומבעד לאיתנים.

ז

מבחר הבּאלאדות המוּבא בזה לקורא העברי אינו ממַצה, כמובן, את שלל נושאיה ותכניה של שירה זו. לא הובאו, למשל, שירים מפרקי רוֹבִּין־הוּד, או ממסכת המלך ארתור ואין ספק כי חסרונם כאן חסרון הוא, ואף־על־פי־כן אין אותם שירים ברובם בּאלאדות מובהקות, שכן עיקרם סיפורי קורותיו ומעשי תוקפו של גיבור המכריע את קמיו, ואילו היסודות הבּאלאדיים המצויים בפרקים אל מיוצגים ביתר תוקף וייחוד בבּאלאדות הקלאסיות שנכללו בלקט־תרגומים זה. לעומת זאת צירפתי כאן כמה “בּאלאדות כפריות” שתבלין ההוּמוֹר וההווי העממי הוא עיקרן וכמה פרקים השייכים לאו דווקא לבאלאדה אלא לשיר־הזמר הרגיל. הבאתי כאן גם כמה באלאדות מן הספרות־שבכתב, מאת מחברים מאוחרים שחמדו את נוסח המורשה שבעל־פה ונתנו את שירתם בקנקן ישן.

הבּאלאדות שתורגמו כאן רובן יש להן במקורן נוסחאות אחדות. בדרך כלל הלכתי אחרי הנוסח של פֶרסי. פה ושם השלמתי גירסה אחת בתגים מתוך גירסה אחרת.

ח

אחדים מתרגומים אלה באו בדפוס בשעתם, ולפני שנים צירף ידידי זאב יוסיפון (יוסקוביץ) מן הפרקים הראשונים ההם חוברת “פרטית” משלו והיה הולך־סובב אִתה בארץ, כדרכו מאז, ומשמיע את שיריה, יחד עם שאר שירים שבתרמילו, לפני קהלו־מיודעו לעת שֶׁבֶת חברים גם יחד, בקיבוצים, במושבות ובערים. ליוסיפון, למינסטְרֶל היהודי שבּוֹ, לתרמיל ולנֵבֶל שעל גבו ולפּייטן שבחוּבּוֹ, מוקדש אוסף זה של שירת המינסטרֶלים שמקֶדם.

1959

---

לתרגום "יוליוס קיסר" מאת ו. שקספיר

מאת

נתן אלתרמן

^{1 2}

יצירות גדולות, הנקראות קלאסיות מפני הדר השׂיבה ויקר האמנות והערך האנושי־עולמי שלהן, – תרגומן חשוב בחיי עם ועם כגילוי ארץ חדשה. אם הלשון היא אמא, הרי לבה ודאי חרד מאוד למראה גיסות המלים היוצאות חוצץ במשטר ובקצב ובקול תזמורת… ואם הקורא הוא בן תרבות, כי אז מקדיש הוא לתרגום כזה ענין ורטט במידה לא־פחותה מאשר לאיזו התחרות בינלאומית. כל לשון זקוקה לימי גנוסיא כאלה. באין תרגומים גדולים אין גם ספרות גדולה, כמו שלא תיתכן מדינה משגשגת בלי סחר־חוץ. זהו מעין משפט־הנדסה יסודי, שכל בר־דעת מרגיש בלבו כי נכון הוא ומתקשה קצת להוכיחו. אבל העובדה קיימת: לשון שהיא בבחינת “שוררת בביתה” ומטיילת מחדר לחדר על מרבדי־מסורת כבדים, בין תמונות־דיוקן של סבים וסבתות, העוקבים אחריה מצד לצד בעיניהם הקפואות (שימו לב באיזו עקשנות רודפים מבטי הפורטרטים את האדם החי!…), לשון שנוח לה באנפילאות־סגנונה המרופטים, בכיפת־הלילה שלראשה ובתריסיה המוגפים, עלולה לשקוע במרה שחורה, ר"ל… אפקיה יצטמצמו בין הקירות, הולם פעמיה יגווע במרבדים והקשר הטבעי, שבו קשורים כוח דימוּיָה ומחשבתה לסגנון ולמסורת, ייהפך ויהיה לשעבוד.

כל תרגום בא על הלשון כשואת פתאום. רעמי ביטויים שלא נשמעו עדיין, תמונות ואסוציאציות חדשות, סופת־סינטאכּסיס זרה עוקרת חוקים… עולם המלים הקטן מזדעזע, נבהל עד היסוד ואחר־כך מתאזר כוח ועומד על נפשו בפני השטף הנכרי עד… עד… או עד… ־ תוצאותיה האפשריות של ההתנגשות הן שלוש במספר: הרס – סדרי הלשון חוזרים לתוהו. חלקיה, הערוכים בטעם ובהתאמה מתפרקים. אָפיה המוצק נכתש ומתערבב בסיגי נכר, ללא הבחנה ומשקל. אין לה דמות משלה ואין לה דמות משל אחר… עיינו בתרגום רע וראיתם כמראה הנ"ל.

התבצרות – הלשון מחזקת את הדייק והחומות של סגנונה ואוצרותיה. המלים משוטטות בין דפני הספר כתושבים קודרים בשעת חירום. ארכאיזמים מהלכים בראש כל חוצות, כמפלצות שברחו מבתי־האסורים או כמניפות. שוטרי הדקדוק מכבידים את אכפם שבעתיים והמשפט הנכון מתאכזר לכל הברקה פורעת חוקי־סגנון. אין תשואת־חיים וחדוות־יצירה – מצב מצור!… עיינו בתרגום רע וראיתם כמראה הנ"ל.

שלום – כאן השערים נפתחים לרווחה ודגלי המדינה מתאַווררים ברוחות באות מרחוק. מטמוני המרתפים מוּצאים לעין שמש וכל סחורה חדשה משתלמת בכסף מלא. המלים־האזרחים אינן באות בטרוניה קנאית של “אתה בחרתנו” וחסל… אלא אומרות: אתה שבחרת, הרשות בידך להוסיף ולבחור! ובעיר – יש שומר ואין אונס, יש גבולות ואין דייק, יש מחשבות זרות ואין עבודה זרה. עיינו בתרגום טוב וראיתם כמראה הנ"ל.

מתוך כך ברור, כי רבה הברכה ורבה הרעה שהתרגומים עלולים להביא על הלשון. וככל שהיצירה המקורית חשובה יותר, כן כבדות יותר גם התוצאות, הן מפני המקום המכובד והבולט שהיא יכולה לתפוס בדין חזקתה, גם בארץ גלותה, והן מפני שהמתרגם משקיע בה את כל חיל כשרונו וכוחותיו, ובהיות עבודה כזו נעשית לרוב על ידי בר־סמכא, הרי כשלונו הוא תעודת עניות ללשון.

שברי מחשבה אלה ליווּני בקראי את “יוּליוּס קיסר” לשקספיר בתרגומו של א. א. ליסיצקי. בחרדת סקרנות וצפייה התחילו עיני רצות על פסי השורות; הסקרנות חלפה חיש מהר, אבל הצפייה נמשכה הלוך והימשך לאורך כל העמודים… מה הדבר אשר לו חיכיתי? ־ שקספיר בעברית! ועלי להודות, כי העברית אמנם באה, באה בכל מרכבות הטקס ובכל המלווים והתזמורת, אבל את שקספיר לא הובילה אִתה, התרגום נראה לי קרוב יותר לסוג השני, סוג המתבצרים, מאשר לשלישי. אין ספק ־ שפת התנ“ך, ואפילו המליצה התנכ”ית מאין כמוה לשקספיר, אבל ליסיצקי ביצר אותה יותר מדי, לא נתן לה חופש יצירה ולא ניער מעליה את האבק. ספרות יפה צריכה בראש־ובראשונה לעורר חוויות רגש והתרשמות שבלב, אבל בדבֵּר אלי קאסיוס הנלהב ומר־הנפש בלשון של “נִשְׂגַבְתִי בָאֲזֵנִי וּמְגוֹרָה לִי מֵאָפַע” (עמ' 46), אני שומע ומבין אמנם, אבל עומד שווה נפש. כאן הכריעה הפאתיטיות את הפאתוס, ויש שהמליצה משתדלת לפאר במחלצותיה גם מקומות שהברוּטאליוּת החשופה היא עיקר עוזם. בהסביר קיסר את סיבת הפחד המוזר שהוא רוחש לקאסיוס, אחד מרוצחיו לעתיד לבוא, הוא אומר בפשטות מרעידה:

Would he were fatter! – but I fear him not; / ־־־ He reads much; He us a great observer – – – / he loves no plays, / ־ ־ he hears no music";

והמתרגם נותן בפיו: “לוּ כּשׁה כּשׁה!”… “רבּת יקרא, רבּת גם יתבונן”… “קול שיר בל ישמע”… “לצחוק מהולל יאמר”… (עמ' 28) ואמנם התוכן נמסר, אבל הדי המליצה ממלאים כאן את בין השיטין, הריקים במקור, המוכרחים להיות איומים בריקניותם!

ובנוגע לבהירות התרגום, “יוּליוּס קיסר” ידוע דווקא כאחד המחזות קלי הלשון וההרצאה בין כתבי שקספיר. בקטעים הפאתיטיים והסוערים ביותר חוטבות השורות בבטחון ובכוח את התמונות המרתקות ביָפין ובקוויהן הבולטים. ואילו כאן… כאן עולה מחשבה על לבי, שלוּ נשא ברוּטוּס את נאום ליל הנדודים שלו (לפני רצח קיסר) בעברית, לא היה מגיע לכלל החלטה, משום שהיה מתקשה להבין את דברי עצמו… למשל:

אַךְ הָיְתָה, זֶה מֵאָז, עַנְוָה סֻלָּם / לְמַשְׂאַת־נֶפֶשׁ צְעִירָה, אֲשֶׁר יָסֵב / הַמְתַפֵּש בָּהּ, בַּעֲלוֹתוֹ פָּנָיו נִכְחָה; (עמ' 54)

אני, הקורא העברי, צריך לאמץ את מוחי, כדי להבין בעברית את אשר באנגלית אני תופס בלי מאמץ כל שהוא!

אכן, מורגש, כי כבדו על המתרגם כבלי המשקל וכשהוא מצליח זעיר פה, זעיר שם, להסתגל להם בדרך טבעי, בלי כפיית־עצמו, שפתו שוטפת ויפה, כמו בשורות אלו הלקוחות מתוך נאום עבדו של אנטוני יום לפני ברוטוס:

כֹּה צִוָּה לִי אֲדוֹנִי כְּרֹעַ בֶּרֶךְ; / כֹּה צִוָה לִי אַנְטוֹנִיוּס שְׁחוֹת לֶעָפָר; וְכֹּה צִוַּנִּי לֵאמוֹר בְּהִתְנַפְלִי; (עמוד 113)

קטעי הפרוזה נאים ומסוגננים, ופה ושם פזורות בספר גם כמה הברקות של צירופים (“הוי, מליץ לָץ, מה הליץ את חרוזיו”; עמ' 178). זה מטה את לב הקורא להאמין ביכולתו של ליסיצקי ולראות את המגרעות כחוסר ליטוש.

על עצם הוצאתו של ספר מסוג זה ראויה הוצאת שטיבל לברכה.

1933

---

על כמה ערעורים של ב. קורצווייל (למאמריו על "אותלו")

מאת

נתן אלתרמן

¹

בשני מאמרים מקיפים, שפורסמו ב“תרבות וספרות”, עומד ב. קורציווייל על שורש מהותם של גיבורי “אותלו” ומאיר את הרובד העיקרי שעליו מתחוללים, לדעתו, מאורעות החזיון. תוך כדי עיון מסתייע קורצווייל, כדרך הטבע, בהבאות מן הטכסט, אלא שכאן מתברר כי בעשרה פסוקים, לערך, מבין אלה שהוא מביא מתוך התרגום העברי, אין הוא מוצא אותן אחיזות ואסמכתות שביקש והריהו מערער על התרגום שלא כיוון בפסוקים אלה אל עיקרו של כתוב.

כוונתי להוכיח כאן כי ערעוריו אלה של קורצווייל אין להם, בחלקם הגדול, סמוכין במקור האנגלי, לא על דרך הפשט ולא על דרך הדרוש; שכן בשעה שקורצווייל מניח, במקרים אלה, את הנוסח המתורגם ופונה אל המקור על־מנת למצוא בו אותו עיקר ואותה אחיזה שלא נמצאו לו בתרגום, אין הללו נמצאים לו בסופו של דבר אלא על־ידי שהוא מעקם בלי משים את כוונתו של הכתוב ותולה בו ענינים שהם לגופו של המאמר יותר משהם לגופו של הטכסט.

כדוגמא ראשונה אביא דווקא קטע מבין אלה שבהם אין קורצווייל מערער על נוסח התרגום, אלא שמידת התעלמותו של בעל המאמר מעיקר מהותו ומשמעותו הפנימית של הכתוב היא כאן מהבולטות ביותר.

לחיזוקם והמחשתם של דבריו בענין יסודי הווייתו של יגו, יסוד איוּן־ הערכים, השלילה המוחלטת, “אמת האפס ושלטונו”, מעלה קורצווייל, עילה ראשונה, את פסוקו של יגו “הא! זאת איני אוהב”. בפסוק הזה רואה בעל המאמר את חישוף שורשה החבוי, העיקרי, של הנפש־הפועלת, וכך הוא כותב:

“הבלתי מוגדר, הסתמי, שבדברי השלילה הוא כה חשוב. ‘זאת איני אוהב’. זאת, את הכל ובמקרה מיוחד זה את אותלו, את ביקורי קסיו. ומשום שאין כאן אובייקט מוגדר, השלילה והאפס יכולים להיאחז במה שהם רוצים”.

כדי לראות עד כמה דברים אלה סוטים מעיקר תוכנו הפנימי של הפסוק יש לזכור היכן ומתי ולשם מה פולט יגוֹ מפיו אותה אמירה. בעמדו לנסוך תרעלה ראשונה של חשד בלב אותלו נותן יגו עצה לקסיוֹ שיסור אל דסדמונה ויבקשנה להיות לו מליץ־יושר לפני בעלה ולהשיב את חיינו בעיניו. בעוד קסיוֹ ודסדמונה משוחחים מביא יגוֹ את אותלו, כמו במקרה, סמוך למקום פגישתם. אותו רגע פורש קסיוֹ ויוצא, וכדי לעורר את תשומת־לבו של הכושי על פגישת־השניים פולט יגו מפיו, כמתוך פתיעה ותהייה, כביכול: “הא! זאת איני אוהב!” – אכן, דומה שאין במחזה כולו פסוק מתאים פחות מזה לדרוש אותו כמין חומר שיש בו מן ההתגלות הפנימית הלא־מודעת, כמין דיבור אינסטינקטיבי המסגיר למבקר את מהותה החבויה של הנפש הפועלת. בעל המאמר נראה כאן כמי שמסיח דעתו כליל, ומסיח גם את דעת הקורא, מסביבתו של פסוק זה, ממוצאו ותכליתו. ועוד: בשעה שקורצווייל בוחר לעצמו דווקא תיבה “זאת” כדי לשמוע מתוכה את “הסתמיות הטוטאלית שבשלילתו” של יגו, הריהו בונה הנחה כללית נכונה על אסמכתא שאין לנו במחזה כולו רופפת יותר ממנה. אמירת “הא! זאת איני אוהב!” ענינה האמיתי ותוך־תוכה הוא להצביע על התרחשות מוגדרת ומפורשת. משמעותו של פסוק זה היא, כמובן: “הא דבר זה אינו מוצא חן בעיני”, ולולא כבל־המשקל השירי ראוי היה לתרגמו דווקא בנוסח זה, נוסח שקורצווייל לא היה מוצא בו אחיזה והיה מערער עליו כיוון שחסר בו העיקר… לומר, למשל, כי דווקא מתוך פסוק זה עלינו לשמוע שאין יגו אוהב “את הכל ובמקרה מיוחד זה את אותלו, את ביקורי קסיוֹ”, הוא דבר שאינו במקומו ואינו לענינו. דווקא “במקרה מיוחד זה”, ואולי רק במקרה מיוחד זה ובפסוק מיוחד זה, אוהב יגו מאוד את ביקורו של קסיוֹ אצל דסדמונה. דברים שקורצווייל מסמיך לקטע זה סותרים את תוכנו ואת יסודו, את מקומו במאורעות החזיון ואת תכליתו בהארת מהותן של הנפשות הפועלות.

דוגמא שניה. קורצווייל מוסיף ותומך יתדותיו בכמה פסוקים מהמשכו של אותו מעמד דווקא, ומה שנתעקם בתחילה מוסיף ומתעקם בהמשכם של דברים. לאחר אותה אמירה של יגו שואל אותלו: “אמרת משהו?” ויגו משיב:

Nothing, my lord: or if ־ I know not what

(בנוסח התרגום: “לא כלום, או שמא, ־ לא, איני יודע”). לענינו של פסוק זה כותב קורצווייל:

“המלה nothing היא ביטוי דו־משמעי לשלילתו את הכול, הפרט אינו חשוב, הכול הוא למעשה ‘שום דבר’, nothing, ולגבי השלילה הטוטאלית, לגבי הכרת האפס מעל הכל, אין חשיבות ואין משמעות לשלילת הפרט הזה או האחר. המַה אינו חשוב, והוא באמת אינו יודע מה שמו של אותו המַה: דסדמונה, למשל, או קסיוֹ, הם רק גרגרים בים השלילה והאפס. כולם הם ‘שום דבר’, אפס, כמובן גם אותלו ואהבתו. ולא ייתכן אחרת, הרי הוא יגוֹ, הנהו nothing.”

אכן, דומה כי מידה רבה של התאמצות וסחיטת־מלים דרושה כאן כדי להסיק את כל הדברים היפים הללו דווקא מתוך תשובתו של יגו, הנשאל “אמרת משהו?” והמשיב לכך “לא כלום”, או “שום דבר”. מאמץ רב מדי כופה קורצווייל על הקורא כשהוא מאלץ אותו לשמוע דווקא מתוך תיבה זו nothing בקונטכסט הזה, כי יגו שולל את הכול, וכי “הפרט אינו חשוב”, וכי הוא “באמת אינו יודע”, בעוד שכל מלה בפסוק זה תוכנה ומשמעה הם ההיפך הגמור מאמירתה. נימתו הסתמית, הכללית, נאמר נא “הקוסמית”, של פסוק זה, נימה שקורצווייל רואה בה את תוכנן הפנימי, הלא־מוּדע, של המלים, היא במקרה זה דווקא, נימה שמן השפה ולחוץ, נימה משוכה על הדברים מדעת ובכוונה־ תחילה, ואילו יסוד המוגדר והמפורש הוא־הוא עיקרם שלפני־ולפנים. פסוק רוחף וסתמי זה כה נפלא הוא דווקא בהתכוונוּתו המפורשת והברורה, עד כי למקרא פירושו העמוס של קורצווייל ממש צר לך על קטע שחיוּתו ניטלה ממנו. אגב, נוסח תרגומו של פסוק זה נראה לקוי בעיני קורצווייל משום שנקטתי בו לשון “לא כלום” לתרגום nothing ולא נקטתי לשון “שום דבר”. במה “שום דבר” נוח יותר לקורצווייל מ“לא כלום”? האם משום במה שהוא תרגום אטימולוגי של thing ־no?

טשטוש משמעותו היסודית של הטכסט על־ידי הקמת “בניני־על” שגם אם יש בהם אמת אין הם מוצבים במקומם הנכון, נמשך גם להלן. קורצווייל כותב כי אותלו, בשיחתו עם דסדמונה, אחרי פגישתה עם קסיוֹ, “שוב ושוב מעלה בוואריאציות שונות את רצונו שיסתלק (הדגשה של קורצווייל) קסיוֹ מכאן”. זהו, לדעת קורצווייל עיקר משמעותם והתכוונותם הנפשית של כל דברי אותלו באותו מעמד. האומנם כך? דומה כי שום דבר (אף לא הטעמתו של קורצווייל כי "מעתה הדיאלוג בנוי על שתי מלים מרכזיות call back ו־ to part) אינו עשוי להצדיק תפיסה כזאת של הכתוב. כל תוכנו, עצם מהותו של אותו קטע, מעידים, גם מצד הנגלה וגם מצד הנסתר, כי במעמד זה, עם ראשית הספק הנורא בלבו, אין אותלו שואל ואינו מתכוון לשאול אלא שאלה אחת ויחידה: אם קסיוֹ הוא שהיה פה זה עתה עם דסדמונה, אם קסיוֹ הוא שיצא מכאן זה עכשיו (יגוֹ: “קסיוֹ, אדוני? הוא לא היה חומק עם בואך כמו גנב אשר בכף נתפס”…). ובשעה שקורצווייל מציע לתרגם “האם הוא הלך?”, במקום “הוא אשר היה פה?”, הריהו מציע איפוא דרך־תרגום מוטעית מיסודה. לפני־כן, באותו מעמד, שואל אותלו: “מי זה היה פה עם אשתי, לא קסיו?” אמנם קורצווייל מציע (כדי לשמור, כנראה, על תג של parted, שהוא מחשיב אותו ביותר) לתרגם “האם היה זה קסיו שעזב את אשתי?”, אבל אם כך ואם כך זוהי השאלה המרחפת בחללו של אותו קטע ולא השאלה אם קסיו כבר הלך…

נאה ונכונה הערתו של קורצווייל לפסוקה של דסדמונה אשר בו, לדבריו, היא “מגלה לבעלה את רחמיה על קסיוֹ”. באותה סמיכות מעניינת שרואה קורצווייל בין דבריה כאן לבין פסוקו המפורסם של אותלו, בראשית החזיון: “אני על רחמיה אהבתיה”, יש ראיה דקה לנפש הכתוב. עם זאת ראוי להזכיר כי בדבריה של דסדמונה לגבי קסיו אין נימת רחמים זו, שקורצווייל רואה בה עיקר, אלא משתמעת מתוך הדברים ואינה נגלית בשמה המפורש pity. וכדרך שהיא נשמעת במקור, בלי להיקרא בשם, כך היא נשמעת גם בתרגומו העברי של הפסוק – “וכאבו [של קסיו] כה רב עד כי הותיר ממנו בלבבי”. קשה להסכים כי בנוסח העברי “חסר העיקר” רק משום שאין דסדמונה מוסיפה בו “עד שאני סובלת עמו” (כהצעת קורצווייל)–.to suffer with him

דוגמה בולטת לבנין קורצוויילי אפייני (ושוב בנין נאה ונכון לעצמו), המוקם על יסוד מופרך בתכלית, היא הערתו של קורצווייל לפסוק שבו מעיד יגן על עצמו כי I am nothing if not critical. בפסוק זה, וביחוד בתיבה nothing שבו, שקורצווייל מדגיש אותה בכל לשון של הדגשה, נדרש הקורא שוב לראות את התגלות מהותו של יגוֹ וסודו הפורץ ויוצא. וכך משמעותו של פסוק זה לדברי קורצווייל: “הנני שום איש, אפס, אם איני מבקר והורס. הנני אפס, שום איש. – – זוהי האמת הגדולה, משום כך כל העולם גם הוא nothing”. אכן, אם כך הדבר לא ייפלא ערעורו הנמרץ של קורצוויל על שאין הוא מוצא תיבה nothing בתרגומו העברי של פסוק זה, אלא זו צרה שאילו תורגמו הדברים עפ“י דרכו היה הנוסח העברי נמצא בדאי ומטעה את הקורא. אידיום אנגלי זה…I am nothing if not – עיקרו ומשמעו הוא שתכונה מסוימת שבאדם, או ענין מעניניו עדיפים ובולטים על פני שאר תכונות ועניינים. במעמד זה אומר יגוֹ, לפי הטכסט שבמקור, כי תכונתו העיקרית היא שבט־הביקורת, או, כפי שנאמר בתרגום העברי: “זה כל כולי, רק לעקוץ ידעתי” (אגב, “לעקוץ” ולא “לעקוף” כנדפס במאמרו של קורצווייל). אולי לא חסרת־ ענין היא העובדה כי מילון אוכספורד (אפילו המקוצר) מביא בתוך ערך nothing, בין שאר דרכי שימוש ומטבעות־דיבור, דווקא פסוק זה מ”אותלו", וכך הוא אומר – nothing if not critical: that notably more than anything else כלומר, תכונה זו עדיפה הרבה מכל תכונה אחרת. זהו, איפוא, פירושו של אותו פסוק ובנוסח התרגום – שגם בו יש תמיד מיסודו של פירוש – לא זו בלבד שאין מקום למלה nothing, אלא שאפשר אף לתת במקומה את היפוכה ־.anything

אכן, ענין מופרך הוא לראות דווקא במטבע־לשון עובר לכל דובר דווקא באידיום שגור, היכול להשתלב בכל שיחה, את גילוי יסודו החבוי והלא־מודע של האיש ולטעון כי דווקא מתוך דרך־דיבור זו עולה צליל וידויו וסודו העמוק, בהכריזו, כביכול, “הנני אפס, שום איש – – זוהי האמת הגדולה ומשום כך כל העולם הוא nothing”. עד כדי כך? מי שמבקש דווקא תרגומה של תיבה nothing בנוסח העברי של פסוק זה, דומה למי שיבקש תיבה nothing או zero בתרגום אנגלי של “אפס כי לא תהיה תפארתך” וכיוצא בזה.

יש טעם לערעורו של קורצווייל על דרך התרגום של my cause is hearted, אלא שחובה היא להעיר כי my cause במעמד זה אין לתרגם “סיבתי”, כדרך שקורצווייל מציע: “סיבתי היא מושרשת בלבי”. טוב מזה “חמתי” כנאמר בתרגום. מושג cause, שפירושו כידוע, טעמים סיבה ופעמים תוכנו ודגלו של ריב, הכל לפי הענין נתון בפסוק זה במובנו השני, במשמעות זו אין לתיבה זו מונח חופף בעברית והיא מיתרגמת כפי המשתמע מן הדברים, אשר לענין hearted – הצדק עם קורצווייל וראוי היה לשוות לפסוק גם את הגוון המשתמע מתיבה זו.

בפרק “עולם ההד והנראה” מעיר קורצווייל שהפסוק כי “חטא הוא העמד פנים” וכו', “מתעלם מן הניגוד העקרוני שבין to seem ו to be”. ערעורו של קורצווייל כאן ערעור חשוב ונכון הוא. שתי תיבות אלו צריכות להימצא בתרגום ולאוו דווקא מפני תורת to seem ו to be שקורצווייל רואה בה ערך עקרוני, אלא משום שהן קיימות ובולטות במקור, ואפשר שכדאי היה אף להאריך את תרגומו העברי של פסוק זה בשורה שלימה ובלבד שיעמדו בו שני המושגים הללו, או דומיהם, זה בצד זה.

לעומת זאת שוב אין יסוד לדבריו של קורצווייל על תרגום פסוקו של יגוֹ Though I perchance am vicious in my guess. בתיבה vicious רואה קורצווייל את חישוף מהותו של יגו, “הנהנה שוב – כלשונו של המבקר –מהנאתו השטנית המיוחדת” לגלות את סודו ואת תוכו בלי חשש. כאן חוזר קורצווייל על המאמץ המשונה לבחור מבין כל דבריו של יגו דווקא ביטוי אידיומטי, משותף לכול, שיכול היה לצאת גם מפי אותלו ואפילו מפי דסדמונה, ולראות בו דווקא את עצמיוּתו המיוחדת, החד־פעמית של האיש. I perchance am vicious in my guess תוכנו הפנימי והיחיד הוא: אפשר ואני טועה בניחושי, או כדרך שתורגם לפי הענין: “שחורות אני רואה אולי להבל”. מי שיתרגם כדרך שמציע קורצווייל: “אני הנני אולי רוע־לב בניחושי”, יגמול חסד למאמרו של קורצווייל, המבקש אחיזות דווקא במקום שאינן, אך לא יגמול חסד למלאכת התרגום העברית.

אסיים בשתי אמירות תודה. האחת על הערתו של קורצווייל לגבי “נשי וניציה” שחדרו, כמו בזדון, אל תוך תרגומו של our country disposition (אני מקווה כי במהדורה הבאה של “אותלו”, העומדת לצאת לאור בקרוב, אספיק, תודות לקורצווייל, לתקן מקום זה), והשניה – בעד דבריו לענין deceive, שיש לתרגמוֹ במחזה בדרך אחת ולא בשתי דרכים שונות.

בכך גמרתי את תשובתי וצר לי רק שהרביתי דברים על נקודות, שסוף־סוף אינן עיקר במאמרו של קורצווייל והן רק לווי לדבריו המעניינים, אלא שיש ברובן של נקודות אלה מידה רבה מדי של סטייה מעיקרו של טכסט וגישה מוטעית הן לגבי כמה מפרטי הענין והן לגבי עקרונות תרגום.

1955

---

במקום הקדמה ל"כנרת כנרת"

מאת

נתן אלתרמן

¹

את המחזה “כנרת, כנרת” הכרתי עוד לפני שנסתיימה כתיבתו וכבר אז היה כמעט ברור שזה יהיה מחזה נורא. כבר אז ניכרו בו מידות של שרירות־לב, של קפיצות משונות מענין לענין ושל נטיה לבורלסקה מזה ולמלודראמה מזה. גם כיום קשה לדעת מהו. דראמה, קומדיה, מחזה לירי, מחזה־הווי, מחזה היסטורי? הוא מטלטל עצמו ממהות למהות ומסגנון לסגנון בלי יכולת לשבת במקום אחד. הוא משלב יחד המצאות פיראנדליסטיות עם פרקים של תיאטרון קלאסי־ כביכול. כניסותיהם ויציאותיהם של גיבוריו לרוב אינן מוסברות ומוצדקות כפי שראוי באמנות הדראמה. למעשה הן לא מוסברות ולא מוצדקות כפי שזה בחיים.

כמה מן הדברים החסרים במחזה הזה הם באמת נהדרים. מבחינה זו אפשר לומר שיש בו חסרונות מצוינים. אחדים כבר עמדו על כך, אמנם לא במידה מספקת. אך כיוון שנוסף על מה שאין בו יש בו פה־ושם עוד דברים אחדים, אין לי ברירה אלא לעמוד עליהם.

ובכן, קודם כל יש בו איזה סיפור מעשה. ראשיתו מחלוקת בעניני ממון, בדרך תמהונית במקצת והפוכה במקצת מן המקובל, והמשכו סיפור אהבה בין איש צעיר ואשה צעירה, אשר חברם, מי שהיה אוהבה של אשה זו, הקריב את חייו למענם, כדי לא לעמוד להם לשטן באהבתם זה את זו. מובן שזהו סיפור אהבה רומאנטי ותמים. אין כאן שמץ התעמקות בבעיות המשולש הנצחי, שלא לדבר על דברים אֶלמנטאריים כמו אפשרות פרברסיה מינית, לפחות תת־הכרתית, או רמז ליחסים קרובים בין שני הגברים, או שאר חומר דראמאטוּרגי אקטואלי. לצדקתי עלי לומר כי גיבוריו של סיפור־המעשה, כפי שעלו בדמיוני, פשוט הסיחו דעתי מכך אל סטיות אחרות שלהם. סטיותיהם, הגלויות לפחות, נטו בעיקר לצד ההקרבה העצמית המשונה ומסירות־הנפש למעשה המפרך והבודד, שהם הקדישו לו את חייהם. הפרברסיה הזא היא נושאו של המחזה.

סיפור המעשה הנ"ל משובץ בתקופה שלפני חמישים שנה, תקופת חלוציה של ראשית התחיה העברית בארץ־ישראל. האם יש בו בסיפור־אהבה זה כדי לשקף ולספר את התקופה? ברור שאין הוא מספיק לכך. סיפור זה עשוי להתרחש בכל זמן שהוא ובכל מקום שהוא. לא הוא מספר את התקופה, אלא התקופה, שהוא משובץ בה, מוסיפה לו מדרך־הטבע גוון ותבלין משלה, ובכך היא מספרת באמצעותו גם משהו מעצמה. ייתכן כי שום מקום שבעולם ושום זמן שבעולם אינם מספרים את עצמם בדרך אחרת.

דבר זה נכון ביחוד לגבי אותו פרק־זמן שהמחזה סובב בתוכו. ההכרעה הגדולה, שנפלה בהיסטוריה היהודית באותה תקופה, נצטרפה יותר מאשר בכל תקופת־מהפכה אחרת, מסיפורים פרטיים של בני־אדם. ברקע של מחזה על המהפכה הצרפתית נכבשת הבאסטיליה, ואילו כאן מספר חבר־הקבוצה לבעלי־ המלון ביפו על נערה שהתעקשה לעבוד עבודה מפרכת וקטלנית ביום שרב, כדי לקיים צו מהפכני עליון, שהיה מכונה כיבוש־עבודה, והיא צונחת ארצה באפיסת כוחות ובשׂחוק בוכה של אושר, כשהיא שומעת מבעל השדה שהיא עמדה במבחן והוא מקבל אותה לעבודת פרך זו. תג זה של הווי, המשולב במחזה, הוא, כמובן, פרט שאפשר גם בלעדיו, כמו שציין מישהו, אך ייתכן בכל־ זאת שאין זה פרט שרירותי בלבד, ואין זו רק נימה של ציונוּת במרכאות או בלי מרכאות, אלא הד של מלחמת מהפכה כבירה, שסערה בהיסטוריה היהודית בזמן ההוא ומילאה את כל הוויתה ולא ייתכן כי מלחמה גדולה, כל מלחמה שהיא, לא תציץ אל תוך מחזה המתנועע בתחומיה.

מה ששייך לגיבוריו של המחזה, הרי הם מתוארים, כאמור, כאנשים של מסירות־נפש, של הסתפקות במועט, של אמונה עמוקה ושל חברוּת נעלה. הם כולם – והגיעה השעה להודות בענין המביש הזה בפה מלא – גיבורים חיוביים. אנשים טובים. כן, כולם. אני מודה ומתוודה כי בתחילה לא הרגשתי איזו שטות עשיתי שלא תיקנתי בעוד מועד את המשגה הממאיר הזה. ברגע האחרון עוד ניסיתי אמנם להחדיר ביניהם איזה טיפוס מרענן מסוג אחר, אך כבר היה מאוחר. המעגל נסגר על האנשים הללו, וזה היה מעגל של אור שחרית צחה ותמה, ואז הבינותי כי לשווא אשתדל להגניב אל תוך המעגל הזה לוּ רק ליסטים אחד לרפואה. היה ברור שהוא יתגלה מיד באור הזה.

באין ברירה התחלתי להרהר מה צידוק יש למידות הטובות אשר שיוויתי לגיבורי המחזה, ועלה הרהור בלבי, כי מי שמבקש כאן את יסוד החושך והרע ומי שדורש זאת בשם הריאליזם־כביכול, מדבר למעשה בשם הרומאנטיקה המותנית, המבקשת גם כאן את השטן ואילו התפיסה המציאותית האמיתית אומרת כי גיבוריו של המחזה הזה אינם יכולים שלא להיות יפים וטובים וחזקים, ולוּ רק מפני שעצם בואם אל המקום שהם נאחזו בו הצריך כוחות־נפש נעלים של אור ושל תום ושל הקרבה עצמית. יש מקומות ותקופות בעולם שאתה מוצא בהם על־כרחך רק את הטובים ביותר, שכן רק אלה מחזיקים שם מעמד. בקעת הירדן בראשית־המאה היתה מקום כזה.

אחת מכוונות המחזה הזה היתה, איפוא, לחשוף פרק־זמן מסוים זה כעיגול של אור גדול, ולספר סיפור מסוים בתוך העיגול הזה. התחום המואר הזה אינו המצאה דראמאטוּרגית. הוא עובדה היסטורית. אותה תקופה יש בה אור ותום ופכחון של מסירות־נפש במידה של מיצוי ועָצמה שאינם שכיחים. חישופו של עיגול־אור מוחלט כזה, במחזה בן זמננו, יש בו אולי שרירות־לב לא יותר מחישופם של מעגלי חושך טוטאלי במחזות מסוג אחר. מידת אמת שבו אינה פחותה ממידת אמת שבהם. על־כל־פנים, במה שנוגע ליסוד השיגרה והקונפורמיזם כביכול, דומה כי המחזה השחור בימינו דרכו סלולה וקונפורמיסטית יותר. פעמים השיגרה והמקוריות, או הישן והחדש, או המוסכם והממרה, מתחלפים באין־רואים בתוכן שלהם ובמשמעוּת שלהם, אף כי הם שומרים על לבושם כלפי חוץ.

ובכל זאת, אם יש בו במחזה הזה שאלה עיקרית שהוא נוגע בה הרי זו שאלה אשר פניה נשקפות כיום, פעמים ברוב כוח וברוב ענין, דווקא מתוך מחזות החושך והשלילה, היא שאלת הקשר בין עולמו הפנימי של היחיד ובין העולם החיצון, הן עולם הזולת הבודד והן עולם הכלל על אמונות ודעות ויצירי חומר ורוח ודמיון שלו. אחד מגיבורי המחזה, הסוחר הסיטונאי מיפו, פייטלזון המעשי והמפוכח והטרוד והרתחן, שואל שאלה זו לפי דרכו, ונוקט בה עמדה לפי דרכו. הוא איש הבורגנות הזעירה, איש המסחר והמשרד והסדר החברתי, אך דבריו מתקשרים בהדים או בני־הדים שלהם אל קולות והלכי רוח הרחוקים ממנו תכלית ריחוק ולמעשה הם היפוכו הגמור. יש בדבריו הד לחוגי הזעם והכפירה של ימינו, השוללים כל אפשרות קשר אמיתי בין היחיד ובין מושגים ומהויות וסמלים שמחוץ לעולמו ההרמטי. כל מה שמחוץ למהות זו נתפס כפיקציה, אשר יש לה שמות כמו היסטוריה וחברה וחזון־אחרית ושאר כוחות מדוּמים, שעיוותו את צלמו של העולם.

אין אני מתיימר כאן לחלוק על גישה זו, על אף גילוייה הטרקליניים, הנראים לפעמים כתערוכת אופנה של מפלצות, אשר רק הן, כביכול, מאכלסות את עולמו הפנימי של האדם והן עוברות כדוגמניות לפני קהל נהנה וסקרני – על אף כל זאת יש בכך, בגילוייה האמיתיים של ספרות זו, הרבה מחאה אמיתית והרבה כאב אמיתי. אני נכון אפילו לומר, כי החשֵכוֹת שתפיסה זו מוצאת בעולמו של הפרט, אינן מגיעות לקרסוליהם של הסיוטים, אשר הבקיעו מתוך התורות והאמונות המנוגדות לכך בתכלית, תורות השיתוף והאחווה והאושר, אם בתחומי הדת ואם בתחומי האידיאולוגיות החברתיות האופטימיסטיות. כאן רק רצוני לומר, כי יש קשר סמוי בין חוגי ההרס האינדיבידואליסטי הקיצוני של שלילת כל מציאות חברתית אובייקטיבית, על אמונות שלה ומשאות נפש שלה, ובין עולם הבורגנוּת הזעירה, אשר החברה וסדריה הם מעוזה ומבטחה. כן, אותו פייטלזון שבמחזה, עם היותו בורגני זעיר, המעוגן בעולם היֵש והרכוש, הוא, מבחינה מסוימת, גם דוברם של זועמי האוואנגארד הקיצוני. הוא והם –אמונותיהם שונות, אבל כפירתם יש בה נימה משותפת. פייטלזון הוא מבחינה זו בעל־ברית סמוי לטובי הביטניקים ושוכני מרתפי סאן־ז’רמן־דה־פּרֵה. הוא היה מתפלץ אילו שמע זאת.

התקופה שבה נתון סיפור המחזה, שחרית התחיה העברית בארץ־ישראל, אין לך יאה יותר ממנה להשיב על שאלה כזאת בדרך שונה מן המקובל כיום. אותה תקופה היתה מיזוג מושלם ומופלא של עולם היחיד ועולם הכלל, שהחיו זה את זה ושיוו זה לזה חריפות וכוח במידה שאין למעלה ממנה.

משום כך, שעה שאמו של הנופל שואלת את חבריו מה הדיבור האחרון שעלה על שפתי בנה, ושעה שהיא שומעת מפיהם כי הוא אמר אמא, רק אמא ולא יותר, – כלומר לא חלוציוּת ולא תחיה־לאומית ולא עולם של שוויון ואחווה, אלא רק אמא – אותה שעה אנו יודעים כי תשובה זו, אף שהיא מאשרת, לכאורה, את דבריו הזועמים של פייטלזון לפני־כן, הריהי בכל־זאת

אמת שונה מן המשתמע מתוכה. היא אמת של עולם פתוח ונדיב, פתוח לאהבה ולחברוּת ולמסירות־הנפש, בעד דברים שמחוץ לו ושאינם סותרים אותו אלא הם חלק ממנו, ואין לו קיום שלם בלעדיהם כמו שאין להם קיום בלעדיו. משום כך, בתוך עולם פתוח זה, בתוך עיגול־האור הטראגי והבודד שבו, גוחנת אמו של הנופל על הנערה טאניה בחָלִיה ומשלימה השלמה עליונה את סיפור ההקרבה שבמחזה. האם, היודעת כבר כי אשה צעירה זו, אשר בנה אהב אותה, עזבה אותו והיתה לאיש אחר, וכי סיוט זכרונו של הנופל־בעדה אינו מרפה ממנה, האם הזאת גוחנת על הנערה החולה וההוזה ומבטיחה בכוח עליון של עקדה ושל אהבה, כי בנה המת לא ישוב עוד אליה אפילו בחלום. כי הוא מת לעולם. היה מי שאמר שתמונה זו היא מיותרת, והיה מי שאמר שהיא מלודראמאטית, והפתרון הבא במחזה בעקבותיה הוא פתרון שרירותי. לא הייתי עומד ללמד זכות על קטע זה, אילו היה זה פרק ספרות, שאין שחקנים שותפים לו. אך הפעם רצוני לומר למי שמשחק את התמונה הזאת, שההערכה הספרותית היא, כמובן, ענין של טעם, אך ייתכן שתמונה זו מיותרת פחות משמיותר הוויכוח עם המבינוּת השוללת אותה. רצוני להוסיף ולומר שהפתרון והרווחה הבאים במחזה אחרי קרבנה זה של האֵם, הם שרירותיים כשרירותה של התפרקות המתח החשמלי באוויר אחרי סוּפת הברק. גם סוּפת ברקים, ההופכת את הקיץ לסתיו, היא תופעה, שיש בה מטובי הסממנים של המלודראמה.

תמונה זו היא השלמה והמשך לשיחה הראשונה בין הוריו של הנופל ובין יהודה, חבר הקבוצה. הדברים הנשמעים באותה שיחה הם אולי שגורים כפי שצוין על־ידי אחדים. אך חרדה תוקפת אותי בחשבי על הדברים האוריגינאליים, הפכחים, העמקניים, שאפשר היה לשלב בשיחה זו, לשביעוּת־ רצונם של החולקים עליה. על־כרחי אני מביע דעתי על שתי התמונות הללו. הדברים המסופרים בהן הם דברים שסופר חייב בהן חובו לא רק לרמה האמנותית בלבד.

תמונות אלו של זכרון־מוות ושל חולי וקרבן ורווחה, עומדות אף הן באותו עיגול של אור, שהמחזה נע בתוכו, ואור זה עשוי אולי גם להשרות מידה של הארמוניה בין חלקיו השונים והלכי־רוחו השונים של הסיפור, עד לאלה שיסוד ההווי הצוחק הוא עיקרם.

כן, פרקי־ההווי הללו, כפי שהם ניתנים במחזה, חוטאים אולי בשחוק שלהם למציאות כהוויתה. המציאות היתה כבדת־ראש יותר, חיה יותר מציאותית יותר. פרטיה מגיעים אל המחזה כשהם כמו מעוקמים קמעה לאחר עברם את שכבות הזמן שבינינו וביניהם, והשתברות זו משווה להם את גוון התמהונות המכוּונת ונוטלת מהם את עיקרי משמעותם האחרת, אלא שתוך כדי כך נושר מהם גם יסוד המופת וההטפה המכוונת, שהמחבר היה עשוי לשוות להם – והמחבר מודה שיש לו נטיה ארורה ילכן – והקהל בן זמננו, כשהוא מקבל אותם בזרועות פתוחות של צחוק, חש בהם אולי גם משהו שמחוץ לשעשוע. בכמה מן הפרקים הללו נראים הגיבורים נאיביים יתר־על־המידה, וסיטוּאציות שהם שרויים בהן נראות מלאכותיות. אך מה שנראה מלאכותי ונאיבי הוא כאן לפעמים גם אמת כהוויתה, אלא שאמת זו ומצבים שבו נמצאים גיבוריה, וענינים שעליהם הם מדברים – כמו, למשל, ענין הילד הראשון – הם מצבים ונושאים חד־פעמיים. במחזות של הווי רגיל אין הם יכולים להיות אלא המצאה ודמיון, ואילו כאן הם מציאות. אכן, תגים אלה של הווי ראויים להארה ממצה יותר, להארה דראמתית מלאה וחיה יותר, אך המחזה המעלה אותם כפי שעושה זאת המחזה הזה, אולי גם הוא ראוי להיקרא חזיון דראמתי, אף אם אין הוא מקיים את כל מצוותיה של אמנות הדראמה. אולי טעות היא בידי, אך נדמה לי – אולי משום שטירונות דראמאטורגית בגיל קשיש כמו שלי אינה יכולה בלי מידה של אופטימיות – כי שטח הדראמה הוא כה רחב ורב־אפשרויות עד כי יש בו מקום גם למחזות שאינם מתאימים בדיוק לשום מסגרת. אין מחזה זה מתנשא לומר כי הוא שובר מסגרות. אין בו לא הכוח לכך ולא השאיפה לכך. הוא אינו שובר מסגרות, אלא רק מסתובב ביניהן ומבקש לו מקום להיכנס בו, ואם הוא סופג בינתיים כמה שריטות ומריטות, הרי הוא יודע שהוא סופג אפילו פחות מן המגיע לו. רק בשמעו את הקהל המקבלוֹ בשמחה של צחוק או בדריכוּת של קשב, הוא תוהה ושואל, אם אין הגמול הטוב הזה רב יותר מן המגיע.

בכך אני מסיים את דברי אלה, שהייתי חייב אותם לבמאי ולצייר, ואחרון אחרון לשחקנים, ולשאר עוזרים, שעמלו להעלות את המחזה הזה על הבמה. אני יודע כי הם ראויים למחזה טוב מזה, אך הנני יודע גם, כי עמלם וכשרונם עשו אותו טוב משהוא באמת. הנני מאחל לי שאתראה אתם בעבודות חדשות בעתיד.

1962

---

בשולי "הסערה הגדולה": מכתב למערכת "הארץ"

מאת

נתן אלתרמן

¹

בתגובותיו על מה שמכונה בפיו “הסערה הגדולה” חוזר ד"ר גמזו ומכריז כל שעה שהוא מזכיר את שמי, כי שום קשרי ידידות, כגון אלה שבינו לביני, לא יניאו אותו מלומר גם להבא את האמת לציבור. בשיחה אחרונה שלו, עם כתב של אחד השבועונים, הוא קובע אפילו כי “אסור שהאמת תהיה דרכון לפרוטקציה”.

הנני רואה צורך להעיר משהו לדבריו אלה, ולא רק מפני שהם מכוונים אלי במישרין, אלא גם משום שאני מוצא בם דוגמה מובהקת לתפיסה המשובשת שד"ר גמזו תופס את נושא הדיון ולדרך המטעה שבה הוא מביא את הענין לפני קוראיו. אבהיר את דעתי על כך בכמה נקודות שלהלן:

א) איש לא העלה ולא יעלה על דעתו לבקש מד"ר גמזו ביקורת של ידידות או של פרוטקציה. הצהרותיו הדראמאתיות – שהוא לא עשה זאת ולא יעשה זאת לעולם ־ הן מיותרות והרצינות הרבה שבה הוא מצהיר אותן אינה יאה למבקר רציני.

ב) שעה שד“ר גמזו מכריז על קנאתו לאמת ועל תחושת היעוד שבקרבו לטיפוח טעמו הטוב של הקהל, יש להאמין לו ולכבדו על כך. אך עליו להבין כי פעמים, כשהוא מביע דעה או דעות הנראות לחולקים עליו כמופת קיצוני של חוסר־הבחנה ושל השחתת טעם, עשויה אותה קנאה־לאמת, עם אותה תחושת יעוד, להתעורר קמעה גם בקרבם. כל כמה יהא להט־האמת והצדק רב בלבו של ד”ר גמזו, הרי ייתכן כי ניצוץ מזה עשוי להבהב גם בלבם של אחרים, ואין הוא צריך ליחס להם רק נימוקים פסולים שבאינטרסנטיות של נוגעים־בדבר כשהם נותנים לכך ביטוי בפומבי, ואפילו אם מי מהם מגיע במשך הזמן לידי כפירה בכושר־שיפוט שלו ובסמכותו כמבקר, אמנם זה נורא ואיום, אך אין זה אולי בגדר שערוריה גדולה כל־כך.

ג) העובדה כי ד"ר גמזו, אשר אמנים כה רבים שמעו מפיו במשך שנים רבות כל־כך דברי תוכחה חריפים, שפסלו את רמתם המקצועית וטעמם וכושר שלהם, נרעש כל־כך (ועמו נעו אמות הספים של “הארץ”) כשאחד הבמאים המבוקרים על־ידו קם לערער עליו באותה הריפות עצמה ובאותם ענינים עצמם של רמה מקצועית וטעם וכושר – עובדה זו מעידה כי בשום שטח משטחי חיינו התרבותיים לא נשתרשו ולא הוקפאו מושגי חסינות של שיפוט וסמכות כמו בשטח ביקורת התיאטרון.

ד) לא רק המחזאוּת העברית ואמנות הבמה העברית עודן בראשית דרכן, גם הביקורת התיאטראלית בישראל אולי עוד לא הגיעה אל שיא השלמות. אם יש מקום בכל שטחי ביקורת אחרים של בעיות הרוח ובעיות החברה (וגם בביקורת התיאטרון בארצות בעלות מסורת תיאטראלית של מאות בשנים) לחילופי דברים בין המבקר ובין החולקים עליו, ואף בין מבקר למבוקר, על אחת כמה וכמה יש מקום לכך בביקורת־התיאטרון אצלנו. עיקרון זה הוא יסוד מוּסד בחיי התרבות בעולם והוא לפעמים השאור המתסיס שבלעדיו הם קופאים על שמריהם.

ה) קיומו של עיקרון זה חשוב שבעתיים שעה שמדובר במבקר בעל עמדה חולשת על שטחי אמנות רבים ובעל סמכות של קבע בעתון שדברו נשמע. הערעור עליו אינו רק זכות אלא אף חובה על מי שמוצא כי תחושת השליטה והעמדה הרמה היקנו למבקר זה גינוני פסקנוּת נמהרה ומתנשאת וכי כוח־ השפעה שלו אינו מוצדק, לא מצד רמתה המקצועית של ביקורתו ולא מצד רמתה הספרותית. אשר לנקודה אחרונה זו, הריני סבור, למשל, כי מבקר אשר רמת כתיבה שלו גולשת לעתים קרובות כל־כך – אולי מחמת אותה תחושת חסינוּת הפטורה מלדקדק בפרטים – אל מדרגה של באנאליוּת אלבּומית ושל קלישאות נדושים, אינו יכול שלא לעורר הרהורי ספק שעה שהוא פוסק מגבוה הלכות בעניני סגנון ומקוריות וכדומה.

ו) מסתבר כי בריתחת השעה הושמעו כנגד ד"ר גמזו גם דברים שלא נאמרו כשורה, או לא צריכים היו להיאמר. אך דומה כי הוא צריך להיות האיש האחרון הרשאי לקבול בחמת־צדקה רבה כל־כך על ביטויים הנראים לו כעלבון או כפסלנות טוטאלית. דברים קשים וטוטאליים לא פחות, ואף יותר מזה, מצויים לרוב במאמריו, שם הוא קורא להם “חופש הביקורת”.

ז) מה ששייך לדברים שאמרתי אני כנגדו, הרי הללו נאמרו לא “מתוך הסתמכות על דברי שקר של מישהו” ולא בגלל השגות שהוא השיג עלי, אלא על אף דברי־שבח שהוא חלק לי. אני בטוח שהידידות שבינינו תעמוד בעינה, אף שהוא הירבה כל־כך להעסיק בה את הציבור שלא לצורך ולנפנף בה כעדוּת לחוסר משוא־פנים. ברוח של ידידות הנני מעיר איפוא, כי לאחר שינוּח מזעפו, עליו לשוב ולהרהר מבחינתו העקרונית של הדיון, שרק היא עשויה להיות לברכה, לה… ולביקורת גם יחד.

1963

---

"ועד האגודה החליט..." (התפתחות חדשה בדיון על הביקורת התיאטראלית)

מאת

נתן אלתרמן

¹

א

לפני שבוע ומשהו הודיע ועד אגודת העתונאים על החלטה מעניינת שנתקבלה באחת מישיבותיו. השאלה שעליה נסבה החלטה זו אינה חדשה, אך ועד־האגוּדה נפנה לטפל בה בצורה כה מקורית ורעננה, עד כי מכמה בחינות זוהי התפתחות שאין לה תקדים ב“יחסי ציבור” שלנו, בתחום המכוּנה תרבוּת ואמנוּת.

מתוך אותה החלטה מתברר כי תא המבקרים התיאטראליים ותא־עורכי המדורים־לספרות פנו אל ועד אגודת העתונאים וביקשוהו “להתערב” (כך בפירוש) בענין דברי הערעור שהושמעו כנגד ביקורתו של ד“ר גמזו (בלשון ההחלטה: “בתקרית שבין התיאטרון והביקורת”). ועד־האגוּדה, כך מסתבר, לא מצא כי בקשת התערבות זו יש בה שמץ דבר משונה או יוצא־דופן. אדרבא, היא נראתה לו טבעית ומתקבלת על הדעת, שכן מתוך נוסח הריזולוּציה אנו למדים כי בישיבה ביום כך־וכך נענה ועד אגודת העתונאים לבקשתו של תא־המבקרים וניסח החלטה הקובעת קצרות וברוּרות, כי מאמרו של הבמאי שעירער על סמכותו וכושר שיפוטו של המבקר “חרג מתחומי הדיון העניני והיה בו כדי לפגוע באישיותו של המבקר ד”ר גמזו”, וכי אין בו כדי “לתרום לבירור הענין, כפי שראוי לברר ענינים בתחום הרוח והאמנוּת”. על החתום: בכל הכבוד, מזכיר האגודה.

ב

אגודת העתונאים יש לה כללים של אתיקה מקצועית ולפי כללים אלה מוסמך בית־דין־החברים לפסוק נזיפות או עונשין אחרים לחברי האגודה. לא כן הדבר, גם מבחינה פורמאלית גרידא וגם מבחינה מהותית, לגבי “תקרית” כגון זו שלעיל, בין חבר האגוד ובין גורם חיצון. במקרים כמו אלה, כשאין הצד השני מקבל מראש את מהרות הוועד האמוּר, אין ועד אגוּדת העתונאים מוסמך לשׂים עצמו שופט ופוסק ונוזף לגביו, יותר משמוסמך לכך ועד אגודת פועלי המחט.

בהזדמנות קודמת כבר ציינתי כי בשטח ביקורת התיאטרון אצלנו הוקפאוּ ונשתרשו מושגי חסינות שאין דוגמתם בשום שטח אחר של ביקורת החברה והתרבות. פנייתו של תא המבקרים התיאטראליים אל ועד־האגוּדה להתערב ולפסול בכוחה של ריזולוציה שלו ערעור שהושמע כנגד סמכותו של מבקר היא עדות נוספת לאותה רוח של טאבּוּ השוררת בתחום הזה, שהפוגע בו מעורר תגוּבות בהלה מיוחדות במינן.

ג

מתוך נוסח הגינוּי הנ“ל שבהחלטת הוועד אין לדעת מה הם למעשה הדברים שבהם חרג המאמר הנידון “מתחומי הדיון העניני”. ההחלטה אינה מציינת זאת אפילו ברמז, ואף־על־פי־כן אין לשער שהיא נתקבלה ללא כל עיון ובירור. יתר־על־כן, מסתבר כי במהלך העיון אוּלי ניצנצה אפילוּ בלב מישהו מחברי הוועד המחשבה כי עד שהוועד דן לנזיפה התנהגות של מי שאינו חבר באגודה, ראוי לו אולי לתת דעתו גם על דרכי פולמוס של מי שהוא חבר בה. אלא שמחשבה זו לא הגיעה, כפי הנראה, לכלל ביטוי למעשה, שכן הוועד לא ראה צורך לשלב בהחלטתו אפילו חצי דיבור על מידת “העניניוּת” של תגוּבות הד”ר גמזו באותה “תקרית”. מאחר שכך, ראוי להזכיר זאת לוועד בקצרה, לשם שלמות התמונה.

ד

הנני נוטל, איפוא, רשות להביא לידיעת הוועד, לשם דוגמא, פרט אחד מרבים. כשפירסמתי לפני שבועות אחדים בעתון “הארץ” מכתב שבו אמרתי, כי מותר לו לבמאי, גם מצד סמכוּתו המקצועית, לערער על כלל כושר־שיפוטו של מבקר, באותה מידת חריפוּת שבה פוסק המבקר מזה שנים דיני סמכוּתם וכושרם של במאים ושאר אמנים וכשהוספתי, מצדי אני, כי גם רמת הכתיבה של ד“ר גמזו פותחת לפעמים פתח לפקפק בחסינותם המוחלטת של דיניו בעניני טעם וסגנון, השיב לכך ד”ר גמזו תשובה שהגדירה את דברי כפרי חשבונות אישיים של אינטרסאנט. תשובה זו, אף שיש בה אולי שמץ “חריגה בתחום הדיון העניני”, לא עוררה, כמובן מאליו, את תא־המבקרים לשום דרישת התערבוּת, אם כי דרכי תגוּבה כאלו של מבקר, וכן כל התנהגותו המבוהלת והשוצפת של ד"ר גמזו באותה “תקרית”, פוגעים לדעתי, בכבודה של הביקורת ובכבודו של “תא־המבקרים” יותר ממאמרי התקפה מבחוץ.

אותה תשובה של “חשבונות אישיים” השיב ד“ר גמזו כשהוא מוצא מחסה מפני כל טענות ומענות מאחורי שתי מלים מתוך הקדשה שרשמתי לו על גבי ספר לפני שנתיים, ואף כי איני כופר בזכוּתו להשתמש בהקדשה זו כבמחסה לשעת־הדחק ולהעתיקה ברבים, בלי להעתיק את נסיבותיה, עלי להעיר כי יש בכל זאת מידה רבה של דיספרופורציה ושל איפה ואיפה בין הכבוד הרב והמוּצדק שהוא חולק לאותן שתי מלים נכבדות (“שומע לקחו”) ובין הביטוּל הגמור שהוא מבטל את כל שאר דברי שנאמרו לו, אם הפעם בכתב ואם בהזדמנוּיות קודמות בעל־פה. אני סבור כי סגולות טובות שיש בו בלי ספק בד”ר גמזו לא היו משתבשות מחמת אותה תחושת חסינות ושליטה שהלכה ונתחזקה במשך השנים, אילו נגמל מתגוּבות של הזדעזעות מפני ביקורת, שהיא אומנוּתו, ובמקום לבקש מפלט בצילן של הקדשות של שומעי־לקחו, היה גם הוא נכון לשמוע וללמוד לקח מכל אדם.

ה

ועד אגוּדת העתונאים יסלח לי שאני מסמיך פרטים טורדים כאלה לאותה החלטת־גינוי קצרה שאינה סובלת תוספות. אני נוטל לעצמי רשוּת זו גם כחבר האגוּדה, וגם מפני שאותה החלטת־גינוּי חלה בעקיפין גם עלי, שהצדקתי את הערעור על המבקר. עם זאת לא אכחיש כי נתעוררתי על נזיפת הוועד לא רק כעל נושא למאמר, אלא גם כעל הזדמנות לבירוּר נוסף.

ענין זכות הערעור על סמכותה של ביקורת, סמכות שטיבה הוּא במקרים רבים פרובלימאטי למדי אצלנו, היה נושא לסימפוזיונים ולעיוּנים גם לפני פולמוס גמזו. הכל מודים כי הזכוּת לבקר את המבקר אינה מוטלת בספק, אך ייתכן כי אביע לא רק תחושה אישית אלא גם דבר שבעיקרון אם אומר שפעמים אין הערעור רק זכות אלא הוא גם חובה שאין אדם רשאי לפטור עצמו ממנה.

אכן, מבחינה מסויימת ודאי שיש אמת בדבריו של ד“ר גמזו שעה שהוא טוען כי דברי קטרוג שלי כנגדו הושמעו מפני שאני נוגע בדבר. שעה שפסק־דינו של מבקר לגבי אָמן מן האמנים המשתתפים בהצגה, שגם אתה שותף לה, נראה לך כמופת של חוסר הבנה וכמעשה עוול. אין אתה רשאי להסתפק, כמו פעמים רבות בעבר, בדברי הסתייגות שבעל־פה, תוך כדי טפיחה חברית על כתף. ייתכן כי באותו טראנס של חשבונות אישיים קשה לו לד”ר גמזו להאמין לכך, אך עלי לחזור ולומר לו כי אילו שלל את חלקי בהצגה שלילה גמורה ומוחלטת לא היה שומע מפי אפילו דיבור אחד של קטרוג עליו. דווקא דברים שאמר בשבחי נתנו לי פתחון־פה להביע דעתי על מה שנראה לי מופרך וחסר־טעם בכמה מדבריו לגבי ענינים אחרים.

גם מה שאמרתי לעיל על רמת כתיבה של ד“ר גמזו, הגולשת לעתים קרובות כל־כך אל מדרגה המצדיקה כל פּקפּוּק בסמכותו לדוּן מגבוה כל־כך בעניני טעם וסגנון, נכלל על־ידו בתחוּם “חשבונות”. אצרף איפוא, הפעם כמה דוּגמאות, כדי להוכיח דעתי זו. בינתיים הוסיף ד”ר גמזו לכתוב מאמרי־ביקורת על הצגות ומופעים שונים ולא הייתי צריך כלל לחטט בעתונים ישנים כדי למצוא אסמכתות לדברי, אטול מן החדש והשוטף.

ו

דברים אלה נאמרים גם כהערת־ביניים לאלה הטוענים כי גדולי המבקרים בעולם נוהגים שררה ופסקנות מעליבה ופוגעת, ואין איש מוצא פסול בכך. ובכן, לא על חריפות של ביקורת מדובּר כאן, אלא על הזכות להשיב לחריפות זו מידה כנגד מידה בלי להיות חשוד על חשבונות שונים או על כוונת “פגיעה באישיות”, כפי שפסק ועד אגודת העתונאים. ושנית, יש אולי הבדל בין מידת חסינוּתה וצידוקה של פסקנות מתנשאת ופוגעת, שעה שזו מצויה במאמרים של שאו, למשל, המובא לרוב כדוּגמא ראשונה, ובין מידת צידוּקן של יוהרה וזלזלנוּת שעה שאלו מצוּיות במאמרים של מי שמשלב, לפני או אחרי פסקי־דין חותכים שלו בעניני טעם ורמה אמנותית, ניסוחים והסברים כגון זה שבו נאמר כי נאטאשה של טולסטוי, למשל, לא זכתה “לשתות עד תומה את כוס התרעלה וסם החיים גם יחד של סער הרחשים”… או של מי שקובע כי “טולסטוי מחייה את הטריאומוויראט הנשיי מכוח כשרונו הסיפורי והתיאורי הגדול ובכוח החדירה הפסיכולוגית הדקה”… או של מי שמדייק ומציין (במאמר על “הנסיכה האמריקאית”) כי “מבחינת התוכן השאירו הרפליקות אחריהן עקבות כספינות בנהר החורשות במימיו תלמים כסופים, מעורבלים ועכורים, לאור הבהובו של סהר חיוור ונכלם הנכסף למילת אהבה”…

שעה שמבקר תיאטראלי, שדעתו היא מן הקובעות אצלנו, מביע בסמוך ליצירי־דמיון משוּנים כאלה פסקי־דין נחרצים בעניני טעם טוב, אין החולקים עליו חייבים לכלוא דעתם מפני ראיות מברנארד שאוּ, שכן, עד שאתה מתאושש מרישומם של פסוקים לא־משוערים כמו הנ"ל ועד שאתה מהרהר שמא הן רק פליטות־קולמוס שבמקרה כבר אתה מוסיף וקורא (בביקורת על ז’ילבּר בֶּקוֹ), כי כשרונו של אמן זה הוא “כשרון של פייטן לאסוף כוכבים מרקיע, להרציד גליהם הזוהרים על כל הימים, לקטוף פרחי כל הערוגות המצמיחות מנגינות בלילה”.

ז

גם חוחי התוכחה וגם שושני השבחים, שד“ר גמזו חולק מכס־משפטו לספרוּת ולאמנות־הבמה ולשאר אמנויות, מקבלים צביון מיוחד שעה שהם מזדקרים מתוך ערוגות המצמיחות מנגינות כאלו. דומה, שהפשוט והיומיומי שבהישגי הבמה העברית, שד”ר גמזו הוא שופטה לשבט ולחסד, מתנשא כמונבּלאן וכאֶלִבּרוּס וקאזבֶּק, מבחינת הטעם הטוב, לעומת גלישות כאלו של המבקר.

אין ספק כי ד"ר גמזו מסוגל לכתיבה תמה ונאה ונכבדה יותר מזו, והרבה פעמים טענתי, כנגד שולליו הרבים, לסגולות טובות שבו, אלא שסגולות אלו, כדי לשמור אותן ולטפחן, עליו להתיחס אולי ביתר ספקנות אל עצמו וביתר קשב וזהירות אל זוּלתו, להיות חרד קצת פּחות על כבודו שלו וקצת יותר על כבודם של אחרים. איני יודע אם “תא־המבקרים” יפנה גם הפעם אל ועד אגוּדת העתונאים על־מנת שיתערב בדברי אלה. על־כל־פנים עד שיתערב הוועד בשנית ואם יתערב, כדאי לו לתא־המבקרים לשוב ולעיין בהתערבות הראשונה, שבעודה קובעת החלטה בענין הצוּרה הראוּיה, שבה יש “לברר ענינים בתחום הרוח והאמנות”, אין היא אלא דוגמה מוּבהקת להיפך הגמוּר מן הראוּי.

1963

---

כמה דברים בשעה גדולה לשירתנו (עם ספר השירים של י. בת־מרים)

מאת

נתן אלתרמן

¹

א

כמתוך סער פתאומי ורצוף של שירה אתה יוצא מאצל הספר הזה. אתה חש כי משהו פשוט מאוד ונדיר מאוד התחולל זה עתה סביבך. זו תחושת הוויתן של יצירות אמת חיות וחזקות. אתה נושא עיניך ורואה כיצד נופי שירתנו כולה זעים למשבה של רוח חיה ומפעמת זו. אין ספק – כך אתה אומר בלבך – כי זה אחד המגעים הגדולים והעזים שידע הכינור העברי. לאחר מכן אתה שוהה קמעה, מסדיר טעמיך ודבריך, וקם לומר זאת כאן, בעתון, לקורא שספר זה מזומן לו.

ב

לא רק לקורא – אם זה שמאז ואם זה שמהיום ולהבא – אתה אומר זאת, אלא גם לעצמך, שכן פגישתך הפעם עם שירה זו היא לך גילוי חדש וקביעת זיקה חדשה אליה. אתה יודע היטב כי תמורות של גישה ושל תפיסה לגבי ערכי־שיר אינן פליאה, ולמעשה הן דבר טבעי יותר מכל יחס של קבע ומכל מסגרת של מסמרות נטועים. ואף־על־פי־כן, משאתה תוהה על תוקף המחץ החדש שאתה חש בשירה זו ועל אפקים חדשים שנקרעו בה לעיניך, אתה יודע כי אין זה ענין שבשינוי צביונה וטיבה של “הערכה ספרותית”. נכון, כמה וכמה להבי שירה בוהקים יותר וחדים יותר קהו או דהו בינתיים, ואילו זו שלופה עכשיו לפניך שלימה ותקיפה, ואף עזה וכובשת משהיתה. ובכל זאת, לא זה הדבר המפתיע אותך. מה שאתה חש יותר מכול הוא ענין העברתה של שירה זו בתודעתך אל מימד אחר של כוחות ותנופות.

לראש לכל – תחושת ההתמודדות והכיבוש העולה מתוך השירים הללו, תחושת הכוח המכוּון והמוּדע. שוב אין אתה מוצא כאן ואין אתה מבקש כאן את ארשת הדוק הערפילי והדקוּת השבירה, את מה שכינינו צקון־לחש וכדומה לכך, אותה ארשת שבה נקבעו שירים אלה בתודעתם של רבים, כעת היא נמחית לבלי שוב. אין אתה זאת כדי לקבוע כי חותם יד ה א ש ה אינו ניכר כאן. הוא שריר וקיים, אך משמעותו האמיתית שונה משדימית תחילה. חותם זה משמעותו כאן לא המיית הלך־ הרוח, אלא ניגון הסער, לא רטט האדווה. אלא מסע הנחשול. במקום ייחודו של המעגל הסגור נשקף אליך ייחודם של המרחבים הפעורים. הוויות־יסוד של פרט ושל אומה ועולם מעוּצבות ונכבשות כאן לא רק בדרך גילופו של התג, לא במשתמע ובמרומז ובמעוקף, כי אם פנים אל פנים. מראה הקמיע הנדיר והמסוגר אשר שיווינו בדמיוננו לשירה זו – קמיע שאדם מתפעל מן הנופים והדמויות שנחרטו בו – הנה הוא נמוג ומתחלף ובמקומו קם מראהָ האמיתי כשהיא מוארת וסוערה כגיא־חזיון שהוא מן הגדולים והעזים בספרוּתנו.

ג

זהו ספר אשר שרשי טעמיו וסימניו היהודיים, העבריים, תוקפם רב ומוחש במידה שמעטות כמוה, אך עם זאת וכנגד זה אין יהודיוּתו ועבריוּתו נשמרות לנפשן ולסגנונן ואין הן מתבצרות – לא בדרך אינסטינקטיבית ולא מתוך קנאות של “השקפת עולם” – בתוך נוסח כלשהו, לא משלהן ולא משל ימי קדם.

“רכב אש בין הררי תבל”, כך עולה ארץ־ישראל מן הספר הזה, אך מהוּת זו, על אף עָצמת הביטוי האין־שני שהיא זכתה לו כאן, ועל אף להט הקנאות הקם מתוכה, אינה נהפכת בכך לכוח סגור ומובדל. יחד אתו, ובמקביל לו, וברמת מתח ולהט לא פחותות אולי משלו, נישאות בספר הזה גם סוּפות הנהי והזמר והכבלים והדגלים שבשירי רוסיה. אכן, כפילוּת זו אינה ייחודו של ספר זה בלבד. היא מסימני־ההיכר הבולטים ביותר של משוררי הדור אשר עמו עברה השירה העברית את מפתנה של ארץ־ישראל. אך כאן אתה חש את טעמיה של הכפילוּת הזאת, לא על דרך הצרימה והדיסונאנס והדגשת הקרעים, כדרך שזימרוה אחרים. כאן אתה חש לא את הטראגיוּת שבהתנגשוּת המהוּיות השונות, כי אם את הטראַגיות האחרת. עמוקה יותר והנכונה יותר, שבהארמוניה הגורלית, שבה הן מתמזגות יחד בנפש האחת.

משום כך יכול אתה למצוא כאן, אף בסידרת שירים אשר לחן התפילה היהודית עולה מתוכם, את צליפת המעוף והנהי של סופות עם נכר וארץ נכר, הנשזרות בשיר היהודי לא על דרך ההבלטה המכוונת, כי אם כבלי־משים, כמאליהן. משום כך מוצא אתה כאן בשיר של בית־אבא, שורות מופלאות וזרות כמו אלו:

– אֵלָיו, אַחֲרָיו אֶל אַפְסָיִם.

אֶל קְצוֹתָיו, נְמוֹגִים, מִתַּמְּרִים,

הִתְמַתְּחִי, הִתְמַשְּׁכִי נָא אַפַּיִם,

אַתְּ תְּקִיעָה, אַתְּ תְּרוּעָה וּשְׁבָרִים

צליל השופר היהודי, היכול להישמע כשהוא בוקע מתוך עשן של נרות נשמה, או כשהוא עולה בקדמותו המידברית, הפראית והנזירה, נשמע כאן פתאום כמו שירת דהרה על פני ערבות־שלג נכריות, יחד עם זמירות עם־זר ושריקות רוח וצלצלי זוגים. זו תערובת מפתיעה ומרתעת כפי שרק אמת פשוטה ומציאותית עשויה להפתיע ולהרתיע.

ד

מסע הנופים והערים, המראות והקולות שבספר זה, מעביר לפניך כמו בסך את נושׂאי ייחודה ועיקריה של השירה העברית בדור התמורה והתחיה. כך, למשל, ענין הפגישה עם ארץ־ישראל, עם מכורה גורלית ונגזרת ונוסכת מורא. נושא זה, שהוא אולי יחיד במינו בשירת העולם דומה שאין הוא עתיד להישנות עוד בתוקף כזה ובתחושת דחיפות כזאת אף בשירה העברית עצמה, זו שצמיחתה תהא מעתה מתוך הארץ ולא אל תוכה, זו שמשורריה הם ילידי הארץ.

ארץ־ישראל היא אחד מעיקריו של ספר זה שלפנינו, אך רק עכשיו, בפגישתך זו עִמדו, אתה חש באיזה כוח של מעוף חופשי ושל גיבוש מהודק גם יחד מעוצב בו נושא סורר וסרבני זה, שלכאורה אולי אין קל ממנו ומפתה ממנו, נושא שההצהרה והדראמאטיוּת המודגשת אורבות לו סביב. כאן הוא מודבר בתקיפות של ייחוד ושל משמעות כוללת שאין עזות ממנה בשירתנו. וכשאתה קורא, כבר בשירו הראשון של מחזור זה, את השורות האומרות ללא הטעמה, כמו בדרך אגב, כי רק עפרה של הארץ, שעה שהוא יכסה את עינינוּ הנעצמות, יהיה הסבר לסוד הפגישה בינינו ובינה, שעה שאתה קורא זאת נאלמות לרגע דום כל שורות של משוררים אחרים שזימרו ארץ זו, ונשארות רק המילים האומרות כך:

לֹא אֶתְפְּשֵׂךְ, מִתְגַלֵּית־נֶעְלֶמֶת,

לֹא אֵרֵד אֶל סוֹף דַּעְתֵּךְ,

יִגַּע בְּעֵינֵי הַנֶּעֱצֶמֶת

כְּהֶסְבֵּר לִי מוּבָן עֲפָרַךְ,

החידה ופתרונה גם יחד צרורות כאן לעולם בתוך ארבע שורות אלו שסופן להימנות עם שורות־גורל של השירה העברית.

ה

כן, ספר זה, עם היותו ליריקה שטעמה טעם הייחוד המובהק, הוא גם נושא קולן ודברן של תקופה ושל חוויות־מִפנה חברתיות גדולות. משורריו של דור שלם היו רובם, מי פחות ומי יותר, נגועים בייצר זה של ביטוּי מהוּיות כאלו. רתיעתה של המשמרת הצעירה בספרותנו כיום מתחומים אלה היא אולי למעשה אחת התופעות הטבעיות ביותר במהלכה של ספרות. זוהי רתיעה אשר גילוייה הנכונים, אלה שאינם פרי אופנה מלומדה (ויסודות של אופנה היו מצויים בכל דור ובכל נוסח), הם גיחה אל כיוונים חדשים העשויים גם להשיב ולרענן נושאים ישנים. אם כך ואם כך, על רקע צביונה ההווה של שירתנו עשוי ספרה של בת־מרים להיראות כמשהו יוצא־דופן, שמקומו הנכון במסלול אחר ובמערך־סגנונות אחר. ואף־על־פי־כן, דומה כי מה שאירע לכמה ספרים אחרים של חבריה, שהופיעו לעת זאת, לא יארע לספר הזה. דומה כי כאן לא תעלה כלל על הפרק שאלת ההבדל בין שירת כלל ושירת פרט שבו. דבר זה לא יארע לו מכוח חישוקי השירה העזים כל־כך, המאחים את יסודותיו השונים לניגון אחד, חזק ומכניע. מבחינה זו אין כספר זה דבר בשעתו ובמקומו. הוא פותח לפני שירתנו שער של התחדשות ושל טלטלה העשויות גם להטות את מהלכה אל מסלול שיהא חדש יותר אף מן החדש ביותר.

ו

ומתוך שפעת קולותיו העזים ודממותיו הקשוחות של הספר, מתוך כל הסוער והסוחף שבו, מבקיעה, קבועה ודוממת, ישוּתם התקיפה של לילה ודין, כמהות אשר שתי מלותיה הן גם שמו של פרק מפרקי הספר וגם ישוּת המחלחלת בכל שיר משיריו, גם באלה שקדמו לפרק זה. ישוּת אילמת ודוברת זו היא גם אופק לדמויות וגם תוך שלהן, גם רקע לדברים וגם צומת להם. ישות זו עולה גם בפרקים מאוחרים יותר.

אך זה עולה ובוקע גם הרבה לפני־כן, כבר בפתח הספר, כבר בשירי הנעורים היחפים הבוכים בכי אביב נוצץ. גם כאן אתה רואה פתאום את המהוּת השליטה והשותקת הזאת, כשהיא מובעת בכמה שורות שלא תרפינה ממך, שורות של קפאון וקנאה ולהט כמו אלו:

וְנִצְבוּ קִירוֹת רוֹם חַדְרִי

כָּל אֶחָד לְבַדּוֹ בְּלִי קוֹרָה.

וָאֶשָּׂא מוּל כּוֹכְבֵי מַזָּלוֹת

אֶת פָּנַי הַדְּלוּקִים כִּמְנוֹרָה.

באור של קירות סוגרים, שאינם מחסה, ושל מרחבים פתוחים, שאינם מנוס, באור זה של פנים דלוקות אל לילה, מוארת גם ההקדשה הנזירית וחשוקת־השפתיים שבשער הספר ומואר גם צרור הציורים הרוטט ודומם, אשר ספר זה ישאנו לעד בחיקו יחד עם השירים הגדולים שיהיו מעתה מן העזים והקיימים לעד בגנזי רוחו של העם. מלים אלו אני אומר כאן – על אף החגיגיוּת המיותרת הנשמעת אולי מתוכן ־ כדבר מעשי ופשוט של קביעת עובדה ושל ציוּן מאורע שמכבר לא היה דומה לו במעלה בספרותנו. הקורא העברי, הציבור העברי, העם בישראל, צריכים לדעת כי חיי הרוח היהודיים, חיי ספרותנו העברית, קיבלו בימים אלה מידיה העניות של משוררת עבריה נכס שאין רב ממנו באוצרות הזמן הזה.

1963

---

עיני הזמן האפל

מאת

נתן אלתרמן

^{1 2} חברים, זכות היא לי לעמוד במקום זה, במחיצתם של יונת ואלכסנדר סנד, ולדבר על ספר זה, שהוא אחד הספרים המעטים שהספרות העברית לא תיתכן בלעדיהם. הגורל הוא שכפה על הספרות העברית שיהיו בה ספרים כאלה ושיהיה בה הספר הזה. הגורל הוא שכפה על המחברים לכתוב אותו, וההיענות לגורל הלא גם היא בחירה חופשית במקרה זה.

מעשה רב עשו מחברי הספר שנשמעו לגזר הזה. לא ייתכן שלא יסופרו בעברית ושלא יהיו נֶהְגים בעברית הדברים והמחשבות המובאים כאן. הגורל –אם הוא עיוור – הרי הוא פוקח בספרים כמו זה עיני הזמן ועיני הלשון.

עם היות הספר הזה הכרח, הרי הוא כרוך בעמידה אל מול בעיות שאין כמוֹתן לכובד, וכך – מסתבר – חשו המחברים עצמם. במסיבה שנערכה ברביבים שאלה יונת סנד: האם מותר להפוך את החיים הללו לספרות? זוהי שאלה שאינה עומדת בכוח כזה ובצידוק כזה בשום ספר אחר. שעה שהמחבר ניגש בכל סיפור שהוא אל נקודות שהן חיים של בשר חשוף, הוא שואל – האם עליך לומר זאת? ואילו כאן, הלא היחס הוא הפוך: פה הדברים הרגילים הם היוצאים־דופן. כל הנושא כולו הוא אותו חומר שממנו עשויות נקודות מוקד אחרונות. זוהי שאלה גדולה ושאלה חיה, וטוב עשו המחברים שהשיבו עליה בחיוב, שכן מתי עומדת השאלה אם מותר להפוך דברים לספרות? – רק כאשר אנו הוגים את המלה “ספרות” באותו צליל של מרכאות שאנו נוטים לשוות לה. כשאנו מתכוונים לספרות כטרקלין, כאופנה כספיחי־הווי בטלים וטפלים.

אינני סבור שישנם דברים שאינם בגדר הישגה של הספרות. אדרבה, הייתי אומר כי ייתכן שישנם דברים שהם בגדר הישגה בלבד. שהרי האדם עוד לא המציא כלי אחר – לא המדע ולא הפילוסופיה שבו יכול הוא ליטול את החיים ולהעבירם ממקומם אל ההווה ואל העתיד בעודם חיים, ליטול את החיים ולספר אותם ואת משמעותם הצפוּנה גם יחד, בלי לקטול אותם תוך כדי כך.

אילו יצאה גזירה לא לכתוב על נושא זה, גם אז בלי ספק היו נכתבים ספרים עליו. כיום הזה ספרים אלה יוצאי־דופן אצלנו. וזוהי אחת מנקודות־הטירוף של זמננו. ספר כזה מחזיר מידת פכחון לספרות העברית.

קיימת, כמובן, גם שאלה נוספת: איך לכתוב? אמר אלכסנדר סנד באותה מסיבה ברביבים: שמענו עצות בנוסח “אל תסתכלו ישירות בדברים. גשו אליהם בעקיפין, בדרך הסמל”. אך הצעה זו היא לא רק עצתם של אנשים, היא גם עצתה של רוח התקופה הספרותית והרוחנית בעולם של עכשיו, שאין בכוונתי לשלול אותה. אין ספק שהיא חושפת דברים שאין כלים אחרים יכולים לחשוף אותם, אך הדבר הפאראדוֹכּסלי בסגנון כתיבה זה הוא בכך, שעם היותו מתיימר ומכריז שהוא נוגע בחיים בלי חציצה ונוטל את המציאות כמות שהיא – הרי עוד לא היה כנוסח הזה שהוא בעיקרו משל ואליגוריה. זהו נוסה של משלים שמתוכו אתה צריך לראות את הנמשל.

והנה אני חושב שאינסטינקט נכון הינחה את המחברים להתנער מסגנון־ כתיבה זה. יש דברים שאינם יכולים להיות חומר לאליגוריה לשמש חומר־בנין למהוּת שונה מהם עצמם. הדברים המסופרים בספר הזה הם מסוג הדברים האלה. מבחינה זאת תהייה אחת רק אתהה – מדוע דווקא פרק המרד הוא זה שהרתיע את המחברים מלספר אותו בדרך שבה הם סיפרו את יתר הפרקים? אני חושב שדווקא פרק זה עם היותו חד־פעמי כמו התקופה כולה, הרי חד־הפעמיוּת שלו היא אחרת. זוהי חד־פעמיות המחזירה את הדברים אל תוך קורות־אנוש, אל תוך אותם רבדים שמהם צמחו כל הסיפורים הגדולים, השירות הגדולות, התפילות. אין נעלה מאותה גבורה אין־שנית והחלטה־אין־ שנית והקרבה, שממנה עשוי המרד הזה, אבל הוא כבר עשוי מחומר שהאדם עשוי ממנו. ולכן אני חושב שאם גברו המחברים על המחסומים ששאר הדברים הציגו בפניהם, הרי המחסום הזה צריך היה להיפרץ בסבירוּת הרבה יותר גדולה.

הדרך בה בחרו מחברי הספר היא דרך התיאור הריאליסטי. מובן אין זו המלה הנכונה, מפני שמורא התקופה הוא מחוץ לתחום המציאות הריאלית. אבל התקופה ניתנת פה על פרטיה, וזוהי המשמעות של המלה “ריאליזם”. הפרטים הללו רק הם – ודווקא במקרה זה – יוצרים את התקופה. היא אינה קיימת בלעדיהם.

יכולים אנו לדבר באופן כללי על כל זמן שבעולם, אבל לא על זמן זה ואבסורד הוא לתאר תקופה זו בדרך הסמל. אילו חשנו את התקופה הזאת דרך פרטיה, היו נמנעים הרבה סבכים בחיי הציבור שלנו, ביחסנו אל הבעיה הגרמנית, בכל חוסר־השחר השורר ביחסינו עם גרמניה. כשאנו תופסים את התקופה הזאת רק על סמך המִספר ועל סמך המלים הכלליות, הרי לא תפיסה זו יכולה לעורר בעם ובציבור את רגש החימה והשנאה שבלעדיו לא ייתכן ציבור מפוכח.

ישנן תמונות אחדות בלתי נשכחות בספר הזה, שבלעדיהן הקוראים כבר לא יוכלו לשער לעצמם את הזמן הזה. למשל, קול השעטה הנשמע מרחוק ברחוב, קול הולך ומתקרב והנה יהודים שנצטוו לרוץ עוברים, שועטים, נושמים… זה הרעם הראשון של השוֹאה המתקרבת, ואתה כבר לא תוכל לראות את הדברים בלי המראה הזה.

הגרמנים אינם מופיעים בספר הזה. נס אירע למחברים, שהם לא נתפסו למה שנתפסים היום בעולם – לנסיון לפתור את החידה הגרמנית, כביכול, להעמיק במסתרי נפשו של הנאצי. חידה כזאת אינה צריכה לעורר את יצר הפתרון, אלא את היצר למחות אותה מהעולם. זה הפתרון היחידי שהיא יכולה לדרוש מאיש יהודי.

אתה הולך ודבק בגיבורי הספר הזה ויש בהם אחדים שמעוררים בך רגש התקשרות חיה. הם גם העמידו בפני המחברים קושי אחד נוסף – הסיפור שלהם אינו חל על היסוד הייצרי של האדם, על היסוד האינסטינקטיבי, הפרימיטיבי. לא, אלה אנשים הוגים וזהו חומר קשה מאוד לנסוך בו חיוּת. נפשות אלו, יחד עם פרקי שחרית שלהן המתוארות בכוח לא־רגיל ובקסם נעורים לא־רגיל – כל הדבר הזה יחד נכנס אל תוך אפילת הזמן הנורא. זה אחד ממקורות–המתח הגדולים של הספר: אלה שראינו אותם עד עכשיו באור, אנו מוסיפים ורואים את חייהם ומחשבותיהם ומלחמתם בתוך החשיכה.

הספר הזה נותן להווה שלנו אחד הנכסים הגדולים ורבי התוכן. זהו אחד הדברים המזכירים לנו, מה צריך הזמן הזה לקחת מן האתמול

ולמסור אל המחר.

1964

---

על שירי מתי כץ

מאת

נתן אלתרמן

¹

בן תשע־עשרה וחצי היה מתי כץ בנפלוֹ כחייל על גבול סוריה. במחברת זו כוּנסוּ שירים ראשונים שלו שהם מעכשיו גם שיריו האחרונים. ראשית הדרך וסופה עומדים כאן סמוכים זה לזה עד מורא, עד לבלי רווח ביניהם, ואף־על־פי־כן, בין זה לזה, אתה חש היטב את המרחקים הצפויים ואת הכוח הבוקע ואת הבגרות שכאילו מיהרה להקדים את הקץ וכך הגיעה במקומות רבים בשירים הללו אל מה שמעבר למרחק ולהבטחה, אל שלבי ודאוּת של הישג מפליא ומפתיע.

צרור־שירים זה², הגזר שחתם אותו בטרם עת אינו מרשה לשון מקובלת של הערכות־והסכמות ספרותיות, ובכל־זאת לא חסד של אמת אלא חוב של אמת אתה מקיים כלפי שירים אלה, בעמדך במפורש, בלשון של הערכה ספרותית דווקא, על אותם ברקים של התגלות שירית אמיתית המהלכים בתוכם ומעוררים בך מדי פעם את תחושת הפליאה וההתפעמות.

יש כאן שירים ושורות שלא ייאמן כי נער, שלא מלאו לו עדיין שבע־עשרה (ורוב השירים הצרורים כאן נכתבו בגיל זה) הגה אותם. בין פרקי גישוש של נעורים (ויפה שגם אלה נכללו בספר) אתה מוצא כאן שירים שהביטוי לחד־פעמי, האמיתי, החושף ובורא, הוא חותמם. אתה מוצא את “השמש הטהורה”, את “השיח השולח פרחים”, ולאחר מכן, בסמוך, את תנופת ההתפרצות האוהבת והנואשת, הקמה “לרוץ מבלי להפנות את הראש אל סדום המתרחקת / הצדיקה והיקרה שאינה נשמדת לעולם”. אתה מוצא את הבלתי־אמצעיוּת הפתוחה והפלאית של “עמדתי ושכחתי את רוחות השמים”, ואתה מוצא את מראה הכוח הזונק מתוך שיר “ארבעה פרקים”, אשר כולו צירוף מופלא של דייקנות ותנופה, של נפתולים מתעוותים, וזעקה וסבך שורט וחותך, ושל כוח הנדסי מוצק ודומם, ההופך את ארבעת השירים הללו לכעין אדריכלות של מפולת, של חימה נואשת ושל נצחון גם יחד.

כל זה במחברת של שירי בראשית, בשיריו של נער שהיה, וכמעט לא הספיק להיות, ואיננו. כל זה יחד עם כובד־הראש השקט, המסוגל כבר להביט אחורנית ולהעלות מראה כמו זה של “הכף התקועה בחול שילד שכח אותה והלך ובכה”… כל זה יחד עם המרחב והדממה וחירות העצמים והמלים שבאותו שיר מופלא בו נשאר העולם כמו ריק ודומם ועם זה כמו מלא על שלוש גדותיו מכוחם של כמה עצמים פזורים ומרוחקים זה מזה, וביניהם, “ליד הטרקטור בשדה / הציתו שומרים שלוש מדורות”.

הזמן הזה והארץ הזאת, אשר הנער מתי לא הספיק לעבור בהם אלא צעדים של ראשית־דרך, נשקפים מתוך שירים אלה בדומיה ובאור. הקורא, הנוטל צרור־שירים זה – אשר כמה מציירי ישראל, ידידי בית אביו ואמו של מתי הוסיפו לו באהבה ממעשי ידיהם – ישמע מתוכו את המיית נפשו של נער שעמד על סיפו של עולם וידע את התפעמוּת הראשית ואת גזר הקץ גם יחד. ואם יש לה ניגון לארץ הזאת, הרי כאן בשירים אלה נדרך אחד היפים והברוכים במיתריה, נדרך וניתק – ועודו הומה.

1964

---

עקרת הבית

מאת

נתן אלתרמן

¹

בית־ההוצאה של ישראל זמורה עוד היה אז רק בית, וצד המו"לוּת של בעליו עוד היה מזמור לעתיד לבוא. חדרו הגדול של בית זה היה עטור ספרים. הם כיסו את הקירות ופשטו מעל לחלונות ולמשקופים, ושעה ששלפת ספר מאחת האצטבות נתגלה מאחוריו לא הקיר אלא טור ספרים שני, שכאילו ארב לזנק ולעמוד בפרץ. חדרים כאלה לא היו מטיבה של העיר. זו אך יצאה מתקופת גלי־החצץ המתנפצים ברחובות ורוּבה עדיין פיגומים מפולשים ומעוף דליי־ביטון שטסו למעלה להישפך אל גגות חדשים נוטפי מים. ואף־על־פי־כן לא היו ספריו של חדר זה עיטור לקירות. הם היו הקירות עצמם. והתקרה נחה עליהם כמתוך השלמה שנעשתה טבע. שנים אחדות לפני־כן היתה רעידת־אדמה בארץ. ספרית שערי־ציון, הספריה העירונית, גם היא חרדה תחתיה ושעה שהקוראים נחפזו לצאת, אחוזי בהלה, ניצב הספרן בפתח ופרש זרועותיו לאמור: “לא לצאת. קודם להחזיר את הספרים”. סיפור זה, שהיינו חוזרים ומספרים אותו, גם זמורה צחק, כמובן, לשמעוֹ, אך בטוחני כי בסתר לבו הצדיק את הספרן.

תוך כך עברו שנים וקמעה וקמעה החלו הספרים מצטברים גם בחדר הסמוך, הקטן יותר, אך הללו טיבם היה אחר. הם לא שכנו על גבי אצטבות, אלא הובאו חבילות חבילות, על כתפיו של סבּל, ונחו ארוּזים בחדר זה שנהפך להם מחסן ותחנה בין בית הכורך ובית המו“ס. אלה היו ספרינו, ספרי צעירי־סופרים, שמצאו להם את ישראל זמורה כמוציא לאור. הסבּל היה מביא אותם ומקבל שכרו והולך ואילו זמורה היה יוצא בבוקר בבוקר וספרינו בתיקו לחזר על פתחיהם של מו”סים. על־פי־הרוב היה חוזר בערב והתיק מלא כשהיה. עד שובו היתה עדה נשארת לבדה עם החבילות שבחדר־המחסן, אל מול הנושים ובעלי השטרות, שלוחי מוכרי־הנייר ושלוחי המדפיסים ושלוחי הכורכים שתבעו פרעונות, אלה שבעלה היה נס למראיהם ברחוב ממדרכה אל מדרכה. באותם ימים לא הרהרנו אפילו הרהור קל בכמה מרורות ופחדים עולה לה לאשה זו כתיבתנו. מעולם לא שמענו מפיה דבר תוכחה או תלונה ואילו שמענו, מסתבר שהיינו מקבלים זאת כבדיחה, שהרי חסד אנו עושים עמה שמחסן־ספרינו נח אצלה בבית, ולא עוד שעם כל ספר חדש של אחד מבינינו אנו מזכים אותה במצווה של עריכת חגיגה לחבורה כולה. רק פעם אחת, בתקופה שבה הגיעו, כנראה, מים עד נפש, ביקשה פגישה עמי, היא לבדה – בעוד זמורה מכתת רגליו על פתחי באנקים ומלווים. אותה שעה לא ביקשה דבר. רק שאלה מה יהיה? מה לעשות? בקולה היה הפחד והיאוש, אך כשם שלא ביקשה כלום כך לא קיבלה כלום. רק דבר אחד עשיתי למענה. הבטחתי לה שלא אספר לבעלה שהיא בכתה. זה הכל. על דעתי ועל דעת חברי לא עלה, כאמור, שאנו חייבים לה משהו בעד ספרינו. לא היה ספק בלבנו שספרינו שווים כמה צרות שהם גורמים לאשה נאה זו שהלכה ונתעייפה. גם היא, כנראה, האמינה בכך ולכן היו שעות השיחה והשמחה שבילינו בביתה כה נעימות וטבעיות. היא שמעה מן הצד, תמיד מתוך רתיעה ויראת־הכבוד, לשיחותינו שבהן שיבחנו איש את חברו, ואשר לה – בסיום היינו מפטירים, כמובן מתוך בדיחות־הדעת, דברי־שבח חטופים למעשי תבשיל ומעשי מרקחת שהכינה. אותה שעה היינו שומעים את קול צחוקה הצלול. צחוקה היה צעיר, עולה ומגביה, צחוק־נעורים. כך תמיד.

לימים נוספו על ספרי־חבורתנו שבמחסן גם ספרים אחרים, של מחברים שלא היו מבאי הבית. זו היתה ראשית פעולתו של בית־ההוצאה בתחום שירת ספרד ואיטליה. כמה מבין מחברים אלה, אילו פה להם, היו אולי חורזים שיר־תוכחה לנו ושיר־תהילה לעקרת־הבית, אך הם לא יכלו להוסיף על מה שכבר יש בספריהם בענין זה.

אחד הראשונים מבין ספרים אלה היה ספר שיריו של הרופא אפרים לוצאטו, שעקר מאיטליה ללונדון ושם הוציא מחברתו לפני מאה ושמונים שנה. מאחר שראינו שיריו אלה כזמירות לעת־מצוא, נהגנו בו מידת קלוּת ולא חשנו (ודאי בטעות) צורך ב“דיסטאנץ” וערכנו לו מסיבה כלאחד משלנו. עקרת־הבית טרחה לכבודו כלכבוד אחד מן החבורה וספריו, בכריכות החדשות וההדוּרות, אף הם כמו שמחו בלי לשאול שאלות. אלה בני נעורים, אותו ערב נטלתי לי רשות להודות בעדו למו"ל, ישראל זמורה, ורק עכשיו אני מהרהר ומוצא כי המחבר עצמו היה משלב בשיר זה גם שבח ותודה לעקרת־הבית, ולא עוד אלא שהיה מקדים ומעלה אותה על נס לראש־לכל, ולא רק מטעמי אבירוּת גאלאנטית בלבד. אם כך ואם כך, לזכרה ולכבודה של עקרת־הבית הנני שב ומעתיק כאן זמר זה, שנמצא בארכיונו של בעלה ושזכה בשעתו לקשב שלה ופה־ושם גם לצליל צחוקה היפה. תבוא נא תודה מאוחרת זו ותמלא, ולוּ במקצת, ולוּ בעקיפין, מה ששכחנוּ לומר לה בעוד מועד.

שִׁיר תּוֹדָה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה כְּמַתְכֹּנֶת הַשִּׁירִים

יְלִידֵי הָרוֹפֵא אֶפְרַיִם לוּצָאטוֹ, וְהוּא מֻגָּשׁ

צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ לְיִשְׂרָאֵל זְמוֹרָה בְּיוֹם

הוֹצִיאוֹ אֶת אֵלֶּה בְּנֵי הַנְּעוּרִים –

בְּזֶה הַיּוֹם רוּחִי יֵהוֹם

בְּבֹא שִׁירַי אֶל הַמִּשְׁכָּן.

וּבְגִילַת חִיל לְקוֹל חָלִיל

עֵינַי אוֹרוֹת מִזְּבוּל חָשְׁכָּן

מֵאָה שָׁנִים וְעוֹד שְׁמוֹנִים.

תָּעוּ שִׁירַי לְאֵין מֵבִיא

וְהֵם פּוֹתִים וּמְשׁוֹטְטִים

וְגַם קוֹרְאִים אָבִי אָבִי.

כִּי אֲבִיהֶם הֵתֵל בָּהֶם

וַיַּשְלִיכֵם אֶל מַתְּלָאוֹת

וְדוֹר אָנַף וְלֹא אָסַף

כִּי לֹא יָבִין מַהֲתַלּוֹת.

מִסַּף אֶל סַף הָלְכוּ הַטַּף

וּבְעִצָבוֹן הֵם חֲתוּלִים

רַק לִבּוּבָם עוֹנֶה עוֹד בָּם

כִּי הֵם שִׁירַי הַהִתּוּלִים.

עַד בֹּא הַיּוֹם וַיְהִי פִדְיוֹם

וַיִזְהֲרוּ קְנֵ הַמְּנוֹרָה

וְשִׁיר מִזְמוֹר לְמ נְסִינְיוֹר

לְיִשְׂרָאֵל לְבֵית זְמוֹרָה.

כִּי הוּא הִתְקִין וְהוּא הִשְׁכִּין

וְהוּא אָסַף מִן הַשְּׁוָקִים.

וְהוּא עִזֵּק וְהוּא חִזֵּק

וְהוּא חִשֵּׁק בְּחִשּׁוּקִים.

אֶשְׁמַע הֵדָהּ שֶׁל הָעֵדָה

עֵת בִּזְבוּלָם לִשְׁכֹּן תָּבוֹא

וְגַם אֵדָע כִּי יֵשׁ צֵידָה

לָהּ בְּצִדָּהּ: הוּא הַמָּבוֹא.

עַל כֵּן הַיּוֹם רוּחִי יֵהוֹם

בְּבֹא שִׁירַי אֶל הַמִּשְׁכָּן

וּבְגִילַת־חֵיל לְקוֹל חָלִיל

עֵינַי אוֹרוֹת מִזְּבוּל חָשְׁכָּן.

---

שירתו של עזרא זוסמן

מאת

נתן אלתרמן

¹

חברנו היקר עזרא זוסמן, אסיפה נכבדה. ²

ברגש־תודה ובשמחה אנו מתכנסים הערב פה אתך ועם הנאספים לכבודך. רגש־תודה על עילת המסיבה הזאת ורגש־שמחה על שעה זו שהיא זכייה לספרותנו.

אני מבין כי זוסמן אינו רגיל במסיבות, וזו אולי בכלל המסיבה הראשונה שהוא זוכה לה. ולכן רצוני לומר לו, שאם בספר הזה אנחנו פוגשים שירים ראשונים ששנת כתיבתם היא שנת העשרים וחמש, כלומר כלפני ארבעים שנה, הרי אם מחוסר רגילוּת הוא חושב אולי שהוא נחפז מדי להוציא את הספר הזה, או שאנחנו נחפזנו מדי לעשות את המסיבה הזאת – יוציא ספק זה מלבו.

הרתיעות שהרתיעו אותו להוציא את הספר היו ודאי שקוּלות כנגד הדחפים שהניעו אותו לעשות את ההיפך מזה. אם כך ואם כך, הספר הזה הוא תופעה שאינני יודע דומה לה אפילו מבחינת התהוותו (אולי סדן יודע). זהו ספר שהצטבר הצטברות טבעית, מתמדת ופתאום הופיע. עם כל היותו תוצאת תהליך ארוך וטבעי כל־כך, הוא הפתיע אותנו. יש בספר הזה מה שיש בכל שיר של זוסמן ומאופיוֹ. שיריו הם תהליך הנמשך עדיין אפילו בזמן שאתה קורא אותם כבר בדפוס. אתה חש כיצד השיר צמח והצטבר, ועם זאת אין בו משום דבר צפוי מראש. יש בו תמיד מן הבלתי־צפוי ומן המפתיע, מן הצורות המעוּותות והפתאומיות, על אף ההצטברות האיטית של השיר. מבחינה זאת זה מזכיר אולי את התהוות הסטאלאקטיטים הנוטפים והמצטברים משך זמן רב ועם זאת צורתם מעוּותת ופתאומית ומפתיעה תמיד. הספר הזה כולו נראה לי כמין מערה כזאת, היכל כזה של סטאלאקטיטים שהואר פתאום: זה אחד המראות המרהיבים ביותר בספרותנו בדור הזה.

קשת הנושאים של הספר הזה פרושׂה החל מנושאיה הראשונים של השירה הארצישראלית, נושאי המעבר ממהפכה שבעיצומה אל מהפכה לא־מתחילה, אבל שרויה הרבה יותר בסימן של תהייה ושאלה ובדידות. שיריו הראשונים של זוסמן למעשה עוד הספיקו לנגוע בבכור הנושאים של השירה הארצישראלית: הנושא של מצדה, של שירי שלונסקי הראשונים ושל שירי אצ"ג הראשונים. אלה שירי המעבר מאקלים לאקלים ומנוף לנוף וממהפכה למהפכה. האקורד הראשון שלו הוא האקורד האחרון של אותה מנגינה. ניגונו כבר אחר. אבל כשאתה מוצא בשיריו הראשונים שורה האומרת פתאום “פּה אסיה. פה עוד בוכה שועל”, הרי זה המשך של אותו נושא בניגון אחר לגמרי.

גם מבחינת האקלים העולמי־התרבותי הוא עבר לשלב אחר. זה כבר לא עולמם של בּלוק, של יֶסֶנין, של מאיאקובסקי, של פושקין. כאן כבר אנו מוצאים את תת־הזרמים של השירה הרוסית – את מאנדלשטאם, את פאסטרנאק. והוא – אולי יותר מקודמיו שהיו יותר קרובים לזה – המשיך, גם בחוליה ראשונה שלו, את שירת קבוצת “בראשית”. באיזה מקום בשירים אלה נושקים הוא ולֶנְסקי.

אני יודע, כשאני אומר “נושא של שירים”, אני מתחייב בנפשי. הרי לשירים אין נושא… ובכלל אסור לדבר על תוכן של שירים. בימינו, מה שייך בכלל תוכן לשיר? עד כדי כך שאפילו המורים כבר מפחדים לומר זאת לתלמידיהם. המורים – מילא, אבל התלמידים, הלא הם יגדלו ובעוד חמש, שש שנים תתחלף האופנה ומה יעשו אז? אינני יודע, אולי אז שוב יהיה תוכן לשיר…

השירה – אגב, לא בפעם הראשונה אומרים זאת – היא אפילו לא מלים, היא רק אותיות. עם זאת ברור – כשאדם כותב שיר מתוך תיאוריה זו, הרי גם אז כל מלה היא סוס טרויאני, המכניס אליו את כל התכנים הקשורים במלה הזאת, את כל עברה והווה שלה, כך שהשיר מתאכלס, על אף מחבּרו. שירים נכתבים כיום כמו שנכתבו פעם, על אף המאניפסטים שאינם נופלים ממאניפסטים גדולים אחרים שקדמו להם. במידה רבה גם אינם שונים מהם בהרבה. אבל כדי שבכל־זאת תוצדק התיאוריה הזאת, הרי שירתנו היתה מתחפשת לא מזמן לחסרת־בינה בכלל. איזה מין אינפאנטיליזם של דיבורים פרימיטיביים, חסרי משמעות כמעט. אמנם לזאת איש לא האמין, מפני שכל־כך הרבה בינה – וזה ייאמר לשבחם של המשוררים – היה מושקע בזה, כדי ליצור את הרושם של חוסר־בינה; כל־כך הרבה כוונה, כדי ליצור את רושם ההיוליוּת, וכל־כך הרבה הכנות כדי ליצור את רושם הספונטאניוּת האומרת רק את עצמה ברגע זה.

זוסמן הוא לאורך כל ספרו ההיפך מההבקעה הזאת מן הנושא חוצה, שהיא גם כן לגיטימית, מפני שהיא משיגה יעדים שלא הושגו בדרך הפוכה. זוסמן הוא כולו הבקעה פנימה. מחשבת הזמן, היחיד בתוך הזמן, חידוש הסביבה, תמרוריה – את זה הוא שר בצורה שהיתה בשעתה גם־כן חידוש, לא מן החידושים המוכרזים והמוצהרים, אבל הוא היה חידוש גדול.

הוא היה זה (ואינני מדבר כאן על הבדלי ערך, אלא על הבדלי מהות), שהעביר את השירה הארצישראלית מן הפאתוס השירי, שהיה בשלושת המשוררים שהזכרתי, אל הדיבור. הוא היה הראשון בינינו שהתחיל לדבּר. שר, אבל מדבּר. כשאתה מוצא בשירו על טרומפלדור שורה האומרת: “דנטיסט, חייל רוסי, שבוי מפוֹרט־ארתוּר, סטודנט, גיבור גליפולי” – זה עולם אחר, שאיננו במה שקדם לו. זה יש רק בסיפורת העברית, אולי אצל גנסין – דנטיסט וסטודנט על־כל־פנים. אבל זה אין בשירה העברית. ומתוך שהדבר הוא כל־כך טבעי ולא מוצהר, הוא שונה ממה שמוצאים עכשיו לפעמים בדחיקת מלים כאלו בכוח אל תוך השיר, כדי לאשר קרֵדוֹ מסוים.

מלים אלו, שזוסמן הכניס, יצרו אז ניגון אחר בשירה העברית. זוסמן הוא מהפכן שקט. שיריו יש בהם מן הרישול החיצוני שאיננו בחברים שלו שעמדו על משקל מוצק, על חרוז מצלצל, על ליטוש; אצלו הרישול הזה מבליט את המתח הפנימי של השיר. מכוח זה שׂרה, נאבק, התמודד זוסמן עם עיקרי הגותו וחוויותיו של האיש בזמן הזה ובמקום הזה, הן בנושאי הייחוד והן בנושאי הכלל. אינני יודע אם אין זה מופרך לקבוע הפרדה חדה כזאת, שלפיה אנו מגיעים לאבסורדים, שהם אולי מוצדקים מבחינת ניתוח מדעי. אנחנו מגיעים לידי כך שאומרים כי ביאליק האמיתי הוא באותה נערה נוכריה שראתה נעוריו ושמצאה ביטוי בפרוזה שלו – ולא “לפני ארון הספרים”, “בעיר ההרגה” ועַם ישראל וארץ־ישראל. שם איננו ביאליק האמיתי, זה לא המשורר… זה רציני, אבל הגיחוך מביט מאחורי הרצינות הזאת.

לכן, שעה שזוסמן אומר ש“העץ שב אל היער”, אין זו רק שיבה חיצונית. אגב, אני תופס את זה בהווה, לא בעבר – העץ שב, הולך ושב אל היער, הוא שב כל הזמן. ואינני יודע אם היער נמצא מחוץ לעץ בכלל, היער נמצא בתוך העץ, לכן הוא שב אל היער. ויש ימים, שבהם היער רץ אל העץ, וכולו תלוי בזה. זו אמנם תמונה מאקבֶּתית קצת, אבל גורל היער תלוי בעץ. מה יעשה העץ? היער הוא בתוכנו, ושעה שאנו הולכים אל היער, שהוא הכלל, אנו גם הולכים אל עצמנו. זה לא נכון שהוא בחוץ, ואנחנו – בפנים. פה יש רק מיני זכרונות ינקוּת. ואין זה מעניין.

עם זאת, עם היותו ארוג בתוך המסכת הזאת, הרחבה והאישית גם יחד, הרי שירתו של זוסמן היא שירה בודדת, היא כולה בדידות, היא איננה משל טריבּון, אלא כולה שירת ייחוד, היא מלאה מכל מה שיכול להיות צידוק חייו של אדם, ענין חייו, געגועי חייו.

ספרו של זוסמן הוא ספר אחיד במידה מפתיעה לגבי חומר המשתרע על פני זמן ארוך כל־כך. אצל מאיאקובסקי יש דימוי, שהוא מדמה את כל יצירתו לחיל שקפא: לועי הפואֶמות מכוּונים מתוך הביצורים ומתוך החפירות, האֶפיגראמות הן קאוואלריה שקפאה במעופה… פה המראה הוא ראשית־כל יותר ציווילי, והוא גם נע ומתנועע.

ספר חדש הוא ספרו של זוסמן. ספר אינו אומר רק סך־הכל ממה שאומרים השירים, הוא אומר גם משהו נוסף. וספרו של זוסמן אומר עכשיו דבר נחוץ מאוד, חשוב מאוד, ולכן חדש.

ואני הייתי מביע תקווה, שהספר הראשון הזה יהיה באמת ראשון. עוד חזון למועד. אך, כמובן, מסיבות טכניות לא נוכל לחכות עכשיו כל־כך הרבה זמן. לכן קצת יותר מהר…

1968

¹

עופי, מגילה

מגילה עפה זו ערוכה כסיפור־מעשה.

רוב סיפורי מעשים הם בבחינת אספקלריה. כך גם המגילה־העפה הזאת. היא אספקלריה מעופפת.

אין היא ראי עקום, אך מכוח מעופה מתעקמים בה פה ושם עניני הזמן.

אכן, מחמת כך, גם הזמן עצמו מתעקם ונסדק, וכיוון שהוא זמן של תמורות גדולות, הרינו רואים, מבעד לסדקים, כיצד הדברים פושטים צורה ולובשים צורה,

---

ויש שאנו מספיקים גם לראותם בין צורה לצורה, לאחר שפשטו את הישנה ועוד לא לבשו את החדשה והם מתהלכים ערומים ולא יתבוששו, –

ויש מהם שמתרוצצים בכלי־לבן שלהם ואינם מוצאים בגדיהם העליונים (כאשר יקרה בבית המרחץ בשעות הדחק) ויש שלבשו מרוב הבהילות ותחושת־ החירום עליונים למטה ותחתונים למעלה, ויש שבגדיהם נתחלפו להם בבגדי זולתם, וכך האיוולת יוצאת בלבוש של חכמה והחכמה נראית כאיוולת וניסוחים של דמדום מכוּנים פכחון ומושכלות־ראשונים נחשבים כהזיות־קדחת, וכל זאת לא בחדרי חדרים אלא בראש הומיות ועל פרשת־דרכים.

טיבה של פרשת דרכים זו אף הוא ענין לענות בו. כפעם בפעם אתה רואה כיצד נמוג פתאום, לרגע, כל אותו שוק שוקק הממלא אותה גל גדותיה, פורח מתוכה, ועד שהוא חוזר, היא נשארת ריקה ורק עבר והווה ועתיד עומדים בתוכה פנים אל פנים, ואין להם מפלט זה מפני זה עד שיחתכו זה גורלו של זה.

צומת זה הוא מקום שבו עומדים גם אנו כיום, בהיחתך זמנים, ואין לנו דרך לעקפוֹ ומוצא להתחמק מתוכו, שכן הוא פתוח עלינו מארבע רוחות, כמלכודת.

מגילה־עפה זו חולפת, איפוא, על פני כל אלה.

אך אל נקדים את המאוחר ואל נוסיף לסקור ולמנות, שכן על־ידי כך יימצא הסיפור מתחיל בעוד ההקדמה נמשכת.

וְאָמַר הַמְחַבֵּר: עוּפִי, מְגִלָּה

כְּדֶרֶךְ מְגִלּוֹת עָפות.

וּמַלְּטִי אִתָּךְ אֶת הַשְּׁאֵלָה

מִן הַכְּלוּב הֶעָשׂוּי תְּשׁוּבוֹת.

גְּלוּיוֹת פָּנָיו שֶׁל הֶחָדָשׁ

וְהִנֵּה עוֹמֵד עַל הַסִּפִּים.

אַךְ בְּבוֹא עִמָּדוֹ הָעָשׁ

גַּם אוֹתוֹ מְבַשְּׂרִים הַתֻּפִּים.

הַזְּמַן שֶׁהִכַּרְנוּ פָנִים

צוֹפֶה מִתְנַכֵּר וָזָר.

שׂוֹחֵק לִמְקוֹרוֹת נֶאֱמָנִים

וּלְחוּגִים יוֹדְעֵי דָבָר.

אֵינוֹ מְנֻסָּח בְּמַצָע

אֵינוֹ כָפוּף לְהַצְבָּעוֹת.

יוֹם עִיּוּן הַנִּמְשָׁךְ מֵרֵאשִׁית הַמֵּאָה

הִנֵּה הִגִּיעַ לְקִצּוֹ.

נָמוֹגוּ כְלָלִים נְטוּעִים

וְלֹא עֵת חֲדָשִׁים לָטַעַת.

הַתְּקוּפוֹת נִתְיַשְּׁנוּ כִבְלוֹאִים,

רַק הַשָּׁעָה הִיא אֶרֶץ לא נוֹדַעַת.

הַיְשֵׁר, בִּנְתִיבָה יְעוּדָה,

בָּאוּ הָרָעוֹת וְהַטּוֹבוֹת.

בָּאוּ לַמוֹעֵד, עִם הַכְּבֻדָּה

גַּם לָגוּר, גַם לִשְׁפֹּט שָׁפֹט…

דְּבָרִים שֶׁאֵינָם עִקָּר

הַצִּדָּה הִנֵּה סָרִים.

עוֹמְדִים מִסָּבִיב לַכִּכָּר,

צוֹפִים עַד קוֹם הַמְתַחֲרִים.

וָהָס. וְרַק מִמֶּרְחָקִּים

עַל פְּנֵי מַרְצָפוֹת אֲרֻכּוֹת.

שְׁאוֹן הַכִּנּוּסִים הַמְאֻחָרִים

מִתְגַּלְגֵּל כְּחָבִיּוֹת רֵיקוֹת.

2. תיקון טעות

– רק לא להתאבן, – הירהר קיפודי. – לחשוב, לחשוב. אני מוכרח להתמצא בסבך הזה. צריך להחליט מה לעשות.

הרוח טילטלה את דף השדר שבידו. הנייר, שנמתח ברוח, השמיע קול נקישה, כמי שמכה באצבע צרדה.

קיפודי הציץ בדף ושוב תקפה אותו בחילה. הוא ניגש אל מעקה הסיפון. גחן. הים היה כעין הפלדה החיוורת בשעת־בוקר זו. הסיפון היה ריק. עוד מעט תזרח השמש.

זה היה שדר קצר. ענין של מה בכך. נתקבל בחצות. “הנדון: דף הסיכומים שנשלח אליך. נא לתקן סוף עמ' 2. סך העולים מארצות־הרווחה עד היום. שתי ספָרות אחרונות: במקום 51 צ”ל 15. בברכה, מלקוש".

האניה שטה הישר אל מול קו ההרים שהחל מסתמן באופק. זו היתה אניה חגיגית, כך החליטו במשרד: “אנית היובל”. בנמל כבר מתנופפים ודאי הדגלים. לכבוד העולה המאה אלף. מארצות־הרווחה. ודאי הכינו גם בימת כבוד. בעוד כמה שעות יתחילו להתכנס המוזמנים. נציגי מוסדות, אישי ציבור. תלמידים עם דגלונים. מקהלה. תזמורת.

קיפודי ניתק מעל המעקה ונאחז בו שוב. אולי כדאי בכל זאת לעשות שוב איזה פעולות חשבון. לא, אין עצה. במקום 51 צ"ל 15. הוא כבר חישב את כל החשבונות. ישר והפוך. כל הלילה. באניה הוא מוליך אותו שמונים וארבעה עולים ויחד עם אלה יש לנו עכשיו, אחרי התיקון, מאה אלף חסר אחד.

הסחרחורת תקפה אותו שוב. אך שקעה מיד. פניו נתעקמו, הוא גיחך. אפילו הטקס החגיגי כבר נקבע על ידי משרד־לאירועים, העולים יעברו לפני שולחן־הבקרה. הפעם לא לפי סדר מקרי, אלא לפי מספרי תעודות־העולה שבידיהם, תשעים אלף תשע מאות תשעים ושמונה תשעים ותשעה… המנצח על התזמורת כבר מרים שרביטו… המקדין כבר עומדת פעורת פיות… למי מחכים? חסר אחד. כל הטקס יהפך לאניקדוטה. הכל יש: רמקולים, נציגים, מוסדות, באי־כוח הממשלה. חסר רק אחד. האניה הוסיפה לשוט אל מול קו ההרים, קיפודי החל צועד אל מדרגות הסיפון התחתי. אולי בכל־זאת להתחבא. להגיע כנוסע סמוי. היה ואיננו עוד. נעלם. לא חשוב לאן. לפטגוניה, לתחתיות שאול…

מפֶתח המדרגות הזדקר אל מולו פרצוף־פנים מיוזע, נוצץ, חושף־שינים, מגחך.

– רגע, אדון, ־ דיבר יוסף בָּכָר ־ קודם אני אעלה ואחר כך אתה תוכל לרדת.

קיפודי נרתע ובכר טיפס ועלה אל הסיפון. הוא התיישב כשגבו נשען אל התורן התיכון. אחר־כך קם, פרש שמיכה שהביא עמו, שכב אפרקדן ואמר:

–יצאתי להתאוורר קצת. חם למטה.

והוסיף:

– כבר רואים את החוף.

– אני יודע – אמר קיפודי בזעף. – ובכלל כדאי לך לעבור עם השמיכה הזאת למקום אחר.

– מדוע מקום אחר?

– מפני שמכינים קבלת פנים. נציגים. תזמורת.

– יש פנאי ־ נענה בכר. – כשזה יתחיל אני ארד למטה ואשכב לישון.

קיפודי שהה רגע ואחר־כך שאל:

– אינך יורד לחוף?

– לא. וחוץ מזה, היום כמעט לא תהיה עבודה בתספורת. לא בבישול ולא בתספורת. – אתה גם ספר?

– לפעמים ספר של הצוות.

קיפודי שהה שוב ולאחר מכן חזר ושאל:

– ואתה נשאר באניה ואינך יורד לחוף?

– אמרתי לך: לא.

– מדוע אינך יורד לחוף?

– סיבות אישיות.

– לא מחכים לך?

– בשלב זה לא כל־כך.

– לא יודעים שאתה פה?

– כשיבוא הזמן יידעו.

– כלומר, איש אינו מחכה לך בנמל ואתה נשאר באניה?

– אתה מפוזר, אדון – הגיב בכר בשמץ רוגז. – אתה מסתובב כל הזמן על בורג אחד. תתהלך קצת.

תיבה זו “תתהלך”, הניעה את קיפודי במעגלים על פני הסיפון כשהרהוריו ופחדיו מקפצים בו בערבוביה ופיו ממלמל:

– הוא אינו בדיוק מארצות הרווחה. אך אין פנאי. שעת חירום. אין בודקין בשעת הסכנה. עת לעשות.

תוך כך נמצא עומד אל מול יוסף בכר ואומר לו:

– תשמע רגע…

בכר התנער מתוך נמנום שתקפוֹ, הביט נכחו, גיחך ואמר:

– מה יש?

– תשמע – דיבר קיפודי. ־ המצב המדיני מתוח… בנמל הכינו טראראם שלם… אני מוכרח לרשום אותך כעולה חדש… באופן זמני… עד יעבור זעם…

בכר שתק רגע, כשהוא מסתכל בקיפודי, ולבסוף שאל:

– מה אמרת, אדון? אני לא כל־כך תופס.

– אני אומר… שבלי עליה מארצות־הרווחה אין לנו תקומה. כדי שלא יכירו אותך נתקין לך משהו… אולי זקן… גם בזמן עליה־בי"ת היינו מתחפשים לפעמים… אולי שפם קטן… תמצא משהו במספרה.

בכר הסתכל בקיפודי כמהופנט. אך מיד התאושש ואמר:

–בשביל מי שפם קטן?

בשבילך, בשבילך, – דיבר קיפודי. – מהר. אין פנאי. אנחנו עם עני, במצור. אולי גם שפם וגם זקן, אתה תהיה בינתיים העולה המאה אלף. אני אסביר לך. תאמין לי שאין ברירה. אתה מוכרח. אני אתן לך מספר, רק שנינו נדע, אתה תהיה עולה חדש. צו השעה…

בכר הקשיב בארשת־פנים קפואה, אך מששמע את השם עולה־חדש יוצא במפורש בפעם השניה מפיו של קיפודי, לבשו פניו בהלה.

– תשמע, אדון, – כך אמר – אם לא איכפת לך, תדע שבתוך עולה חדש אני כבר אכלתי חול ושטפונות ואזבסטון שלם. מספיק לי.

נכון, נכון… – דיבר קיפודי בקוצר נשימה, בתקיפות, בדחיפות של אין מוצא. – נכון. לך מספיק. אבל לנו, אתה מבין, לנו לא מספיק. חסר אחד. הכל ייהפך להלצה. בלי עליה אין לנו עתיד וחסר לנו אחד. מה שמך?

– השם שלי? יוסף בכר.

– אנחנו נשנה את זה. אתה שומע אנגלית?

– כשמדברים אני שומע, אמר בכר – רק שתדע שאני לא…

אך קיפודי, שלהט בקדחת המצאתו הפתאומית, לא הניח לו לפצות פה.

– קצת אידיש אולי?

– לא, – נענה בכר – יותר לאדינו. אנחנו מבוּלגאריה וקצת מאקדוניה.

– אולי תעלה לא מן הגוש האנגלוסאכּסי – משך קיפודי כמתוך הזייה – אולי מאמריקה הלטינית, פורטוריקו, בּאהאמה, המערב הפרוע אולי. לא חשוב. נחליט אחר־כך. קודם כל אתקין לך תעודת־עולה. בוא אחרי. נרד למטה.

על כך הגיב בכר בדיבור מתון וזהיר, כמי שהבין שיש לו עסק עם אדם שאינו שפוי:

– לא, לא… תבין שאי אפשר. כבר אמרתי לך. אני לא יורד לחוף. מסוכסך עם המשפחה.

– עליך לעשות למען המולדת.

– לא משנה. מסוכסך גם עם המולדת.

אך אותה שעה כבר היה קיפודי מושך וגורר אותו בכוח ועט עליו מפנים ומאחור, ונהדף וחוזר ומחזיק בו, כשהרגשת הדחיפות מכפילה את כוחותיו עשרת מונים וכולו חמת יאוש ורקותיו מכות כפטישים לאמור:

הוא לא ייקץ אם לא יעירנו השוט… ואם לא עכשיו אימתי… וכך היה מוסיף וטורח וממלמל, וגורר את בכר ומקים אותו על רגליו, לאחר שהלה היה מתיישב ומסרב לקום… עד שהחליט בכר לנקוט שיטה של ויתור למראית עין ונגרר כמעט ללא התנגדות בידי קיפודי, שהיה מפעפע מתוך הקצף הלבן שעל שפתיו:

– מהר, מהר… אני אסביר לך… אתה תבין… אני בטוח שתבין.

3. מלקוש בין השמשות

אנית היובל הגיעה לנמל לפני־הצהרים, ואנו מדלגים על פני רובו של אותו יום, עד לשעת ערב. עכשיו אנו במשרדו של מלקוש.

מלקוש הוא מהדורה מגוהצת של קיפודי. העסקנוּת הממושכת, זו שקיפודי נתרפט ונתמרט בה, פעלה כאן דווקא בכיווּן הזחיחות המפייסת, שפעמים נלווים אליה אפילו נצנוצי ברק טרקליני. לעומת קיפודי, שהוא האיש במקום, נתון מלקוש פחות

לפרטים ויותר למדיניוּת.

עכשיו הוא יושב אל שולחנו, ולמולו גברת מיקס, מן המכון ליחסי־ציבור ולאירועים. היא בגיל העמידה ויש בה נשיוּת פעילה ומעשית.

– בנמל, שמעתי, היה מעמד גדול, – אמר מלקוש.

– כן, נענתה מיקס – הטקס היה מרשים.

– במידה רבה הודות למשרדכם, מרת מיקס.

– תודה.

– יחסי־ציבור… נאנח מלקוש – אנו, הוותיקים, עוד נרתעים מזה. אך מסתבר שזה מדע מדוייק…

ולאחר שהביט בשעון הוסיף:

– קיפודי מאחר כמו תמיד.

– הוא כאן, באגף – אמרה מיקס. – הוא בחדרו. הבטיח שייכנס מיד.

– כוונתנו, לשמור על הקשר עם משרדכם, מרת מיקס. עלינו לשוחח על המשך האירועים. אנו מתכוונים להפוך את העולה המאה־אלף למנוף, לסמל. מסע התעוררות. יהיה צורך לשלב בזה קצת ערכי־יסוד. להעלות על נס ענינים כגון דריכוּת, רוח היחלצוּת, כמה עקרונות־יסוד. בקיצור, ערכים.

– עקרונות וערכים לא די להעלות על נס – אמרה מיקס. – ערכים ועקרונות יש להפוך לסלוגן, לנוסחה שחוזרת ונשנית, עד שהיא נעשית ענין של תת־הכרה ואדם חוזר עליה כמעט באופן אבטומאטי.

– נדמה לי – אמר מלקוש – שאנו הוותיקים כבר הגענו למדרגה זו. אצלנו זה כבר אבטומאטי.

– הצמרת, – אמרה מיקס – היא בסדר, אך אם אנו מתכוונים לפנות אל הציבור הרחב צריך הסלוגן להיות קולע ואמין.

– אמין… אה… כלומר שיאמינו בו – תפס מלקוש את הכוונה – נכון, זהו תנאי לא פשוט… אך ברור שהדברים צריכים לעורר אמון. אגב, אם כבר הגענו לשאלות ניסוח, יש לי רעיון שאני הוגה בו בימים אלה. תכנית מסויימת שיש לתת לה שם… מה דעתך, למשל, על סיסמא כגון “עם העצים אל הגולה”?

– אינני תופסת את ההקשר.

– נניח להקשר. איך זה מצלצל? אמין?

– נדמה לי שזה די שמיע.

הרעיון הוא פשוט, – נענה מלקוש בסבר־פנים. – חישול הקשר – אני מצטט את עצמי – בין התפוצות ובין ישראל, על־ידי שנעביר אל מרכזי הגולה עצים מארץ־ישראל. מה דעתך על הרעיון?

– במבט ראשון זה נראה לי קוֹנטרוֹבֶרשֶׁל.

– רגע, רגע… – רגש מלקוש – שימי לב. תארי לך עץ ענף, עץ עבות, אולי אפילו נושא פרי – שייקבע בכל קהילה כמין פינה ישראלית. עץ נאה, גבוה, רחב גזע, בעל שרשים, שסביבו אפשר יהיה להתכנס לפגישות עם שליחים מישראל, או, נאמר, לערוך פיקניק ישראלי, שלא לדבר על חגיגות יום־העצמאות. תארי בנפשך יהודים חוגגים ברחבי הפזורה את יום תקומת המדינה תחת עצים רעננים מארץ־ישראל. יש בזה משהו, לא?

– בהחלט, הסכימה מיקס. אני רואה את ההשלכות.

– כמובן, כמובן, גם משלחות – נתפס מלקוש לדבריה – עם כל עץ תצא משלחת. טקס המסירה, השתילה, ההשקייה הראשונה, הדבקת השלט עם התורמים. בקיצור, קשר חי. זיקה מוחשית למדינת ישראל. בלי זה אין קיום לגולה.

באמרוֹ זאת קם על רגליו, ובראותו כי מיקס שותקת, אמר:

– אני מבקש שלא להפסיקני.

אחר־כך חזר וישב והוסיף חותכות וברורות:

– מדינת ישראל היא כיום עמוד־התווך של הקיום היהודי בגולה. על ישראל האחריות והחובה ליתן תוכן לקיומן של התפוצות, ליתן להן צידוק ומשמעות והכרת ערך עצמן. זהו כיום תוכנו המוחשי של הרעיון הציוני. כאן, הייתי אומר, הוא קבור. אין זו גוזמא.

– גוזמא? – תהתה מיקס. – לדעתי זה אפילו אנדֶרסטיטמֶנט.

– אני שמח לשמוע זאת. ובכן, “עם העצים אל הגולה”. אנו נפנה אל משרדכם בשם הוועד הציבורי.

לחדר נכנס קיפודי. הוא נראה עייף ומפוזר.

– שלום – אמר, לאחר שישב ושהה רגע. – איחרתי קצת. זה יעבור.

– מה יעבור? – שאל מלקוש.

– לא חשוב. משהו פנימי.

– חכינו לך. אני ומרת מיקס. אתם מכירים…

– כן, – אמר קיפודי – הכרנו בזמן הטקס. בנמל.

– אתה עייף, – המשיך מלקוש – וכי מה פלא בדבר? קיבוץ־גלויות לא היה מעולם ענין קל. אך כעת, כשיש לנו עסק עם ארצות־הרווחה – הוא נאנח אנחת מצוקה – זו ממש עבודת־פרך. אגב, כיצד הצלחת להביא בדיוק את המכסה הדרושה כדי להשלים את המספר עד מאה־אלף! לא אחד פחות ולא אחד יותר!…

– אחד יותר לא היה מזיק, אמר קיפודי.

– לא, לא, – התנגד מלקוש. אחד־נוסף היה יוצר אנטיקליימֶקס. – הוא חיכה להסכמתה של מיקס, והמשיך – העיקר, יישר־כוח, קיפודי. זכית וזיכּית את כולנו. עכשיו יש לדון כיצד להמשיך ולהגביר את ההתעוררות מסביב לעולה הזה.

– כן, – מילמל קיפודי. – איך להמשיך ובעיקר איך לצאת מזה.

– מה פירוש לצאת מזה?

– לצמצם. לצמצם. בלי רעש.

– תשמע, קיפודי, – אמר מלקוש בחומרה. – כוונתנו לא רק שלא לצמצם, אלא בפירוש להרחיב. לא רק בענין זה. בכל התחומים. העליתי לפני מרת מיקס את תכנית “עם העצים אל הגולה”. רגע… אני יודע שאתה מסתייג… אך לא נתווכח. על־כרחך תענה אמן. אגב, – פנה אל מיקס – לטווח רחוק אנו עתידים לגוון ולהרחיב את התכנית, לכלול בה לא רק עצים בלבד. את העצים נפזר בכל הקהילות, גדולות וקטנות, אך אל מרכזי־גולה גדולים אפשר יהיה להעביר פה ושם גם איזה תל, איזה חלק של גבעה. יש לנו פה בארץ לא מעט. פריטים שאפילו אין לנו מושג שהם קיימים.

יֵשׁ – אָמַר – כִּפּוֹת־סֶלַע שׁוֹנוֹת וּמְשֻנּוֹת,

יֵשׁ גֵּבִים, גַּבְנוּנִים, צַלְעֵי סִיד וְגָפְרִית,

כָּל מִינֵי שִׁפּוּעִים, תְּלוּלִיּוֹת, מִדְרוֹנוֹת,

לֹא מַעֲלֶה וְלֹא מוֹרִיד.

אֵין סָפֵק, כִּי תְחוּמִים שֶׁהֵם נֶכֶס הַלְאֹם

לֹא יוּבְאוּ בְּחֶשְׁבּוֹן. אֲבָל מִי לֹא יַבְחִין?

יֵשׁ אוֹבְּיֶקְטִים אֲשֶׁר לַתְּפוּצוֹת הֵם חֲלוֹם

וְאֶצְלֵנוּ הֵם אֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין.

הָרַעְיוֹן הוּא כְּלָלִי. רַק רָאשֵׁי פְרָקִים.

אַךְ עוֹד־זֹאת רַק אוֹמַר: חַס וְשָׁלוֹם,

הַתָּכְנִית לֹא תָחוּל עַל שְׁטָחִים־מֻחְזָקִים,

לְבַל נַרְחִיק אֶת הַשָּׁלוֹם.

– עם זאת ברור – הוסיף מלקוש – שתחילה נרכז מאמצינו במפעל “העצים אל הגולה”, ובינתיים אל נבטיח הרים וגבעות.

– אגב, – העירה מיקס – נדמה לי שמישהו מחכה במסדרון. ראיתי אותו כשנכנסתי. עושה רושם של תייר.

– זה לא תייר, – אמר קיפודי ביגיעה. – זה העולה שלנו; מר בּוֹנֶטָה.

מרוב תמיהה קמו מלקוש ומיקס על רגליהם ואמרו:

– הוא פה? במסדרון?

– כן, – אמר קיפודי. – הושבתי אותו שיחכה. אני בוחר שלא להוציא אותו מתחת ידי. עלי לגמור עוד כמה ענינים.

– לגמור כמה ענינים? – שאלתה של מיקס היתה כמין זינוק מן התמיהה אל החימה. מיי גאָד! מצד אחד דורשים עליה, ומצד שני כשכבר מגיע עולה אחד, ואיזה עולה, מוּלטימיליונר! – מושיבים אותו לחכות במסדרון עד שיגמרו כמה ענינים!

– מי אמר לך שהוא מוּלטימיליונר? – דיבר קיפודי מתוך עייפוּת גוברת והולכת. – אמרתי שמקום־מושבו אינו קבוע… שיש לו מחוזות, אחוזות… אמריקה הדרומית… הצפונית… מחוף אל חוף…

– מיליונר או לא מיליונר, – פסק מלקוש – לא זה קובע. גדוּלתו בכך שהוא עולה ציוני. עלה והעלה כל מה שיש לו. ובכלל, מה פירוש להשאיר אדם במסדרון?

– הוא אינו מקפיד על גינונים – דיבר קיפודי – הוא פארמֶר, איש הטבע, מחוספס במקצת… יש לו עדרי צאן ובקר, כל מיני ראנצ’וֹ…

– בקש אותו להיכנס! – הפסיקה אותו מיקס בעצבנות שהגיעה כמעט לידי צווחה…

קיפודי פסע לצד הדלת, אך באמצע עמד ופנה שוב אל הנוכחים:

– שכחתי לומר לכם שהוא מדבר עברית.

ומשראה כי סבלנותה של מיקס פוקעת והיא נכונה להפכוֹ לגל של עצמות, הוסיף:

– העברית שלו שוטפת.

– אם כך הדבר, אמר מלקוש בהנאה – הריהו באמת עולה ציוני מושלם.

– היו לו הרבה מורים – דיבר קיפודי – הוא למד יומם ולילה. המורים היו מתחלפים במשמרות והוא למד ולמד.

ובראותו כי מיקס קרובה להתפוצצות, הוסיף:

– תחיית הלשון. זה הגדול בפלאי התקומה.

הערה זו של קיפודי ראוי שנעיין בה רגע. אפשר שהוא תפס מרובה, אך גם אם לא נגרוס שתחיית העברית היא הגדול שבפלאים מצד הישגיה הרוחניים, אין ספק שהיא פלא מיוחד במינו דווקא מן הצד המעשי, שבחינותיו הם תהליכי־הייצור הנמרצים והנורמות הגבוהות של התפוקה.

וכבר אמר מי שאמר:

הָעִבְרִית! כְּנַף רוּחָה הַיּוֹצֶרֶת

לֹא כְקֶדֶם אוּלַי מַרְקִיעָה

אֶל שִׂיאִים שֶׁקָּשְׁרוּ לָהּ עֲטֶרֶת

כִּמְחוֹקֶקֶת וְגַם כִּנְבִיאָה –

בִּיֳחוּד כְּשֶׁהִיא מִתְחַבֶּרֶת

עִם הַסְּלֶנְג, הֶעָלוּל (כַּדֵּעָה

שֶׁהֻבְּעָה בֵּין שׁוֹמְרֵי הַמִּשְׁמֶרֶת)

לְהוֹרִיד אוֹתָהּ שְׁאוֹל־תַּחְתִּיָּה…

אַךְ בְּכָל־זֹאת נִרְשֹׁם נָא בְּחֶרֶט

שֶׁבֵּין כָּל מִפְעֲלֵי הַתְּחִיָּה

הִיא־בִלְבַד גִּרְעוֹנוֹת לֹא צוֹבֶרֶת

וְנוֹסָף עַל כָּךְ, הִיא מַגִּיעָה

לְשִׂיאִים מִבְּחִינַת הַתּוֹצֶרֶת

וְרָמַת־תְּפוּקָתָהּ מַפְלִיאָה, –

שֶׁכֵּן הִיא מְדַבֶּרֶת וּמְדַבֶּרֶת וּמְדַבֶּרֶת

וּמְדַבֶּרֶת. שֶׁתִּהְיֶה בְּרִיאָה.

– בקשו אותו להיכנס, מטורפים! – צווחה מיקס.

4. נא להכיר, בּוֹנטה

קיפודי פתח את הדלת והזמין את האורח פנימה.

יוסף בכר נכנס החדרה, וברגע הראשון לא היינו מכירים אותו, כיוון שבינתיים הודבק לו שפם והוא חבש כובע־טמבל צבעוני כדרך התיירים.

– ברוך הבא, – אמר מלקוש והושיט שתי ידיו. – שמי מלקוש.

– סומבּררוֹ! – אמר יוסף בכר.

– בּונטה! נחפז קיפודי לתקן. – לא סומבּררוֹ! בּונטה! בּונטה! – חזר ואמר כדי לשנן לבכר את שמו החדש.

אלא שהלה לא נבוך מחמת הטעות.

הוא מישמש בשפמו, ולאחר שנוכח לדעת כי אביזר זה במקומו מונח, גיחך גיחוך רחב ואמר:

– סוֹמבּררוֹ זה כובע. בונטה גם כן כובע. לא משנה.

תשובה בדוחה זו הישרתה מיד רוח טובה על הכול. טקס־ההיכרות עבר ללא כל מתיחות רשמית ורק קיפודי, ששפתותיו היו מרטטות, לא מצא לו מקום, עד שפנה אל בּונטה ואמר כשהוא מושכוֹ בשרוולו:

– עכשיו נאמר שלום ונלך.

רגע, רגע, – דיבר מלקוש. – תן ליהנות מזיו־פניו של יהודי עולה. ובפנותו אל בּונטה אמר:

– עליך להבין, מר בּונטה, שאנו שמחים עליך שמחה כפולה ומכופלת. העליה, כידוע לך, אינה מגיעה כיום בנחשולים.

– אין דבר, – אמר בּונטה, – בשביל זה נלחמנו, לא? עליה חופשית. רוצים, עולים. לא רוצים, לא עולים.

זו היתה הערה שהכול נהנו ממנה הנאה רבה, ומלקוש הוסיף ואמר:

– בישראל, מר בּונטה, תתחיל לחיות חיים יהודיים שלימים.

– אני רוצה רק שתדעו שעוד אין לי מקום ללון, – אמר בּונטה.

מיקס מיהרה לשאול היכן השאיר בּונטה את המטען, וכיוון שהלה לא הבין, כנראה, במה מדובּר מיהר קיפודי להסביר שהמזוודות נמסרו לאיחסון בנמל.

– לא הספקנו לקחת כלום, – אמר קיפודי. – התנפלו עלינו צלמים, עתונאים. בקושי נמלטנו במונית.

– זהו בדיוק, – אמר בּונטה. – ובינתיים נשארתי בלי פרוטה.

דיבור זה הביא את מלקוש ואת מיקס לידי עליצות רבה.

– בבקשה, בבקשה – אמר מלקוש תוך צחוק, כמי שמבין שגם גדולי־ארץ אין להם עצה כנגד פכים קטנים – בבקשה, חזר ואמר כשהוא שולף ארנקו. – אם חסר לך בינתיים כסף קטן…

– קטן, גדול, לא חשוב, – אמר בּונטה.

זה יסתדר, זה יסתדר, התערבה מיקס, כשהיא מסלקת הצידה את מלקוש. – משרדנו יטפל גם בהחלפת מטבע־חוץ. ובינתיים, בבקשה…

– לא, גברת! אמר בּונטה. – ממך לא אקח. שקיפודי יתן לי. הוא לא יברח מזה, סאנטוֹ שוֹפר דֶה משיח. וחוץ מזה, אני מזכיר לכם עוד פעם שאין לי איפה לישון והקיפודי הזה טועה אם הוא חושב שהוא ישאיר אותי לישון בחוץ כמו כלב.

דברים אלה הגבירו את צחוקם העליז של מלקוש ושל מיקס, אך הצחוק לא הניח דעתו של בּונטה.

– אני אומר שנשארתי בלי פרוטה – צוחקים. אני אומר שאין איפה לישון – צוחקים. אני רואה ששמח. כל היום אני מתרוצץ עם הקיפודי הזה ובסוף הוא ישאיר אותי לבדי, ואני אתרוצץ לעמוד בתור בלשכת־העבודה ולשמוע “מחר, מחר” עד שיאשימו אותי שאני מתפרע ושפוצצתי איזה זכוכית על השולחן של המזכיר ויתנו לי חצי שנה מאסר־בפועל ושנה על תנאי ו…

בּונטה היה נכון להמשיך אלא שמלקוש לא עצר כוח.

– איך שהוא מכיר אותנו, היהודי הזה… – דיבר מלקוש כשהוא מוחה דמעות של צחוק. – אתה ממש מהפך בי את הטחול, מר בּונטה, תענה לו, קיפודי. מה אתה שותק?

קיפודי, שלא הצטרף לשמחת הכלל, פנה אל בּונטה וסינן מבין שיניו:

– אמרתי לך שיהיה בסדר.

– בּונטה נבוך לרגע, ולמראה חיוורונו של קיפודי הבין כי הגדיש את הסאה.

– אל תכעס, קיפודי – אמר בּונטה. – תבין רק שאם אתה אומר “יהיה בסדר”, זה עוד לא מספיק. תאמר אלף פעמים “חלבה, חלבה”, מזה עוד לא מתוק בפה.

אך אותה שעה כבר היתה זרוֹעה של מיקס שלובה בזרועו של בּונטה על־מנת להוליכוֹ במכונית־המשרד אל המלון. קיפודי אחז בו מצדו השני.

– כל הסידורים ייעשו, – קבע מלקוש. – ועלי לומר לך שוב, מר בּונטה, אנו מקבלים פניך בשמחה ולבנו פוחד ורוחב.

– מה לעשות? – השיב בּונטה. – אצלנו אומרים: הבן־אדם פוחד, אך מושיבים אותו על הסוס והוא רוכב.

5. צריף השקמה

השקמה הענפה, שאליה אנו סרים עכשיו, עמדה בשולי העיר. מישטח־החול שמסביב לה, כמו הישרה אותה בלבם של מרחקים, אף כי מהלך חמש דקות משם סאנו הפרברים ואף אליה הגיעו הבהוביו של קפה “דיאנה” שמיצמץ בשלטיו והשליך מדי פעם מטפחות אור אדום וירוק על פני החול. נגוהות־נזרקים אלה לא היו בולטים עכשיו, שכן באופק עלה ירח גדול שהטביל את הסביבה באור משלו.

אל גזעה של שקמה זו היה דבוק צריף־עץ. בסמוך, על ספסל, ישב פונצ’יק. ותיק ססגוני וחרוש־פנים. מעין גדוּדניק לשעבר, או טרום־ביטניק.

מן הצד רכן, על פני גיגית כביסה, בורסי חברו, צעיר מגודל, שקט ורב־כוח. זקן עוטר את פניו והן נשקפות מתוכו שלוות וגלויות.

בּורסי, שסיים כביסת חולצתו, היה סוחט ותולה אותה על גבי חבל שבין ענפי השקמה. ואותה שעה היה פונצ’יק פורט על גיטארה שבידו וממלמל שורות של שיר, ונושא מדי פעם פניו אל בורסי, על־מנת להיווכח אם הוא שר נכונה ובורסי מניע ראשו לאמור – כך בערך.

וזה דבר השיר:

חַוָּה, חַוָּה, אִמִּּי,

אֵלֵךְ אֲטַיֵּל בַּשָּׂדֶה.

לֹא הֶבֶל בְּנִי, לֹא עֵינִי,

שָׁם אָחִיךָ לְךָ מְחַכֶּה.

לֹא שָׁמַע הֶבֶל, יָצָא לַשָּׂדֶה,

פָּגַשׁ אֶת אָחִיו אֶת קַיִן.

הֶבֶל אָחִי, לְךָ אֲחַכֶּה,

עֲמֹד, אָחִי, עַל בִּרְכַּיִם.

עֲמֹד עַל בִּרְכַּיִם, אַל תִּבְרַח,

לַהֲרֹג אוֹתְךָ הִגִּיעָה עֵת.

רַק אֵינֶנִי יוֹדֵעַ, הֶבֶל אָחִי,

מֵאַיִן הַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת.

כאן הפסיק פונצ’יק, פנה אל בורסי ושאל:

– עד פה אני כבר יודע. צריך שתלמד אותי הלאה.

אחר־כך הוסיף ושאל:

– זה ארוך, השיר הזה?

– לא כל־כך, – ענה בורסי.

– בשיר על גלית הפלשתי גם כן אמרת “לא כל־כך” – השיב פונצ’יק במרירות – ושרת את זה שעה וחצי, ואחר־כך אמרת שהפסקתי אותך באמצע.

– טוב, – אמר בורסי. – נפסיק גם את זה.

– לא חכמה לומר “נפסיק” – טען פונצ’יק. – אין לי כלום נגד השיר הזה, אבל בשביל קהל, אם באמת נתחיל להופיע יחד בתור “צמד השקמה”, אז אם יהיו לנו רק שירים כאלה, זה לא כל־כך ילך.

– כבר אמרתי לך שאני לא מתאים בשביל צמד.

תשובה זו הרגיזה את פונצ’יק בפעם המי־יודע־כמה.

– תשמע, – אמר לבורסי, – אם יש לך כוח של עשרה אנשים, זה עוד לא סימן שאתה מוכרח להיות סבּל בשוק ולסחוב ארגזים על הגב. יש לך קול יוצא־מן־הכלל ואני בדיוק מנגן על גיטארה, ואנחנו בהחלט צמד. מה שנחוץ לנו, זה לגוון את הרפרטוּאר. מפני שעל קין והבל אנחנו לא נלך רחוק. טוב, אני רוצה לשמוע הלאה. תשיר.

– אין חשק, אמר בורסי.

על כך הגיב פונצ’יק בדברי כיבושין ואמר:

– מה זאת אומרת אין חשק? אם אני נותן לך לגור אתי בצריף, זה לא רק בשביל שכר־דירה שאתה משלם לי. זה מפני שאני מתענין בך באופן אישי ורוצה שיצא ממך משהו. זמר הלאה. רק שיהי קצת יותר חי.

באמרוֹ זאת החל פורט שוב על הגיטארה, ואילו בורסי, בעודו מסיים מלאכתו ומחזיר את הגיגית למקומה, היה ממשיך את השיר ואומר:

קַיִן הִכָּה בֱּאֶבֶן חַדָּה

עַל יָדוֹ שֶׁל הֶבֶל, עַל רַגְלוֹ.

הֶבֶל אָחִי, הֶבֶל אָחִי,

כְּבָר אַתָּה מֵת אוֹ לֹא?

וְאִם עוֹדְךָ חַי, אֱמֹר,

לְאָחִיךָ שֶׁפֹּה עִמָּדְךָ.

אֱמֹר אֵיפֹה לְהַכּוֹת בָּאֶבֶן

כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתְךָ.

קַיִן אָחִי, קַיִן אָחִי,

אִישׁ בָּעוֹלָם עוֹד לֹא מֵת.

עוֹד אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ, קַיִן אָחִי

מֵאַיִן הַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת.

כאן הניח פונצ’יק את הגיטארה מידו ואמר:

– שמע, אם אתה חושב שזה יותר חי, אתה טועה.

ומאחר שבורסי לא הגיב, הוסיף ואמר:

– וחוץ מזה, כשאתה מזמר אפשר לחשוב שהרגת בן־אדם.

– חס ושלום, – אמר בורסי.

– אינך צריך לומר חס־ושלום, מפני שאני לא אמרתי כלום. פשוּט, הגוף שלך זה כוח, ועליך אפשר להאמין הכול.

– הגוף שלי הוא לא כוח – אמר בּורסי. – הגוף שלי הוא רק מדרגה שבה הכוח שלי עולה למעלה.

– לאן למעלה? – שאל פונצ’יק.

– אל השורש.

– בפעם הראשונה אני שומע שהשורש הוא למעלה, רגז פונצ’יק. – שמע, אני אגיד לך את האמת: אני לא בטוח שאתה מבין מה שאתה מדבר.

– ודאי שאינני מבין, – השיב בורסי. – זה סוד עליון.

– אני הייתי מכניס אותך לבית־הסוהר אפילו רק בעד דיבורים כאלה, – אמר פונצ’יק. אני לא שואל על סוד עליון, אני שואל אם יש איזה סוד אחר שאתה שומר.

– ודאי שיש, – השיב בורסי. כל העולם הוא סוד.

– בעד זה – אמר פונצ’יק – הייתי מוסיף לך גם עבודת־פרך. אני מתכוון לענינים פשוטים. אם יש לך איזה תיק פלילי. זה אתה צריך לומר לי, מפני שאם נתחיל להופיע יכולים פתאום לגלות מי אתה ולהכניס אותך לקאלאבוּש באמצע הקונצרט.

– אינני מסתיר שום דבר, אמר בורסי. – מה שסיפרתי לך זה הכול.

– מה שסיפרת לי, לא שייך לחוק הפלילי. מצד אחד זה כמובן דבר סובייקטיבי. אמא זה אמא. אך מצד שני, אם היית מוכרח לעלות מהר לאניה ואולי דחפת אותה ברגע האחרון כדי לא לאחר, פעלת לפי התקנות, מפני שאתה בעצמך סיפרת לי, שהיא בין כה וכה לא יכלה לנסוע. נכון?

– נכון, – אמר בורסי. – היא לא יכלה. בגלל אחותי שהיתה חולנית.

– אתה רואה! – נענה פונצ’יק במאור פנים. – היו תקנות והמצב לא איפשר. אני זוכר שאפילו אמרת לי את שמו של המנהל שהחליט שאסור להן לעלות לארץ – קיפודי, נכון?

– כן, – אמר בורסי. זה שמו.

– למה אני שואל? מפני שהזכירו אותו היום בראדיו, הביא את העולה המאה אלף. יום גדול בשבילו. אני מתפלא שאף פעם לא ניגשת אליו. ביחוד, שבעד אותה הדחיפה שדחפת את אמך אתה סוחב עשר שנים ארגזים על הגב. היית צריך לגשת. עכשיו אני נזכר שבאמת אולי הכרתי אותו. גם הוא כמעט מעליה־שניה. כולם הכירו זה את זה. ובכן, תשמע: אומרים על הוותיקים שהם שמן־זית ומדברים במליצות ודוגלים בערכים. ובכל־זאת אומר לך את האמת, אני לא בטוח אם כל אלה שצוחקים למליצות היו יכולים לעמוד ולהחליט שאח צריך לעזוב אחות חולנית ולהשליך את אמו. בלי ערכים לא עושים דברים כאלה.

אני בכל־זאת מתפלא שאף פעם לא ניגשת לראות את קיפודי הזה. מדוע?

– מפני שבזה לא הייתי מתקן כלום, – אמר בורסי.

– ואם קיבלת על עצמך סבּלות וכל מיני צרות אחרות, תיקנת משהו?

– תיקנתי את עצמי, – אמר בורסי.

– האדם הוא בעל־חי חברתי, – אמר פונצ’יק – ולוּ כל איש היה דואג רק איך לתקן את עצמו, אתה מתאר לך מה היה נשאר מן העולם? לא יפה שלא ניגשת אל קיפודי. אני כמעט בטוח שלוּ פגשתי אותו הייתי נזכר מי זה. בימים ההם כולנו הכרנו זה את זה. גם אני הייתי אז די מפורסם בארץ. עליה שניה. היתה איזו רוח… אווירה… גם במקצוע שלי. אתה צריך לדעת, שבזמן ההוא, להיות כייס־ופורץ עברי, היה בזה משהו שאין עכשיו. היתה הרגשה של כיבוש עבודה. אתה צעיר, ולא תבין את זה…

– השם הזה, “פונצ’יק”, זה מן הימים ההם? – שאל בורסי.

– זה קצת יותר מאוחר. עליה שלישית. באמריקה היה מומחה אחד, אֶלקפוֹנה; ובכן – קראו לי אֶלקפונצ’יק. ומזה נשאר פונצ’יק. אולי נשתה משהו קר? מיץ? להוריד מן המקרר?

פונצ’יק משך בחוט שהשתלשל מן השקמה. מתוך עלוות העץ ירד כד־חרס ושני ספלים קשורים בו מזה ומזה. פונצ’יק מזג לעצמו ולבורסי.

– בענפים העליונים – אמר פונצ’יק – יש רוח שאתה לא מתאר לך. אני מזכיר לך שוב, אם תהיה רעב, החוט האדום מוריד לך גבינה והצהוב סלאטים. הכל במקרר. פעם לא חשבנו על דברים כאלה. ובכל־זאת, בימים ההם, גם בלי מכשירים אֶלקטרוניים, עשינו משהו. למשל, הפריצה שלי למחסן המרכז בשנת עשרים וארבע. דיברו על זה. אך מצד שני תדע שלהיסטוריה אתה נכנס לפעמים דווקא בעד איזה מעשה קטן שעשית. להוריד לך קצת קוניאק?

– לא כדאי, – אמר בורסי.

פונצ’יק שכמעט משך בחוט, ויתר על הרעיון, ותוך שהוא לוגם מן המיץ, הוסיף ואמר:

– כן, דווקא בעד מעשה של יומיום, אתה יכול למצוא את עצמך מונצח בהיסטוריה. תזכיר לי להיכנס אתך לספריה העירונית. אני אראה לך שם ספר תולדות הישוב. שם כתוּב, בפרק על איזו ועידה ראשונה, שבערב הפתיחה נעלמה הקופה של הגזברוּת עם עשרים גרוש מצרי. ובכן, תדע שזו עבודה שלי. להדליק אתהחשמל?

– אין צורך – אמר בורסי. – הירח כמעט מלא.

– כן, הירח – נאנח פונצ’יק. – רק הוא נשאר כמעט כמו שהיה. תאמין לי שלולא הירח לא הייתי מכיר את הארץ. אני לא אומר שהרומאנטיקה האמיתית היתה רק אז. גם עכשיו יש גניבות חשובות. אבל הרוח, הרוח היא אחרת. אתה יכול לצחוק, אבל כאלה אנחנו. פעם עליה שניה, תמיד עליה שניה. אתה כבר ישן? תקום ותשכב לישון. אחר־כך אי־אפשר יהיה להזיז אותך מן המקום.

זמן־מה הוסיף פונצ’יק לטלטל את בּורסי ולאחר מכן הירפה ממנו ומשך בחוט המשקה. בקבוק קוניאק ירד מתוך השקמה. פונצ’יק מזג מתוכו לתוך ספלון ושתה לחיי הימים ההם. אנחנו כבר לא רבים, הירהר. הוותיקים מסתלקים אחד אחד. ומי שעוד חי צריך לשמור לפחות על הזכרונות.

6. שאלת השאלות

ארבעה־חמישה ימים ראשונים עברו על בּונטה מתוך בטלה יחסית, שכן התכונה מסביבו התרכזה בקביעת מסגרות לקליטה ראשונה.

לפי שעה שיכנו אותו בבית־מלון ומכאן היו מוליכים אותו לביקורי היכרוּת. בינתיים לא הוציא קיפודי את בונטה מתחת ידו. הוא היה כרוך אחריו כצל וליתר תוקף שׂכר אפילו חדר באותו מלון עצמו, כדי שיהיה בטוח גם מפחד בלילות.

היה נדמה לו כי אם יסיח דעתו מבונטה רגע אחד, מיד יתגלה סודו.

פעמים היה מהרהר שמא הוא מתוח וחרד יתר־על־המידה, אך מיד היה חוזר בו ומתפלא שאין הוא מכוסה זיעה קרה והוא מתנהג כלפי חוץ כאילו הכל כשורה וכאילו הזיוף לא היה ולא נברא.

– למעשה – כך היה אומר בלבו – אני שקט יותר מדי.

אם כך ואם כך, נוכחותו התמידית של קיפודי החלה מעצבנת את בּונטה, ופעם קיבל ממש התקפת עצבים בשל כך. הדבר היה במעמדו של מלקוש.

– מה זה – צווח בונטה – שהקיפודי הזה לא עוזב אותי אפילו רגע אחד.

– אל באפך, מר בונטה, – ענה לו מלקוש מענה רך, – אנו חייבים לשמור עליך. אתה יודע מהי בשבילנו עליה. נקווה שבקרוב יגיע העולה המאה־אלף־ואחד, ואז יהיה קיפודי צמוד לא רק אליך.

– ואם הוא לא יגיע? – שאל בּונטה.

ואכן, זו היתה שאלת השאלות.

גם כנס־החירום טיפל בבעית העליה. ההצעות לפתרונה היו רבות ושונות. אלא שהכל הרגישו כי שום הצעות פתרון אין בהן ממש, אם לא יתמלא תנאי אחד העומד אי־שם ברקע, והוא: כדי שתהיה עליה צריך שהיהודים יעלו לישראל.

תנאי דמיוני זה, אפילו ריאליסטים מובהקים שבין באי הכנס ידעו שאין לבטלוֹ במחי־יד, אך כשהיה מישהו מנסה להזכיר אותו היו הכול מחייכים ואומרים כי אין לשגות בהזיות.

אחד הנואמים ניסח זאת בפסוק ממצה שהיה ראוי, לדעת רבים, להיקבע בין עיקרי אמונה של הציונוּת.

"כהנחת־יסוד לבעית העליה – כך אמר – עלינו לדעת דבר אחד: עולים לא יבואו. זאת אנו חייבים להוציא אחת לתמיד מן הראש. "

ואף־על־פי־כן הוסיפה אותה הזיית־עליה לנצנץ מדי פעם אף בכנס.

כך, למשל, הציע אחד הקיצוניים להפעיל, לצורך זה, את כוח ריבונותה של מדינת ישראל. ממשלת ישראל – כך אמר – צריכה להצהיר שהיא קובעת מועד אחרון לעליה חופשית של יהודים לארץ, ולאחר תאריך מסויים לא תורשה אלא עליה של איחוד משפחות ובכל בקשה ידונו לגופה.

הצעה זו חוללה סערה גדולה. נשמעו קולות קוראים “לא יפחידונו” “המעפילים יעפילו” וכדומה. וכל הנאספים הצטרפו אליה.

בעוד המהומה נמשכת נערכה התיעצות דחופה של הוועדה המשפטית וזו הסמיכה את היו"ר להודיע בפירוש כי גם אילו החליטה הממשלה להפסיק את העליה, לא היתה יכולה לעשות כן, שהרי בכך היתה מפירה את חוק השבוּת.

הסבר זה הרגיע קצת את הרוחות ובכל־זאת הורגש שאותה חוות־דעת משפטית אינה אלא התחמקות פורמאליסטית מן הבעיה.

הכול הבינו כי אם עלתה על סדר־היום שאלה של אפשרות אוּלטימאטוּם מצד ממשלת ישראל, הרי עובדה זו בלבד דיה להעיד כי חלילה לה להסתדרות הציונית להוציא מידיה את ענין העליה ולמסרו לידים אחרות.

מכל־מקום, הסער היה לברכה. הוא הגביר בנאספים את תחושת החירום.

7. אל מרחבים חדשים

לאחר המהומה העיונית, היה טוב לשמוע את דו"חות הפעולה המעשית של הוועדים הארציים.

יצר החריגה מן השיגרה מצא ביטוי גם בדרך שבה ערכו מרכזים שונים את חגיגות העשרים למדינת ישראל.

רושם מיוחד במינו עשה התיאור שנמסר מפי נציג ניוּ־צ’יצ’סטר. בעיר זו נשׂכר אחד האולמות המרכזיים ובו הוקמה תפאורת שערים וחומות שסימלו את ירושלים הקדומה. על רקע זה הוצג חזיון שבמהלכו צנחו חומות אלו ונהפכו לעיי־מפולת, דבר שעורר אפילו ראשית־בהלה בין החוגגים, אך מיד עלתה וצמחה מתוך החורבות ירושלים של כיבוש רומי, ואף זו צנחה בקול נפץ, ומכאן ואילך היו קמות ונופלות בזו אחר זו, ירושלים של תקופת הפרסים, ירושלים הצלבנית, ירושלמים של צלח־אל־דין, וכן הלאה, עד לירושלים של ימי התורכים וירושלים של המנדאט, כשעיי־המפולת מסיימים כל תקופה ותקופה, עד לירושלים המאוחדת של ימינו, ומתוכה הופיע, לאחר מחול אפותיאוזה, סגן היו“ר של ועד המגבית המקומי ונשיא בית־המחסה לזקנים, שהודיע קודם־כל, כי בהיותו ממלא את מקומו של היו”ר הסובל מהתקפת לומבּאגו, הוא שולח לו איחולי החלמה. בהמשך דבריו בירך את מדינת ישראל ואת עם ישראל בחג שמח ודרש מעניני דיומא. לאחר מכן נערכה טומבּולה.

מסע הדו"חות היה רב־רושם אף מן הבחינה הכמותית הפשוטה של ריבוי הסניפים החדשים. מאז הכנס הקודם נוספו מוקדי־פעולה שאפילו במבט חטוף הכרת את רישומם במפה הציונית, ואם נזכור כי מדובּר, למעשה, במפת כדור־הארץ כולו, נדע להעריך את התנופה.

לא לשווא ציין אחד הנואמים, כי מצד שמירת הקשר האישי בין המרכז ובין הסניפים ובהתחשב עם פרטים כגון העברה רצופה של נואמים ממקום למקום וזימון חברים לישיבות, עומדת הציונוּת בפני בעיות תחבורה, אשר שום קיסרוּת עולמית לא ידעה כמוֹתן. אומרים – ציין הנואם – כי הפנטאגוֹן והקרמלין מחזיקים זה עשרים שנה להקות מטוסי־תצפית־ומחץ באוויר, בטיסה שאינה פוסקת אפילו רגע אחד, כדי לקדם פניה של התקפת־פתע. מבחינה זו, אמר, אין התנועה הציונית שונה מהן, שכן מזה עשרות שנים אין רגע שבו אין שליחים שלה נמצאים באוויר. לנוכח שגשוגה והתרחבותה של הפעילות עלינו לדעת כי הגענו למצב שבו לא היינו יכולים לקיים את הציונות לולא המצאת המטוס העלקולי וייתכן שהגיעה השעה לחשוב על רכישת צי אווירי – לא גדול, אך גם לא קטן – לצרכי ההסתדרות הציונית.

כנגד זה ציינו אחרים, בצדק, כי שגשוג ציוני עולמי זה אינו מובטח עד נצח. ההתעוררות עשויה לדעוך אם תימשך ההפוגה היחסית בין ישראל למדינות־ערב ואם לא יתחוללו פעולות־איבה בממדים של ממש. עלינו להקדים איפוא רפואה למכה ולהתחיל מיד גם בפעולות חריש לעומק.

כגון עידוד התיירוּת היהודית והפנייתה לישראל.

תנועת התיירים הבאים לישראל הגיעה בימי־התעוררות אלה לשיאים שלא ידעה מעולם. נמל־התעופה, שיהודי התפוצות היו נכנסים בו ויוצאים מתוכו איש לארצו, המה יומם ולילה, ונהפך לאחד מצמתי־המיפגש הגדולים שידע עם ישראל מימיו.

לא לשווא נשמעה דעה כי בכיווּן זה עלינו לרכז את חיפושינו אחרי תוכן חדש לחיים הלאומיים.

הוחלט להדגיש במסע עידוד התיירות גם את ענין השטחים המוחזקים. צוין כי יש להחדיר בהכרתן של תפוצות ישראל כי שטחים אלה הם שורשה ולבה של ארץ־ישראל, וכיוון שבכל שעה אנו עשויים להחזירם, הרי מוטב שהעם היהודי יזדרז לראותם.

שאלת החריש לעומק, והצורך בהגברתה של התודעה היהודית הציונית, העלו עוד כמה וכמה הצעות.

הוצע, למשל, שההסתדרות הציונית תוציא כעין הגדה מוקלטת של סדר־פתיחת־מגבית, כדי לסייע בכך לקהילות שאין ידן משגת לארגן פתיחות ונעילות בכוחות עצמן. המציע הביא עמו גם פסקול של אחת המסיבות המרכזיות שנערכו השתא, והדגים סדר תקע־חצוצרות ורעם־תופים ומסכת־ברכות ומברקי אישים ונשיאים, ומכאן ואילך השמיע תמצית ותקציר של כמה מפרקי המסיבה כגון:

1. צְלִיל נְקִישַׁת הַכַּפִּית

שֶׁל הַיוֹ"ר הַמַּנְחֶה. דִּבְרֵי

פְתִיחָה קְצָרִים. לַבְּרִית נַבִּיט.

גּוֹרַל הַיַּהֲדוּת. חִזּוּק הַמַּגְבִּית.

צַו הַתְּקוּפָה. הָעָם קוֹרֵא.

2. מַסַּע דְּגָלִים. הַדְלָקַת לַפִּיד.

שִׁירַת הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה.

מֵאָה חַזָּנִים, לְשַׁרְבִיט

הַמְנַצֵּחַ, עוֹנִים מִן הַבָּמָה.

3. הָרַב הָאַרְצִי, כְּמַגִּיד,

דּוֹרֵשׁ מֵעִנְיָן־דְּיוֹמָא:

מַה בֵּין יָרָךְ־יַעֲקֹב וּבֵין גִּיד־

הַנָּשֶׁה לְבֵין שׁוֹק־הַתְּרוּמָה.

4. הַיּוֹ"ר בִּבְדִיחוּת: אֵינִי פְקִיד־

מֶכֶס אוֹ קְצִין־שׁוּמָא.

אִתִּי אֵין פְּשָׁרוֹת. יַסְפִּיד

אִישׁ כַּסְפּוֹ עַל צֶ’ק בַּחֲתִימָה.

5. בָּזֶה אַחַר זֶה, חֲגִיגִית,

רָאשֵׁי גוֹלָה גְדוֹלָה וַעֲצוּמָה,

קָמִים, מַכְרִיזִים אִישִׁית,

עַל כֵּפֶל תְּרוּמָה רְשׁוּמָה.

6. נוּרוֹת שֶׁל מַפָּה חַשְׁמַלִּית

בִּרְצִיפוּת רוֹשְׁמוֹת אֶת סִכּוּמָהּ

שֶׁל תְּנוּפַת הַגְּבִיָּה. כְּזִקִּית

אָץ לְמַעְלָה קַו־הָעֲקֻמָּה.

7. עֵת גּוֹרָל, הַגְרָלָה, יְריד.

סְעֻדַּת הָאֶלֶף הַיְזוּמָה.

גּוֹלָה שׁוֹקַעַת־אֶל־אֵחֲרִית

עוֹלֶזֶת בְּתַחְפֹּשֶׂת שֶׁל תְּקוּמָה.

לסיום הושמעה גם תמצית מוקלטת של המולת הסעודה שמתוכה בקעו מדי פעם נאומי כוסות־של־ברכה.

…וְהַטּוֹסְטִים הָיוּ צְפוּפִים

לְאֹרֶךְ כָּל הָאֲרֻחָה,

וְחָפְזוּ הַמֶּלְצָרִים דְּחוּפִים,

וְרַק הָאֱמֶת הַשְּׁכוּחָה

אֲשֶׁר דִּי לָהּ בְּקַב־חֲרוּבִים

עָמְדָה־מִנֶּגֶד לַשֻּׁלְחָן.

“נְסַיֵּם” – סָח הַיּוֹ"ר – "נִתְחַזָק

בִּתְחוּשַׁת מְשִׂימָה וְיֵעוּד"…

וְיוֹשֵׁב בַּמָּרוֹם לֹא שָׂחַק

מִפְּנֵי כְבוֹדָהּ שֶׁל הַנְּשִׂיאוּת.

התקליט הוסיף משלו על רוח־ההתעוררות־והסיפוק ששררה במליאה, ואף־על־פי־כן הורגש כי כמה בעיות של עיקר עודן מצפות לשעתן ועוד יש בהן כדי להסעיר את הכנס.

8. חוש הכיווּן

מראשיתו של הוויכוח הכללי היה ברור כי הדברים יהיו נוקבים ויורדים אל השתות.

שכן מכבר הגיעה שעתו של דיון, שינפץ מוסכמות ויחליף יסודות שנתיישנו.

אך מי שסבר כי אגב מלאכה זו ינועו אמות הסיפים ואזניים תצילינה מקול כשילים וכילפות מקרקרי־קיר, נוכח לדעת כי טעות היתה בידו.

יקשה למצוא דוגמא לתהליך כה חלק וכה נוח של חילוף יסודות והעתקת עמודי־תווך בעוד הבנין עומד על תלו בלא שינוי כל־שהוא.

שיטה כה משוכללת של בדק יסודי תיתכן אולי רק לגבי מגדלים פורחים באוויר. ואכן, חידה היא ותהי לחידה.

ובכל־זאת, היתה משמעות של בדק זה מבצבצת מפעם לפעם, ולא ברגעי הרעש הספורים, אלא דווקא בשעות הארוכות של הדממה הדקה אשר קולם של הנואמים היה מנסר בה, בחללו של אולם ריק למחצה.

פעמים הורגש כי משהו סמוי וסומא, פרוע וחשוך, מרחף ומתלבט בין הכתלים, כמין ברייה שחושי ההתמצאות ניטלו ממנה, כמין התגלמות של סילוק תחושת הקיום והכיווּן של עם שלם, אשר קרני־מישוש סמויות שלו, שהוליכו אותו עד כה לאורך מאות בשנים, בין בחושך ובין באור, נתנוונו, חדלו לפעול, והניחוהו תועה וטרוף־חושים.

הוּא שֶׁבְּהַבְקִיעוֹ בֵּין הַקּוֹרוֹת

הָיָה מַכִּיר וְחָשׁ אֶת הַסּוֹבֵב

לֹא בָעֵינַיִם, לֹא בָאֶצְּבָּעוֹת

הַגּוֹשְׁשׁוֹת, כִּי אִם כָּעֲטַלֵּף,

לְפִי תְּשׁוּבוֹת קוֹלוֹ, הַמֻּחְזָרוֹת

מִן הַפִּנּוֹת, מִן הַתִּקְרוֹת, מִן הַקִּירוֹת,

מִן הַצָּפוּי, מִן הַזּוֹמֵם, מִן הָאוֹרֵב.

הַאִם אָמְנָם נִרְאֶה אוֹתוֹ כָּעֵת

אוֹבֵד־כִּוּוּן, טוֹרֵף מַעְגָּלִים,

בְּעוֹד קוֹלוֹ שָׁלוּחַ לִבְלִי הֵד

בֵּין הַמַּשְׁקוֹפִים וְהַכְּתָלִים,

אֲשֶׁר בָּהֶם מַכֶּה הוּא וְחוֹבֵט

גּוּפוֹ הָעָף – וְהַנִּבְדָּל מִן הַצְּלָלִים

בָּזֹאת בִּלְבַד: בְּכָךְ שֶׁהוּא שׁוֹתֵת

נִטְפֵי דָמִים כְּבֵדִים וַאֲפֵלִים.

חוץ מזה היה הכול כרגיל.

כמקובל בוויכוחים כלליים, סולקו המחיצות בין הנושאים שעל סדר־היום, וכך גאתה המחשבה ועלתה מכל העברים גם יחד בכמה וכמה ראשים.

נביא כאן קצת מן הדברים שנשמעו ונמסרם רק בקווים כלליים, כפי שניתנו בתקציר שהוכן לכל דורש.

1. מדינת ישראל אינה פתרון אלא בעיה:

בענין זה ניכרה נטייה כללית לקבוע, כי כשם מדינת ישראל אינה מרכז ליהדוּת העולמית, אלא אחת מארצות הפזורה היהודית (אמנם פזורה ריבונית), כך יש לעיין ולברר אם עלינו להוסיף לראותה כמרכז לפעולות ההסתדרות הציונית.

הציונות באה לעולם כדי לפתור את שאלת היהודים, ואילו מדינת ישראל לא רק אינה פותרת שאלה זו, אלא מוסיפה בעיות משלה.

2. עובדה שאומרת דרשני:

תפוצות הגולה התקיימו כאלף ותשע מאות שנה בלי עזרתה של מדינת ישראל, קיום עצמאי מלא, ואילו המדינה טוענת, מיומה הראשון, שאין לה קיום בלי עזרתן של התפוצות. עובדה זו אומרת דרשני.

3. מקלט ומשפט:

אם יש כיום ארץ בעולם שאותה הגדרה ציונית בענין “מקלט בטוח במשפט גלוי” אינה הולמת אותה, הרי זו ישראל.

שום מרכז יהודי בתפוצות אינו מוקף כמוה אויבים הזוממים למחות אותה ואת יושביה מתחת השמים.

זאת מצד הבטחון.

ואילו מצד הסטאטוס החוקי, הכול יודעים כי מעמדה, בגבולות החדשים, מוטל בספק מבחינת משפט העמים הגלוי ולכל ריכוז יהודי בגולה יש כיום יתרון על פניה מבחינה זו.

4. שחרור התנועה הציונית:

כדי שהתנועה הציונית תוכל למלא יעודה ולטפל בשאלת היהודים טיפול חופשי שאינו כפוף לפתרונות כפויים, היא חייבת להשתחרר מן הכפיפות־הרעיונית לישראל.

תהליך זה של יציאה משיעבוד כבר התחיל למעשה באופן ספונטאני, ואפשר לקבוע כי מיד לאחר מלחמת־הקוממיות של ישראל, החלה מלחמת־הקוממיות של התנועה הציונית.

מערכה זו היא כיום בעיצומה.

5. מילואים לשאלת המעמד המשפטי:

השאלה המשפטית עוררה תגובות בעיקר מצד הישראלים שהשתתפו בכנס, עיקר תגובתם: הגבולות שלאחר מלחמת ששת־הימים מערערים את מעמדה של ישראל לא רק מצד משפט־העמים אלא גם – וזה הדבר הקובע – מבחינתנו אנו. גבולות אלה הם הכרזת מלחמה על יסודי המוסר היהודי והאנושי.

קולות באולם: מה עמדתנו לגבי הגבולות הקודמים?

תשובה: גבולות שביתת־הנשק מתו, ואין לדבּר עליהם מטוב ועד רע.

קולות באולם: מה בענין גבולות החלוקה?

תשובה: גבולות החלוקה הם אמנם היחידים שנקבעו במשפט־העמים, אך גם הם נפטרו, ולהם דוּמיה תהילה.

קולות באולם: לנוכח שיעור התמותה הגבוה של הגבולות עד־כה, מה הגבולות שיש בהם כדי למנוע את המחלה, שניתקה את פתיל־חיי־קודמיהם?

כאן התערב היו"ר והפסיק את הדיון בשאלה.

נימוקו: אין לגלוֹת את הקלפים.

6. זהוּת יהודית וזהוּת ציונית:

ענין הגבולות העלה את שאלת הזיקה בין ישראליוּת ויהדוּת.

אחד המנהיגים הציוניים הוותיקים הביע דעת רבים, בקבעוֹ כי הזהוּת היהודית – כיום יותר מאשר בכל זמן אחר – צריכה בכלל להשתחרר מכל זיקה טריטוריאלית.

לַזֶּהוּת הַיְהוּדִית – כָּךְ אָמַר – אִם אֵינֶנִי

טוֹעֶה, יֵשׁ סִכּוּי פִּיקַנְטִי

שֶׁדַּוְקָא בִּמְדִינַת יִשְׂרָאֵל תִּתְנַוֵּן הִיא

מֵאַחַר שֶׁתִּשְׁקַע בַּלֶּוַנְט הִיא.

הָעוֹלָם הוּא יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶקוּמֶנִי

הוּא פָּחוֹת וּפָחוֹת מִילִיטַנְטִי

וְלָכֵן, כְּאָדָם יְהוּדִי, הֲרֵינִי

רוֹאֶה בַּמְּדִינָה מַהוּת אַנְטִי־

יְהוּדִית.

לעתיד לבוא הוא חוזה טיפוס חדש של ציני דוּ־חי, השייך לתפוצות ולעולם כולו מזה, ולישראל מזה. ייתכן כי אפילו מבחינה ביאולוגית יוכל המדע לפתח במשך הזמן ציונים בעלי כושר־קיום בכל סטיכיה, כאותם בעלי־חיים שיש להם גם זימים וגם ריאה, והם נושמים גם ביבשה וגם בים.

ייתכן, אמר, כי בו כבר נתחוללה מוּטאציה זו, ולא לשווא הוא בן בית בכל ארץ ובכל אקלים שבעולם.

וכדי לשבר את האוזן הוסיף:

לִפְעָמִים אֲנִי (מִן הֶחָלָל הַחִיצוֹן)

שָׁב צִיּוֹנָה, לִמְלוֹן “אַכְסַדרָא”,

וּבִצְעֹד מִצְעַד צַהַ"ל, אֲנִי, בְּלִי לִרְטֹן,

מְחַכֶּה עַד עֲבֹר הָאֶסְכַּדְרָה, –

וְחוֹזֵר לְהַמְשִׁיךְ בְּרִיצַת מָרָתוֹן

אֶת נְתִיב אֲהַסְוַר (אִם שָׁמַעְתָּ)

וְלָחוּשׁ תְּחוּשַׁת בַּיִת כְּמוֹ בַּקִּטּוֹן

גַּם בְּאוֹסְלוֹ וְגַם בְּסוּמַטְרָה…

הָהּ, אַמְפִיבִּיָה הוֹלֶכֶת־עַל־שְׁתַּיִם, טְרִיטוֹן,

צִיּוֹנִי עוֹלָמִי, סַלַמַנְדְּרָה.

9. אבני המקום

בפרוזדורים חלפה חדשה מענינית.

נודע כי לכנס תוגש הצעת החלטה, לתמוך במפעל העברת אבנים מהר סיני אל קהילות שבגולה.

מוסדות־סעד יוכלו לרכוש אבנים אלו על־מנת לשבץ אותן במקום הנראה לעין ולחרוֹת בהן את שמות התורמים.

ואילו בתי־כנסיות והיכלי תפילה יקבעו אותן בארונות־הקודש, אלא שבמקרה זה ייחרתו, כנראה, באבנים לא שמות התורמים אלא עשרת־הדיברות.

מפעל זה שראשיתו היתה, כמסתבר, ספונטאנית, עוד לא הוגדר ולא הוּכּר רשמית, אף לא נודע לאיזו רשות הוא שייך, אך מטיילים שחזרו מטיול בסיני סיפרו כי עבודת החציבה מתנהלת במלוא התנופה. הם ביקרו במחצבות והעידו כי ההר כולו עשן.

בכנס נשמעה דעה כי ברגע שההסתדרות הציונית תאמץ מפעל זה תתערב הממשלה ותנסה להפקיעוֹ לרשות שלה, כדרך שאירע לגבי העליה והקליטה, אך דעת הרוב גרסה כי אם תנסה הממשלה להפריע, ייאמר לה כי אבן משוחררת לא תוחזר.

היו שסברו אפילו כי רק בידי ההסתדרות הציונית עשוי מפעל זה של אבני־ההר להתמלא תוכן, שכן יש בו משום המחשת הזיקה בין התפוצות ובין ישראל, ואפשר להמשיל עליו, בשינוי גירסה, את המימרה הידועה בענין מוחמד, כלומר – אם אין עם־ישראל הולך אל ההר, הולך ההר אל עם־ישראל.

מלקוש נתכוון תחילה למנוע את שילובה של תכנית זו בהחלטות המעשיות של הכנס. שני טעמים היו להתנגדותו:

ראשית, תכנית זו עשויה לטשטש חותם־ראשונות של פרוייקט ההרים־והגבעות שלעתיד לבוא. שנית, היא סמוכה מדי לתכנית “העצים אל הגולה” ואין מערבבין שמחה בשמחה.

אך לאחר שבחן את הלך־הרוחות החליט כי במקום להילחם בתכנית־האבנים מוטב להחיש את אישורו של מפעל־העצים.

מיד הגיש לנשיאות הכנס הצעה כתובה ומנומקת, בה דרש להקדים ולאשר את מפעל העצים לפני שתעלה על הפרק תכנית האבנים, העשויה לעורר בעיות מדיניות ולסבך את הדברים.

ההצעה הועברה לוועדה המתמדת.

בישיבת הוועדה, שמלקוש השתתף בה, טען אחד החברים, שקודם־כל יש לדון בענינים שוטפים שאין לדחותם.

אך מלקוש דרש לראות הצעתו כדחופה ולהעמידה בראש התור. וכך אמר:

לַכֹּל זְמַן, חֲבֵרִים. לֹא בּוֹעֵר.

בָּרוּר שֶׁנָּדוּן גַּם בִּשְׁאָר עִנְיָנִים.

אַךְ קֹדֶם־כֹּל יֵשׁ לְדַבֵּר

עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים.

דעתו של מלקוש נתקבלה, ובסופו של הדיון הוחלט אפילו, כי כדי לקבוע עובדה קיימת ייערך טקס סמלי לחנוכתו של מפעל־העצים עוד לפני תום מושבו של כנס־החירום.

עם זאת, כיוון שלאחר מפעל־העצים עתיד להתאשר גם מפעל־האבנים, הוצע לתכנן הנפקת מידאליה שתנציח את שני המפעלים גם יחד.

כיוון שכך, עלתה הצעה להנציח גם את עלייתו של בּונטה.

לבסוף נימנו וגמרו כי שלושת המאורעות יצטרפו במידאליה לסמל אחד שצורתו תהיה בערך כך: בּונטה יושב תחת עץ וצופה אל מול אבן מחוטבת כשני לוחות־הברית.

קיפודי, לכשנודע לו דבר ההצעה הזאת, טען כי בשום פנים אין להנציח את בּונטה בעודו בחיים.

אך מלקוש מצא את התנגדותו מופרכת מעיקרה.

– בלי בונטה – כך אמר – לא תהיה התמונה שלימה.

10. הזעקה האילמת

הוחלט שבּונטה יוצג בפני הכנס באסיפה חגיגית מיוחדת.

תוך כדי דיון על פרטי המעמד החגיגי, הציע מלקוש כי לאחר שיושיבו את בּונטה על הבמה תופיע ברקע כתובת שתכריז לאמור:

“לקראת עליה של מיליון יהודים עד סוף המאה”.

על כך העיר מישהו כי הדבר עשוי לעורר בהלה.

– שום בהלה לא תתעורר – אמר מלקוש. – אנו לא נפרש לאיזו מאה אנו מתכוונים.

אלא שהחברים טענו שגם אם לא נפרש, יתפרשו הדברים כאילו אנו מתכוונים למיליון עולים עד סוף המאה העשרים.

– אולי אתם צודקים, – אמר מלקוש. – בלי פאניקה.

הוצע איפוא להציג את בּונטה בלי פירושים; בבחינת אזעקה סמלית שתהא מובנת מאליה.

– לוּ יהי כן – אמר מלקוש. – הוא יזעק ויזעיק, על־ידי נוכחותו על הבמה.

בּונטה, כשסוּפר לו על כך, נתמלא חימה והתנגד בכל תוקף

– שיזעק קיפודי! – כך אמר. – הוא העלה אותי.

הוא לא נרגע אלא לאחר שהוסבר לו שמתכוונים לזעקה אילמת.

– זה ענין אחר, – נתפייס בּונטה. – זעקה אילמת, זה אפשר.

בערב, לעת טקס ההופעה, נתמלא האולם מפה לפה. על הבמה ישבה הנשיאות בהרכב מלא.

בשמונה וחצי בדיוק נשמעה תקיעת חצוצרה ומלקוש קם על רגליו ואמר:

– חתן שמחתנו, העולה המאה אלף, מתבקש לעלות על הבמה.

אָז הֲמֻלַּת תְּשׁוּאוֹת, בְּשֶׁטֶף,

פָּרְצָה, הֵחֵלָה מִתְגַּלְגֶּלֶת

וּמֻחְזָרָה בְּרִיקוֹשֶׁטָה

מִן הַקִּירוֹת. בְּתוֹךְ מִקְהֶלֶת־

קוֹלוֹת־הֵידָד צָעַד בּוֹנֶטָה,

דְּמוּת מְאִירָה וְנֶאֱצֶלֶת,

אֶל הַבָּמָה צָעַד בְּרֶטֶט

מוּבָל הַיְשֵׁר בִּידֵי דַיֶּלֶת.

הַהִתְרַגְּשׁוּת נָסְכָה בוֹ רַעַד

וּמִשְּׂפָמוֹ יָדוֹ לֹא מָשָׁה,

שֶׁכֵּן וָתִיק אֶחָד מִוַּעַד־

עוֹלֵי־רוּסְלַן (שִׁקְמוֹנִי יָשָׁה)

נִטְפַּל: "אֲנִי מֻכְרָח לָגַעַת

בַּדְּמוּת הַזֹּאת אֲנִי (רָגַּשׁ הוּא)

פָּשׁוּט אֵינֶנִי מְשֻׁכְנָע עוֹד

אִם הִיא חֲלוֹם אוֹ יֵשׁ מַמָּשׁ בָּה".

בְּעוֹד בּוֹנֶטָה כֻּלּוֹ מֶתַח

אוֹתוֹ הוֹשִׁיבָה הַדַּיֶּלֶת

עַל הַבָּמָה, מַמָּשׁ בָּאֶמְצַע,

לְיַד מַטְרוֹנָה דְּמוּיַת־שֶׁלֶד

סְגָנִית שֶׁל "ווּמֶן קְלַבּ אוֹף נֶצַח

יִשְׂרָאֵל", (אוֹ מְנַהֶלֶת),

שֶׁהִסְתַּכְּלָה בּוֹ בְּלוֹרְנֶטָה

כְּאִלּוּ הוּא מִפִּלְאֵי חֶלֶד.

הַמַּקְהֵלָה אֶת הָעֲצֶרֶת

פָּתְחָה בְּהַשְׁמָעַת קַנְטָטָה

וְאַחַר־כָּךְ עָבְרָה שַׁרְשֶׁרֶת

הַמְבָרְכִים וְיָרְדָה מַטָּה

וְאָז, עִם צְרוֹר דַפֵּי מַחְבֶּרֶת,

מַלְקוֹש קָם (הָעֲצֶרֶת חַתָּה)

וְסָח: אֶסְקֹר נָא אֶת הַדֶּרֶךְ

אֲשֶׁר מִבָּזֶל עַד הָשַׁתָּא…

דִּבֵּר הוּא כְּשָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם

וְלֹא יוֹתֵר. אַךְ לֹא נַכְחִישָׁה

כִּי סֵבֶל דּוֹר שָׁלֵם (שָׁמַיִם!)

הַהַרְצָאָה הַזֹּאת הִמְחִישָׁה.

“אֲבוׂי” הִרְהֵר בּוֹנֶטָה “קַיִן!”

כִּי הַסְּקִירָה אוֹתוֹ הִתִּישָׁה

וּבְכָל זֹאת לֹא נָשָׂא רַגְלַיִם

וְלֹא בִּקֵּשׁ לָנוּס תַּרְשִׁישָׁה.

לְסוֹף, מַלְקוֹשׁ קוֹלוֹ הִגְבִּיהַּ

לֵאמֹר: "הָהּ, לֹא בְּזִנּוּק־פֶּתַע

הַצִיּוֹנוּת דְּרָכִים הִבְקִיעָה

עַד הַגִּיעָהּ לִשְׁלַב בּוֹנֶטָה!…

– – – לִצְלִיל הַשֵּׁם הַזֶּה הֵרִיעַ

כָּל הַקָּהָל בְּלַהַט־יֶתֶר

וְאָז בּוֹנֶטָה קָם… בְּלִי נִיעַ

עָמַד…

הוא עמד בלי ניע. הביט במלקוש. הביט בקיפודי. הביט במטרונה השלדית. פער פיו. בהה. ניסה לומר לפחות תודה רבה. אך קולו נחבא.

עמד פעור־פה.

לא השמיע קול.

כך שניות מספר. לאחר מכן חזר אל מקומו וישב.

רגע קט שררה דממה באולם. אך מיד פרצו תשואות, אוזן לא שמעה כמוֹתן.

בעתונים כתבו למחרת היום כי שתיקתו של בּונטה דיברה בקול רם שיישמע למרחוק וזעקתו האילמת לא תרד מסדר־היום.

לכל מהלליו ומשבחיו היה בּונטה עונה:

– זאת לא המצאה שלי. מלקוש המציא את זה.

היו שהציעו לו להופיע בזעקה אילמת כזאת גם בכינוסים אחרים ולערוך איתה סיבוב בארץ. אך הוא סירב.

– מספיק פעם אחת, – אמר. – שתי פעמים זו לא חכמה.

11. מי אתה, בּוֹנטה?

אילו הסתכלנו מקרוב בקלסתר־פניו של כמון, שעה שהיה יושב לפנות־ערב על מדרכת־קפה, היינו רואים את הרחוב צף בתוך זגוגיות־משקפיו הירוקות כמו בתוך אקוואריוּם.

כשהיה כמון מניע ראשו ומביט כה וכה, היו בבואות הבנינים והרחוב כולו מתהפכות במרחביהן המימיים של זגוגיות־המשקפיים הללו כלהקת לוויתנים.

כך היה העולם משתקף גם במוחו. ירקרק, מסתורי, רצוף הבהובים נזילים של דמיונות. בשעות אלו היו דמיונותיו קורמים צורות מצורות שונות, נהפכים לתכניות, למבצעי חישוף והוקעה, משרבבים ראשיהם מתוך ימת־ההזייה הירקרקה, או חולפים ביעף כשגביהם הקמורים מבצבצים מתוך המים בהבהובי־בזק, או מתעופפים רגע באוויר, כדולפינים.

דמיונות אלה של חישופים והוקעות, של גילויים, הפועלים כלחיצת כפתור ומפוצצים שערוריות־ענק חברתיות, היו בעלי נימה ציבורית, אפילו מדינית, שנותרה בו מימי חברוּתו במפלגה. באותם ימים נטו השקפותיו יותר ויותר שמאלה, אך נטייה זו הלכה ונתרופפה, הלכה והואטה, מחמת שני תהליכים פאטאליים שנתחוללו במקביל לה. התהליך האחד היה תהליך־ההתבגרות, סיום ימי השחרוּת ותחילת הקשישוּת. ואילו השני – ירידת קרן המפלגות והתרחקות הצעירים־ברוח מן הפוליטיקה. לבסוף יצא כמון מן החיים האידיאולוגיים, אך העובדה שהוא יצא מתוכם מן הקצה השמאלי טבעה בו חותמה. השקפתו הקודמת, שאדם צריך להקדיש חייו כדי לשנות את העולם הרקוב הזה, התחלפה בהשקפה אחרת האומרת כי אדם צריך להקדיש חייו כדי להצליח בעולם רקוב זה, אלא שגם השקפתו החדשה הכילה, כזכר לעבר הפוליטי, את תבלין הנוֹנקונפורמיזם.

משום כך הוסיפו חברי מפלגתו לשעבר לראות בו אוהד.

אף הוא היה מתנער לעת בחירות, או לרגל אסיפות־מחאה, כדי לפעול למען המפלגה. פעילות זו עיקרה היה גיוס אמנים להופעות בעצרות־עם ולחתימה על עצומות. הודות לו היו עצומותיה המדיניות של המפלגה מקבלות גוון אמנותי מיוחד של ציירים, זמרים, רקדנים, ואמני פּאנטומימה.

בין תקופות־היחלצות חברתיות אלו היה עצמאי. מקום־חיוּתו היה תחום אחורי־הקלעים של התיאטרון והמדיניוּת. בתוך אפלולית זו חיכה לשערוריה חברתית גדולה שתוציא לו מוניטין, למפולת ציבורית שתעמיד אותו על רגליו.

בערב זה, שבו אנו עומדים, נכנס כמון אל אולם המליאה של כנס־החירום. רוח השיעמום כבר היתה מרחפת שוב על פני הקהל, ואף־על־פי־כן עוד התלבט בחלל האוויר הד זעקתו האילמת של בּונטה. כמון שהה קצת באולם וירד למזנון ומשם עבר אל בית־השימוש להטיל מימיו ולתקן תסרקתו. הוא בא אל תוך פלטין המראות והברזים הנוצצים ובהיכנסוֹ הביט וקפא על עָמדוֹ.

הוא ראה את בּונטה עומד מול המראה, מסיר שפמו, מחכך שפתו העליונה וחוזר ומדביק שפמו בשנית.

תוך כדי כך הסב בּונטה פניו אל כמון ושניהם עמדו רגע זה מול זה בלי ניע. בּונטה הידק שוב שפמו באגודל ואמר:

– השפם הפרטי שלי בתיקון.

אמר, גיחך, ויצא מן הפלטין.

ואילו כמון לא ענה.

האורות הנוצצים של בית־השימוש, לובן הקירות וברק המראות והברזים והכיורים – כל אלה זרחו בתוך זגוגיות־משקפיו הירוקות כחלום של ניקל וחרסינה וחשמל. הוא ידע כי ברגע הזה הוא עומד על סף מרחבים לא־נודעים, צופני גילויים ומפולת.

בדמיונו ריחפו כותרות־ענק כגון: “מי אתה, בּונטה?” או “מה מסתתר מאחורי שפמו של העולה?”, או “נתלוש את השפמים המזויפים של הפרות הקדושות”.

אחר־כך הטיל מים ופנה ויצא החוצה.

הוא ידע בכל נימי נפשו כי אותו שפם שראה בידי בּונטה מסתיר סוד גדול, פיקציה כבירה, אונאה שלא היתה כמוֹתה בישראל.

והאמת ניתנה להיאמר: הפעם לא טעה.

מכאן ואילך ידע את המוטל עליו. מחשבותיו, הזיותיו, חלומות, משקפיו הירקרקים – כל אלה פנו אל צד אחד, לעבר מטרה אחת.

המטרה: לגלוֹת את האמת.

שכן, אם אין בּונטה מרמה את המימסד, הרי שהמימסד יחד עם בּונטה מרמים את הציבור.

12. שטף המנוסה

בכנס נמשך הוויכוח הכללי. היתה שעת צהרים. קיפודי יצא מן האולם, עבר בפרוזדורים, ירד במדרגות, הלך ללא מטרה, עד שמצא עצמו יושב על ספסל בשדרה הסמוכה.

נשבה רוח חזקה. מאותם משבים עזים ורצופים, הקמים פתאום בהישבר יום שרב. הרוח הלכה וגברה. כל השדרה כולה היתה כמו שוטפת ושועטת במרוצה, כל הענפים שלוחים ודרוכים וכל העלים טסים במעוף אחד כולל, וכמו חולפים במעופם על פני קיפודי, היושב על הספסל, וממנו והלאה.

קיפודי חייך:

– כל זה עשוי להתעופף פתאום ולהשאיר אותי חשוּף.

הרוח הוסיפה והתגברה.

אפילו שיח קטן, בשולי השדרה, נראה כעת כשותף לבהלה ועמד כפוף, כאילו נתעכב לרגע לקשור שרוך־נעלו, על־מנת להצטרף מיד למרוצה הכללית.

הרוח החלה מגלגלת קופסות ועטיפות וכל קש וגבב שהיו עפים ושוטפים ביעף.

עכשיו היתה הרוח מלאה אבק. קיפודי הירהר שהיא דומה לאשה גדולה עם מטאטא. הנף אחד והיא גורפת גם אותו. ניקוי כללי.

העצים הוסיפו לרוץ.

קיפודי נשא ראשו למעלה. רק השמים עמדו בלי ניע. היו נקיים מענן.

– השמים – הירהר – יתחילו לנוע בחורף.

רגע דימה כי עוד מעט יתחילו לרוץ גם הספסלים שבשדרה, ואף ספסל זה שמתחתיו ייחלץ ויברח וישאיר אותו על בלימה.

– משונה, – מילמל קיפודי. – אינני יודע מה קרה לי.

הוא אמר זאת כמעט בקול רם. ומששמע מלים אלו יוצאות מפיו, ידע כי התכוון לא רק לשעה זו אלא אל משהו מַתמיד יותר ומטריד יותר, אל תחושות שהוא מנסה להתעלם מהן בזמן האחרון ולא להודות בקיומן.

עיקרן היה בכך שדברים פשוטים, אֶלמנטאריים, שהיו לחם־חוקו זה שנים, דברים כגון החלטות, הצעות לסדר־היום, הסתייגויות, נאומי פתיחה, נאומי נעילה, היו נראים לו פתאום כאילו הם חסרי כל משמעות, כאילו התוכן נס ונמלט מתוך כל הדברים הללו במרוצה, כמו הגבב המתעופף ברוח.

אתמול, בשעת ישיבה באחת הוועדות, כשנתקל בפסוק רגיל כגון “הנשיאוּת מטילה על הוועדה להביא בפני המרכז הצעה לחישול מאמצי הסניפים בשטח הארגוני לקראת המבחנים שנכונו”, הרגיש פתאום שהוא מביט בכתוב ואינו מבין כלום. כל מלה כאילו היתה במקומה, וכאילו אמרה משהו, ואילו הכל יחד הביע ריקוּת גמורה, תוהו חלול שרק דמיון פרוע יכול לתפוס את ממדיו.

פעמים, בעת ישיבות, היה מסתכל בפרצופי חבריו, לראות אם יש בהם סימן של תהייה, או מאמץ להעלים תהייתם, אך מיד היה תופס כי האדם שהוא בוחן אותו מתחיל אף הוא להסתכל בו בתשומת־לב, וכשהיו מבטיהם נפגשים היו ניתקים מיד זה מעל זה, כאילו נתפסו בבילוש.

ייתכן, הירהר קיפודי, שתחושה זו היא נחלת הרבים. ייתכן שלא הוא לבדו חולה.

בכך צדק, אלא שאצל אחרים היה זה על־פי־הרוב תהליך מודרג, שנבע מתוך ספקות מפלגתיים, הגיח מתוך בקיעים אידיאולוגיים, נתמשך על פני שברי אוריינטאציות מנופצות, וכיוצא באלה. ואילו אצלו התחולל הדבר כמו לפתע־פתאום. הוא לא הספיק אפילו לתהות מה נתקלקל בתוכו, עד שידע שאין לו תקנה.

עכשיו, בעודו יושב על הספסל בשדרה, בעוד העצים מוסיפים לרוץ והרוח שוטפת בשמלות־אבק רחבות, היטה קיפודי אוזנו כמו על־מנת לשמוע את המתרחש בקרבו פנימה. כן, התהליך נמשך. כמין מפולת אטית הלכה ונתחוללה בו; מפולת חרישית של זכרון ושל התמצאות, התפוררות וניתוק של קשרי סמיכוּת בין המלים ובין המשמעות, בין המשמעות ובין המושגים, בין המושגים ובין הגופים. הוא לא ידע אם נתגברה התפוררות זו מיום שזייף את בּונטה, או אולי דווקא בּונטה הוא אחת הסמוכות האחרונות שעליהן נשען המיבנה הקורס.

עבודת העליה היתה עיקר עיסוקו שנים רבות. למעשה, לא היו חייו זכורים לו אלא לפי מה שעיסוק זה מילא אותם. כך בשנות השלושים וכך במשך עשרים וחמש שנה מאז ואילך, על פני אירופה, על פני חופי אפריקה ובקהילות נידחות של סוריה ופרס וכורדיסטאן. עכשיו אין הוא זוכר מתי נהפך כל זה לעבר רחוק. הוא רק יודע כי התמורה התרחשה במהירות. הכול הוטל פתאום אל תוך העבר. התעופף ברוח, עם האניות, עם החופים, הנמלים, ההפגנות, המעצרים, השחרורים, הבריחות, ההברחות. הכול. נעלם. נהפך לעיסוק משרדי. כשברקע ניצבים שערי העליה הריקים מאין בא. לא ייתכן כי ריקוּתם של שערים אלה היא בלבד מחוללת בו את ההתפוררות שאינה פוסקת אפילו רגע אחד. יש ודאי עוד סיבות. הגיל. הבדידות, החלודה המשרדית. הכול יחד. אך שעה שהיה משווה לנגדו ריקוּתם של אותם שערים, שענינם היה עיסוקו תמיד, ידע כי מה שמתחולל בו פנימה יירגע ויסתיים רק שעה שהוא עצמו יהיה דומה לשערים ריקים אלה.

אכן, עמידתם הריקה של שערי העליה העיקה למעשה על כל חיי הציבור. תחושת מועקה זו, עיקרה היה סמוי, אך מפעם לפעם היו מחריפים טעמי־לווי שלה, כגון טעם פתאומי וחד של אונאה, של מציאות שניתקה ממקורה ומתכליתה, של רעיון שרק נשורת קליפותיו מרחפת סביב, בין הדיבורים והמחשבות.

קיפודי חש בימים אלה את כל הטעמים הללו יחד וצירופם הישרה עליו סחרחורת. היה נזכר כיצד דרש ברבים במשך שנים על שנים בשבחם וגדוּלתם של שערים אלה: שערי תקופה, שערי תחייה, שערי המהפכה היהודית – מה לא אמר בענינם? עד שלבסוף הופיעה בהם, כמיצוי אחרון, דמות בּונטה הקטן עם שפמו המזויף.

פעמים היה קיפודי מרגיש כמין שד זעיר של צחוק מחלחל בו, ואותה שעה היה נדמה לו כי לא רק בקרבו בלבד אלא בכלל כולו, בכל אותו צירוף ענינים שקוראים קשרי אומה וארץ ותפוצות ותקופת התחייה, בכל זה הולך ומבשיל משהו העתיד ליהפך לבדיחה שאין דוגמתה בשום אומה ולשון.

לא. היעדר העליה לא היה רק שיבוש או כשלון של פרוגראמה לאומית חיונית. הוא היה יותר מזה. כשם שהעקרוּת היא יותר מאשר פגיעה במיכסת־הילודה.

שערים אלה עמדו זה למעלה מחמש־עשרה שנה כגיחוך פעור וקופא אל מול המדינה, שקמה בפירוש מתוך התכוונות אליהם ובשבילם; כגיחוך פעור וקופא אל מול כל אותם ערכאות וזירות־משפט שבהם עמד העם היהודי בדין עם אומות העולם על הזכות להחזיק שערים אלה פתוחים; כגיחוך פעור וקופא אל מול העובדה כי לאחר היפתחם עלה בם גל של נרדפים־יהודים שנותרו בעולם ולאחר מכן, לפתע־פתאום, הושלך הס והכל נדם ונתרוקן ואין בא. היחידים שהתפרצו מאז לעלות לישראל היו צבאות־ערב, שעלו ונהדפו, וחזרו ונהדפו, ובין הדיפה והדיפה, בין מלחמה למלחמה, חזרו השערים לריקוּתם ודממתם.

דומה היה שכך יימשכו הדברים וכך יהיו לשיגרה, אשר נצנוץ הטירוף שבה יקהה ויועם מכוח ההרגל.

אלא שהגורל עתיד היה להגות בענין זה עוד הברקה שטנית אחת.

מלחמת־ששת־הימים כמו סילקה את החיִץ האחרון שמנע בעדנו מלתפוס את החזיון בכל מלואו, ומכאן ואילך ניצבים אותם שערים פעורי גיחוך גם אל מול פני התקומָה המדינית וגם אל מול ארץ־ישראל כולה, זו שמדינת ישראל נרתעת עכשיו מפניה מאין עולים.

גיחוך זה כאילו מאציל מצלמו על כל מה שניצב מולו, ולאט לאט מתחילים קורותינו, כל הסיפור היהודי כולו, להתעקם קמעה־קמעה, תג לתג, לפי קווי־היסוד של גיחוך נורא זה.

וְאָמַרְנוּ: עַל פְּנֵי הַנִּגְלוֹת

הוֹסִיפִי לָעוּף, מְגִלָּה.

וְאִם יִשְׁאָלוּךְ בַּמְסִלָּה:

מַה כֹּחַ רָם עַל כָּל תְּהִלּוֹת?

הָשִׁיבִי: כֹּחַ הַקְּמִילָה

הָאַדִּיר וְנוֹרָא־עֲלִילוֹת.

שׁוֹרַרְנוּ מִזֶּה יְמֵי דוֹר,

בִּשְׂפָתֵנוּ זוֹ הָעִבְרִיָּה,

כִּי מִיָּם וְעַד יָם לַבֹּקֶר־אוֹר

מְקִיצוֹת תְּפוּצוֹת עַם, כִּי תְחִיָּה…

וּמָה אִם יֻבְרַר פִּתְאֹם

כִּי זְרִיחָה קָרָאנוּ לַשְּׁקִיעָה?

מַדּוּעַ מַחֲשִׁיךְ הַיּוֹם?

הַאֻמְנָם נָפְלָה שְׁגִיאָה?

מִתּוֹךְ הַלָּשׁוֹן וְהַכְּתָב

נִשְׁקָף סִפּוּר־קוֹרוֹת.

אַךְ מַדּוּעַ יָסֵב פָּנָיו?

הַאֻמְנָם אֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ?

הַיְנֻתַּק הַסִּפּוּר הַלָּז

בִּקְצֵה נְתִיבוֹת רְחוֹקוֹת,

כְּמוֹ חֹרֶף רָחוֹק וָעָז

שֶׁאֵין רוּחוֹתָיו שׁוֹרְקוֹת?

הַבָּרָק מֵצִיץ וְנָס

וְשׁוּב הַסְּבִיבוֹת רֵיקוֹת.

רַק הָרַעַם עוֹבֵר עִם פַּנָּס

יוֹרֵד, עוֹלֶה בַּמַּדְרֵגוֹת.

אַל בְּחָפְזֵךְ מְגִלָּה.

הַזְּמַן אֵינוֹ דוֹחֵק.

עוֹד חָזוֹן לַמוֹעֵד. הַחֲבִילָה

רַק מְנַסָּה לְהִתְפָּרֵד וּלְהִתְפָּרֵק.

זוֹ עוֹד רַק מַחְשָׁבָה תְּחִלָּה

עוֹד לֹא סוֹף מַעֲשֶׂה. חוֹרֵק

הַמַּסָּד, חֲרִיקָה מְשׁוּלָה

כִּצְחוֹק. אַךְ עוֹד אֵין צוֹחֵק.

ואף־על־פי־כן, סימני צחוק ראשונים כבר החלו מבצבצים פה ושם. מסתבר, שהדבר התחיל בכל־זאת.

מי שדיפדף בספרים, אם ספרי קודש או ספרי חול, ביחוד בכרכים של היסטוריה או תולדות הציונות, היה רואה כיצד פסוקים שעל גבי הדף הפתוח מתעוותים ברגע שהם נגלים לעין, ולא היה ברור אם זו עווית שלפני צחוק, או עווית של צחוק שנקטע והוא מתכווץ ומתאפק עד שהספר ישוב וייסגר, ואז ישוב הצחוק להלך בין הדפים באין מפריע.

ועוד תופעה ראויה לתשומת־לב:

פסוקים וסיסמות, שהנואמים היו רגילים לשלב בדבריהם, החלו להימלט מתוך הנאומים.

ומעשה בנואם אחד, שהיה נוהג להכריז כמעט בכל נאום שנשא במשך ארבעים השנים האחרונות, שאין דוגמא ומשל בעולם לקשרי הנצח שבין העם היהודי לבין הארץ והלשון, והחוט המשולש לא במהרה יינתק. תמיד היה שוהה לפני פסוק מסיים זה, עד שהיה פולטו כהברקה שהאירה את מוחו במפתיע. ובכן, בימים אלה, כשהגיע למקום זה, נשתהה למעלה מן הרגיל, שכן פסוקו נשכח ממנו, פרח מזכרונו, ובעוד הנואם שוהה ומגמגם, ראו כל הקהל כיצד אותו פסוק עף ועובר מעל לראשי הנאספים לעבר פתח־היציאה. הסדרנים ניסו לעכב בעדו, אך הוא נחלץ ונמלט.

לאחר זמן מצאו את הפסוק נחבא באחד החצרות, והמחפשים שגילו את מחבואו מספרים כי שמעוהו ממלמל לנפשו כדלהלן:

אַשְׁרַי שֶׁקַּמְתִּי וָאֶבְרַח

מִשִּׂיחוֹ שֶׁל הָאִישׁ וְשִׂיגוֹ

וּמִתּוֹךְ נְאוּמוֹ הַמֻּפְרָךְ

שֶׁנִּתְרוֹקֵן מֵעִנְיָנוֹ וַהֲגִיגוֹ.

לאחר מכן שמעוהו צוחק חרש.

ומאחר שהיה זה צחוק מידבק החלו רצי צחוק מפכים ונענים לו כהד מתוך כל הספרים והכתבים המועדים לכך.

רק המגילות הגנוזות שקטו כקדם בתוך תיבותיהן ולא צחקו. אולי חששו לצחוק פן תתפוררנה.

13. שיבוצים ושיפוצים

כיוון שהוחלט להקדים את חנוכתו של מפעל “העצים אל הגולה”, נעשה הענין דוחק ועל משרד מיקס הוטל להכין את האירוע תוך ימים אחדים.

עכשיו באה מיקס אל מלקוש לקביעת סידורים אחרונים.

אגב כך סיפרה גם על תכניות למסע־פרסום כללי של המפעל, לטווח ארוך יותר. יש רעיון, אמרה, להכין תקליט הסברה לשידור בארץ ובחוץ־לארץ, ודברי ההסבר יישמעו על רקע של קטעים מוקלטים מן המלחמה.

מלקוש עיווה פניו:

– הייתי אולי נרתע מזה.

מיקס השיבה כי בשום פנים אין להירתע מזה, אלא שבקשר לכך נצטרך, כנראה, לפנות לבג"ץ. בדקנו את החומר המוקלט ומתברר שהקרבות המרים ביותר הם ברשותן של חברות ספורות. אנו נבקש צו־על־תנאי. שיבואו וינמקו מדוע לא תתחלק המלחמה שווה בשווה בין המפיקים.

– אנו נקליט גם את טקס העץ הראשון – אמרה מיקס – ולאחר בישול נשתמש אולי בחלקים ממנו.

– כיוון שהרקע הוא מלחמת־ששת־הימים – אמר מלקוש – איני בטוח אם הטקס ישתבץ.

– אנו נשבץ אותו. קבעה מיקס. – אגב, כדאי שהנואמים, וגם אתה כמובן, ישתדלו להגביה קולם. יש להביא בחשבון שלפעמים יישמעו הדברים ממש מתוך שאון הקרב.

– מסופקני אם כל ההופעות יתאימו לרקע. – אמר מלקוש. – קיפודי, למשל, לא היה כלל בארץ בזמן המלחמה, ויהיה משונה לשמוע את דבריו מתוך הפיצוצים.

מיקס אמרה שקיפודי לא ידבר.

– כך יאה, – המשיך מלקוש. – במידה שהספיק להשתתף בלבטים, טען שמלחמה לא תהיה. כך בפירוש. לא תהיה מלחמה. עשרות אנשים שמעו. אני אומר – תהיה מלחמה. והוא – לא תהיה.

תוך כך שאל אם נכונה השמועה שמשרדה של מיקס עומד לקבל הצעה לבינוי הדמות הציבורית של אנשי הצמרת.

– כן, – אמרה מיקס – פנו אלינו בהצעה כזאת, ואנו מעיינים בה.

– זו מלאכה אחראית, – אמר מלקוש. – וגם נחוצה. עלי רק להתרות בך, גברת מיקס, שאין זו עבודה קלה. במקרים רבים תצטרכו ליצור את הדמות יש מאין.

– זה ברור לנו, – אמרה מיקס.

– להלן שאלה את מלקוש מה יהיה תוכן נאומו בטקס.

– מה שייך תוכן? – תהה מלקוש. – נאום. דברי פתיחה כלליים. חגיגיים, כמובן.

– אם נחוצים לך כמה נתונים – אמרה מיקס – חומר סטאטיסטי, או כמה משלים מעולם הצומח, אפילו אילו הברקות, משרדנו יכול לספק לך את הדרוש.

– אין צורך, – אמר מלקוש. – בכל מה ששייך ליעור, יש לי מן המוכן. האדם הוא עץ השדה. על זה אני בונה.

– אולי – אמרה מיקס – איזו המחשה ציורית. למשל, שהעץ יוצא לייצג את ישראל בעולם.

– חלילה, – אמר מלקוש. – זה יתפרש כהסגת גבול של משרד־החוץ.

– בכל־זאת – התעקשה מיקס – כדאי שתאמר משהו שיצלצל כמו סטייטמנט.

– אני אולי אגיד שהשעה גורלית, – נענה מלקוש. – זה אינו מחייב.

– אם כך – אמרה מיקס – אולי מוטב שתציין בראשית דבריך, שבהתחשב עם הנסיבות אינך מתכוון לומר כלום.

– אני מקווה – ענה מלקוש – שהציבור יעמוד על כך מאליו.

14. עץ השדה

לטקס חנוכתו של מפעל העצים אל הגולה נבחר אחד האשלים העתיקים. עץ ענף ורחב גזע.

הוא צמח על פני תלולית נמוכה, שממולה הותקנו שורות ספסלים בחצי גורן עגולה. ליד האשל הוצב דוכן לנואמים.

בסמוך התנשא עגורן־ענק, ושרשרת שלו כרוכה על גזעו של העץ, כשהיא עטורה בסרטי תכלת־לובן.

האשל, אשר שרשיו כבר נחשפו, לצורך ההעברה, עמד נשען על סמוכות, שהיו מעוטרות אף הן. בינתיים הוסיף לטלטל צמרתו ברוח וצפרים עוד התעופפו סביבו.

שעה שהשמש החלה נוטה מערבה, כבר היה הקהל נערך על הספסלים. התזמורת הנעימה בינתיים שירי־לכת ושירי ציון.

תרועת חצוצרות בישרה את פתיחת הטקס. מקהלה עלתה ונתייצבה משני צדי האשל ופצחה בשיר “עץ נטעו ידי”.

הדגלים התנפנפו ברוח.

מלקוש עלה לדוכן ושיכך בתנועת־יד את התשואות שקידמוהו.

הוא שירטט בקווים כלליים את תכנית “העצים אל הגולה”, עמד על משמעותו של המפעל ועל היותו יונק מן השרשים.

העץ טילטל ראשו לכאן ולכאן ולא היה ברור אם הוא מסכים לדעת הנואם או חולק עליו.

משמעות עמוקה – אמר מלקוש – יש גם לעובדה שהעץ הזה יוצא לדרכו, אל תפוצות ישראל, בימים שבהם נתרחש לעינינו עוד מאורע שיש בו משום סמל נעלה: עלייתו של בּונטה. שני הסמלים האלה, בּונטה והעץ, יאים זה לזה. שניהם נטעי נעמנים.

כאן הרים מלקוש קולו ואמר: הכי נקרא שמו בּונֶטה? באמרנו בּונטה הרינו אומרים "בוא, נֶטַע!' בוא והיה נטע נטוע בארץ. ואילו לעץ אנו אומרים: “צא, נטע! צא אל אחיך בגולה והבא להם בשׂורת הארץ”.

בּונטה, שישב בשורה הראשונה, פנה ולחש על אוזנו של קיפודי:

– אם נחוץ, אני מוכן לזעוק עוד איזו זעקה אילמת.

– שב בשקט! – חתך קיפודי בזעף.

בּונטה הביט כה וכה וראה שאותה אשה שלדית, של כנס־החירום, יושבת בסמוך ומסתכלת בו. הוא נתכווץ קמעה, הסב ראשו הצידה וראה את ירוק־המשקפיים עומד בקצה שורת־הספסלים ומביט בו אף הוא.

לבו נקף נקיפת פחד. האומנם בולשים אחריו כדי לגלוֹת מיהו?

הוא פנה שוב אל קיפודי ולחש על אוזנו:

– נדמה לי שעוקבים אחרינו.

– אל תתנועע… – לחש קיפודי בחימה, – תדבר בלי להסתובב. מי?

– הרזה הזאת מן הנשיאות, – דיבר בּונטה כשהוא מביט נכחו ופניו קפואות.

– אל תהיה אידיוט. – לחש קיפודי. מי עוד?

– ההוא שם בקצה. במשקפיים כהים.

קיפודי לא נע. אחר־כך הסב ראשו לאט, ראה את ירוק־המשקפיים. החזיר ראשו, נתאבן ולא אמר דבר.

תוך כך הרגיש בּונטה כי משהו זוחל על גבו, מתחת לחולצה. ניסה להשחיל ידו מתחת לצאוורונו, כדי לבדוק מה הדבר, אך קיפודי תפס בזרועו והחזיר אותה למקומה.

מלקוש נתקרב אל סוף נאומו והצהיר כי אנו נגיע עם מפעל־העצים אל כל קהילה וכל בית בתפוצות, עד שנראה את כל אחינו, הפזורים בארצות הגולה, יושבים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, שיישלחו אליהם ישר מארץ־ישראל.

– משהו זוחל עלי… – אמר בונטה בלחש אל קיפודי, בלי להפנות ראשו. אך התשואות, שעלו עם סיום נאומו של מלקוש, החרישו את קולו. לאחר ששקטו התשואות חזר ואמר:

– אני מוכרח להסיר את החולצה. משהו זוחל עלי.

אך אותו רגע נתחדשו התשואות לכבוד המטרונה השלדית שהוזמנה לגזור את הסרט המחבר את העץ לאדמה. היא נטלה מספריים, גזרה את הסרט ואחר־כך ניגשה אל האשל וניפצה אליו בקבוק שאמפניה, כבעת השקתה של ספינה המפליגה לחצות אורחות ימים.

הזחילה לאורך גבו של בּונטה נתחדשה ביתר־שאת.

רגע הרגיש כאילו העוקבים אחריו כבר ממששים אותו באצבעות.

החליט לשתף בהרגשתו זו את קיפודי ואמר, כשהוא מביט נכחו:

–הם כאילו שלחו איזה שרץ לבדוק מי אני.

קיפודי החוויר ושאל בלחש:

– מה אמרת?

אך אותה שעה נשמעה תקיעת חצוצרה. מנוע־העגורן החל רועם וזרוע־הברזל שלו הורמה והשרשרות שעל העץ נדרכו.

העץ התנודד והחל מתרומם באוויר ומישהו אמר: חבל שהרצפלד איננו פה עכשיו.

העץ ריחף באוויר וקפא לרגע בין שמים וארץ.

אז החלה זרוע־‏העגורן סובבת והעץ החל רוחף בחצי מעגל וגולש מטה. תוך כדי גלישה עבר על פני שורות הספסלים הראשונות וכמעט גילח את ראשו של בונטה.

בּונטה הספיק להתכופף ולמשוך למטה גם את ראשו של קיפודי. העץ חלף מעליהם והמריא שוב. הבהלה שאחזה לרגע את הקהל נתחלפה במחיאות־כפיים.

מכאן ואילך סבבה זרוע־העגורן ונעצרה מעל לכלוב־אריזה. הזרוע נשתפלה למטה והורידה את האשל אל תוך הכלוב, כשבדיו מזדקרים מבעד למוטות הסורג.

– טוב שהוא כבר שם. – אמר בּונטה וגירד פדחתו. – עץ כזה צריך לקשור חזק.

תוך כך עברה הזחילה אל חזהו, הוא מיהר לפרום כפתורי חולצתו ואותו רגע יצא מפתח צאוורונו גמל־שלמה גדול שנשא ראשו והביט אל תוך פניו, ופרח.

בינתיים לא השגיח בּונטה כי המקהלה תפסה שוב מקומה ליד הדוכן, וכשזו פצחה פתאום במזמור, יחד עם תרועת התזמורת, נזדעזע מרוב פתיעה.

אחר־כך החל הקהל יוצא בחפזה כשהרמקולים מנגנים “חושו, אחים, חושו”. גם השמש החלה שוקעת במהירות, וענן־האבק שעל פני המגרש האדים והזהיב.

15. כנפי חזון

לאחר הטקס נתלקטו כמה פעילים והחליטו לסור אל בית־הארחה סמוך, לטעימה קלה. גם בּונטה הוזמן, אך קיפודי הצליח להחיש אותו ישר אל המלון, שכן למחרת היה עליהם להשכים קום ולצאת לסיור בארץ.

בבית־ההארחה הוגש כיבוד קל ולאחר כוס ראשונה להצלחת המפעל שאל אחד מפעילי התפוצות:

– מה השיכונים שראינו היום בדרך? נדמה שהם ריקים.

הוסבר לו שהבתים ריקים משום שהם נבנו לצרכי קליטת עולים.

הסבר זה הניח דעתו של השואל והשיחה היתה נכונה לפנות אל נושאים אחרים, אך מלקוש המשיך ואמר:

– אף־על־פי שהשיכונים ריקים תתחדש תנופת הבנייה. בענין זה יש לי רעיון מסויים.

ולאחר שהפצירו בו לפרש דבריו, הוסיף ואמר:

– קודם־כל נבסס את מפעל־העצים. אך לטווח ארוך יותר אני רואה עץ ובית יחד.

כל הנוכחים מצאו כי רמז זה רק מגרה את הסקרנות וביקשו פרטים.

– הכוונה, בקווים כללים – אמר מלקוש – היא לייצר בישראל בתים טרומיים שיישלחו לגולה. בית מארץ־ישראל כהשלמה לעץ מארץ־ישראל. בית קהילתי שאיש יהודי יוכל להיכנס בו ולשהות בו רבע השעה או מחצית השעה ולהתבשם מאווירה של ארץ־ישראל.

בין הנאספים עבר מלמול של הערכה.

– יש בזה יסוד בריא, – אמר מישהו.

– היסוד – אמר מלקוש – הוא הרעיון הציוני. הוא אחד ואין שני.

כך דיבר והרגיש כיצד תכניתו מצמחת כנפיים.

– אמרתי שיהודי יכול להתבשם מאוויר הארץ – הוסיף בחום – כיוון שמסביב לעץ־ישראלי אשר בית־ישראלי עומד בצלו אפשר יהיה גם ליצור מיזוג אקלים־ישראלי ובפירוש לא רק בתוך הבית פנימה, אלא גם מסביבו. קוטג' זה יהיה נתון בתוך כדור גדול של זכוכית – או חומר פלאסטי שקוף – ותופעות הטבע תתרחשנה בתוך כדור הרמטי זה, מתוך אי־תלות גמורה באקלים התפוצה.

אחד הפעילים העיר, כי בזמן האחרון נערכו נסיונות חשובים בכיווּן זה, בקשר עם תיכנון אקלים מלאכותי על הירח.

– נכון – המשיך מלקוש. – תכנית אפּוֹלו. זו שימשה לי נקודת־מוצא – ולאחר שתזכורת זו הוסיפה תנופה לחזונו, הסביר: מסביב לבית ולעץ אפשר יהיה ליצור חמסינים או סוּפות־רעמים ישראליות, או רוחות סתיו שלאחר ימים נוראים. אפשר יהיה – הוסיף ודיבר כשהוא חש סחרחורת נעורים שכמוֹתה לא ידע מימי חלוציוּת ראשונים שלו בארץ – להעביר על פני העץ זריחות ושקיעות ישראליות, לילות כנען, ימי חורף. תארו לכם קהילה יהודית נידחת בגולה, המקיימת בתוכה שמורה טבעית ובה יום־חמסין ישראלי בעיצוצו של חורף אירופי או אמריקאי, ולהיפך – ליל־חורף ישראלי, מלא ברקים ורעמים, בתוך צהרי יום קיץ מקומי, וריח האוֹזוֹן הנוצר על־ידי ההתפרקויות החשמליות של החזיזים הישראליים מחיה נפשות כיין הטוב.

– בתוך אזורים הרמטיים אלה – המשיך מלקוש – אפשר יהיה להחיות אפילו תמונות מראשית ימי ההתישבות בארץ. ביצות הקדחת, החאן בחדרה, ראשית ימי דגניה וכנרת, יתושים, בּרחש, כל שאר פגעים ונגעים, כדי שיהודים יסתכלו ויראו בכמה עמל ומסירות־נפש נקנתה ארץ־ישראל.

לשמע דברים אלה קם ישה שקמוני, מעולי “רוסלאן”, ניגש אל מלקוש ונשק לו על קרחתו ולאחר מכן פרש הצידה ומחה דמעה מלחיו בלי אומר ודברים.

– תודה, אמר מלקוש – וניגב קרחתו. אני מבין אותך, ישה.

אחד הפקידים אמר:

– אם ישה שקמוני בוכה כשהוא שומע זאת, הריני משער איזה פלגי מים ישטפו שם מעיני היהודים שעה שיראו את החזון בהגשמתו.

– הם יתייפחו מרוב שמחה – אמר מלקוש.

– לאחר מכן פרש שוב כנפי דמיונו והוסיף:

– עליכם להביא בחשבון שלא רק ברחש וקדחת יודגמו שם. אנו נקבע בתוך המיבנה הפלאסטי מנגנון שיפעיל, בלחיצה על כפתור, צלמי אדם מיניאטוּריים, שיחרשו ויזרעו ויטעו ויקצרו ויסללו כבישים ויבנו ערים עבריות. רובּוטים קטנים, חלוצים, חולמים ולוחמים, הרואים ברכה בעמלם, שרים ורוקדים ושׂשׂים ושמחים כמונו בימים ההם.

ישה ביקש לקום ולומר משהו, אך לא היה בו כוח אפילו לעמוד על רגליו, והוא חזר וישב.

מישהו אמר שאין להסתפק בנוסטאלגיה של תמונות עבר. יש להעלות בחזון גם את ארץ־ישראל של זמננו.

– כמובן, כמובן – נזדרז מלקוש. – גם ישראל של זמננו תהיה שם. למעשה אפשר יהיה לבחור בכל תקופה שהצופה מבקש לחזות בה. לחיצה על כפתור תחליף את הזמנים. אדם יוכל להעביר לפניו בזה אחר זה את המשברים, המאורעות, ההפגנות, ההעפלה, הכרזת־העצמאות, המלחמות, העליה ההמונית, מרבד־הקסמים, הפיתוח, הכל בכל. אדם יוכל להעלות גם את ארץ־ישראל שלעתיד לבוא, זו שאנו חוזים בעיני רוחנו, זו שעם רב שוכן בה לבטח וחי חיים שלימים, חיי אושר ודרור. מראות של קיבוץ גלויות יהיו חלק לא־נפרד מן המסכת. מטוסים יהיו נוחתים בזה אחר זה, אניות תהיינה שטות בלי הרף אל חופי הארץ ומביאות יהודים עולים, עם גדול ורב, יומם ולילה, יומם ולילה…

…דְּבָרָיו שֶׁל מַלְקֹושׁ נִמְשְׁכוּ, הֶעְפִּילוּ,

שְׁעַת־עַרְבִית הֶחְשִׁיכָה לְאִטָּהּ.

יָשָׁה שִׁקְמוֹנִי לֹא נִסָּה אֲפִלּוּ

לְדַבֵּר… בָּכָה בָּעֲלָטָה.

וּמִמּוּל, בִּפְאַת יָם, דִּמְדּוּמִים הִגְחִילוּ

וְאֹפֶק אֲדֹם־חֹטֶם יִבֵּב בַּמִּמְחָטָה.

אחדים מן הנוכחים העלו את שאלת המימון.

על כך השיב מלקוש כי הגשמת החזון תהיה כרוכה, כמובן, בהוצאות גדולות, אך כנגד זה לא תהיה ישראל־הרמטית זו זקוקה לתקציב־בטחון; גבולותיה יהיו גבולות העולם כולו והיא תתפשט בכל הארצות. זו תהיה ארץ־ישראל שבה לא תשקע השמש לעולם. ולמקרה של קֶצֶר נכין גם גנראטורים.

זאת ועוד:

חוץ מן התרומות ייגבו גם דמי־כניסה, ויש לשער כי לא רק יהודים יבואו לראות בחזיון, אלא – כדברי המשורר – מים ועד ים יצאו ישתוממו לראות מה פעל קטון־גויים עם נד.

כך דיבר מלקוש והכל מחרישים ומשתאים.

16. המקום הנמוך

בינתיים הוסיפו המעיינות שעל שפת ים־המלח למלמל על פני האבנים המלוטשות, המכסות אזוב רירי וסמיך. סיביו הארוכים היו דבוקים לאבן והמים החולפים סרקו אותו בלי־הרף.

הערבה עמדה ריקה. מצד צפון הלבין משטח גבנוני חשוף, שחיוורונו חיוורון הסיד. מזה ומזה עמדו הרכסים.

ההרים שמעבר לימה – הריחוק לא טישטש את קוויהם החדים. שכן המרחק היה כמו נטול אוויר. מרחק שאינו חיִץ. שאינו מקהה את הפרטים.

ואילו הרכס שמעבר מזה – צוקיו עמדו סמוכים, ולכן נראו גבוהים יותר, זקופים, נבצרים, ובהם, פה ושם, פיות פעורים של מערות.

אחת מהן היתה מערת המגילות. זו נשקפה ברורה מכולן, פתוחה כאמירה שנקטעה באמצע.

הערבה עמדה ריקה. קפאונה היה חזק מן התמורות. הן אלו שמקדם והן אלו שבהווה. באמצע המרחב עמדה כורסת־קטיפה אדומה שנראתה למרחוק. רהיט פתאומי ומשונה שאינו מתקשר שום קשר של הגיון עם הסובב.

היא ניטלטלה, כנראה, מן המלון הסמוך, השומם עכשיו, ונשארה בלב הכיכר. לוהטת באודם הריפוד.

מרחב זה היה אחד המקומות שבהם נראית הארץ חשופה, בלא משקעים של ערים וממלכות שמתגבבות זו על גבי זו. כאן ביצבץ השלד העירום. שלד הגוף שהוא הזכרון.

זכרון מעורטל וחד. כמו צופה לפגישה שנועדה למקום הזה ולזמן הזה בדיוק. והנה הכול מואר וגלוי והשמש כבר נוטה מערבה. ואין איש.

מרחוק נראתה רק קבוצת פליטים צועדת מזרחה כדי לעבור את הירדן. זקן רוכב על חמור ואחריו השאר, עם מטלטלים וחבילות.

אחריהם הלכה נערה ערביה. שמשיה צבעונית בידה. הלכה נחשלת. כמאסף. היתה צולעת.

קבוצה זו הלכה ונתרחקה. הנה נעלמה. רק הנערה עוד נראתה מרחוק. על־פי השמשיה השטה באוויר. אחר־כך נעלמה גם היא.

וכך נמשך השקט עד שהחלה השמש נעלמת אחרי הרכס המערבי, וצלו של ההר החל מתארך ופושט על פני הכיכר. הצפייה היתה עדיין חדה ונוצצת. ואין איש. ואז נעלם הנצנוץ האחרון ואותו צל מתארך החל נע במהירות רבה יותר על המישור ונראה רגע ככף־יד גדולה, מכסה, מוחקת את הפנים המחכות.

ורק הכורסה האדומה, באמצע הערבה, להטה עדיין. כשִׂמחה לאיד. ומצד צפון הלבין מישור הסיד הגבנוני מתוך האפלולית. הוא יישאר לבן גם בחושך.

אז הגיעו לערבה כמה אוטובוסים של תיירים יהודים ויושביהם נפוצו מסביב למעיינות.

היו שנערכו לפיקניק חטוף והיו שהוסיפו להצטופף מסביב למדריך כדי לשמוע הסבריו שנאמרו באנגלית, על־אודות המקום הנמוך ביותר על פני כדור־הארץ.

בתוך קבוצת תיירים זו הגיעו לכאן גם קיפודי ובּונטה. הם יצאו בבוקר ועכשיו עמדו לסיים את תכנית היום הגדוש. מאחר שהחנייה לא היתה עתידה להימשך עת רבה, נשאר קיפודי באוטובוס וביקש להשאיר תחת ידו גם את בּונטה, אך הלה נחלץ ויצא למרחב.

מאחר שלא השתייך לשום חבורה וגם מחמת הוראתו של קיפודי להימנע משיחות עם זרים, שוטט כה וכה, עד שפרש הצידה ושכב אפרקדן על האדמה.

פתאום התנער לשמע צפירות עזות. הביט כה וכה והבין כי נתנמנם בינתיים. מסביב לא נראתה נפש חיה. מרחוק שב והופיע רק אחד האוטובוסים ופנסיו נדלקים וכבים וחוזרים ונדלקים כסימני־איתות והוא צוֹפר צפירות מקוטעות.

בּונטה נבהל. שיער שמחפשים אותו. אין יודעים היכן הוא. מיד אמר לקפוץ ממקומו ולרוץ אל החברה, אך לא הספיק לקום עד שצנח בחזרה על האדמה. מישהו החזיק בו ולא נתנוֹ לזוז. הוא ישב רגע בלי ניע. פחד להביט אחורנית. זיעה קרה כיסתה אותו. ביקש לצעוק, אך לא השמיע קול. אחר־כך משך עצמו בכוח וניסה שוב לקום, אך רגלו נשמטה מעל אבן חלקה והוא חזר וצנח אפרקדן, בשנית, כמו אל בין זרועותיו של המחזיק בו. ייתכן כי התעלף לרגע מגודל האימה. אף־על־פי־כן משך שוב בכוח, והפעם ניתק והתגלגל קדימה. משהרגיש כי נחלץ זינק וקם על רגליו. מיד החל רץ בלי להביט אחורנית. תוך כדי ריצה עבר הרהור במוחו שאין הוא שומע קול צעדים מאחוריו. החליט להסב ראשו אחורנית. הצצה חטופה, תוך שהוא ממשיך לרוץ, לא העלתה כלום. הציץ בשנית. לא, כנראה אין איש. האט צעדיו. הרגיש כי שוכת־שיח תלויה ברצועת הנרתיק הריק שנשא עמו תמיד. משך בשוכה וזו נשרה. תוך כך שיער שהוא התהפך, כנראה, בשנתו והרצועה נאחזה בסבך. משהבין בונטה כי לא אדם ולא שד החזיקו בו, הפסיק מרוצתו ופלט זעקת חרדה. זו נסבה לא על מה שנתברר לו עכשיו, אלא על מה שחלף במוחו לפני־כן. משהלך והתקרב אל המכונית החל צולע על ירכו. רגלו נקעה כנראה בזמן ההיאבקות עם השיח, אלא שמרוב בהלה לא הרגיש בכך קודם.

– מה קרה? – שאל קיפודי בבהלה משהופיע בּונטה בפתח המכונית. רגש־רווחה שעלה בו, למראה אבידה זו שחזרה, היה מהול באכזבה. בסתר־לבו קיווה שאולי נתרחש נס ובּונטה נעלם כי לקח אותו האלוהים.

– מה קרה? – חזר ושאל.

– אם אני פה, סימן ששום דבר לא קרה, – אמר בּונטה. – איזה צמח תפס אותי והחזיק אותי קצת עד שהתפטרתי ממנו. זה הכול.

משראה המדריך את בּונטה נכנס למכונית כשהוא צולע סיפר לתיירים כי לא הרחק מכאן, קצת דרומה, נאבק יעקב עם המלאך שהחזיק בו עד עלות השחר.

– אצלי, תודה לאל, זה הלך יותר מהר, – אמר בּונטה.

האוטובוס סבב ופנה לדרכו ובּונטה בתוכו.

זמן־מה נראו אלומות פנסיו חותכות את האפלולית היורדת. ואחר־כך נעלמו גם הם. ושוב נשאר הכל דומם וחשוף. רק לובן הסיד שבפאת צפון נשאר בוהק, כמו רואה הכל.

ורק הכורסה האדומה שבלב המרחב האדימה עדיין כשִׂמחה לאיד, אך גם שִׂמחה זו הלכה וקהתה בחשכה היורדת עד שלבסוף נשארו רק צוקים ומלח ומישור שזכרונם אבד.

17. לשומע ינעם

בּונטה חזר מן הטיול באפיסת כוחות.

– אני רק אוֹכל משהו ואשכב לישון – אמר לקיפודי. – ושלא תעיר אותי, סאנטוֹ אשמדאי.

הם נכנסו אל טרקלין המסעדה של המלון.

מן התקרה זלף אור עמום ומוצנע ואילו השולחנות היו מוארים בנרות ופכי־שמן עתיקים למראה, שפתילות דולקות צפו בהם. כך היה מנהג המקום.

בּונטה וקיפודי ישבו אל שולחן פנוי, זה מול זה. בּונטה נטל את התפריט ומיד חזר בו והושיט אותו לקיפודי.

– האור הזה של הנרות רוקד לי בעינים, ואני לא רואה כלום. תזמין לאכול וגם קצת עראק. מפני שאני מעוצבן אחרי כל היום הזה, ואם לא אשתה משהו אני לא ארדם.

ולמלצר שגחן עליהם, לשמוע מבוקשם, אמר בּונטה: את המשקה אל תביא בכוסית. תעמיד בקבוקון. שלא תצטרך להתרוצץ.

אחר־כך אכל בשתיקה את המנה הראשונה. ואחר־כך הובא המרק.

בּונטה הקדים כוסית למרק ואמר לקיפודי:

– אם אתה רוצה לדעת אז העראק הציל פעם את חיי.

קיפודי לגם מן המרק, נכווה. נשף, שהה קצת. והמשיך לאכול כשהוא שוהה לפני כל כף שהוא מגיש אל פיו.

– אתה לא שואל איך? – שאל בּונטה בזעף.

– מה איך?

– איך זה הציל את החיים שלי. אז תשמע. כשהגענו למעברה, אני ומלכה־ריינה והילדים – הם היו עוד קטנים – היתה שם מגיפה ואף אחד לא ידע מה זה בדיוק. שלשול והקאות. וחוץ מזה התחילו אצלי פצעים פתוחים של מוגלה על השפתיים וריח נורא שהיה בא לי מן הפה ישר אל האף.

קיפודי הניח את הכף מידו ואמר: זה מפריע לאכול.

– פצעים כאלה – שמח בּונטה – מפריעים לא רק לאכול. גם לדבּר. והזבובים נדבקים לזה ולא רוצים לעזוב. זבובים היו בלי סוף מפני שהם באו ישר מן הנוחיות, והנוחיות הזאת לא היתה אפילו בית־כסא אלא רק ג’ורות פתוחות. ומשם הם באו, הזבובים.

קיפודי הפסיק מן האכילה. ישב והסתכל בבּונטה בעינים מעורפלות.

– יש לי קצת בחילה, – אמר לאט.

– מה שיש לך זה עוד לא בחילה, – גיחך בּונטה בסלחנות. – במעברה שלנו, משפחות שלמות היו מוציאות כמעט את המעיים בהתקפות של בחילה ואם אתה שואל אותי אז כבר יותר טוב שלשול יום־שלם ולא שעה של בחילה כזאת. אך מצד שני, השלשול זה לפעמים מוות. אנשים היו מתים מזה, ואני זוכר עד עכשיו שביום אחד כזה הגיעו אלינו למעברה עולים חדשים ישר מן המטוס. והם נכנסו ישר בין הפחונים שלנו והיו ביניהם כאלה שהשתחוו ונשקו את האדמה. בין הפחונים והשלוליות שנזלו מן הג’ורות. מדוע אתה לא אוכל, סאנטו קיפודי? תאכל. ואחרי שהקבוצה הזאת הגיעה אלינו, הופיעו בערב שני חברי כנסת, כמו שאומרים עכשו ח“כים. ח”כ אחד היה עצוב. לא דיבר כמעט. אך השני היה ח"כ שמח. אמר – כל זה חבלי משיח. יסורים של קיבוץ גלויות. אמר שיהיה טוב וסיפר לכולם שהחלוצים הראשונים היו חולים בקדחת והם בכל־זאת רקדו כל הלילה עד הבוקר, כל החברים והחברות. אז אני שואל אותך ראשית־כל, נומבּרה דה קיפודי, אם אתה יכול לתאר לך אותי ואת מלכה־ריינה רוקדים עם ששה ילדים על הידים. רגע, לא. אז עוד היו חמישה. מפני שהבסטארדו הזה, מילקו, עוד לא נולד אז. מזל שהוא נולד אחר־כך, מפני שאני מפחד לחשוב אם היינו מצליחים לשמור אותו במגיפה ההיא של חבלי־משיח וקיבוץ־גלויות. כן, למה התחלתי לספר לך את כל זה? אני כבר לא יודע. אני רוצה רק לומר לך, שאם אני משווה את מצבי אז למצב שלי עכשיו, אז כמובן אין מה להשוות, רק שאני לא יודע אם עכשיו זה כבר באמת בסדר. מפני שאפילו אם יתנו לכל עולה חדש – כמו שיש לי עכשיו – פקיד מיוחד שיסתובב אתו, אני לא יודע אם זה יעזור. אני מבין שאתה לא אשם בצרות שאני מספר לך, ובכל־זאת, אם אתה רוצה לדעת, היו דברים נוראים שבכל־זאת לא היו מוכרחים להיות. רק שאז כל הנאומים כיסו על צרות אמיתיות של עליה אמיתית, ועכשיו, הטקס הזה, שבשבילו גייסת אותי באניה, על מה הוא מכסה? רק עלי. וזאת אולי הצרה הכי גדולה. ואני באמת לא יודע מה לייעץ לך. כן, עכשיו נזכרתי למה התחלתי לספר לך כל זה. העראק הפסיק לי את המוגלה אולי מפני שהוא סילק ממני את הזבובים. רופא לא ראו אצלנו. אז אני השקיתי גם את מלכה־ריינה וגם את הילדים וזה עזר. גם את הסרחון הרגשנו קצת פחות ואז בדיוק הכרזנו על מבצע ביעור הפרעושים והחלטנו לכסות את הג’ורות, אבל קודם היה צריך להריק את זה מפני שזה היה מלא, וכמו שכבר אמרתי זה כבר יצא החוצה בתור שלוליות שנזלו בין הפחונים. לאן אתה הולך, נומברה דה קיפודי? אתה כאילו קצת ירוק? או שזה נדמה לי בגלל הנרות והמרק המשונה הזה…

– אני אצא קצת למרפסת, – אמר קיפודי. אני צריך להתאוורר קצת.

הוא לא שׂם לב כמה שהה באוויר הצח. לכשחזר לטרקלין המסעדה מצא את בּונטה מיסב בחבורה של אדונים צעירים והכל שמחים וטובי לב.

– זה המזכיר שלי, קיפודי, – אמר בּונטה לאנשי החבורה.

ולקיפודי הסביר:

– האדונים האלה הם מן המועדון המסחרי הצעיר.

לאחר טקס ההיכרות עם קיפודי המשיכו אנשי החבורה בשיחה עם בּונטה ואחד מהם אמר:

– בקווים כלליים, מר בונטה, אפשר לומר כי השקעה של חצי מיליון מצדך – בשלב ראשון – היתה מעמידה את הפרוייקט על הרגלים. אנו שמחים שתפסת את העיקר. אין אנו רגילים בארץ לקצב כזה. מחר נוכל לחתום על זכרון־דברים בראשי־תיבות.

קיפודי הרגיש כי שערותיו סומרות.

מכאן ואילך לא זז מאצל בונטה עד שהצליח לשכנעוֹ כי מחר לא יוכל להיפנות לשיחות עסקיות ומוטב לדחות את הדבר לימים מספר.

– בסדר, – אמר בונטה לאנשי החבורה. – המזכיר שלי יתקשר אתכם.

תוך שהם קמים ללכת, מסרו כמה מהם לבונטה מספרי־טלפון פרטיים ומשרדיים שלהם ועם כל מספר ומספר היה בונטה מפטיר ואומר:

– תרשום, סאנטו קיפודי.

לאחר שהחבורה יצאה נשאר בּונטה עומד ובוהה על סביבותיו, כמי שתוהה כיצד נתגלגל לכאן. ופתאום נתרפו אבריו והוא אמר:

– עכשיו כבר באמת אין לי כוח לעמוד על הרגלים.

הם עלו לחדרי־השינה שבקומה השניה. לאחר שקיפודי נוכח לדעת שבונטה שוכב לישון, פרש גם הוא לחדרו.

18. בין בּוֹנטה לירח

הוא נרדם מיד. לכשהתעורר ראה כי שעון הזרחן מורה שתים וחצי. רגעים מספר שכב בלי ניע. פתאום חש נקיפת פחד. הקשיב רגע. החליט לגשת אל חדרו של בּונטה. לראות אם הכול כשורה.

– ייתכן – אמר בלבו – שהתעוררתי מפני ששמעתי מתוך שינה כיצד הוא מתגנב ויוצא.

הוא ניגש אל דלת חדרו של בּונטה והיטה אוזן. אחר־כך פתח בלאט את הדלת ונכנס החדרה.

בונטה היה שרוע על הספה מול החלון הפתוח. נרדם בבגדיו. קיפודי הביט בו ונרתע קמעה. פניו של בונטה נראו לו מעוּותות עווית משונה. קיפודי גחן לראות מה הדבר. התברר לו כי שפמו של בונטה הוסח קצת הצידה, כנראה מחמת הזיעה שכיסתה את פני הישן בנטפים גדולים. היסח זה של השפם שיווה לקלסתר־הפנים הבעה של צחוק או של יבבה חרישית.

קיפודי שלח ידו לתקן את שפמו של בּונטה, אך מיד חזר בו.

– מוטב שלא להעיר אותו – הירהר. – הוא יתרגז ויֵצא מן הכלים.

תוך כך ישב בלי משים על דרגש. השעין ראשו אל הקיר. היה שקט. אין איש. רק הוא ובּונטה. עם־ישראל רחוק. רק הירח עומד בחלון. השעון טיקטק, אך הזמן לא נע.

ריבוע של אור־ירח היה מוטל כמחצלת צהובה ליד הספה שעליה צחק, או יבב, בּונטה הישן. מחצלת האור הצהבהבה האירה את האפלולית.

בחדר עמד ריח של בושם משונה. קיפודי הביט סביב. ראה צרור שושנים אדומות על הכוננית. כנראה, שוב משלוח של מיקס. לפי שעה עוד לא בשמה אלא בשם המשרד.

– אם הם יתחתנו – הירהר קיפודי ברעדה – יוודע לה מיהו, וכל הענין יתפוצץ.

הביט שוב בבּונטה שנראה כמייבב.

לכאורה – הירהר קיפודי – הוא בידי, אך למעשה אני בידיו. אין מפלט. מעתה לא הוא עושה את רצוני אלא אני עושה רצונו.

חוט הרהוריו ניתק לרגע, אך מיד שב ונמשך. למעשה, היו כל חייו משועבדים לצרכי ציבור. לרעיון התחייה. אלא שעכשיו יש לרעיון שפם מזויף. ורק הוא ובּונטה יודעים את הסוד.

במשטרים טוטאליטאריים – הירהר קיפודי – מסלקים במקרים כאלה כל מי שיודע יותר מדי.

הוא חייך:

איש אינו יודע כלום.

להיפך.

בּונטה הוא כיסוי.

הוא הסוואת החלל הריק. הוא הסותם טענות. רגע ראה בדמיונו כמו אז, בשדרה, את השער הריק ובונטה ממלא אותו. אלא שמיד נעלם בונטה והיה כלא היה. לרגע נשארה ריקוּת כמו בלי אופק. אחר־כך נוצר רקע אחר. היו עליות ראשונות. חלוצים ראשונים. הנה הם מאחורי השער הריק. עומדים ושרים. עומדים בשורה כמו בצילומים הישנים. שרים בלי קול. קיפודי הקשיב. הרקע מנגן. מזמר בפאתיטיוּת כמעט מגוחכת. במלוא הרצינות. מדוע אנו מחייכים כיום למשמע השירים הללו? מפני המלים הישנות? מפני הניגון הנושן? לא. רק מפני הרצינות המשונה הזאת. הרצינות מצחיקה אותנו כיום… היא משונה כל־כך. הנה הניגון מגיע עד הנה. מרחף בחלל.

שָׁרִים אֶכְּסְטֶרְנִים בְּפֶנְסְנֶה,

סְטוּדֶנְטִים כְּחֻלֵּי מִצְחִיּוֹת.

שָׁרוֹת עֲלָמוֹת. מְשֻׁנֶּה,

כֻּלָּן כָּל־כָּךְ רְצִינִיּוֹת…

הָרְצִינוּת הַזֹּאת!… הִיא לִפְעָמִים

פָּשׁוּט לֹא מִשְׁתַּלֶּבֶת בַּשִּׂיחָה.

הַכֹּל כְּבָר צוֹחֲקִים וְנֶהֱנִים

וְהִיא עוֹד לֹא תָפְסָה אֶת הַבְּדִיחָה.

יוֹשֶׁבֶת זְקוּפָה. מְחַכָּה

שֶׁיֻּסְבַּר לָהּ בַּמָּה הָעֹקֶץ,

בֵּינָתַיִם יָדָהּ מַחְלִיקָה,

מְתַקֶנֶת סִכָּה בַּתִּסְרֹקֶת.

שׁוּם חוּשׁ הוּמוֹר, שׁוּם זִקָּה

לְאִירוֹנְיָה. כָּאן אֵין לָזֶה תֹּקֶף.

לֹא מִדָּה אֱנוֹשִׁית… אוּלַי קַו

שֶׁמָּצוּי בְּתוֹפְעוֹת־הַטֶּבַע.

אֵין בַּטֶּבַע בְּדִיחוֹת מֵאֲחוֹרֵי־הַגַּב,

אֵין קְרִיצוֹת עַיִן. לְהֵפֶךְ.

הַטֶּבַע הוֹלֵךְ בִּגְדוֹלוֹת,

אֵינוֹ שׂוֹנֵא אֶת הַדִּקְלוּם.

כָּךְ הַבְּרָקִים, כָּךְ הַקּוֹלוֹת,

כָּךְ הַשָּׁמַיִם, הַכֹּל אוֹ לֹא כְלוּם.

כָּךְ אֲפִלּוּ הֶעָלֶה

הַנּוֹבֵל וְנוֹשֵׁר מֵעֵץ.

בִּתְנוּעָה אַבִּירִית הוּא כָּלֶה,

אֶת הַנּוֹף אֶל לִבּוֹ מְאַמֵּץ.

בּונטה הוסיף לישון. שפמו כאילו נתעקם עוד יותר. לא. לא הוא שנתעקם יותר, אלא שמחצלת אור־הירח טיפסה בינתיים על הספה, הגיעה עד פניו של בּונטה והאירה את מחציתן. מראה משונה. קיפודי כמעט קם לתקן את העיקום. למשוך את כתם האור לכאן או לכאן. לא. שום כוחות שבעולם לא יזיזו את פס־האור הזה ממקומו.

– תנועתו האמיתית של הירח – הירהר קיפודי – היא ממערב למזרח, ותנועתו המדומה היא ממזרח למערב, וצירוף שתי התנועות הללו הוא שגרם שכתם האור יגיע עכשיו עד מחצית פניו של בּונטה. עכשיו גם החוטם מואר.

חוקי־ברזל. תהליך קוסמי. גם הזיוף היה פרי חוקים שאין לנו שליטה עליהם. לא היתה ברירה.

תוך כך זכר את לאז’ק ורדי, חברו מתקופת ההכשרה בגולה. דרכיהם הפוליטיות נפרדו במשך הזמן. קיפודי נזכר כיצד היה לאז’ק אומר, עד לפני שנים מספר, בזמן ויכוחיהם על עולם־המחר:

– מהפכה אין עושים בכפפות של משי.

באמרוֹ כן היה לאז’ק מרכין קומתו הגבוהה, ועיניו הטובות וקצרות־הראי היו נשקפות מבעד למשקפיים, מלאות רוך של תוכחה, כשדלקת קלילה של העפעפים משווה להן מראה שלאחר בכי.

פעמים היה מוסיף, כשזגוגיות משקפיו כאילו בוכיות אף הן:

– המהפכה היא צדק גם כשהיא עורפת חפים מפשע.

קיפודי השעין ראשו. עצם עיניו.

לחדר נכנסו שני רופאים של קופת־חולים. גבר ואשה. קיפודי הביט ברופא והכיר שהוא לאז’ק. האשה שאלה בקול גברי: איפה החולה? הרופא הצביע על קיפודי.

אותו רגע הרגיש קיפודי טעם של מתיקוּת משונה בפיו. הירהר שכנראה חטמו זב דם.

– יש לי שטף־דם קטן באף – אמר קיפודי. – קורה לי לפעמים. אך אינני מפסיד דם. שכן הדם הזה יוצא מן החוטם ונכנס אל תוך הפה.

– בצורה כזאת – אמרה הרופאה בקול גברי – מצדיקים כל מעשי הסתאבות.

– זו לא הסתאבות – אמר קיפודי. זה רק עורק זעיר שפקע באף. אצלנו לא עורפים ראשים.

אמר וחיכה מה יאמר לאז’ק. חשב שיאמר כי מוטב לערוף ראשים מאשר להדביק להם שפמים אוֹפוֹרטוּניסטיים.

לאז’ק שתק.

– לחולה הזה אין באפשרותנו לעזור – אמרה האשה. – מחלתו קלה מדי.

קיפודי התנער מן הנמנום. מישמש בחטמו ואחר־כך הביט בכף־ידו. היד היתה נקיה.

בחוץ נשמע קול צעדים. שני אנשים שוחחו תוך הליכה.

– אינני מבין – אמר האחד – מדוע יבטושנקו שותק.

אחר־כך נתרחקה השיחה ושוב נשתרר השקט.

מבעד לחרכי עפעפיו ראה עכשיו קיפודי רוכסי־הרים נוסעים. כדרך שחלפו על פניו הבוקר, בדרך לסבאסטיה. אחר־כך נגלה מפלש הרים מוריק מצד מערב.

קיפודי הושיט יד ואמר: המפלש הירוק הזה – זוהי סביבת המחצבות של זכרון־יעקב.

משונה היה לראותן, את המחצבות הללו, מזווית לא צפויה. לא כמביט מרצועת החוף מזרחה, אלא כמביט מערבה.

תוך שהוא מתנמנם, נתעופפה רצועת החוף מעל להרים. נתקרבה. הוא ראה לילה. מה היה שֵם האניה? לא. האניה היתה לא שלו. הגיעה לנקודה דרומית יותר. גבעת אולגה. ולפני־כן היו הרכבות. קיפודי הרכין ראשו. נכנס למנהרה. היא עפה מעליו. הרכבת היתה גדושה. ישבו גם על הגג. זו היתה הבריחה הגדולה. העם נהר אל נמלי אירופה. אני כנראה קודח, הירהר קיפודי. העם הזה חולה. עכשיו קשה להזיז אותו אפילו מן המקומות שמהם נס כשהוא נדבק בשארית כוחותיו ברכבות. אינו זוכר מוראים שלפני עשרים שנה ודורשים ממנו שיזכור מה אמרו לפני שמונים שנה בבאזל או לפני ארבעת אלפים שנים בברית־בין־הבתרים. עכשיו ראה קיפודי את רחבת הכפר שבה עבר הבוקר במעלה הר שומרון.

ארבעה ערבים, שישבו בפתחו של כוך כחלחל, קמו כאיש אחד. וחזרו וישבו. הם חלקו כבוד למדריך שלבש חאקי ונראה כקצין.

משיפולי ההר ומעלה טיפס מבצר צלבני עשוי חצרות וחומות ומגדלים. קיפודי נמצא הולך אחרי ערבי זקן, חגור מפתחות גדולים. הלכו ועברו חצר לפנים מחצר.

נכנסו אל תוך מיבנה רבוע. בנוי אבני חומה. באמצע הרצפה היה פיר, ורחבו ככף־יד.

קיפודי הציץ למטה וראה מרחבים טחובים של מרתף־ענק.

– בית־סוהר של צלח־אל־דין, אמר הערבי.

בפיר הזה הורידו את המזון לאסירים. קיפודי הביט סביב. בחדר הרבוע היו ערוכים, זה בצד זה, כמה שברי פסלים.

– “שלומית” – אמר הערבי – והראה על קלסתר־פנים פחוס חוטם שהיה מוטל על רצפת האבן.

לאחר מכן אמר “הורדוס”, וקיפודי ראה את הורדוס מתנשא על גבי אצטבא אזובית, בלי ראש על כתפיו.

לאחר מכן אמר הערבי: “הבעל”.

קיפודי הביט וראה ראש תיש חצוב באבן. ראש אדיר. קרניו מעוקלות. מגולפות סלילים וזיזים לכל ארכן. קיפודי עמד מול ראש התיש האיתן ולא נע. זהו הבעל. השעיר. הוא האחד שערך מלחמה על אלוֹהי ישראל. על זה שלא הנצרוּת ולא האיסלאם לא העזו למרוד בו, לא הם ולא צלמי פרס ולא אלי יוון ורומי. רק תיש זה לבדו. הוא אותו “אלוהים אחרים”, אשר כל התנ"ך כולו ערוך למלחמה נגדו. ראש התיש נשקף אל קיפודי כאבּסורד נצחי ונשגב מבינה.

הראש נתקרב אל פניו של קיפודי. העינים – אבן. מעניין אם הוא יכיר אותי, הירהר קיפודי. “מיהו יהודי?” שאל פתאום התיש בחומרה. קיפודי ניסה להסב פניו. אין עצה. התיש הוסיף להביט בו. “מיהו יהודי?” חזר ושאל.

קיפודי שהה ואמר: “המציאות החדשה מחייבת שינוי תכנית ירושלים שנתקבלה בשנת 1951 ויש בהחלט מקום להגדרה מחודשת של מטרות התנועה הציונית וזיקתה ליהדות העולמית”. התיש הקשיב. חיכה להמשך. “נצח הציונות – אמר קיפודי – לא ישקר, אך ניסוח יעודה ומשימותיה אינו יכול לעמוד מחוץ לתמורות הזמנים”. עיני־האבן של התיש הביטו הישר, בלי ניד עפעף. קיפודי ראה את הדברים שאמר והנה אף הם מתאבנים כפסל מסיכה. הוא גיחך. מהי הפרוגראמה הציונית? היא קלסתר פניו החיות של העם, או מסיכת־הגבס שלו? גם בניו של בּונטה הם מסיכה. השאלות זקנות מדי, אם התיש הזה עודו דש בהן מאז. העם זקן. כבר אפלה במוחו. רק תאים אחדים מוארים עדיין. מה שאמרנו “תחייה” אולי אינה אלא דלקת מקומית. תאים אחדים שהדלקת מאירה אותם. כל השאר – חושך. זיקנה שאין לה שיעור.

בחוץ נשמע הקול מפזם. זה היה פונצ’יק שחזר מקפה דיאנה. הוא פיזם ושינן את השיר שעוד לא הגיע לסופו. “הכה באבן, על ידו של הבל, על רגלו. הבל אחי, אמור אם אתה מת או לא”. הירהוריו של קיפודי נפסקו. הקשיבו. עַם זקן שאינו יכול למוּת. היו בעולם עמים שמתו. הפיזום הלך והתרחק. עוּפי, מגילה, המשיכי.

אֶל הֶבֶל נִגָּשׁ אָבִיו,

נִגֶּשֶׁת אֵלָיו אִמּוֹ.

אֱמֹר לָנוּ בְּנֵנוּ עַכְשָׁו,

אִם אַתָּה מֵת אוֹ לֹא.

וְעוֹנֶה הוּא לָהֶם עַד עַכְשָׁו

לֹא הָיָה בָעוֹלָם אִישׁ מֵת.

אֵינֶנִי יוֹדֵעַ אָבִי, אִמִּי,

מֵאַיִן הַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת.

אוּלַי הִיא יוֹצֵאת מִן הָעוֹר,

אוּלַי הִיא יוֹצֵאת מִן הַלֵּב.

אוּלַי הִיא יוֹצֵאת מִן הַפֶּה

אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ כּוֹזֵב.

אוּלַי הִיא יוֹצֵאת, הוֹי, אָב,

בְּאֵין־רוֹאִים בַּחֲשֵׁכָה,

מִן הַמֹּחַ אֲשֶׁר זִכְרוֹנוֹ פָּרַח

וְדַלְתּוֹ נִשְׁאֲרָה פְּתוּחָה.

התיש התפורר פתאום. במקומו קם ראשו של בּונטה שאמר: “זה היה איזה צמח שתפס אותי. זה שום דבר”. תוך כך ראה קיפודי שאין זה צמח אלא איש הנאבק עם בּונטה, ובּונטה קורא “שלחני!” ומוסיף “אני לא אשם. קיפודי זייף אותי”. “לא היתה ברירה” – הסביר קיפודי. בּונטה, צולע על ירכו, צווח שוב “שלחני, אתה שומע?” והאיש הנאבק עמו אמר: “לא ישראל ייאמר עוד שמך כי אם יעקב, כי עקבתני זה פעמיים”. בינתיים הביט הצמח בקיפודי מבעד למשקפיים ירוקים. אותו רגע הבין קיפודי כי שוב הֵקיץ מנמנום, הוא רואה ראש אדם מציץ בחלון הפתוח. פנים חיוורות, זגוגיות־משקפיים כהות. הראש וקיפודי הסתכלו זה בזה כמאובנים, הראש חזר ונעלם. קיפודי מיהר אל החלון. הספיק לראות אדם קופץ למטה ומתרחק בריצה. קיפודי הוסיף לעמוד בלי ניע. מישהו, כנראה, בכל־זאת, אורב לבּונטה. אולי מתנכלים אל כספו המדוּמה. להודיע למשטרה? לא. הכל יתגלה. אולי לעבור בינתיים לקומה שלישית במלון?

קיפודי ניגש אל בּונטה ושלח בלי משים ידו על שפמו. הלה התנער… הביט נכחו בבהלה ואחר־כך אמר:

– מה זה, סאנטו קיפודי? מה אתה מפחיד בני־אדם באמצע הלילה?

19. פגישה בבוקר

בּונטה הקיץ עם זריחת החמה. הוא קם, הדיח פניו במים קרים וירד במדרגות אל טרקלין המסעדה ולראשו מגבת רטובה.

טיול יום אתמול, המסיבה החטופה עם אנשי המועדון המסחרי, הלילה החם, הופעתו הלילית של קיפודי, שלאחריה נטרדה שנתו, כל אלה הפכו אותו לשבר כלי.

טרקלין המסעדה היה ריק עדיין והכיסאות נחו הפוכים על גבי השולחנות, לפני שטיפת הרצפה.

בּונטה גרר כיסא־נוח מקרן־זווית, העמידוֹ אל מול הרוח הנושבת מן הים והתיישב.

כלאחר־יד נטל מן השולחנית הסמוכה את גליון התפריט, שהיה מודבק על גבי לוח אלומיניום מבריק. הפך את הלוח אל מול פניו, כמין ראי, ומיד נרתע מפני הדמוּת שנשקפה אליו מתוך אספקלריה מאירה זו.

לאחר זמן־מה ניסה להתהפך מצד אל צד על הכורסה ושלח ידו לתקן את המגבת שעל מצחו, אך בעוד ידו שלוחה קפא ולא נע.

לטרקלין נכנסה עובדת־נקיון, אשה מלאת גוף, קשישה, אך עדיין איתנה על רגליה. הביאה עמה דלי, סחבה, מברשת ארוכה.

לאחר שהביט בה רגע כמאובן שלח בּונטה ידו, משך עתון מצוייר מן השולחן הסמוך ופרש אותו על קלסתר־פניו, כשידו השניה מושכת את המגבת הרטובה עד למטה מחטמו.

אחר־כך הציץ שוב מבעד לשולי העתון ומיד חזר ונתכסה כפל־כפליים.

– כן! זאת היא! – כך הירהר בבהלה. – אם היא תכיר אותי זה סוף בטוח.

ולאחר שהות של קפאון הוסיף:

– זה לא רק סוף שלי. זה גם סוף של קיפודי ושל מלקוש ושל כל ההתעוררות. אך ראשית־כל – הסוף שלי.

בינתיים ראה את מלכה־ריינה כשהיא מתקרבת אליו תוך כדי קרצוף הרצפה. הוא נתכווץ.

– בבקשה, אדון, תרים את הרגלים, – אמרה מלכה־ריינה.

בּונטה הרים שתי רגליו, כמי שמרים ידיו לאות כניעה.

כך החזיק אותן זקופות ולא נע.

– אתה כבר יכול להוריד, – אמרה מלכה־ריינה כשהיא שוטפת סביבו את הרצפה בסחבה רטובה, שנכרכה על גבי מברשת ארוכה. – הראש כואב, מה? גם אני בלילה הרגשתי לא כל־כך טוב. כל פעם דקירה כמו בסכינים.

היא התרחקה עם הסחבה, וסבבה וחזרה כשהיא מעבירה את דלי המים אל קטע־הרצפה שכבר נשטף.

– כבר חשבתי – הוסיפה ודיברה – שאהיה חולה ולא אבוא היום לעבודה. מרחתי לי משחה שיש לי בבית. הבעל שלי היה מכין ועכשיו אני עושה אותה בעצמי.

אותה שעה נשמע ציוצו של בּונטה כשהוא מדבר חלושות, בשינוי קול, מאחורי המגבת והעתון המצוייר:

– איזו משחה? כזאת… שחורה?

– כן, שחורה… – אמרה מלכה־ריינה בזעף. – כמו הנשמה שלו. אם יתנו לו בגיהנום חצי מזה שמגיע לו, אז הוא יטפס על הקירות. אבל המשחה שלו, זה קצת עוזר. קודם שורף קצת ואחר־כך מתפזר בגוף כמו באלזאמו, שתקח אותו המגיפה.

– תשמעי, גברת, – נשמע קולו של בּונטה כשהוא דק עוד יותר – אם זה עוזר, אז למה את מקללת אותו כל הזמן?

– הוא כבר יודע, – אמרה מלכה־ריינה. – ואם הוא יאמר לך שהוא לא יודע, תשאל את הילדים שלו. תשמע רק מה שהם יאמרו לך עליו.

– כן, הילדים, – נתמשך קולו של בּונטה כמו הד דקיק המגיע מקצווי ארץ – איך הם? בריאים?

– תודה לאל, בריאים, – השיבה מלכה־ריינה, כשהיא מתרחקת שוב עם הסחבה וחוזרת וסובבת במעגל. – כולם כבר התחתנו והם לא בבית. רק מילקו בבית. ממנו יש רק צרות. לא הולך לו. והוא בטוח שזה בגלל אבא שלו. אבא שלי ברח, הוא אומר, ובגלל זה אני מתוסכל. כן, נומברה דה גיהנום, איך שהוא שונא אותו. אם אני פוגש אותו, הוא אומר, הוא לא יֵצא ממני חי.

– מי לא יֵצא ממנו חי? – שאל בּונטה בקול מעולף.

– אבא שלו, – הסבירה מלכה־ריינה בשמחה. – אפילו אני כבר אומרת לו, תשמע מילקו, אסור שתדבר ככה. כתוב בתורה כבד את אביך…

– נכון מאוד, – ריחף ממרחקים קולו של בּונטה. צריך שתגידי לו…

– איפה אני אגיד לו? – משכה מלכה־ריינה. – כל הלילות הוא במרתף של “דיאנה”, במקום שאבא שלו הפסיד את החיים שלו בקלפים והיה צריך לברוח. רק שאבא שלו היה רמאי גדול והיה מרוויח שם לפעמים, ומילקו הזה אתמול אפילו הפסיד שם את המשקפיים שלו.

בּונטה לא הספיק להגיב, כיוון שבעוד היא מדברת, הרגיש פתאום שהוא נוסע בתוך הכורסא, והמגבת כמעט גולשת מעל מצחו. הוא לפת את הקומפרס ומשכוֹ למעלה עד עיניו, כשהוא רואה כיצד מלכה־ריינה גוררת אותו עם הכיסא אל קטע הרצפה שנשטף. בּונטה נאחז בכל כוחו במשענות הכיסא והחל מוחה בקול לחש דק ונואש: לא צריך… אני כבר קם… אני כבר הולך… אך מלכה־ריינה, שהניחה לו לרגע, כבר החלה מושכת אותו בחזרה, כשהיא אומרת, על־מנת לפייסוֹ: אולי שאחליף לך את המגבת, אדון?

רתיעת פחדים של בּונטה, מפני ידה המושטת, הצחיקה אותה, אך בינתיים התחילה אוספת כליה כשהיא כובשת צחוקה ואומרת:

– אל תפחד, אדון. אני כבר גמרתי לשטוף.

תוך כך הסיחה דעתה מקיפודי, שהופיע בפתח, ורק הספיקה לקרוא אליו בקול: בַרוּד! אל תיכנס בדלי!

– כבר נכנסתי… – שצף קיפודי כשהוא שולף רגלו מן הדלי ומטלטל אותה כדי לנער מכנסו מן המים. צורחת ברוד! כאילו שריפה!

מסתבר שהוא היה מעוצבן עוד קודם לכן, וטבילה זו רק הוסיפה והוציאה אותו מן הכלים.

20. רוגזות־ביניים

– אתה כבר לא רואה איך אתה הולך, – אמר בּונטה לאחר שמלכה־ריינה יצאה מן הטרקלין.

– אל תדבר אלי! – צווח קיפודי. – אתה בכלל מדבר יותר מדי. צריך לרסן אותך.

– מדבר יותר מדי? – נתרגז בּונטה. – אני? מתי שמעת שאני מדבר?

– כן, מדבר ומספר מעשיות ומביע דעות ומתערב בכל דבר – רתח קיפודי. – אתמול כמעט יסדת חברת־מניות. אסור לך לשתות. כשאתה שותה אתה בכלל שוכח מי אתה.

– אני לא שוכח אף פעם. – אמר בּונטה. – להיפך. זה אצלי תמיד על קצה הלשון ואני בקושי מתאפק.

כך הוסיפו להתנגח עד שהוגשה להם פת שחרית. בּונטה עיקם פניו ואמר שהוא רק ישתה משהו קר. כך ישב והסתכל בלי ניע בקיפודי שסעד בלי חמדה.

לבסוף פתח ואמר:

– אני בכל־זאת רוצה לדעת מתי דיברתי יותר מדי.

שאלתו הפתאומית של בּונטה הקפיצה את קיפודי ממקומו. הוא שלח ידו אל המפית, לנגב שפתיו שהעלו קצף והפך את ספל הקפה על מכנסו שאך החל מתייבש מן הטבילה הקודמת.

רגע ישבו בּונטה וקיפודי זה מול זה פעורי פה וכשנחפז המלצר וטבל מפית במים רותחים והושיט אותה לקיפודי על־מנת שיעביר כתמי הקפה ממכנסו וקיפודי חפן את המפית ונכווה בה ויצא בחפזה מן הטרקלין אל המרפסת, קם בּונטה והחל מדדה אחריו עד שנתקלו שניהם במלקוש ומיקס שעמדו בפתח.

– מה קרה? – שאל מלקוש במאור פנים.

– כלום לא קרה… – פיעפע קיפודי, – שום דבר לא קרה… אני רק לא ישן ולא אוכל ולא נח, בגלל נחשול העליה הזה!

– אתם תמיד כך! – כיווצה מיקס שפתיה. – כולכם! – הוסיפה בפנותה אל מלקוש. – צועקים “אין עליה” וכשזה מתחיל, פושטת בהלה.

– הירגעו, רבותי, דברו בשקט – אמר מלקוש בישוב־הדעת.

לאחר מכן פנה אל מיקס והוסיף:

– טובים תשעה קבים של בהלה מקב אחד שאננות.

אחר־כך פנה אל קיפודי:

– היה ראוי שתקח קצת חופשה, קיפודי. תחליף כוח, שבוע־שבועיים. מגיע לך.

– אם למישהו מגיע, – אמר בּונטה, – אז לי מגיע קודם. יהיה באמת מצחיק אם קיפודי יקבל חופש, ואני אשאר לסחוב את כל ההמצאה הזאת לבדי כמו חמור.

– איזו המצאה? – שאלה מיקס.

– זה ענין פרטי שלי, – חתך בּונטה. ריח החופש עלה בנחיריו ובעוד פניה של מלכה־ריינה ופניו של מילקו חולפים במוחו בהבהוביו של שלט “דיאנה”, הכריז בקול:

– אני יוצא לחופשה.

– רגע, רגע, – דיבר מלקוש בניחותא. יש תכנית אירועים. נקבעו תאריכים. נשלים את התכנית ואז…

– גם לי יש תכנית! הפסיקוֹ בּונטה. יש לי תכנית להיות ב“דיאנה”.

– מה זה “דיאנה”? התענינה מיקס. זה מקום־נופש?

– זה נייט־קלאַבּ, – אמר בּונטה נמרצות.

מיקס נתמלאה עירנות עצבנית, ואמרה כי בּונטה צריך אמנם להתבדר קצת, אך היא סבורה שאין הוא צריך להסתובב לבדו. היא מוכנה להצטרף אליו.

– זה נראה, – אמר בּונטה.

– הערב, – אמר מלקוש – אנו מוזמנים לתערוכת ישראל־המסתורית. ובפנותו אל מיקס, אמר:

– לוח האירועים בידך. ננסה למצוא איזה ערב פנוי. אם גזירה היא…

– בהחלט גזירה, אמר בּונטה. אני אבקש שזה יהיה בקרוב מאוד, מפני שקצת דחוף לי.

אך בעוד מיקס ומלקוש מעיינים בלוח ומסיחים בחצי קול, איזה אירוע אפשר לבטל ואיזה אפשר לדחות והיכן אפשר להחליף אירוע באירוע, החל בּונטה מטה אוזן, לחש השיחה החשובה נשמע באוזניו כמנגינה ערבה, שהוא התרגל אליה בימים האחרונים, ועכשיו כשעמד לקבל חופשה הבין כי הוא לא יידע מנוחה ולא ירגיש טעם חירות אמיתית אלא לכשיחזור הנה למשוך בעול תפקידו הציבורי… שוב החלו הבהובי שלט “דיאנה” חולפים במוחו ומאירים את פני ארשת נעוריו שחזרה ועלתה בדמיונו, עם הדלי והמברשת, אך הפעם ידע כי כל זמן שהוא נדד בעולם, היתה דרכו פתוחה לשוב אליה, אך הפעם שונים פני הדברים.

וכך היה מהרהר ואומר בלבו:

מִכָּל הַמְקוֹמוֹת, מִּבּוּרְגוֹס, מִסְפְּלִיט,

מִן הָאַנְדִּים, מִסְּיֶרָה־מוֹרֶנָה,

מִן הָעִיר לַס־וֶגַס (אַרְצוֹת הַבְּרִית)

מִגֶּנוּאָה וּמִמּוֹדֶנָה,

הָיִיתִי חוֹזֵר (אִם הָיִיתִי מַחְלִיט

לַחֲזֹר) אֵלַיִךְ מַלְכָּה־רֶנָה.

עַד פֹּה זֶה בְּסֵדֶר. אַךְ יֵשׁ בַּתַּפְרִיט

עוֹד מָנָה, וְהִיא גַן־עֵדֶן וְגֶ’הֶנָה,

הִיא מַה שֶּׁקּוֹרְאִים פְּעִילוּת־מְדִינִית

וּבְמִדָּה שֶׁאֲנִי מִתְמַצֵּא בְּעִבְרִית

נִדְמֶה לִי עַכְשָׁו שֶׁמִּמֶּנָּה

שׁוּם כֹּחַ אוֹתִי לֹא יוּכַל לְהַפְרִיד

כְּדֵי לָשׁוּב אֵלַיִךְ מַלְכָּה־רֶנָה.

מָה הַכֹּח שֶׁלָּהּ? לא כָבוֹד, לֹא דַרְגָּה,

וְגַם לֹא הַמַּשְׂכֹּרֶת (זֶה בֶּטַח!)

אוֹתִי לְמָשָׁל הִיא פָּשׁוּט הָרְגָה

מֵרֹב עַצְבָּנוּת וּמֶתַח.

אַךְ אִם הִיא תָפְסָה, זֶה כְּמוֹ הַבְרָגָה,

זוֹ מִיָּד אַהֲבָה לָנֶצַח.

מַה זֶּה קְווֹרוּם? מָה הַצָּעָה לְדִיּוּן?

סֵדֶר־יוֹם? תֶּקֶן? תִּיק־וּמִשְׂרָד, הַא?

הַצְבָּעָה חֲשָׁאִית? הַבָּעַת אִי־אֵמוּן?

מַה כָּל זֶה? זֶה כִּשּׁוּף! כָּכָה צָדוּ

כְּשָׁפֶיהָ שֶׁל לֵילָה אֶת נֶפֶשׁ מַגְ’נוּן

אוֹ אֶת לֶב אֶל־רָשִׁיד – שֶׁחֶרְזַאדָה.

וְלָכֵן, אִם אוֹמְרִים לָעַסְקָן – תִּתְפַּטֵּר,

שׁוּם סִכּוּי לָזֶה אֵין מִמֵּילָא.

זֶה כְּאִלּוּ לַשֶּׁמֶשׁ אָמְרוּ – הֵעָדֵר,

אוֹ לַיָּם אָמְרוּ – נוּס, הִתְקַפֵּלָה.

זֶה כְּאִלּוּ אָמְרוּ לְמַגְ’נוּן: תְּוַתֵּר

וְתִמְסֹר לְאַחֵר אֶת לֵילָה.

מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת. מִוּוֹלְטָה־עִלִּית

מִן הַפּוֹ, מִגְּדוֹת הַסֶּנָה,

מִן הָאִי מַרְטִינִיק (מוֹשָׁבָה צָרְפַתִּית)

מִפֶּרוּ, מִסַּנְט־הֶלֶנָה,

הָיִיתִי חוֹזֵר (אִם הָיִיתִי מַחְלִיט

לַחֲזֹר) אֵלַיִךְ, מַלְכָּה־רֶנָה.

– – – אַךְ כָּעֵת אָנֹכִי בַּזִּירָה הַמְּדִינִית.

וַחֲסָל, אֵין מִפְלָט מִמֶּנָּה.

בעוד בּונטה מפליג בהרהוריו סיימו מלקוש ומיקס את התעסקותם בלוח האירועים, ומלקוש אמר בהרגשת סיפוק:

– הצלחנו לשריין לך ערב פנוי למחרתיים.

אחר־כך הוציא מכיסו דף כתוב ואמר כשפניו מאירות:

– רצוני לשמח אתכם, רבותי. זה מכתב מיהודי אחד שנולד לו בן, והוא החליט שיהא שמו בישראל בּונטה.

– מה? – שאל בּונטה. – איך יהיה שמו בישראל?

– בּונטה! – חזר מלקוש בהנאה. – לכבודך ולכבוד…

– שום לכבוד! חתך בּונטה. – תכתוב לו שאנחנו לא מרשים.

– מדוע?

– בּונטה זה לא שם!

קיפודי פתח פיו על־מנת להתערב, אך בּונטה הקדים אותו:

– אתה, קיפודי, יותר טוב שתשתוק!

– אינני מבין… התעקש מלקוש. – מדוע עלינו לסרב ליהודי שמבקש לקרוא לבנו בשם המסמל את הציונוּת ואת…

– אם הוא רוצה לסמל את הציונות – רתח בּונטה – תכתוב שיתן לו שם מלקוש או קיפודי או מה שאתה רוצה.

– אך הוא רוצה שבנו ישא את שמך ולא את שמנו… אתה צריך להבין דברים כאלה – טען מלקוש.

ואילו קיפודי, שהחליט להסיר את השאלה מן הפרק ויהי מה, ניגש אל בּונטה ולחש לו אל תוך פניו בחירוק־שינים:

– את שמך… את שמך… ואל תדבר שטויות… אתה שומע?

אך בּונטה לא נבהל.

– תשמע, סאנטו קיפודי. אתי אתה יכול לעשות הכול. אבל שם של ילד זה לא צחוק. זה לכל החיים. ואם אתה רוצה שאני אתן לו דווקא את השם שלי, אז אני נותן לו את השם יוסף בכר. שמעת?

קיפודי החוויר כסיד.

– מה פתאום בכר? – שאלה מיקס בצחוק מתחנחן. – דווקא בכר?

– אם אַת רוצה לדעת מה פתאום, תשאלי את קיפודי – דיבר בּונטה בחימה.

אך אותה שעה כבר היה קיפודי שרוע על גבו בכורסה ופניו מביעות אדישות מאובנת שלאחר ככלות הכל.

בּונטה הביט בו ורחמיו נכמרו.

הוא ניגש אליו, הניח ידו על מצחו, ואמר:

– אל תפחד.

– מדוע בכר? – הוסיפה מיקס לשאול בנימה משועשעת ובקורטוב חשש.

– באמת מדוע דווקא בכר? – התחיל גם מלקוש להתענין.

בּונטה התרתח פתאום מחדש:

– לא אמרתי בכר! – דיבר בזעף. – אמרתי מחר! מחר ניתן לו שם! לא היום! נראה מחר!

ולאחר מכן הוסיף:

– בכלל, אני עוד אולי אחליף את השם בּונטה.

מלקוש הבין פתאום ונתמלא התרגשות.

– אתה צודק, – אמר – אינך רוצה להנציח את שמך הלועזי!

– זהו בדיוק! – אמר בּונטה. – ותכתוב ליהודי שלך שלא יחכה לי עם השם, מפני שאני אולי לא אספיק לשנות את זה עד הברית־מילה.

– בהחלט אכתוב לו, בהחלט! – רגש מלקוש.

תוך כך הוציא מתיקו עוד צרור ניירות ואמר:

– נתקבלו גם כמה מכתבים עסקיים. הצעות־שותפות, השקעות. צריך לעיין בזה בשעת הפנאי.

– זה אולי לא כדאי לדחות, – אמר בּונטה.

– יש להימנע מצעדים פזיזים, – נענה מלקוש. – עלינו להשגיח שלא תקבל הצעות שסופן הפסד. אתה צריך להיות אות ומופת לכך שכדאי לעלות לישראל ולא רק שחובה לעלות.

– אז אם אתם רוצים, לדעת – השיב בּונטה, – אני נמצא פה לא בגלל שכדאי, אלא בגלל שזו חובה לאומית ועת לעשות ואין בודקים עד יעבור זעם. ואם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את קיפודי.

– אתה אולי הציוני האחרון בעולם, – אמר מלקוש ומחה דמעה מעינו.

21. אין חדש תחת השמש

אותה תערוכה, שהוזכרה בפרק הקודם, היתה אוסף מימצאים של תרבות נעלמה שעקבותיה נתגלו בארץ והמלומדים עוד היו חלוקים בדעותיהם לגבי מקורה וזמנה.

מפני ריבוי החומר היו מוצגיה של תערוכה זו מתחלפים לעתים מזומנות ונקבעים כל פעם לפי נושא מסוים, כגון ההווי, המדיניות, האמונות, הדעות וכיוצא באלה.

הפעם הוקדשה התערוכה לאחד המושגים המענינים והמסתוריים ביותר של אותה תרבות, הוא מושג הלשכה, או הצמרת.

טיבה של אותה צמרת, סמכויותיה ודרכי שלטונה לא נתלבנו כראוי עד היום. אפילו קיומה היה מוטל בספק עת רבה, משום שלא היא נשאה שרביט השלטון וכתר המלוכה. היא רק קבעה מי יהיו נושאיהם. היא לא ישבה בבית־המחוקקים, היא רק פסקה מי ישב שם. לא היה לה חלק במועצת הממלכה ובהחלטות שנתקבלו שם. היא רק החליטה מראש מה יהיו החלטות אלו.

מסתבר שימים רבים חלשה צמרת זו על מהלך הדברים, וגם לאחר שעברה ובטלה מן העולם היו שסברו שהיא עוד מוסיפה לפעול מאחורי הפרגוד. כשם שמציאותה היתה סמויה כך היה היעדרה סמוי.

החוקרים סבורים שלשיא שלטונה הגיעה צמרת זו בזמן שבו היתה היא עצמה שרויה בתהליך של דרדור מבחינת האיכות. התגברות כוחה השלטוני בתקופה זו היה כעין איזון להתרופפות כוחה היוצר. ואף־על־פי־כן, כמה וכמה ממעלותיה הטובות עמדו בעינן ויש אומרים שהן קרנו אפילו שבעתיים כדי למלא את החסר.

מה היו יסודות שלטונה של צמרת זו? מנין נבעו סמכויותיה? מה היו גבולותיהן וטיבן של סמכויות אלו? מסתבר שאפילו בזמנה של הצמרת לא נודעה תשובה ברורה לשאלות הללו. באחת הגניזות נמצאה מגילת קלף, והיא חיבורו של חוקר שטרח שנים רבות לברר ענין מסובך זה ואם אנו רוצים לשער ממדיו של הסבך, דיינו אם נביא כאן שורות אחרית־דבר שבהן סיים החוקר את חיבורו וזו לשונו:

לָךְ הֲרֵינִי מַקְדִּישׁ, הָהּ צַמֶּרֶת,

אֶת זוֹ הַיְרִיעָה הַצְּהֻבָּה.

שְׁנוֹת־חַיִּים בָּךְ עָמַלְתִּי בַּפֶּרֶךְ

לְחָקְרֵךְ עַד אַחֲרִית נְסִבָּה.

כָּל קוֹדְמַי עַד עַכְשָׁו הֶעֱלוּ חֶרֶס

וּלְאַחַר כָּל מְלַאכְתִּי הָרַבָּה

גַם אֲנִי מִתְמַצֵּא בָּךְ, בְּעֵרֶךְ,

כְּמוֹ סוּמָא בַּאֲרֻבָּה.

שורות־סיום אלו היו אף הן בין מוצגיה של התערוכה. החומר הרב נתחלק מדורים מדורים, וחוברת־הדרכה, שנמצאה לכל דורש, סקרה ענינו של כל מדור ופירשה את עיקרי תכונותיה ודרכיה של אותה צמרת, או לשכה, סעיפים סעיפים, למען ירוץ בם הקורא.

והרי כמה מראשי־פרקים אלה.

הלשכה ויצר השלטון:

אחד מסימניה המובהקים של הלשכה היה בכך שאנשיה לא ידעו טעמה של תאוות שלטון. תאווה זו לא היתה מצויה בהם ומשום כך מצאו אותה תמיד רק בזולתם. כל שעה שראו, או דימו לראות סימניה במישהו היתה חלחלה אוחזת בהם והם היו קמים כאיש אחד להוקיע את היצר הרע הזה ולמנוע את בעליו מלחתור תחת הלשכה ומלנסות להורידה מכהונתה.

כך נעשתה סלידתם מפני יצר־השלטון של הזולת גורם עיקרי לדבקותם בשלטון.

הלשכה והערכים:

את הדבקות בשלטון ראתה הלשכה גם כחובה המוטלת עליה למען שמירתם של ערכים שאין להם שומר מלבדה. הערכים – היה זה, כנראה, שם־נרדף לעיקרי אמונה – היו לאנשי הלשכה בחזקת מיכלול אחד שאין לנהוג בו מנהג של “בזה אחוֹז ומזה הנח ידיך”, אלא יש לקיימוֹ בשלימות. גישה זו, שתפסה את הדברים כמיקשה אחת, מנעה פיזור וטורח יתר. על־ידי ששמרו על כל הערכים יחד היו פטורים מלשמור על כל ערך לחוד.

שמירה מיוחדת:

עקרון המיכלול פקע רק לגבי ערך אחד בלבד: הדימוקראטיה. זו הופקדה בידי חוג מצומצם לצורך שמירה מיוחדת. גם בזמן ועידות היו נמנעים עד כמה שאפשר מלהוציא אותם ללא השגחה לרשות הרבים כאילו היא הפקר. ביחוד מאחר שהלשכה נהגה לפי הכלל האומר כי ככל שהפוֹרוּם רחב יותר כך הוא חשוב פחות. משום כך, כשהיו אנשי הסניפים, למשל, מופיעים ומשמיעים דברם בוועידות, היו אנשי הלשכה מנמנמים או מעיינים בעתון ואותה שעה היו אחדים מהם קובעים ומנסחים את החלטות הוועידה, כשהם מכונסים במקום־מבטחים שדלתותיו סגורות ורק הדימוקראטיה נמצאת אתם יחד בשעת מעשה.

מיתקן שימושי:

לתשומת־לב רבה בתערוכה זכו חלקיו של מיתקן, שדרכי הפעלתו עוד לא נתבררו כל־צרכם, אך מסתבר שהיה לו ערך רב בשעתו; אנשי הצמרת קראו לו “המניע האידיאולוגי”.

מניע זה, אחת ממעלותיו היתה ניידוּת שלו. מאחר שהיה נוח לטלטול, אפשר היה להעמידוֹ בשעת הצורך מאחורי כל מעשה ותכנית, וכך נמצא כי שום פעולה מפעולות הצמרת לא נעשתה בלי מניע אידיאולוגי.

מה שאין כן מעשיהם של אחרים, ביחוד של צעירים יותר, שמיתקן זה לא היה ברשותם. חוסר המניע האידיאולוגי היה סימנם המובהק.

שיעור קומה:

אחת הפליאות, שעוד לא נתפרשו על־ידי החוקרים, היא מידת ההפרש הרב בין שיעור קומתה של הלשכה ובין שיעור קומתו של המאורע הגדול שנתחולל בזמנה או סמוך לזמנה, והוא מעשה הקמת הממלכה.

אכן, אף לאחר מאורע זה תהו בני זמנה של הלשכה כיצד עולה בידיה להתמודד עם הבעיות הגדולות, אשר כל יום ויום מעלה על הפרק – וזכר לתמיהה זו אנו מוצאים בכתב ישן, שבעליו ניסה גם לנסח את הקושיה וגם ליישב אותה בדוחק, וזה לשונו:

פַּעַם, בֵּין שְׁתֵּי הַצְבָּעוֹת,

שָׁאַל אַחַד הַסַּקְרָנִים:

מַה יִּשְׁוֶה לְגַדְלוּת הַבְּעָיוֹת?

וָאָשִׁיב: קַטְנוּת הָעַסְקָנִים.

ואף־על־פי־כן רווחה, כנראה, בציבור, אף בימים ההם, סברה שהיה עוד איש שמכוחו הוכרעה הכף והוקמה הממלכה והותוו קורותיה, אלא שעקבותיו לא נודעו.

או, כמו שנאמר באותו כתב ישן:

יֵשׁ מָסֹרֶת עֲמוּמָה

וְיֵשׁ אַגָּדָה שֶׁאוֹמֶרֶת

כִּי הַמְּדִינָה לֹא קָמָה מֵעַצְמָהּ

וְהוּקְמָה לֹא בִידֵי הַצַּמֶּרֶת.

יֵשׁ אוֹמְרִים כִּי אֵי־אָז, בְּאוֹתָהּ

שְׁעַת סַדָּן־וְקֻרְנָס־וּמַפּוּחַ

לוּ עָבְדָה הַצַּמֶּרֶת הַזֹּאת לְבַדָּהּ,

כְּבָר הָיִינוּ אַחַר כָּל וִכּוּחַ…

אַךְ הִצִּיל הַבּוֹרֵא אֶת עַמּוֹ מִיָּדָהּ

בְּיַד גֶּבֶר שֶׁשְׁמוֹ שָׁכוּחַ…

אם כך או כך, באותם ימים סברו כי אותה שיכחת־שם ואותו עילום־עקבות לא נתרחשו מאליהם. סימן לדבר אנו מוצאים בפרוטוקול של אחת מישיבות הלשכה, שבה הביע אפילו אחד החברים ספק אם מעשה עילום זה יעלה בהצלחה. וכך אמר:

חֲבֵרִים יְקָרִים, חֲבֵרוֹת יְקָרוֹת,

אוּלַי טִרְחָתֵנוּ שָׁוְא.

אִם גַּם נִמְחֶה אֶת עִקְּבוֹתָיו מִן הַקּוֹרוֹת,

הַקּוֹרוֹת תִּהְיֶינָה עִקְּבוֹתָיו.

חומר נוסף, לכשיימצא, עתיד אולי להבהיר יותר את הדברים.

מכונת הזמן:

במדור הטכנולוגי של התערוכה עורר ענין רב מיתקן מסובך, שסודו אבד והמלומדים עוד לא הצליחו לגלות דרך פעולתו. לפי שעה קראו לו “מכונת הזמן”.

לא ייאמן, אך הלשכה מצאה, כנראה, דרך לרתום את מרוצת הזמן ולהפעיל על־ידי כך טורבּינות ומנועים. בשעת צורך היה המיתקן מוצב בראש חוצות והציבור היה שומע את קול זמזומו ושקשוקו, ורואה את רצועות־המימסר הסובבות ואת נצנוץ הקפיצים והבוכנות והיה קורא את דבר השלט המתנוסס מעל למכונה והמכריז לאמור:

הזמן פועל לטובתנו.

מכוחו של מיתקן זה החלה הלשכה להאמין שהזמן סר למשמעתה, ומאמונה זו אין הדרך רחוקה עד לכפירה גמורה בהבדל שבין זיקנה וצעירות.

יש סבורים כי הלשכה מצאה את סוד הנעורים הנצחיים, אך לדעת כמה חוקרים ייתכן כי האמת מופלאה עוד יותר מזה. אפשר שהיא גילתה דבר שהאדם לא העז אפילו לחלום עליו: את סוד הזיקנה הנצחית.

כמה וכמה בעלי אסופות מאותה תקופה מעידים כי ראו כיצד אותה זיקנת נצח, שהצמרת גילתה את סודה, קופצת על הרעיונות, על העקרונות, על הסיסמות, והיו שראו אותה קופצת אף על הזמן עצמו ואינה מסתפקת בהווה בלבד אלא מנסה לקפוץ גם על העתיד.

אחד מאנשי הלשכה חיבר באותם ימים גם מעין מזמור או הימנון ברוח השלט שמעל למכונת הזמן.

מגילת־פפירוס עתיקה, שנמצאה לא־מכבר, מכילה מקצתו של מזמור זה והריהו כלשונו:

עִבְדִי, מְכוֹנָה, סִתְמִי

הַטְּעָנוֹת הָאוֹמְרוֹת כִּי זָקַנּוּ.

הַשָּׁנִים הֵן נָתִיב חַד־סִטְרִי,

הַכֹּל נָע בַּכִּוּוּן שֶׁלָּנוּ.

כָּל יוֹם שֶׁעוֹבֵר הוּא נִמּוּק סָבִיר

לִזְכוּתֵנוּ וְלֹא לְחוֹבָתֵנוּ.

לַיְלָה יוֹרֵד, שַׁחַר מֵאִיר,

הַזְּמַן פּוֹעֵל לְטוֹבָתֵנוּ.

אֲסַפְסוּף־בְּנֵי־תִּשְׁחֹרֶת חוֹתֵר

בְּתֹקֶף־יִצְרֵי־קַרְיֶרָה.

אַךְ מִתְעַיֵּף הוּא יוֹתֵר וְיוֹתֵר

בְּעָמְלוֹ לְהַבְקִיעַ הֶרָה.

אִם מַצַּב־הַדְּבָרִים יִמָּשֵׁךְ

תֶּחְדַּל חֲתִירָה תַּחְתֵּינוּ

וְיִשְׁכַּח הַצִבּוּר אֵי וְאֵיךְ

וְכֵיצַד יִתָּכֵן שֶׁדְּבַר מָה יִתְהַפֵּךְ…

הַזְּמַן פּוֹעֵל לְטוֹבָתֵנוּ.

יֵצֶר לֵב הָאָדָם הוּא תָמִיד בְּעָיָה,

חִדּוּשִׁים הוּא דוֹרֵשׁ מִטֶּבַע.

בְּמִקְרִים שֶׁכָּאֵלֶּה שִׁיטוֹת־הַשְׁהָיָה

נוֹטְלוֹת מֵעָקְצוֹ שֶׁל הַצֶּפַע.

לֹא פַעַם רָאִינוּ כֵּיצַד מִסְתַּמֵּן

צֹרֶךְ תִּקּוּן לֹא־עָלֵינוּ.

אַךְ עַד שֶׁהֶחְלַטְנוּ אִם לֹא וְאִם כֵּן

הִתְבָּרֵר שֶׁבִּכְלָל אֵין כְּבָר מַה לְּתַקֵּן…

הַזְּמַן פּוֹעֵל לְטוֹבָתֵנוּ.

יֵשׁ לְקַוּוֹת כִּי בִרְבוֹת הַשָּׁנִים

תַּגִּיעַ תְּקוּפָה בַּמַּמְלֶכֶת

שֶׁבָּהּ יִקְפְּאוּ מְחוֹגֵי הַשְּׁעוֹנִים.

פָּשׁוּט יַעַמְדוּ מִלֶּכֶת.

אֲזַי יְכֻנְּסוּ חֲשׁוּבֵי יוֹעֲצִים

וּלְבַסּוֹף חַוַּת־דַּעַת יִתֵּנוּ

וְיֹאמְרוּ: בִּמְרוּצַת הַיּוֹבְלוֹת הָאָצִים

כִּרְסְמָה חֲלֻדָּה גַּלְגַּלִּים וּקְפִיצִים…

הַזְּמַן פּוֹעֵל לְטוֹבָתֵנוּ.

הַמַּדָּע מְבַשֵּׂר כִּי אֵי־פַעַם בִּכְלָל

קִצּוֹ שֶׁל הַקּוֹסְמוֹס יַגִּיעַ.

תְּנוּעַת הַפְּרוּדוֹת אַט־לְאַט תֶּחְדַּל,

תִּפָּסֵק הַקְּרִינָה. אֵין נִיעַ.

תִּכְבֶּה שֶׁמֶשׁ – בְּעוֹד כִּטְרִילְיוֹן שָׁנָה

וְאָז יִשְׁכְּחוּ מַקְנִיטֵינוּ

לֹא־רַק מַה לִּקּוּיֵי הַנְהָגַת הַמְּדִינָה,

כִּי אֲפִלּוּ טִיבוֹ שֶׁל לִקּוּי־לְבָנָה…

הַזְמַן פּוֹעֵל לְטוֹבָתֵנוּ.

יחידי־סגולה:

אחת ממעלותיה הטובות של הלשכה היתה מידת הצנע־לכת. הם לא התהדרו בשום סגולות מיוחדות המנשאות אותם על פני זולתם. תמיד טענו כי אין הם ראויים לתפקידם יותר מכל איש. תמורת זאת לא דרשו מן הציבור אלא שיסכים עמם בדבר אחד: שאין איש ראוי יותר מהם.

הם נשאו בעול בלי לבקש כל טובת־הנאה לעצמם, וכשם שצדקתם היתה צדקה לשמה, כך היו גם עוולותיהם עוולות לשמן ולטובת הכלל. משום כך, גם בקוּמם לעשות עוולה, לא חששו מפני הפרהסיה, כי נהפוך הוא – היו מכנסים לשם כך מרכז או ועידה שלימה בפומבי רב, כדי לקיים כלל גדול שענינו כך:

– אי־הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות.

התיבה:

ענין רב בין המלומדים עוררו כמה אמונות תפלות, שאותה צמרת, כנראה, נתפסה להן, בעידן שקיעתה, ועמלה להנחילן לציבור.

כך, למשל, אותה אמונת מסתורין, שסבבה על קופסא, או תיבה מסויימת, אשר אם יפתחוה, חלילה, יגיחו מתוכה רוחות רעות ושדים ומזיקים.

יש חוקרים שמשייכים את צמיחתה של אמונת התיבה לזמן הפולמוס הגדול, שבו עמדו כל אנשי הצמרת לבדם אל מול מיתקפה כוללת שנערכה עליהם על־ידי איש אחד שאיים מכל הצדדים ועלה מכל העברים ושׂם עליהם מצור וכיתר אותם סביב, ומי יודע כיצד היתה מסתיימת התמודדות זו, בין כוחות לא שווים, לולא העלתה הצמרת טענה מכרעת שמכוחו נחרץ דין האויב לתבוסה.

טענה זו היתה פשוטה בתכלית:

– אם אנו עושים רצונו של איש זה, אנו נמצאים פותחים את התיבה.

לאחר נצחונה של הצמרת הופקדה התיבה במקום־מבטחים ומאז לא ראה אותה איש: יש אומרים כי איש לא ראה אותה גם לפני־כן, ובכל־זאת, במשך שנים לא מעטות, היו הצמרת ומועצת הממלכה והרכב משרדי המדינה ערוכים לפי מה שנגזר מכוחה של התיבה, באותה שעת הכרעה.

זמן רב סברו החוקרים שאותה תיבה אינה אלא דמיון־שווא, אך בין המוצגים שבתערוכה נכלל גם קטע־יומן של עד־ראיה שזכה, כנראה, לחזות בה בדרך המקרה, בשוטטוֹ במרתף הארכיון המרכזי.

וכך לשון הכתב:

אֶמֶשׁ, בְּלֵיל־סַעַר,

וְאֹפֶל וְעֵיפָה,

מִן הַלִּשְׁכָּה יָרַדְתִּי

אֶל עֹמֶק מַרְתֵּפָהּ,

וּבְעוֹדִי מְשׁוֹטֵט

בְּנֶפֶשׁ תְּאֵבָה

רָאִיתִי פִּתְאֹם

וְהִנֵּה הַתֵּבָה.

עַל עָמְדִי קָפָאתִי

בְּחֶרְדַּת זַעֲוָה

וָאַרְגִּישׁ כִּי שְׂעָרִי

הוֹפֵךְ שֵׂיבָה,

וְהַתֵבָה – לֹא כְלוּם,

עוֹמֶדֶת שְׁלֵוָה,

מְרֻבַּעַת, מְהֻקְצַעַת,

עֲשׂוּיָה כְּמַכְתֵּבָה.

וָאֶשְׁאַל: הָהּ, עֲנִי לִי,

תֵּבָה, הַאִם

נְכוֹנָה הַשְּׁמוּעָה

כִּי רוּחוֹת רְפָאִים

וְסוּפּוֹת וּסְעָרוֹת

מְפָרְקוֹת סְלָעִים

בָּךְ שׁוֹכְנוֹת… אוֹ בְּדָיָה הִיא

וְאָנוּ פְּתָאִים.

אָז אָמְרָה: הָאֵימוֹת

שֶׁפֵּרַטְתָּ בְּפֶרֶט

הֵן רַק קְלִפַּת שׁוּם

וּזְנַב צְנוֹן וַחֲזֶרֶת

לְעֻמַּת מַה שֶּׁיֵּשׁ בִּי

לְאוֹת וּלְמִשְׁמֶרֶת.

בִּי שׁוֹכְנִים – כָּךְ אָמְרָה הִיא

בְּלַחַשׁ רָהוּט –

מוֹרָא הָעָצְמָה

וְאֵימַת הַמָּרוּת

שֶׁל הַגּוּף הַמְצֻמְצָם

הַנִּקְרָא מַזְכִּירוּת.

בִּי שׁוֹכְנִים – כָּךְ הוֹסִיפָה

בְּלַחַשׁ מַבְעִית –

וַעֲדַת מַנְגָּנוֹן

וּוְעָדָה מְדִינִית

עִם אָחוּז דַּי נִכָּר

– כָּךְ אָמְרָה מְבֹהֶלֶת –

שֶׁל נוֹטְרֵי אֵשׁ־תָּמִיד

וְשׁוֹמְרֵי הַגַּחֶלֶת.

מִפְּנֵי פַחַד־כֹּחָם

– כָּךְ קָבְעָה – יֵשׁ מַחְסֶה

כָּל עוֹד אֵין יַד־אֱנוֹשׁ

מְרִימָה הַמִּכְסֶה.

אַךְ אִם פֶּתַע תִּרְאֵם

מִזְדַּקְּפִים בְּאַדִּיר

וְקָמִים בִּמְלֹא הוֹד־

לֹא־כְלוּמָם הַנָּדִיר

לְהַנְהִיג אֶת הַדּוֹר

וְהָעָם וְהָעִיר,

– – קוּם וּזְעַק “אֵל נְצֹר!”

וְנִרְתַּעְתָּ אֶל קִיר

וְרָאִיתָ לְאוֹר־

הַבָּרָק הַמָּהִיר

אֵיךְ לְפֶתַע עוֹבְרוֹת

וְחוֹלְפוֹת בָּאֲוִיר

בְּתַחְפֹּשֶׂת־מָגוֹר

נָכְרִיָּה מִלְּהַכִּיר,

פְּנֵי הַשּׁוֹר וְהַבּוֹר

וְהַמַּבְעֶה וְהַמַּבְעִיר…

כָּךְ דִּבְּרָה הַתֵּבָה

וְשַׂעֲרָתִי סוֹמֶרֶת…

וָאַחְלִיט: עֵת לָנוּס

בְּעוֹדָהּ מְדַבֶּרֶת…

אָז נָשָׂאתִי רַגְלַי

וָאֶשְׂטֶה וָאֶעֱבֹרָה

וָאֶדְלֹג וָאֶבְרַח

בְּלִי הַבֵּט אֲחוֹרָה,

וּשְׂפָתַי מְלַחֲשׁוֹת:

הָהּ, פַּנְדּוֹרָה, פַּנְדּוֹרָה!

שתי המלים האחרונות פירושן לא נודע, והן, כנראה, לחש־כישוף מן הימים ההם.

סוד הסודות:

אחד מגדולי ההישגים של אותה תרבות נעלמה הודגם בתערוכה על־ידי המצאה שערכה הרוחני אינו נופל מרמתה הטכנולוגית ועיקרה שיטת־שימור מושלמת, שאין אנו מוצאים דוגמתה בימינו אף במכוני־המדע המשוכללים שבעולם.

המצאה זו, כרוב ההישגים המדעיים הגדולים, נוצרה מכוח ההכרח.

מסתבר שבאותם ימים החלו רווחות שמועות בציבור כי עקרון־יסוד שנקרא “ציונוּת” או “עליה”, עיקרון שהממלכה לא נוצרה אלא לשם הגשמתו, הולך ומתרוקן ולמעשה הוא כבר ריק לחלוטין ואין בו ממש.

סכנת התרוקנות זו נעשתה מוחשית ביותר מחמת שהדבר עשוי היה לגרום במשך זמן קצר לניתוקה של הממלכה ממשאבי כוחה ומכמה וכמה שבטים ששכנו מחוץ לה והיו רוב מנינה ובנינה של האומה.

החוקרים עודם תוהים כיצד ייתכן, ששלטון בר־דעת יניח לעיקרון כה חיוני להידרדר במידה כזאת ויסיח דעתו מן הפורענות הצפויה ולא יתעורר על כך אלא בשעת־האפס ממש.

ובכן, היסח־דעת זה רבים תרמו לו חלקם ולמעשה לא היה בממלכה אפילו גורם אחד שלא היה שותף לכך. הציבור, המוסדות, המשרדים, קובעי המדיניות ומורי ההלכה, הכל סייעו לכך, ומכלל זה אין להוציא, כמובן, את שומרי הגחלת ונוטרי הערכים שבצמרת. יתר־על־כן, צמרת זו אף הגדילה לעשות וקיימה לא רק את מצוות היסח־הדעת כמוֹת שהיא, אלא שקדה גם על הידור מצווה וביססה את ההזנחה על אדני ההגיון והבינה והאחריות. דורשי רשומות חקרו ומצאו כי אם נשמע באותם ימים קול אחד שהתריע על הסכנה בעוד מועד וחשף את ריקוּתה של הסתדרות עולמית מסויימת שהיתה מופקדת על קיום העיקרון הקובע את נפש האומה וגורל הממלכה, – אם נשמע קול כזה, טרחה הצמרת לשים אותו ללעג ולקלס וטענה כי אין זה אלא קול הסכסכנות והקנטרנות.

מסתבר כי התנהגותה זו של הצמרת לגבי ענין כה חשוב וחיוני לא היתה זדון, שהרי אין להניח בשום פנים כי היא הזניחה ענין זה בכוונה־תחילה. אך, מצד שני, קשה לומר שהיתה זו פשוט שגגה.

גם על כך עמדו אנשי הצמרת עצמם ובאחת הישיבות קיבלו דעתו של חבר שהסביר כי הזנחה זו לא היתה אלא תוצאה טבעית של עומס עבודה.

חֲבֵרִים – כָּךְ אָמַר – מוּטָב

לֹא לִדְרשׁ אֲמַתְלוֹת נוֹחוֹת.

הַסִּבָּה פְּשׁוּטָה: מִתְבָּרֵר עַכְשָׁו

כִּי מֵרֹב מַאֲמָץ לְהַחֲזִיק בַּמּוֹשְׁכוֹת

הִגַּעְנוּ בְּדֶרֶך־הַטֶּבַע עַד קַו

שֶׁל אֲפִיסַת כֹּחוֹת.

אך על־מנת לקדם פני הרעה אין די, כמובן, לחשוף את שורשה הנכון. היה הכרח למצוא או להמציא תרופה למכה זו של התרוקנות העיקרון שעליו הממלכה עומדת.

למעשה ידעה הצמרת כמה וכמה שיטות־שימור לעיקרים ומושגים שתוכנם ניטל. בין האמצעים המקובלים ביותר היתה שיטת ההקפאה העמוקה ששמרה את העקרונות במצב סטרילי מפני כל חידק של הרהור חדש או תפיסה חדשה. רווחו גם שיטות אחרות, כגון שימור הקליפה תוך התעלמות מן התוכן, או שיטת החילוף, כלומר הפיכת הקליפה לתוכן, או רידוד התוכן והפיכתו לקליפה.

אך כל אלה לא הספיקו לגבי אותו עקרון־יסוד, שכן היה ברור שלגביו יש לנקוט אמצעי־שימור מושלמים שאין בהם לא קפאון ולא שימוש בתחליפים.

או אז הומצאה שיטה זו: מניעת התרוקנותו של העיקרון על־ידי איפוסו, כלומר הפיכתו לריקוּת מושלמת ויצירת חלל־ריק גם מסביב לו, כדי שלא יוסיפו להישמע טענות ומענות בענינו, שכן החלל־הריק אינו מוליך, כידוע, את הקול.

תוצאתה החיובית הראשונה של שיטה זו היתה בכך, שמעתה היה ברור כי אין טעם בשום תיקונים למחצה ולשליש ולרביע, שכן הבלימה היא יסוד איתן ומוצק שאינו מותיר מקום לתוספות ולשיפוצים שלמראית־עין.

אחד הפפירוסים הביע תחושה זו כלהלן:

מָה אֵיתָן מִן הַבְּלִימָה?

הִיא תַמְצִית הַבָּרִי. אֵין בָּהּ שֶׁמָּא.

אֵין לְהוֹסִיף וּלְהַשְׁלִימָהּ

שֶׁכֵּן הִיא אֵינוּת מֻשְׁלֶמֶת.

וְלִגְרֹעַ מִמֶּנָּה אֵין מָה,

בְּשַׁגַּם הִיא אֵינָהּ קַיֶּמֶת.

היתה זו תקופה שבה עמדה, איפוא, הממלכה על עיקרון שנהפך לוואקוּאוּם מוחלט. הדבר היה ידוע לכול ואף־על־פי־כן שמרו אותו בסוד, על־מנת שהאוכלוסים לא יותקפו סחרחורת.

קמעה קמעה החלה סודיוּת יסודית זו משתקפת בתחומים שונים של ההווי הציבורי והממלכתי, על־ידי כך שהמושג “יסוד” נתחלף במושג “סוד”. עד מהרה החל חילוף זה נותן אותותיו בדרכי הלשון של רשויות הכלכלה והמדיניות וכיוצא באלה. כך, למשל, היו אומרים כי מפעל פלוני עומד על סוד איתן, או נשען על סודות בריאים, ואילו מוסד פלמוני נבנה על סוד רעוע ויש לגשת לחיזוק־הסודות וכשהיה אחד מרבי הממלכה משמיע נאום מדיני חשוב היו שומעיו אומרים שהוא הצליח להבליט את קווי־הסוד של מדיניוּתנו.

מוצג זה היה שיאו וסופו של הביקור וכשהתנער מלקוש מן ההזייה ששקע בה לרגע, ראה כי בּוֹנטה נמצא כבר ליד שער־היציאה והוא מדפדף בספר־האורחים שהוגש לו על־ידי פקיד התערוכה לחתימה.

ספר זה היה גדוש חתימות והערות־התרשמות, כגון “חוויה גדולה”, או “אין מה לראות” וכדומה. תוך כדי דפדוף התנער פתאום בונטה והחל קורא וחוזר־וקורא שורה שנתקל בה, ופניו מאירות כמי שנזדמנה לו מציאה בהיסח־הדעת. היו אלה רק מלים מספר וענינן כך:

“אין חדש תחת השמש. פונצ’יק”.

מלה אחרונה זו היא ששימחה את בונטה יותר מכל, ואותו רגע גמלה החלטה בלבו.

22. סודי, אישי

בשובו למלון נטל בּונטה גליון־נייר וערך מכתב אל פונצ’יק.

בראש הגליון הקדים דברי־שלום ובריאות ומכאן ואילך שיטח בקצרה בקשתו, והיא, שפונצ’יק יעשה לו טובה ויופיע מחרתיים בקפה “דיאנה”, שם הוא עתיד לפגוש את יוסף בכר שיתגלה אליו בדמות בונטה ואתו גברת אחת שהצמידו אליו משירות־החוץ. בתוך כך הדגיש כי הוא מגלה לפונצ’יק סוד מדיני והוא סומך עליו כי שמץ מזה לא ייוודע לאיש.

ולאחר מכן הוסיף וכתב:

“אתה לא צריך לספר כלום לבסטארדו הזה מילקו ולא למלכה־ריינה ולשום איש. בנוגע למילקו אני כבר שכחתי איך הוא נראה, ואני צריך שתהיה שם בשביל להראות לי מי זה. ממקורות מוסמכים מסרו לי שהוא הפסיד את המשקפיים שלו, וזה נותן לי חסינות, אף־על־פי שאני בטוח שאפילו עם שני זוגות משקפיים הוא לא היה מכיר אותי, מפני שהוא היה עוד ילד כשיצאתי לחו”ל. ועכשיו אני אגיד לך דבר־מה. אני יודע שזה לא הגון לברוח מן המשפחה ומן הארץ בגלל פשיטת־רגל ובגלל, כמו שאומרים, נסיון הוצאת כסף במירמה על־ידי מישחקי־מזל. אבל עכשיו מתברר שאולי זה היה מאלוהים שאני אתרוצץ בעולם כמעט שמונה־תשע שנים, ושבדיוק רגע הדרוש ימצא אותי סאנטו־אשמדאי הזה קיפודי כדי שהרעין הציוני לא ייהפך, כמו שהוא אומר, לחוכא־והילולה. אתה צריך לדעת שבגולה ההתבוללות אוכלת בכל פה (זה לא לפרסום) ובלי עליה לא רק הציונוּת יורדת, כמו שאומרים, לדמיון, אלא גם למדינה לא יהיה אופי יהודי (לא לפרסום גם כן). חבל רק שנזכרו כל־כך מאוחר. לוּ הם התחילו קצת קודם למשוך כל יהודי בידים וברגלים, כמו שמשכו אותי, כבר היו עולים מיליונים. העיקר אני רוצה שתבוא לדיאנה, מפני שזה חשוב לי וזה אפילו, כמו שאומרים, קיפוח־נפש. אכילה ושתיה יהיו לך על חשבוני ויש תקציב בשביל זה. בין כה יש פה בזבוז משגע, או בעברית נכונה: משווע. את המילקו הזה, נומבּרה דה יושב הכרובים, אני מוכרח לראות, ואם תשאל אותי בשביל מה אז תהרוג אותי אם אני יודע. אולי אצטרך להזכיר לו פעם שלא סתם ברחתי מן הבית ושאפילו הייתי נוכח פה בינתיים וראיתי אותו כשהייתי בתפקיד. זהו. יותר אל תשאל שאלות. האויב שומע. בברכת עליה גדולה מארצות־הרווחה יוסף בכר או בונטה בעילום־שם. חוץ מזה הכל בסדר?

בונטה קיפל את הגליון, הכניסוֹ למעטפה, ורשם על גביה “אישי. למסור ביד”. את המכתב מסר בידי אחד מנערי המלון.

ולאחר שתיאר לפני השליח את מקום הצריף שליד השקמה, אמר:

– ואם כבר אין שקמה ואין צריף ואין שום דבר, תביא את המכתב בחזרה.

23. חטיפתו של בּוֹנטה

השעה היתה אחרי חצות. כשנכנס כמון ל“דיאנה” כבר היה המקום כמעט ריק. הוא אמר לעבור לחצר, על־מנת לרדת במדרגות האחוריות אל קומת המרתף. אך עד שפנה כה וכה עמד ולא נע. המראה שנתגלה לעיניו הפתיע אותו כל־כך עד שרגע הירהר שמא הוא חולם בהקיץ.

אל שולחן שבירכתיים ישב בּונטה. ניכר היה בו שהוא בגילופין. פלגי זיעה ניגרו על פניו. עמו נמצאה מיקס כשהיא טורחת ומשדלת אותו לקום וללכת ואילו הוא מטלטל ראשו לאות סירוב.

כמון הופתע יותר מכל למראה אדם שלישי שהיסב עם הזוג. זה היה פונצ’יק. כמון כמעט לא הכירוֹ ברגע הראשון. היה לבוש מקטורן שהתנוצץ מרוב שחיקה, וענוד עניבת פרפר. נראה היה שגם הוא שרוי בעולמות העליונים. הוא הסתכל בהתענינות רבה כיצד מיקס טורחת להעמיד את בּונטה על רגליו.

מוחו של כמון החל פועל במהירות.

– אולי כדאי שהוא שוב ירקוד קצת – אמר פתאום פונצ’יק למקס. – מפני שאם הוא ישב ככה לא תוכלי להרים אותו עד מחר.

המלצר הפעיל את הפאטיפון. בּונטה התנער פתאום, הביט כה וכה וקם על רגליו ומשך את מיקס אחריו. שניהם עלו אל רחבת הריקודים הריקה.

כמון ניגש אל פונצ’יק.

– תשמע – אמר לו בחומרה. – אני רוצה לשאול אותך משהו. זה ענין בעל חשיבות ציבורית. מאין אתה מכיר את בּונטה?

– אין תגובה, – אמר פונצ’יק. – אנחנו פה באופן פרטי ואפילו בעילום־שם. וזה לא עסקך.

הוא שקע שוב באדישות, אך מיד חזר והתנער, כאילו נזכר במשהו, והוסיף:

– תסתלק, ושלא אראה אותך בכלל. אתה מפריע לי.

אך כמון לא הירפה.

– עליך לדעת שאתה מחפה על שערוריה לאומית. מאין אתה מכיר את בונטה? מיהו בונטה? מדוע אתם פה? למי אתם מחכים פה?

– בחיי, אתה מעצבן אותי – דיבר פונצ’יק כשהוא מנסה להרחיק מעליו את כמון. – הגברת שלו כבר סוחבת אותו בחזרה אל השולחן. אני לא רוצה סקנדאלים. הוא בכלל נמצא פה לא בענין מדיני. להיפך, עד כמה שאני מבין, הגברת הזאת לא צריכה לדעת שיש לו בן. זה הכול. ועכשיו אל תביט אחורנית מפני שאני רואה את מילקו בא מן המרתף ואני לא רוצה שהוא יֵדע שאנחנו מדברים עליו.

כמון הסב את ראשו וראה את מילקו בכר, מיד שב ונעץ עיניו בפונצ’יק.

אחר־כך שאל לאט:

– מילקו בכר הוא בנו של בונטה?

– תסתלק, – אמר פונצ’יק. – אתה לא מבין מה שמדברים אליך? יש פה ענין עדין.

במוחו של כמון התחילו מסתחררים בינתיים שני מעגלים גדולים, זה לפנים מזה. מעגל השערוריה הלאומית הגדולה ובתוכו מעגל העולה המאה־אלף הנפגש עם בנו הבלתי־חוקי. תוך כך ראה את מילקו עומד לצאת לרחוב וקרא בקול:

– מילקו! חכה רגע!

בּונטה נזדקף, שהה רגע, ופתאום שאל בקול רם:

– מי אמר מילקו?

צבע פניו היה ירוק ולבן. הריקוד טישטש אותו לגמרי.

הוא עמד בוהה ולאחר מכן חזר והכריז כשהוא מרים קולו:

– אני רוצה לדעת מי אמר מילקו.

הוא נחלץ מידי מיקס שניסתה להושיבוֹ על הכיסא, ניגש אל פונצ’יק שנתנמנם בינתיים וניער אותו מתוך שנתו.

פונצ’יק זקף ראשו, הביט סביב ומיד אורו פניו והוא אמר:

– נרדמתי קצת ושכחתי לומר לך…

בינתיים ראה את מיקס ונזכר שיש להיזהר. הוא נשא עיניו כלפי התקרה ואמר בלחש, כשהוא כמדבר לנפשו:

– הבחור ההוא, לא זה שבמשקפי־שמש, זה מילקו.

בינתיים הצליח כמון להושיב את מילקו על כיסא ולהכריחו שישמע לפחות ראשית דבריו.

– תקשיב, רגע, תקשיב – דיבר כמון בבהילות כשהוא מתאמץ להשחיל עיקר דבריו, מבעד לסירובו העקשני של מילקו שהיה מנענע ראשו וחוזר בעקשנות: לא מעניין אותי שום בּונטה… – תקשיב, תקשיב, אביך הוא לא אבא שלך… המיליונר הזה, בונטה, מחפש אותך… אתה ממזר שלו… אל תקפוץ עלי. אני לא משוגע. בּונטה הוא אבא שלך. אני חושב שדבר כזה צריך לעניין אותך, לא? לי זה לא משנה. הוא פה בעילום־שם. הוא מתחפש. הפרצוף הזה הוא לא שלו. הוא מאופר. פונצ’יק כנראה מכיר אותו מזמן… שמע, עכשיו אתה מסתכל בו כבר יותר מדי… כן, פונצ’יק מכיר אותו. הם יושבים יחד לא במקרה… לי הוא נחוץ בשביל מטרה אחרת, אך אתה יכול לעזור לי הרבה… אנחנו נעביר אותו אל איזה סליק. אם אני עושה את זה יחד אתך, זו כבר אפילו לא חטיפה. הוא אבא שלך ואנחנו פשוט מביאים אותו הביתה. זה הכל. אני חושב שעכשיו אולי לא תתנגד.

המלצר ניגש והעמיד לפני מילקו וכמון שני גביעים כשהוא יוצק לתוכם מתוך בקבוק עטוף במפית לבנה.

– מי הזמין את זה? – שאל מילקו.

– לחיי כולנו! – צוות בונטה ממקומו. שנהיה בריאים!

– לחייך, מר בונטה! – אמר כמון וקם על רגליו.

גם מילקו קם.

– עכשיו נלך, נלך, – החלה מיקס דוחקת בבונטה לאחר שהגביעים נתרוקנו. אני אסדר את החשבון ומיד נלך.

היא פרשה עם המלצר אל שולחן סמוך. כמון ניגש אל בּונטה. מילקו בא אחריו. עמד שותק.

– אתה שמך מילקו? – אמר בּונטה.

– כן, דיבר מילקו כשעיניו מפלבלות והוא מקרב פניו אל פרצופו של בונטה. – כן, קוראים לי מילקו.

– רגע, רגע… רגש בונטה. – הכוסית הזאת הרסה אותי… אתה דומה לאבא שלך, אתה יודע?

– לא נכון – השיב מילקו. – אני דומה לאמא.

– מחר אתה דומה לאמא, – גיחך בּונטה גיחוך של חימה. – אם אתה בכלל דומה למישהו, אז רק לאבא. מה אתה נדחף לי אל תוך הפנים שלי? אתה לא רואה טוב?

– המשקפיים שלי נשברו לי – אמר מילקו. – אבל אני רואה טוב.

– אתה רואה ואתה לא יודע מה אתה רואה… דיבר בּונטה בזעף. – זה ראשית־כל. ושנית – המשקפיים שלך לא נשברו. אתה הפסדת אותם בקלפים וזה גם כן בא לך מאבא.

– לא! – נמתח מילקו. – הם נשברו!

– מחר הם נשברו – המשיך בּונטה בצחקוקי חימה – ואם הם נשברו אז תתקן אותם ותראה למי אתה דומה. ובכלל אם אתה דומה לאבא, זה לא סוף העולם ולא חרפה גדולה כל־כך.

– אל תזכיר לו את אבא שלו, – אמר כמון. – זה מרתיח לו את הדם.

– הוא ואבא שלו – חתך בּונטה בחימה – זה דם אחד. ואם זה מתרתח אז לא לחוד אלא ביחד. צחוק, בחיי. מצד אחד בגלל החיים הציבוריים שלי אין לי חיים פרטיים ומצד שני מוסרים לי ממקור מוסמך שבאופן פרטי אני לא אצא מזה חי. זה פשוט מצחיק אותי. משהו אצלי מתגלגל מצחוק – הוסיף ודיבר כששברי־צחוקו מתמשכים יותר ויותר… ובכלל – צווח פתאום – פה יותר מדי שמח… תנו לצחוק… אני לא רוצה שיפריעו לי…

…אָז רָקַע בְּרַגְלָיו וְחָרַק שִׁנַּיִם

וְחָזַר: תּנוּ לִצְחֹק! – – פַּרְצוּפוֹ הַיְרַקְרַק

הֶאְדִּים כְּמוֹ סֶלֶק, נִבְקַע לִשְׁנַיִם

וּצְחוֹקוֹ הִשְׁתַּפֵּךְ כִּמְתּוֹךְ הַשּׂק…

תְּנוּ לִצְחֹק!… – הוּא שָׁאַג – אֵיפֹה בַּעַל הַבַּיִת?

שֶׁלֹּא יִתְפַּלֵּא אִם אַעִיף אֶת הַגַּג!

כָּךְ דִּבֵּר… וּבְטָפְחוֹ לְעַצְמוֹ עַל מֵצַח

(לְתִמְהוֹן הַנּוֹכְחִים פְּעוּרֵי הַפִּיּוֹת)

הוּא אֶל פּוֹנְצִ’יק זִנֵּק בְּשֶׁצֶף קֶצֶף

וְצָוַח: שֶׁתַּפְסִיק לְאַרְגֵּן סִיעוֹת!

וּבְעוֹד פּוֹנְצִיק לִטְעֹן מְנַסֶּה בְּעֶצֶב

שֶׁלֹּא כֵן… כְּבָר בּוֹנֶטָה פָּנָה בּלִי שְׁהִיּוֹת

אֶל הַשְּׁאָר. בְּפָרְעוֹ אֶת שְׂעַר הַגַּבַּחַת

הוּא אָמַר: הַקָּהָל וְגַם אַתְּ גְּבֶרֶת מִיקְס

מִתְפַּלְּאִים בְּוַדַּאי מַה מַּצְחִיק אוֹתִי כָּכָה,

וּבכֵן יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֶפְשָׁר לְהַצְחִיק

אוֹתָם, רַק אִם הוֹפְכִים לְאֶחָד צַלַּחַת

שֶׁל מָרָק עַל הָרֹאשׁ… אַךְ, אֲנִי, לִי מַסְפִּיק

גַּם פָּחוֹת… לִי מַסְפִּיק בְּהֶחְלֵט, אוֹ בְּעֵרֶךְ,

שֶׁבּוֹנֶטָה הַסֵּמֶל, הַדְּמוּת הַלְאֻמִּית,

וּבּוֹנֶטָה הַדְּמוּת הַפְּרָטִית זֹאת־אוֹמֶרֶת

נִפְגָּשִׁים זֶה עִם זֶה בְּצוּרָה פִּתְאֹמִית

וְהַצְּחוֹק הַגָּדוֹל, הַנִּקְרָא צְחוֹק הִיסְטֶרִי,

מְפוֹצֵץ אוֹתָם יַחַד כְּמוֹ דִינָמִיט…

הוּא מָחָה קֶצֶף־פִּיו… וְאָמַר: הָיָה פַעַם

אִישׁ אֶחָד, שְׁמוֹ סוֹמְבְּרֶרוֹ, בָּחוּר מְאֻשָּׁר…

קְצָת הִכַּרְתִּי אוֹתוֹ… הוּא טִיֵּל עַל הַמַּיִם

וְהָיָה צִפּוֹר־דְּרוֹר וּמֶלְצַר וְסַפָּר…

וּפְתְאֹֹם, יוֹם אֶחָד, שֵׁד יוֹדֵעַ מֵאַיִן,

הִתְנַפֵּל עָלָיו וַעַד נוֹרָא וְאַכְזָר…

שׁוּם דָּבָר לֹא עָזַר… "הַתִּקְוָה־שְׁנוֹת־אַלְפַּיִם –

כָּךְ אָמְרוּ – מְחַכָּה לְךָ… בּוֹא לַבַּזָּר!"

כָּאן בּוֹנֶטָה הִפְסִיק וּפָרַץ בִּצְחוֹק פֶּרֶא

וּלְבַסּוֹף קְצָת נִרְגַע, וְהִמְשִׁיךְ: קֹדֶם כֹּל

הִתְנַגֵּד כַּמּוּבָן וּמָחָה סוֹמְבְּרֵרוֹ,

הִתְמַרְמֵר וּבָעַט: – לֹא רוֹצֶה, לֹא יָכוֹל…

אַךְ בַּסּוֹף, כַּאֲשֶׁר הוּא הִגִּיעַ לַיַּעַד

הוּא רָאָה: בְּשִׂמְלַת מַסְקָרָד לְבוּשָׁה

הַתִּקְוָה־שְׁנוֹת־אַלְפַּיִם… כֻּלָּה מְצֻבַּעַת

אַךְ נִרְאֵית בְּהֶחְלֵט כְּחוֹלָה אֲנוּשָׁה

וּמְשַׁעֲשַׁעַת קָהָל לְשִׂמְחַת הַוַּעַד

הַקּוֹרֵא לְהַמְטִיר מַטְְּבְּעוֹת עַל רֹאשָׁהּ…

אָז סוֹמְבְּרֶרוֹ הִרְגִּישׁ… לֹא, לֹא כַעַס, לֹא צַעַר…

אֶלָא מַה הוּא הִרְגִּישׁ: רַק בּוּשָׁה…

כֵּן רַק זֶה… בִּשְׁבִיל זֶה לֹא צָרִיךְ לִקְרֹא סֵפֶר

שֶׁל תּוֹלְדוֹת צִיּוֹנוּת וְרַעְיוֹן־לְאֻמִּי…

רַק דָרוּשׁ קְצָת כָּבוֹד וּקְצָת יֹשֶׁר שֶׁל גֶּבֶר

וְזֶה יֵשׁ אוֹ זֶה אֵין… תָּלוּי לְמִי…

אָז לְזֹאת הַתִּקְוָה־שְׁנוֹת־אַלְפַּיִם (שֶׁבֶּטַח

הִתְפַּלְּאָה) כָּךְ סוֹמְבְּרֶרוֹ אָמַר: לֹא נָחוּץ

שֶׁתַּמְשִׁיכִי לִרְקֹד… אֵין לִי הוֹן, אֵין לִי יֶדַע,

אַךְ אֲנִי בַּבַּזָּר לֹא אֶתֵּן לָךְ לָרוּץ

כְּמוֹ אֵיזוֹ… לֹא, נוֹמְבְּרֶה־דֶה־סַנְטָה־טְרוֹמְפֶּטָה…

לֹא אַרְשֶׁה…

… כָּאן בּוֹנֶטָה צָחַק עַד רִצּוּץ

הַצְּלָעוֹת וְהוֹסִיף:

זֹאת סִפֵּר לִי סוֹמְבְּרֶרוֹ

וְאָמַר: זֶה הַכֹּל עַד עַכְשָׁו – וּבְמִדָּה

שֶׁתִּפְגּשׁ… יֵשׁ לִי בֵּן… אָז כְּדַאי שֶׁהַפֶּרַא־

אָדָם־דֶּה־בַּסְטַרְדוֹ הַזֶּה יֵדַע

שֶׁאַבָּא שֶׁלּוֹ הוּא כָּעֵת עַל הַפֶּרֶק,

אִם תִּרְצוּ, בְּתַפְקִיד, וְאֵין זוֹ אַגָּדָה…

כָּךְ בּוֹנֶטָה סִיֵּם… וּפִתְאֹם מֵעֹרֶף

הוּא טִלְטֵל אֶת כַּמֹּן כְּעָלֶה נִדָּף

וְצָוַח: יֵשׁ עוֹד רֶבַע שָׁעָה הִיסְטוֹרִית

וְאִם נְאַחֵר בִּגְלָלְךָ, אַתָּה עָף!

הַא! מַדּוּעַ שׁוֹתְקִים? לָמָּה אֵין תִּזְמֹרֶת?

וּבִצְחוֹק שׁוּב גָּעָה… וּמָחָא כַּף אֶל כַּף…

וְאֶל פּוֹנְצִ’יק נִטְפַּל הוּא שֵׁנִית לְפֶתַע

וְרָתַח: לְהָסִיר כָּל מִינֵי אִפּוּרִים

וּשְׂפָמִים וְאָזְנַיִם, אַפִּים וְקַפְלֵטִים

וּזְקָנִים וְרָאשִׁים… לֹא כָּל יוֹם פּוּרִים!

וְאִם אֶצְלְכֶם זֶה נִקְרָא אִידֵיאָה

– כָּךְ שָׁצַף הוּא – וְאִם אֶצְלְכֶם זֶה נִקְרָא

צִיּוֹנוּת… אָז הַשַּׂק יוֹצֵא מִן הַמַּרְצֵעַ

וְתִקְרָה זֶה רִצְפָּה וְרִצְפָּה זֶה תִקְרָה…

כָּךְ דִּבֵּר… וַאֲזַי אַט לְאַט הִתְקַפֵּל הוּא

וּכְאִלּוּ גָּלַשׁ מִכְּתֵפָיו אֶל רַגְלָיו

וְעָמַד מְכֻוָּץ… בַּקָּהָל הִסְתַּכֵּל הוּא…

כְּתוֹהֶה וְשׁוֹאֵל מָה עַכְשָׁו…

וּבַחוּץ, וּבַחוּץ נִפְרַשׂ

רָקִיעַ לֵילִי שֶׁל קַיִץ

וּצְחוֹקוֹ שֶׁל בּוֹנֶטָה רָץ,

מְנֻתָּק מִבְּעָלָיו… רָץ בְּלִי בַּיִת, –

רָץ כְּמוֹ הַצְּחוֹקִים הָרָצִים

לִפְעָמִים לְבַדָּם בַּלַּיִל,

בְּלִי הָאִיש הַצּוֹחֵק… צוֹחֲקִים

בְּלִי פֶה, צוֹחֲקִים בְּלִי שְׂפָתַיִם.

רָצִים כְּרוּחוֹת פְּרָצִים

בְּלִי מִזְוָדוֹת, בְּלִי חֲפָצִים

בְּלִי זְרוֹעוֹת וּבְלִי כְתֵפַיִם…

דָץ צְחוֹקוֹ שֶׁל בּוֹנֶטָה בַּחוּץ

וּבְמִדָּה שֶׁהָלַךְ וְהִרְחִיק

הָלַךְ וְנַעֲשָׂה הוּא גּוּץ

הִתְקַטֵּן, נַעֲשָׂה דָקִיק,

וּבְכָךְ, זֹאת נֹאמַר בְּפֵרוּשׁ,

הוּא נִהְיָה עוֹד יוֹתֵר מַצְחִיק…

חָצָה רְחוֹבוֹת וְעַם

מוֹסָדוֹת רַבִּים וּמִשְׂרָדִים

שׁוּם דָּבָר לֹא שָׂרַט עַד דָּם:

לֹא הֶחֱזִיק מַכְשִׁירִים חַדִּים,

צְחוֹק בְּלִי גוּף וּבְלִי קוֹל…: אֵי שָׁם

כְּבָר הִתְחִילוּ לִצְחֹק הַשֵּׁדִים

וּצְחוֹקָם עוֹד שָׁקַט כְּמוֹ יָם

הָעוֹלֶה מִכָּל הַצְּדָדִים

אַךְ כָּל אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁל סְתָם

מִזֶּה רַק הַכְּסִילִיים רוֹעֲדִים.

וּבֵינְתַיִם בּוֹנֶטָה נָשַׁף אֲרֻכּוֹת

וְאָמַר לַנּוֹכְחִים שֶׁהִשְׁקִיפוּ בְּפַחַד:

הַחֲזִיקוּ אוֹתִי… כֵּן, מַמָּשׁ בִּזְרוֹעוֹת,

כִּי אִם שׁוּב זֶה יַצְחִיק אוֹתִי כָּכָה,

אָז תֵּדְעוּ שֶׁאַתְחִיל לְהַכּוֹת אוֹ לִרְקֹד,

אוֹ לִרְקֹד־וּלְהַכּוֹת בְּיַחַד.

כמון ומיקס החלו מוליכים בינתיים את בּונטה לעבר פתח־היציאה. מילקו צעד אחריהם.

– מילקו, שאל בּונטה כשהוא מסב ראשו אחרונית – אתה הולך אתנו?

– כן, – אמר כּמון, – הוא יעזור לנו להכניס אותך למכונית שלי.

– יפה מצדך, מילקו, שאתה הולך אתנו – מילמל בּונטה. ובראותו בידיו של מילקו מעדר־כבאים שהוא נטל מבין מכשירי־כיבוי שבפינה, שאל:

– למה לך הטוריה הזאת?

תוך כך יצאה החבורה, פונצ’יק, שהסתכל בהם מתוך טשטוש גמור, קם על רגליו. מבחוץ נשמע קול מכונית מותנעת. ופתאום ערבוביית קולות. אחר־כך קולה של מיקס: בּונטה! בּונטה! ואחר־כך קולו של בּונטה: מה אתה עושה, מילקו? אתה משוגע? – המכונית נשמעה מתרחקת. פונצ’יק חזר וישב. נטל את כוס המשקה. ראה שהיא ריקה. קם והחל פוסע החוצה. הביט סביב. תהה מדוע נעלמה פתאום כל החבורה.

24. דיון נוקב

פרוזדוריו של כנס־החירום המו ובתוך אולם המליאה נישאו קולותיהן של כמה חבורות שהתחרו בשירה בציבור.

השעה היתה סמוך לשלוש אחרי חצות. הרמקול הכריז שוב כי החברים מתבקשים לא להתפזר. ההצבעות וטקס־הנעילה ייערכו עוד הלילה.

עיניו של קיפודי תרו על פני המספרים שעל הדלתות, למצוא את החדר שאליו נתבקש על־ידי מלקוש. לאחר שמצא, נקש על הדלת, נכנס.

בחדר מצא את מיקס כשהיא מועכת סיגריה אל תוך מאפרה מלאה וראה את מלקוש מגחך גיחוך משונה ומטיח בשולחן ואומר:

– שקט. הנה קיפודי.

– מה הבהלה באמצע הלילה? – שאל קיפודי.

– בּונטה נחטף. – אמרה מיקס.

– מה?

–נחטף, – אמר מלקוש. – בּונטה.

קיפודי גילגל עיניו:

– בּונטה נחטף?

– שנינו נחטפנו יחד, – דיברה מיקס. מקפה “דיאנה”. אותי הורידו באמצע הדרך. הגעתי ברגל. מזל שמושב־הנעילה עוד נמשך.

– אינני מבין כלום, – אמר קיפודי. מה קרה?

כדי לנער את קיפודי מקפאונו קמה מיקס על רגליה, עברה מסביב לשולחן, ניגשה אליו, גחנה אל מול פניו ואמרה לו כמחדירה את הדברים בכוח אל תוך הכרתו:

– בּונטה נחטף. חטפו אותו. אתה שומע מה שמדברים אליך?

– אין פנאי, קיפודי, – דיבר מלקוש בנימת בהלה. מסתבר שהם ידרשו בעדו כופר־נפש.

– וזה יהיה סכום לא קטן, – הוסיפה מיקס בלחישה בהולה – הם יודעים יפה מאוד כמה הוא שווה.

כאן העיר מלקוש כי הסכום אינו חשוב כרגע. השאלה היא עקרונית: להודיע למשטרה או לנסות ולנהל קודם משא־ומתן דיסקרטי עם החוטפים.

– הגידי, מרת מיקס, – דיבר קיפודי כמתוך עייפות משונה – החוטפים לא אמרו לך שאם לא ישלמו להם, הם יחסלו אותו? זה היה נותן לנו מוצא אידיאלי.

מיקס רק פערה פיה מרוב חימה. אך מלקוש הגיב במתינות ואמר:

– אין פנאי להלצות, קיפודי. הם בטוחים שיקבלו את הכופר. הם יודעים מיהו.

– הם עוד אינם יודעים בדיוק, – דיבר קיפודי לאט. ברגע שיוודע להם, הם יתנו לו להוצאות־הדרך ובלבד שיתפטרו ממנו.

– מה יוודע להם? מה? – רתחה מיקס.

– יוודע להם – המשיך קיפודי בנימה של אדישות גוברת והולכת – שהוא טבּח או ספּר של אניה שירד לחוף והשתכר. זהו. זה הכול.

כך אמר ותוך כדי דיבור תהה, באיזו קלוּת הוא יוצא מן הסבך שהיה שרוי בו.

– אתה חושב שהם יאמינו להדלפה כזאת? – שאל מלקוש בספקנות. ואילו מיקס הגיבה בצחוק חד וקצר:

– מענין מדוע דווקא טבּח או ספּר?

– לדידי הוא יכול להיות אפילו אסטרונום – דיבר קיפודי. קולו נישא כמתוך מרחק הולך ורב. – אפשר לבדוק. זה רשום בכרטיס־העבודה שלו. לקחתי ממנו את התעודות כדי שהוא לא יציג אותן פתאום באיזו מסיבת עתונאים. רגע, רגע… – קיפודי מילמל מיכאנית כשהוא ממשמש בכיסיו – אני אמצא ומיד אומר לכם בדיוק מהו. רגע… כרטיס־עבודה של יוסף בכר. אני אמצא. זה אצלי.

– מר קיפודי – דיברה מיקס כשהיא מחווירה וחותכת את המלים – הבדיחות האלו יעלו לך ביוקר. אני לא ארשה להשתיק את הענין… אני…

– אַת ביחוד – השיב קיפודי, כשהוא מוציא מכיסיו פתקים ופנקסים – אַת ביחוד צריכה להיות מעונינת שלא יהיה רעש. תארי לך שתצטרכי להסביר איך גררת את הטבּח והספּר הזה בכוחות־איתנים אל החופה, עד שחטפו אותו ממך… רגע… מיד אני מוצא את כרטיס־העבודה שלו…

– מה פירוש כרטיס־עבודה? – שאל פתאום מלקוש. – מה פתאום? מיהו? מהו בכלל?

– הוא תחליף, – דיבר קיפודי. – הסוואה… מסיכה… אתם מבינים? נוצר חלל ריק, והייתי מוכרח למלא במשהו… ככה זה… תהליך מסויים מגיע אל… נאמר – עברי פי פחת… וצריך באופן דחוף להשליך גשר, כדי שאפשר יהיה להמשיך עוד קצת… ובכן, בּונטה היה הגשר הזה… – כך דיבר כשהוא מחטט בניירות, ובשלפוֹ מביניהם לבסוף את כרטיס־העבודה שחיפש אמר:

– מצאתי. הסתכלו. פה הוא בלי שפם, אבל אפשר להכיר. זהו. לא?

מיקס כמעט לא שמה לב לצילום. היא הביטה נכחה כמאובנת, ואחר־כך התחילו שפתיה נעות… עד שאמרה לאט:

– אני אהרוג אותך, קיפודי.

ואחר־כך פנתה אל מלקוש והוסיפה:

– את כולכם.

– רגע, גברת מיקס, רגע, רגע… – דיבר מלקוש שהתנער לפעילות, ולאחר שחזר כמה פעמים על המלה “רגע”, השתתק…

לבסוף אמר:

– קיפודי, אני רוצה לשאול אותך שאלה חשובה. אמוֹר לי בהן צדק. זה נכון? כל מה שאתה מספר לנו עכשיו… זה נכון?

– כן, – אמר קיפודי.

– קיפודי… – דיבר מלקוש. – נדמה לי שאינך מבין מה עשית. יוצא שהכל… כל הפעילות שלנו, האירועים, קבלות־הפנים, ההתכתשות בין הרשויות בענין בּונטה… כל זה מתנהל מסביב לאיזו פיקציה?

– כן, – אמר קיפודי. בהחלט.

רמשים מעופפים שנמשכו מתוך הלילה החם אל אור החלון הפתוח, החלו מסתחררים בינתיים מסביב לראשו. כנפיהם הנוצצות קשרו לו כמין הילה של ערפל דקיק.

– צריך לסלק מפה את היתושים האלה, – אמר מלקוש. הם גורמים לי סחרחורת. אל תשב מתחת למנורה.

– נכבה את מנורת התקרה, – אמר קיפודי.

מלקוש עשה כדבריו. נשארה רק מנורת השולחן, המכוסה אהיל.

– הייתי בוחר להישאר בכלל בחושך, – אמר מלקוש. – אך לא כדאי. זה יעורר תשומת־לב.

מאולם המליאה נשמע קול זמרה. היתושים הוסיפו להסתחרר מסביב לראשו של קיפודי, שכן גולגלתו נשארה מוארת רק באור מנורת־השולחן ונעשתה בולטת עוד יותר. אך מעתה כבר לא היה זה חשוב.

קיפודי אמר:

– אם דבר־מה לא ברור לכם, תשאלו. אני חושב שהסברתי.

– תשמע, קיפודי – פתח שוב מלקוש… – אני… כולנו ברגע זה, איננו מתמצאים עדיין… אני לא אשאל שאלות… אתה עוד תיתבע לאחריות על המעשה הזה… אך כעת, העיקר – צלילות־דעת… אתה תופס מה זאת אומרת?… להפוך ענין כזה… העליה… למושג ריק… מדוּמה… לאונאה עצמית מוסכמת…

הָיִיתִי יָכוֹל – כָּךְ דִבֵּר חֲפוּזוֹת

וּקְטוּעוֹת, בִּלְחִישָׁה נִחֶרֶת –

לְשַׁעֵר כָּל דָּבָר… כָּל אַבְּסוּרְד… רַק לֹא זֹאת!…

אֵיךְ אֶפְשָׁר? לְרוֹקֵן וּלְסַלֵּף אֶת יְסוֹד־

הַיְסוֹדוֹת, אֶת עִקַּר הַתַּמְצִית, אֶת הָעֶרֶךְ

שֶׁ… אֵל אֱלֹהִים, עֲלִיָּה! לַהֲפֹךְ

לְסִיסְמָא רֵיקָנִית, לִקְלִפָּה בְּלִי תוֹךְ,

אֶת הַטַּעַם אֲשֶׁר בִּלְעָדָיו נִשְׁאֶרֶת

הַתְּנוּעָה… אֲבָל מָה הַתְּנוּעָה? כָּל הַדֶּרֶךְ,

כָּל חֲזוֹן הַתְּחִיָּה, הַכֹּל, כָּל הָעִנְיָן

כְּמֵרוֹץ בְּלִי תַכְלִית, כְּמִתְרָס בְּלִי מֶרֶד,

כְּחַזָּן בְּלִי מִנְיָן, אוֹ, נֹאמַר, כְּסַּדָּן

בְּלִי פַּטִישׁ… אוֹ לְהֵפֶךְ… דַּבֵּר,

נַסֵּה לְהַסְבִּיר, לְפָחוֹת לִרְמֹז לִי

מֶה עָלָה עַל דַּעְתְּךָ? שֶׁאֶפְשָׁר לְכַסּוֹת

וּלְהַצְנִיעַ בְּשֶׁקֶט זִיּוּף גְּרַנְדּיּוִֹזי

שֶׁכָּזֶה… וְשֶׁלּא יִתְגַּלֶּה הַסּוֹד?

קִפּוֹדִי לא נָע…

אַל תִּשְׁתֹּק קִפּוֹדִי…

רְצוֹנִי לְהָבִין… מֹחִי לֹא תוֹפֵס

(כַּנִּרְאֶה, בֶּאֱמֶת, אֲנַחְנוּ אַנְטִיפּוֹדִים)

מֶה הָיָה חֶשְׁבּוֹנְךָ? שֶׁיִּקְרֶה אֵיזֶה נֶס

וְאִישׁ לֹא יַרְגִּישׁ אֶת הַצְּלִיל הָרֵיקָן

שֶׁל הַיְסוֹד הֶחָלוּל? הָהּ, קִפּוֹדִי!

הַצִּבּוּר לִפְעָמִים הוּא שׁוֹטֶה וְקָטָן

אַךְ אֵין הוּא חֵרֵשׁ. וְאָזְנַיִם לַכֹּתֶל.

מַה שִּׁעַרְתָּ? שֶׁדַּעַת קָהָל, רָאשֵׁי עָם,

מֶמְשָׁלָה, סוֹכְנוּת, אֶכְּסֶקוּטִיבָה,

מוֹסָדוֹת, עִתּוֹנוּת, יַעֲלִימוּ עֵינָם?

יִרְאוּ סִלּוּף כָּזֶה וְלֹא יָגִיבוּ?

וְלֹא יִמְחוּ עַל כָּךְ? אֱמֹר, אַתָּה שָׁפוּי?

עַכְשָׁו – צָוְחָה מִיקְס – נִזְכַּרְתָּ לִשְׁאֹל?

לֹא רָאִיתָ קֹדֶם שֶׁזֶּה צָפוּי?

לֹא רָאִיתָ אַף פַּעַם אֵיךְ הוּא מְעַקֵּם

סַנְטֵרוֹ. לֹא שָׁמַעְתָּ אֵיךְ הוּא מִתְחַכֵּם?

עַכְשָׁו זְמַן לִשְׁאֵלוֹת?

אָז מַלְקוֹשׁ סָח בְּעֶצֶב:

אַל תַּפְרִיעִי לִי, מִיקְס. רְצוֹנִי לְסַכֵּם.

קִפּוֹדִי, שָׁעָה שֶׁתּוֹרוֹת מִסְתַּלְפוֹת

עֵת לִזְעֹק! בְּלִי קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת – זֹאת לָדַעַת –

אָנוּ שִׁמְשׁוֹן

בְּלִי מַחְלָפוֹת

וְאַתָּה – דְּלִילָה, וּבּוֹנֶטָה – הַתַּעַר.

מָה אַתָּה מְגַחֵךְ?

סוֹף! – גָּזְרָה מָרַת מִיקְס.

חֲסַל! הָהּ, גַּן עֵדֶן שֶׁל צֶמֶד כְּסִילִים!

הָאֶחָד מְחַיֵּךְ וְשׁוֹתֵק כְּמוֹ סְפִינְכְּס

וְשֵׁנִי מְנַהֵל אִתּוֹ קוּרְס לִפְעִילִים!

דַּי לִנְאֹם! הוּא יָצָא בְּמֵאָה אָחוּז

מִדַּעְתּוֹ, אוֹ שֶׁהוּא בְּמַצָב שֶׁל הֶתְקֵף…

לֹא וָלֹא – סָח מַלְקוֹשׁ – הוּא עוֹקֵב…

הוּא מֵבִין. וּמַה שֶּׁשַּׁיָּךְ לְקוּרְס,

אֵין זֶה קוּרְס, מָרַת מִיקְס, זֶה דִיּוּן נוֹקֵב…

כָּךְ הוּא טֶבַע שֶׁלָנוּ לַחֲשׂף וְלִנְקֹב

עַד תַּמְצִית וְעַד תֹּם. יִתָּכֵן כִּי זֶה סוֹד

כֹּחֵנוּ עַד כֹּה. אוֹתוֹ יֵצֶר־מְעַט

שֶׁל חִשּׂוּף הָאֱמֶת בְּלִי חָת!

אֵין פְּנַאי, צָוְחָה מִיקְס.

אַךְ מַלְקוֹשׁ

הֵגִיב עַל כָּךְ בְּהַנְמָכַת הַקּוֹל

וְאָמַר: הַשָּׁעָה כְּבָר אַחֲרֵי שָׁלשׁ

וּכְבָר נִדְפְּסוּ עִתּוֹנֵי הַבֹּקֶר

בְּלִי פִרְסוּם־הָעִנְיָן. וְזֶה נֵס גָּדוֹל.

אַךְ מָחָר נִצְטָרֵךְ לְכַנֵּס

אֶת וַעֲדַת הָעוֹרְכִים וְלִדְרשׁ בְּכָל תֹּקֶף

מְנִיעַת כָּל סְקוּפּ וּסְטוֹרִי וְסִפּוּר…

שׁוּם אִינְפוֹרְמַצְיָה!.. זֹאת מִכָּל־מָקוֹם

חַיָּבִים אֲנַחְנוּ לַצִבּוּר.

– הם אולי לא יסכימו לטשטש את הענין, – נשמע קולו של קיפודי.

– אין מדברים על טשטוש, – הגיב מלקוש בזעף. מדברים על איפול. כורח עליון. גם כשהיתה עליה, היינו מטילים לפעמים איפול, קל וחומר כשהיא איננה. אתה תופיע אתי לפני ועדת העורכים. נדרוש איפול טוטאלי. אני בטוח שזה יעבור.

– אני לא אלך אתך לוועדה – דיבר קיפודי. והפעם לא רק קולו נשמע כמו מרחוק, אלא גם פניו נשקפו כמו מתחומים אחרים.

– אתה מוכרח – אמר מלקוש. – ראשית־כל, כולנו ערבים זה לזה. ושנית, אתה ידוע כאדם ישר. כבעל מצפון. אתה עושה רושם כזה

– כולנו עושים רושם כזה – דיבר קיפודי. גם אתה. אני עוד לא ראיתי בין חברינו אחד שעושה רושם אחר. אני מוכרח להסתובב קצת בחוץ. עוד אינני יודע לאן ללכת. שלום.

הוא קם על רגליו ופנה אל הדלת.

מיקס זינקה וחסמה בעדו את הדרך:

– אתה תופיע בוועדה – שפתיה שצפו.

– לא, לא, לא – דיבר קיפודי בעקשנות אדישה.

תוך כך הביט בחלון הפתוח ואמר:

– זוהי קומת קרקע.

והחל מטפס ויוצא החוצה דרך החלון.

25. מסיכת הגבס

אותה שעה היה פונצ’יק יושב אל השולחן בצריפו, ולפניו מערכת כלי־עבודה שמאז. מפתחות, מברגים, מנופי פיצוח. הוא היה מנגב את הכלים במטלית ועורך אותם על לוח־עץ, לפי סדר שנקבע להם מכבר.

פתאום זקף ראשו. דמות אדם חלפה על פני החלון. לאחר שניות מספר עמד קיפודי בפתח הצריף.

– שלום, אמר קיפודי. – סליחה אם אני מפריע. אולי אפשר לקבל כוס מים.

– בבקשה, בבקשה, – התנער פונצ’יק. – תיכנס. תשב.

– לא כדאי להטריד, – אמר קיפודי – בשעה מאוחרת כל־כך.

– שטויות, – השיב פונצ’יק, – אני בעצמי ציפור־לילה. חזרתי מן העיר ולא נרדמתי מרוב חום. החלטתי להתעסק קצת בכלי־עבודה ישנים.

– תמשיך, תמשיך, – דיבר קיפודי כשהוא יושב על כיסא. אני באמת רק לרגע. עברתי בכביש, ראיתי אור והדלת פתוחה…

– פעם הכל היה פתוח, צחק פונצ’יק. – לא היו אפילו מנעולים לדלתות.

תוך כך כבר היה מושך בחוטים ומוריד מן השקמה כד מים ומוסיף בקבוק משקה וכוסיות.

– אני רואה שאתה מן הוותיקים – אמר קיפודי לאחר שנהנה מן המים הצוננים. – פעם חלוץ, תמיד חלוץ.

– אני לא בדיוק חלוץ. ביצעתי כל מיני עבודות. זה הכל, – תיקן פונצ’יק כשהוא מוזג לקיפודי כוסית מן הבקבוק ועורך צלחת מלפפונים חמוצים וגבינה.

– כשאני אומר חלוץ, – דיבר קיפודי בנגסוֹ מן המלפפון – אני מתכוון להלך־רוח. כגון מה שאמרת על המנעולים. הכל היה פתוח. לא המנעול חשוב. חשוב הסמל שבדבר.

– זה נכון, שלא המנעול חשוב, – דיבר פונצ’יק כשהוא שופת קפה – על מנעול של דלת, אם הוא לא מסובך מדי, אפשר להתגבר בשתי דקות, ובדרך כלל זה מתבצע בלי פיצוח, בשקט, בלי בעיות. הגבינה מצויינת. כדאי לך לטעום.

– תודה, בינתיים לא, – דיבר קיפודי כשהוא מתפרקד בהנאה על הכיסא. – הבראנדי הזה הקים אותי ממש לתחיה. מה רצית לומר? אתה אומר שעל מנעול אפשר להתגבר בשתי דקות. קראתי בעתון שלא מזמן רוקנו דירה שלימה לאור היום.

– זה קורה, – אמר פונצ’יק. – בכלל בענינים אלה אין הבדל בין יום ובין לילה. חמישים אחוז ממקרי השוד, הפריצה, הגניבה – שלא לדבר על אונאה – מתבצעים לאור היום.

ובראותו שקיפודי עומד ללגום מן הקפה שהוגש לו בספלון, הוסיף:

– תיזהר, חבר קיפודי. אני שותה את הקפה כשהוא רותח. אם אינך רגיל תחכה קצת. אל תתפלא שאני קורא לך בשמך. אתה אינך מכיר אותי, אך אני יודע מי אתה. אני זוכר אותך עוד מאז, ממטבח הפועלים. אני רואה שהבראנדי באמת חיזק אותך קצת. כשנכנסת לא נראית כל־כך טוב. קצת חולה, מה?

– שום דבר מיוחד, – השיב קיפודי. – אולי הגיל. כאילו משהו הסתבך יותר מדי. מבוי סתום. מצד אחד אינני יכול להמשיך כמו קודם ומצד שני מאוחר להתחיל מחדש.

– זה משבר רעיוני, – אמר פונצ’יק. – זה כלום.

– אל נתעסק זה, – הפטיר קיפודי בגניחה, ובעודו מסתכל בלוח הפצירות והמברגים, שפונצ’יק הסיחוֹ אל קצה השולחן, אמר:

– יפה שאתה קשור במכשירי־העבודה שלך. כיום אין יחס כזה לעבודה. פעם חיינו אחרת ועבדנו אחרת.

– לא הייתי אומר שעבדנו אחרת, – נענה פונצ’יק. – בזמן הזה אולי הגישה מקצועית יותר. יותר טכנית. אך אם אתה רוצה לדעת – אני לא מזלזל בזה. טכניקה זה דבר חשוב. כיום יכול אדם לפרוץ קופת־פלדה בעובי של עשרים סנטימטר, בלי מנופים, בלי פיצוחים, בלי פיצוצים. בלי צרות. במשך חמש עד שש דקות.

קיפודי זקף גבותיו, שהה קצת, ולאחר שעיכל את המשל, אמר:

– בלי צרות. אך גם בלי אידיאה. בלי ערכים.

אותה שעה התחילה להתנשא בקצהו האפלולי של הצריף דמות כבדה וגמלונית של איש שקיפודי לא השגיח בו קודם. הלה היה שכוב על הדרגש ועכשיו הקיץ.

– זה בורסי מתעורר, – אמר פונצ’יק. הוא עוד מעט יקום ויראה אותך.

ואז פנה בורסי ואמר:

– נמצא פה החבר קיפודי. זה שדיברנו עליו.

ומיד הסביר לקיפודי:

– בורסי מכיר אותך, הודות לך הוא עלה לארץ־ישראל.

– אני שמח מאוד, – נענה קיפודי בזחיחות־הדעת. – זה לפחות נשאר. אנשים ניגשים אלי באמצע הרחוב, מזכירים שמות של אניות. עד היום.

בורסי רחץ פניו וזרועותיו. ניגב אותן במגבת. ועכשיו ישב על הדרגש והסתכל באורח.

– מאין אתה? – שאל קיפודי.

– מן ההרים של תוניס, – אמר בורסי.

– מתי עלית?

– לפני ארבע־עשרה שנים.

– אז כבר כמעט הפסקנו לפעול, – אמר קיפודי. היית צעיר מאוד.

– בן חמש־עשרה, אמר בורסי.

– עלית יחד עם המשפחה?

– אחרי המלחמה העולמית, – אמר בורסי – נשארנו רק שלושה. אמי ואחותי הגדולה ואני.

– אמך ואחותך הגדולה עלו יחד אתך?

– לא, אמר בורסי. – לא הרשו להן.

– ועד המיוּן? – שאל קיפודי בנימה מעשית.

– כן.

– מדוע פסלו אותן?

–אחותי היתה חולנית. היתה לה מחלת עור־הגולגולת. ואמי לא יכלה לעזוב אותה. נשארה אִתה יחד.

– זה ענין אחר… אני מבין… – אמר קיפודי.

אחר־כך שאל:

– הן היו אצלי במשרד?

– כן, הרבה פעמים. אמרו שלא יכולים לעשות שום דבר.

– אני אמרתי? – שאל קיפודי.

– כן, – אמר בורסי.

– אם אני אמרתי כך, – דיבר קיפודי – תהיה בטוח שבאמת לא היתה כל אפשרות.

– אני יודע, – אמר בורסי. – ואחר־כך כשהגיע הזמן שארד בסירה, כדי להגיע לאניה, אמי ואחותי הגדולה היו גם כן על החוף, ואמי תפסה פתאום בידים שלי, ואז הראיתי לה עליך. אתה היית שם ונאמת דברי ברכה. ואז אמי רצה אליך לבקש אותך והיא ניסתה לנשק לך את הידים. אתה בטח אינך זוכר.

– לא, – אמר קיפודי. אינני זוכר… היו מקרים כאלה.

– וכשהיא ראתה שזה לא יעזור לה, היא מיהרה בחזרה אלי ואז הייתי מוכרח לדחוף אותה הצידה, כי הסירה כבר התחילה לזוז וצריך היה למהר. ואני ראיתי איך היא נפלה על האדמה.

– כן, – דיבר קיפודי. כן… היתה תקופה קשה.

– אני כבר לא הספקתי לראות איך היא קמה, מפני שכבר הסירה שטה במים והיה חושך. ועכשיו אני רק יודע שגם היא וגם אחותי הגדולה כבר אינן בחיים.

– ככה זה – אמר קיפודי, לא היתה ברירה. גם לך וגם לי לא היתה ברירה.

פונצ’יק התערב ופנה אל קיפודי:

– שלא היתה ברירה – זה הוא לא ידע אז, ובגלל זה הוא קיבל על עצמו כל מיני נדרים של קבליסטיקה.

– בגלל מה? – תהה קיפודי.

– בגלל מה שהוא סיפר לך. הוא לא הבין שבאמת לא היתה ברירה והיה נדמה לו שאם הוא דחף את אמו, והשאיר אותה ואת אחותו, הוא חטא איזה חטא והוא קיבל עליו נדרים וסיגופים. ממש כמו פאקיר. שנים אחדות אחרי שהוא הגיע לארץ והתבגר הוא הלך אל קבליסט אחד שרשם לו שיהיה סבּל עשר שנים ועוד ענינים כאלה. עכשיו הוא גומר את זה.

– מה חוץ מסבּלוּת? שאל קיפודי.

– שהיד הזאת, שהרמתי על אמי, שלא ארים אותה על אדם חי, – דיבר בורסי – ושאתענה פעם בשבוע בשק ואפר ושאתנהג ברוח נמוכה וגם שלא אתלוצץ משום אדם ומשום דבר. והיו עוד סיגופים ומנהגות. אך העיקר – שאחיה מתוך כובד־הראש ושלא אתלוצץ.

– אסור לך לצחוק? – שאל קיפודי.

– מותר, – השיב בורסי. – רק שלא אעשה ליצנות.

והוסיף:

– מה שגזרת אז על אמי ועל אחותי הגדולה, זה כאילו התלוצצת בהן.

– כן, אני תופס… – אמר קיפודי. – גופו נמתח כמחכה למשהו לא ידוע. אולי למשהו שיסטור לו על פניו.

– אל תסתכל בו ככה, חבר קיפודי, – אמר פונצ’יק. – מה שעשית זה היה על־פי התקנות ובשביל קיבוץ גלויות, הוא יודע טוב שדברים כאלה – זה לא הלצות.

– מעניין… – דיבר קיפודי כשהוא מסתכל בבורסי. – לפני שעות אחדות היה לי ויכוח… בענין אחד שכאילו הולך ונהפך להלצה… נכון… נעשינו קלים יותר מדי… היו דברים שבהחלט… בהחלט מחייבים עכשיו איזה מנהגות… ולא רק על־מנת לכפר, כביכול… לא רק החטאים מחייבים זאת… גם שאר הדברים. גם הגדולות והנצורות… הכול.

הוא נשתתק, ומאחר שאיש לא הגיב פנה שוב אל בורסי ושאל:

– מדוע לא ניגשת אלי כל השנים האלה?

– בדיוק זאת שאלתי אותו אולי עשרים פעם, – שמח פונצ’יק. – הוא בעצמו לא יודע.

– מדוע לא חיפשת אותי? – המשיך קיפודי. – מפני שאסור היה לך להרים יד ופחדת להפר את הנדר? עכשיו כבר מותר לך? מדוע אתה שותק?

– לא הייתי מייעץ לך לדבר אליו ככה, חבר קיפודי, – אמר פונצ’יק. – ראשית כל לא מגיע לו שתכעס עליו. ושנית, למה אתה נטפל בשאלות כאלו? לא כדאי ללחוץ יותר מדי.

– משונה… – המשיך קיפודי – לא זכרתי כלל שיש דברים כאלה… כמו נדרים, שק ואפר… נעשינו קלים… זהו. הלבשנו מסיכות על הדברים. אפילו על הרעיונות, המחשבות,הזכרונות, המטרות. הכול קפא. נתאבן. לא הציק. לא חייב לכלום. אני מתחיל לחשוב – אמר בחיוך – שהמלאך המכה על שפתי פיו של אדם כדי להשכיח ממנו מה שעליו לשכוח, מה שם המלאך הזה? פורה. שר של שיכחה. נכון? ובכן, אני מתחיל לחשוב שהוא נוגע בנו את הנגיעה הזאת המשכיחה הכול… לא לפני שאנו באים לעולם, אלא לפני שאנו יוצאים מתוכו. וזה הסימן שהגיע סוף.

– לא, – אמר בורסי, אין הדבר כך.

– לא כך? – תהה קיפודי. מנין לך?

– אם הוא אומר שלא, אז לא. אתה יכול לסמוך עליו, – אמר פונצ’יק. – בשטח הזה הוא בקיא.

– פעמים, – אמר בורסי – מופיע מלאך פורה לפני סופו של אדם. אלא שאז מכתו מנפצת את קליפות השיכחה כמו שמנפצים מסיכה של חימר והזכרון יוצא לחופשי, שב אל ארצות החיים, והאדם נפטר לעולמו, אך כל מה שנזכר לו אותו רגע נשאר בעולם… – בורסי שהה, כמו נזכר במשהו, ואחר־כך המשיך בקול עמום אשר כמין לחן נלווה אליו – מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת. פוּרה דרכתי לבדי… כי יום נקם בלי ושנת גאולי באה.

– אתה המלאך? – שאל קיפודי.

– אני רק סבּל בשוק, – אמר בורסי.

– אני מקווה שהוא לא תמיד יהיה סבּל, – העיר פונצ’יק. – רק שעכשיו אני כבר לא בטוח אם הוא בשביל להקת בידור.

– מה עלי לעשות? – שאל קיפודי את בורסי.

– לוּ שאלת אותי, חבר קיפודי – אמר פונצ’יק – אז אני בעד זה שתקום עכשיו ותלך מפה. כבר אמרתי לך, לא כדאי ללחוץ.

– אם אפשר – אמר קיפודי – הייתי נשאר פה עד הבוקר. הייתי שוכב ונרדם מיד.

– שכב במקומי – אמר בורסי. – אני כבר קמתי לעבודה.

קיפודי שכב על הדרגש שנתפנה.

בורסי הוציא מקרן־זווית רפידת סבּלים ותרמיל.

קיפודי שכב רגעים מספר בשתיקה ואחר־כך אמר:

– עכשיו טוב. מה זה מרשרש פה על הגג?

– השקמה שלנו, – אמר פונצ’יק שהחל אוסף מכשיריו מן השולחן.

– בחורף היא ודאי הופכת עולמות, מה? – שאל קיפודי.

– לא, – השיב פונצ’יק. – בחורף היא כבדה ומלאה גשם.

בינתיים היפנה קיפודי מבטו אל בורסי, ואמר:

– מה אתה עושה? מה החבל הזה? אתה רוצה לעקוד אותי? אין צורך. פונצ’יק צחק:

– איזה רעיונות, חבר קיפודי. מה פתאום לעקוד? זה חבל־סבּלים שלו. הוא יוצא לטבול בים. ומשם הוא כבר ימשיך לעבודה שלו בשוק.

בורסי כרך חבל־סבּלים עבה על מתניו. שׂם בתוך התרמיל ירקות וגבינה. נטל את הרפידה ופנה והלך.

פונצ’יק כיבה את החשמל ואמר:

– עוד אפשר להספיק לישון קצת. אני אנסה.

26. האיפול הגדול

מלקוש לא טעה. לאחר שחברי הצמרת ורבי המדינה הסבירו לוועדת עורכי העתונאים עד היכן דברים מגיעים, הסכימו הכל להטיל איפול מלא על הענין כולו.

יתר־על־כן, מאחר שהאיפול עשוי לעורר גל שמועות וניחושים נמנו וגמרו כי יש להטיל איפול על האיפול עצמו. הוחלט שהכל יימשך כאילו העולה בּונטה קיים כקדם. התכונה מסביב לו התנהלה איפוא כסדרה. היעדרו לא חולל שינוי בפרסומים על תנועותיו, תכניותיו וכיוצא באלה. לא היה אדם שתהה ושאל מדוע אין רואים את בּונטה עצמו. היו רק שתהו לפעמים איך ייתכן שרואים אותו בכמה וכמה מקומות בעת ובעונה אחת.

מציאותו נעשתה בחינת מושכל ראשון שאינו טעון הוכחה כלל. מבלי משים נשתלבה בכך נימה של דבקות ושל אמונה צרופה. אפילו מלקוש, שהרהור של כפירה היה מנקר בו, על אף כל, מפעם לפעם, החל תופס את מציאותו של העולה כענין אשר לא ישיגוהו משיגי הגוף, ושאין לחושים שליטה בו.

– אני מאמין – היה אומר – שהוא קיים.

העתקתה של הבעיה אל הרובד העיוני הטהור מצאה לה ביטוי גם בצביון החדש של הדיונים והפלוגתות, שהופנו אל ענינים שביסוד. כך, למשל, הניגוד שנוצר בין שתי השקפות של עיקר: זו הגורסת שבּונטה מצוי בכול וזו הגורסת שהכול מצוי בבּונטה. בסימן של תפיסה אחרת עמד הסימפוזיון של צוות־המוחות, שגרס כי בעיית העולה המאה־אלף עשויה להגיע למדרגת העימות שבין היהדוּת והנצרוּת בשאלת ביאת המשיח, כלומר בין אלה שמאמינים שהעולה כבר הופיע פעם ובין אלה שטוענים כי הוא עוד לא הגיע ויש לחכות לו בכל יום ורק כשיהיה הדור כולו זכאי יבוא בּונטה.

זרמי־מחשבה אלה לא היו אלא אחד מסימניו של הלך־רוח כללי שעיקרו בדיקה חדשה של עקרונות על־מנת לצרוף אותם מן הסיגים. כגון, למשל, כל אותו ענין של ארץ־ישראל והקשר שבינה ובין העם היהודי, שהחל מסתבר כהאלוּצינאציה גרידא ומכאן אף הצורך לבדוק מחדש על סמך מה אנו עצמנו קיימים בתוך האלוּצינאציה זו, ואם באמת אנו כאן או שגם אנחנו אין אנו אלא הזייה טרופה וגם הארץ היא עורבא פרח, ואין להאריך. קצור דבר, היתה תחושה שאנו עומדים בתוך תוכה של התנערות רוחנית, שהיהדוּת לא ידעה דוגמתה מכבר.

אלא שבינתיים הפלגנו בעיוּן ועלינו לשוב לאחור ולהמשיך את סיפור המעשה.

מדי פעם היה בּונטה מתעורר מן העלפון וכל פעם היה רואה פרצופו של מילקו גוחן עליו ומנסה לשאול שאלות. מיד היה חוזר ומשים עצמו מתעלף. לבסוף החליט שאין טעם להעמיד פנים. הוא פקח עיניו לרווחה ואמר:

– תשמע, אני מבין שנותנים מכה בראש, אבל לא במרץ כזה. ביחוד שהייתי בתפקיד. אתה צריך לשחרר אותי תיכף ומיד ולהודיע לגורמים הציבוריים שבּונטה חי ועומד לרשותם ושהוא נעלם רק באופן זמני.

– אם אתה לא שקרן, – אמר מילקו – אתה משוגע. מי אמר לך שבּונטה נעלם?

– איך זה מי אמר לי? – רתח בּונטה. אם אני פה, אז אני נעלמתי מאיזה מקום, לא?

– בּונטה לא נעלם אפילו יום אחד, – אמר מילקו. – תסתכל בעתון, הבט.

בּונטה נשא ראשו והביט בגליון שמילקו פרש לפניו: בּונטה בועט היום בעיטת־כבוד באיצטדיון… סופרנו המיוחד נפגש הבוקר עם בּונטה… לוח גדול של אירועי בּונטה…

בּונטה הסב ראשון מן העתון. שהה רגע, ניסה לשכב. חשב וישב. הוא הבין שהגורמים הציבוריים נטשו אותו. מצאו, כנראה, בּונטה אחר, טוב ממנו. רגע נתמלא חימה על הבגידה. אחר־כך נבוך. הסתכל במילקו.

– איפה אני בכלל?

– אתה בבית. סידרנו סליק במרתף והכנסנו אותך הנה עד שנדע בדיוק למה התחפשת.

– כמה זמן אני כבר שוכב פה?

– כבר שבוע.

– ואף אחד לא חיפש אותי? לא היה רעש שנעלמתי?

– שוב אתה מתחיל? – אמר מילקו. אינני רוצה לשמוע על שום תפקידים ציבוריים שלך. אתה איש פרטי. וזה הכול.

– טוב! אמר בּונטה וקם על רגליו. – אם אני כבר איש פרטי, אז מה נשמע? מה שלומכם? איפה מלכה־ריינה? מדוע היא לא פה?

– היא תיכף תופיע. היא עוד לא יודעת שהתעוררת – דיבר מילקו כשהוא נחלץ מידי בּונטה אשר עט עליו לחבקוֹ – קודם היית חצי מת ועכשיו אתה קופץ כמו תיש. אתה כבר מרגיש יותר טוב?

אותה שעה נשמע קול צעדים במדרגות היורדות אל המרתף ומילקו אמר:

– זאת מלכה־ריינה.

לשמע המלים האלו חזר בּונטה והשתרע על הדרגש, כשהוא מיישר בבהילות את התחבושת על מצחו.

– אתה שומע אותי? יוסף בכר, – דיברה מלכה־ריינה. – אתה כבר התעוררת? עוד כואב הראש.

– מספיק להתחפש – רגז מילקו.

– אני כבר לא מתחפש, – גנח בּונטה.

– אתה צריך לומר לי רק עוד דבר אחד – דיבר מילקו בתקיפות – כבר ידוע לנו שאתה רצית לרמות את כל העולם, אבל עתונאי אחד שעזר לי לחטוף אותך צריך לדעת עוד משהו: אתה המצאת את הרמאות הזאת לבדך, או היו לך שותפים?

לא, אמר בּונטה, – לא היו לי שותפים.

ובאמרוֹ זאת הירהר כי אם יש עולם־הבא, יזכרו לו שם לטובה איך שהוא לקח על עצמו את העבירה הזאת ולא סיבך בזה לא את הממשלה ולא את הסוכנות ולא את עם ישראל.

אחר־כך פנה סוף־סוף אל זוגתו ואמר:

– הה, מלכה־ריינה. אם יש בן־אדם אחד בעולם שהיה צריך לתת לי על הראש, זאת רק אַת, אבל לא אַת עשית את זה.

27. עד להמשך

עברו ימים מספר וקיפודי עוד היה שרוי במחיצתו של פונצ’יק. כל טרדות שהציקו לו כאילו הוקפאו, נהפכו לאדישות רוגעת. הוא ידע שעליו להחליט משהו, אך ברגע שהיה נותן דעתו על כך היו הרהוריו נפוצים לכל עבר, כאילו הם נמלטים לא רק מפני השאלה אלא אף זה מפני זה.

פונצ’יק לא דחק עליו.

– יש פנאי – היה אומר. – תחשוב בשקט.

בשעת־ערב זו, שאנו מספרים בה, היה קיפודי יושב על הספסל שליד השקמה. פונצ’יק ובורסי עוד לא חזרו מן העיר. השמש נטתה לשקוע.

פתאום נזדקף קיפודי על מושבו. ראה גבר ואשה מתקרבים מצד הכביש. רגע תהה מי אלה ולכשהכירם קם על רגליו וביקש להיחבא בתוך הצריף, אך מיד חזר בו, ומיהר אל הסולם שהיה מוצב מאחורי השקמה, טיפס בו למעלה, עלה על העץ, הדף את הסולם ברגלו מן העץ והלאה, הוסיף וטיפס עד שנחבא הענפים.

מלקוש ומיקס קרבו ועמדו מל השקמה.

– זהו העץ – אמר מלקוש. זכרתי שזה פה.

– עץ כזה – אמרה מיקס – יכולה להרשות לעצמה רק קהילה בסדר־גודל של פיטסבורג או פילאדלפיה.

פתאום נשתתקה, ומיד אמרה בנימת בהלה:

– מה זה שם בין הענפים?

– איפה? אינני רואה שום דבר.

– שם, שם… דיברה מיקס בבהילות. זה בעל־חי. אני רואה את הראש הפרוע.

אותה שעה נשתרבב מבין הענפים ראשה של בריה משונה, ובעוד מלקוש ומיקס נרתעים, נשמע קול מדבר ואומר:

– אל תעשו רעש. זה אני. קיפודי.

– קיפודי? – קרא מלקוש בפליאה. – כן, קיפודי!

– נלך, נלך, – החלה מיקס מדברת בחפזה ומושכת במלקוש. – נלך. זה לא בשביל העצבים שלי. אינך רואה איך הוא מסתכל?

אך מלקוש קרב על העץ.

– מה אתה עושה פה, קיפודי? – אמר בחומרה.

– עוד לא החלטי, – נענה קיפודי. – למה אתם בולשים אחרי?

– איש אינו בולש. – אמר מלקוש. – אנחנו בדרך לכנס־הפעילים.

ירדתי לרגע עם מיקס מן המכונית, להראות לה את העץ. מיד אנו ממשיכים.

– אין פנאי – משכה בו מיקס.

אך מלקוש נחלץ ממנה שוב.

– כל הזמן אתה על העץ?

– לא. ראיתי אתכם והתחבאתי.

– אין צורך להתחבא – דיבר מלקוש בנימה מרגיעה ומפייסת. – שום דבר לא קרה. איפול מלא. תשוב למשרד. יש עבודה רבה. בונים שני אגפים חדשים. במידה רבה הודות להתעוררות מסביב לבּונטה. יש לך חלק בזה, קיפודי. גם בזכותך הגענו עד הלום. אתה כבר רשום בספר־הזהב?

– כן, אמר קיפודי.

– אנו נרשום אותך שוב. בעד מפעל חיים.

– נלך, חידשה מיקס את לחשה המבוהל. – אינך רואה איך הוא חושף שינים?

– הניחי – נחלץ מלקוש בשלישית. – אני מוכרח לשכנע אותו. אינני רוצה שימצאו פקיד בכיר שלנו מטפס על העצים כמו חיה.

ובפנותו אל קיפודי, גזר:

– רד מן העץ!

– אני לא ארד, – אמר קיפודי.

– קיפודי. אין לי פנאי ברגע זה להתווכח אתך. אנו בדרך אל כנס־הפעילים העולמי. יש תכניות גדולות. פותחים תקופה חדשה.

– צריך למהר, – משכה מיקס. – הפתיחה בשמונה וחצי.

מלקוש הביט בשעונו והחל נחפז.

– אנחנו מאחרים. קיפודי, אני אגש הנה בעוד זמן־מה. תוך שבוע־שבועיים. אני רוצה להיות בטוח שאמצא אותך פה.

אך בעודו מדבר, נרתע בבהלה. שכן קיפודי החליק בלי משים מן הענף שישב עליו וכמעט התגלגל למטה, ועד שנאחז בשוכה, שנזדמנה לו, והחל חוזר ומטפס למעלה, נראתה תנועתו כזינוק של התקפה. אותה שעה כבר היתה מיקס מחישה צעדיה שנהפכו כמעט למרוצה, ומלקוש נחפז אחריה כשהוא מפטיר אחורנית דברי כבושים ותוכחה.

זמן־מה שרר שקט מסביב. אחר־כך נשמעו קולותיהם של פונצ’יק ובורסי שחזרו יחד מן העיר.

בורסי נכנס לצריף, ויצא משם כשהוא נושא עמו את תרמילו וארגז חפציו.

– אני רואה שאתה באמת הולך, – אמר פונצ’יק.

תוך כדי כך ראה את קיפודי יושב בשקמה כשהוא רוכב על ענף חסון ונשען אל הגזע ושתי שוכות חובקות אותו מזה ומזה.

לכשניגש אליו ומצא שהוא מנמנם, פנה אל בורסי ואמר:

– לפני שאתה הולך, תוריד אותו מן העץ. הוא יכול ליפול לי על הראש.

בורסי ניגש אל השקמה. הציב את הסולם, עלה בו שלבים אחדים, הגיע בידיו אל קיפודי ונטל אותו בזרועותיו. קיפודי התנער. נבהל. ניסה להיחלץ, נאחז באחד הענפים, אך לבסוף נמצא מפורקד בזרועותיו של בורסי, שהורידו והושיב אותו לרגלי השקמה. כך נשאר יושב ולא נע. בורסי נטל תרמילו.

– טוב, – אמר פונצ’יק. – אם אתה הולך, אז שלום ואולי להתראות. תהיה בריא.

– גם אתה, – אמר בורסי.

– צריך אולי שתאמר שלום גם לו, – הוסיף פונצ’יק.

שניהם הביטו בקיפודי.

– לא – אמר פונצ’יק. אין עם מי לדבּר. אני כבר אמסור לו. משונה, בכל־זאת, שאתה משאיר אותו ככה, באמצע.

אחר־כך הוסיף:

– מצד שני – הוא אולי יותר בסוף מאשר באמצע. ואתה יותר בהתחלה. רק אני אולי בדיוק באמצע. טוב. אז עוד פעם שלום.

בעוד בורסי מתרחק והולך, פנה פונצ’יק אל קיפודי ואמר:

– תקום קיפודי, נאכל ארוחת־ערב.

מאחר שהלה לא נע, טילטל אותו בכתפיו והוסיף:

– תקום, אל תעשה שטויות.

אותה שעה שמע קול פסיעות ופנה לאחור. ראה את כמון עומד ומשקפיו מבריקות מול הירח.

– עלי לשוחח עם מר קיפודי, אמר כמון. אני הייתי פה כל הזמן, מאחורי הצריף. שמעתי את השיחה בינו ובין מלקוש.

– איזו שיחה? – תהה פונצ’יק.

– היתה ביניהם שיחה סודית. שמעתי הכול. בּונטה לא פעל לבדו. עכשיו ברור שהיו לו שותפים בדרג עליון. זוהי שערוריה לאומית ואני אחשוף אותה על אף האיפול. אני רוצה לשוחח עם קיפודי.

– תעזוב, – אמר פונצ’יק. – אינך רואה את מצבו? תדבר אתו מחר.

בינתיים הגביה הירח ועמד בתוך השקמה שהיתה מוארת כולה וכמו שקופה.

28. עופי, מגילה

בשלב זה נמצא עכשיו סיפור המעשה.

האיפול שהוטל על מקרה בּונטה אינו מכסה אלא על קצה צפורן אחת מצפרניה הלטושות של השאלה.

היא גלויה לכול.

וכיוון שכך, סבורים הכול שהיא עומדת על סדר־היום.

אך לפי שעה זו סברה שאין לה שחר.

שכן אילו עלתה שאלה זו באמת על הפרק, מלוא קומתה ובכל שיעור ממדיה, היינו רואים זאת מיד על־פי שיעור הגימוד שהיו מתגמדים לעומתה הפתרונות שבהם אנו אומרים לשכך חמת רעבונה ולהשׂביעה, את זו שהיא הגדולה בטורפות שקמו מעולם על דברי ימי ישראל, את בעיית העליה.

ובינתיים, שעה שאנו אומרים ש“הננו בוחנים את הבעיה מקרוב”, אין לדעת מי בוחן את מי.

ייתכן כי יותר משאנו סוקרים אותה, סוקרת היא אותנו.

על־מנת לדעת מי יוכל למי.

עד כאן עיקרי דברים שמגילה זו ביקשה לאמרם, ולאחר שסיפור־מעשה שלה נסתיים, היא יוצאת עמו לרשות הרבים.

צְאִי מְגִלָּה לָעוּף

עִם הַשּׁוּרוֹת הַכְּתוּבוֹת

וַהֲיִי כָּרֶמֶז הַשָּׁקוּף

אֲשֶׁר בְּעָבְרוֹ־חֲטוּפוֹת

מְאִירָה הַצְלִילוּת בְּהִבְהוּב

אֶת פְּנֵי הַשְּאֵלוֹת הַמְטֹרָפוֹת.

אִם תִּתְהִי עַל מִדַּת עִקּוּמוֹ

שֶׁל מֹחֵנוּ, הֲיִי מְבִינָה

כִּי חֶלְקוֹ נִתְעַקֵּם מֵעַצְמוֹ

וְחֶלְקוֹ מֵחָכְמַת הַמְּדִינָה.

אֶת הַדְּבָרִים סַפְּרִי־כְמוֹ

וְאִם יִשְׁאַל מִי, הֲיִי עוֹנָה:

לְמַעֲשֶׂה הַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ,

רַק נִשְׁמֶטֶת אֶבֶן־הַפִנָּה.

יִתָּכֵן כִּי אֶפְשָׁר (יֵשׁ לִבְדֹּק)

בְּתוֹךְ פֶּרֶק־תְּחִיָּה לְהִתְחַפֵּר

בְּעוֹד הָעָשׁ כַּחֹק

אֶת קוֹרוֹת הָאֻמָּה מְשַׁבֵּר.

יִתָּכֵן כִּי אֶפְשָׁר לַחֲרֹג

כְּמוֹ טָעוּת מִן הַחֶשְׁבּוֹן הַמִּתְפּוֹרֵר,

אַךְ הַאֵין הַחֶשְׁבּוֹן רַב מִדַּי וְאָרֹךְ

מִלְּהַתְחִיל בְּכִוּוּן אַחֵר?

הוֹסִיפִי לָעוּף מְגִלָּה,

רַק אַל תִּתְרַחֲקִי לְפָחוֹת.

אִם אָמְנָם הַבְּדִיחָה מַתְחִילָה

צָרִיך שֶׁנַּסְפִּיק לִצְחֹק.

אוֹ אוּלַי מִנֶּגֶד, בַּמְסִלָּה,

כְּבָר רוֹאָה אַתְּ (הַאֻמְנָם נָכוֹן?)

אֹמֶץ וְחֵימָה צְלוּלָה

פּוֹתְחִים דַּלְתֵּי הַפִּכָּחוֹן.

עופי, מגילה.

מראות

מאת

נתן אלתרמן

---

טיול: בתערוכה הקולוניאלית הבינלאומית, פאריס 1931

מאת

נתן אלתרמן

¹

א. וינסֶן

מַדֵי הקיץ של פאריס אינם משתנים מעונה לעונה. שרירות המוֹדה איננה פוגעת בהם. העיר שומרת חופש ומסורת. שמלה אפרורית. צווארון־כסף – הסינה. בּארֶט לבן – מונמארטר. שמשיה סגורה, גנדרנית – טור עופל. חגורה ירוקה – גנים ויערות. אחד מהם הוא היער הווינסני. היה זה – עד לפני שנה – מקלט־נופש־והתבדרות להמון המטרופולין העמל. בכל ראשון בשבוע פלט מתוכו המֶטרוֹ (הרכבת התחתית), מדי חמישה רגעים, עדרי אדם נוהרים למרעה. על רפידות העשב הכבוש פשטה הילולת סֶנדבישים, בירה מפעפעת, בקבוקי יין אדום, תיבות־צילום ופונוגראפים. במשעולים המשועממים צעדו בסך מְלַהֵג בתי אב אווזיים וזוגות־זוגות של ז’אן ונאנט. האגם התמים הצדיק על עצמו את גזר סירות הטיול, הפקיר את שערו המסתלסל לסריקת המשוטים ועיווה את פניו מקרירות הרסיסים הניתזים… שני האיים רבצו זה בצד זה כשתי בתולות שנזדקנו. באחד מימות האביב דאשתקד הושיט להם הגל המחלק עתונים את גליון יום אתמול. הפעם לא שב לצנוח על ברכיהן האדישות. הן הביטו אשה ברעוּתה וחזן השטוח נשם בחוזקה. אז אמרו: יש לפתוח את ארגזי הנדוניה למען יפוג ריח הנאפטאלין…

התערוכה הקולוניאלית נועדה להתקיים בווינסן.

עכשיו היו המשעולים לרחובות סואנים – מידרך לפיל, לגמל ולבת־היענה הרתומה, מיכבש לגלגלי האבטומובילים, מיצעד לרגלי אדם שחורות וצהובות, מיסחב לשמלות הדורות־שובל, האגם שוצף ממזרקות, בוער ממדורות מועד. שתי הבתולות העגומות חידשו נעורים וששון, חג־כלולות להן. שמן עתה – “אִיי אלף לילה ולילה”.

צרפת, בלגיה, איטליה, ארצות־הברית, הולנד, דאניה, פורטוגאל – שתלו כאן, על שטח 114 הקטאר, את פרחי מושבותיהן המגוּונים.

ב. המרחקים

גם הלילה, כמו אמש, וכמו בלילות אשר חלפו ושיבואו, ישב מישהו יחיד בחדרו המרובע, ישלח עינים ללא כיוון ויחשוב בלי מאמץ: ברגע זה, בדיוק ברגע זה, יש יער־בראשית הומה… ערבות־שלג שוקטות על הצירים… תנין מוציא ראשו מן המים… אניה חותרת בערפל…

רעב זה לרחוק, תחושת הקירבה הזו לעולם, הם שהשיטו את הסירות האמיצות מתוך הפיורדים, הם ניפחו את מפרש־האניות בחופי ספרד ופורטוגאל. פורטוגאליה! שלושת ביתניה גדושים זכרון, גאוות־עצב על זוהר שעוּמם.

באחד הקירות – מפת־תבל מאירה מתוכה. הימים כחולים, הארצות צהובות ובתווך שטח זעיר ורוד, מספר סנטימטרים לאורך ולרוחב – ארץ ואסקו דה גאמה. ממנו פורצת אגודת קרניים. הקווים מתפרדים, מתעגלים, מתפתלים בין איים, סובבים יבשות. העין עייפה מללוותם. כל אחד נושא עליו את שם התייר הנוסע. צבעם זהוב. זהוב, על אף אודם הדם הנשפך, על אף שחור העוולה התובעת. הם הרחיבו אפקים, קרעו חלונות, הסירו צעיפים – זו מלאכת האדם ורבות היא נעשית גם למורת־רצונו.

בכף חנית השלטון התקועה פה יש פנינים זרועות. כל השונא את ברק הלהב יסב ממנו את עיניו, יביט אל אורן האמיתי. יראה בתערוכה פאנוראמה עולמית – מצבת לרוח המעפילה.

אמנם, לא לזאת נתכוונו בוניה. הסיסמה כלולה במלים הבאות: “כדי לממש את הרעיון הקולוניאלי צריך לקבעוֹ במוחנו”. זוהי אחת הכתבות שנושא עליו “היכל הידיעות”. אבי האימרה הוא המארשאל ליאוטי, יוצרה של התערוכה ומכניע מארוֹקו המורדת. מכל צד משננים לצרפתי, במפות ובציורים, בדפוס ובשלטי־חשמל: ידוע וזכוֹר – שטח “צרפת הגדולה” 12.5 מיליון קמ"ר. מספר תושביה – 100 מיליון. “צרפת האירופית” אניה אלא חלקה ה־23.

אבל ההמונים (המונים! בחודש מאי – 3 מיליון מבקרים, ביוני – 4 מיליון, ביולי – 5 מיליון, ב־14 באבגוסט עצמו, שהיה יום חג – 500 אלף!) באים לא על־מנת לספוג דעת, ולא בשביל ללבוש גאווה, אין הם נראים ככובשים, הצרפתים הנחמדים הללו. הפועל חרוש הפנים, הפקיד כפוף הגב, הרנטייה העגלגל – רוצים להתעניין, לתמוה… להרכיב את נשותיהם על דבשת גמל ולהתעלס בצחוק, לטעום מיני תרגימה אשר לא ידעום אבותיהם ולהגיד בכובד־ראש: “אולי תרופה היא למחלת השינה… או תבלין שהיו מוסיפים לשבוייהם”. הם רוצים לחיות מספר שעות בטוֹנקין, לעבור בשוק הערבי, לראות בקוסמי נחשים, בריקודי־קרב אפריקניים… המסדרים הבינו את הדבר.

ג. אבן מקיר…

…אבן – לאו דווקא. כל הבנינים, חוץ מן המוזיאון הקולוניאלי, העתיד להתקיים כמוסד תמידי (עכשיו יש מציעים לעשות את התערוכה כולה לפרמאננטית), עשויים חומר קל, לרוב עץ ושלד־ברזל. “סוד” זה, בניגוד לכל הסודות, איננו גלוי, הכל מוצק, “בּיטוני”, וכמה בתים נראים כהרוסים למחצה, שיני הזמן!…

אולם כל ביתן, אם גם איננו אבן, הריהו זועק… בשאגת שליט – כמו מקדש אַנגקוֹר; בנאום פועם, פיכח, ערוך בהכּסאמטרים – כמו ביתן איטליה; בשיר מואדזין מיתמר – כמו המינארט האלג’ירי; בדממה צנועה וגדושה – כמו קבר רחל.

שלל סגנונים ואורחות־חיים. בצד הודו־סין המלכותית, האפורה, מיילים קירות־סוּדאן האדומים… מרטיניקה הלבנה, המעודנת, גובלת עם קאלדוניה־החדשה אוכלת האדם… אבל כל ביתן משהה את רוחו הוא. ריבוי מוצגיו וסביבתו הטבעית כובלים את הרואה ומשכיחים את שאינו שייך אליו.

בבל ולא בליל, ערב־רב ולא ערבוביה.

הודו־סין, נזר מושבות צרפת, מכסה את החלק העשירי מכל שטח התערוכה. בו כלולים חמישה ביתנים, ביתן לכל מחוז מחמשת מחוזותיה, תיאטראות, ביתן המסעות, ביתן העתונאוּת, כפר דייגים ו…מקדש אנגקור, המכיל כ־23 אולמות ומהווה גם כשהוא עצמו דמות סינטטית למושבה הגדולה…

מקדש אנגקור הוא “פאר התערוכה!” זהו שריד תרבות עתיקה, אשר יער־בראשית בקאמבּודז' (הודו־סין) הצפינוֹ במשך 400 שנה. תושבי הארץ שכחוהו ובני אירופה לא שיערו את מציאותו. עליו כתב פייר לוֹטי רדוף האֶכסוטיות: “כאן אחת מפינות תבל, שבה צברו בני־אדם את הכמות הגדולה ביותר של אבנים, תבניות פסל, פיאורי חרט, ענפי אילן, פרחים ופרצופי חיה. אין אלה קווי בעל־בּק או תיבּי הפשוטים והגאים. זה מעביר על הדעת מרוב סיבוך וענקיוּת.” את הבנין הזה חידשו בווינסן כמו שהוא, אם כי במידה מוקטנת. שטח בסיסו בתערוכה – 5000 מ"ר.

גוש רב־מידות. כל אבן – תג, כל שעל – דמות. תיבת־נוח שעמדה על אררט. חיותיה פרצו מקרבה ולא העזו לעזבה. ניתלו על הדפנים, גחנו מן הסיפון, הציצו מן הצוהרים… וקפאו. חמישה מגדלים לו. ארבעה בקרנותיו ואחד בתווך. צורתם – מצנפות עגולות־מחודדות. נדמה – ידי נשים צעירות שזרום מעשה סלסלה; ונדמה עוד – הנה יעופו… ירומו כעופות גדולים… האבירוּת האגודה של הבית, האוויריות האגדית של מגדליו – כובד טקס וצקון תפילה.

דלת המבוא קטנה, קטנונית ביחס לבנין. היא היתה מתעלמת מעין לולא צובעה זהב ואודם ולולא הבריקה כפנינה משובצת, מגבוה, ממצח החומה, ממרגלות המגדל המרכזי. אליה מטפסים בין טורי לבאים, במעלות אין־ספור, בשיפוע מאונך כמעט, כעובדי מזלות לקראת כוכב…

מקדש אנגקור עלה לבוניו רק ב־12.5 מיליון פראנקים, משום חמרי בנינו הזולים. חברת הסינמה האמריקאית “פרמונט” – שׂשׂה על המציאה וקנתה אותו. היא תשלחנו באש לשם אחד מסרטיה הבאים. הפעם אין לרגוז – שוב אמריקה!… טוב שסופו יהנה אנשים כקיומו. בשעה שקאמבּודז' עסקה בבנין היכלה הקימו בצרפת את הנוטרדאם דה פארי. המשפט הקדום והנכון במקרה זה (אני נזכר בביתן האיטלקי ובעדיי המכשפים האוקיאניים) אומר: מרחק סגנונים, זרוּת תרבויות, עמים שלא ידעו אחד על מציאות השני.

אולם כאן, בין שתי יצירות אלה, שנבך האדם גרמן, ישנו דמיון, אמנם מופשט, אבל יסודי. פרצופי־הקישוט המשונים וגרוטאות־אמן שרצה לגלם את המפחיד ובלתי־מתואר, ריבוי הקצוות המתחדדים וכלים מאליהם (זרועות שנשלחו לתפוס את המוחש ובלתי־מושג), הפירוט הרב (תוצאת חיבה שנועדה לכל אבן מן היד העובדת) – שווים הם פה ושם.

כאילו פרצה האמת הידועה והמורגשת ואישרה: בעמוק ובנצחי מותר האדם מן האדם אין.

הודו־סין שוקטת ואצילה, סגורה בתוך עצמה ומרשה אף למסַפר עליה לפתוח לו סוגריים וגם לשכוח לצאת מתוכם, אבל כל מטייל בה ייזהר נא. כי בעצם ובאמצע “מצב־הרוח” עלול הוא לספוג צליפת־שוט אשר תשיבהו אל עולם המעשה… כיצד? מספר צעדים מכאן והוא בסוּדאן, בעיר דז’נה האדומה…

אפריקה המערבית הצרפתית מצאה את ביטויה בביתן מרכזי מרובע, רב חומות. זוויותיו מודגשות, קווים ישרים, פשטותו פראית וקוראה לקרב.

מסביבו עיר קטנה. בבתים המפוזרים ובסימטאות הצרות שוקקים מאתיים מילידי הארץ. אודם צעקני, שחור מבריק, להג ממושך, חופז… פה צורפים, שם קולעי־רפידות, הלאה אמן עוסק בפיסול (היה בי רצון לשים את האמן במרכאות, אלא שאין זה מן המוֹדה עכשיו, האמנוּת השחורה היא כעת אורחת קבועה בסאלונים), אחריו “שחור נהדר” מכריז על משהו בקולי קולות (הצרפתים עומדים לשמוע צלצול שפתו ומחליטים, לאחר קשב רב, שהוא מדבר צרפתית).

באחד הבתים מתוח חיץ מקיר אל קיר. מזה – הצופים, ומזה – החיים (לא, לא המשחקים אלא החיים) – קבוצת נשים וגברים מזוהמים עד כדי ביטול כל חשש איפוּר, שרויים בתוך תוהו ובוהו של כלים, סחבות ואשפה בלתי־תפאורתיים. רוקמים. זה מכייר, זה מחמם ארוחתו על גבי גחלים, זה ישן וזה מדבר… יש ומתעורר ויכוח כללי (ואולי דיקלום קולקטיבי?). הכל מדברים ושומעים באחת, כל אחד ממלא את חזהו אוויר, מוציא את כולו בצורת מחרוזת מלים, וחוזר ונושם… קופץ ממקומו, מניע את אבריו, מסובב לובני עינים עגולים… ושוב שקט…

לפעמים יורה מישהו באצבעו על אחד המסתכלים, ואומר מה, וכולם יענו לו בצחוק ממושך, מחלחל כמים בגרון… בדרך כלל הם “מצפצפים” על הזרים. ההתרגלו? או אולי ציוו עליהם להיות “טבעיים”? אמנם, הטבעיות רבה, אבל ריח ביבר נודף משם. הרצו הצרפתים להראות כיצד חיו השחורים בלעדיהם? מפרצופי התערוכה עברו שניים, הצהוב־האפור והשחור־האדום.

מארוקו, טוניס ואלז’יר – לבנות.

כאן לא אתאמץ לתאר דבר, כי מיותר הוא וגם מסוכן… כי את אמיתות הציור יוכל לבקר כל העובר ביפו וכל הגר בירושלים. זהו הסרט הערבי של א"י, מזמר, מדבר ומתנועע ב־100 אחוז. מפסגות המינארטים, מבתי החומר, מחלונות האֶפנדים, מן השווקים המכוסים, מבתי־הקפה הייא־ליליים…

מכאן יש ללכת ישר לביתן הא"י ולדמות הנמל יפו־תל־אביב.

מן המושבות הצרפתיות יש להזכיר עוד את גויניאה, את האנטילים ואת אוקיאניה. ניכר שגויניאה שׂמה לפני המסדרים אבן־נגף קשה. כיצד לטשטש את הרושם הקודר של השם הזה? גויניאה היא ארץ הגזירה של הנדונים לעבודת־פרך עולמית. על־כן הירבו להדגיש ולהוכיח, שמקום האסירים אינו אלא חלק זעיר מן השטח הרחב ההוא, הקורא להשקעת הון ומרץ ומבטיח עושר לנאחזים בו.

בביתן מארטיניקה הבדילו חדר קטן היסטורי. קריאולית צעירה, בת שבע־עשרה, יושבת על מיטתה שרויה בהזייה. לבת מארטיניקה זו ניבאה אחת הקוסמות: “את תהיי יותר ממלכה”. הצרפתים רואים ומוסיפים בגאווה: “אמנם כן, היא היתה יותר מזה, היא נעשתה ‘אימפראטריס דה פראנס’.” זוהי ז’וזפינה, אשת בריתו של נפולאון בונאפרטה. אגב, מלכת צרפת הנוכחית אף היא שמה ז’וזפינה… בקר.

ליד ביתן גוואדלופה – בית־קפה. בקצהו – תזמורת יללנית, ובתווך – במה עגולה. עליה רוקדות בנות האי. שמלותיהן צרות וארוכות. זו כחולה, זו צהובה וזו אדומה. מתחת לשמלה משתלשלת סלסלה לבנה ויורדת עד כפות הרגלים. הן פוסעות פסיעות זעירות, כמעט שאינן זזות… (האם מפני היותן תושבות אי?…). צלילי התזמורת ארוכים, נוהים… תנועות גוון כוספות… (האם מפני שמסביב לאי משתרעים?).

בהודו־סין – שקט רחוק, בסוּדאן – אֶכּסוטיות חיים, באנטילים – שעשועי נכר. זרוּת הפחד והפרימיטיביוּת – בקאלדוניה החדשה.

שם מסיכות אשר אוכלי־אדם לבשון לצורך טקס־הכירה, מגיני־מלחמה מאדמים, מוקשים לחיות־הבר, כלי־עבודה מוגשמים (יש שאתה ניצב למול איזה מכשיר מחוכם וחושב: לו נמצאתי יחידי, מבודל, הרי לא הייתי ממציא ענין כזה… בשום אופן לא! אומרים לי: אתה הרחקת מהם מהלך אלפי שנים, אני נוטה להאמין… אלא נדמה לי, שאני, בתורת פרט, איבדתי משהו בדרך), מצנפות מכשפים מכוסים קורי־עכביש… והנה… (איזו הזדמנות נפלאה לאימרת־אמת נוקבת!) מסיכה איומה, דומה בכל לקודמות, אבל… (פרוגרֶס!) חבושה מגבעת אירופית…

בערך ב־35 ביתני־מושבות מרכזיים הראתה צרפת, בחוש מעשי וברוב כשרון, תמונה מאוחדת ובולטת.

הבנינים המסוגננים משיבים את נשימת הארץ, הן בצורתם והן (במקומות הטיפוסיים ביותר) בחומר בנייתם. התושבים, החיים בסביבתם הטבעית, מגלמים את נופה. המוצגים המרובים משמיעים את דבריה. בסדר ובבירור הם מעבירים לעין את ההיסטוריה והפריהיסטוריה, האֶטנוגראפיה, הדת, האמונה והספרוּת, תולדות הכיבוש, מפעלי הבריאות, החינוך והכלכלה, יחסי המסחר עם המטרופולין ולבסוף, השפעת המושבה על ה־ (או, נכון יותר, סימניה ב־) ספרות והאמנות הצרפתית.

כעת לארצות האורחות.

בלגיה, ארץ החרושת, הציגה את קונגו היחידה שלה באופן בלתי־צפוי. בקצה רחוב מרווח ושקט, בתוך חצר רחבה, ניצבים שלושה בתי כפר בעלי גגות־כיפה עגולים. הכל עשוי קש, אבל המקלעת צמודה ואיתנה, הצבע צהוב בהיר והרושם – שפע טוב.

הביתן האיטלקי נבדל מכל שכניו. כאן מדברים לא ה“נייטיבס”, אלא ה“אדמיניסטריישון”. איטליה בנתה סמל לעברה־עתידה הנכסף: בסיליקה רומאית רצינית וגאה. טור עמודים ופסלי שליט.

לארה“ב – שוב הפתעה – דמות קרתנית. מאחורי גן מסודר ונקי ניצב בית משפחה צנוע. כאילו עוד מעט עשן יעלה מארובתו ומישהו ישקיף מן החלון לראות במזג־האוויר. זוהי העתקה מדויקת מבית ג’ורג' ואשינגטון במונט־ורנון אשר בווירג’יניה. הצרפתים רואים אות־חיבה מיוחד אליהם באידיאה זו של ארה”ב. היא הפקידה בידינו, אומרים הם, את הקדוש ביותר מזכרונותיה. ואמנם, סיבת הדבר – הידידות הפוליטית והאישית, ששררה בין ואשינגטון ולה־פאייט הצרפתי.

ביתנה של דאניה הוא ה“מקרר” של התערוכה. פה אתה זוכר, כי יש מקומות בתבל אשר לא יצמיחו בּננות, ויש נשים המכסות אפילו את זרועותיהן… גרינלאנד הבודדת! כל רעותיה דוהרות ב“הורה” מסביב לקו המשווה, ואילו היא פרשה, כנזירה לבנה, להקיף לנצח, במעגל צר ואטי, את הציר קר־הרוח. מישהו הדביק על גבה כתובת־מוקיונים: גרינלאנד!… והיא דמה שוקט, רק בעיניה בוז מסנוור… ראה ראתה את הקור במארבו… אדיר הוא ואינו נחפז, שעל שעל יכבוש עד… דובים לבנים מלקקים את כפות רגליה…

גורלה של הולאנד, כמשתתפת בתערוכה, דומה לטרז'. ביתנה נחשב לראשון ביפיוֹ ולאחד העשירים ביותר. במשך חדשים מיום הפתיחה נהרו מאות אלפים “לראות את מקדש אנגקוֹר ואת הביתן ההולאנדי” ו…לצלם – (האם גם היום אומרים: “לראות את נאפולי ולמוּת”?…) והנה, שריפה – שסיבתה לא נודעה עד עתה – פרצה בו ותאכלנו עד היסוד. הנזקים לא ייערכו בכסף, אוספי־זכרון יחידים בעולם עלו באש. אבל הולאנד הוכיחה יציבות מעוררת כבוד. בחודש ימים הקימה בית שני והתערוכה שׂשׂה שוב על ילד שעשועיה.

כל הנמצא כאן ביאווה או בסוּמאטרה ורוצה לא"י, אין לפניו אלא דרך אחת – תעלת סואֶץ.

בביתנה של חברת סוּאֶץ, בין רוֹב מוצגים טכניים והיסטוריים, יש קרן־זווית המרתקת המון שאינו מתמעט. בתוך מישקע בקיר מזדקר חרטום אניה מלפניו, ומצדדיו מערכת תפאורות נמצאת בתנועה בלתי־פוסקת. עמוֹד הכן והבט נכחך. אנייתך היא זו, ואתה הנוסע… החופים צפים, כפרים חולפים מימין ומשמאל, סירות־דיג ואניות באות לקראתך. ה“סיפון” רועד תחת רגליך… זה דיוֹ ליצור אילוסיה ואינו מספיק לגרום מחלת־ים… לבסוף מתרחבת התעלה – פורט־סעיד הופיעה. מעתה יש לעזוב את האניה (כי הנה תחל לשוב על עקבותיה) ולגשת ברגל לביתן הא"י.

“ארץ־ישראל – Palestine – פלשתין”. כך רשום על הבית (כידוע, עשוהו בדמות קבר־רחל). למעשה, מוצדק רק השם העברי, כמעט שאין זכר לממשלה ולערבים. הביתן כולו עברי. הפוסח על מפתן המבוא בא לתוך “אולם אֶדמוֹנד רוטשילד”. מנגד – כּן־הבשׂמים של “אביבה”. אחרי סחרחורת של הירוגליפים זרים – סוף־סוף שם מוכּר ומצלצל. איזה צלצול! יש בו אביב ותל־אביב ורביב ושביב ויפי כל הילדוֹת ששמן אביבה… מימין – תבנית של מפעל רוֹטנברג, קטנה אבל מוצקת ומשמחת. לידה, דוגמאות מן התוצרת החקלאית הארצית, שהוצגו על־ידי ממשלת א"י, תמונות ממראות הארץ ומפת־הארץ ומפת דרכי מסילות־הברזל.

משמאל – בית החרושת “נשר” ותל־אביב. כאן סמל השער – המגדלור, דיאגראמות בולטות וכמו תמיד – שורת תמונות המעבירות לעין את צמיחת העיר מן “האבן הראשונה” עד “הקרנבאל בפורים שנת”… (אין רע, זה יפה וטבעי. כל ההורים אוהבים ללטף את בת שעשועיהם ולספר: זה עתה שכבה בעריסה ועכשיו… גדולה, גדולה – הולכת לנשפי מחולות…)

ליד עבודות “בצלאל” נסתדרו הוצאות: “אמנות”, “שטיבל”, “דביר” ו“יובל”. עד כאן שירה, והנה פרוזה (ריאליסטית ורומאנטית כאחד) – תוצאת הארץ. בית־חרושת לעיבוד עורות־לפקוביץ, “אריגה” ו“סריגה”, שימורי־פירות של שמואל ברוזה, בקבוקי יינות ו“עסיס”, הזוכים לשבחים רבים ואשר האור הנופל עליהם משווה להם זיק של צבעי קשת, “ליבּר”, “פרוּמין” ותעשיית הסיגאריות (מדוע אינן ניתנות למכירה? למרות המכס הכבד, הרי היו נמצאים להם “בעלנים”, כי אין כסיגאריה להשריית דמין ולטשטוש מרחקים). חדר קטן, מיוחד, נטל לעצמו גורלסקי־קריניצי, טוּב הטעם ויפי העיבוד של הרהיטים עוצרים את זרם המבקרים ומשהים עליהם את העינים.

באולם הגדול שלאחריו מציגה תחנת־הנסיונות של מקוה־ישראל דוגמאות קרקע מאזורים שונים בארץ; הטחנות הגדולות ואיגוד נוטעי הטבּק מראים מוצגים ומספרים. הנה “תנובה”! תוצרתה מהנה בצורה ובנקיון.

מחלקת־החינוך של הסוכנוּת היהודית הביאה חומר רב. צילומי ומספרי. מדוע לא עשתה כמעשה רעותיה במדינות השונות ולא הציגה גם ספרי־לימוד ומחברות־עבודה של התלמידים? לנכרים ולכמה יהודים היה זה מוכיח ש“בעברית אפשר ללמוד גם פיסיקה”, ליהודים האחרים היה זה גורם סתם נחת־רוח…

אחריה – קרן היסוד, הקהק“ל, פיק”א ואליאנס.

במרכז האולם – תבנית אניה ועל סיפונה צורת פרדס, על עציו, פירותיו ושיטת השקאתו. הצירוף אינו מוצלח ביותר, אבל הכוונה ברורה. תפוחי־הזהב (עשויים ספוג?), המבצבצים מבעד לעלים, מעוררים ממש התפעלות.

בדרך כלל, הביתן הא"י (לידו ביתן מיוחד ל“מרבדיה”) מרוּוח, נאה סדור ועשיר מוצגים. מבקריו מרובים וחלקם הגדול בא לא לשם “ארץ הקודש”, אלא למען “פלשתינא העברית”. אולם הזנחת ההסבר והתעמולה מפליאה, הדורש מקבל עלה־דפוס זעום וזה הכול. שום כתובת ביאור, שום ספר הניתן לדפדוף.

ומסביב? גם אותו, כמו את הביתנים האחרים, מקיפה “אטמוספירה”, ולא עוד אלא שבערכו הכמותי הוא משתווה לגדולים שבהם. כאן, כנראה, השתדלו אחינו ב"י היושבים בפאריס: שני בתי־קפה, ריסטוראן והמון סוחרים המוכרים הכול, חוץ מגזוז.

אמנם, לאחר שתצרף קו לקו את ערבוב השפות, את שם הקפה – “אוהל קדר”, את המזמרת הרוסית (!) בריסטוראן “כרמל” ואת הקוזאק (!!), הניצב ליד פתחו, תוכל, בהתאמצות דמיונית קלה, להרגיש את עצמך בתל־אביב… ובכל־זאת, אם כל ה“אטמוספירות” אמיתיות הן כמו זו, הרי שרימוני, רימוני במשך כל מסעי מהודו ועד גרינלאנד.

בקירבת הביתן הא"י נמצא גן־החיות – הַשְלמה נאה והכרחית לתמונת התערוכה. המענין שבו הוא שחיותיו אינן כלואות אלא נמצאות על שטחי־אדמה רחבים, סבובי חפירות. הליכותיהן נעשות מתוך כך אמיתיות יותר, מכילות מה מעוזן או זריזותן הטבעיות. הלביא צועד בטוחות וקצובות כחובל טכסיסי־קרב, הפילים יורדים לטבול במקווה־המים ועַם־הקופים מקפץ ורועש על הצור הגבוה שהותקן בשבילם.

הביתנים, האנשים והחיות העבירו הנה קטעים מעולמות רחוקים, אבל בתערוכה משתתפת גם המטרופולין.

שלושה בנינים מרכזיים לה: לחרושת, ליערות קולוניאליים ולצרכי נוי ומותרות. מחוץ להם, ביתנים להוצאות־ספרים שונות וביתן הטבּק, אשר בו יכול כל הרוצה לעשן סיגאריה שראה אותה לפני כמה רגעים בצורת עלה צהוב…

מול ביתן החרושת נמצא “היכל הידיעות”, המכסה שטח של 14,000 מ“ר. צורתו בנין עגול, השולח לאחוריו שתי גאלריות ארוכות, כזוג מחלפות. זהו “ראשה” או “מוחה” של התערוכה. הפרוזדורים הנ”ל פתוחים מצדם האחד, מול גן מפליא בצורותיו ההנדסיות. על כתליהם חקוקות בשורה כתובות, המסבירות בקצרה ובבהירות את מהוּתם וערכם של מיני התוצרת הקולוניאלית.

לאורך שני האגפים נסתדרו לשכות־המודיעין, חברות־המסע והארצות שאין להן ביתן משלהן. בריטניה־הגדולה נתכנסה בתוך חדר קטן, כמלך שנחבא אל הכלים… מדוע? גם הצרפתים מדיינים בזה.

התמימים עונים: צ’מפיוֹן עולמי אינו רוצה להיראות בכפיפה אחת עם אתליטים חובבים… או: אין הגביר רוצה להיות סמוך על שולחן אחרים…

החקרנים מפרשים: היות ווֶמבּלי שלהם זכתה להצלחה בינונית, אין ברצונם לעשות בעזרת שכנים מה שלא עשו בכוחות עצמם…

הגאים פוסקים: כאן, בין ארצות המעניקות לתושבי מושבותיהן חיי שפע, המעוררות ומעשירות את תרבותם המקורית, אין להם מקום! את מי יביאו הנה? את אדומי־העור הכָלים? את בני הודו המורדים?

והציניים חותמים: לא הא ולא דא, אין להם כסף לכרטיס־כניסה…

שלוש מפות־אור “גדולות” באולם המרכזי מבליטות את הקשר שבין הארצות השולטות ומושבותיהן. האחת מציינת את הרשת של תחבורת־האלחוט (בפרקי־זמן קבועים נדלקת מנורת־חשמל באחת מבירות־אירופה ונקודות־אור עונות לה מכל פינות העולם). השניה – את דרכי האוויר, והשלישית – את נתיבות־הים. אגב, הנמל היחידי, המצויין על פני המפה, מפורט סעיד עד טריאֶסט – היא חיפה (דחתה אפילו את ביירות הצרפתית!). מכל בניני התערוכה בן־אלמוות הוא רק המוזיאון הקולוניאלי. שטח בסיסו 60,000 מ"ר. על קיר חזיתו משתרע תבליט ענקי, גדוש גופות אדם, חיות וצמחים. הכול משולב, מתפתל, מתנועע בעבודה ובשעשועים, במלחמה ובשלום…

בתוך הבית, בשלוש קומותיו, ערוכה סינתיזה לפעולה הקולוניאלית הצרפתית, על כל קורותיה ובכל הזמנים.

כאלה הם פני התערוכה ביום. בכוֹתבי כן, אני נזכר בפאספורט שלי… שם רשום: הקומה… צבע העינים… השׂערות… בטוח אני, כי איש לא יכירני לפי הסימנים הללו. פרצוף חי אין די לצלם במלים. גם התערוכה חיה, חיה באלף נשמות, על־כן רציתי למסור מה מניבה ודוּמייתה, משטפה וקפאונה, משׂשׂונה והזיותיה. על־כן אשוב לראות בה במשתה הליל, עת, דלוקת עינים מזמר ומשכרון, תפשיל צווארה ותגמע יינות אור…

ד. תאורה

3000 פרוז’קטורים, 2000 פנסים, 500 קילוגראם אֵדים לשעה ומים ללא גבול – הנה האנאטומיה של הפלא. אנאטומיה, מפני שאת המזרקורים אין עין רואה, והפנסים – פנסים הם רק משום “תכליתם” (יודעי־דבר אומרים: התערוכה היא נצחון התאורה המודרנית), יען האֵדים עולים כקטורת רבת־צבעונין, והמים – געש, אש, כור־זהב…

התאורה איננה מתחילה בבת אחת. בהיות השמים כחולים מאוד נדלקים אחד אחד העמודים שניצבו משני צדי “המסילה הגדולה של מושבות צרפת”. כל עמוד נוהר בשלושת צבעי הדגל: כחול, לבן, אדום. מתוך הכותרות נישאים אֵדים, מגוּונים אף הם.

בראשית המסילה מזהיבה מזרקה בצורת חבוש (אנאנס) ובסופה מבליטים המזרקורים 82 מטר של ארד (ברונזה) – “מגדל החילות אשר מעבר לים”.

בין הביתנים, הנמשכים בשני טורים מן המזרקה עד למגדל, והנראים עתה כעשויים בדולח מסנן אור, נח מקדש אנגקוֹר. הנה שוב! מאין שופע עליו הנוגה? הביטוי העברי: אור־גנוז מזמר באוזן, מתמלא חיים… הבית דומם כצעצוע גדול, צהוב־זהוב, יפה הוא בשנתו… צריך שבנות קמבּרידז' הקטנות, הרוקדות בבתי־הראווה, תבואנה להשתחוות לפניו. ממגדליו שופעות אגודות קרנים ערפליות, ארוכות.

לפני שער־הכבוד – מפל־מים מסנוור מפזז על פני עמוד־זכרון לתרים ולכובשים. מכאן עד לפינות הנידחות ביותר נפזרו פנסים בצורת מגינים, אורכידיאות, מגבעות־סין חבושות זו על זו. תו צורח צורם בוקע מ“קרית השעשועים”. למה הביאו לכאן את הלוּנה־פארק, את ה“קארוּסלה”? אנשים טסים באווירונים, אנשים צועקים בקרונות ה“סציניק רֵילוויי” (20 קילומטר בעליות ובמורדות עוצרי נשימה, דרך “מדבריות” ו“יערים”), ציירים רושמים “פורטרטים” בסיטונות, גלגלי־גורלות מסתובבים… גמל נדהם רץ… דכי תזמורות – חג.

חג על האיים, אור מסתורין ואפלולית. עופות־חשמל גדולים מניעים בכנפיהם, קוראים לבוא. דאנסינגים רוגנים… בית־קפה סיני… הודו רוקדת עלופת צעיפים… נחשים מתפתלים לקול חליל…פולוניזית שחומה, גמישה כחתול־פרא, שרה מתוך הנשמה…

רוע טעם, הלא כן? רומאנטיוּת רקובה… אני עונה כך: הרקוב, רבותי, מפרה את השדות… וחושב כך: אל אלוהים, מה יותר רומאנטי: ירח עולה או כלב מוכּה־צרעת? כל לב הוא כמידאס אומלל בהיכל הגוף. בהיותו חולה אהבה יחבק את הכול, בהיותו ארור־ציניוּת יירק בכול… אומלל ממידאס – כי בהיותו בריא ומבורך ו…ריק ישאל את נפשו למוּת.

מן החוף ומן האיים פרצו מפלות־מים רחבות זו מול זו. הן נשקו, נאחזו ותיצורנה קמרוני גשרים בוססים. הנה יזהיבו, הנה יכחילו והנה יאדימו.

תשלובת המזרקות יוצרת היכל מתנוצץ מגבישים, פרח גודל, טלול. הצבעים מתחלפים, מתערבבים, נבלעים זה בזה, אש מלהטת, אבכי־עשן כחולים, בוקר ורוד, טוהר צהרים, לילה סגול. פרפרי־המים מגיעים לחוף, דובקים במצח ובלחיים. בני־אדם כפותים יושבים טורים טורים לראות במחזה. אכן, תיאטרון! מדי פעם תטוס אנחת־תמהון, תעבור מפה לפה… האם למחוא כף?…

כאן, 1500 כוחות־סוס מעבידים 12 קבוצות משאבות בדחיפת המים. 409 פרוז’קטורים יוצרים את מישחקי הצבע.

ומנגדו, מנגד לתיאטרון המשתולל, נשקף “האות הגדול”. אבן, מים ואור (תמיד אור)… שלושתם אצילים וגאים. האבן – 50 מטר זקופים – כפות תומר לבנות. המים – פרץ עף ונופל, מבריק בגשם בעת חמה. האור – זהב וכסף ללא שינוי.

אומרים: בנין זה מסמל את השלטון הצרפתי. אני ראיתי בו את דמות התערוכה. את ישישוּתה הכובלת, את שטפה הסוחף ואת האורים שהיא מעלה בעיני אורחיה־ילדיה, ילדי העולם.

---

מוֹד

מאת

נתן אלתרמן

¹

– שלום לאדוני… אמי ביקשתני להודיענו, כי ילדה של מוֹד מת.

– אהה… אין ספק… הוא בחר בדרך הטובה ביותר.

הדברים נאמרו באחד מבתי־המסחר הגדולים. האדון הנ"ל משרת בו כפקיד־מוכר. הוא בכור למשפחה שבדירתה שכרתי את חדרי. מוד היא אחותו. בעצם, אין זה סיפור. רוצה אני רק לדבּר קצת אודות מוד. ברור לי, שאני ואתה, הקורא, הננו יחידים להקדיש לה תשומת־לב כל־שהיא. האב, האם, בלי ספק יזכרוה לפעמים, ואולי גם בצער, או אפילו בכאב, אבל שיח לא ישיחו בה. על מוד אין מספרים הרבה. לכל היותר אפשר להגיד: אומללה היא, אבל רעה לא תעשה לאיש.

מוד נגועה בשׂכלה.

מהו השכל האנושי? יש אומרים, כי ברגע שבו נטל אחד מאבותינו הראשונים שוכת ענף בכפותיו הקדמיות והשיג בעזרתה חפץ, אשר היה ממנו והלאה, יצא מכלל חיה ונכנס לכלל אדם. השימוש במכשירים – זהו הגבול והמפתן. הגדרה זו כוללת מובן עמוק יותר. לא העבדת המכשירים, אלא ניצול השכל כמכשיר. המוח קיים תמיד ובכול, כשוכת הענף. המחשבה המושטת כיוונַתוּ לקראת החפץ. מאז הלך השכל, הלוֹך והשתכלל (השכל הוא שורש השכלול), עד היותו מכונה מסובכת ומדויקת. וכרוב ערכה כן רבה עדינותה.

עלי להוסיף, כי מחוץ לסיבוך המכונה גרם השכלול הנ"ל גם להפשטתם ולהעלאתם של החפצים העלולים להיאחז בה. רובם הגדול של האנשים עייף מרדוף אחריהם. את תפקיד ההשגה שמרו לעצמם רק יחידי־סגולה (אגב, נוהגים לקרוא להם משוררים ואנשי מדע), השאר סיגלו את שכלם למלאכה אחרת, מלאכת עיבּוד המוכן. בעיבוּד הוא מקבל את ההיולי מפנים האדם וממציא תוצרת נאה ומוסכמת. תוכה של מוד רוּצף, כנראה, טוּב ואמון.

אבל מהיותה נגועה בשׂכלה: אמונה – אמון סוס וטוּבה – טוּב פרה.

ועל־כן הולם אותה המונח המגדיר – אידיוט.

בערב הראשון לבואי אל חדרי החדש ירדתי לשוחח קצת עם בעלי־הבית.

מצאתים מסובים לשולחן. ציוו למוֹד והגישה לי כיסא. ציוו לה והביאה לי קפה.

ציוו לה וישבה על מקומה. האֵם שִילחה בי מבט רב־משמעות ואני עניתי לה בתנועת־ראש קלה, לאות הבנה פחות מאשר משום נימוס.

עכשיו ידוע לי, כי נהגו כן רק מפני היותי חדש בבית. לאחר שמעתים מדיינים עליה, כשהיא שומעת, ופעם הראתה לי האם, במעמדה, את תמונתה כשהיא תינוקת – “לפני המחלה”…

באותו ערב הרביתי להביט בה. דמתה כבת עשרים. עיניה היו גדולות, בולטות ומטושטשות, כאילו מה מן הלובן נמסך בתכלת האישונים. לחייה אדומות ונפוחות משהו. גווה נמוך. אצבעותיה קצרות ועבות.

אני רואה אותה כעת כגוש חי בשׂמלתה הכחולה. אני רואה אותה כדבר מסוים, מוגבל על־ידי קווים ושטחים – ומרגיש את בדידותה האיומה. הבה אחשוב עליךְ עוד – מוֹד… הבה אספר עליך עוד… ויהי נא זה שׂכר, ולוּ שׂכר אכזרי ואנוכיי, לרמץ הלוהט שהיית מביאה יום־יום אל תנור חדרי. ריסיך דמעו מן העשן ואַת הגדת בנעימה שאין דומה לה (הלא נגועה היית בשכלך ובאומרך משהו לא הגית בכל ענין אחר…): עכשיו יהיה לך חם – אדוני!… מאז הורגלתי לראותה בבית, כראותי את שני הכלבים והחתול, וכמו אליהם כן דיברתי גם אליה לעתים רחוקות.

לולא הודיעו לי מלכתחילה על “מהוּתה”, לולא היחס שנהגו בה ולולא עיניה המוסרות, הייתי חושב אותה רק לטיפשה קצת ולטובה מאוד.

יצורים כאלה מעירים רגש מעורפל. לאהבם קשה, לשנאם אי־אפשר (האהבה והשנאה קיימות רק בתור אֶלמנטים בודדים, ללא תערובת). נחיתותם המצדקת את עצמה מביישת את הרחמים ועוצרת את הבוז (הרחמים פוגעים במתאמץ להשתוות ואינו מצליח, הבוז קולע בשווה כדי להפילוֹ), טוּבם מוליד תודה, כשכר הנאה ממתנה יפה, וטיפשותם מרגיזה.

מה חש אני בשעה זו, בדמוֹתי את מוֹד? לא, מכאן אין ללמוד מאומה. על שמלתה הפשוטה מבריק לעיני עדי יקר, היא נענדה נזר ענוּת, או ביתר דיוק, ענוּתה נענדה נזר.

באחד הימים, לפני הצהרים, ירדתי מחדרי ומצאתי את האם קוראה מכתב־מה בהתרגשות מרובה, כשזוויות פיה וידיה רועדות. לצדה עמדה מוד ומראיה כאשר לא ידעתיהו עד כה. חיוורת, הדוקת שפתיים, ולוט דמעה על עיניה.

עמדתי בתמהון חרד והאם פנתה אלי ותאמר: ז’ק הקטן מת בלילה זה, בבית־התינוקות.

– איזה ז’ק?…

– בנה של מוֹד!.. ענתה לי בזעף, זעף שבא מן ההכרח לגלוֹת סוד… לאחר־מכן – מכיון שהעיקר נאמר, הוסיפה בשטף: בנה של הסוררת, של הפרוצה, של חסרת־הדעת… מהרי! התלבשי… רחצי פניך… עלינו ללכת! – ואותך, חביבי, אבקש מאוד לסור אל בני ולהודיע לו…

מילאתי את השליחות כמצווה מלוּמדה.

בשובי, לעת ערב, סיפרו לי את הכול לפרטיו… מוֹד עבדה בבית־מלון סמוך לעיר, שם קרה הדבר… וכשראתה עצמה הרה ברחה משם… הביתה… ואני הוספתי לעצמי: ובבית… פה נשמו לרווחה כמי שנשתחרר מאי־נעימות קשה… בבית הצביעו עליה עוד באותו ערב: היא לא בכתה אפילו…

אמנם, מוֹד לא בכתה…

כעבור שבועיים חגגה המשפחה את נישואי הבן הבכור. – מוֹד! הריעו המסובים לאחר השאמפניה, מוד… קומי, שׂאי כוסך לכבוד הזוג! היא עמדה (היתה מצחיקה בשמלת החג הדהה, כביום הלכה לקבורת העולל) ואמרה כמו כולם:… לכלה בעל טוב, חיי אושר ובנים… זמן לא־רב אחרי־כן עזבתי את ביתם. בבואי לבקרם, כעבור חודש, שאלתי:

• היכן מוֹד?…

• מאסה בנו וברחה, הלכה לה… ענו לי בהיתול, ודילגו על הענין.

רציתי להוסיף: אל בית־המלון?…

לוּ היו המלים עלולות להכאיב להם, הייתי אומרן.

ובכל־זאת, מוֹד, בכל־זאת, הם הצודקים. דעי לך, השׂכל אינו ענין לשעשוע… חוק נכפה עלינו: אוי לחלשים!… נודדי־הצפון משאירים את נירפי־האונים בערבות־השלג, פה עושים כזאת לרפי המוח. עליך להישאר בערבה, מוֹד, בערבה, עם אודי בינתך הדועכת. הן אחת היא לך איה – בבית אמך, בבית־המלון, או במוסד לחולי־הרוח.

1931

---

סתיו

מאת

נתן אלתרמן

¹

היום רציתי לכתוב על־אודות הסתיו. רציתי לספר, כי ידו קרה ומלטפת, כי רוחב עיניו עופרתי, ואישוני־זהב צפים בהן כשלכת בבריכות־גן… שקומתו זקופה, שריונו – כסף עמום, ראשו גא ועצוב בכובע־אבירים וסוסו עבות־שיער, אמיץ־אברים, עגול ומסולסל כאברי־ענן עולים באופק.

ועוד רציתי לכתוב, כי אני וחדרי וכל הנמצא בחדרי, וזו אשר איננה כאן – אוהבים את הסתיו, ובשמענו את צלצל פרסותיו על אבני הרחוב, טוב לנו מאוד.

צפרני השמש אשר היו רושמות שרטת אטית ובטוחה בכל גופו של חדרי, שרטת אלכסון זבת אור, נתקפלו, נתכנסו. מכורבלי עננים מבחוץ ורעולי אפלולית מבפנים הוזים־נחים הקירות, הריצפה והסיפון.

אבל באמת לא מנוחה היא זו ולא הזייה אלא כוסף מתעמק וסתר רעד.

וילאות מבליטים חזי ברבור, רוטטים ממתיחות ומעוצר, מיטה נלחצת אל הקיר כובשת ראש, חוֹנקת זעקה צבה ורוגנת. פיסת־נייר קלילה על השולחן רועדת, מזמזמת, נוהה ואיננה ניתקת… ופתע – טררך!… הנה זעה ותוּעף ותיפול… כל חדרי זועם: – איזו קלוּת־דעת!… וי לרגשנוּת הילדותית… ארון־הספרים זקף זגוגיות תמהון, השולחן הגוץ והכבד משך בכתפיו: – אינני אשם… אבל כבר הווילאות הגדולים פרצו, נשתרבבו כזרועות געגועים לבנות… הנן דאות, דאהּ ונופף אל מה, דאה והסתחרר סביב מה… רוח־הבכי עוברת בחדרי ואני שמח… כי אני וחדרי וכל הנמצא בחדרי אוהבים את הסתיו ובהישמע משק רגליו בין גגות הבתים טוב לנו מאוד.

וזוּ אשר איננה כאן תהיה ביום כזה, וביום אשר כזה אף היה היתה כבר. זוכר אני, כיצד נפתחה הדלת וכיצד נסגרה. היא צעדה וישבה למולי. בכורסה ישבה, ואני שכבתי, אילם ופקוח־עינים, על המיטה המייבבת.

פניה אורו מאוד, ובמסגרת השׂער קפאו ברקים כחלחלים, מתוך עיניה זרחה השלכת, ולובן גופה העמום, המוצק ובולט בסלסלת שמלה שחורה־שקופה נטף כאור גדול מכפות־ידידה.

פיה נבוך ורעד קט, כאילו איבד רב בכי וצחוק לא מצא. והמיטה ייבבה עדיין, אך מהיות השקט רב בושה ותידום. אף הווילאות המתפרצים רגעו, נמתחו, נשתרגו כארבעה מפרשים… אז החל חדרי נוסע בכוח מפרשיו הברבוריים וסוס הענן אשר לסתיו דורך־טופף לפנינו והוא עצמו מסב פניו ומתבונן…

על־כן כל אשר רציתי להגיד לה שתקתיהו וידוֹע לא ידעתי אם שמעה את השקט… אכן, דבר לא דיברה, כי הסתיו הוסיף לנסוע ולהתבונן ומתי יעמוד ויסב פניו לא שיערנו.

ואני אהבתיה… כי אני וחדרי וכל אשר בחדרי וזו אשר היתה בו אוהבים את הסתיו ובנסעוֹ לפנינו בענני הערב כואב לנו מאוד.

וזו אשר תהיה כאן תלך ביום כזה וביום כזה אף הלוך הלכה כבר. קמה ותעמוד ואחר עמדה ניגשה אל סף הדלת. אז התנודד חדרי הצף ויתייצב דום והסתיו האביר נזדקף על אוכפו ויזרוק את מגינו הזהוב לרגליה.

קול צלצול אדיר הלם ויפרפר ויחלש מרגע לרגע, נוגה צהוב מאוד עלה כאשד מיתמר וישטוף את גופה ולא ידעתי אם מצאו שפתיה את הצחוק או את הבכי.

האור והצליל שטפו שטוֹף ודלול, שטוף והתאפס – עד תומם… ובכלוֹתם לא ראיתיה עוד, רק את שברי המגן ראיתי כאגורות־נחושת רבות.

אז הביט אלי כיסאה הריק בעין עצב גדולה ואף סף הדלת נתעצב ויתמה על האור אשר היה ויכבה… רק הווילאות ניתלו באין־אונים, עייפים מרדוף ומהשתרג.

אז צחקתי מרוב מרגוע כי אני וחדרי וכל הנמצא בחדרי וזו אשר עזבתו ותלך – אוהבים את הסתיו ובהתלוֹֹ בנו מרכב יפיוֹ…

…כי אז רוצים אנו לכתוב על־אודותיו. רוצים אנו לספר כי ידו קרה ומלטפת, כי רוחב עיניו עופרתי ואישוני־זהב צפים בהם כשלכת בבריכות־גן…

יען הסתיו הוא היפה שבארבעת הפרשים ואור תרמיתו אמיתי מכל האורות והשתיקה הנכבלת בצו ראשו המופנה דשנה מכל וידויי־אהבה ומגן־הנחושת השבור מרבה להעשיר ולהרעיב מכל מתנות גו.

1932.

---

חטוטרת (איך אוהב הגיבן את החיים ואיך נעשה לאוהב חיים)

מאת

נתן אלתרמן

¹

אז היתה שעת־לילה מאוחרת. שעה עמוקה מאוד. הזמן אשר נתעה לתוכה לא ראה מאומה בחושך. הלך בקצב, אבל שכח לספוֹר את צעדיו. עיגולי־אור מופלאי־דיוק ושווי־מרחק חלפו משני עבריו, כציוני־דרך מהוקצעים. הפנסים שילשלו את זקני החשמל שלהם על חזיהם, ואורם הישן נתעטף בגלימות־לילה. נחל־שמים שוצף־כוכבים קלח בין שני טורי הבתים ללא רעש כל־שהוא, כסרט קולנוע שנתאלם. הכביש והמדרכות שכבו, כלוט ובנותיו, רבי־חטא וקהי־שׂכל. הכל היה נטול רגש וחסר־תנועה. רק הזמן ונחל־השמים הלכו אי־אן. מלבדם הלך באותו רחוב גם בעל החטוטרת.

צעד. צעד. ועוד צעדים. גם הגיבן לא ספר אותם. כל אחד מהם נדרס ברגלו, כאשכול דשן, והדרך אשר עבר בה היתה זבת מיץ אדום. – אל אלוהים, חשב הגיבן, למה אני עושה זאת? ובחשבוֹ כן הישיר פניו תמיד קדימה, יען ירא להביט אחורנית. הרבה והרבה פעמים עבר ברחובות האלה, ומדי עברוֹ בהם נשא את משך הזרע. סבל ושמחה, קטנוּת וגודל־רוח, זכרונות וצפייה – את הכול הצמיחה לו המענית הזאת. גם גופו, אשר היה מקודם יפה וזקוף ועני, נבט פה בשדה. נבט והפריח מבין כתפיו את תרמיל החיים, את חטוטרת שימורי העבר.

כבדה היתה עליו החטוטרת. כבדה ואטומת מכאוב. פעם נפערה כפצע שותת־מוגלה, ופעם – כפרח מפתח עלי־כותרת, כבובת־תולעת מבקיעה כנפי פרפר. אחרי אלה היתה שבה ונסגרת, והיא כבדה יותר ואטומת עושר ומכאוב יותר. כל מגע רך וכל פגיעה מלטשת היו מוסיפים נטל־מטמון על אוצרותיה, ואם עבר יום ומאום לא נוסף לה, כי אז צעקה כעולל־פראים רעב, מצומד לגב אמו, ודחפה אותו לפשוט יד לנדבות. מקרבה היו זוחלים חלומות לילותיו היפים ביותר ואל תוכה יצק לבו את הטובות שבאהבותיו ושנאותיו. איש לא ידע, כי גיבן הוא, כי איש לא התרפק עדיין על גופו ושום יד סקרנית עוד לא לטפה אותו לכל ארכו.

אבל הרעה כלתה אליו ובאתהו סוף־סוף. ולא היא באה אצלו, אלא הוא, אשר צמא לה כל ימיו, אשר ביקש אותה בכול ולא מצאה, אשר למענה צבר את הון מומיו הכואבים, הוא בא אצלה. דפק בדלתה פעם. דפק פעמיים ונכנס. היא חיכתה לו, כנראה. קמה ו…את כל זה הוא זוכר בין השאר, כל זה נדרס כעת בין האשכולות, והדרך מאחוריו זבת מיץ אדום.

היא חיכתה לו, כנראה. קמה ותושיט את שתי ידיה לשלום. כפותיו לפתו אותן, כלפוֹת צווארי ברבורים. כולה נראתה לו אז כעוף מלכותי, יפה־נוצה ושנון־זדון. הוא החזיק בה היטב לבל תעוף, אבל היא קיפלה כנפיה והניחה את צווארי הברבורים שלה על שכמו. החדר היה לניקרת־הר אפלה, הפינה אשר בה ישבו שניהם – לקן־נשרים. התיקרה התעופפה לתוך החושך, והקירות נתערערו ונפלו לקול תרועת השופרות של הדממה הרבה, אבל העולם הרחב מאוד זחל אליהם מכל עבר לחממם ולהגן עליהם. היא התרפקה עליו ולטפה את גופו לכל האורך, ופתאום אמרה בקול פשוט: – אתה גיבן.

כך באתהו הרעה. מתוך הטוב באה לו. מתוכה. בדברה אליו: – “נפשי כלתה אליך”, לא הבין כי הרעה היא שכלתה אליו… ידה הברבורית נחה על גבנון מנחתו, וזה התחלחל וקפא באושר גאולה קרובה. את כל משאו המר נשא רק למען הביאו הנה, אסף רק למען תתו לה חופש, רק למען מצוא אותה. אבל כאשר זעם אליו ראשה היקר: – “לא בגללי באת, אלא בגלל המום, למען תלך ותשא גם אותי בתוכו כחלק מן הכול, מכולם, מכולן”, לא ענה לה: – “איך זה אשאך בתוכו, ואַת גדולה וכבדה מכל אוצרו.” וכאשר קראה: – “אוהב־חיים בזוי, בשביל מי איפוא צברת את זוהמת הזהב הזאת?” לא ענה לה: – “בשבילך”.

לוּ סיפר לה את הכל היתה מאמינה לו. כן, לכן ירא אותה. לכן ברח מפניה כמפני תהומות מרגוע בקצה דרך־הרים ארוכה. היא חמדה אותו יפה וזקוף ועני, אך הוא אהב אותה מתוך החטוטרת. הוא חיפש אותה, והיא מצאתהו. הוא בא עייף ומאוּשר כדי לקחתה אתו אל חרולי גניו הגדולים, והיא אמרה לו: – “שב ופרוֹק משאך”.

צעד. לאן? צעד. כעת הוא יודע את מקומה, על־כן לא יוכל ללכת אליה, לחפשה ולתעות אליה. עוד צעדים. כעת הוא רומס ומאבד את הכול, יען כל מה שאסף למענה ובגללה וגם זכרה בתוך הכול. כל זה אינו שווה מאומה לעומת ישוּתה הנעדרת.

כאשר יידרס האשכול האחרון ישוב בדרכיו האדומות. משך הזרע, כמו אז, בידיו, אך הוא עצמו אחר מאוד. מעתה יזרע ויקצור, יצוד ויאכל, יצבור וישכח. הוא יחיה רק למען החיים וילך רק למען הדרך. כי מעתה אין בשביל מי ואל מי ללכת.

1933

---

אני והיא וכל הדברים

מאת

נתן אלתרמן

¹

הערב התוסס בגוני תכלת משתרעת וצוהב רפרופי ובגוני־גונים מרומזים ומנוחשים של סגול דשן ואדום מתקתק וירוק ארסי –

ובשילובי אוויר ושמים ושקט וחלונות מתמוגגים ונמסים בין כל אלה –

ובמזיגות גדושות ומשוּנות של זמן ומרחק ושכיבה ללא נוע –

ובתוספת משהו בלתי־ברור –

ובלי אור חשמל –

הערב התוסס הזה היה אתמול. הוא נראה לי מופלא ככל הדברים שהיו אתמול.

ראשית־כל אני נזכר, כי לתיקרה לא היה איכפת כלל.

היא שכבה על בטנה. שילשלה את חוט־החשמל למדוד בו את העומק הפעור מתחתה ומכיוון שהחוט לא הגיע לשום מקום חשבה את עצמה גבוהה מכולם וראתה את חלל־החדר כתהום־רבתי, מבלי לדעת כי תהום עמוקה מזו, עמוקה עד קרקעית השמים, רובצת על גבה.

אבל אני, ששכבתי אפרקדן על הספה הנמוכה, הרגשתי מעלי את כל גבהי הגובה.

ולא רק הרגשתי אלא גם חשבתי על־אודותם. חשבתי לא בַּמחשבה אלא בַּשקט.

חוץ מן התיקרה היו קירות. פעם אחד, פעם שניים ופעם שלושה. על־פי־רוב אחד. זה שממולי.

לא יכולתי לדעת אם הוא עומד או יושב או כורע על ברכיו. נדמה לי כי במשך כל הזמן לא דיבר ולא נאנח ולא נשא את ראשו מעל חזהו האטום והרחב.

הוא היה כה רע וכה עצוב עד כי הכיסא הפעוט, שלא נזהר ועמד בסמוך לו, קפא על מקומו מרוב אימה. רצה לברוח על כל ארבעתיו ולא זז.

מכיוון שהקיר האפל הישרה על החדר כולו מין פחד תמוה ומעיק החליטו שפתותי לגחך ולאמר לו בהלצה, שלוּ ידע עד כמה אין האנשים מפחדים מפני הדברים הדוממים, כי אז היה גם הוא קיר ככל הקירות.

אבל אני בכל־זאת פחדתי קצת ולא מתוך פחד אלא מתוך מתיחות.

כנראה חכיתי למשהו.

בינתיים טיקטק הזמן.

נזכרתי כי יש נחשים כאלה, ארוכים, ארוכים. וכשהם זוחלים ועוברים ממקום למקום מלווה אותם תמיד קול טיקטוק.

אם נחש גדול כזה עובר ליד נמלה קטנטנה, שאיננה זזה ממקומה, זוחל אצלה לאט, עד אין־סוף לאט, הוא עושה עליה אולי רושם של זמן.

מתוך הרהור זה נתברר לי, כי כוח דמיוני הוא מגושם ומציאותי הרבה יותר מכוח דמיונה של הנמלה. שכן עלי עושה הזמן רושם של נחש.

ועוד כמה דברים מצחיקים, אפילו הלצות אחדות, שוטטו כפרפרים סביב מנורת ראשי העמומה. אף אחד מהם לא הפתיע אותי, ואף לאחד מהם לא חכיתי, שום ענין מכל הענינים המשוערים לא הצליח לקלוע בי ולתפסני כולי.

כיצד יכלו הם לעשות זאת, אם אפילו אני עצמי השגחתי בקושי על ישוּתי המתאַווררת והמשתרעת?

חמשת חושי נתרחבו, נתפצלו, נעשו קלושים עד כדי איוּן כמעט. גופי שטף־ירד מן הספה, פיכה בין הכתלים, נתמזג עם אבכי צלו הנמוגים כמוהו. הוא שב להיות היוּלי, ערפלי, בלתי־נתפס לעצמו. רק נימה אחת, מוצקת, פלדית, קרירה, עקשנית, דקה עד לבלי הַרגיש את מציאותה, נמתחה בו מן הקצה אל הקצה.

והזמן טיקטק בלי־הרף.

כנראה, באמת חכיתי למשהו.

וכאן צריך אני לספר על דבר הדלת.

היא היתה אילמת יותר מכל הדברים אשר בחדר. יותר עצורה ואצילית מכולם. החלון שממולה נסך על צבעה השחום תכלת שמים זרים ורחוקים, תכלת נקרשת ומתאפללת, ועשה אותה, מבלי שתרצה בזאת ומבלי שתנוחם בזאת, סודית וכואבת ויפה מן האחרים. כולם הביטו אליה. הביטו וראו כי היא בודדת מאוד ומצניעה צער רב, וכי פעמים רבות נוהגת היא לפנות אליהם בגבה, להדק שיניה ולכבוש את בכיה הכבד והגועש. החדר דגר איבה אפלה ומורעלת, ארב בצפיית־לעג רעבה לאיזו תנועת רפיון מצידה, ניבא בשמחה לאיד כי הנה הנה לא תעצור כוח ותתפרץ, ותתפקע ותיכנע.

אבל הדלת לא זעה זיע כל־שהוא.

רק כתפיה רעדו מעט קט כאשר אמרתי לה ברצינות, שלוּ ידעה עד כמה מפחדים האנשים מפני הדברים השותקים, כי אז היתה גם היא דלת ככל הדלתות.

היא היתה חזקה מאוד, הדלת הזו.

הנה ככה נמשך הכול עד אותו הרגע, בו הרגשתי, הרגשתי בבירור, כי אני עייף עד תרדמה, וכי עוד מעט ונירדם כולנו, אני וכל הדברים אשר אתי בחדר, מרוב מנוחה ומרוב מתיחות מסותרת.

אז האיר לפתע את החלל ברק מסנוור: אסור! רעם קצר וחזק התגלגל: איננו רוצים! ומיד שבו החושך והדממה. האור והקול היו כלא היו, אבל אנחנו כבר נבהלנו, נזדעזענו, הדהמנו את אותו הרגע.

הוא עמד, התנודד אנה ואנה, פרץ קדימה, נסוג אחורנית, ופתאום פנה הצידה והתחיל גולש במדרון תלול, חדש, לא ידוע, גולש מהר, מהר מאוד, מתגלגל כאבן שניתקה, ואחריו כל יתר הרגעים, אחד, שלושה, ששה, הרבה, הרבה מאד, וכולם אחוזי בהלה, דחופים, מסוערים כבורחים מפני איזה רגע אחרון, גדול, חזק, שואג לטרף.

כולנו, אני וכל הדברים, נצטנפנו, נתגבשנו, קפאנו למראה מפל הזמן השוטף ומתנפץ תהומה.

התמהון הרחיב את עינינו, החרדה הוסיפה להרחיבן ולהעמיקן, אנו יראנו מפני תאוות הדהרה שדבקה גם בנו, שהניעה אותנו הָנֵעַ ועקוֹר משורש.

מסיכות האדישות נקרעו מעל פנינו. נסחפו.

כולנו הפחדנו זה את זה, בפנינו הגלויים. הזאביים.

לועינו הרשיעו אחד את השני:

אתה נוכל!

אתה לא פסקת מלהביט אל הדלת.

אתה אהבת את הדלת בסתר.

אתה יראת פן תישן ולא תראנה יותר.

נקם ושילם!

על חץ הגעגוע שפילח את השלווה.

על גלגל הרעש שריטש את השקט.

על דם הרגעים הניגר לשווא.

על מוחנו אשר נתעורר להבין כמה חי ואדום ודשן דם הזמן, שנראה לו מקודם כמת.

ולפני הישלף הצפרניים המקומצות, לפני הינעץ השינים, לפני התבקע ענן־המשטמה שאפף אותנו, את כולנו…

…נתמצמצו תבלולי החלון ופס ירח יהיר העביר צמרמורת צהובה בריצפת החדר.

כאן רעדה הדלת פעם ופעמיים.

כל הראשים פנו אליה.

כל הגופות ענו לה בזעזוע.

זעזוע חזק שבעתיים.

היא נפתחה לאט־לאט, כמתאמצת שלא להיחפז, כיראה פן יעזבוה כוחותיה באמצע.

השקט היה רב כל־כך, עד כי אפשר היה לשמעוֹ כקול תרועה אדירה.

וכאשר היתה הדלת פתוחה כמעט לרווחה מעדה פתאום, חלשה, נתלתה על ציריה ובכיה הרב, הגואל והמאושר התנפץ כרעש מצלתיים.

זו שעמדה על הסף חייכה לשלום וצעדה פנימה.

היא לא הפתיעה אותנו כלל.

אבל אנחנו לא ידענו מה לעשות.

אם לחבק את ראשה או לחבק את רגליה.

אם לקרוא לה אַתְּ או לקרוא לה נֵס.

אם לדבּר בקול או לצחוק בשקט.

היא עמדה כולה בתוכנו, ואנו היינו כה מעטים סביבה. צריך לתת לה משהו. צריך להשיב גמול. כל דבר לא הכינונו בשבילה. רק חכינו כי תבוא.

לכן לא ידענו מה לעשות.

פס־הירח נתייצב על בהונותיו ופרש בינינו ובינה פרוכת אור דקיקה. שקופה.

גוף זר ונאהב נראה מבעד לפרוכת כמזרקה קפואה.

שוקיים חטובות, מוצקות, גמישות, הסעירו את השמלה ברטט אביבים נסתרים.

חמוקי גיזרה כלולה נרתעו פנימה, נלחצו זה לזו כצמד איילות חרידות.

שׂער שחור ליטף את הרקות והחליק לאט־לאט אחורנית, מיראה פן יעיב את לובן הפנים הקריר והשותק.

שחוק יפה קרן מסביב בתמהון חגיגי ועצוב.

שני מרגועי חזה נשמו עם קצב השדות ויַמי המים הגדולים.

וככה נשתררה ישוּתה הכובשת על הכול, העלימה את הכול. כל הדברים היו כלא היו. רק אני והיא עמדנו זה מול זו.

היא אמרה:

– האם חכית לי כי אבוא? האם תחכה לי שוב אם אלך?

לזאת עניתי באריכוּת:

– הן יודע אני עכשיו, מה רב הטוּב הטוֹב לי בהיותך עמדי. כיצד יכולתי שלא לחכות לך? הן מבין אני כעת מה רב הרוע הרַע לי בהעדרך ממני. כיצד אוּכל ולא אחכה לך עוד?

היא הוסיפה ותאמר:

– האם השתוממת על שבאתי? האם תשתומם אם אחזור ואלך?

גם לזאת עניתי באריכוּת:

– כיצד יכולתי להשתומם על שבאתְ ואני מבין עכשיו כי רע מדי היה רוע העדרך ממני. כיצד אוכל ואשתומם אם תלכי שוב, ואני יודע, כי טוב מדי הוא טוּב היותך עמדי.

1933

---

ערים בעולם – חיפה

מאת

נתן אלתרמן

¹

א. עיר ואם

חלקת־הים האמהית חלצה שד־מפרץ כחול־ורידים מתוך כתונת־חול צהובה, וחיפה נצמדה אליו כעולל טיפוחים. יונקת ואינה מרפה, יונקת ואינה שׂבעה… אמא־ים נוהמת ממש מרוב נחת: פיקחית היא הרחימאית, פיקחונת… ממלאה את כרסה הקטן, דואגת לימים יבואו… ואניות־דודות באות מרחוק ומקרוב, עבות־גיזרה וגסות־קול, נותנות עצה, משלשלות מתנה, מעלות עשן־‏להג ומסתלקות מתוך נהימת ברכות וצביטות־לחי:

– תינוקת בריאה, בלא עין הרע… תאווה לעינים ותיאבון לשפתיים!

כאשר נגמלה הבת, חגרה האם קוֹרסֶט־נמל הדוק, סגרה את חולצתה על כפתורי־ביטון, והילדה, משלמדה ללכת, פנתה לטייל הכרמלה.

מישהו פגש בה וקרא: – הרי אַת כמעט גברת!… ראשה לא הסתחרר עליה, ולבה לא פג; היא ינקה את הפיכחוּת עם חלב אמא ולעסה אותה עם הסוכריות של דודותיה, – טוב, חשבה לעצמה, אם גברת אני יש להתנהג ברצינות… מאז חדלה לדלג ללא סדר על גבי אבני־שדה פזורות והתרגלה לילך בצדי רחובות ישרים וכבודים.

אחר־כך נקרה לה שני והרביץ: – כמה יפה אַת!… גם נשיקת־אוויר עליזה העיף לה. באותו רגע התחילה חושבת ברצינות על־אודות שידוך הגון…

שלישי הזמינה לנשף־מחולות, שייערך באוקטובר ש"ז בחסותו הנעלה של הנסיך מוולס – לכן היא תולשת יום־יום דף אחד מלוח־הקיר שלה, מעיינת בחוברות־אופנה, בוררת תיבות תמרוקים, לומדת לרקוד לקול פאתיפונים נמרצים ומתאמנת לענות למחמאות באנגלית ובגרמנית.

במשך כל העת, מראשית הגמילה ועד הצלחות פלירטיה הראשונים בדרך ההר, מביטה בה מן הצד עלמה זרה בחיוך של תמהון וחמלה.

תל־אביב!… את זו לא פינקה אמא בילדוּתה, דודות רכות־לב לא הביאו לה שוקולדה, דוֹן ז’וּאנים הרריים לא ריפדו את דרכה בשושני מחמאות, כמה “בּאלים ראשונים” הפכו לה למפח־נפש ודמעות מרירות!… אבל, כמה צעירה היא עדיין, כמה סוער עוד חזה לקראת כל שמחה בת חלוף, כמה אין היא פיכחת! כל בּאל הוא ראשון בשבילה, היא אינה מתכוננת לקראתו, היא נופלת לתוך זרועותיו באֵמון בתולי וברטט־אושר חדש תמיד, היא חיה מיום ליום ומערב לערב, אין לה עבר ואין לה עתיד, כל רגע מוגש לה ככוס תרעלה, או כגביע־יין. שולחנה אינו ריק לעולם.

…וחיפה הרצינית גוזלת רגע פנוי בין תופרת לתופרת, בין שיעור ריקודים לשיעור אנגלית וממהרת לישב אצל ההר הזקן, והלה כצועני־חוזה, מגולל לפניה קלפי עתיד מזהירים:

– בן מלך עולה מן המערב… מתחרה מסוכּנת בצפון… ריח נפט… נסיעה ארוכה ברכבת חדשה… אניות של עוגן… שׂרים ורוזנים באים מקַצווי תבל…

חיפה מקמטת מצחה, מטה אוזנה וחושבת… חושבת… היא לומדת את העתיד.

ב. תרנגולים ואפרוח

חיפה מרגישה את נשימת העתיד בכל המרחבים הגדולים, המתעופפים מסביב לה. העין צופה כאן תמיד למרחוק. העיר נמצאת בין הגובה ובין הרוחב, בין ההר ובין הים והעמק.

בלילה, עת כל מגרשי־הביניים הריקים מתמלאים גושי חשיכה נוקשים, היא נראית גדולה, איתנה ומושלמת. כקרחונים שוקטים וצופני סוד גולשים הבתים מול המעפיל לעלות בכביש. הכרמל רובץ מנגד כדבשת רחבה, עמוסה נטל כוכבים ושמים. המפרץ מהדק באגרופו את פנינת הנמל היקרה מכל יקר. הכול עמוס משהו, הכול צופן עושר בכל כובד הריון והבשלת פרי.

לפנות בוקר נישאים סלסולי תרנגולים מכל עבר. קריאת התרנגולים בעיר הזאת מזעזעת כנבואה רכה, כגזירה טובה, שאין להשיבה יותר… אני שמעתיה בעמדי על אחד הגגות; המקום היה גבוה והבית נראה בעיני כמגרד־שחקים. אור השחר החיוור הבליט שרטוטים וטישטש גבולות. העיר נתרחבה תוך חלום עתידותיה. דוּדי Shell הבהיקו בעמק כמגיני־כסף עמומים. המפרץ היה שקט, כחלחל וקר, כלהב חנית ממורקת שנחתה בחוף לאוֹת כיבוש. הבתים אשר על ההר ניצבו כזקיפים עֵרים על משמרתם.

אך עם גבוֹר היום מסירה מעליה חיפה לאט־לאט את חרצובות חלומה, כיהודי שמסיר מעל ידיו את רצועות התפילין ונפנה לעסקיו הפעוטים בחנות או בשוק. היא משנה את פרצופה ונעשית אחרת, אחרת לגמרי; קרום הזיותיה מתנפץ לרסיסים, כקליפת ביצה, תחת איזמל השמש הנוקב, והיא מופיעה, חשופה ונלעגת, כאפרוח שנולד קודם זמנו.

שכונת הדר־הכרמל כאילו החליטה להיות כרך, ומכיון שהחליטה שוב אין לה אלא לבצע את זממה. כל בית חדש הנבנה כאן מהווה יציאת־דופן יהירה בגודל והצטעצעות, כל בית מתפרץ כהכרזת מחיר רם מן הקודמים לו, בעת מכירה פומבית… כאן מוכרים את הימים אשר יבואו.

צבי העתיד הנפעם זוקף כאן את קרנו כמגדל־שן, אשר נאה גם ליפול ממנו ארצה, כמפוח אשר טוב גם לצלות עליו… הנפט העלה כבר משואותיו בכל עין, הנמל הנבנה מעלה כבר פאטא־מורגאנה של אניות לאין־ספור, של קציני־ים יפים, מלחים שיכורים וגנבים בינלאומיים… אמנם כל זה הולך ומתרקם, הולך ומתגבש. קרן הצבי של העתיד היה תהיה לקרן קיימת של הווה ענֵף ובטוח.

ג. שני טרקלינים ופרוזדור

מבעד למשקפת הבאות נראית לי חיפה כמרשׂיליא של א“י. היא תהיה ביאוּת־כוח מושלמת ל”יהודי הבינוני" בארץ, ראִי נאמן ליום־יום הסוער, על עבודתו והגיגיו.

החרושת הכבדה, שאין לה מקום נאה מזה לכל הדעות, תתן לה את יסוד העירוניוּת הפרובינציאלית הגדולה. ה“הינטרלאנד” הכפרי שלה יביא לתוכה, יחד עם עגלות תבואה וירקות, גם עממיוּת שורשית ודשנה, ומבעד לחלון הנמל הבהיר יבקעו זהרורים חפוזים מן העולם, לפרוש עליה אור הוּמוֹר פשטני וערפלי, מלודראמה בת־חלוף של אורחים־פורחים ועשן אניות.

ירושלים – הרים של בדידות ונטל ירושה סביב לה. תל־אביב גלויה, מסבירה פנים, אך גם היא, עם כל גמישוּתה, שומרת על ריווח־אצילוּת בינה לבין העולם, בינה לבין הפרובינציה הא"י. קשרי־עסק בלתי־אמצעיים עם חוץ־לארץ לא יהיו לה. היא תהיה המפקדת, הבוררת את יחסי השכנוּת, אבל בעבודה השחורה של ההוצאה לפועל לא תיטול חלק רב (לעומת זה תהווה היא את התחנה הראשית למשא־ומתן רוחני). גם הינטרלאנד ממשי אין לתל־אביב. מסביב לה – עיירות ולא כפרים. היא תעניין אותן כשוק, תמשכן כבירת שעשועים, תמשול עליהן כ־arbiter elegantiarum, היא תצחק, תבכה, תחיה בשביל כולם, אבל תיבדל מן הכול כמשחקת־במה שאורות־ראמפה קנאים שומרים עליה.

לעומת שתי אלו – תל־אביב וירושלים – תהיה חיפה העיר המפולשת. אחות בכירה לכפרי הארץ ושכנה מכובדת לכרכי העולם. אלא ואלה יבקרוה בצלצלי טלפון ואותות סירנה – יומם, ובביקוש שעשועים זולים ומחליפי כוח – לילה.

לפי שעה לא נעים, לא טוב לגור בעיר הזאת. הקצב הנפשי הנקלע בין האדם ועירו נוצר ומתגבש במשך דורות של חיי פנים אל פנים, אבל עיר שאינה אלא בית־קיבול למה שעתיד לבוא, ואדם הפושט מעליו את העבר וההווה כעורות־נחש בלים ומחכה במערומיו לעדי הבאות, אינם קיימים ואינם מענינים זה בשביל זו. עיר כזאת אינה הומה ומצפה לאזרחיה ואין היא מציאות־נכר מעוררת לעוברי־אורח.

1933

---

גלויות מעמק הירדן

מאת

נתן אלתרמן

¹

1. מחשבה בנוגע לכנרת

רכס הרים נשען בגבו באופק הצפוני, פשׂק רגליו למזרח ולמערב, הניח בין ברכיו את צלחת הכנרת הכחולה וזלל מתוכה דייסה מתוקה של מים ושמש.

רק מתי מספר ומתי סוד באו לראות במחזה הסעודה המלכוּתית.

שתי ה“דגניות” הפורחות, הבכירה והצעירה, ניגשו קרוב־קרוב, ישבו במתינות ובהדגשת ערך עצמי, סידרו את קיפולי שמלתן הפרדסית וחייכו, בשפתי גגותיהן האדומים ובשיני קירותיהן הלבנים, מבעד למניפות הפרושות של שדרות הברושים.

קבוצת כנרת התייצבה הרחק במעלה ההר, זקפה שלושה בתים צהבהבים, כעינים בוהות, וחיכתה להזמנה מיוחדת.

בניניו הזקנים של קיבוץ “השומר הצעיר” הצטופפו גם הם על גבי גבעה קטנה, אבל החג הכחול השרוע מנגדם לא לקח את לבם כלל. מצחי האבן שלהם נסדקו מרוב חשבונות ומחשבות ותכניות. הם במערב הירדן, אך לבם במזרח… עם עולל טיפוחיהם, עם ה“משק” החדש, אשר צריפיו הלבנים צמחו מתוך האדמה כשיני־חלב רכות.

אני מביט הלאה ורואה את טבריה, זו הזקנה החביבה והנמנמנית, שקבר מאיר בעל הנס – צניף לובן לראשה, שפקעת סימטאות מוטלת לה על ברכיה ואגם שקט רובץ אצלה כחתול כחול.

והרחק הרחק, מבין פסגות ההרים, מציצה אלי בהרת לבנה, כאגל טל בין עלי פרח גדול, מאובן. אינני יודע מה זה – פיסת ענן צחורה או… צפת!

את כל אלה ראיתי בשבתי על חוף ימה של צמח העיר, ליד גשר־המעגן, השולח גם הוא לשון־עץ רקובה אל קערת הכנרת. ליריוּת רחבה ובהירה היתה שפוכה על הכול, הטביעה את הכול, הספיקה לכול – למים, להרים, לעצים, לי, לפגר חורפית שמצאה את מנוחתה כבוד לא הרחק ממני, ולערבי שחור וזועם, בעל פנים של אבּוּ ג’ילדה, אשר עשה את צרכיו אי־שם, בפינה לא־מוצנעת.

מפרש לבן ביתק את המנוחה לאט־לאט, בזהירות, כתער חד ונוצץ; חמור אֶכּסצנטרי השתער פתאום על הדממה ושיסע אותה לרגעים בכמה נעירות־נצחון. אך מדי פעם שבו הקרעים ונתאחו. שוב היה הכול רוגע ובתולי וצלול.

ובקומי לחזור לדגניה, מחשבתי זו היתה מחשבתי היחידה במשך כל אותו זמן, שאמנם הכנרת היא יפה.

2. האשה לאיש – עסק ביש!

שבעה ימים ושבעה לילות סובבו אותי במעגל (הקסמים?) הזה. ימים ולילות עגולים, נתונים בדפוס הררי כיין משומר בחבית מוצקת, הדוקה היטב בין שני מיכסי שמים, אוורירי וגדול – מלמעלה, מימי וקטן יותר – מלמטה. רק הבוקר והערב עולים פה על גדותיהם, משתפכים מעל לפסגות, מעל לשמים, תוססים בקצף אדמומי דקיק, מתכחלים, מתחכללים וכלים. בערב, בגיאוּת־הצבעים הזו, נופל הצל לרגלי הצמרות, מחבק את ברכיהן, מנשק את שולי שמלתן, כאוהב בוגד שחזר אל כלתו לאחר יום ארוך של פרידה. הגזעים מתעדנים ומתמתחים, נשרפים לאט־לאט באושר מתעמעם. נקישת־פח מחותלת עולה מתוך סירה רחוקה. הדייגים הולמים בקצב עקשני, ממושך, בלתי־פוסק. הזמן מזדקף, מחוויר, פוסע על בהונותיו, כי גשר בדולח רפוף נטוי פה משעה עד שעה.

אני סולח לעצמי על שורות מעטות אלו שהתיימרו ל“תאר” את הערב בעמק הירדן. סביבת הכנרת היתה לנו למין סמל של יופי ארצי, ודומה אני בעיני כעת לאדם העוקר מלבו מחמאה עלובה למען אשה בעלת אלף מאהבים. אבל ענינים מעין אלה הם תמיד “עסק ביש” לאנשים, ומכיוון שהסתבכתי, עלי להוסיף ולהסתבך, להוסיף ולספר משהו גם על הלילה.

ראשית־כל – הצרצרים.

שריקתם הפולחת, הזקופה, העולה מכל קצווי השדות, מתוך כל רגב אדמה, נרקמת בדממה כחוטי־‏כסף דקים בשמלת־קטיפה.

צריך להאזין להם במשך זמן רב כדי להבין שאין הם שורקים סתם בעלמא.

כי הלילה פה הוא גבוה יותר מדי, מתוח יותר מדי, זגוגיתי ושביר מעל לכל מידה. השמים התנפחו ונעשו דקים עד להתפקע. הברושים הולכים בשורה ארוכה מדגניה א' לדגניה ב', כסהרורים שיקיצה פתאומית עלולה להטריף את דעתם עליהם. פנסים רחוקים מהבהבים בזהירות, ברעד, כי העולם נהפך לבועת־סבון והאור הוא מחט חדה.

ובתוך כל זה שוכבת האדמה. אבריה נתאבנו מפחד. ראשה כבוש. רק צרצריה צועקים באימה רבה. היא יראה לשאת עליה את כובד הקלוּת הזו, את המתיחות הסופית, את הנשימה העצורה. נדמה, כי אם תפסיק פתאום את זעקתה יתמוטט הכל, יפול ויתנפץ לרסיסים…

צריך להאזין לצרצרים במשך זמן רב, כדי להבין שאין הם שורקים סתם בעלמא.

3. נירקה ורוּטנברג

בראש־וראשונה עלי להודיע שנירקה בעצמה היא שלושה דברים – שתי עינים וצחוק אחד. כל זה גדול ושמח. אמנם הפרא האדמוני, אשר חי “לפני היות האדם” (מאת ג’ק לונדון), מפחיד אותה קצת לפני שכבה לישון, בזמן המיועד לקריאת רומאנים, אבל נירקה נולדה בדגניה וכשמתחילים לדבּר אִתה על־אודות הירדן והכנרת היא שוכחת אפילו את הפרא האדמוני.

“…והיה שם אי וקני־סוּף ונחש־מים וכולם אהבו לשחות אל האי ולשבת עליו…” – שמעתי והבינותי כי בערך כזה היה הירדן לפני ש“קילקלו” אותו, לפני שעשו אותו צר ומהיר בשטפו כמי שנחפז לסדֵר בּיזנס.

אין לאמר שהצטערתי ביותר על שמפעל רוּטנברג העליב את הרוֹמאנטיוּת הענוגה ועל שאור־החשמל השליך לתוך מחסן ההיסטוריה את מנורות ה“לוּכּס” והנפט. נירקה ורוּטנברג לא חיו לעולם בשלום זה עם זה, אבל אני, אני בלתי־מפלגתי לגמרי… בערב שמעתי על־אודות נחש־המים וקני־הסוּף ובבוקר הלכתי לראות את ה“עבודות”.

הסכר הבנוי על הירדן הוא אדיש ושותק. עברתי אותו כמה פעמים הלוך ושוב, הסתכלתי במנופים, בגלגלים, בזרם השוטף מלמטה ונשארתי לא פחות אדיש ממנו. אבל כאשר אמרו לי, דרך אגב, כי אם יסגרו את הסכר הזה לגמרי אפשר להטביע במשך שבוע ימים את חציה של טבריה… רחשתי לו הרבה סקרנות וכבוד. חזרתי להלך מסביבו, דרכתי עליו, מששתי את כל חלקיו בכוונה עצומה, רציתי למצוא בו משהו מיוחד, מפתיע, יוצא־מן־הכלל, אך הוא, כמו תמיד, לא ניע ולא ניד. שותק ונגמר. רק ביטון־ברזל יכול לשתוק כל־כך!…

ובמרחק־מה ממנו, במקום שפך הירדן מתוך הכנרת, עובדת ה“מחפרה”. היא מוסיפה לחפור ולהעמיק את החוף והמים נסוגים לאט־לאט אחורנית. שטח רב, שהיה מכוסה זה לא־כבר, מוטל גלוי לעין כל, רטוב, שומם, מצומק ומקומט. – “הכנרת נזדקנה!…” – אומרת נירקה, ואני חושב בלבי: כמובן!… מי לא יזדקן אם מכונה שכזו תעמוד עליו למרר את חייו?!

והמכונה היא שכזו: גוף עבה וגוץ, צוואר ארוך שכולו עצמות־ברזל ובקצה הצוואר – ראש קטן, סנטר חד ולוע גדול, הנפער ונאטם חליפות. בקיצור – פיסגת הכיעור והכוח! הנה היא רובצת על כרעיה, הומה, שורקת, מזמזמת ו…אוכלת. כל קרביה רועדים מרעבתנוּת. שיניה נחשפות, צווארה מתמתח ויורד כברבור־פלדה על גוף לידָה מימית. רגע הוא שוחה בעומק ומשנהו שם למעלה. ריר־מים נוזל מתוך הלוע המלא. קול גרגור פראי, חריקת־שינים עזה… והיא חוזרת ומקיאה את הכול! גבעת יוֵן לח, אות לתיאבון רב, נערמה כבר לצידה.

כאשר עליתי על גבה להסתובב אִתה קצת, פרץ פתאום עמק הירדן בהורה רחבה, מהירה עד סחרחורת. כולם – ההרים, השמים, הקיבוצים והקבוצות – יצאו לרקוד מסביב במעגל ענקי, צבעוני, משולהב. אפשר מאוד כי שרו גם “אל יבנה הגליל!…”, אבל רעש המכונה החריש את אוזני. לא שמעתי מאומה.

4….ואתא שוחט

כל ההולך מדגניה לקיבוץ כנרת אינו יודע לאיזה צד להביט. לשמאל או לימין. מי יפה יותר: ההר או המים?

גם אני הלכתי פעם, אלא שאז הבטתי לכל הצדדים, מפני שראיתי רק את היצור ההולך עמדי. והיה אז ערב יפה (התיאור כנ"ל – פרק 2).

הכביש הכחלחל זחל מתחתנו באטיוּת רבה. ראשו כבר חלף־עבר וזנבו לא נראה עדיין. לוּ חדלנו מלכת, היינו באים ודאי למקום בלתי־ידוע לגמרי, למקום שלא כל הדרכים זוחלות אליו.

אבל אנחנו זכרנו היטב, כי עלינו לבוא לקיבוץ כנרת, לכן לא נסענו לשום מקום אחר.

לפעמים אני חושב כי שני אנשים, הנמצאים יחד לבדם, אינם מסוגלים לחשוב כל מחשבה רצינית, אבל מכיוון שאז נמצאתי עם מישהו – לא חשבתי אפילו מחשבה זו.

אולי מפני זה היה ראשי כל־כך כבד עלי.

באמצע הדרך התעטף הערב בפיז’אמה כחולה עם כפתורי־זהב אחדים ונעל נעלי־לבד. פסיעתו נעשתה רכה מאוד, שפתותיו הסמוקות הכחילו, עיניו גדלו כעיני עיוור, אך מבטו נקב אותנו והכביד עלינו בין העורף והשכם.

אני והיצור ההולך עמדי, רצינו לדבּר, אבל חשבנו, כי הערב מפריע לנו. נוסף לזאת חשבנו, כי עלינו לדבּר רק דברים חשובים, והדברים החשובים או שלא היו, או שלא רצו להיאמר.

למצב כזה אין שֵם. אפשר לקרוא לו – מצב מיוחד.

ואז – ראינו דמות זרה.

גוף גבוה וצנום. גרבים לבנות שולחות דרישות־שלום תכופות מבעד לשולי קאפּוֹטה. פנים חיוורים, שחתימת זקן אדום עלתה בהם כמו חלודה. קאפּליוּש ופיאות מתוצרת טבריה. וכל זה רכוב על גבי אופניים.

ואז צחק היצור ההולך עמדי ואמר:

– רואה אתה, זהו השוחט. הוא עובר במשקים, בקביעות, לפי תור. כל הבהמות בעמק הירדן רואות אותו במבטן האחרון.

ואני הוספתי לשאול.

והיצור הוסיף לענות.

והשוחט הספיק לנו עד בואנו לקיבוץ כנרת.

סיפור קטן זה הובא אתי בין הגלויות מעמק הירדן והמעניין בו הוא, שהשוחט שחט הפעם דבר־מה לא במשקים עצמם, אלא בין משק למשק.

1933

---

לגמל

מאת

נתן אלתרמן

¹

אתה נושא את ראשך הזעיר, את ראשך העתיק מכל פסל, ומישיר להביט בי. לילה בעיר. לילה בוגר, בלי צעצוע. ואתה, הגמל, מוברך בו, שקט ואפור. עצבונך נתיישן ונרגע עד היותו לתכונה רבה; וכוחך, כוח הברזל החי והדרוך, היה לאורך־רוח. מרושל אתה כלבלר עני, אבל הארוכות בדרכים נופלות מנוצחות לפניך, כי דורות על דורות הלכת בהן, הלוֹך ושתוֹק, הלוך ודשדש בכפותיך, הה, מלכי באנפילאות. יפה אתה ומגוחך אתה, שנוצרת בצלם הברבור, כאדם שנוצר בצלם אלוהים.

לא אתה שיחקת עמנו בסיפורי־הילדים, לא אתה היית הגיבור בספרי־האגדות הראשונים שלנו. הדוב החום ארה את הדבש בסיפורינו, הסנאי פיצח בהם אגוזים, העורב השחור עמד על צמרת אורן מושלג, והשועל נשא אליו סנטרו החד, החניף לו לשון בחרוזים זרים, למען ישמיט את הגבינה ממקורו. כל חיות החצר והיער הנכרי היו לנו שחקנים נודדים שעברו בשירים וכלי־נגינה, חופשיים ועוטי מסיכות, מסיפור לסיפור, מספר־תמונות אחד אל משנהו, ועד היום אנו מכירים אותם מרחוק, ועד היום אנו זוכרים להם, לרגעים, את חסד הילדוּת והמישחק.

רק אתה לא לקחת חלק בכל אלה. היית רחוק, בנוף אחר, בלשונות אחרות, בסיפורים אחרים. אפילו סיפורי החומש לא הירבו לספר על אודותיך. אליעזר עבד אברהם ורבקה אמנו הטובה עזבוך רובץ מן הצד, מחכה שישקוך מים; ובעת מכירת יוסף ראינו רק ממרחק, רק בשולי הבמה, את אורחת הישמעאלים ולא הוספנו לראותה עוד. אתך נפגשנו פה, בעיר הזאת, לאחר זמן, והפגישה היתה רצינית ושפויה. אנו היינו כבר בוגרים מדי ואתה היית מטופל מדי, אתה נשאת כבר את חביות המלט, אתה היית מעופר חול ואבק־סיד, ובשירי הילדים והגדולים, אשר ניסינו לחבר לך, הרגשת עצמך זר ומבויש מאוד, כי בעל־כורחך עלית אל הבמה, וגם אנו וגם אתה ידענו תמיד, כי רב מאוד המרחק בינינו, כי בדרך אליך צומח עדיין אותו אורן מושלג והעורב על צמרתו, כי אותו סנאי־שטן עודו מרקד בינינו. במאוחר נפגשנו עמך, ואתה, הנבון והעצוב, הסולח למוביל־הזיפזיף העברי, העומס עליך את תיבותיו הגדושות, הנוטפות מים, – סלח נא גם לסופר העברי המנסה להרכיב על דבשתך את גיבורי הרומנים שלו. הוא נוהה אליך והוא ירא מפניך, ואולי רק לשווא מאיצים בו כל־כך ולשווא משסים אותו בך. אתה יודע, כי לא רק בו האשם, שהוא נרתע מפניך לעתים, כי אתה, הנכנע והצנוע, זר לו ואיום לו יותר מן הזאבים שארבו לטוביה החולב ביער, נורא לו יותר מהגזלנים המיודעים, שחיכו לבעלי־העגלות היהודים בדרכים ובסיפורי המעשיות.

אני מניח ידי על צווארך, והנה הוא רטוב מאדים ומטל, כשוכת השקמה, כחרולים שגדלו כאן כמוך. לילה בעיר. ריח פריחת התפוח הורס אל רקיעי־ניסן אלה, אבל ראשך הקטן מרחף מעליך אדיש ומפוכח, כי אתה עירום, ולילך עירום, כי עתיק וזר כמוך ניצב הוא בעיר החדשה הזאת, בעיר שנשאת על גבך בתוך שקי־מלט, בתוך תיבות־חצץ.

חמה וכבדה נשימתן של חיות העיר, חיותיה הישֵנות עכשיו בעמידה, בחצרות ובצדי כבישים. רק בעומק הלילה, בהיאלם המולת הדומם, המולת הברזל והאבנים, רק אז נעשית כה מוחשת, מוחשת וקרובה עד תמהון, ישוּתו של החי הרב, של החי הנכרי, ההולך על ארבע, הזוחל על גחון, המתעופף על כנפיים, הצוהל וגועה ברחובותינו. אתה מכיר את החמור קטן־הקומה, אתה יודע מה פשוטות ונצחיות מחשבותיו, מה חילוני הוא, ללא חג ושבת, אבל אין טראגיקן בעולם הבוכה כמוהו אל הלילה. אפילו הרחוב היומי, הטרוד והמעשי, נדהם בהתנשא בו לפתע הקול הזה, הנכנס בעיר כדיבוק. אפילו החנווני שלנו, המבוצר במעמקי חנוּתו, בין חביות דגים וקורי־עכביש, מזדעזע רגע לרעם הנעירה הזאת, ואתה יודע, כי אין דבר בעולם היכול לזעזעוֹ. נעירת החמור – – – היא עולה וניתקת, עולה וניתקת, כפעייתו של עולל, אך בנויה בשכל ובחוש־מידה, כשירה טובה. נושאיה אינם רבים, נושאה, אולי, אחד ויחידי, אך היא מגלה אותו בפעם המאה כבראשונה, ואין מציעים כלל לבעל־החי הזה נושאים אחרים לנעור עליהם ואפילו יתוש אחד אינו מנקר במוחו, כי הוא תלוש מן הרחוב ומחיותיו. הנכון הדבר, כי טוב שהוא נוער לפעמים? הנכון הוא, כי טוב שגם בשאתו את הסלים הכבדים, גם בכרעוֹ ליפול מאין־כוח, הוא משלח לרחוב, לאין דורש, את קולו החם הזה, את קולו העקשני הזה, המתרסס באבק הבית הנבנה, הנחתם לעד במלט המתקשה, המתהדק בין הלבינים. כי המלט ימות באין השיר חבוק בו כמו לב, כי הקירות לא יבקשו רחמים, אך אבניהם תתעלפנה בצמא, אך אבניהם לא תשכחנה לעולם כי נשמה לא נתנו בהן.

הלילה שקט. הלילה שקט ולא־נע ככדור פורח. האביב והמוות נובטים בלילות ניסן אלה. אש לבנה פורחת בעצי־התפוח ובאש אדומה עולות ערים רחוקות. אמרתי, כי זר אתה לי, הגמל המוברך, כי לא מן הסיפור ולא מן האגדה עלית, אבל שני חיים הנפגשים בלילות אלה, שני חיים הנפגשים ללא בשׂורת מוות, הריהם אגדה כמעט. מה שקט ומה נואש הלילה בעולם. שדות־הזרע ושדות־הקטל שכחו, למי הם חיים ומתים. לא רבים היו לילות כאלה בעולם. אך הנה גם בלילה זה עולה הירח הנושן והאחד, הירח שאין מבשר אותו ואין מברך אותו לשלום. הוא עולה דקיק ומוכסף ואינו מרבה אור ואינו מעלה חיוך על הדרכים, אבל אתה היודע, כי גם לילות כאלה אסור לעזוב ללא ירח, כי אסור להם שישכחו את ירחם, את העץ הנובט בהם, את הילד הצוחק בחלום. הלילה ריק מנביא, דרכיו נפלו כזרועות, וטוב שהירח נאמן לו עד עולם וטוב שעץ־השדה זוכר כי עליו לפרוח, ואפילו בהיעקרוֹ מן השורש יודע הוא כי לשווא נעקר, כי בחטא נעקר, כי עליו לפרוח. אחי בעניים ובעייפים, אחי המוברך! בלילה בו ייאלם הניגון האחרון וימות העץ האחרון תמות התקווה האחרונה. לא האביב יושיע, ולא השיר יושיע, אבל אם ימות השיר באדם, לא יהיה עוד אדם להצילוֹ. אתה נושא את ראשך העתיק מכל פסל ורואה את השחר עולה. השכם־השכם עם שחר שני פנים לעולם, שני צבעים ושני קולות. כל גדר שברחוב וכל עמוד שברחוב ניצבים באמצע הזמן ובאמצע העולם, כי לילה להם מזה ויום להם מזה. הנה הלילה והיום, כבמישחק־מחבואים גדול ושקט, עומדים הם מעבר מזה ומעבר מזה לכל חיִץ ולכל גבול, ואני רואה, כי אפילו קטון העלים של עץ־הפלפל ואפילו מחט הברוש הדקה חצויים בין היום והלילה. זו שעת הגבול הדק, שעירך עוברת אותו בעצימת עינים; זה הרגע הנכרי, המאציל מזרוּתו הקרירה על כל הדברים שחדלנו לראותם והנה אנו רואים אותם כבראשונה – את החיוך המאיר עדיין, את הדשא המוריק עדיין, את השיר החי עדיין; ואנו יודעים, כי רק אליהם ולמענם חותרים אנו בימים ובלילות, ואנו נשבעים להם אהבה עד קץ.

1938

---

הנמל ועירו

מאת

נתן אלתרמן

¹

למזח הצר והרעוע, שננעץ לפני שנתיים בימה של תל־אביב, היתה המלחמה מפנים ומאחור. בלילות ההולדת, לנוגהם הפולח של הזרקורים, נאנקו וחרדו קרשיו אכולי המלח, בין מימיו השחורים של הים, מזה, ובין אש אהבתה של העיר, מזה. הנחשולים המתנפצים היו לו כתר גבורה, אך היהודים סעורי הזקן והפיאות, שטיפסו על גגות וגדר לברך עליו “שהחיינו”, היו לו כתר חיוך. מה קטן היה המזח ומה גדול היה חגו, מה בוגרת היתה השמחה ומה ילדותיים היו פניה. דברי־הימים רבי־גבורות הם, אבל חיוכיהם מועטים כל־כך. יירשם נא, עם ימוֹת הנמל הראשונים, לזכרון דורות, גם חיוכו ההיסטורי של עם ישראל.

מיוחד ומפתיע הוא גורל לידתו של נמל זה. כל נכסי החומר והרוח של ימינו אלה לא חדשים הם עמנו. לפני שקרמו ממשוּת בעולם־המעשה היו קיימים כולם, אמנם קיום אחר, בעולם ההפשטה והנבואות לעתיד. כולם, למן העיר העברית הראשונה ועד הילד העברי הראשון, באו לעולמם אחרי שקנו ותק ואזרחוּת בתחומי האוּטוֹפיה. הם היו סמל לפני היותם ממש, ולא עוד אלא שעד היום שוכן בהם הסמל כדיבוק וכל מי שמנסה לגשת אליהם גישה שבדרך הטבע חרד ונרתע לאחוריו מפני קולו המרעים לפתע, כאילו לא מעלמא הדין. הלא אפילו העז הנודעה של מ. ל. ליליינבלום, זו הרובצת עכשיו באחד הדירים של עקרון או ראש־פינה, רעתה בגלגוּלה הראשון בשדות הפובליציסטיקה העברית ועמדה על סדר־יומן של ועידות ומיררה את רוחו של אחד־העם, ואולי במוּקדם מדי, ולא בצדק, באים לתבוע ממנה עכשיו שתשוב להיות עז ממש – היא, שהיתה השקפת־עולם!

הנמל לא ידע גלגולים כאלה. כמעט מראשיתו המצערה חרג ועלה ממשי ומוחש, בעמודי־מנופיו, באָשיות הביטון שלו, בבריכות המעגן, והופעתו זו, הפשטנית והמפתעת, ללא אקדמות ודימויים של מעלה, הדהימה את הלבבות בחידושה. הוא לא היה יציר הדמיון לפני היותו מעשה־ידים. ספני סאלוניקי, חשופי הגב, הציבוהו כעובדה קיימת, לפני שנכתב עליו אפילו שיר אחד. נצחונם של ספני סאלוניקי היא תבוסתה הראשונה של הספרוּת העברית, ליתר דיוק – הספרותיוּת העברית שנחלה עד כה את כל הריקוֹרדים.

אמנם, זו נתאוששה מן התדהמה הראשונה ושינסה מתניה למירוץ החדש, אבל הפעם איחרה את המועד. נמל תל־אביב, ספניו, סירותיו, סבּליו – אל תניחו שיפשיטוכם את בגדי־החול היקרים, הנדירים כל־כך אצלנו. עמדו איתנים בפני התקפתם של פייטני ישראל ואלוהי החיים יהיה בעזרכם, אמן.

*

רוח־ים תקיפה פילחה את לילותיו הראשונים של הנמל. בריבוע האור הגדור שעל החוף נאנקו ערבלי הביטון, התפלשו באבק וברעש, ודומה היה כי גוש־חיים גדול מתבקע כאן מעצמו, בכוחו־הוא, בכאבו שלו וגורלו שלו, ללא מיילדות ומתנבאים, ללא דרוש וסוד, כי על־פי פשט, על־פי צו, על־פי דרך הגרעין המבקע את סלעו. ויהודים עמדו מסביב, ונחיריהם רוחפים לריח הים, לריח הרוח, לריח דברי־הימים. יהודי – ונמל! יהודי – ותחנה! מה נושנה וטראגית היא ההיכרוּת בין מלים אלו… מזח־העץ הרעוע, על קרשיך השלימו ביניהם שני אויבים שאין עצב עצוב כאיבתם!

שמחות הרבה הסב לעיר הנמל הרובץ לפתחה, היא חרדה לנשימותיו הראשונות, היא אוהבת את המולתו הגוברת, אך יודעת היא ומאמינה היא – ורוצים אנו להאמין עמה – כי ל“עיר נמל” לא תהיה. גם בלעדיו מלאה היא מרחקים רבים מדי וארצות זרות מדי, וחייה שסועים עוד, ותסיסתה תסיסת־בוסר עדיין, והנמלים הם טורפי הערים, הנמלים כובשים את כרכיהם בעריצוּת חרשת, מלבישים אותם צבעונים, ממלאים אותם המולת־תמיד של חיי־עראי, יגון נצחי של טראגדיות בנות רגע, עושים אותם למוקיוני עולם. תל־אביב מיניקה בימים אלה בחיקה מפלצת יקרה, שתהיה לה אויב בנפש. אבל יעודה וכוחה של העיר יעמדו לה שתיטול מן הנמל את לשדו ותזרה את סמיו, היא תתבשם ממרחבי הנכר שיביא לה ולא תתערב בבלילם.

*

שנתיים עברו עליו עד עתה, ועוד לב העיר נתון לו. שנתיים של “אהבה ראשונה” – נצח הוא! נמל זה הנו עדוּת חותכת להוכיח, מה בכוחה של עיר זו לעשות, ולוּ גם באהבה פושרת יותר ולוּ גם בהתלהבות חרישית יותר. הספר העברי, הלשון העברית, כמה דפקתם על לבה – ולא נעניתם. ואם איתרע מזלכם ממזלו של הנמל, אל תקנאו בו לרעה. קנאו בו לטובה. לולא הוא, שחשף את לבה לרגע, כי עתה, אולי נואשתם מלדפוק.

1938

---

שלושה ימים דרומה (דרך הרי הנגב לאילת)

מאת

נתן אלתרמן

¹

א

המים, הנשק, הפַּכסמים, שימורי המזון, אהלי הסיירים, השמיכות השעירות, נערמו לדרך. עשרים איש? – מאה שמיכות. כך פסק בעל האפסניה במחנה ק', שבו נערכה השיירה הזעירה. מאה שמיכות אלו נשמעו כגוזמה משוועת בשמש הדרום, שכבר פשטה על פני המישור. אך הרוח היתה צוננת וחריפה, ואנשי־ הצבא שבינינו מכונסים בתוך בּאטלדרס־על־גבי סוודר וסגין על־גבי־בּאטלדרס, רגליהם בחוֹתלות, ולמתני המהדרין כפיות, שסופן לעלות ולכסות סנטר ופתחי־פה־וחוטם ולהשאיר מיפלש לעינים בלבד.

תמונה לעצמה היו הציוויליים. עיקר צביונם – מעיל גשם “דאמי־סזון” וחזיית־צמר על כפתורים, ומין “פאצ’יילע”, ומגבעת רפוית־שוליים, ועל כל אלה רובה ומטפחת קשורה משום־מה לקלסתר־הפנים כבעת מיחוש שינים. הללו נראו כפוחלצים של יריד, אך לאו־דווקא לסימן של טירונוּת, ביניהם ק־ץ, שים־ המלח וסדום כבר חרשו את פניו וכפר־גלעדי אף הוא טבע בהם חותם, ללמד שתולדות ההתישבות בארץ הזאת לא מדרום לבאר שבע ראשיתם.

בצריף חיל ההנדסה נפרשת לפנינו מפת “ישראל, גליון דרומי, אחד למאתיים וחמישים אלף”. עינה הכחולה של אילת פקוחה בקצה הדף. אליה אנו יוצאים, אך לא בדרך סלולה בערבה. נתיב זה שטעם הלא־נודע והמגרה שבו עוד לא פג, נתיב שעוד הארץ לא הספיקה להזין בו עיניה, כבר הוא מוּסח כדבר של שיגרה מפני מסתריהם של מסלולים חדשים. כבר הוא שווה לכל נפש. הארץ מבקשת עוד דרכים דרומה, בלבו של ההר ולא בשוליו.

ב

כיכר העפר הנרחבה של באר־שבע מוצפת רוח ושמש, אומרת המולה,תנועה, משא־ומתן. מכוניות ומטענן, עגלות, יצולים מזדקרים כלפי מעלה, סוס קשור במשיכה לוחך את ירקוּתה של פיסת־דשא. אויר צלול וקולני של יום־שוק. הכול כמו נודע, הכול פתוח לרווח בחוץ. אפילו ראש העיריה בחוץ. עומד בכיכר, גלוי־ראש וגברתן ושזוף־פנים, בתוך חבורה טרודה וטורחת. אכן, עיר זו, שחוצותיה מפולשים אל הערבה, ללא חיִץ ומפתן בינם לבינה, עוד מרחף בה משהו מ“בירת המדבר”, אף אם אין הבּדוים עוברים בה מדולדלי־עבּיות וחגורי־ חרב ואף אם במקומם פשטה כאן רומניה־יהודית שגבריה שמוטי־מגבעת ונושאי אפודות פרומות עם שרשרת־שעון ונשיה המצובעות אינן רעוּלות מטבעות כסף ונחושת. עיר הבדוים המוּדבּרת עודה נאבקת עם העיירה היהודית, ודומה כי צפונה כבר חרתה בפניה של זו תו בל יימחה. צלמה המתהווה – צלם חדש ומשונה – ישא גם את התו הזה. מכל מקום לא מנדלי, יכירנה.

אך כל אלה דברים שבצריך עיון. ואילו עם כל אלה ובתוך כל אלה – כדבר ברור ונעלה מכל ספק – נמשך המסחר. נתחלפו שלטי החנויות, נתחלפו הדוכנים, נתחלפו הרוכלים והקונים והסחורות, ואף־על־פי־כן המסחר הכל־יכול נמשך כרגיל. זו דרכו תמיד. ההפיכות אינן עוצרות את נשימתו. בסביבות אלו כבר כרעו־נפלו סוחרים גדולים למדי, מאז צור וצידון, ואילו הוא רק החליף מדי פעם את כלי הסדקית שלו ואת מיני המתיקה שבתיבתו, לפי טעם הלקוחות. ומסַפרים כי לא מכבר עלה לבאר־שבע בדוי נידח מקצווי הערבה: בא, כמנהגו עם משא־גמלו אל “יריד סבע”. וכשחסמו בפניו הזקיפים היהודים את הדרך והודיעוהו כי “היהוד לקחו את באר־שבע” תמה תמיהה גדולה:

– ואם לקחו היהוד את באר־שבע, כבר אין יריד?

אכן, היריד ישנו. עיר גדולה צומחת במישור שבלב המדינה. היורד אליה מצפון רואה לפתע רובע גדול וממוּשטר של בתים חדשים מתנשא לעיניו מן המישטח. בני־קומותיים בלבד הם, אך משום־מה הם נראים גבוהים מכפי מידתם, כמו מהלכים על כלונסות. ייתכן ש“גורם ההפתעה” הוא המגביה אותם בעיני המביט בם לראשונה. אכן, מי שמגיע אל נמלה של ניוּ־יורק וגורדי־ השחקים מתגלים לעיניו מרחוק, ודאי שהוא מופתע פחות.

ג

השיירה הזעירה נעה בכביש באר־שבע־עסלוג'. ג’יפ למכשיר הקשר ולאלחוטיה וארבעה “קומאנדקארים” לפניו. שש מכונות אלו, שגבן מוארך ומשוּטח ושתותיהן רחבות והן מכורסמות אבק וחלודה וקלוּפות ציפוי, רבים בארץ הזאת יודעים מה נפלאות הן בהבקיען להן דרך, בגמישות לוליינית, על גבי פחתים ומהמורות. אף אנו עוד עתידים היינו לראות את עוצמת כוחן הצייתני והדייקן. אבל פה, בדרך הסלולה והחלקה, הן נראות עילגות־הילוּך ויוצאות דופן, בנסען בליווּי בלתי־פוסק של צלצול וחריקה ונקישה, קול משונה ומורכב שלעולם לא תפרידנו ליסודותיו, לשרשרת רפויה ופחים מרקדים וברגים מתפוקקים. תמיד ישאר בו בקול זה משהו שמחוץ לכל חשבון, ובסופו של דבר דומה שהוא מטבעה הסודי של זו המכונה הגמלונית, כמו שהצרצרים הם מטבעו של הלילה.

על פרשת־דרכים פונים אנו ימינה, ולאחר עשרים קילומטרים, לערך, הנה המכתש עצמו לפנינו ואנו גולשים לתוכו לחצותו לרוחב.

זירת־אבן רחבה זו, שרכסי־הרים קטועים סוגרים עליה מסביב, היא אחת “העתיקות” הגיאולוגיות של הארץ. אתה רואה כמין קולוזיאוּם רוֹמי שָׁמֵם, העומד מלא שמש ודומיה, וחלונותיו פרוצים וקשתותיו קורסות ולא נותר לך אלא לנחש את האיתנים שדרכו בו ואת הרעש שהפכוהו עיים. טבעת־הרים זו שמסביב אינה אלא בסיסו של הר שהתנשא במקום השקע שלעיניך. אבל הנה אתה גוחן לארץ וידך מרימה צדף נוצץ לסימן שהאוקינוס גם הוא עבר כאן. מרבץ הפוספאטים הרודם פה הוא אחד מגלגוליה של הדגה אשר שרצה במקום הזה.

במוצא הזירה – צוק גבוה ומראהו כיער כידונים שנסתמרו ונישאו מעלה, כולם אל נקודה אחת.

מן המכתש הגדול והלאה אנו סוטים ממנה ופונים דרומה ומערבה. אל לב הארץ. עוד אנו נוסעים לאורך הקיר החיצוני של המכתש. רכס־הרים סעוּר עובר על פנינו ובתוכו, בתוך חומת הקיר והאבן הנוּבּית, נמשך לאורך קילומטרים רבים, נדבך שחור ומתפתל – נהר של אבן צור.

ד

השמש כבר עברה את קו הצהרים ועל אף הרוח האצה אל מול המסע נותן החום סימנים. האנשים כבר גמרו להתקלף מיותרת מעיליהם, וסגין ובּאטלדרס וסוואֶדר נערמים על קרקעיתה של מכונית. מזה ומזה לשיירה השוטפת סובבות הגבעות במעגל הולך ומתרחב והנה קבוצת אוהלים מבצבצת מרחוק. לזאת קוראים “נקודת מחקר”. מראה שאין אפרורי ומאובק וחרישי יותר ממנו בכל מראות הדרך. ואף־על־פי־כן דומה כי כל הדומיה שבסביב מלאה את משמעותו. דומה כי האוהל והנוף העתיק והשמם כמו מהפנטים זה את זה והנוף סופו שהוא מסב לאט־לאט את עינו. עוד שעה קלה של נסיעה ואנו מגיעים אל דרך־ עפר הפונה אל המחנה. כלונס ושלט מצויר בגיר; חמור צוהל וחשוף־שינים מברך את הבאים ב“אהלן”. למעשה (פרט לשתים, שלוש פגישות־חטף אחרות שנראה להלן) היה זה בעל־החי האחרון שנקרה לפנינו בדרך עד ים־סוּף…

מחנה מחקר־המחצבים עומד בתוך מישור הסגור גבעות נמוכות. כאן, משפסקה הנסיעה, פסק גם כל משב־רוח. האוויר אינו זע, ודומה כי אתה שומע רק את צלצולו הדקיק והחד של האבק היורד ויורד בלי־הרף על הכול. אנו ניגשים אל אחד האוהלים ובו שולחן־עץ מוארך עמוס צנצנות, בקבוקים ומבחנות. חותם אבק ודלוּת ובדידוּת על הכול, אף כי בתוך אוהל אפלולי זה נטושה מערכה, העתידה לחרוץ גורלם של מרחבים גדולים. בארות־הקידוח הם מנגד למחנה, ואנו מדדים אליהן על פני שוחות ואבנים. מתוך עומק ירקרק עולים סלי חומר פריך המועבר למעבּדה – כי מלבד עוֹביוֹ של המרבץ יש לקבוע גם את השינויים החלים בהרכבו, ככל שהקידוח מעמיק והולך. ארבעה בורות כאלה נקדחים בשטח, בקצותיו של ריבוע רחב, ולפי ארבעת אלה ייקבעו טיבה ועוביה הממוצעים של שכבת הפוספאטים. איכות הגלם שנמצא עד כה אמנם נמוכה היא מזו של החומר המוּבא כיום לארץ מפלוֹרידה, אך יש דרך להעשירו. – כלומר, מוסיפים עליו משהו?

– לא, כי להיפך: משרפים אותו ומחסרים ממנו את המיוּתר.

ועוד שומעים אנו כי אמנם מחיר הובלתו של החומר מן המחצב לחיפה הוא היום כמחיר הבאתו על פני האוקינוס, אלא שבדרך זו נחסך מטבע קשה בערך ניכר. מטבע קשה הוא ענין גדול, אך גם הוא לא עיקר עיקריו של המפעל. העיקר הוא, כמובן, עצם ערכו של מעשה ושל חיים העתידים לקום סביבו. לכן יודע גם המפרש עצמו כי בכל נימוקי “החסכון” יש גם משום הוכחה מיותרת. בידוע, אין אדם או ציבור נלחמים על חייהם רק מפני שבהיותם חיים הם חוסכים מטבע קשה. מסתבר, שלא זוהי הסיבה העיקרית.

בצאתנו מן המקום מצטרף אלינו לשיירה מפקד המחנה י'. ־ בחור צנום וקל שמכנסיו מופשלים על רגליו הדקות והוא מכוסה עד ריסי־עיניו שכבת אבק ירקרקת ונוקשה. תנועתו חדה וחותכת וכולו כאבן־חלמיש מרוטה. סייר מן המובחרים.

ה

המחנה נעלם מעינינו, היה לאחד עם נוף המישור והרכס, וכבר יום החורף הבהיר והקצר נוטה לערוב. הרמה הגבנונית, שאנו נוסעים על פניה עתה, צבעה כצבע השקיעה. שרשרת הרים סוגרת על בקעת צין מפאת צפון, ומשם נשקפת אלינו כעת אחת התמונות המופלאות ביותר בדרך מסענו. צוק לטוש, לבן כשלג, מתנשא שם, ומציאותו החרישית והבלתי־מעורערת חולשת על הכול. ההארמוניה הנהדרה של צורתו מניחה לך לדמוֹתוֹ לכל דבר, ורק לא לגוש סלע שיד המקרה הטבעי חטבה אותו. הגעש, או המים והרוח, אשר עיצבו את צורות ההרים הללו, אומנים סוּמים הם, אך נדמה כי זאת הפעם ראו עיניהם מה שידיהם עושות. עם תנועת השיירה המושכת בדרך סובב לאטו גם דוכן־האבן הלבן והחטוב. כולו סלע, אך עם שאנו עוברים על פניו מרחוק הוא מחליף לאט־לאט צורות כמו ענן. הנה הוא כס גבוה, והנה הוא ארי רודם, ולבסוף הוא ערשׂ־מוות צחורה ונישאה, ששוליה רחבים וגולשים מטה. חשכת הערב כבר רבה מאוֹדם השקיעה, והשיירה תרה לה מקום לחניית לילה. על רחבת מישור מורמת ופתוחה, זרועה חלוקי־אבן, ניצבות המכוניות בשורה, זו בצד זו, ופנסיהן הדולקים מאירים את קבוצת האנשים, הנפזרת מיד וממלאה תנועה ומעשה את חברבורות האור החשמלי המטליאות את השטח. אוהלי הסיירים מוקמים סמוכים זה לזה, המקוששים מביאים ענפים וגבב למדורה והאפסניה טורחת על מנות האוכל. הירח רם וצונן ועד מהרה נח מהמולתו גם עיגול זה של אש וחשמל שאנו בתוכו.

עכשיו, לאור שיחי הערבה הדולקים במדורה, אתה רואה, זו הפעם הראשונה, את חבריך לדרך כולם יחד. הנה א־י, מפקד השיירה: גלוי־פנים הוא ורך־שער. קלסתר פניו – מזיגה נדירה של קו מעוּדן ומבע נמרץ. יש פרצופי־פנים, שעל אף כל תשעה קבים של אומץ ומעשיוּת וכיוצא בזה, הנסוכים עליהם, אין להם מפלט ממשהו רוך. זה דינם, אין לך דבר קשה יותר לטשטוש ולהסוואה מקורטוב של חן. כך רישומו של א־י, איש הפלמ"ח ומטובי סייריו, לא פעם מדד בשעלו את המישורים וההרים הללו, החל מאותם מסעים תמימי־דרך־וכוונה, שאיש לא שיער מה רבה משמעותם ומה הם מכשירים בלא־יודעים, ועד החטיבה ועד מסעי המלחמה. אומרים כי הסייר יש בו חוש נוסף על חמשת חושיו של אדם. לא שורות אלו מוסמכות להרחיב על כך את הדיבור, אך דומה כי א־י שכזה, הוא עצמו, הריהו מבחינה מסוימת כעין חוש שנתוסף לו לשבט היהודי, חוש לנופה ולאקלימה ולרוחותיה ומשעוליה וטעמה של ארץ זו, ומן הצד המעשי – מורה־דרך באיזור נעלם ונרחב, שהיא מחצית המדינה כולה. יש לראות את הילוכו בתוך נופים אלה, את ישיבתו בהם, את מבט עינו אל מולם, כדי להבין כי במידה שהוא כפוּת ונרצע להם, בה במידה נעשים הם כפוּתים ונרצעים לו. במקומות שדומה עליך כי רגל לא דרכה בהם – ואף לאחר שהחושך יורד – ראיתיו מכוון את המסע כאילו שלטי חצים וכתובות קבועים מסביב. ופעם, באחד המורדות הקשים, תפסתיו כשהוא נוגע כלאחר יד בכתפו של נהג ואומר לו: “תקח ימינה – שם תהיה מדרגה”.

הבהובי המדורה מרקדים גם על פניו של א־ס, מאירים את עיניו, מנצנצים בשערו. ראיתיו פעמים אחדות. לפני שנים, באחד מישובי חומה ומגדל, וגם עכשיו עוד צעיר לימים. פניו ילדותיים משהו, ועם זאת. טרודים כפני קשיש. כמו מוכּים תמהון. זהו איש המחצבים הקידוחים, החיפושים והמציאוֹת. עמלו הוא צירוף מיוחד במינו של פרך ומישחק, של חישוב ומקרה, של התמדה והפתעה ואתה חש כי כי הוא נתון בכל אלה כמו רשת. דומה כי נחלץ מתוכה לפרקים רק בכוח טוב־לב שבו ומידת היענותו לברירות, כשהוא מנצח על סידור המחנה, על חלוקת האוכל, על הבישול, על ניקוי הפרימוּס, ופוצע אגודלו אגב פתיחת קופסה, ומקנחוֹ ומוסיף לטרוח מעשה עקרת־בית. אין זו התפרקות של מתח. הוא פשוט נקלע מתוך הרשת האחת אל השניה.

והנה ק. האיטלקי, קצין חיל־ההנדסה, ארוך הגוף והגפים. איש הצבא משנים הרבה, עלה ארצה מאיטליה, עבר את מלחמת השחרור, ואיני יודע כיצד “נספח” לנגב. אך אם יש כיום מנין אנשים היודעים בעלי־פה את זווית שיפועיהם של מעלות ומורדות בדרך, את גובהן של הרמות מעל פני הים, את נטיית הוואדיות, את סיכויי היישור והגישור וכדומה, הרי ק. הוא אחד מן המנין. בבוא תורו והוא חייב לספר לחבורה על הנעשה והעתיד להיעשות בכאן, הריהו עולה בחשש כבד על מסלול העברית, המתנכלת אליו על כל שעל. מבנה משפטיו נכון ומלותיהם ערוכות כסדרן, אלא שמלים עצמן, על דיוק אותיותיהן, חשודות עליו, ולכן הוא משמיען כנוהג בהן שיטת פגע־וברח, נוגע ולא נוגע, מסתפק בחציה של מלה ומבליע את המחצית השניה, שמא פגיעתה רעה, נכווה באות מסופקת ומתעלם מכך, ואץ הלאה שלא להעיר ולא לעורר תשומת־לב לתקלה. דומה, גשר מתנודד מתחתיו, ורק מעבר משם בכלותו דבריו, הוא נושם לרווחה. אכן, פחדיו מופרזים, ורק לאט־לאט תופס אתה מה טיב הסטיה הקלה שבעברית זו: עברית של אדם שלמד אותה מפי השמיעה בלבד ואשר כמוֹתה אנו עתידים ודאי לשמוע בקרוב מפי לא מעטים. ק. הטוב… פעמים קמט־עלבון מעווה את פיו למראה זחיחות־הדעת שעל פני המקשיבים לו. ההרים התלולים שהוא מטפס עליהם בדרך ניתנים לו בפחות יגיעה ממסילות העברית הללו, אך גם בהן סופו להגיע אל שלו, אף אם בינתיים אבנים מתדרדרות מתחת לרגליו…

ענין לעצמו הוא החקלאי שבחבורה, איש “נקודות המצפה”, העתידות לצרף תג לתג, מעשה יום ביומו, את סיפור אופיוֹ, תביעותיו, מזגו של חבל־הארץ הנעלם, לחקור את מידת היענותו למיני צמחים וזניהם, את תגובותיו על השקיה וטיוּב, לרַגל את כוחותיו שבאו במסתרים. “חומר” זה אין כמותו מוחשי, ועם זאת אין כמותו אוורירי ובלתי־נתפס. אלו דברים שאין להם שיעור. אם במקרה ואם שלא במקרה עטוף הצעיר המאובק והמשופם, בעל הפנים הנוחות, המטפל בכל אל, מעטה דמוּם שאין אתה חודר מעבר לו. רק שמו מרקד מסביב לו כנצנוץ שוחק של שובבוּת. חבריו קוראים לו בכינוי הכרוך אחריו מספסל בית־הספר או מצריף תנועת־הנוער. הוא נענה לשם זה בדרך מעשית ורגועה, כמו מתוך התעלומה.

כל אחד מן האנשים הללו רואה את שטחי הנגב ראיה משלו, התופסת אולי בעיקר אחד מיסודותיהם. דומה כי עוד אין יהודי החש את חבל־הארץ הזה תחושה מלאה וכוללת, תחושה של כלאחר־יד, תחושה שאינה עולה במתח־ עצבים וביגיעה. אותם אורחים־לשעה, שדומה עליהם כאילו הם תופסים את הכל גם יחד, ייתכן כי אינם רואים ואינם חשים ולא כלום, חוץ מריגשה מעורפלת וכוללת, שהיא פרי מחשבה תחילה אפילו יותר משהיא פרי סנטימנטאליוּת. ואף־על־פי־כן, יש במרחבים איזה מין כישוף פועל, אקטיבי, הרודף אותך ומחזיק בך ומושך את עיניך ולבך, אף אם אין לך כל שורשים במקום הזה. כוח זה יש בו מיסוד האבן השואבת, ואולי בעיקר לו, יותר מאשר לכל כוונה־תחילה של עניני התישבות וחובת־שירות ומשימת חלוצים, יש חלק בזה הריתוק שנתרתקו בחורים אלה אל חבל־הארץ הדרומי, עד היות כל הגלילות האחרים בעיניהם רק כמין הקדמה לו. כוח משיכה זה, הטבוע אף בשמו של האיזור, הוא הגורם גם לכך שאף “ועדת הנגב”, זו היוזמת ומשלבת את תכניות פיתוחו של המרחב, אינה מעלה במחשבתך תמונה של “מוסד” וטפסים ושולחן־ ישיבות עם תה מן המזנון. צ’־ק, ראש ועדת־הנגב ומרכז עצביה של בריה תובענית ודרוכה זו, הנראית יוצאת־דופן קמעה בין שאר מוסדים ומשרדים, מספר על הבקעתו ושינוי־צלמו של האיזור. ושוב אתה חש כי אפילו תיבת “ועדה”, זו שאין תואר ושם יכולים לעמוד בדל"ת אמותיה בלא כמישה, מאבדת כאן מכוחה ההרסני. שֵם הנגב חזק ממנה.

ו

השמש המפציעה מפילה את האור מלוא קומתו לאורך הבקעה. אנו עוברים ב“דרך השולטן” – נתיבם העתיק של עולי־הרגל למכּה, דרך שעוברת ארצות וגבול, ומטפסים בצוק. מערות שנחצבו בסלע, למגורים ולבארות, נפערות לפנינו מזה ומזה, רבות־אופל, עמוקות, רחבות־קמרונים. המצודה נסתרת עכשיו מעינינו, עם כל שאנו צולחים אליה מעלה, בנחשול מאובן זה שעל כרבולתו היא ניצבת. אך הראשונים שבחבורה כבר הם שם, על הרחבה העליונה הפתוחה לכל רוחות השמים, ועוד מעט, עוד כברת־דרך של זיזי־סלע ופתחים וזחילה ודילוג ואנו בתוכה.

אחרי המישור אנו מתחילים שוב לנוע בשוליו של רכס מסולע. עוד עשרים קילומטרים ותתגלה לפנינו עבּדה, עירם החרבה של הנאבּאטים.

שני כתמים חומים מתחילים לפתע לטוס לפנינו לעבר הצוקים. שני צבאים שהוחרדו. הם מחליקים כמו בריחוף, מתרחקים מעלה מעלה ונמוגים.

ז

בראש צוק פרוע יושבת מצודת עבּדה החרבה. צופה פני הערבה. בעוד אנו חוצים ואדי צחור ונוצץ – חלב של חלוקי־אבן שפוך למרחוק – רתוקות עינינו אל העיר השוממה, הרובצת למעלה, כמו בחיק הרקיע. היא אחת מערי־המבצר ששרידיהן זרועים בנגב, לחידה מימי הנאבּאטים – עם סוחר ולוחם ופרא ־– ומימי פריחתה של ביצנץ. אנו מניחים את הרכב. מישטח נהדר זה משכיח ומוחה כהרף־עין את קצפה של הדרך, שאך נחלצת ממנה ואתה מדמה כי אלה ורק אלה הם פני הנגב לאמיתו. לא אחת ולא שתים עוד עתיד אתה לשנות דעתך בדרך. המראות מתחלפים כאן במחי מפנה אחד של שביל. סיבוב־אחד ולפניך מציאות אחרת, אך כל נוף הוא כה מושלם מבחינתו שלו, כל חריף ומובהק בסגולותיו, עד שהוא מדביר את קודמו וקיים הוא לבדו, קיום מלא ושליט.

מישור זה, שאנו שטים על פניו כעת, הוא השטח שאותו אמרו אנשי מח"ל מארגנטינה להפוך לערבת־מרעה לגידול בקר, כדרך הקאובּויים, ולהרבות את צמיחתו על־ידי זריעה מאווירונים. כאן תקום תחנת־מצפה חקלאית, שתחקור את המקום ואת הדרך הנאותה לישובו.

המכוניות חגות ונעות על כתפו הסוררת של רכס. מהמורות, שיפועים חדים, קטעי מעלה תלולים, שהמנוע כובש אותם ברתיעה וזינוק – ואחר כך בנהמה ממושכת ומתלעלעת. הנהג היה לגוף אחד עם המכונית. מאז צאתנו לדרך (וכך עד סופה) כמעט לא הניח ידו מן ההגה. עתה הוא מעביר אותנו בקטע הקשה ביותר עד כה. הקומאנדקאר הרחב והכבד חי ורוטט בכל סליל ובורג שבו. המכונה היא כאן במקום חיוּתה, והריהי מראה מה בכוחה לעשות. הנה היא נעה ומתנודדת כספינה, נוטה על צידה ושבה ומתיישרת לאט־לאט, הנה היא נוטה אחורנית, מזדקפת כסוס של זירה ושבה ויורדת בתנועה רכה שלא תיאמן, והנה היא נוטה קדימה, זו הגמלונית, רוטטת ועוד אינה נעה, כמחוללת הניצבת על בהונה וכל גופה נטוּי לפנים, דרוך עד קץ־כל־הקצים, וכשנדמה כי הפעם סופה להירתע ולשוב, היא עוברת את המכשול כלאחר־יד, כמי שמנער גרגר אבק מעל כתפו. ראשנו קצת סחרחר. האיטלקי מחייך ואומר כי את העיקר עוד נראה בוואדי־רמן. אך בעוד אתה שואל כמה תימשך תיגרה זו בין המכונית ובין דרך, אנו צולחים כתף סלע אחרון, ולפתע, בשרירות־לב שלא תשוער, משתנה הנוף מן הקצה אל הקצה.

לפנינו רמת מישור חלקה ונפלאה, כשולחן רם של אור ושל רוח עזה. ארץ של בוהק ושל צינה בריאה ושוחקת. הילולה של מרחב. אז לקראתך ומסביבך עם תנועת השיירה השוטפת, הכול נפרש, מתנופף, ניתן לך, מסגיר עצמו. מישהו מושיט יד ומראה על חפץ דל־מראה, כמין משפך התקוע באדמה, והוא ככלי נידח שאבד ואין מחפש אחריו. זהו אוגר־גשם, מאלה שנפזרו בנגב על־ידי המחקר החקלאי, למדידת המשקעים. לפי שעה הוא כאן יוצא־דופן כמונו.

עמוד־האבן המוטל בכיכר, מלוטש רוח, כמו עוד שומר את רעש נפילתו. שתי קשתות רמות קרועות בחומה, זו מול זו. ובעוֹמדך ברחבה, באמצע, אתה רואה רק את השמים הקמים בשערים הללו. כל הארץ היא הרחק ועמוק מלמטה, ועליך לגשת אל שפת החומה כדי לראותה. חרבות פרועות אלו כאילו רוחפות באוויר. קונכית־אבן רחבה כרויה כאן באמצע הכיכר, לאגירת מים. מסביב חרסים פזורים, ידיות של כדים, שפתותיהם של כלי יין ושמן. אף מאלה ניבטת אליך הציה דומה כי תרבות־מדבר זו נבראה בצלמם של הרים ומישורים לטושים אלה. תרבות־פרע אשר חורבנה לא שינה הרבה את פניה והיא חדה ונוצצת במוֹתה כמו בחייה. אנו עולים במדרגות־החומה הצרות. הגבעות והערוצים משתרעים למטה. והרחק והרחק – בקע הערבה.

ח

השיירה פורשת מן הצוק, חותרת דרך ואדי־נפח דרומה. שוב אתה רואה את מלאכת הנפילים של הזמן והמים והרוחות, שלא היסווּ את סדנתם בארץ זו. בכל דרך המסע התנשאו לפניך שכבות ההרים – חשופות, ישרות, מלוּכסנות או מעוּקמות, ללא ירק־עצים או מעטה־דשא שיכסו על העווית. תווים עמוקים וגלויים של תמורות־קו־לקו ושל הפיכות־פתאום. אבל מראש הר או סלע, כשהארץ פרושה לפניך אתה רואה בתוך כל אלה, בין גיאיות וגבעים ומישטחי־ חלמיש וגיר וגרנית, עוד תו אחד, שאינו חריף ואינו חותך ופעמים כמעט אינו נגלה לעין, אך אתה מבחין בו בכל־זאת לפי שינוי־גון בינו ובין היתר – תו שמתעלם ומתגלה חליפות, אך הולך ונמשך תמיד: זהו תו השביל שטבעו רגלי אדם ושיירות. דשדוש אטי ורך זה של עקבי איש וכפות גמלים, מגע רפה ורוחף זה – הוא אינו בטל בששים האיתנים שחרטו את הנוף. הוא מטפס בהר, הוא נאחז בסלע, אך גולש אל תוך ואדי, הוא משוּך במישור, בלתי־נתפס כמעט בין חלוקי האבן ובכל שממה שתיקלע לתוכה תראה לפתע בתמהון והנה הוא כאן, רצוף ונוכח תמיד. חוט דקיק וחבוי ועז. קרעי הגיאיות וההרים רישומם גדול מרישומו, אך פליאתו פעמים גדולה בעיניך מפליאתם.

סאהל־אל־האוא – מישור הרוחות – שוטף מסביבנו ואנו מתקרבים אל מעבר־רָמון – נקודת הגובה של הסיור. נקודת־גובה גם כפשוטה וגם כמשמעה, פשוטה: 1004 מטרים, המקום הנישא בארץ, אחרי העצמון. משמעה: מעֲבר תלול, שאחת ממטרות המסע היא לנסות לעברוֹ ברכב, ואולי לעשותו פתח לנתיבה של קבע.

ט

שיירת המכוניות עומדת מנסוע. לפניך קפל קרקע תמים זרוּע שברי אבן. הוא מסתיר קמעה את האופק ולא יותר – כמו אחד מגבנוני־דרך רבים שעברת. אבל הנה פוסע אתה פסיעות מספר, מדלג דילוג או שניים, ולפתע נקרעת לעיניך – לעומק, למרחקים, למרחב – ארץ חדשה. היא כמו נבראת לעיניך במחי־יד, עם שמש, עם שמים, עם הרים, עם בקעים, עם דומיה אין־קץ שלה. כולה שלימה ופרושה וקיימת.

אנו עומדים על שפתו של מכתש אדיר האובד במרחק עם עטרתו של רכס רם וחד. הוא ואדי־רמן, הוא מכתש הרמון. לרגלינו – מורד תלול, מעוקל, מנופץ ומבותר. כאן הברירה לפנינו: לפנות אחורנית, לעקוף את הבקעה המופלאה הזאת, לסוב אותה מן הקצה ולהגיע מסביב אל מעבר לה, או לגלוש במורד, לחצות את המכתש לרוחבו ולצאת מתוכו במעבר שמנגד. שורת־ הקומאנדקארים המאובּקה והממורטת מחיבוט־דרכים, מחכה להחלטה. אך ההיסוס, ששב ונתעורר למראה המורד, סופו שהוא מסולק ועל הרכב לצלוח את הרמן.

האנשים נפזרים לאורך המדרון לגלגל אבנים שאפשר להסיטן, ליישר הדורים במקום שהדבר ניתן להיעשות, לרכך שיפועים בוטים מדי, למלא פחתות ומדרגות. עקבות מלאכתם הרבה כמעט אינן נראות, המדרון חד ופרוע כשהיה. אך בין הכשלון להצלחה עומדת לפעמים רק אבן אחת בדרך. שני נהגים יושבים אל כל מכונית והמולת מנועיהן עולה ומכסה על הכול. הן מתחילות לנוע במורד, בגישוש, ברתיעה כמו תרות את פני הקרקע בטרם תצבנה גלגל. הן חותרות בשיפוע, כמו נעות זו על גבי זו, כמו נישאות בראשי גלים, גל גבוה ממשנהו. האחת זוחלת באלכסון וצרורות־אבנים ניתזים מתחתיה, האחת קופאת על עוֹמדה ורק נהמתה נמשכת, אחת גלגל מגלגליה סובב באוויר, עד שהנהג בתנועה אטית לאין־חקר, מוצא לו אחיזה. האיש היושב אל ההגה מתנודד עם המכונה לפנים ולאחור, וזה היושב בצדו נועץ אצבעות וצפרניים במסעד המושב. רעש המנועים נהפך לצווחה. אחד הצועד אחורנית לפני המכוניות, מאותת בנפנוף זרועות, כמו למנופי ספינות בהורידן משאות בנמל. קריאות עידוד והתראה ורווחה לסירוגין מתערבות בריטון מאוּפק של נאמני־משק הגונחים על השחתה זו של מכונות יקרות, והקומאנדקארים גולשים־גולשים, בכוח מגושם ועיקש ובדייקנות לטוּשה ומעוּדנה של קבוצת מחול.

צוק שחור מתנשא בצדי המורד. כולו עפרות ברזל. המכוניות עוברות בשוליו, מרימות אבק מתכת אפלה. המדרון כבר רובו מאחור, שיפועיו שוב מתמזגים לאחד, והוא מזדקף שנית כחומה שננעלה, כאילו לא עבר בה איש. אנו בתוך המכתש. אין אתה יודע מתי בדיוק נסתיימה הירידה, אך כבר השיירה יוצאת לחצות את זה העמק המופלא והחתום. באופק – צורות־הרים שאין דומה להן. הרים מרוּבעים, משוּלשים קטוּעים – דוּכנים אשר פסליהם נפלו מעליהם.

י

כבר החושך על הארץ ואנו עוד חותרים אל מקום־חנייה. הפעם העמקנו אל תוך הערב. סביבנו צוקים עירומים, אפופי רוח קרה, וזרקורי המכוניות המכים בהם עושים אותם ודאי עוד חדים וחשופים משהם במציאות. א־י אץ לפני המכונית הראשונה, גבו מוּאר בפנסיה העזים והוא גולש למטה־למטה, מוליך את השיירה המגששת. הגענו אל רמה זעירה – לוח נוקשה, חלק וממורט, המתנשא בין רכסי סלע. מקום שטוּח זה יפה לחנוֹת בו, אך הקרקע הסלעית אינה מבטיחה אחיזה לאוהלי הסיירים, ואף הרוח, הפורצת מבין הנקרות ועוברת על פנינו במלוא עוצמתה, כמו דופקת בנו לנוע הלאה. המנועים נושאים שוב קולם. ואנו מוסיפים לגלוש בטלטלה גדולה אחרי גבו המואר של א־י, המתכוון אל מקום נמוך ומסביר פנים יותר. הנה כמין בקעה לפנינו. סלע זקוף מיתמר בשוליה, סבכי שיחים אפלים. כאן הקרקע אנושית קמעה ומחץ הרוח שוכך. המכוניות נערכות להיות גם הן סיתרה מפניה, וכבר המדורה משליכה מטליות־אור אדומות על השטח. כבר הפרימוּס המפויח מטלטל בלוריתו בתוך גומה שנחפרה לו, ולאור האש צומח המחנה הזעיר. קיר החושך מתקרב עד מאוד, ניצב סמוך ואטום, כמו סביב למראה נושן ונודע. אכן, תמונה זו של גצים מעופפים ושל אוהל נטוי אינה זרה לשום ציה שבעולם.

י"א

השחר השלישי, רטוב ואדמוני, מותח את צללינו הארוכים לאין מידה על פני שטחו הטלול והנרחב של קאעת־אל־קריק, הוא המֵישָר. כאן האדמה עוד נוצצת מגשם שירד בלילה או לפני־כן. המכוניות נפרשות וגולחות את השטח בטיסה, כמגל רחב, ולפתע פונות כל העינים אל צד אחד ואנו רואים כמה בהרות חומות מתעופפות הרחק לפנינו, באלכסון, אל הגבעות שמנגד. שוב הצבאים. דומה כי באוויר הצלול אנו רואים אף את רגליהם הדקות, ואחד מהם – הכתם הלבן שעל גבו מרקד־מרקד תוך כדי מעוף.

מעל גבי סלע נטוי אנו צופים אל המקום, בו נחל ערוד נופל אל תוך ואדי זה, המשתרג והולך מירכתי דרום בסיני והוא ארוך מכל ניקרות הדרום וגם מן הירדן. קירותיו תלולים ופרועים, ובדרכו, פה ושם, דוּכני־סלע הנהפכים לאיים בעת גאוֹת המים. אכן, למים עצמם אין זכר כעת, אך צלקת חשופה ומגויידת זו, שאנו עוברים לאורכה, מעידה על מחץ חרבם בהכוֹתם מן ההרים.

האפיק הולך ומתרחב, והנה הוא נפתח הרחק מנגד כשער רחב ובהיר… השער אל הערבה. זו משתרעת עכשיו למולנו במזרח, ורכס הרי־אדום סוגר עליה כאד כחלחל באופק.

י"ב

כמו בזרוע מעמיד אותנו הג’יראפי על כביש הערבה. כאן סובבת השיירה בתפנית חדה דרומה ונערכת בשורה, בטרם תנוע לעבור את כברת־הדרך האחרונה לאילת. שני ימי־נסיעה בארץ לא סלולה אינם ענין רב ביותר, אבל לאחריהם תופס אתה, מהו סרט צר של כביש המתנוצץ למרחוק. לפנינו עוד כמאה קילומטרים עד המפרץ, אך אלה כמעט אינם נחשבים כעת. אכן, לא הכביש לבד נוטל כאן מן המרחקים את המשמעות שהורגלנו בה. גם סיבה אחרת לדבר, סיבה שסופה לשנות את מושגי המרחק והמרחב של כל אדם מישראל. מפתה החדשה של הארץ, מידותיה החדשות, עוד אינן שגורות עלינו, עוד לא נבלעו בדרכי חישוב ומחשבה שלנו, כדבר שמבלי־משים. האומר כיום “תל־אביב – חיפה” עוד מעלה בהרהור ערך של מרחק מוּרגל ומוּדע, שעוד אינו נקשר מאליו עם ערך תל־אביב – באר־שבע, ובאר־שבע – עין חוצוב ועין חוצוב – אילת. עוד הפרופורציות הישנות טבועות בנו, אך סופן לפנות מקום לסולם־ ערכים חדש, מסיבה פשוטה זו, שבאר־שבע כיום אינה בירכתי הארץ אלא במרכזה, והמרחק בין תל־אביב לחיפה הוא כמרחק שבין שתי נקודות שכנות בנגב.

הכביש שוטף אל מול פנינו קל ומבריק, ועד מהרה כבר אתה מקבל אותו כדבר המובן־מאליו והמוכן־מאליו. ההוראה שניתנה בדרך, לשמור על טווח־ ראיה בין המכוניות, כאן פג תוקפה, והשיירה מתארכת ומתפרדת, אלא שאחד הקומאנדקארים, לאחר שנשא באורך־רוח את כל הטלטלות והחבטות של שני הימים, יוצא מן המערכה ונתקע ללא ניע דווקא פה בכביש הסלול… מכוניתנו חוזרת על עקבותיה, קושרת אותו אליה בשלשלת, והוא נגרר ואץ אחריה כשנהגו גחון אל ההגה ומאמץ עיניו מבעד לענן־האבק שמפריחים גלגלינו. לאחר דקות מספר אתה מביט לעבר נוסעי המכונית הנגררת, והנה זיקנה קפצה עליהם… כולם אנשי שׂיבה, שפמיהם לבנים מן האבק ועור פניהם כצבע הטיט. רק החרפות והצחוק הרודפים משם אחרינו מעידים כי רוח האנשים עוד בכל־זאת צעירה כשהיתה…

אנו נוסעים בשוּליו של רכס הנגב, ובקיע הערבה נמשך משמאלנו רדוּד ורחב. גוֹנו ירקרק־חיוור, ועצי־שיטה בודדים ניצבים פה ושם, רכוּני גזע, כמו כפופים על מלאכה נעלמה, וגופם נטוי דרומה עם הרוח. כתמי נווה ומים, שירקוּתם כהה יותר, צופים מתוך העזוּבה בשפתה המזרחית של היריעה, אשר שם המעיינות. אך על הכול חולש רכס ההרים שבמזרח. כל הערבה כולה, על החי הסמוי הרוחש בלי קול בסבכיה, על דממת העוף הפורח בה, הכול כמו הוּדבר תחתיהם. הרי אדום. אתה הולך הלוֹך ונסוֹע דרומה ועיניך אינן ניתקות מהם. הם נישאים חוֹמות על גבי חוֹמות, געש זקוף ומאוּבן של צוקים וחדודים ורוכסי סלע. הם עומדים כהמולה רמה ופולחת שפתאום ניטל קולה. כמו עשן כבד שקפא ונסתלע. רכס גלמי וחרוּך זה נראה לך כחומר היולי, אשר ממנו נוצקו נופי המקרא. הללו אנושיים ממנו, בני־דעת יותר. הרכס הזה הוא בדרך אליהם… הוא נשאר על סיפם ולא עבר אותו עם השבטים. זהו הפרוור החשוך והעשֵן של ספר־הספרים,

מימין לדרך מזדקרת תחנת־הקידוח של ביר־הינדס, היא באר־אורה השולחת מים לאילת. הספרים אומרים כי מאז ימי ביצנץ לא נחפרה בנגב באר חדשה. מוטות־ברזל חלודים אלה, התקועים כאן לבדד, זכר לקידוח שנסתיים, אומרים איפוא להיות פתח לספרים חדשים. מן הצד נראית עברונה, תחנת־מצפה חקלאית וחוות־נסיון. תמונה זו של נקודת־ישוב שאין רגיל ומוּכּר ממנה בשאר מקומות בארץ, אף היא כמו אובדת כאן במרחב החדש, כולה גישוש ותהייה. בעבודת ההדרכה עושה כאן איש עין־חרוד, וגם זה השם השגור נשמע כמו ממרחקים של שטח וזמן. דומה שיחד עם תחומיה של הארץ נפרצו גם זמניה החדשים. אתה מרוחק פה כברת־ דרך וכברת־עת רבה מאוהליו הראשונים של עמק יזרעאל.

מישהו במכונית שולח זרועו קדימה, מצביע אל דרום, ומעתה אנו נוסעים בעמידה, עינינו נשואות לתפוס את נצנוצו של הים. לא אותו ים שידענו. עוד העינים תרות אחריו – וכנף יריעה תכולה מוּנפת באופק. תמונה דקה ורוטטת הולכת וקמה לפניך, שטה ומתקרבת. עוד היא לוּטה צעיף, עוד היא רוחפת כמו אד, אך כבר הקווים יוצאים מטשטושם, קורמים דמוּת, הצבעים מעמיקים, כפות־תמרים מתנשאות. השיירה מוסיפה לאוּץ קדימה, ולפתע נגול לפניך המפרץ בעטרת הריו ונוגהו ושעריו הפתוחים.

ים חדש מביט בך. חופים חדשים. פתח אל יבשת אחרת. הכול טובל באור בשל ועשיר של טרם שקיעה. תכלתם של המים עזה ועמוקה לאין־חקר, וקירות החופים עונים כמתכת בהבהוב אדמומי וצהוב. הכול מוּטעם וחריף, ועם זאת כמו נסוך עצלתיים של יפעה וביטחה. לא נופם של האבות הרועים ולא נופו של דוד. יריעות שלמה פרושות כאן לפניך, ולא רק מפני שנזכר אתה בעציון־גבר וכתם אופיר. המראה מהלך קדמוּת עתירה ורוגעת, ועם זאת כולו נוצץ בחידושו, על ימו והריו וחופיו. ככתר גנוז שהוּצא ממחבוא. כל זה עמד מזומן אחר כתלנו…

המכונית מטפסת במעלה, עוברת את תפנית־הדרך האחרונה. מלמטה מבריק הצריף הצהוב־בהיר של בית הממשלה. נראים אגף־האכסניה הארוך, שדה התעופה, סירות המנוע במפרץ. הנהי אילת.

1950