א. וינסֶן
מַדֵי הקיץ של פאריס אינם משתנים מעונה לעונה. שרירות המוֹדה איננה פוגעת בהם. העיר שומרת חופש ומסורת. שמלה אפרורית. צווארון־כסף – הסינה. בּארֶט לבן – מונמארטר. שמשיה סגורה, גנדרנית – טור עופל. חגורה ירוקה – גנים ויערות. אחד מהם הוא היער הווינסני. היה זה – עד לפני שנה – מקלט־נופש־והתבדרות להמון המטרופולין העמל. בכל ראשון בשבוע פלט מתוכו המֶטרוֹ (הרכבת התחתית), מדי חמישה רגעים, עדרי אדם נוהרים למרעה. על רפידות העשב הכבוש פשטה הילולת סֶנדבישים, בירה מפעפעת, בקבוקי יין אדום, תיבות־צילום ופונוגראפים. במשעולים המשועממים צעדו בסך מְלַהֵג בתי אב אווזיים וזוגות־זוגות של ז’אן ונאנט. האגם התמים הצדיק על עצמו את גזר סירות הטיול, הפקיר את שערו המסתלסל לסריקת המשוטים ועיווה את פניו מקרירות הרסיסים הניתזים… שני האיים רבצו זה בצד זה כשתי בתולות שנזדקנו. באחד מימות האביב דאשתקד הושיט להם הגל המחלק עתונים את גליון יום אתמול. הפעם לא שב לצנוח על ברכיהן האדישות. הן הביטו אשה ברעוּתה וחזן השטוח נשם בחוזקה. אז אמרו: יש לפתוח את ארגזי הנדוניה למען יפוג ריח הנאפטאלין…
התערוכה הקולוניאלית נועדה להתקיים בווינסן.
עכשיו היו המשעולים לרחובות סואנים – מידרך לפיל, לגמל ולבת־היענה הרתומה, מיכבש לגלגלי האבטומובילים, מיצעד לרגלי אדם שחורות וצהובות, מיסחב לשמלות הדורות־שובל, האגם שוצף ממזרקות, בוער ממדורות מועד. שתי הבתולות העגומות חידשו נעורים וששון, חג־כלולות להן. שמן עתה – “אִיי אלף לילה ולילה”.
צרפת, בלגיה, איטליה, ארצות־הברית, הולנד, דאניה, פורטוגאל – שתלו כאן, על שטח 114 הקטאר, את פרחי מושבותיהן המגוּונים.
ב. המרחקים
גם הלילה, כמו אמש, וכמו בלילות אשר חלפו ושיבואו, ישב מישהו יחיד בחדרו המרובע, ישלח עינים ללא כיוון ויחשוב בלי מאמץ: ברגע זה, בדיוק ברגע זה, יש יער־בראשית הומה… ערבות־שלג שוקטות על הצירים… תנין מוציא ראשו מן המים… אניה חותרת בערפל…
רעב זה לרחוק, תחושת הקירבה הזו לעולם, הם שהשיטו את הסירות האמיצות מתוך הפיורדים, הם ניפחו את מפרש־האניות בחופי ספרד ופורטוגאל. פורטוגאליה! שלושת ביתניה גדושים זכרון, גאוות־עצב על זוהר שעוּמם.
באחד הקירות – מפת־תבל מאירה מתוכה. הימים כחולים, הארצות צהובות ובתווך שטח זעיר ורוד, מספר סנטימטרים לאורך ולרוחב – ארץ ואסקו דה גאמה. ממנו פורצת אגודת קרניים. הקווים מתפרדים, מתעגלים, מתפתלים בין איים, סובבים יבשות. העין עייפה מללוותם. כל אחד נושא עליו את שם התייר הנוסע. צבעם זהוב. זהוב, על אף אודם הדם הנשפך, על אף שחור העוולה התובעת. הם הרחיבו אפקים, קרעו חלונות, הסירו צעיפים – זו מלאכת האדם ורבות היא נעשית גם למורת־רצונו.
בכף חנית השלטון התקועה פה יש פנינים זרועות. כל השונא את ברק הלהב יסב ממנו את עיניו, יביט אל אורן האמיתי. יראה בתערוכה פאנוראמה עולמית – מצבת לרוח המעפילה.
אמנם, לא לזאת נתכוונו בוניה. הסיסמה כלולה במלים הבאות: “כדי לממש את הרעיון הקולוניאלי צריך לקבעוֹ במוחנו”. זוהי אחת הכתבות שנושא עליו “היכל הידיעות”. אבי האימרה הוא המארשאל ליאוטי, יוצרה של התערוכה ומכניע מארוֹקו המורדת. מכל צד משננים לצרפתי, במפות ובציורים, בדפוס ובשלטי־חשמל: ידוע וזכוֹר – שטח “צרפת הגדולה” 12.5 מיליון קמ"ר. מספר תושביה – 100 מיליון. “צרפת האירופית” אניה אלא חלקה ה־23.
אבל ההמונים (המונים! בחודש מאי – 3 מיליון מבקרים, ביוני – 4 מיליון, ביולי – 5 מיליון, ב־14 באבגוסט עצמו, שהיה יום חג – 500 אלף!) באים לא על־מנת לספוג דעת, ולא בשביל ללבוש גאווה, אין הם נראים ככובשים, הצרפתים הנחמדים הללו. הפועל חרוש הפנים, הפקיד כפוף הגב, הרנטייה העגלגל – רוצים להתעניין, לתמוה… להרכיב את נשותיהם על דבשת גמל ולהתעלס בצחוק, לטעום מיני תרגימה אשר לא ידעום אבותיהם ולהגיד בכובד־ראש: “אולי תרופה היא למחלת השינה… או תבלין שהיו מוסיפים לשבוייהם”. הם רוצים לחיות מספר שעות בטוֹנקין, לעבור בשוק הערבי, לראות בקוסמי נחשים, בריקודי־קרב אפריקניים… המסדרים הבינו את הדבר.
ג. אבן מקיר…
…אבן – לאו דווקא. כל הבנינים, חוץ מן המוזיאון הקולוניאלי, העתיד להתקיים כמוסד תמידי (עכשיו יש מציעים לעשות את התערוכה כולה לפרמאננטית), עשויים חומר קל, לרוב עץ ושלד־ברזל. “סוד” זה, בניגוד לכל הסודות, איננו גלוי, הכל מוצק, “בּיטוני”, וכמה בתים נראים כהרוסים למחצה, שיני הזמן!…
אולם כל ביתן, אם גם איננו אבן, הריהו זועק… בשאגת שליט – כמו מקדש אַנגקוֹר; בנאום פועם, פיכח, ערוך בהכּסאמטרים – כמו ביתן איטליה; בשיר מואדזין מיתמר – כמו המינארט האלג’ירי; בדממה צנועה וגדושה – כמו קבר רחל.
שלל סגנונים ואורחות־חיים. בצד הודו־סין המלכותית, האפורה, מיילים קירות־סוּדאן האדומים… מרטיניקה הלבנה, המעודנת, גובלת עם קאלדוניה־החדשה אוכלת האדם… אבל כל ביתן משהה את רוחו הוא. ריבוי מוצגיו וסביבתו הטבעית כובלים את הרואה ומשכיחים את שאינו שייך אליו.
בבל ולא בליל, ערב־רב ולא ערבוביה.
הודו־סין, נזר מושבות צרפת, מכסה את החלק העשירי מכל שטח התערוכה. בו כלולים חמישה ביתנים, ביתן לכל מחוז מחמשת מחוזותיה, תיאטראות, ביתן המסעות, ביתן העתונאוּת, כפר דייגים ו…מקדש אנגקור, המכיל כ־23 אולמות ומהווה גם כשהוא עצמו דמות סינטטית למושבה הגדולה…
מקדש אנגקור הוא “פאר התערוכה!” זהו שריד תרבות עתיקה, אשר יער־בראשית בקאמבּודז' (הודו־סין) הצפינוֹ במשך 400 שנה. תושבי הארץ שכחוהו ובני אירופה לא שיערו את מציאותו. עליו כתב פייר לוֹטי רדוף האֶכסוטיות: “כאן אחת מפינות תבל, שבה צברו בני־אדם את הכמות הגדולה ביותר של אבנים, תבניות פסל, פיאורי חרט, ענפי אילן, פרחים ופרצופי חיה. אין אלה קווי בעל־בּק או תיבּי הפשוטים והגאים. זה מעביר על הדעת מרוב סיבוך וענקיוּת.” את הבנין הזה חידשו בווינסן כמו שהוא, אם כי במידה מוקטנת. שטח בסיסו בתערוכה – 5000 מ"ר.
גוש רב־מידות. כל אבן – תג, כל שעל – דמות. תיבת־נוח שעמדה על אררט. חיותיה פרצו מקרבה ולא העזו לעזבה. ניתלו על הדפנים, גחנו מן הסיפון, הציצו מן הצוהרים… וקפאו. חמישה מגדלים לו. ארבעה בקרנותיו ואחד בתווך. צורתם – מצנפות עגולות־מחודדות. נדמה – ידי נשים צעירות שזרום מעשה סלסלה; ונדמה עוד – הנה יעופו… ירומו כעופות גדולים… האבירוּת האגודה של הבית, האוויריות האגדית של מגדליו – כובד טקס וצקון תפילה.
דלת המבוא קטנה, קטנונית ביחס לבנין. היא היתה מתעלמת מעין לולא צובעה זהב ואודם ולולא הבריקה כפנינה משובצת, מגבוה, ממצח החומה, ממרגלות המגדל המרכזי. אליה מטפסים בין טורי לבאים, במעלות אין־ספור, בשיפוע מאונך כמעט, כעובדי מזלות לקראת כוכב…
מקדש אנגקור עלה לבוניו רק ב־12.5 מיליון פראנקים, משום חמרי בנינו הזולים. חברת הסינמה האמריקאית “פרמונט” – שׂשׂה על המציאה וקנתה אותו. היא תשלחנו באש לשם אחד מסרטיה הבאים. הפעם אין לרגוז – שוב אמריקה!… טוב שסופו יהנה אנשים כקיומו. בשעה שקאמבּודז' עסקה בבנין היכלה הקימו בצרפת את הנוטרדאם דה פארי. המשפט הקדום והנכון במקרה זה (אני נזכר בביתן האיטלקי ובעדיי המכשפים האוקיאניים) אומר: מרחק סגנונים, זרוּת תרבויות, עמים שלא ידעו אחד על מציאות השני.
אולם כאן, בין שתי יצירות אלה, שנבך האדם גרמן, ישנו דמיון, אמנם מופשט, אבל יסודי. פרצופי־הקישוט המשונים וגרוטאות־אמן שרצה לגלם את המפחיד ובלתי־מתואר, ריבוי הקצוות המתחדדים וכלים מאליהם (זרועות שנשלחו לתפוס את המוחש ובלתי־מושג), הפירוט הרב (תוצאת חיבה שנועדה לכל אבן מן היד העובדת) – שווים הם פה ושם.
כאילו פרצה האמת הידועה והמורגשת ואישרה: בעמוק ובנצחי מותר האדם מן האדם אין.
הודו־סין שוקטת ואצילה, סגורה בתוך עצמה ומרשה אף למסַפר עליה לפתוח לו סוגריים וגם לשכוח לצאת מתוכם, אבל כל מטייל בה ייזהר נא. כי בעצם ובאמצע “מצב־הרוח” עלול הוא לספוג צליפת־שוט אשר תשיבהו אל עולם המעשה… כיצד? מספר צעדים מכאן והוא בסוּדאן, בעיר דז’נה האדומה…
אפריקה המערבית הצרפתית מצאה את ביטויה בביתן מרכזי מרובע, רב חומות. זוויותיו מודגשות, קווים ישרים, פשטותו פראית וקוראה לקרב.
מסביבו עיר קטנה. בבתים המפוזרים ובסימטאות הצרות שוקקים מאתיים מילידי הארץ. אודם צעקני, שחור מבריק, להג ממושך, חופז… פה צורפים, שם קולעי־רפידות, הלאה אמן עוסק בפיסול (היה בי רצון לשים את האמן במרכאות, אלא שאין זה מן המוֹדה עכשיו, האמנוּת השחורה היא כעת אורחת קבועה בסאלונים), אחריו “שחור נהדר” מכריז על משהו בקולי קולות (הצרפתים עומדים לשמוע צלצול שפתו ומחליטים, לאחר קשב רב, שהוא מדבר צרפתית).
באחד הבתים מתוח חיץ מקיר אל קיר. מזה – הצופים, ומזה – החיים (לא, לא המשחקים אלא החיים) – קבוצת נשים וגברים מזוהמים עד כדי ביטול כל חשש איפוּר, שרויים בתוך תוהו ובוהו של כלים, סחבות ואשפה בלתי־תפאורתיים. רוקמים. זה מכייר, זה מחמם ארוחתו על גבי גחלים, זה ישן וזה מדבר… יש ומתעורר ויכוח כללי (ואולי דיקלום קולקטיבי?). הכל מדברים ושומעים באחת, כל אחד ממלא את חזהו אוויר, מוציא את כולו בצורת מחרוזת מלים, וחוזר ונושם… קופץ ממקומו, מניע את אבריו, מסובב לובני עינים עגולים… ושוב שקט…
לפעמים יורה מישהו באצבעו על אחד המסתכלים, ואומר מה, וכולם יענו לו בצחוק ממושך, מחלחל כמים בגרון… בדרך כלל הם “מצפצפים” על הזרים. ההתרגלו? או אולי ציוו עליהם להיות “טבעיים”? אמנם, הטבעיות רבה, אבל ריח ביבר נודף משם. הרצו הצרפתים להראות כיצד חיו השחורים בלעדיהם? מפרצופי התערוכה עברו שניים, הצהוב־האפור והשחור־האדום.
מארוקו, טוניס ואלז’יר – לבנות.
כאן לא אתאמץ לתאר דבר, כי מיותר הוא וגם מסוכן… כי את אמיתות הציור יוכל לבקר כל העובר ביפו וכל הגר בירושלים. זהו הסרט הערבי של א"י, מזמר, מדבר ומתנועע ב־100 אחוז. מפסגות המינארטים, מבתי החומר, מחלונות האֶפנדים, מן השווקים המכוסים, מבתי־הקפה הייא־ליליים…
מכאן יש ללכת ישר לביתן הא"י ולדמות הנמל יפו־תל־אביב.
מן המושבות הצרפתיות יש להזכיר עוד את גויניאה, את האנטילים ואת אוקיאניה. ניכר שגויניאה שׂמה לפני המסדרים אבן־נגף קשה. כיצד לטשטש את הרושם הקודר של השם הזה? גויניאה היא ארץ הגזירה של הנדונים לעבודת־פרך עולמית. על־כן הירבו להדגיש ולהוכיח, שמקום האסירים אינו אלא חלק זעיר מן השטח הרחב ההוא, הקורא להשקעת הון ומרץ ומבטיח עושר לנאחזים בו.
בביתן מארטיניקה הבדילו חדר קטן היסטורי. קריאולית צעירה, בת שבע־עשרה, יושבת על מיטתה שרויה בהזייה. לבת מארטיניקה זו ניבאה אחת הקוסמות: “את תהיי יותר ממלכה”. הצרפתים רואים ומוסיפים בגאווה: “אמנם כן, היא היתה יותר מזה, היא נעשתה ‘אימפראטריס דה פראנס’.” זוהי ז’וזפינה, אשת בריתו של נפולאון בונאפרטה. אגב, מלכת צרפת הנוכחית אף היא שמה ז’וזפינה… בקר.
ליד ביתן גוואדלופה – בית־קפה. בקצהו – תזמורת יללנית, ובתווך – במה עגולה. עליה רוקדות בנות האי. שמלותיהן צרות וארוכות. זו כחולה, זו צהובה וזו אדומה. מתחת לשמלה משתלשלת סלסלה לבנה ויורדת עד כפות הרגלים. הן פוסעות פסיעות זעירות, כמעט שאינן זזות… (האם מפני היותן תושבות אי?…). צלילי התזמורת ארוכים, נוהים… תנועות גוון כוספות… (האם מפני שמסביב לאי משתרעים?).
בהודו־סין – שקט רחוק, בסוּדאן – אֶכּסוטיות חיים, באנטילים – שעשועי נכר. זרוּת הפחד והפרימיטיביוּת – בקאלדוניה החדשה.
שם מסיכות אשר אוכלי־אדם לבשון לצורך טקס־הכירה, מגיני־מלחמה מאדמים, מוקשים לחיות־הבר, כלי־עבודה מוגשמים (יש שאתה ניצב למול איזה מכשיר מחוכם וחושב: לו נמצאתי יחידי, מבודל, הרי לא הייתי ממציא ענין כזה… בשום אופן לא! אומרים לי: אתה הרחקת מהם מהלך אלפי שנים, אני נוטה להאמין… אלא נדמה לי, שאני, בתורת פרט, איבדתי משהו בדרך), מצנפות מכשפים מכוסים קורי־עכביש… והנה… (איזו הזדמנות נפלאה לאימרת־אמת נוקבת!) מסיכה איומה, דומה בכל לקודמות, אבל… (פרוגרֶס!) חבושה מגבעת אירופית…
בערך ב־35 ביתני־מושבות מרכזיים הראתה צרפת, בחוש מעשי וברוב כשרון, תמונה מאוחדת ובולטת.
הבנינים המסוגננים משיבים את נשימת הארץ, הן בצורתם והן (במקומות הטיפוסיים ביותר) בחומר בנייתם. התושבים, החיים בסביבתם הטבעית, מגלמים את נופה. המוצגים המרובים משמיעים את דבריה. בסדר ובבירור הם מעבירים לעין את ההיסטוריה והפריהיסטוריה, האֶטנוגראפיה, הדת, האמונה והספרוּת, תולדות הכיבוש, מפעלי הבריאות, החינוך והכלכלה, יחסי המסחר עם המטרופולין ולבסוף, השפעת המושבה על ה־ (או, נכון יותר, סימניה ב־) ספרות והאמנות הצרפתית.
כעת לארצות האורחות.
בלגיה, ארץ החרושת, הציגה את קונגו היחידה שלה באופן בלתי־צפוי. בקצה רחוב מרווח ושקט, בתוך חצר רחבה, ניצבים שלושה בתי כפר בעלי גגות־כיפה עגולים. הכל עשוי קש, אבל המקלעת צמודה ואיתנה, הצבע צהוב בהיר והרושם – שפע טוב.
הביתן האיטלקי נבדל מכל שכניו. כאן מדברים לא ה“נייטיבס”, אלא ה“אדמיניסטריישון”. איטליה בנתה סמל לעברה־עתידה הנכסף: בסיליקה רומאית רצינית וגאה. טור עמודים ופסלי שליט.
לארה“ב – שוב הפתעה – דמות קרתנית. מאחורי גן מסודר ונקי ניצב בית משפחה צנוע. כאילו עוד מעט עשן יעלה מארובתו ומישהו ישקיף מן החלון לראות במזג־האוויר. זוהי העתקה מדויקת מבית ג’ורג' ואשינגטון במונט־ורנון אשר בווירג’יניה. הצרפתים רואים אות־חיבה מיוחד אליהם באידיאה זו של ארה”ב. היא הפקידה בידינו, אומרים הם, את הקדוש ביותר מזכרונותיה. ואמנם, סיבת הדבר – הידידות הפוליטית והאישית, ששררה בין ואשינגטון ולה־פאייט הצרפתי.
ביתנה של דאניה הוא ה“מקרר” של התערוכה. פה אתה זוכר, כי יש מקומות בתבל אשר לא יצמיחו בּננות, ויש נשים המכסות אפילו את זרועותיהן… גרינלאנד הבודדת! כל רעותיה דוהרות ב“הורה” מסביב לקו המשווה, ואילו היא פרשה, כנזירה לבנה, להקיף לנצח, במעגל צר ואטי, את הציר קר־הרוח. מישהו הדביק על גבה כתובת־מוקיונים: גרינלאנד!… והיא דמה שוקט, רק בעיניה בוז מסנוור… ראה ראתה את הקור במארבו… אדיר הוא ואינו נחפז, שעל שעל יכבוש עד… דובים לבנים מלקקים את כפות רגליה…
גורלה של הולאנד, כמשתתפת בתערוכה, דומה לטרז'. ביתנה נחשב לראשון ביפיוֹ ולאחד העשירים ביותר. במשך חדשים מיום הפתיחה נהרו מאות אלפים “לראות את מקדש אנגקוֹר ואת הביתן ההולאנדי” ו…לצלם – (האם גם היום אומרים: “לראות את נאפולי ולמוּת”?…) והנה, שריפה – שסיבתה לא נודעה עד עתה – פרצה בו ותאכלנו עד היסוד. הנזקים לא ייערכו בכסף, אוספי־זכרון יחידים בעולם עלו באש. אבל הולאנד הוכיחה יציבות מעוררת כבוד. בחודש ימים הקימה בית שני והתערוכה שׂשׂה שוב על ילד שעשועיה.
כל הנמצא כאן ביאווה או בסוּמאטרה ורוצה לא"י, אין לפניו אלא דרך אחת – תעלת סואֶץ.
בביתנה של חברת סוּאֶץ, בין רוֹב מוצגים טכניים והיסטוריים, יש קרן־זווית המרתקת המון שאינו מתמעט. בתוך מישקע בקיר מזדקר חרטום אניה מלפניו, ומצדדיו מערכת תפאורות נמצאת בתנועה בלתי־פוסקת. עמוֹד הכן והבט נכחך. אנייתך היא זו, ואתה הנוסע… החופים צפים, כפרים חולפים מימין ומשמאל, סירות־דיג ואניות באות לקראתך. ה“סיפון” רועד תחת רגליך… זה דיוֹ ליצור אילוסיה ואינו מספיק לגרום מחלת־ים… לבסוף מתרחבת התעלה – פורט־סעיד הופיעה. מעתה יש לעזוב את האניה (כי הנה תחל לשוב על עקבותיה) ולגשת ברגל לביתן הא"י.
“ארץ־ישראל – Palestine – פלשתין”. כך רשום על הבית (כידוע, עשוהו בדמות קבר־רחל). למעשה, מוצדק רק השם העברי, כמעט שאין זכר לממשלה ולערבים. הביתן כולו עברי. הפוסח על מפתן המבוא בא לתוך “אולם אֶדמוֹנד רוטשילד”. מנגד – כּן־הבשׂמים של “אביבה”. אחרי סחרחורת של הירוגליפים זרים – סוף־סוף שם מוכּר ומצלצל. איזה צלצול! יש בו אביב ותל־אביב ורביב ושביב ויפי כל הילדוֹת ששמן אביבה… מימין – תבנית של מפעל רוֹטנברג, קטנה אבל מוצקת ומשמחת. לידה, דוגמאות מן התוצרת החקלאית הארצית, שהוצגו על־ידי ממשלת א"י, תמונות ממראות הארץ ומפת־הארץ ומפת דרכי מסילות־הברזל.
משמאל – בית החרושת “נשר” ותל־אביב. כאן סמל השער – המגדלור, דיאגראמות בולטות וכמו תמיד – שורת תמונות המעבירות לעין את צמיחת העיר מן “האבן הראשונה” עד “הקרנבאל בפורים שנת”… (אין רע, זה יפה וטבעי. כל ההורים אוהבים ללטף את בת שעשועיהם ולספר: זה עתה שכבה בעריסה ועכשיו… גדולה, גדולה – הולכת לנשפי מחולות…)
ליד עבודות “בצלאל” נסתדרו הוצאות: “אמנות”, “שטיבל”, “דביר” ו“יובל”. עד כאן שירה, והנה פרוזה (ריאליסטית ורומאנטית כאחד) – תוצאת הארץ. בית־חרושת לעיבוד עורות־לפקוביץ, “אריגה” ו“סריגה”, שימורי־פירות של שמואל ברוזה, בקבוקי יינות ו“עסיס”, הזוכים לשבחים רבים ואשר האור הנופל עליהם משווה להם זיק של צבעי קשת, “ליבּר”, “פרוּמין” ותעשיית הסיגאריות (מדוע אינן ניתנות למכירה? למרות המכס הכבד, הרי היו נמצאים להם “בעלנים”, כי אין כסיגאריה להשריית דמין ולטשטוש מרחקים). חדר קטן, מיוחד, נטל לעצמו גורלסקי־קריניצי, טוּב הטעם ויפי העיבוד של הרהיטים עוצרים את זרם המבקרים ומשהים עליהם את העינים.
באולם הגדול שלאחריו מציגה תחנת־הנסיונות של מקוה־ישראל דוגמאות קרקע מאזורים שונים בארץ; הטחנות הגדולות ואיגוד נוטעי הטבּק מראים מוצגים ומספרים. הנה “תנובה”! תוצרתה מהנה בצורה ובנקיון.
מחלקת־החינוך של הסוכנוּת היהודית הביאה חומר רב. צילומי ומספרי. מדוע לא עשתה כמעשה רעותיה במדינות השונות ולא הציגה גם ספרי־לימוד ומחברות־עבודה של התלמידים? לנכרים ולכמה יהודים היה זה מוכיח ש“בעברית אפשר ללמוד גם פיסיקה”, ליהודים האחרים היה זה גורם סתם נחת־רוח…
אחריה – קרן היסוד, הקהק“ל, פיק”א ואליאנס.
במרכז האולם – תבנית אניה ועל סיפונה צורת פרדס, על עציו, פירותיו ושיטת השקאתו. הצירוף אינו מוצלח ביותר, אבל הכוונה ברורה. תפוחי־הזהב (עשויים ספוג?), המבצבצים מבעד לעלים, מעוררים ממש התפעלות.
בדרך כלל, הביתן הא"י (לידו ביתן מיוחד ל“מרבדיה”) מרוּוח, נאה סדור ועשיר מוצגים. מבקריו מרובים וחלקם הגדול בא לא לשם “ארץ הקודש”, אלא למען “פלשתינא העברית”. אולם הזנחת ההסבר והתעמולה מפליאה, הדורש מקבל עלה־דפוס זעום וזה הכול. שום כתובת ביאור, שום ספר הניתן לדפדוף.
ומסביב? גם אותו, כמו את הביתנים האחרים, מקיפה “אטמוספירה”, ולא עוד אלא שבערכו הכמותי הוא משתווה לגדולים שבהם. כאן, כנראה, השתדלו אחינו ב"י היושבים בפאריס: שני בתי־קפה, ריסטוראן והמון סוחרים המוכרים הכול, חוץ מגזוז.
אמנם, לאחר שתצרף קו לקו את ערבוב השפות, את שם הקפה – “אוהל קדר”, את המזמרת הרוסית (!) בריסטוראן “כרמל” ואת הקוזאק (!!), הניצב ליד פתחו, תוכל, בהתאמצות דמיונית קלה, להרגיש את עצמך בתל־אביב… ובכל־זאת, אם כל ה“אטמוספירות” אמיתיות הן כמו זו, הרי שרימוני, רימוני במשך כל מסעי מהודו ועד גרינלאנד.
בקירבת הביתן הא"י נמצא גן־החיות – הַשְלמה נאה והכרחית לתמונת התערוכה. המענין שבו הוא שחיותיו אינן כלואות אלא נמצאות על שטחי־אדמה רחבים, סבובי חפירות. הליכותיהן נעשות מתוך כך אמיתיות יותר, מכילות מה מעוזן או זריזותן הטבעיות. הלביא צועד בטוחות וקצובות כחובל טכסיסי־קרב, הפילים יורדים לטבול במקווה־המים ועַם־הקופים מקפץ ורועש על הצור הגבוה שהותקן בשבילם.
הביתנים, האנשים והחיות העבירו הנה קטעים מעולמות רחוקים, אבל בתערוכה משתתפת גם המטרופולין.
שלושה בנינים מרכזיים לה: לחרושת, ליערות קולוניאליים ולצרכי נוי ומותרות. מחוץ להם, ביתנים להוצאות־ספרים שונות וביתן הטבּק, אשר בו יכול כל הרוצה לעשן סיגאריה שראה אותה לפני כמה רגעים בצורת עלה צהוב…
מול ביתן החרושת נמצא “היכל הידיעות”, המכסה שטח של 14,000 מ“ר. צורתו בנין עגול, השולח לאחוריו שתי גאלריות ארוכות, כזוג מחלפות. זהו “ראשה” או “מוחה” של התערוכה. הפרוזדורים הנ”ל פתוחים מצדם האחד, מול גן מפליא בצורותיו ההנדסיות. על כתליהם חקוקות בשורה כתובות, המסבירות בקצרה ובבהירות את מהוּתם וערכם של מיני התוצרת הקולוניאלית.
לאורך שני האגפים נסתדרו לשכות־המודיעין, חברות־המסע והארצות שאין להן ביתן משלהן. בריטניה־הגדולה נתכנסה בתוך חדר קטן, כמלך שנחבא אל הכלים… מדוע? גם הצרפתים מדיינים בזה.
התמימים עונים: צ’מפיוֹן עולמי אינו רוצה להיראות בכפיפה אחת עם אתליטים חובבים… או: אין הגביר רוצה להיות סמוך על שולחן אחרים…
החקרנים מפרשים: היות ווֶמבּלי שלהם זכתה להצלחה בינונית, אין ברצונם לעשות בעזרת שכנים מה שלא עשו בכוחות עצמם…
הגאים פוסקים: כאן, בין ארצות המעניקות לתושבי מושבותיהן חיי שפע, המעוררות ומעשירות את תרבותם המקורית, אין להם מקום! את מי יביאו הנה? את אדומי־העור הכָלים? את בני הודו המורדים?
והציניים חותמים: לא הא ולא דא, אין להם כסף לכרטיס־כניסה…
שלוש מפות־אור “גדולות” באולם המרכזי מבליטות את הקשר שבין הארצות השולטות ומושבותיהן. האחת מציינת את הרשת של תחבורת־האלחוט (בפרקי־זמן קבועים נדלקת מנורת־חשמל באחת מבירות־אירופה ונקודות־אור עונות לה מכל פינות העולם). השניה – את דרכי האוויר, והשלישית – את נתיבות־הים. אגב, הנמל היחידי, המצויין על פני המפה, מפורט סעיד עד טריאֶסט – היא חיפה (דחתה אפילו את ביירות הצרפתית!). מכל בניני התערוכה בן־אלמוות הוא רק המוזיאון הקולוניאלי. שטח בסיסו 60,000 מ"ר. על קיר חזיתו משתרע תבליט ענקי, גדוש גופות אדם, חיות וצמחים. הכול משולב, מתפתל, מתנועע בעבודה ובשעשועים, במלחמה ובשלום…
בתוך הבית, בשלוש קומותיו, ערוכה סינתיזה לפעולה הקולוניאלית הצרפתית, על כל קורותיה ובכל הזמנים.
כאלה הם פני התערוכה ביום. בכוֹתבי כן, אני נזכר בפאספורט שלי… שם רשום: הקומה… צבע העינים… השׂערות… בטוח אני, כי איש לא יכירני לפי הסימנים הללו. פרצוף חי אין די לצלם במלים. גם התערוכה חיה, חיה באלף נשמות, על־כן רציתי למסור מה מניבה ודוּמייתה, משטפה וקפאונה, משׂשׂונה והזיותיה. על־כן אשוב לראות בה במשתה הליל, עת, דלוקת עינים מזמר ומשכרון, תפשיל צווארה ותגמע יינות אור…
ד. תאורה
3000 פרוז’קטורים, 2000 פנסים, 500 קילוגראם אֵדים לשעה ומים ללא גבול – הנה האנאטומיה של הפלא. אנאטומיה, מפני שאת המזרקורים אין עין רואה, והפנסים – פנסים הם רק משום “תכליתם” (יודעי־דבר אומרים: התערוכה היא נצחון התאורה המודרנית), יען האֵדים עולים כקטורת רבת־צבעונין, והמים – געש, אש, כור־זהב…
התאורה איננה מתחילה בבת אחת. בהיות השמים כחולים מאוד נדלקים אחד אחד העמודים שניצבו משני צדי “המסילה הגדולה של מושבות צרפת”. כל עמוד נוהר בשלושת צבעי הדגל: כחול, לבן, אדום. מתוך הכותרות נישאים אֵדים, מגוּונים אף הם.
בראשית המסילה מזהיבה מזרקה בצורת חבוש (אנאנס) ובסופה מבליטים המזרקורים 82 מטר של ארד (ברונזה) – “מגדל החילות אשר מעבר לים”.
בין הביתנים, הנמשכים בשני טורים מן המזרקה עד למגדל, והנראים עתה כעשויים בדולח מסנן אור, נח מקדש אנגקוֹר. הנה שוב! מאין שופע עליו הנוגה? הביטוי העברי: אור־גנוז מזמר באוזן, מתמלא חיים… הבית דומם כצעצוע גדול, צהוב־זהוב, יפה הוא בשנתו… צריך שבנות קמבּרידז' הקטנות, הרוקדות בבתי־הראווה, תבואנה להשתחוות לפניו. ממגדליו שופעות אגודות קרנים ערפליות, ארוכות.
לפני שער־הכבוד – מפל־מים מסנוור מפזז על פני עמוד־זכרון לתרים ולכובשים. מכאן עד לפינות הנידחות ביותר נפזרו פנסים בצורת מגינים, אורכידיאות, מגבעות־סין חבושות זו על זו. תו צורח צורם בוקע מ“קרית השעשועים”. למה הביאו לכאן את הלוּנה־פארק, את ה“קארוּסלה”? אנשים טסים באווירונים, אנשים צועקים בקרונות ה“סציניק רֵילוויי” (20 קילומטר בעליות ובמורדות עוצרי נשימה, דרך “מדבריות” ו“יערים”), ציירים רושמים “פורטרטים” בסיטונות, גלגלי־גורלות מסתובבים… גמל נדהם רץ… דכי תזמורות – חג.
חג על האיים, אור מסתורין ואפלולית. עופות־חשמל גדולים מניעים בכנפיהם, קוראים לבוא. דאנסינגים רוגנים… בית־קפה סיני… הודו רוקדת עלופת צעיפים… נחשים מתפתלים לקול חליל…פולוניזית שחומה, גמישה כחתול־פרא, שרה מתוך הנשמה…
רוע טעם, הלא כן? רומאנטיוּת רקובה… אני עונה כך: הרקוב, רבותי, מפרה את השדות… וחושב כך: אל אלוהים, מה יותר רומאנטי: ירח עולה או כלב מוכּה־צרעת? כל לב הוא כמידאס אומלל בהיכל הגוף. בהיותו חולה אהבה יחבק את הכול, בהיותו ארור־ציניוּת יירק בכול… אומלל ממידאס – כי בהיותו בריא ומבורך ו…ריק ישאל את נפשו למוּת.
מן החוף ומן האיים פרצו מפלות־מים רחבות זו מול זו. הן נשקו, נאחזו ותיצורנה קמרוני גשרים בוססים. הנה יזהיבו, הנה יכחילו והנה יאדימו.
תשלובת המזרקות יוצרת היכל מתנוצץ מגבישים, פרח גודל, טלול. הצבעים מתחלפים, מתערבבים, נבלעים זה בזה, אש מלהטת, אבכי־עשן כחולים, בוקר ורוד, טוהר צהרים, לילה סגול. פרפרי־המים מגיעים לחוף, דובקים במצח ובלחיים. בני־אדם כפותים יושבים טורים טורים לראות במחזה. אכן, תיאטרון! מדי פעם תטוס אנחת־תמהון, תעבור מפה לפה… האם למחוא כף?…
כאן, 1500 כוחות־סוס מעבידים 12 קבוצות משאבות בדחיפת המים. 409 פרוז’קטורים יוצרים את מישחקי הצבע.
ומנגדו, מנגד לתיאטרון המשתולל, נשקף “האות הגדול”. אבן, מים ואור (תמיד אור)… שלושתם אצילים וגאים. האבן – 50 מטר זקופים – כפות תומר לבנות. המים – פרץ עף ונופל, מבריק בגשם בעת חמה. האור – זהב וכסף ללא שינוי.
אומרים: בנין זה מסמל את השלטון הצרפתי. אני ראיתי בו את דמות התערוכה. את ישישוּתה הכובלת, את שטפה הסוחף ואת האורים שהיא מעלה בעיני אורחיה־ילדיה, ילדי העולם.
-
“טיול” – “הארץ”, וי“ב תשרי תרצ”ב (22,23.9.31). ↩
– שלום לאדוני… אמי ביקשתני להודיענו, כי ילדה של מוֹד מת.
– אהה… אין ספק… הוא בחר בדרך הטובה ביותר.
הדברים נאמרו באחד מבתי־המסחר הגדולים. האדון הנ"ל משרת בו כפקיד־מוכר. הוא בכור למשפחה שבדירתה שכרתי את חדרי. מוד היא אחותו. בעצם, אין זה סיפור. רוצה אני רק לדבּר קצת אודות מוד. ברור לי, שאני ואתה, הקורא, הננו יחידים להקדיש לה תשומת־לב כל־שהיא. האב, האם, בלי ספק יזכרוה לפעמים, ואולי גם בצער, או אפילו בכאב, אבל שיח לא ישיחו בה. על מוד אין מספרים הרבה. לכל היותר אפשר להגיד: אומללה היא, אבל רעה לא תעשה לאיש.
מוד נגועה בשׂכלה.
מהו השכל האנושי? יש אומרים, כי ברגע שבו נטל אחד מאבותינו הראשונים שוכת ענף בכפותיו הקדמיות והשיג בעזרתה חפץ, אשר היה ממנו והלאה, יצא מכלל חיה ונכנס לכלל אדם. השימוש במכשירים – זהו הגבול והמפתן. הגדרה זו כוללת מובן עמוק יותר. לא העבדת המכשירים, אלא ניצול השכל כמכשיר. המוח קיים תמיד ובכול, כשוכת הענף. המחשבה המושטת כיוונַתוּ לקראת החפץ. מאז הלך השכל, הלוֹך והשתכלל (השכל הוא שורש השכלול), עד היותו מכונה מסובכת ומדויקת. וכרוב ערכה כן רבה עדינותה.
עלי להוסיף, כי מחוץ לסיבוך המכונה גרם השכלול הנ"ל גם להפשטתם ולהעלאתם של החפצים העלולים להיאחז בה. רובם הגדול של האנשים עייף מרדוף אחריהם. את תפקיד ההשגה שמרו לעצמם רק יחידי־סגולה (אגב, נוהגים לקרוא להם משוררים ואנשי מדע), השאר סיגלו את שכלם למלאכה אחרת, מלאכת עיבּוד המוכן. בעיבוּד הוא מקבל את ההיולי מפנים האדם וממציא תוצרת נאה ומוסכמת. תוכה של מוד רוּצף, כנראה, טוּב ואמון.
אבל מהיותה נגועה בשׂכלה: אמונה – אמון סוס וטוּבה – טוּב פרה.
ועל־כן הולם אותה המונח המגדיר – אידיוט.
בערב הראשון לבואי אל חדרי החדש ירדתי לשוחח קצת עם בעלי־הבית.
מצאתים מסובים לשולחן. ציוו למוֹד והגישה לי כיסא. ציוו לה והביאה לי קפה.
ציוו לה וישבה על מקומה. האֵם שִילחה בי מבט רב־משמעות ואני עניתי לה בתנועת־ראש קלה, לאות הבנה פחות מאשר משום נימוס.
עכשיו ידוע לי, כי נהגו כן רק מפני היותי חדש בבית. לאחר שמעתים מדיינים עליה, כשהיא שומעת, ופעם הראתה לי האם, במעמדה, את תמונתה כשהיא תינוקת – “לפני המחלה”…
באותו ערב הרביתי להביט בה. דמתה כבת עשרים. עיניה היו גדולות, בולטות ומטושטשות, כאילו מה מן הלובן נמסך בתכלת האישונים. לחייה אדומות ונפוחות משהו. גווה נמוך. אצבעותיה קצרות ועבות.
אני רואה אותה כעת כגוש חי בשׂמלתה הכחולה. אני רואה אותה כדבר מסוים, מוגבל על־ידי קווים ושטחים – ומרגיש את בדידותה האיומה. הבה אחשוב עליךְ עוד – מוֹד… הבה אספר עליך עוד… ויהי נא זה שׂכר, ולוּ שׂכר אכזרי ואנוכיי, לרמץ הלוהט שהיית מביאה יום־יום אל תנור חדרי. ריסיך דמעו מן העשן ואַת הגדת בנעימה שאין דומה לה (הלא נגועה היית בשכלך ובאומרך משהו לא הגית בכל ענין אחר…): עכשיו יהיה לך חם – אדוני!… מאז הורגלתי לראותה בבית, כראותי את שני הכלבים והחתול, וכמו אליהם כן דיברתי גם אליה לעתים רחוקות.
לולא הודיעו לי מלכתחילה על “מהוּתה”, לולא היחס שנהגו בה ולולא עיניה המוסרות, הייתי חושב אותה רק לטיפשה קצת ולטובה מאוד.
יצורים כאלה מעירים רגש מעורפל. לאהבם קשה, לשנאם אי־אפשר (האהבה והשנאה קיימות רק בתור אֶלמנטים בודדים, ללא תערובת). נחיתותם המצדקת את עצמה מביישת את הרחמים ועוצרת את הבוז (הרחמים פוגעים במתאמץ להשתוות ואינו מצליח, הבוז קולע בשווה כדי להפילוֹ), טוּבם מוליד תודה, כשכר הנאה ממתנה יפה, וטיפשותם מרגיזה.
מה חש אני בשעה זו, בדמוֹתי את מוֹד? לא, מכאן אין ללמוד מאומה. על שמלתה הפשוטה מבריק לעיני עדי יקר, היא נענדה נזר ענוּת, או ביתר דיוק, ענוּתה נענדה נזר.
באחד הימים, לפני הצהרים, ירדתי מחדרי ומצאתי את האם קוראה מכתב־מה בהתרגשות מרובה, כשזוויות פיה וידיה רועדות. לצדה עמדה מוד ומראיה כאשר לא ידעתיהו עד כה. חיוורת, הדוקת שפתיים, ולוט דמעה על עיניה.
עמדתי בתמהון חרד והאם פנתה אלי ותאמר: ז’ק הקטן מת בלילה זה, בבית־התינוקות.
– איזה ז’ק?…
– בנה של מוֹד!.. ענתה לי בזעף, זעף שבא מן ההכרח לגלוֹת סוד… לאחר־מכן – מכיון שהעיקר נאמר, הוסיפה בשטף: בנה של הסוררת, של הפרוצה, של חסרת־הדעת… מהרי! התלבשי… רחצי פניך… עלינו ללכת! – ואותך, חביבי, אבקש מאוד לסור אל בני ולהודיע לו…
מילאתי את השליחות כמצווה מלוּמדה.
בשובי, לעת ערב, סיפרו לי את הכול לפרטיו… מוֹד עבדה בבית־מלון סמוך לעיר, שם קרה הדבר… וכשראתה עצמה הרה ברחה משם… הביתה… ואני הוספתי לעצמי: ובבית… פה נשמו לרווחה כמי שנשתחרר מאי־נעימות קשה… בבית הצביעו עליה עוד באותו ערב: היא לא בכתה אפילו…
אמנם, מוֹד לא בכתה…
כעבור שבועיים חגגה המשפחה את נישואי הבן הבכור. – מוֹד! הריעו המסובים לאחר השאמפניה, מוד… קומי, שׂאי כוסך לכבוד הזוג! היא עמדה (היתה מצחיקה בשמלת החג הדהה, כביום הלכה לקבורת העולל) ואמרה כמו כולם:… לכלה בעל טוב, חיי אושר ובנים… זמן לא־רב אחרי־כן עזבתי את ביתם. בבואי לבקרם, כעבור חודש, שאלתי:
היכן מוֹד?…
מאסה בנו וברחה, הלכה לה… ענו לי בהיתול, ודילגו על הענין.
רציתי להוסיף: אל בית־המלון?…
לוּ היו המלים עלולות להכאיב להם, הייתי אומרן.
ובכל־זאת, מוֹד, בכל־זאת, הם הצודקים. דעי לך, השׂכל אינו ענין לשעשוע… חוק נכפה עלינו: אוי לחלשים!… נודדי־הצפון משאירים את נירפי־האונים בערבות־השלג, פה עושים כזאת לרפי המוח. עליך להישאר בערבה, מוֹד, בערבה, עם אודי בינתך הדועכת. הן אחת היא לך איה – בבית אמך, בבית־המלון, או במוסד לחולי־הרוח.
1931
-
“מוד” – “כתובים”, ח' כסלו תרצ"ב (19.11.31). ↩
היום רציתי לכתוב על־אודות הסתיו. רציתי לספר, כי ידו קרה ומלטפת, כי רוחב עיניו עופרתי, ואישוני־זהב צפים בהן כשלכת בבריכות־גן… שקומתו זקופה, שריונו – כסף עמום, ראשו גא ועצוב בכובע־אבירים וסוסו עבות־שיער, אמיץ־אברים, עגול ומסולסל כאברי־ענן עולים באופק.
ועוד רציתי לכתוב, כי אני וחדרי וכל הנמצא בחדרי, וזו אשר איננה כאן – אוהבים את הסתיו, ובשמענו את צלצל פרסותיו על אבני הרחוב, טוב לנו מאוד.
צפרני השמש אשר היו רושמות שרטת אטית ובטוחה בכל גופו של חדרי, שרטת אלכסון זבת אור, נתקפלו, נתכנסו. מכורבלי עננים מבחוץ ורעולי אפלולית מבפנים הוזים־נחים הקירות, הריצפה והסיפון.
אבל באמת לא מנוחה היא זו ולא הזייה אלא כוסף מתעמק וסתר רעד.
וילאות מבליטים חזי ברבור, רוטטים ממתיחות ומעוצר, מיטה נלחצת אל הקיר כובשת ראש, חוֹנקת זעקה צבה ורוגנת. פיסת־נייר קלילה על השולחן רועדת, מזמזמת, נוהה ואיננה ניתקת… ופתע – טררך!… הנה זעה ותוּעף ותיפול… כל חדרי זועם: – איזו קלוּת־דעת!… וי לרגשנוּת הילדותית… ארון־הספרים זקף זגוגיות תמהון, השולחן הגוץ והכבד משך בכתפיו: – אינני אשם… אבל כבר הווילאות הגדולים פרצו, נשתרבבו כזרועות געגועים לבנות… הנן דאות, דאהּ ונופף אל מה, דאה והסתחרר סביב מה… רוח־הבכי עוברת בחדרי ואני שמח… כי אני וחדרי וכל הנמצא בחדרי אוהבים את הסתיו ובהישמע משק רגליו בין גגות הבתים טוב לנו מאוד.
וזוּ אשר איננה כאן תהיה ביום כזה, וביום אשר כזה אף היה היתה כבר. זוכר אני, כיצד נפתחה הדלת וכיצד נסגרה. היא צעדה וישבה למולי. בכורסה ישבה, ואני שכבתי, אילם ופקוח־עינים, על המיטה המייבבת.
פניה אורו מאוד, ובמסגרת השׂער קפאו ברקים כחלחלים, מתוך עיניה זרחה השלכת, ולובן גופה העמום, המוצק ובולט בסלסלת שמלה שחורה־שקופה נטף כאור גדול מכפות־ידידה.
פיה נבוך ורעד קט, כאילו איבד רב בכי וצחוק לא מצא. והמיטה ייבבה עדיין, אך מהיות השקט רב בושה ותידום. אף הווילאות המתפרצים רגעו, נמתחו, נשתרגו כארבעה מפרשים… אז החל חדרי נוסע בכוח מפרשיו הברבוריים וסוס הענן אשר לסתיו דורך־טופף לפנינו והוא עצמו מסב פניו ומתבונן…
על־כן כל אשר רציתי להגיד לה שתקתיהו וידוֹע לא ידעתי אם שמעה את השקט… אכן, דבר לא דיברה, כי הסתיו הוסיף לנסוע ולהתבונן ומתי יעמוד ויסב פניו לא שיערנו.
ואני אהבתיה… כי אני וחדרי וכל אשר בחדרי וזו אשר היתה בו אוהבים את הסתיו ובנסעוֹ לפנינו בענני הערב כואב לנו מאוד.
וזו אשר תהיה כאן תלך ביום כזה וביום כזה אף הלוך הלכה כבר. קמה ותעמוד ואחר עמדה ניגשה אל סף הדלת. אז התנודד חדרי הצף ויתייצב דום והסתיו האביר נזדקף על אוכפו ויזרוק את מגינו הזהוב לרגליה.
קול צלצול אדיר הלם ויפרפר ויחלש מרגע לרגע, נוגה צהוב מאוד עלה כאשד מיתמר וישטוף את גופה ולא ידעתי אם מצאו שפתיה את הצחוק או את הבכי.
האור והצליל שטפו שטוֹף ודלול, שטוף והתאפס – עד תומם… ובכלוֹתם לא ראיתיה עוד, רק את שברי המגן ראיתי כאגורות־נחושת רבות.
אז הביט אלי כיסאה הריק בעין עצב גדולה ואף סף הדלת נתעצב ויתמה על האור אשר היה ויכבה… רק הווילאות ניתלו באין־אונים, עייפים מרדוף ומהשתרג.
אז צחקתי מרוב מרגוע כי אני וחדרי וכל הנמצא בחדרי וזו אשר עזבתו ותלך – אוהבים את הסתיו ובהתלוֹֹ בנו מרכב יפיוֹ…
…כי אז רוצים אנו לכתוב על־אודותיו. רוצים אנו לספר כי ידו קרה ומלטפת, כי רוחב עיניו עופרתי ואישוני־זהב צפים בהם כשלכת בבריכות־גן…
יען הסתיו הוא היפה שבארבעת הפרשים ואור תרמיתו אמיתי מכל האורות והשתיקה הנכבלת בצו ראשו המופנה דשנה מכל וידויי־אהבה ומגן־הנחושת השבור מרבה להעשיר ולהרעיב מכל מתנות גו.
1932.
-
“סתיו” – “כתובים”, כ“ו תשרי תרצ”ג (26.10.32). ↩
אז היתה שעת־לילה מאוחרת. שעה עמוקה מאוד. הזמן אשר נתעה לתוכה לא ראה מאומה בחושך. הלך בקצב, אבל שכח לספוֹר את צעדיו. עיגולי־אור מופלאי־דיוק ושווי־מרחק חלפו משני עבריו, כציוני־דרך מהוקצעים. הפנסים שילשלו את זקני החשמל שלהם על חזיהם, ואורם הישן נתעטף בגלימות־לילה. נחל־שמים שוצף־כוכבים קלח בין שני טורי הבתים ללא רעש כל־שהוא, כסרט קולנוע שנתאלם. הכביש והמדרכות שכבו, כלוט ובנותיו, רבי־חטא וקהי־שׂכל. הכל היה נטול רגש וחסר־תנועה. רק הזמן ונחל־השמים הלכו אי־אן. מלבדם הלך באותו רחוב גם בעל החטוטרת.
צעד. צעד. ועוד צעדים. גם הגיבן לא ספר אותם. כל אחד מהם נדרס ברגלו, כאשכול דשן, והדרך אשר עבר בה היתה זבת מיץ אדום. – אל אלוהים, חשב הגיבן, למה אני עושה זאת? ובחשבוֹ כן הישיר פניו תמיד קדימה, יען ירא להביט אחורנית. הרבה והרבה פעמים עבר ברחובות האלה, ומדי עברוֹ בהם נשא את משך הזרע. סבל ושמחה, קטנוּת וגודל־רוח, זכרונות וצפייה – את הכול הצמיחה לו המענית הזאת. גם גופו, אשר היה מקודם יפה וזקוף ועני, נבט פה בשדה. נבט והפריח מבין כתפיו את תרמיל החיים, את חטוטרת שימורי העבר.
כבדה היתה עליו החטוטרת. כבדה ואטומת מכאוב. פעם נפערה כפצע שותת־מוגלה, ופעם – כפרח מפתח עלי־כותרת, כבובת־תולעת מבקיעה כנפי פרפר. אחרי אלה היתה שבה ונסגרת, והיא כבדה יותר ואטומת עושר ומכאוב יותר. כל מגע רך וכל פגיעה מלטשת היו מוסיפים נטל־מטמון על אוצרותיה, ואם עבר יום ומאום לא נוסף לה, כי אז צעקה כעולל־פראים רעב, מצומד לגב אמו, ודחפה אותו לפשוט יד לנדבות. מקרבה היו זוחלים חלומות לילותיו היפים ביותר ואל תוכה יצק לבו את הטובות שבאהבותיו ושנאותיו. איש לא ידע, כי גיבן הוא, כי איש לא התרפק עדיין על גופו ושום יד סקרנית עוד לא לטפה אותו לכל ארכו.
אבל הרעה כלתה אליו ובאתהו סוף־סוף. ולא היא באה אצלו, אלא הוא, אשר צמא לה כל ימיו, אשר ביקש אותה בכול ולא מצאה, אשר למענה צבר את הון מומיו הכואבים, הוא בא אצלה. דפק בדלתה פעם. דפק פעמיים ונכנס. היא חיכתה לו, כנראה. קמה ו…את כל זה הוא זוכר בין השאר, כל זה נדרס כעת בין האשכולות, והדרך מאחוריו זבת מיץ אדום.
היא חיכתה לו, כנראה. קמה ותושיט את שתי ידיה לשלום. כפותיו לפתו אותן, כלפוֹת צווארי ברבורים. כולה נראתה לו אז כעוף מלכותי, יפה־נוצה ושנון־זדון. הוא החזיק בה היטב לבל תעוף, אבל היא קיפלה כנפיה והניחה את צווארי הברבורים שלה על שכמו. החדר היה לניקרת־הר אפלה, הפינה אשר בה ישבו שניהם – לקן־נשרים. התיקרה התעופפה לתוך החושך, והקירות נתערערו ונפלו לקול תרועת השופרות של הדממה הרבה, אבל העולם הרחב מאוד זחל אליהם מכל עבר לחממם ולהגן עליהם. היא התרפקה עליו ולטפה את גופו לכל האורך, ופתאום אמרה בקול פשוט: – אתה גיבן.
כך באתהו הרעה. מתוך הטוב באה לו. מתוכה. בדברה אליו: – “נפשי כלתה אליך”, לא הבין כי הרעה היא שכלתה אליו… ידה הברבורית נחה על גבנון מנחתו, וזה התחלחל וקפא באושר גאולה קרובה. את כל משאו המר נשא רק למען הביאו הנה, אסף רק למען תתו לה חופש, רק למען מצוא אותה. אבל כאשר זעם אליו ראשה היקר: – “לא בגללי באת, אלא בגלל המום, למען תלך ותשא גם אותי בתוכו כחלק מן הכול, מכולם, מכולן”, לא ענה לה: – “איך זה אשאך בתוכו, ואַת גדולה וכבדה מכל אוצרו.” וכאשר קראה: – “אוהב־חיים בזוי, בשביל מי איפוא צברת את זוהמת הזהב הזאת?” לא ענה לה: – “בשבילך”.
לוּ סיפר לה את הכל היתה מאמינה לו. כן, לכן ירא אותה. לכן ברח מפניה כמפני תהומות מרגוע בקצה דרך־הרים ארוכה. היא חמדה אותו יפה וזקוף ועני, אך הוא אהב אותה מתוך החטוטרת. הוא חיפש אותה, והיא מצאתהו. הוא בא עייף ומאוּשר כדי לקחתה אתו אל חרולי גניו הגדולים, והיא אמרה לו: – “שב ופרוֹק משאך”.
צעד. לאן? צעד. כעת הוא יודע את מקומה, על־כן לא יוכל ללכת אליה, לחפשה ולתעות אליה. עוד צעדים. כעת הוא רומס ומאבד את הכול, יען כל מה שאסף למענה ובגללה וגם זכרה בתוך הכול. כל זה אינו שווה מאומה לעומת ישוּתה הנעדרת.
כאשר יידרס האשכול האחרון ישוב בדרכיו האדומות. משך הזרע, כמו אז, בידיו, אך הוא עצמו אחר מאוד. מעתה יזרע ויקצור, יצוד ויאכל, יצבור וישכח. הוא יחיה רק למען החיים וילך רק למען הדרך. כי מעתה אין בשביל מי ואל מי ללכת.
1933
-
“חטוטרת” – “טורים”, כ“ט סיון תרצ”ג (22.6.33). ↩
הערב התוסס בגוני תכלת משתרעת וצוהב רפרופי ובגוני־גונים מרומזים ומנוחשים של סגול דשן ואדום מתקתק וירוק ארסי –
ובשילובי אוויר ושמים ושקט וחלונות מתמוגגים ונמסים בין כל אלה –
ובמזיגות גדושות ומשוּנות של זמן ומרחק ושכיבה ללא נוע –
ובתוספת משהו בלתי־ברור –
ובלי אור חשמל –
הערב התוסס הזה היה אתמול. הוא נראה לי מופלא ככל הדברים שהיו אתמול.
ראשית־כל אני נזכר, כי לתיקרה לא היה איכפת כלל.
היא שכבה על בטנה. שילשלה את חוט־החשמל למדוד בו את העומק הפעור מתחתה ומכיוון שהחוט לא הגיע לשום מקום חשבה את עצמה גבוהה מכולם וראתה את חלל־החדר כתהום־רבתי, מבלי לדעת כי תהום עמוקה מזו, עמוקה עד קרקעית השמים, רובצת על גבה.
אבל אני, ששכבתי אפרקדן על הספה הנמוכה, הרגשתי מעלי את כל גבהי הגובה.
ולא רק הרגשתי אלא גם חשבתי על־אודותם. חשבתי לא בַּמחשבה אלא בַּשקט.
חוץ מן התיקרה היו קירות. פעם אחד, פעם שניים ופעם שלושה. על־פי־רוב אחד. זה שממולי.
לא יכולתי לדעת אם הוא עומד או יושב או כורע על ברכיו. נדמה לי כי במשך כל הזמן לא דיבר ולא נאנח ולא נשא את ראשו מעל חזהו האטום והרחב.
הוא היה כה רע וכה עצוב עד כי הכיסא הפעוט, שלא נזהר ועמד בסמוך לו, קפא על מקומו מרוב אימה. רצה לברוח על כל ארבעתיו ולא זז.
מכיוון שהקיר האפל הישרה על החדר כולו מין פחד תמוה ומעיק החליטו שפתותי לגחך ולאמר לו בהלצה, שלוּ ידע עד כמה אין האנשים מפחדים מפני הדברים הדוממים, כי אז היה גם הוא קיר ככל הקירות.
אבל אני בכל־זאת פחדתי קצת ולא מתוך פחד אלא מתוך מתיחות.
כנראה חכיתי למשהו.
בינתיים טיקטק הזמן.
נזכרתי כי יש נחשים כאלה, ארוכים, ארוכים. וכשהם זוחלים ועוברים ממקום למקום מלווה אותם תמיד קול טיקטוק.
אם נחש גדול כזה עובר ליד נמלה קטנטנה, שאיננה זזה ממקומה, זוחל אצלה לאט, עד אין־סוף לאט, הוא עושה עליה אולי רושם של זמן.
מתוך הרהור זה נתברר לי, כי כוח דמיוני הוא מגושם ומציאותי הרבה יותר מכוח דמיונה של הנמלה. שכן עלי עושה הזמן רושם של נחש.
ועוד כמה דברים מצחיקים, אפילו הלצות אחדות, שוטטו כפרפרים סביב מנורת ראשי העמומה. אף אחד מהם לא הפתיע אותי, ואף לאחד מהם לא חכיתי, שום ענין מכל הענינים המשוערים לא הצליח לקלוע בי ולתפסני כולי.
כיצד יכלו הם לעשות זאת, אם אפילו אני עצמי השגחתי בקושי על ישוּתי המתאַווררת והמשתרעת?
חמשת חושי נתרחבו, נתפצלו, נעשו קלושים עד כדי איוּן כמעט. גופי שטף־ירד מן הספה, פיכה בין הכתלים, נתמזג עם אבכי צלו הנמוגים כמוהו. הוא שב להיות היוּלי, ערפלי, בלתי־נתפס לעצמו. רק נימה אחת, מוצקת, פלדית, קרירה, עקשנית, דקה עד לבלי הַרגיש את מציאותה, נמתחה בו מן הקצה אל הקצה.
והזמן טיקטק בלי־הרף.
כנראה, באמת חכיתי למשהו.
וכאן צריך אני לספר על דבר הדלת.
היא היתה אילמת יותר מכל הדברים אשר בחדר. יותר עצורה ואצילית מכולם. החלון שממולה נסך על צבעה השחום תכלת שמים זרים ורחוקים, תכלת נקרשת ומתאפללת, ועשה אותה, מבלי שתרצה בזאת ומבלי שתנוחם בזאת, סודית וכואבת ויפה מן האחרים. כולם הביטו אליה. הביטו וראו כי היא בודדת מאוד ומצניעה צער רב, וכי פעמים רבות נוהגת היא לפנות אליהם בגבה, להדק שיניה ולכבוש את בכיה הכבד והגועש. החדר דגר איבה אפלה ומורעלת, ארב בצפיית־לעג רעבה לאיזו תנועת רפיון מצידה, ניבא בשמחה לאיד כי הנה הנה לא תעצור כוח ותתפרץ, ותתפקע ותיכנע.
אבל הדלת לא זעה זיע כל־שהוא.
רק כתפיה רעדו מעט קט כאשר אמרתי לה ברצינות, שלוּ ידעה עד כמה מפחדים האנשים מפני הדברים השותקים, כי אז היתה גם היא דלת ככל הדלתות.
היא היתה חזקה מאוד, הדלת הזו.
הנה ככה נמשך הכול עד אותו הרגע, בו הרגשתי, הרגשתי בבירור, כי אני עייף עד תרדמה, וכי עוד מעט ונירדם כולנו, אני וכל הדברים אשר אתי בחדר, מרוב מנוחה ומרוב מתיחות מסותרת.
אז האיר לפתע את החלל ברק מסנוור: אסור! רעם קצר וחזק התגלגל: איננו רוצים! ומיד שבו החושך והדממה. האור והקול היו כלא היו, אבל אנחנו כבר נבהלנו, נזדעזענו, הדהמנו את אותו הרגע.
הוא עמד, התנודד אנה ואנה, פרץ קדימה, נסוג אחורנית, ופתאום פנה הצידה והתחיל גולש במדרון תלול, חדש, לא ידוע, גולש מהר, מהר מאוד, מתגלגל כאבן שניתקה, ואחריו כל יתר הרגעים, אחד, שלושה, ששה, הרבה, הרבה מאד, וכולם אחוזי בהלה, דחופים, מסוערים כבורחים מפני איזה רגע אחרון, גדול, חזק, שואג לטרף.
כולנו, אני וכל הדברים, נצטנפנו, נתגבשנו, קפאנו למראה מפל הזמן השוטף ומתנפץ תהומה.
התמהון הרחיב את עינינו, החרדה הוסיפה להרחיבן ולהעמיקן, אנו יראנו מפני תאוות הדהרה שדבקה גם בנו, שהניעה אותנו הָנֵעַ ועקוֹר משורש.
מסיכות האדישות נקרעו מעל פנינו. נסחפו.
כולנו הפחדנו זה את זה, בפנינו הגלויים. הזאביים.
לועינו הרשיעו אחד את השני:
אתה נוכל!
אתה לא פסקת מלהביט אל הדלת.
אתה אהבת את הדלת בסתר.
אתה יראת פן תישן ולא תראנה יותר.
נקם ושילם!
על חץ הגעגוע שפילח את השלווה.
על גלגל הרעש שריטש את השקט.
על דם הרגעים הניגר לשווא.
על מוחנו אשר נתעורר להבין כמה חי ואדום ודשן דם הזמן, שנראה לו מקודם כמת.
ולפני הישלף הצפרניים המקומצות, לפני הינעץ השינים, לפני התבקע ענן־המשטמה שאפף אותנו, את כולנו…
…נתמצמצו תבלולי החלון ופס ירח יהיר העביר צמרמורת צהובה בריצפת החדר.
כאן רעדה הדלת פעם ופעמיים.
כל הראשים פנו אליה.
כל הגופות ענו לה בזעזוע.
זעזוע חזק שבעתיים.
היא נפתחה לאט־לאט, כמתאמצת שלא להיחפז, כיראה פן יעזבוה כוחותיה באמצע.
השקט היה רב כל־כך, עד כי אפשר היה לשמעוֹ כקול תרועה אדירה.
וכאשר היתה הדלת פתוחה כמעט לרווחה מעדה פתאום, חלשה, נתלתה על ציריה ובכיה הרב, הגואל והמאושר התנפץ כרעש מצלתיים.
זו שעמדה על הסף חייכה לשלום וצעדה פנימה.
היא לא הפתיעה אותנו כלל.
אבל אנחנו לא ידענו מה לעשות.
אם לחבק את ראשה או לחבק את רגליה.
אם לקרוא לה אַתְּ או לקרוא לה נֵס.
אם לדבּר בקול או לצחוק בשקט.
היא עמדה כולה בתוכנו, ואנו היינו כה מעטים סביבה. צריך לתת לה משהו. צריך להשיב גמול. כל דבר לא הכינונו בשבילה. רק חכינו כי תבוא.
לכן לא ידענו מה לעשות.
פס־הירח נתייצב על בהונותיו ופרש בינינו ובינה פרוכת אור דקיקה. שקופה.
גוף זר ונאהב נראה מבעד לפרוכת כמזרקה קפואה.
שוקיים חטובות, מוצקות, גמישות, הסעירו את השמלה ברטט אביבים נסתרים.
חמוקי גיזרה כלולה נרתעו פנימה, נלחצו זה לזו כצמד איילות חרידות.
שׂער שחור ליטף את הרקות והחליק לאט־לאט אחורנית, מיראה פן יעיב את לובן הפנים הקריר והשותק.
שחוק יפה קרן מסביב בתמהון חגיגי ועצוב.
שני מרגועי חזה נשמו עם קצב השדות ויַמי המים הגדולים.
וככה נשתררה ישוּתה הכובשת על הכול, העלימה את הכול. כל הדברים היו כלא היו. רק אני והיא עמדנו זה מול זו.
היא אמרה:
– האם חכית לי כי אבוא? האם תחכה לי שוב אם אלך?
לזאת עניתי באריכוּת:
– הן יודע אני עכשיו, מה רב הטוּב הטוֹב לי בהיותך עמדי. כיצד יכולתי שלא לחכות לך? הן מבין אני כעת מה רב הרוע הרַע לי בהעדרך ממני. כיצד אוּכל ולא אחכה לך עוד?
היא הוסיפה ותאמר:
– האם השתוממת על שבאתי? האם תשתומם אם אחזור ואלך?
גם לזאת עניתי באריכוּת:
– כיצד יכולתי להשתומם על שבאתְ ואני מבין עכשיו כי רע מדי היה רוע העדרך ממני. כיצד אוכל ואשתומם אם תלכי שוב, ואני יודע, כי טוב מדי הוא טוּב היותך עמדי.
1933
-
“אני והיא וכל הדברים” – “טורים”, כ“ז אלול תרצ”ג (18.9.33). ↩
א. עיר ואם
חלקת־הים האמהית חלצה שד־מפרץ כחול־ורידים מתוך כתונת־חול צהובה, וחיפה נצמדה אליו כעולל טיפוחים. יונקת ואינה מרפה, יונקת ואינה שׂבעה… אמא־ים נוהמת ממש מרוב נחת: פיקחית היא הרחימאית, פיקחונת… ממלאה את כרסה הקטן, דואגת לימים יבואו… ואניות־דודות באות מרחוק ומקרוב, עבות־גיזרה וגסות־קול, נותנות עצה, משלשלות מתנה, מעלות עשן־להג ומסתלקות מתוך נהימת ברכות וצביטות־לחי:
– תינוקת בריאה, בלא עין הרע… תאווה לעינים ותיאבון לשפתיים!
כאשר נגמלה הבת, חגרה האם קוֹרסֶט־נמל הדוק, סגרה את חולצתה על כפתורי־ביטון, והילדה, משלמדה ללכת, פנתה לטייל הכרמלה.
מישהו פגש בה וקרא: – הרי אַת כמעט גברת!… ראשה לא הסתחרר עליה, ולבה לא פג; היא ינקה את הפיכחוּת עם חלב אמא ולעסה אותה עם הסוכריות של דודותיה, – טוב, חשבה לעצמה, אם גברת אני יש להתנהג ברצינות… מאז חדלה לדלג ללא סדר על גבי אבני־שדה פזורות והתרגלה לילך בצדי רחובות ישרים וכבודים.
אחר־כך נקרה לה שני והרביץ: – כמה יפה אַת!… גם נשיקת־אוויר עליזה העיף לה. באותו רגע התחילה חושבת ברצינות על־אודות שידוך הגון…
שלישי הזמינה לנשף־מחולות, שייערך באוקטובר ש"ז בחסותו הנעלה של הנסיך מוולס – לכן היא תולשת יום־יום דף אחד מלוח־הקיר שלה, מעיינת בחוברות־אופנה, בוררת תיבות תמרוקים, לומדת לרקוד לקול פאתיפונים נמרצים ומתאמנת לענות למחמאות באנגלית ובגרמנית.
במשך כל העת, מראשית הגמילה ועד הצלחות פלירטיה הראשונים בדרך ההר, מביטה בה מן הצד עלמה זרה בחיוך של תמהון וחמלה.
תל־אביב!… את זו לא פינקה אמא בילדוּתה, דודות רכות־לב לא הביאו לה שוקולדה, דוֹן ז’וּאנים הרריים לא ריפדו את דרכה בשושני מחמאות, כמה “בּאלים ראשונים” הפכו לה למפח־נפש ודמעות מרירות!… אבל, כמה צעירה היא עדיין, כמה סוער עוד חזה לקראת כל שמחה בת חלוף, כמה אין היא פיכחת! כל בּאל הוא ראשון בשבילה, היא אינה מתכוננת לקראתו, היא נופלת לתוך זרועותיו באֵמון בתולי וברטט־אושר חדש תמיד, היא חיה מיום ליום ומערב לערב, אין לה עבר ואין לה עתיד, כל רגע מוגש לה ככוס תרעלה, או כגביע־יין. שולחנה אינו ריק לעולם.
…וחיפה הרצינית גוזלת רגע פנוי בין תופרת לתופרת, בין שיעור ריקודים לשיעור אנגלית וממהרת לישב אצל ההר הזקן, והלה כצועני־חוזה, מגולל לפניה קלפי עתיד מזהירים:
– בן מלך עולה מן המערב… מתחרה מסוכּנת בצפון… ריח נפט… נסיעה ארוכה ברכבת חדשה… אניות של עוגן… שׂרים ורוזנים באים מקַצווי תבל…
חיפה מקמטת מצחה, מטה אוזנה וחושבת… חושבת… היא לומדת את העתיד.
ב. תרנגולים ואפרוח
חיפה מרגישה את נשימת העתיד בכל המרחבים הגדולים, המתעופפים מסביב לה. העין צופה כאן תמיד למרחוק. העיר נמצאת בין הגובה ובין הרוחב, בין ההר ובין הים והעמק.
בלילה, עת כל מגרשי־הביניים הריקים מתמלאים גושי חשיכה נוקשים, היא נראית גדולה, איתנה ומושלמת. כקרחונים שוקטים וצופני סוד גולשים הבתים מול המעפיל לעלות בכביש. הכרמל רובץ מנגד כדבשת רחבה, עמוסה נטל כוכבים ושמים. המפרץ מהדק באגרופו את פנינת הנמל היקרה מכל יקר. הכול עמוס משהו, הכול צופן עושר בכל כובד הריון והבשלת פרי.
לפנות בוקר נישאים סלסולי תרנגולים מכל עבר. קריאת התרנגולים בעיר הזאת מזעזעת כנבואה רכה, כגזירה טובה, שאין להשיבה יותר… אני שמעתיה בעמדי על אחד הגגות; המקום היה גבוה והבית נראה בעיני כמגרד־שחקים. אור השחר החיוור הבליט שרטוטים וטישטש גבולות. העיר נתרחבה תוך חלום עתידותיה. דוּדי Shell הבהיקו בעמק כמגיני־כסף עמומים. המפרץ היה שקט, כחלחל וקר, כלהב חנית ממורקת שנחתה בחוף לאוֹת כיבוש. הבתים אשר על ההר ניצבו כזקיפים עֵרים על משמרתם.
אך עם גבוֹר היום מסירה מעליה חיפה לאט־לאט את חרצובות חלומה, כיהודי שמסיר מעל ידיו את רצועות התפילין ונפנה לעסקיו הפעוטים בחנות או בשוק. היא משנה את פרצופה ונעשית אחרת, אחרת לגמרי; קרום הזיותיה מתנפץ לרסיסים, כקליפת ביצה, תחת איזמל השמש הנוקב, והיא מופיעה, חשופה ונלעגת, כאפרוח שנולד קודם זמנו.
שכונת הדר־הכרמל כאילו החליטה להיות כרך, ומכיון שהחליטה שוב אין לה אלא לבצע את זממה. כל בית חדש הנבנה כאן מהווה יציאת־דופן יהירה בגודל והצטעצעות, כל בית מתפרץ כהכרזת מחיר רם מן הקודמים לו, בעת מכירה פומבית… כאן מוכרים את הימים אשר יבואו.
צבי העתיד הנפעם זוקף כאן את קרנו כמגדל־שן, אשר נאה גם ליפול ממנו ארצה, כמפוח אשר טוב גם לצלות עליו… הנפט העלה כבר משואותיו בכל עין, הנמל הנבנה מעלה כבר פאטא־מורגאנה של אניות לאין־ספור, של קציני־ים יפים, מלחים שיכורים וגנבים בינלאומיים… אמנם כל זה הולך ומתרקם, הולך ומתגבש. קרן הצבי של העתיד היה תהיה לקרן קיימת של הווה ענֵף ובטוח.
ג. שני טרקלינים ופרוזדור
מבעד למשקפת הבאות נראית לי חיפה כמרשׂיליא של א“י. היא תהיה ביאוּת־כוח מושלמת ל”יהודי הבינוני" בארץ, ראִי נאמן ליום־יום הסוער, על עבודתו והגיגיו.
החרושת הכבדה, שאין לה מקום נאה מזה לכל הדעות, תתן לה את יסוד העירוניוּת הפרובינציאלית הגדולה. ה“הינטרלאנד” הכפרי שלה יביא לתוכה, יחד עם עגלות תבואה וירקות, גם עממיוּת שורשית ודשנה, ומבעד לחלון הנמל הבהיר יבקעו זהרורים חפוזים מן העולם, לפרוש עליה אור הוּמוֹר פשטני וערפלי, מלודראמה בת־חלוף של אורחים־פורחים ועשן אניות.
ירושלים – הרים של בדידות ונטל ירושה סביב לה. תל־אביב גלויה, מסבירה פנים, אך גם היא, עם כל גמישוּתה, שומרת על ריווח־אצילוּת בינה לבין העולם, בינה לבין הפרובינציה הא"י. קשרי־עסק בלתי־אמצעיים עם חוץ־לארץ לא יהיו לה. היא תהיה המפקדת, הבוררת את יחסי השכנוּת, אבל בעבודה השחורה של ההוצאה לפועל לא תיטול חלק רב (לעומת זה תהווה היא את התחנה הראשית למשא־ומתן רוחני). גם הינטרלאנד ממשי אין לתל־אביב. מסביב לה – עיירות ולא כפרים. היא תעניין אותן כשוק, תמשכן כבירת שעשועים, תמשול עליהן כ־arbiter elegantiarum, היא תצחק, תבכה, תחיה בשביל כולם, אבל תיבדל מן הכול כמשחקת־במה שאורות־ראמפה קנאים שומרים עליה.
לעומת שתי אלו – תל־אביב וירושלים – תהיה חיפה העיר המפולשת. אחות בכירה לכפרי הארץ ושכנה מכובדת לכרכי העולם. אלא ואלה יבקרוה בצלצלי טלפון ואותות סירנה – יומם, ובביקוש שעשועים זולים ומחליפי כוח – לילה.
לפי שעה לא נעים, לא טוב לגור בעיר הזאת. הקצב הנפשי הנקלע בין האדם ועירו נוצר ומתגבש במשך דורות של חיי פנים אל פנים, אבל עיר שאינה אלא בית־קיבול למה שעתיד לבוא, ואדם הפושט מעליו את העבר וההווה כעורות־נחש בלים ומחכה במערומיו לעדי הבאות, אינם קיימים ואינם מענינים זה בשביל זו. עיר כזאת אינה הומה ומצפה לאזרחיה ואין היא מציאות־נכר מעוררת לעוברי־אורח.
1933
-
“ערים בעולם: חיפה” – “טורים”, כ“ט סיון תרצ”ג (22.6.33). ↩
1. מחשבה בנוגע לכנרת
רכס הרים נשען בגבו באופק הצפוני, פשׂק רגליו למזרח ולמערב, הניח בין ברכיו את צלחת הכנרת הכחולה וזלל מתוכה דייסה מתוקה של מים ושמש.
רק מתי מספר ומתי סוד באו לראות במחזה הסעודה המלכוּתית.
שתי ה“דגניות” הפורחות, הבכירה והצעירה, ניגשו קרוב־קרוב, ישבו במתינות ובהדגשת ערך עצמי, סידרו את קיפולי שמלתן הפרדסית וחייכו, בשפתי גגותיהן האדומים ובשיני קירותיהן הלבנים, מבעד למניפות הפרושות של שדרות הברושים.
קבוצת כנרת התייצבה הרחק במעלה ההר, זקפה שלושה בתים צהבהבים, כעינים בוהות, וחיכתה להזמנה מיוחדת.
בניניו הזקנים של קיבוץ “השומר הצעיר” הצטופפו גם הם על גבי גבעה קטנה, אבל החג הכחול השרוע מנגדם לא לקח את לבם כלל. מצחי האבן שלהם נסדקו מרוב חשבונות ומחשבות ותכניות. הם במערב הירדן, אך לבם במזרח… עם עולל טיפוחיהם, עם ה“משק” החדש, אשר צריפיו הלבנים צמחו מתוך האדמה כשיני־חלב רכות.
אני מביט הלאה ורואה את טבריה, זו הזקנה החביבה והנמנמנית, שקבר מאיר בעל הנס – צניף לובן לראשה, שפקעת סימטאות מוטלת לה על ברכיה ואגם שקט רובץ אצלה כחתול כחול.
והרחק הרחק, מבין פסגות ההרים, מציצה אלי בהרת לבנה, כאגל טל בין עלי פרח גדול, מאובן. אינני יודע מה זה – פיסת ענן צחורה או… צפת!
את כל אלה ראיתי בשבתי על חוף ימה של צמח העיר, ליד גשר־המעגן, השולח גם הוא לשון־עץ רקובה אל קערת הכנרת. ליריוּת רחבה ובהירה היתה שפוכה על הכול, הטביעה את הכול, הספיקה לכול – למים, להרים, לעצים, לי, לפגר חורפית שמצאה את מנוחתה כבוד לא הרחק ממני, ולערבי שחור וזועם, בעל פנים של אבּוּ ג’ילדה, אשר עשה את צרכיו אי־שם, בפינה לא־מוצנעת.
מפרש לבן ביתק את המנוחה לאט־לאט, בזהירות, כתער חד ונוצץ; חמור אֶכּסצנטרי השתער פתאום על הדממה ושיסע אותה לרגעים בכמה נעירות־נצחון. אך מדי פעם שבו הקרעים ונתאחו. שוב היה הכול רוגע ובתולי וצלול.
ובקומי לחזור לדגניה, מחשבתי זו היתה מחשבתי היחידה במשך כל אותו זמן, שאמנם הכנרת היא יפה.
2. האשה לאיש – עסק ביש!
שבעה ימים ושבעה לילות סובבו אותי במעגל (הקסמים?) הזה. ימים ולילות עגולים, נתונים בדפוס הררי כיין משומר בחבית מוצקת, הדוקה היטב בין שני מיכסי שמים, אוורירי וגדול – מלמעלה, מימי וקטן יותר – מלמטה. רק הבוקר והערב עולים פה על גדותיהם, משתפכים מעל לפסגות, מעל לשמים, תוססים בקצף אדמומי דקיק, מתכחלים, מתחכללים וכלים. בערב, בגיאוּת־הצבעים הזו, נופל הצל לרגלי הצמרות, מחבק את ברכיהן, מנשק את שולי שמלתן, כאוהב בוגד שחזר אל כלתו לאחר יום ארוך של פרידה. הגזעים מתעדנים ומתמתחים, נשרפים לאט־לאט באושר מתעמעם. נקישת־פח מחותלת עולה מתוך סירה רחוקה. הדייגים הולמים בקצב עקשני, ממושך, בלתי־פוסק. הזמן מזדקף, מחוויר, פוסע על בהונותיו, כי גשר בדולח רפוף נטוי פה משעה עד שעה.
אני סולח לעצמי על שורות מעטות אלו שהתיימרו ל“תאר” את הערב בעמק הירדן. סביבת הכנרת היתה לנו למין סמל של יופי ארצי, ודומה אני בעיני כעת לאדם העוקר מלבו מחמאה עלובה למען אשה בעלת אלף מאהבים. אבל ענינים מעין אלה הם תמיד “עסק ביש” לאנשים, ומכיוון שהסתבכתי, עלי להוסיף ולהסתבך, להוסיף ולספר משהו גם על הלילה.
ראשית־כל – הצרצרים.
שריקתם הפולחת, הזקופה, העולה מכל קצווי השדות, מתוך כל רגב אדמה, נרקמת בדממה כחוטי־כסף דקים בשמלת־קטיפה.
צריך להאזין להם במשך זמן רב כדי להבין שאין הם שורקים סתם בעלמא.
כי הלילה פה הוא גבוה יותר מדי, מתוח יותר מדי, זגוגיתי ושביר מעל לכל מידה. השמים התנפחו ונעשו דקים עד להתפקע. הברושים הולכים בשורה ארוכה מדגניה א' לדגניה ב', כסהרורים שיקיצה פתאומית עלולה להטריף את דעתם עליהם. פנסים רחוקים מהבהבים בזהירות, ברעד, כי העולם נהפך לבועת־סבון והאור הוא מחט חדה.
ובתוך כל זה שוכבת האדמה. אבריה נתאבנו מפחד. ראשה כבוש. רק צרצריה צועקים באימה רבה. היא יראה לשאת עליה את כובד הקלוּת הזו, את המתיחות הסופית, את הנשימה העצורה. נדמה, כי אם תפסיק פתאום את זעקתה יתמוטט הכל, יפול ויתנפץ לרסיסים…
צריך להאזין לצרצרים במשך זמן רב, כדי להבין שאין הם שורקים סתם בעלמא.
3. נירקה ורוּטנברג
בראש־וראשונה עלי להודיע שנירקה בעצמה היא שלושה דברים – שתי עינים וצחוק אחד. כל זה גדול ושמח. אמנם הפרא האדמוני, אשר חי “לפני היות האדם” (מאת ג’ק לונדון), מפחיד אותה קצת לפני שכבה לישון, בזמן המיועד לקריאת רומאנים, אבל נירקה נולדה בדגניה וכשמתחילים לדבּר אִתה על־אודות הירדן והכנרת היא שוכחת אפילו את הפרא האדמוני.
“…והיה שם אי וקני־סוּף ונחש־מים וכולם אהבו לשחות אל האי ולשבת עליו…” – שמעתי והבינותי כי בערך כזה היה הירדן לפני ש“קילקלו” אותו, לפני שעשו אותו צר ומהיר בשטפו כמי שנחפז לסדֵר בּיזנס.
אין לאמר שהצטערתי ביותר על שמפעל רוּטנברג העליב את הרוֹמאנטיוּת הענוגה ועל שאור־החשמל השליך לתוך מחסן ההיסטוריה את מנורות ה“לוּכּס” והנפט. נירקה ורוּטנברג לא חיו לעולם בשלום זה עם זה, אבל אני, אני בלתי־מפלגתי לגמרי… בערב שמעתי על־אודות נחש־המים וקני־הסוּף ובבוקר הלכתי לראות את ה“עבודות”.
הסכר הבנוי על הירדן הוא אדיש ושותק. עברתי אותו כמה פעמים הלוך ושוב, הסתכלתי במנופים, בגלגלים, בזרם השוטף מלמטה ונשארתי לא פחות אדיש ממנו. אבל כאשר אמרו לי, דרך אגב, כי אם יסגרו את הסכר הזה לגמרי אפשר להטביע במשך שבוע ימים את חציה של טבריה… רחשתי לו הרבה סקרנות וכבוד. חזרתי להלך מסביבו, דרכתי עליו, מששתי את כל חלקיו בכוונה עצומה, רציתי למצוא בו משהו מיוחד, מפתיע, יוצא־מן־הכלל, אך הוא, כמו תמיד, לא ניע ולא ניד. שותק ונגמר. רק ביטון־ברזל יכול לשתוק כל־כך!…
ובמרחק־מה ממנו, במקום שפך הירדן מתוך הכנרת, עובדת ה“מחפרה”. היא מוסיפה לחפור ולהעמיק את החוף והמים נסוגים לאט־לאט אחורנית. שטח רב, שהיה מכוסה זה לא־כבר, מוטל גלוי לעין כל, רטוב, שומם, מצומק ומקומט. – “הכנרת נזדקנה!…” – אומרת נירקה, ואני חושב בלבי: כמובן!… מי לא יזדקן אם מכונה שכזו תעמוד עליו למרר את חייו?!
והמכונה היא שכזו: גוף עבה וגוץ, צוואר ארוך שכולו עצמות־ברזל ובקצה הצוואר – ראש קטן, סנטר חד ולוע גדול, הנפער ונאטם חליפות. בקיצור – פיסגת הכיעור והכוח! הנה היא רובצת על כרעיה, הומה, שורקת, מזמזמת ו…אוכלת. כל קרביה רועדים מרעבתנוּת. שיניה נחשפות, צווארה מתמתח ויורד כברבור־פלדה על גוף לידָה מימית. רגע הוא שוחה בעומק ומשנהו שם למעלה. ריר־מים נוזל מתוך הלוע המלא. קול גרגור פראי, חריקת־שינים עזה… והיא חוזרת ומקיאה את הכול! גבעת יוֵן לח, אות לתיאבון רב, נערמה כבר לצידה.
כאשר עליתי על גבה להסתובב אִתה קצת, פרץ פתאום עמק הירדן בהורה רחבה, מהירה עד סחרחורת. כולם – ההרים, השמים, הקיבוצים והקבוצות – יצאו לרקוד מסביב במעגל ענקי, צבעוני, משולהב. אפשר מאוד כי שרו גם “אל יבנה הגליל!…”, אבל רעש המכונה החריש את אוזני. לא שמעתי מאומה.
4….ואתא שוחט
כל ההולך מדגניה לקיבוץ כנרת אינו יודע לאיזה צד להביט. לשמאל או לימין. מי יפה יותר: ההר או המים?
גם אני הלכתי פעם, אלא שאז הבטתי לכל הצדדים, מפני שראיתי רק את היצור ההולך עמדי. והיה אז ערב יפה (התיאור כנ"ל – פרק 2).
הכביש הכחלחל זחל מתחתנו באטיוּת רבה. ראשו כבר חלף־עבר וזנבו לא נראה עדיין. לוּ חדלנו מלכת, היינו באים ודאי למקום בלתי־ידוע לגמרי, למקום שלא כל הדרכים זוחלות אליו.
אבל אנחנו זכרנו היטב, כי עלינו לבוא לקיבוץ כנרת, לכן לא נסענו לשום מקום אחר.
לפעמים אני חושב כי שני אנשים, הנמצאים יחד לבדם, אינם מסוגלים לחשוב כל מחשבה רצינית, אבל מכיוון שאז נמצאתי עם מישהו – לא חשבתי אפילו מחשבה זו.
אולי מפני זה היה ראשי כל־כך כבד עלי.
באמצע הדרך התעטף הערב בפיז’אמה כחולה עם כפתורי־זהב אחדים ונעל נעלי־לבד. פסיעתו נעשתה רכה מאוד, שפתותיו הסמוקות הכחילו, עיניו גדלו כעיני עיוור, אך מבטו נקב אותנו והכביד עלינו בין העורף והשכם.
אני והיצור ההולך עמדי, רצינו לדבּר, אבל חשבנו, כי הערב מפריע לנו. נוסף לזאת חשבנו, כי עלינו לדבּר רק דברים חשובים, והדברים החשובים או שלא היו, או שלא רצו להיאמר.
למצב כזה אין שֵם. אפשר לקרוא לו – מצב מיוחד.
ואז – ראינו דמות זרה.
גוף גבוה וצנום. גרבים לבנות שולחות דרישות־שלום תכופות מבעד לשולי קאפּוֹטה. פנים חיוורים, שחתימת זקן אדום עלתה בהם כמו חלודה. קאפּליוּש ופיאות מתוצרת טבריה. וכל זה רכוב על גבי אופניים.
ואז צחק היצור ההולך עמדי ואמר:
– רואה אתה, זהו השוחט. הוא עובר במשקים, בקביעות, לפי תור. כל הבהמות בעמק הירדן רואות אותו במבטן האחרון.
ואני הוספתי לשאול.
והיצור הוסיף לענות.
והשוחט הספיק לנו עד בואנו לקיבוץ כנרת.
סיפור קטן זה הובא אתי בין הגלויות מעמק הירדן והמעניין בו הוא, שהשוחט שחט הפעם דבר־מה לא במשקים עצמם, אלא בין משק למשק.
1933
-
“גלויות מעמק הירדן” – “טורים”, כ' כסלו תרצ"ד (8.12.33). ↩
אתה נושא את ראשך הזעיר, את ראשך העתיק מכל פסל, ומישיר להביט בי. לילה בעיר. לילה בוגר, בלי צעצוע. ואתה, הגמל, מוברך בו, שקט ואפור. עצבונך נתיישן ונרגע עד היותו לתכונה רבה; וכוחך, כוח הברזל החי והדרוך, היה לאורך־רוח. מרושל אתה כלבלר עני, אבל הארוכות בדרכים נופלות מנוצחות לפניך, כי דורות על דורות הלכת בהן, הלוֹך ושתוֹק, הלוך ודשדש בכפותיך, הה, מלכי באנפילאות. יפה אתה ומגוחך אתה, שנוצרת בצלם הברבור, כאדם שנוצר בצלם אלוהים.
לא אתה שיחקת עמנו בסיפורי־הילדים, לא אתה היית הגיבור בספרי־האגדות הראשונים שלנו. הדוב החום ארה את הדבש בסיפורינו, הסנאי פיצח בהם אגוזים, העורב השחור עמד על צמרת אורן מושלג, והשועל נשא אליו סנטרו החד, החניף לו לשון בחרוזים זרים, למען ישמיט את הגבינה ממקורו. כל חיות החצר והיער הנכרי היו לנו שחקנים נודדים שעברו בשירים וכלי־נגינה, חופשיים ועוטי מסיכות, מסיפור לסיפור, מספר־תמונות אחד אל משנהו, ועד היום אנו מכירים אותם מרחוק, ועד היום אנו זוכרים להם, לרגעים, את חסד הילדוּת והמישחק.
רק אתה לא לקחת חלק בכל אלה. היית רחוק, בנוף אחר, בלשונות אחרות, בסיפורים אחרים. אפילו סיפורי החומש לא הירבו לספר על אודותיך. אליעזר עבד אברהם ורבקה אמנו הטובה עזבוך רובץ מן הצד, מחכה שישקוך מים; ובעת מכירת יוסף ראינו רק ממרחק, רק בשולי הבמה, את אורחת הישמעאלים ולא הוספנו לראותה עוד. אתך נפגשנו פה, בעיר הזאת, לאחר זמן, והפגישה היתה רצינית ושפויה. אנו היינו כבר בוגרים מדי ואתה היית מטופל מדי, אתה נשאת כבר את חביות המלט, אתה היית מעופר חול ואבק־סיד, ובשירי הילדים והגדולים, אשר ניסינו לחבר לך, הרגשת עצמך זר ומבויש מאוד, כי בעל־כורחך עלית אל הבמה, וגם אנו וגם אתה ידענו תמיד, כי רב מאוד המרחק בינינו, כי בדרך אליך צומח עדיין אותו אורן מושלג והעורב על צמרתו, כי אותו סנאי־שטן עודו מרקד בינינו. במאוחר נפגשנו עמך, ואתה, הנבון והעצוב, הסולח למוביל־הזיפזיף העברי, העומס עליך את תיבותיו הגדושות, הנוטפות מים, – סלח נא גם לסופר העברי המנסה להרכיב על דבשתך את גיבורי הרומנים שלו. הוא נוהה אליך והוא ירא מפניך, ואולי רק לשווא מאיצים בו כל־כך ולשווא משסים אותו בך. אתה יודע, כי לא רק בו האשם, שהוא נרתע מפניך לעתים, כי אתה, הנכנע והצנוע, זר לו ואיום לו יותר מן הזאבים שארבו לטוביה החולב ביער, נורא לו יותר מהגזלנים המיודעים, שחיכו לבעלי־העגלות היהודים בדרכים ובסיפורי המעשיות.
אני מניח ידי על צווארך, והנה הוא רטוב מאדים ומטל, כשוכת השקמה, כחרולים שגדלו כאן כמוך. לילה בעיר. ריח פריחת התפוח הורס אל רקיעי־ניסן אלה, אבל ראשך הקטן מרחף מעליך אדיש ומפוכח, כי אתה עירום, ולילך עירום, כי עתיק וזר כמוך ניצב הוא בעיר החדשה הזאת, בעיר שנשאת על גבך בתוך שקי־מלט, בתוך תיבות־חצץ.
חמה וכבדה נשימתן של חיות העיר, חיותיה הישֵנות עכשיו בעמידה, בחצרות ובצדי כבישים. רק בעומק הלילה, בהיאלם המולת הדומם, המולת הברזל והאבנים, רק אז נעשית כה מוחשת, מוחשת וקרובה עד תמהון, ישוּתו של החי הרב, של החי הנכרי, ההולך על ארבע, הזוחל על גחון, המתעופף על כנפיים, הצוהל וגועה ברחובותינו. אתה מכיר את החמור קטן־הקומה, אתה יודע מה פשוטות ונצחיות מחשבותיו, מה חילוני הוא, ללא חג ושבת, אבל אין טראגיקן בעולם הבוכה כמוהו אל הלילה. אפילו הרחוב היומי, הטרוד והמעשי, נדהם בהתנשא בו לפתע הקול הזה, הנכנס בעיר כדיבוק. אפילו החנווני שלנו, המבוצר במעמקי חנוּתו, בין חביות דגים וקורי־עכביש, מזדעזע רגע לרעם הנעירה הזאת, ואתה יודע, כי אין דבר בעולם היכול לזעזעוֹ. נעירת החמור – – – היא עולה וניתקת, עולה וניתקת, כפעייתו של עולל, אך בנויה בשכל ובחוש־מידה, כשירה טובה. נושאיה אינם רבים, נושאה, אולי, אחד ויחידי, אך היא מגלה אותו בפעם המאה כבראשונה, ואין מציעים כלל לבעל־החי הזה נושאים אחרים לנעור עליהם ואפילו יתוש אחד אינו מנקר במוחו, כי הוא תלוש מן הרחוב ומחיותיו. הנכון הדבר, כי טוב שהוא נוער לפעמים? הנכון הוא, כי טוב שגם בשאתו את הסלים הכבדים, גם בכרעוֹ ליפול מאין־כוח, הוא משלח לרחוב, לאין דורש, את קולו החם הזה, את קולו העקשני הזה, המתרסס באבק הבית הנבנה, הנחתם לעד במלט המתקשה, המתהדק בין הלבינים. כי המלט ימות באין השיר חבוק בו כמו לב, כי הקירות לא יבקשו רחמים, אך אבניהם תתעלפנה בצמא, אך אבניהם לא תשכחנה לעולם כי נשמה לא נתנו בהן.
הלילה שקט. הלילה שקט ולא־נע ככדור פורח. האביב והמוות נובטים בלילות ניסן אלה. אש לבנה פורחת בעצי־התפוח ובאש אדומה עולות ערים רחוקות. אמרתי, כי זר אתה לי, הגמל המוברך, כי לא מן הסיפור ולא מן האגדה עלית, אבל שני חיים הנפגשים בלילות אלה, שני חיים הנפגשים ללא בשׂורת מוות, הריהם אגדה כמעט. מה שקט ומה נואש הלילה בעולם. שדות־הזרע ושדות־הקטל שכחו, למי הם חיים ומתים. לא רבים היו לילות כאלה בעולם. אך הנה גם בלילה זה עולה הירח הנושן והאחד, הירח שאין מבשר אותו ואין מברך אותו לשלום. הוא עולה דקיק ומוכסף ואינו מרבה אור ואינו מעלה חיוך על הדרכים, אבל אתה היודע, כי גם לילות כאלה אסור לעזוב ללא ירח, כי אסור להם שישכחו את ירחם, את העץ הנובט בהם, את הילד הצוחק בחלום. הלילה ריק מנביא, דרכיו נפלו כזרועות, וטוב שהירח נאמן לו עד עולם וטוב שעץ־השדה זוכר כי עליו לפרוח, ואפילו בהיעקרוֹ מן השורש יודע הוא כי לשווא נעקר, כי בחטא נעקר, כי עליו לפרוח. אחי בעניים ובעייפים, אחי המוברך! בלילה בו ייאלם הניגון האחרון וימות העץ האחרון תמות התקווה האחרונה. לא האביב יושיע, ולא השיר יושיע, אבל אם ימות השיר באדם, לא יהיה עוד אדם להצילוֹ. אתה נושא את ראשך העתיק מכל פסל ורואה את השחר עולה. השכם־השכם עם שחר שני פנים לעולם, שני צבעים ושני קולות. כל גדר שברחוב וכל עמוד שברחוב ניצבים באמצע הזמן ובאמצע העולם, כי לילה להם מזה ויום להם מזה. הנה הלילה והיום, כבמישחק־מחבואים גדול ושקט, עומדים הם מעבר מזה ומעבר מזה לכל חיִץ ולכל גבול, ואני רואה, כי אפילו קטון העלים של עץ־הפלפל ואפילו מחט הברוש הדקה חצויים בין היום והלילה. זו שעת הגבול הדק, שעירך עוברת אותו בעצימת עינים; זה הרגע הנכרי, המאציל מזרוּתו הקרירה על כל הדברים שחדלנו לראותם והנה אנו רואים אותם כבראשונה – את החיוך המאיר עדיין, את הדשא המוריק עדיין, את השיר החי עדיין; ואנו יודעים, כי רק אליהם ולמענם חותרים אנו בימים ובלילות, ואנו נשבעים להם אהבה עד קץ.
1938
-
“לגמל” – “טורים”, י“ד ניסן תרצ”ח (15.4.38). ↩
למזח הצר והרעוע, שננעץ לפני שנתיים בימה של תל־אביב, היתה המלחמה מפנים ומאחור. בלילות ההולדת, לנוגהם הפולח של הזרקורים, נאנקו וחרדו קרשיו אכולי המלח, בין מימיו השחורים של הים, מזה, ובין אש אהבתה של העיר, מזה. הנחשולים המתנפצים היו לו כתר גבורה, אך היהודים סעורי הזקן והפיאות, שטיפסו על גגות וגדר לברך עליו “שהחיינו”, היו לו כתר חיוך. מה קטן היה המזח ומה גדול היה חגו, מה בוגרת היתה השמחה ומה ילדותיים היו פניה. דברי־הימים רבי־גבורות הם, אבל חיוכיהם מועטים כל־כך. יירשם נא, עם ימוֹת הנמל הראשונים, לזכרון דורות, גם חיוכו ההיסטורי של עם ישראל.
מיוחד ומפתיע הוא גורל לידתו של נמל זה. כל נכסי החומר והרוח של ימינו אלה לא חדשים הם עמנו. לפני שקרמו ממשוּת בעולם־המעשה היו קיימים כולם, אמנם קיום אחר, בעולם ההפשטה והנבואות לעתיד. כולם, למן העיר העברית הראשונה ועד הילד העברי הראשון, באו לעולמם אחרי שקנו ותק ואזרחוּת בתחומי האוּטוֹפיה. הם היו סמל לפני היותם ממש, ולא עוד אלא שעד היום שוכן בהם הסמל כדיבוק וכל מי שמנסה לגשת אליהם גישה שבדרך הטבע חרד ונרתע לאחוריו מפני קולו המרעים לפתע, כאילו לא מעלמא הדין. הלא אפילו העז הנודעה של מ. ל. ליליינבלום, זו הרובצת עכשיו באחד הדירים של עקרון או ראש־פינה, רעתה בגלגוּלה הראשון בשדות הפובליציסטיקה העברית ועמדה על סדר־יומן של ועידות ומיררה את רוחו של אחד־העם, ואולי במוּקדם מדי, ולא בצדק, באים לתבוע ממנה עכשיו שתשוב להיות עז ממש – היא, שהיתה השקפת־עולם!
הנמל לא ידע גלגולים כאלה. כמעט מראשיתו המצערה חרג ועלה ממשי ומוחש, בעמודי־מנופיו, באָשיות הביטון שלו, בבריכות המעגן, והופעתו זו, הפשטנית והמפתעת, ללא אקדמות ודימויים של מעלה, הדהימה את הלבבות בחידושה. הוא לא היה יציר הדמיון לפני היותו מעשה־ידים. ספני סאלוניקי, חשופי הגב, הציבוהו כעובדה קיימת, לפני שנכתב עליו אפילו שיר אחד. נצחונם של ספני סאלוניקי היא תבוסתה הראשונה של הספרוּת העברית, ליתר דיוק – הספרותיוּת העברית שנחלה עד כה את כל הריקוֹרדים.
אמנם, זו נתאוששה מן התדהמה הראשונה ושינסה מתניה למירוץ החדש, אבל הפעם איחרה את המועד. נמל תל־אביב, ספניו, סירותיו, סבּליו – אל תניחו שיפשיטוכם את בגדי־החול היקרים, הנדירים כל־כך אצלנו. עמדו איתנים בפני התקפתם של פייטני ישראל ואלוהי החיים יהיה בעזרכם, אמן.
*
רוח־ים תקיפה פילחה את לילותיו הראשונים של הנמל. בריבוע האור הגדור שעל החוף נאנקו ערבלי הביטון, התפלשו באבק וברעש, ודומה היה כי גוש־חיים גדול מתבקע כאן מעצמו, בכוחו־הוא, בכאבו שלו וגורלו שלו, ללא מיילדות ומתנבאים, ללא דרוש וסוד, כי על־פי פשט, על־פי צו, על־פי דרך הגרעין המבקע את סלעו. ויהודים עמדו מסביב, ונחיריהם רוחפים לריח הים, לריח הרוח, לריח דברי־הימים. יהודי – ונמל! יהודי – ותחנה! מה נושנה וטראגית היא ההיכרוּת בין מלים אלו… מזח־העץ הרעוע, על קרשיך השלימו ביניהם שני אויבים שאין עצב עצוב כאיבתם!
שמחות הרבה הסב לעיר הנמל הרובץ לפתחה, היא חרדה לנשימותיו הראשונות, היא אוהבת את המולתו הגוברת, אך יודעת היא ומאמינה היא – ורוצים אנו להאמין עמה – כי ל“עיר נמל” לא תהיה. גם בלעדיו מלאה היא מרחקים רבים מדי וארצות זרות מדי, וחייה שסועים עוד, ותסיסתה תסיסת־בוסר עדיין, והנמלים הם טורפי הערים, הנמלים כובשים את כרכיהם בעריצוּת חרשת, מלבישים אותם צבעונים, ממלאים אותם המולת־תמיד של חיי־עראי, יגון נצחי של טראגדיות בנות רגע, עושים אותם למוקיוני עולם. תל־אביב מיניקה בימים אלה בחיקה מפלצת יקרה, שתהיה לה אויב בנפש. אבל יעודה וכוחה של העיר יעמדו לה שתיטול מן הנמל את לשדו ותזרה את סמיו, היא תתבשם ממרחבי הנכר שיביא לה ולא תתערב בבלילם.
*
שנתיים עברו עליו עד עתה, ועוד לב העיר נתון לו. שנתיים של “אהבה ראשונה” – נצח הוא! נמל זה הנו עדוּת חותכת להוכיח, מה בכוחה של עיר זו לעשות, ולוּ גם באהבה פושרת יותר ולוּ גם בהתלהבות חרישית יותר. הספר העברי, הלשון העברית, כמה דפקתם על לבה – ולא נעניתם. ואם איתרע מזלכם ממזלו של הנמל, אל תקנאו בו לרעה. קנאו בו לטובה. לולא הוא, שחשף את לבה לרגע, כי עתה, אולי נואשתם מלדפוק.
1938
-
“הנמל ועירו” – “טורים”, כ“ד אייר תרצ”ח (25.5.38). ↩
א
המים, הנשק, הפַּכסמים, שימורי המזון, אהלי הסיירים, השמיכות השעירות, נערמו לדרך. עשרים איש? – מאה שמיכות. כך פסק בעל האפסניה במחנה ק', שבו נערכה השיירה הזעירה. מאה שמיכות אלו נשמעו כגוזמה משוועת בשמש הדרום, שכבר פשטה על פני המישור. אך הרוח היתה צוננת וחריפה, ואנשי־ הצבא שבינינו מכונסים בתוך בּאטלדרס־על־גבי סוודר וסגין על־גבי־בּאטלדרס, רגליהם בחוֹתלות, ולמתני המהדרין כפיות, שסופן לעלות ולכסות סנטר ופתחי־פה־וחוטם ולהשאיר מיפלש לעינים בלבד.
תמונה לעצמה היו הציוויליים. עיקר צביונם – מעיל גשם “דאמי־סזון” וחזיית־צמר על כפתורים, ומין “פאצ’יילע”, ומגבעת רפוית־שוליים, ועל כל אלה רובה ומטפחת קשורה משום־מה לקלסתר־הפנים כבעת מיחוש שינים. הללו נראו כפוחלצים של יריד, אך לאו־דווקא לסימן של טירונוּת, ביניהם ק־ץ, שים־ המלח וסדום כבר חרשו את פניו וכפר־גלעדי אף הוא טבע בהם חותם, ללמד שתולדות ההתישבות בארץ הזאת לא מדרום לבאר שבע ראשיתם.
בצריף חיל ההנדסה נפרשת לפנינו מפת “ישראל, גליון דרומי, אחד למאתיים וחמישים אלף”. עינה הכחולה של אילת פקוחה בקצה הדף. אליה אנו יוצאים, אך לא בדרך סלולה בערבה. נתיב זה שטעם הלא־נודע והמגרה שבו עוד לא פג, נתיב שעוד הארץ לא הספיקה להזין בו עיניה, כבר הוא מוּסח כדבר של שיגרה מפני מסתריהם של מסלולים חדשים. כבר הוא שווה לכל נפש. הארץ מבקשת עוד דרכים דרומה, בלבו של ההר ולא בשוליו.
ב
כיכר העפר הנרחבה של באר־שבע מוצפת רוח ושמש, אומרת המולה,תנועה, משא־ומתן. מכוניות ומטענן, עגלות, יצולים מזדקרים כלפי מעלה, סוס קשור במשיכה לוחך את ירקוּתה של פיסת־דשא. אויר צלול וקולני של יום־שוק. הכול כמו נודע, הכול פתוח לרווח בחוץ. אפילו ראש העיריה בחוץ. עומד בכיכר, גלוי־ראש וגברתן ושזוף־פנים, בתוך חבורה טרודה וטורחת. אכן, עיר זו, שחוצותיה מפולשים אל הערבה, ללא חיִץ ומפתן בינם לבינה, עוד מרחף בה משהו מ“בירת המדבר”, אף אם אין הבּדוים עוברים בה מדולדלי־עבּיות וחגורי־ חרב ואף אם במקומם פשטה כאן רומניה־יהודית שגבריה שמוטי־מגבעת ונושאי אפודות פרומות עם שרשרת־שעון ונשיה המצובעות אינן רעוּלות מטבעות כסף ונחושת. עיר הבדוים המוּדבּרת עודה נאבקת עם העיירה היהודית, ודומה כי צפונה כבר חרתה בפניה של זו תו בל יימחה. צלמה המתהווה – צלם חדש ומשונה – ישא גם את התו הזה. מכל מקום לא מנדלי, יכירנה.
אך כל אלה דברים שבצריך עיון. ואילו עם כל אלה ובתוך כל אלה – כדבר ברור ונעלה מכל ספק – נמשך המסחר. נתחלפו שלטי החנויות, נתחלפו הדוכנים, נתחלפו הרוכלים והקונים והסחורות, ואף־על־פי־כן המסחר הכל־יכול נמשך כרגיל. זו דרכו תמיד. ההפיכות אינן עוצרות את נשימתו. בסביבות אלו כבר כרעו־נפלו סוחרים גדולים למדי, מאז צור וצידון, ואילו הוא רק החליף מדי פעם את כלי הסדקית שלו ואת מיני המתיקה שבתיבתו, לפי טעם הלקוחות. ומסַפרים כי לא מכבר עלה לבאר־שבע בדוי נידח מקצווי הערבה: בא, כמנהגו עם משא־גמלו אל “יריד סבע”. וכשחסמו בפניו הזקיפים היהודים את הדרך והודיעוהו כי “היהוד לקחו את באר־שבע” תמה תמיהה גדולה:
– ואם לקחו היהוד את באר־שבע, כבר אין יריד?
אכן, היריד ישנו. עיר גדולה צומחת במישור שבלב המדינה. היורד אליה מצפון רואה לפתע רובע גדול וממוּשטר של בתים חדשים מתנשא לעיניו מן המישטח. בני־קומותיים בלבד הם, אך משום־מה הם נראים גבוהים מכפי מידתם, כמו מהלכים על כלונסות. ייתכן ש“גורם ההפתעה” הוא המגביה אותם בעיני המביט בם לראשונה. אכן, מי שמגיע אל נמלה של ניוּ־יורק וגורדי־ השחקים מתגלים לעיניו מרחוק, ודאי שהוא מופתע פחות.
ג
השיירה הזעירה נעה בכביש באר־שבע־עסלוג'. ג’יפ למכשיר הקשר ולאלחוטיה וארבעה “קומאנדקארים” לפניו. שש מכונות אלו, שגבן מוארך ומשוּטח ושתותיהן רחבות והן מכורסמות אבק וחלודה וקלוּפות ציפוי, רבים בארץ הזאת יודעים מה נפלאות הן בהבקיען להן דרך, בגמישות לוליינית, על גבי פחתים ומהמורות. אף אנו עוד עתידים היינו לראות את עוצמת כוחן הצייתני והדייקן. אבל פה, בדרך הסלולה והחלקה, הן נראות עילגות־הילוּך ויוצאות דופן, בנסען בליווּי בלתי־פוסק של צלצול וחריקה ונקישה, קול משונה ומורכב שלעולם לא תפרידנו ליסודותיו, לשרשרת רפויה ופחים מרקדים וברגים מתפוקקים. תמיד ישאר בו בקול זה משהו שמחוץ לכל חשבון, ובסופו של דבר דומה שהוא מטבעה הסודי של זו המכונה הגמלונית, כמו שהצרצרים הם מטבעו של הלילה.
על פרשת־דרכים פונים אנו ימינה, ולאחר עשרים קילומטרים, לערך, הנה המכתש עצמו לפנינו ואנו גולשים לתוכו לחצותו לרוחב.
זירת־אבן רחבה זו, שרכסי־הרים קטועים סוגרים עליה מסביב, היא אחת “העתיקות” הגיאולוגיות של הארץ. אתה רואה כמין קולוזיאוּם רוֹמי שָׁמֵם, העומד מלא שמש ודומיה, וחלונותיו פרוצים וקשתותיו קורסות ולא נותר לך אלא לנחש את האיתנים שדרכו בו ואת הרעש שהפכוהו עיים. טבעת־הרים זו שמסביב אינה אלא בסיסו של הר שהתנשא במקום השקע שלעיניך. אבל הנה אתה גוחן לארץ וידך מרימה צדף נוצץ לסימן שהאוקינוס גם הוא עבר כאן. מרבץ הפוספאטים הרודם פה הוא אחד מגלגוליה של הדגה אשר שרצה במקום הזה.
במוצא הזירה – צוק גבוה ומראהו כיער כידונים שנסתמרו ונישאו מעלה, כולם אל נקודה אחת.
מן המכתש הגדול והלאה אנו סוטים ממנה ופונים דרומה ומערבה. אל לב הארץ. עוד אנו נוסעים לאורך הקיר החיצוני של המכתש. רכס־הרים סעוּר עובר על פנינו ובתוכו, בתוך חומת הקיר והאבן הנוּבּית, נמשך לאורך קילומטרים רבים, נדבך שחור ומתפתל – נהר של אבן צור.
ד
השמש כבר עברה את קו הצהרים ועל אף הרוח האצה אל מול המסע נותן החום סימנים. האנשים כבר גמרו להתקלף מיותרת מעיליהם, וסגין ובּאטלדרס וסוואֶדר נערמים על קרקעיתה של מכונית. מזה ומזה לשיירה השוטפת סובבות הגבעות במעגל הולך ומתרחב והנה קבוצת אוהלים מבצבצת מרחוק. לזאת קוראים “נקודת מחקר”. מראה שאין אפרורי ומאובק וחרישי יותר ממנו בכל מראות הדרך. ואף־על־פי־כן דומה כי כל הדומיה שבסביב מלאה את משמעותו. דומה כי האוהל והנוף העתיק והשמם כמו מהפנטים זה את זה והנוף סופו שהוא מסב לאט־לאט את עינו. עוד שעה קלה של נסיעה ואנו מגיעים אל דרך־ עפר הפונה אל המחנה. כלונס ושלט מצויר בגיר; חמור צוהל וחשוף־שינים מברך את הבאים ב“אהלן”. למעשה (פרט לשתים, שלוש פגישות־חטף אחרות שנראה להלן) היה זה בעל־החי האחרון שנקרה לפנינו בדרך עד ים־סוּף…
מחנה מחקר־המחצבים עומד בתוך מישור הסגור גבעות נמוכות. כאן, משפסקה הנסיעה, פסק גם כל משב־רוח. האוויר אינו זע, ודומה כי אתה שומע רק את צלצולו הדקיק והחד של האבק היורד ויורד בלי־הרף על הכול. אנו ניגשים אל אחד האוהלים ובו שולחן־עץ מוארך עמוס צנצנות, בקבוקים ומבחנות. חותם אבק ודלוּת ובדידוּת על הכול, אף כי בתוך אוהל אפלולי זה נטושה מערכה, העתידה לחרוץ גורלם של מרחבים גדולים. בארות־הקידוח הם מנגד למחנה, ואנו מדדים אליהן על פני שוחות ואבנים. מתוך עומק ירקרק עולים סלי חומר פריך המועבר למעבּדה – כי מלבד עוֹביוֹ של המרבץ יש לקבוע גם את השינויים החלים בהרכבו, ככל שהקידוח מעמיק והולך. ארבעה בורות כאלה נקדחים בשטח, בקצותיו של ריבוע רחב, ולפי ארבעת אלה ייקבעו טיבה ועוביה הממוצעים של שכבת הפוספאטים. איכות הגלם שנמצא עד כה אמנם נמוכה היא מזו של החומר המוּבא כיום לארץ מפלוֹרידה, אך יש דרך להעשירו. – כלומר, מוסיפים עליו משהו?
– לא, כי להיפך: משרפים אותו ומחסרים ממנו את המיוּתר.
ועוד שומעים אנו כי אמנם מחיר הובלתו של החומר מן המחצב לחיפה הוא היום כמחיר הבאתו על פני האוקינוס, אלא שבדרך זו נחסך מטבע קשה בערך ניכר. מטבע קשה הוא ענין גדול, אך גם הוא לא עיקר עיקריו של המפעל. העיקר הוא, כמובן, עצם ערכו של מעשה ושל חיים העתידים לקום סביבו. לכן יודע גם המפרש עצמו כי בכל נימוקי “החסכון” יש גם משום הוכחה מיותרת. בידוע, אין אדם או ציבור נלחמים על חייהם רק מפני שבהיותם חיים הם חוסכים מטבע קשה. מסתבר, שלא זוהי הסיבה העיקרית.
בצאתנו מן המקום מצטרף אלינו לשיירה מפקד המחנה י'. ־ בחור צנום וקל שמכנסיו מופשלים על רגליו הדקות והוא מכוסה עד ריסי־עיניו שכבת אבק ירקרקת ונוקשה. תנועתו חדה וחותכת וכולו כאבן־חלמיש מרוטה. סייר מן המובחרים.
ה
המחנה נעלם מעינינו, היה לאחד עם נוף המישור והרכס, וכבר יום החורף הבהיר והקצר נוטה לערוב. הרמה הגבנונית, שאנו נוסעים על פניה עתה, צבעה כצבע השקיעה. שרשרת הרים סוגרת על בקעת צין מפאת צפון, ומשם נשקפת אלינו כעת אחת התמונות המופלאות ביותר בדרך מסענו. צוק לטוש, לבן כשלג, מתנשא שם, ומציאותו החרישית והבלתי־מעורערת חולשת על הכול. ההארמוניה הנהדרה של צורתו מניחה לך לדמוֹתוֹ לכל דבר, ורק לא לגוש סלע שיד המקרה הטבעי חטבה אותו. הגעש, או המים והרוח, אשר עיצבו את צורות ההרים הללו, אומנים סוּמים הם, אך נדמה כי זאת הפעם ראו עיניהם מה שידיהם עושות. עם תנועת השיירה המושכת בדרך סובב לאטו גם דוכן־האבן הלבן והחטוב. כולו סלע, אך עם שאנו עוברים על פניו מרחוק הוא מחליף לאט־לאט צורות כמו ענן. הנה הוא כס גבוה, והנה הוא ארי רודם, ולבסוף הוא ערשׂ־מוות צחורה ונישאה, ששוליה רחבים וגולשים מטה. חשכת הערב כבר רבה מאוֹדם השקיעה, והשיירה תרה לה מקום לחניית לילה. על רחבת מישור מורמת ופתוחה, זרועה חלוקי־אבן, ניצבות המכוניות בשורה, זו בצד זו, ופנסיהן הדולקים מאירים את קבוצת האנשים, הנפזרת מיד וממלאה תנועה ומעשה את חברבורות האור החשמלי המטליאות את השטח. אוהלי הסיירים מוקמים סמוכים זה לזה, המקוששים מביאים ענפים וגבב למדורה והאפסניה טורחת על מנות האוכל. הירח רם וצונן ועד מהרה נח מהמולתו גם עיגול זה של אש וחשמל שאנו בתוכו.
עכשיו, לאור שיחי הערבה הדולקים במדורה, אתה רואה, זו הפעם הראשונה, את חבריך לדרך כולם יחד. הנה א־י, מפקד השיירה: גלוי־פנים הוא ורך־שער. קלסתר פניו – מזיגה נדירה של קו מעוּדן ומבע נמרץ. יש פרצופי־פנים, שעל אף כל תשעה קבים של אומץ ומעשיוּת וכיוצא בזה, הנסוכים עליהם, אין להם מפלט ממשהו רוך. זה דינם, אין לך דבר קשה יותר לטשטוש ולהסוואה מקורטוב של חן. כך רישומו של א־י, איש הפלמ"ח ומטובי סייריו, לא פעם מדד בשעלו את המישורים וההרים הללו, החל מאותם מסעים תמימי־דרך־וכוונה, שאיש לא שיער מה רבה משמעותם ומה הם מכשירים בלא־יודעים, ועד החטיבה ועד מסעי המלחמה. אומרים כי הסייר יש בו חוש נוסף על חמשת חושיו של אדם. לא שורות אלו מוסמכות להרחיב על כך את הדיבור, אך דומה כי א־י שכזה, הוא עצמו, הריהו מבחינה מסוימת כעין חוש שנתוסף לו לשבט היהודי, חוש לנופה ולאקלימה ולרוחותיה ומשעוליה וטעמה של ארץ זו, ומן הצד המעשי – מורה־דרך באיזור נעלם ונרחב, שהיא מחצית המדינה כולה. יש לראות את הילוכו בתוך נופים אלה, את ישיבתו בהם, את מבט עינו אל מולם, כדי להבין כי במידה שהוא כפוּת ונרצע להם, בה במידה נעשים הם כפוּתים ונרצעים לו. במקומות שדומה עליך כי רגל לא דרכה בהם – ואף לאחר שהחושך יורד – ראיתיו מכוון את המסע כאילו שלטי חצים וכתובות קבועים מסביב. ופעם, באחד המורדות הקשים, תפסתיו כשהוא נוגע כלאחר יד בכתפו של נהג ואומר לו: “תקח ימינה – שם תהיה מדרגה”.
הבהובי המדורה מרקדים גם על פניו של א־ס, מאירים את עיניו, מנצנצים בשערו. ראיתיו פעמים אחדות. לפני שנים, באחד מישובי חומה ומגדל, וגם עכשיו עוד צעיר לימים. פניו ילדותיים משהו, ועם זאת. טרודים כפני קשיש. כמו מוכּים תמהון. זהו איש המחצבים הקידוחים, החיפושים והמציאוֹת. עמלו הוא צירוף מיוחד במינו של פרך ומישחק, של חישוב ומקרה, של התמדה והפתעה ואתה חש כי כי הוא נתון בכל אלה כמו רשת. דומה כי נחלץ מתוכה לפרקים רק בכוח טוב־לב שבו ומידת היענותו לברירות, כשהוא מנצח על סידור המחנה, על חלוקת האוכל, על הבישול, על ניקוי הפרימוּס, ופוצע אגודלו אגב פתיחת קופסה, ומקנחוֹ ומוסיף לטרוח מעשה עקרת־בית. אין זו התפרקות של מתח. הוא פשוט נקלע מתוך הרשת האחת אל השניה.
והנה ק. האיטלקי, קצין חיל־ההנדסה, ארוך הגוף והגפים. איש הצבא משנים הרבה, עלה ארצה מאיטליה, עבר את מלחמת השחרור, ואיני יודע כיצד “נספח” לנגב. אך אם יש כיום מנין אנשים היודעים בעלי־פה את זווית שיפועיהם של מעלות ומורדות בדרך, את גובהן של הרמות מעל פני הים, את נטיית הוואדיות, את סיכויי היישור והגישור וכדומה, הרי ק. הוא אחד מן המנין. בבוא תורו והוא חייב לספר לחבורה על הנעשה והעתיד להיעשות בכאן, הריהו עולה בחשש כבד על מסלול העברית, המתנכלת אליו על כל שעל. מבנה משפטיו נכון ומלותיהם ערוכות כסדרן, אלא שמלים עצמן, על דיוק אותיותיהן, חשודות עליו, ולכן הוא משמיען כנוהג בהן שיטת פגע־וברח, נוגע ולא נוגע, מסתפק בחציה של מלה ומבליע את המחצית השניה, שמא פגיעתה רעה, נכווה באות מסופקת ומתעלם מכך, ואץ הלאה שלא להעיר ולא לעורר תשומת־לב לתקלה. דומה, גשר מתנודד מתחתיו, ורק מעבר משם בכלותו דבריו, הוא נושם לרווחה. אכן, פחדיו מופרזים, ורק לאט־לאט תופס אתה מה טיב הסטיה הקלה שבעברית זו: עברית של אדם שלמד אותה מפי השמיעה בלבד ואשר כמוֹתה אנו עתידים ודאי לשמוע בקרוב מפי לא מעטים. ק. הטוב… פעמים קמט־עלבון מעווה את פיו למראה זחיחות־הדעת שעל פני המקשיבים לו. ההרים התלולים שהוא מטפס עליהם בדרך ניתנים לו בפחות יגיעה ממסילות העברית הללו, אך גם בהן סופו להגיע אל שלו, אף אם בינתיים אבנים מתדרדרות מתחת לרגליו…
ענין לעצמו הוא החקלאי שבחבורה, איש “נקודות המצפה”, העתידות לצרף תג לתג, מעשה יום ביומו, את סיפור אופיוֹ, תביעותיו, מזגו של חבל־הארץ הנעלם, לחקור את מידת היענותו למיני צמחים וזניהם, את תגובותיו על השקיה וטיוּב, לרַגל את כוחותיו שבאו במסתרים. “חומר” זה אין כמותו מוחשי, ועם זאת אין כמותו אוורירי ובלתי־נתפס. אלו דברים שאין להם שיעור. אם במקרה ואם שלא במקרה עטוף הצעיר המאובק והמשופם, בעל הפנים הנוחות, המטפל בכל אל, מעטה דמוּם שאין אתה חודר מעבר לו. רק שמו מרקד מסביב לו כנצנוץ שוחק של שובבוּת. חבריו קוראים לו בכינוי הכרוך אחריו מספסל בית־הספר או מצריף תנועת־הנוער. הוא נענה לשם זה בדרך מעשית ורגועה, כמו מתוך התעלומה.
כל אחד מן האנשים הללו רואה את שטחי הנגב ראיה משלו, התופסת אולי בעיקר אחד מיסודותיהם. דומה כי עוד אין יהודי החש את חבל־הארץ הזה תחושה מלאה וכוללת, תחושה של כלאחר־יד, תחושה שאינה עולה במתח־ עצבים וביגיעה. אותם אורחים־לשעה, שדומה עליהם כאילו הם תופסים את הכל גם יחד, ייתכן כי אינם רואים ואינם חשים ולא כלום, חוץ מריגשה מעורפלת וכוללת, שהיא פרי מחשבה תחילה אפילו יותר משהיא פרי סנטימנטאליוּת. ואף־על־פי־כן, יש במרחבים איזה מין כישוף פועל, אקטיבי, הרודף אותך ומחזיק בך ומושך את עיניך ולבך, אף אם אין לך כל שורשים במקום הזה. כוח זה יש בו מיסוד האבן השואבת, ואולי בעיקר לו, יותר מאשר לכל כוונה־תחילה של עניני התישבות וחובת־שירות ומשימת חלוצים, יש חלק בזה הריתוק שנתרתקו בחורים אלה אל חבל־הארץ הדרומי, עד היות כל הגלילות האחרים בעיניהם רק כמין הקדמה לו. כוח משיכה זה, הטבוע אף בשמו של האיזור, הוא הגורם גם לכך שאף “ועדת הנגב”, זו היוזמת ומשלבת את תכניות פיתוחו של המרחב, אינה מעלה במחשבתך תמונה של “מוסד” וטפסים ושולחן־ ישיבות עם תה מן המזנון. צ’־ק, ראש ועדת־הנגב ומרכז עצביה של בריה תובענית ודרוכה זו, הנראית יוצאת־דופן קמעה בין שאר מוסדים ומשרדים, מספר על הבקעתו ושינוי־צלמו של האיזור. ושוב אתה חש כי אפילו תיבת “ועדה”, זו שאין תואר ושם יכולים לעמוד בדל"ת אמותיה בלא כמישה, מאבדת כאן מכוחה ההרסני. שֵם הנגב חזק ממנה.
ו
השמש המפציעה מפילה את האור מלוא קומתו לאורך הבקעה. אנו עוברים ב“דרך השולטן” – נתיבם העתיק של עולי־הרגל למכּה, דרך שעוברת ארצות וגבול, ומטפסים בצוק. מערות שנחצבו בסלע, למגורים ולבארות, נפערות לפנינו מזה ומזה, רבות־אופל, עמוקות, רחבות־קמרונים. המצודה נסתרת עכשיו מעינינו, עם כל שאנו צולחים אליה מעלה, בנחשול מאובן זה שעל כרבולתו היא ניצבת. אך הראשונים שבחבורה כבר הם שם, על הרחבה העליונה הפתוחה לכל רוחות השמים, ועוד מעט, עוד כברת־דרך של זיזי־סלע ופתחים וזחילה ודילוג ואנו בתוכה.
אחרי המישור אנו מתחילים שוב לנוע בשוליו של רכס מסולע. עוד עשרים קילומטרים ותתגלה לפנינו עבּדה, עירם החרבה של הנאבּאטים.
שני כתמים חומים מתחילים לפתע לטוס לפנינו לעבר הצוקים. שני צבאים שהוחרדו. הם מחליקים כמו בריחוף, מתרחקים מעלה מעלה ונמוגים.
ז
בראש צוק פרוע יושבת מצודת עבּדה החרבה. צופה פני הערבה. בעוד אנו חוצים ואדי צחור ונוצץ – חלב של חלוקי־אבן שפוך למרחוק – רתוקות עינינו אל העיר השוממה, הרובצת למעלה, כמו בחיק הרקיע. היא אחת מערי־המבצר ששרידיהן זרועים בנגב, לחידה מימי הנאבּאטים – עם סוחר ולוחם ופרא ־– ומימי פריחתה של ביצנץ. אנו מניחים את הרכב. מישטח נהדר זה משכיח ומוחה כהרף־עין את קצפה של הדרך, שאך נחלצת ממנה ואתה מדמה כי אלה ורק אלה הם פני הנגב לאמיתו. לא אחת ולא שתים עוד עתיד אתה לשנות דעתך בדרך. המראות מתחלפים כאן במחי מפנה אחד של שביל. סיבוב־אחד ולפניך מציאות אחרת, אך כל נוף הוא כה מושלם מבחינתו שלו, כל חריף ומובהק בסגולותיו, עד שהוא מדביר את קודמו וקיים הוא לבדו, קיום מלא ושליט.
מישור זה, שאנו שטים על פניו כעת, הוא השטח שאותו אמרו אנשי מח"ל מארגנטינה להפוך לערבת־מרעה לגידול בקר, כדרך הקאובּויים, ולהרבות את צמיחתו על־ידי זריעה מאווירונים. כאן תקום תחנת־מצפה חקלאית, שתחקור את המקום ואת הדרך הנאותה לישובו.
המכוניות חגות ונעות על כתפו הסוררת של רכס. מהמורות, שיפועים חדים, קטעי מעלה תלולים, שהמנוע כובש אותם ברתיעה וזינוק – ואחר כך בנהמה ממושכת ומתלעלעת. הנהג היה לגוף אחד עם המכונית. מאז צאתנו לדרך (וכך עד סופה) כמעט לא הניח ידו מן ההגה. עתה הוא מעביר אותנו בקטע הקשה ביותר עד כה. הקומאנדקאר הרחב והכבד חי ורוטט בכל סליל ובורג שבו. המכונה היא כאן במקום חיוּתה, והריהי מראה מה בכוחה לעשות. הנה היא נעה ומתנודדת כספינה, נוטה על צידה ושבה ומתיישרת לאט־לאט, הנה היא נוטה אחורנית, מזדקפת כסוס של זירה ושבה ויורדת בתנועה רכה שלא תיאמן, והנה היא נוטה קדימה, זו הגמלונית, רוטטת ועוד אינה נעה, כמחוללת הניצבת על בהונה וכל גופה נטוּי לפנים, דרוך עד קץ־כל־הקצים, וכשנדמה כי הפעם סופה להירתע ולשוב, היא עוברת את המכשול כלאחר־יד, כמי שמנער גרגר אבק מעל כתפו. ראשנו קצת סחרחר. האיטלקי מחייך ואומר כי את העיקר עוד נראה בוואדי־רמן. אך בעוד אתה שואל כמה תימשך תיגרה זו בין המכונית ובין דרך, אנו צולחים כתף סלע אחרון, ולפתע, בשרירות־לב שלא תשוער, משתנה הנוף מן הקצה אל הקצה.
לפנינו רמת מישור חלקה ונפלאה, כשולחן רם של אור ושל רוח עזה. ארץ של בוהק ושל צינה בריאה ושוחקת. הילולה של מרחב. אז לקראתך ומסביבך עם תנועת השיירה השוטפת, הכול נפרש, מתנופף, ניתן לך, מסגיר עצמו. מישהו מושיט יד ומראה על חפץ דל־מראה, כמין משפך התקוע באדמה, והוא ככלי נידח שאבד ואין מחפש אחריו. זהו אוגר־גשם, מאלה שנפזרו בנגב על־ידי המחקר החקלאי, למדידת המשקעים. לפי שעה הוא כאן יוצא־דופן כמונו.
עמוד־האבן המוטל בכיכר, מלוטש רוח, כמו עוד שומר את רעש נפילתו. שתי קשתות רמות קרועות בחומה, זו מול זו. ובעוֹמדך ברחבה, באמצע, אתה רואה רק את השמים הקמים בשערים הללו. כל הארץ היא הרחק ועמוק מלמטה, ועליך לגשת אל שפת החומה כדי לראותה. חרבות פרועות אלו כאילו רוחפות באוויר. קונכית־אבן רחבה כרויה כאן באמצע הכיכר, לאגירת מים. מסביב חרסים פזורים, ידיות של כדים, שפתותיהם של כלי יין ושמן. אף מאלה ניבטת אליך הציה דומה כי תרבות־מדבר זו נבראה בצלמם של הרים ומישורים לטושים אלה. תרבות־פרע אשר חורבנה לא שינה הרבה את פניה והיא חדה ונוצצת במוֹתה כמו בחייה. אנו עולים במדרגות־החומה הצרות. הגבעות והערוצים משתרעים למטה. והרחק והרחק – בקע הערבה.
ח
השיירה פורשת מן הצוק, חותרת דרך ואדי־נפח דרומה. שוב אתה רואה את מלאכת הנפילים של הזמן והמים והרוחות, שלא היסווּ את סדנתם בארץ זו. בכל דרך המסע התנשאו לפניך שכבות ההרים – חשופות, ישרות, מלוּכסנות או מעוּקמות, ללא ירק־עצים או מעטה־דשא שיכסו על העווית. תווים עמוקים וגלויים של תמורות־קו־לקו ושל הפיכות־פתאום. אבל מראש הר או סלע, כשהארץ פרושה לפניך אתה רואה בתוך כל אלה, בין גיאיות וגבעים ומישטחי־ חלמיש וגיר וגרנית, עוד תו אחד, שאינו חריף ואינו חותך ופעמים כמעט אינו נגלה לעין, אך אתה מבחין בו בכל־זאת לפי שינוי־גון בינו ובין היתר – תו שמתעלם ומתגלה חליפות, אך הולך ונמשך תמיד: זהו תו השביל שטבעו רגלי אדם ושיירות. דשדוש אטי ורך זה של עקבי איש וכפות גמלים, מגע רפה ורוחף זה – הוא אינו בטל בששים האיתנים שחרטו את הנוף. הוא מטפס בהר, הוא נאחז בסלע, אך גולש אל תוך ואדי, הוא משוּך במישור, בלתי־נתפס כמעט בין חלוקי האבן ובכל שממה שתיקלע לתוכה תראה לפתע בתמהון והנה הוא כאן, רצוף ונוכח תמיד. חוט דקיק וחבוי ועז. קרעי הגיאיות וההרים רישומם גדול מרישומו, אך פליאתו פעמים גדולה בעיניך מפליאתם.
סאהל־אל־האוא – מישור הרוחות – שוטף מסביבנו ואנו מתקרבים אל מעבר־רָמון – נקודת הגובה של הסיור. נקודת־גובה גם כפשוטה וגם כמשמעה, פשוטה: 1004 מטרים, המקום הנישא בארץ, אחרי העצמון. משמעה: מעֲבר תלול, שאחת ממטרות המסע היא לנסות לעברוֹ ברכב, ואולי לעשותו פתח לנתיבה של קבע.
ט
שיירת המכוניות עומדת מנסוע. לפניך קפל קרקע תמים זרוּע שברי אבן. הוא מסתיר קמעה את האופק ולא יותר – כמו אחד מגבנוני־דרך רבים שעברת. אבל הנה פוסע אתה פסיעות מספר, מדלג דילוג או שניים, ולפתע נקרעת לעיניך – לעומק, למרחקים, למרחב – ארץ חדשה. היא כמו נבראת לעיניך במחי־יד, עם שמש, עם שמים, עם הרים, עם בקעים, עם דומיה אין־קץ שלה. כולה שלימה ופרושה וקיימת.
אנו עומדים על שפתו של מכתש אדיר האובד במרחק עם עטרתו של רכס רם וחד. הוא ואדי־רמן, הוא מכתש הרמון. לרגלינו – מורד תלול, מעוקל, מנופץ ומבותר. כאן הברירה לפנינו: לפנות אחורנית, לעקוף את הבקעה המופלאה הזאת, לסוב אותה מן הקצה ולהגיע מסביב אל מעבר לה, או לגלוש במורד, לחצות את המכתש לרוחבו ולצאת מתוכו במעבר שמנגד. שורת־ הקומאנדקארים המאובּקה והממורטת מחיבוט־דרכים, מחכה להחלטה. אך ההיסוס, ששב ונתעורר למראה המורד, סופו שהוא מסולק ועל הרכב לצלוח את הרמן.
האנשים נפזרים לאורך המדרון לגלגל אבנים שאפשר להסיטן, ליישר הדורים במקום שהדבר ניתן להיעשות, לרכך שיפועים בוטים מדי, למלא פחתות ומדרגות. עקבות מלאכתם הרבה כמעט אינן נראות, המדרון חד ופרוע כשהיה. אך בין הכשלון להצלחה עומדת לפעמים רק אבן אחת בדרך. שני נהגים יושבים אל כל מכונית והמולת מנועיהן עולה ומכסה על הכול. הן מתחילות לנוע במורד, בגישוש, ברתיעה כמו תרות את פני הקרקע בטרם תצבנה גלגל. הן חותרות בשיפוע, כמו נעות זו על גבי זו, כמו נישאות בראשי גלים, גל גבוה ממשנהו. האחת זוחלת באלכסון וצרורות־אבנים ניתזים מתחתיה, האחת קופאת על עוֹמדה ורק נהמתה נמשכת, אחת גלגל מגלגליה סובב באוויר, עד שהנהג בתנועה אטית לאין־חקר, מוצא לו אחיזה. האיש היושב אל ההגה מתנודד עם המכונה לפנים ולאחור, וזה היושב בצדו נועץ אצבעות וצפרניים במסעד המושב. רעש המנועים נהפך לצווחה. אחד הצועד אחורנית לפני המכוניות, מאותת בנפנוף זרועות, כמו למנופי ספינות בהורידן משאות בנמל. קריאות עידוד והתראה ורווחה לסירוגין מתערבות בריטון מאוּפק של נאמני־משק הגונחים על השחתה זו של מכונות יקרות, והקומאנדקארים גולשים־גולשים, בכוח מגושם ועיקש ובדייקנות לטוּשה ומעוּדנה של קבוצת מחול.
צוק שחור מתנשא בצדי המורד. כולו עפרות ברזל. המכוניות עוברות בשוליו, מרימות אבק מתכת אפלה. המדרון כבר רובו מאחור, שיפועיו שוב מתמזגים לאחד, והוא מזדקף שנית כחומה שננעלה, כאילו לא עבר בה איש. אנו בתוך המכתש. אין אתה יודע מתי בדיוק נסתיימה הירידה, אך כבר השיירה יוצאת לחצות את זה העמק המופלא והחתום. באופק – צורות־הרים שאין דומה להן. הרים מרוּבעים, משוּלשים קטוּעים – דוּכנים אשר פסליהם נפלו מעליהם.
י
כבר החושך על הארץ ואנו עוד חותרים אל מקום־חנייה. הפעם העמקנו אל תוך הערב. סביבנו צוקים עירומים, אפופי רוח קרה, וזרקורי המכוניות המכים בהם עושים אותם ודאי עוד חדים וחשופים משהם במציאות. א־י אץ לפני המכונית הראשונה, גבו מוּאר בפנסיה העזים והוא גולש למטה־למטה, מוליך את השיירה המגששת. הגענו אל רמה זעירה – לוח נוקשה, חלק וממורט, המתנשא בין רכסי סלע. מקום שטוּח זה יפה לחנוֹת בו, אך הקרקע הסלעית אינה מבטיחה אחיזה לאוהלי הסיירים, ואף הרוח, הפורצת מבין הנקרות ועוברת על פנינו במלוא עוצמתה, כמו דופקת בנו לנוע הלאה. המנועים נושאים שוב קולם. ואנו מוסיפים לגלוש בטלטלה גדולה אחרי גבו המואר של א־י, המתכוון אל מקום נמוך ומסביר פנים יותר. הנה כמין בקעה לפנינו. סלע זקוף מיתמר בשוליה, סבכי שיחים אפלים. כאן הקרקע אנושית קמעה ומחץ הרוח שוכך. המכוניות נערכות להיות גם הן סיתרה מפניה, וכבר המדורה משליכה מטליות־אור אדומות על השטח. כבר הפרימוּס המפויח מטלטל בלוריתו בתוך גומה שנחפרה לו, ולאור האש צומח המחנה הזעיר. קיר החושך מתקרב עד מאוד, ניצב סמוך ואטום, כמו סביב למראה נושן ונודע. אכן, תמונה זו של גצים מעופפים ושל אוהל נטוי אינה זרה לשום ציה שבעולם.
י"א
השחר השלישי, רטוב ואדמוני, מותח את צללינו הארוכים לאין מידה על פני שטחו הטלול והנרחב של קאעת־אל־קריק, הוא המֵישָר. כאן האדמה עוד נוצצת מגשם שירד בלילה או לפני־כן. המכוניות נפרשות וגולחות את השטח בטיסה, כמגל רחב, ולפתע פונות כל העינים אל צד אחד ואנו רואים כמה בהרות חומות מתעופפות הרחק לפנינו, באלכסון, אל הגבעות שמנגד. שוב הצבאים. דומה כי באוויר הצלול אנו רואים אף את רגליהם הדקות, ואחד מהם – הכתם הלבן שעל גבו מרקד־מרקד תוך כדי מעוף.
מעל גבי סלע נטוי אנו צופים אל המקום, בו נחל ערוד נופל אל תוך ואדי זה, המשתרג והולך מירכתי דרום בסיני והוא ארוך מכל ניקרות הדרום וגם מן הירדן. קירותיו תלולים ופרועים, ובדרכו, פה ושם, דוּכני־סלע הנהפכים לאיים בעת גאוֹת המים. אכן, למים עצמם אין זכר כעת, אך צלקת חשופה ומגויידת זו, שאנו עוברים לאורכה, מעידה על מחץ חרבם בהכוֹתם מן ההרים.
האפיק הולך ומתרחב, והנה הוא נפתח הרחק מנגד כשער רחב ובהיר… השער אל הערבה. זו משתרעת עכשיו למולנו במזרח, ורכס הרי־אדום סוגר עליה כאד כחלחל באופק.
י"ב
כמו בזרוע מעמיד אותנו הג’יראפי על כביש הערבה. כאן סובבת השיירה בתפנית חדה דרומה ונערכת בשורה, בטרם תנוע לעבור את כברת־הדרך האחרונה לאילת. שני ימי־נסיעה בארץ לא סלולה אינם ענין רב ביותר, אבל לאחריהם תופס אתה, מהו סרט צר של כביש המתנוצץ למרחוק. לפנינו עוד כמאה קילומטרים עד המפרץ, אך אלה כמעט אינם נחשבים כעת. אכן, לא הכביש לבד נוטל כאן מן המרחקים את המשמעות שהורגלנו בה. גם סיבה אחרת לדבר, סיבה שסופה לשנות את מושגי המרחק והמרחב של כל אדם מישראל. מפתה החדשה של הארץ, מידותיה החדשות, עוד אינן שגורות עלינו, עוד לא נבלעו בדרכי חישוב ומחשבה שלנו, כדבר שמבלי־משים. האומר כיום “תל־אביב – חיפה” עוד מעלה בהרהור ערך של מרחק מוּרגל ומוּדע, שעוד אינו נקשר מאליו עם ערך תל־אביב – באר־שבע, ובאר־שבע – עין חוצוב ועין חוצוב – אילת. עוד הפרופורציות הישנות טבועות בנו, אך סופן לפנות מקום לסולם־ ערכים חדש, מסיבה פשוטה זו, שבאר־שבע כיום אינה בירכתי הארץ אלא במרכזה, והמרחק בין תל־אביב לחיפה הוא כמרחק שבין שתי נקודות שכנות בנגב.
הכביש שוטף אל מול פנינו קל ומבריק, ועד מהרה כבר אתה מקבל אותו כדבר המובן־מאליו והמוכן־מאליו. ההוראה שניתנה בדרך, לשמור על טווח־ ראיה בין המכוניות, כאן פג תוקפה, והשיירה מתארכת ומתפרדת, אלא שאחד הקומאנדקארים, לאחר שנשא באורך־רוח את כל הטלטלות והחבטות של שני הימים, יוצא מן המערכה ונתקע ללא ניע דווקא פה בכביש הסלול… מכוניתנו חוזרת על עקבותיה, קושרת אותו אליה בשלשלת, והוא נגרר ואץ אחריה כשנהגו גחון אל ההגה ומאמץ עיניו מבעד לענן־האבק שמפריחים גלגלינו. לאחר דקות מספר אתה מביט לעבר נוסעי המכונית הנגררת, והנה זיקנה קפצה עליהם… כולם אנשי שׂיבה, שפמיהם לבנים מן האבק ועור פניהם כצבע הטיט. רק החרפות והצחוק הרודפים משם אחרינו מעידים כי רוח האנשים עוד בכל־זאת צעירה כשהיתה…
אנו נוסעים בשוּליו של רכס הנגב, ובקיע הערבה נמשך משמאלנו רדוּד ורחב. גוֹנו ירקרק־חיוור, ועצי־שיטה בודדים ניצבים פה ושם, רכוּני גזע, כמו כפופים על מלאכה נעלמה, וגופם נטוי דרומה עם הרוח. כתמי נווה ומים, שירקוּתם כהה יותר, צופים מתוך העזוּבה בשפתה המזרחית של היריעה, אשר שם המעיינות. אך על הכול חולש רכס ההרים שבמזרח. כל הערבה כולה, על החי הסמוי הרוחש בלי קול בסבכיה, על דממת העוף הפורח בה, הכול כמו הוּדבר תחתיהם. הרי אדום. אתה הולך הלוֹך ונסוֹע דרומה ועיניך אינן ניתקות מהם. הם נישאים חוֹמות על גבי חוֹמות, געש זקוף ומאוּבן של צוקים וחדודים ורוכסי סלע. הם עומדים כהמולה רמה ופולחת שפתאום ניטל קולה. כמו עשן כבד שקפא ונסתלע. רכס גלמי וחרוּך זה נראה לך כחומר היולי, אשר ממנו נוצקו נופי המקרא. הללו אנושיים ממנו, בני־דעת יותר. הרכס הזה הוא בדרך אליהם… הוא נשאר על סיפם ולא עבר אותו עם השבטים. זהו הפרוור החשוך והעשֵן של ספר־הספרים,
מימין לדרך מזדקרת תחנת־הקידוח של ביר־הינדס, היא באר־אורה השולחת מים לאילת. הספרים אומרים כי מאז ימי ביצנץ לא נחפרה בנגב באר חדשה. מוטות־ברזל חלודים אלה, התקועים כאן לבדד, זכר לקידוח שנסתיים, אומרים איפוא להיות פתח לספרים חדשים. מן הצד נראית עברונה, תחנת־מצפה חקלאית וחוות־נסיון. תמונה זו של נקודת־ישוב שאין רגיל ומוּכּר ממנה בשאר מקומות בארץ, אף היא כמו אובדת כאן במרחב החדש, כולה גישוש ותהייה. בעבודת ההדרכה עושה כאן איש עין־חרוד, וגם זה השם השגור נשמע כמו ממרחקים של שטח וזמן. דומה שיחד עם תחומיה של הארץ נפרצו גם זמניה החדשים. אתה מרוחק פה כברת־ דרך וכברת־עת רבה מאוהליו הראשונים של עמק יזרעאל.
מישהו במכונית שולח זרועו קדימה, מצביע אל דרום, ומעתה אנו נוסעים בעמידה, עינינו נשואות לתפוס את נצנוצו של הים. לא אותו ים שידענו. עוד העינים תרות אחריו – וכנף יריעה תכולה מוּנפת באופק. תמונה דקה ורוטטת הולכת וקמה לפניך, שטה ומתקרבת. עוד היא לוּטה צעיף, עוד היא רוחפת כמו אד, אך כבר הקווים יוצאים מטשטושם, קורמים דמוּת, הצבעים מעמיקים, כפות־תמרים מתנשאות. השיירה מוסיפה לאוּץ קדימה, ולפתע נגול לפניך המפרץ בעטרת הריו ונוגהו ושעריו הפתוחים.
ים חדש מביט בך. חופים חדשים. פתח אל יבשת אחרת. הכול טובל באור בשל ועשיר של טרם שקיעה. תכלתם של המים עזה ועמוקה לאין־חקר, וקירות החופים עונים כמתכת בהבהוב אדמומי וצהוב. הכול מוּטעם וחריף, ועם זאת כמו נסוך עצלתיים של יפעה וביטחה. לא נופם של האבות הרועים ולא נופו של דוד. יריעות שלמה פרושות כאן לפניך, ולא רק מפני שנזכר אתה בעציון־גבר וכתם אופיר. המראה מהלך קדמוּת עתירה ורוגעת, ועם זאת כולו נוצץ בחידושו, על ימו והריו וחופיו. ככתר גנוז שהוּצא ממחבוא. כל זה עמד מזומן אחר כתלנו…
המכונית מטפסת במעלה, עוברת את תפנית־הדרך האחרונה. מלמטה מבריק הצריף הצהוב־בהיר של בית הממשלה. נראים אגף־האכסניה הארוך, שדה התעופה, סירות המנוע במפרץ. הנהי אילת.
1950
-
“שלושה ימים דרומה” – “דבר השבוע”, י“ב וי”ט טבת תשי"א (21,28.12.50). ↩
לפריט זה טרם הוצעו תגיות
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.