רקע
נתן אלתרמן
שלושה ימים דרומה (דרך הרי הנגב לאילת)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד; תשל"א

1

 

א

המים, הנשק, הפַּכסמים, שימורי המזון, אהלי הסיירים, השמיכות השעירות, נערמו לדרך. עשרים איש? – מאה שמיכות. כך פסק בעל האפסניה במחנה ק', שבו נערכה השיירה הזעירה. מאה שמיכות אלו נשמעו כגוזמה משוועת בשמש הדרום, שכבר פשטה על פני המישור. אך הרוח היתה צוננת וחריפה, ואנשי־ הצבא שבינינו מכונסים בתוך בּאטלדרס־על־גבי סוודר וסגין על־גבי־בּאטלדרס, רגליהם בחוֹתלות, ולמתני המהדרין כפיות, שסופן לעלות ולכסות סנטר ופתחי־פה־וחוטם ולהשאיר מיפלש לעינים בלבד.

תמונה לעצמה היו הציוויליים. עיקר צביונם – מעיל גשם “דאמי־סזון” וחזיית־צמר על כפתורים, ומין “פאצ’יילע”, ומגבעת רפוית־שוליים, ועל כל אלה רובה ומטפחת קשורה משום־מה לקלסתר־הפנים כבעת מיחוש שינים. הללו נראו כפוחלצים של יריד, אך לאו־דווקא לסימן של טירונוּת, ביניהם ק־ץ, שים־ המלח וסדום כבר חרשו את פניו וכפר־גלעדי אף הוא טבע בהם חותם, ללמד שתולדות ההתישבות בארץ הזאת לא מדרום לבאר שבע ראשיתם.

בצריף חיל ההנדסה נפרשת לפנינו מפת “ישראל, גליון דרומי, אחד למאתיים וחמישים אלף”. עינה הכחולה של אילת פקוחה בקצה הדף. אליה אנו יוצאים, אך לא בדרך סלולה בערבה. נתיב זה שטעם הלא־נודע והמגרה שבו עוד לא פג, נתיב שעוד הארץ לא הספיקה להזין בו עיניה, כבר הוא מוּסח כדבר של שיגרה מפני מסתריהם של מסלולים חדשים. כבר הוא שווה לכל נפש. הארץ מבקשת עוד דרכים דרומה, בלבו של ההר ולא בשוליו.

 

ב

כיכר העפר הנרחבה של באר־שבע מוצפת רוח ושמש, אומרת המולה,תנועה, משא־ומתן. מכוניות ומטענן, עגלות, יצולים מזדקרים כלפי מעלה, סוס קשור במשיכה לוחך את ירקוּתה של פיסת־דשא. אויר צלול וקולני של יום־שוק. הכול כמו נודע, הכול פתוח לרווח בחוץ. אפילו ראש העיריה בחוץ. עומד בכיכר, גלוי־ראש וגברתן ושזוף־פנים, בתוך חבורה טרודה וטורחת. אכן, עיר זו, שחוצותיה מפולשים אל הערבה, ללא חיִץ ומפתן בינם לבינה, עוד מרחף בה משהו מ“בירת המדבר”, אף אם אין הבּדוים עוברים בה מדולדלי־עבּיות וחגורי־ חרב ואף אם במקומם פשטה כאן רומניה־יהודית שגבריה שמוטי־מגבעת ונושאי אפודות פרומות עם שרשרת־שעון ונשיה המצובעות אינן רעוּלות מטבעות כסף ונחושת. עיר הבדוים המוּדבּרת עודה נאבקת עם העיירה היהודית, ודומה כי צפונה כבר חרתה בפניה של זו תו בל יימחה. צלמה המתהווה – צלם חדש ומשונה – ישא גם את התו הזה. מכל מקום לא מנדלי, יכירנה.

אך כל אלה דברים שבצריך עיון. ואילו עם כל אלה ובתוך כל אלה – כדבר ברור ונעלה מכל ספק – נמשך המסחר. נתחלפו שלטי החנויות, נתחלפו הדוכנים, נתחלפו הרוכלים והקונים והסחורות, ואף־על־פי־כן המסחר הכל־יכול נמשך כרגיל. זו דרכו תמיד. ההפיכות אינן עוצרות את נשימתו. בסביבות אלו כבר כרעו־נפלו סוחרים גדולים למדי, מאז צור וצידון, ואילו הוא רק החליף מדי פעם את כלי הסדקית שלו ואת מיני המתיקה שבתיבתו, לפי טעם הלקוחות. ומסַפרים כי לא מכבר עלה לבאר־שבע בדוי נידח מקצווי הערבה: בא, כמנהגו עם משא־גמלו אל “יריד סבע”. וכשחסמו בפניו הזקיפים היהודים את הדרך והודיעוהו כי “היהוד לקחו את באר־שבע” תמה תמיהה גדולה:

– ואם לקחו היהוד את באר־שבע, כבר אין יריד?

אכן, היריד ישנו. עיר גדולה צומחת במישור שבלב המדינה. היורד אליה מצפון רואה לפתע רובע גדול וממוּשטר של בתים חדשים מתנשא לעיניו מן המישטח. בני־קומותיים בלבד הם, אך משום־מה הם נראים גבוהים מכפי מידתם, כמו מהלכים על כלונסות. ייתכן ש“גורם ההפתעה” הוא המגביה אותם בעיני המביט בם לראשונה. אכן, מי שמגיע אל נמלה של ניוּ־יורק וגורדי־ השחקים מתגלים לעיניו מרחוק, ודאי שהוא מופתע פחות.

 

ג

השיירה הזעירה נעה בכביש באר־שבע־עסלוג'. ג’יפ למכשיר הקשר ולאלחוטיה וארבעה “קומאנדקארים” לפניו. שש מכונות אלו, שגבן מוארך ומשוּטח ושתותיהן רחבות והן מכורסמות אבק וחלודה וקלוּפות ציפוי, רבים בארץ הזאת יודעים מה נפלאות הן בהבקיען להן דרך, בגמישות לוליינית, על גבי פחתים ומהמורות. אף אנו עוד עתידים היינו לראות את עוצמת כוחן הצייתני והדייקן. אבל פה, בדרך הסלולה והחלקה, הן נראות עילגות־הילוּך ויוצאות דופן, בנסען בליווּי בלתי־פוסק של צלצול וחריקה ונקישה, קול משונה ומורכב שלעולם לא תפרידנו ליסודותיו, לשרשרת רפויה ופחים מרקדים וברגים מתפוקקים. תמיד ישאר בו בקול זה משהו שמחוץ לכל חשבון, ובסופו של דבר דומה שהוא מטבעה הסודי של זו המכונה הגמלונית, כמו שהצרצרים הם מטבעו של הלילה.

על פרשת־דרכים פונים אנו ימינה, ולאחר עשרים קילומטרים, לערך, הנה המכתש עצמו לפנינו ואנו גולשים לתוכו לחצותו לרוחב.

זירת־אבן רחבה זו, שרכסי־הרים קטועים סוגרים עליה מסביב, היא אחת “העתיקות” הגיאולוגיות של הארץ. אתה רואה כמין קולוזיאוּם רוֹמי שָׁמֵם, העומד מלא שמש ודומיה, וחלונותיו פרוצים וקשתותיו קורסות ולא נותר לך אלא לנחש את האיתנים שדרכו בו ואת הרעש שהפכוהו עיים. טבעת־הרים זו שמסביב אינה אלא בסיסו של הר שהתנשא במקום השקע שלעיניך. אבל הנה אתה גוחן לארץ וידך מרימה צדף נוצץ לסימן שהאוקינוס גם הוא עבר כאן. מרבץ הפוספאטים הרודם פה הוא אחד מגלגוליה של הדגה אשר שרצה במקום הזה.

במוצא הזירה – צוק גבוה ומראהו כיער כידונים שנסתמרו ונישאו מעלה, כולם אל נקודה אחת.

מן המכתש הגדול והלאה אנו סוטים ממנה ופונים דרומה ומערבה. אל לב הארץ. עוד אנו נוסעים לאורך הקיר החיצוני של המכתש. רכס־הרים סעוּר עובר על פנינו ובתוכו, בתוך חומת הקיר והאבן הנוּבּית, נמשך לאורך קילומטרים רבים, נדבך שחור ומתפתל – נהר של אבן צור.

 

ד

השמש כבר עברה את קו הצהרים ועל אף הרוח האצה אל מול המסע נותן החום סימנים. האנשים כבר גמרו להתקלף מיותרת מעיליהם, וסגין ובּאטלדרס וסוואֶדר נערמים על קרקעיתה של מכונית. מזה ומזה לשיירה השוטפת סובבות הגבעות במעגל הולך ומתרחב והנה קבוצת אוהלים מבצבצת מרחוק. לזאת קוראים “נקודת מחקר”. מראה שאין אפרורי ומאובק וחרישי יותר ממנו בכל מראות הדרך. ואף־על־פי־כן דומה כי כל הדומיה שבסביב מלאה את משמעותו. דומה כי האוהל והנוף העתיק והשמם כמו מהפנטים זה את זה והנוף סופו שהוא מסב לאט־לאט את עינו. עוד שעה קלה של נסיעה ואנו מגיעים אל דרך־ עפר הפונה אל המחנה. כלונס ושלט מצויר בגיר; חמור צוהל וחשוף־שינים מברך את הבאים ב“אהלן”. למעשה (פרט לשתים, שלוש פגישות־חטף אחרות שנראה להלן) היה זה בעל־החי האחרון שנקרה לפנינו בדרך עד ים־סוּף…

מחנה מחקר־המחצבים עומד בתוך מישור הסגור גבעות נמוכות. כאן, משפסקה הנסיעה, פסק גם כל משב־רוח. האוויר אינו זע, ודומה כי אתה שומע רק את צלצולו הדקיק והחד של האבק היורד ויורד בלי־הרף על הכול. אנו ניגשים אל אחד האוהלים ובו שולחן־עץ מוארך עמוס צנצנות, בקבוקים ומבחנות. חותם אבק ודלוּת ובדידוּת על הכול, אף כי בתוך אוהל אפלולי זה נטושה מערכה, העתידה לחרוץ גורלם של מרחבים גדולים. בארות־הקידוח הם מנגד למחנה, ואנו מדדים אליהן על פני שוחות ואבנים. מתוך עומק ירקרק עולים סלי חומר פריך המועבר למעבּדה – כי מלבד עוֹביוֹ של המרבץ יש לקבוע גם את השינויים החלים בהרכבו, ככל שהקידוח מעמיק והולך. ארבעה בורות כאלה נקדחים בשטח, בקצותיו של ריבוע רחב, ולפי ארבעת אלה ייקבעו טיבה ועוביה הממוצעים של שכבת הפוספאטים. איכות הגלם שנמצא עד כה אמנם נמוכה היא מזו של החומר המוּבא כיום לארץ מפלוֹרידה, אך יש דרך להעשירו. – כלומר, מוסיפים עליו משהו?

– לא, כי להיפך: משרפים אותו ומחסרים ממנו את המיוּתר.

ועוד שומעים אנו כי אמנם מחיר הובלתו של החומר מן המחצב לחיפה הוא היום כמחיר הבאתו על פני האוקינוס, אלא שבדרך זו נחסך מטבע קשה בערך ניכר. מטבע קשה הוא ענין גדול, אך גם הוא לא עיקר עיקריו של המפעל. העיקר הוא, כמובן, עצם ערכו של מעשה ושל חיים העתידים לקום סביבו. לכן יודע גם המפרש עצמו כי בכל נימוקי “החסכון” יש גם משום הוכחה מיותרת. בידוע, אין אדם או ציבור נלחמים על חייהם רק מפני שבהיותם חיים הם חוסכים מטבע קשה. מסתבר, שלא זוהי הסיבה העיקרית.

בצאתנו מן המקום מצטרף אלינו לשיירה מפקד המחנה י'. ־ בחור צנום וקל שמכנסיו מופשלים על רגליו הדקות והוא מכוסה עד ריסי־עיניו שכבת אבק ירקרקת ונוקשה. תנועתו חדה וחותכת וכולו כאבן־חלמיש מרוטה. סייר מן המובחרים.

 

ה

המחנה נעלם מעינינו, היה לאחד עם נוף המישור והרכס, וכבר יום החורף הבהיר והקצר נוטה לערוב. הרמה הגבנונית, שאנו נוסעים על פניה עתה, צבעה כצבע השקיעה. שרשרת הרים סוגרת על בקעת צין מפאת צפון, ומשם נשקפת אלינו כעת אחת התמונות המופלאות ביותר בדרך מסענו. צוק לטוש, לבן כשלג, מתנשא שם, ומציאותו החרישית והבלתי־מעורערת חולשת על הכול. ההארמוניה הנהדרה של צורתו מניחה לך לדמוֹתוֹ לכל דבר, ורק לא לגוש סלע שיד המקרה הטבעי חטבה אותו. הגעש, או המים והרוח, אשר עיצבו את צורות ההרים הללו, אומנים סוּמים הם, אך נדמה כי זאת הפעם ראו עיניהם מה שידיהם עושות. עם תנועת השיירה המושכת בדרך סובב לאטו גם דוכן־האבן הלבן והחטוב. כולו סלע, אך עם שאנו עוברים על פניו מרחוק הוא מחליף לאט־לאט צורות כמו ענן. הנה הוא כס גבוה, והנה הוא ארי רודם, ולבסוף הוא ערשׂ־מוות צחורה ונישאה, ששוליה רחבים וגולשים מטה. חשכת הערב כבר רבה מאוֹדם השקיעה, והשיירה תרה לה מקום לחניית לילה. על רחבת מישור מורמת ופתוחה, זרועה חלוקי־אבן, ניצבות המכוניות בשורה, זו בצד זו, ופנסיהן הדולקים מאירים את קבוצת האנשים, הנפזרת מיד וממלאה תנועה ומעשה את חברבורות האור החשמלי המטליאות את השטח. אוהלי הסיירים מוקמים סמוכים זה לזה, המקוששים מביאים ענפים וגבב למדורה והאפסניה טורחת על מנות האוכל. הירח רם וצונן ועד מהרה נח מהמולתו גם עיגול זה של אש וחשמל שאנו בתוכו.

עכשיו, לאור שיחי הערבה הדולקים במדורה, אתה רואה, זו הפעם הראשונה, את חבריך לדרך כולם יחד. הנה א־י, מפקד השיירה: גלוי־פנים הוא ורך־שער. קלסתר פניו – מזיגה נדירה של קו מעוּדן ומבע נמרץ. יש פרצופי־פנים, שעל אף כל תשעה קבים של אומץ ומעשיוּת וכיוצא בזה, הנסוכים עליהם, אין להם מפלט ממשהו רוך. זה דינם, אין לך דבר קשה יותר לטשטוש ולהסוואה מקורטוב של חן. כך רישומו של א־י, איש הפלמ"ח ומטובי סייריו, לא פעם מדד בשעלו את המישורים וההרים הללו, החל מאותם מסעים תמימי־דרך־וכוונה, שאיש לא שיער מה רבה משמעותם ומה הם מכשירים בלא־יודעים, ועד החטיבה ועד מסעי המלחמה. אומרים כי הסייר יש בו חוש נוסף על חמשת חושיו של אדם. לא שורות אלו מוסמכות להרחיב על כך את הדיבור, אך דומה כי א־י שכזה, הוא עצמו, הריהו מבחינה מסוימת כעין חוש שנתוסף לו לשבט היהודי, חוש לנופה ולאקלימה ולרוחותיה ומשעוליה וטעמה של ארץ זו, ומן הצד המעשי – מורה־דרך באיזור נעלם ונרחב, שהיא מחצית המדינה כולה. יש לראות את הילוכו בתוך נופים אלה, את ישיבתו בהם, את מבט עינו אל מולם, כדי להבין כי במידה שהוא כפוּת ונרצע להם, בה במידה נעשים הם כפוּתים ונרצעים לו. במקומות שדומה עליך כי רגל לא דרכה בהם – ואף לאחר שהחושך יורד – ראיתיו מכוון את המסע כאילו שלטי חצים וכתובות קבועים מסביב. ופעם, באחד המורדות הקשים, תפסתיו כשהוא נוגע כלאחר יד בכתפו של נהג ואומר לו: “תקח ימינה – שם תהיה מדרגה”.

הבהובי המדורה מרקדים גם על פניו של א־ס, מאירים את עיניו, מנצנצים בשערו. ראיתיו פעמים אחדות. לפני שנים, באחד מישובי חומה ומגדל, וגם עכשיו עוד צעיר לימים. פניו ילדותיים משהו, ועם זאת. טרודים כפני קשיש. כמו מוכּים תמהון. זהו איש המחצבים הקידוחים, החיפושים והמציאוֹת. עמלו הוא צירוף מיוחד במינו של פרך ומישחק, של חישוב ומקרה, של התמדה והפתעה ואתה חש כי כי הוא נתון בכל אלה כמו רשת. דומה כי נחלץ מתוכה לפרקים רק בכוח טוב־לב שבו ומידת היענותו לברירות, כשהוא מנצח על סידור המחנה, על חלוקת האוכל, על הבישול, על ניקוי הפרימוּס, ופוצע אגודלו אגב פתיחת קופסה, ומקנחוֹ ומוסיף לטרוח מעשה עקרת־בית. אין זו התפרקות של מתח. הוא פשוט נקלע מתוך הרשת האחת אל השניה.

והנה ק. האיטלקי, קצין חיל־ההנדסה, ארוך הגוף והגפים. איש הצבא משנים הרבה, עלה ארצה מאיטליה, עבר את מלחמת השחרור, ואיני יודע כיצד “נספח” לנגב. אך אם יש כיום מנין אנשים היודעים בעלי־פה את זווית שיפועיהם של מעלות ומורדות בדרך, את גובהן של הרמות מעל פני הים, את נטיית הוואדיות, את סיכויי היישור והגישור וכדומה, הרי ק. הוא אחד מן המנין. בבוא תורו והוא חייב לספר לחבורה על הנעשה והעתיד להיעשות בכאן, הריהו עולה בחשש כבד על מסלול העברית, המתנכלת אליו על כל שעל. מבנה משפטיו נכון ומלותיהם ערוכות כסדרן, אלא שמלים עצמן, על דיוק אותיותיהן, חשודות עליו, ולכן הוא משמיען כנוהג בהן שיטת פגע־וברח, נוגע ולא נוגע, מסתפק בחציה של מלה ומבליע את המחצית השניה, שמא פגיעתה רעה, נכווה באות מסופקת ומתעלם מכך, ואץ הלאה שלא להעיר ולא לעורר תשומת־לב לתקלה. דומה, גשר מתנודד מתחתיו, ורק מעבר משם בכלותו דבריו, הוא נושם לרווחה. אכן, פחדיו מופרזים, ורק לאט־לאט תופס אתה מה טיב הסטיה הקלה שבעברית זו: עברית של אדם שלמד אותה מפי השמיעה בלבד ואשר כמוֹתה אנו עתידים ודאי לשמוע בקרוב מפי לא מעטים. ק. הטוב… פעמים קמט־עלבון מעווה את פיו למראה זחיחות־הדעת שעל פני המקשיבים לו. ההרים התלולים שהוא מטפס עליהם בדרך ניתנים לו בפחות יגיעה ממסילות העברית הללו, אך גם בהן סופו להגיע אל שלו, אף אם בינתיים אבנים מתדרדרות מתחת לרגליו…

ענין לעצמו הוא החקלאי שבחבורה, איש “נקודות המצפה”, העתידות לצרף תג לתג, מעשה יום ביומו, את סיפור אופיוֹ, תביעותיו, מזגו של חבל־הארץ הנעלם, לחקור את מידת היענותו למיני צמחים וזניהם, את תגובותיו על השקיה וטיוּב, לרַגל את כוחותיו שבאו במסתרים. “חומר” זה אין כמותו מוחשי, ועם זאת אין כמותו אוורירי ובלתי־נתפס. אלו דברים שאין להם שיעור. אם במקרה ואם שלא במקרה עטוף הצעיר המאובק והמשופם, בעל הפנים הנוחות, המטפל בכל אל, מעטה דמוּם שאין אתה חודר מעבר לו. רק שמו מרקד מסביב לו כנצנוץ שוחק של שובבוּת. חבריו קוראים לו בכינוי הכרוך אחריו מספסל בית־הספר או מצריף תנועת־הנוער. הוא נענה לשם זה בדרך מעשית ורגועה, כמו מתוך התעלומה.

כל אחד מן האנשים הללו רואה את שטחי הנגב ראיה משלו, התופסת אולי בעיקר אחד מיסודותיהם. דומה כי עוד אין יהודי החש את חבל־הארץ הזה תחושה מלאה וכוללת, תחושה של כלאחר־יד, תחושה שאינה עולה במתח־ עצבים וביגיעה. אותם אורחים־לשעה, שדומה עליהם כאילו הם תופסים את הכל גם יחד, ייתכן כי אינם רואים ואינם חשים ולא כלום, חוץ מריגשה מעורפלת וכוללת, שהיא פרי מחשבה תחילה אפילו יותר משהיא פרי סנטימנטאליוּת. ואף־על־פי־כן, יש במרחבים איזה מין כישוף פועל, אקטיבי, הרודף אותך ומחזיק בך ומושך את עיניך ולבך, אף אם אין לך כל שורשים במקום הזה. כוח זה יש בו מיסוד האבן השואבת, ואולי בעיקר לו, יותר מאשר לכל כוונה־תחילה של עניני התישבות וחובת־שירות ומשימת חלוצים, יש חלק בזה הריתוק שנתרתקו בחורים אלה אל חבל־הארץ הדרומי, עד היות כל הגלילות האחרים בעיניהם רק כמין הקדמה לו. כוח משיכה זה, הטבוע אף בשמו של האיזור, הוא הגורם גם לכך שאף “ועדת הנגב”, זו היוזמת ומשלבת את תכניות פיתוחו של המרחב, אינה מעלה במחשבתך תמונה של “מוסד” וטפסים ושולחן־ ישיבות עם תה מן המזנון. צ’־ק, ראש ועדת־הנגב ומרכז עצביה של בריה תובענית ודרוכה זו, הנראית יוצאת־דופן קמעה בין שאר מוסדים ומשרדים, מספר על הבקעתו ושינוי־צלמו של האיזור. ושוב אתה חש כי אפילו תיבת “ועדה”, זו שאין תואר ושם יכולים לעמוד בדל"ת אמותיה בלא כמישה, מאבדת כאן מכוחה ההרסני. שֵם הנגב חזק ממנה.

 

ו

השמש המפציעה מפילה את האור מלוא קומתו לאורך הבקעה. אנו עוברים ב“דרך השולטן” – נתיבם העתיק של עולי־הרגל למכּה, דרך שעוברת ארצות וגבול, ומטפסים בצוק. מערות שנחצבו בסלע, למגורים ולבארות, נפערות לפנינו מזה ומזה, רבות־אופל, עמוקות, רחבות־קמרונים. המצודה נסתרת עכשיו מעינינו, עם כל שאנו צולחים אליה מעלה, בנחשול מאובן זה שעל כרבולתו היא ניצבת. אך הראשונים שבחבורה כבר הם שם, על הרחבה העליונה הפתוחה לכל רוחות השמים, ועוד מעט, עוד כברת־דרך של זיזי־סלע ופתחים וזחילה ודילוג ואנו בתוכה.

אחרי המישור אנו מתחילים שוב לנוע בשוליו של רכס מסולע. עוד עשרים קילומטרים ותתגלה לפנינו עבּדה, עירם החרבה של הנאבּאטים.

שני כתמים חומים מתחילים לפתע לטוס לפנינו לעבר הצוקים. שני צבאים שהוחרדו. הם מחליקים כמו בריחוף, מתרחקים מעלה מעלה ונמוגים.

 

ז

בראש צוק פרוע יושבת מצודת עבּדה החרבה. צופה פני הערבה. בעוד אנו חוצים ואדי צחור ונוצץ – חלב של חלוקי־אבן שפוך למרחוק – רתוקות עינינו אל העיר השוממה, הרובצת למעלה, כמו בחיק הרקיע. היא אחת מערי־המבצר ששרידיהן זרועים בנגב, לחידה מימי הנאבּאטים – עם סוחר ולוחם ופרא ־– ומימי פריחתה של ביצנץ. אנו מניחים את הרכב. מישטח נהדר זה משכיח ומוחה כהרף־עין את קצפה של הדרך, שאך נחלצת ממנה ואתה מדמה כי אלה ורק אלה הם פני הנגב לאמיתו. לא אחת ולא שתים עוד עתיד אתה לשנות דעתך בדרך. המראות מתחלפים כאן במחי מפנה אחד של שביל. סיבוב־אחד ולפניך מציאות אחרת, אך כל נוף הוא כה מושלם מבחינתו שלו, כל חריף ומובהק בסגולותיו, עד שהוא מדביר את קודמו וקיים הוא לבדו, קיום מלא ושליט.

מישור זה, שאנו שטים על פניו כעת, הוא השטח שאותו אמרו אנשי מח"ל מארגנטינה להפוך לערבת־מרעה לגידול בקר, כדרך הקאובּויים, ולהרבות את צמיחתו על־ידי זריעה מאווירונים. כאן תקום תחנת־מצפה חקלאית, שתחקור את המקום ואת הדרך הנאותה לישובו.

המכוניות חגות ונעות על כתפו הסוררת של רכס. מהמורות, שיפועים חדים, קטעי מעלה תלולים, שהמנוע כובש אותם ברתיעה וזינוק – ואחר כך בנהמה ממושכת ומתלעלעת. הנהג היה לגוף אחד עם המכונית. מאז צאתנו לדרך (וכך עד סופה) כמעט לא הניח ידו מן ההגה. עתה הוא מעביר אותנו בקטע הקשה ביותר עד כה. הקומאנדקאר הרחב והכבד חי ורוטט בכל סליל ובורג שבו. המכונה היא כאן במקום חיוּתה, והריהי מראה מה בכוחה לעשות. הנה היא נעה ומתנודדת כספינה, נוטה על צידה ושבה ומתיישרת לאט־לאט, הנה היא נוטה אחורנית, מזדקפת כסוס של זירה ושבה ויורדת בתנועה רכה שלא תיאמן, והנה היא נוטה קדימה, זו הגמלונית, רוטטת ועוד אינה נעה, כמחוללת הניצבת על בהונה וכל גופה נטוּי לפנים, דרוך עד קץ־כל־הקצים, וכשנדמה כי הפעם סופה להירתע ולשוב, היא עוברת את המכשול כלאחר־יד, כמי שמנער גרגר אבק מעל כתפו. ראשנו קצת סחרחר. האיטלקי מחייך ואומר כי את העיקר עוד נראה בוואדי־רמן. אך בעוד אתה שואל כמה תימשך תיגרה זו בין המכונית ובין דרך, אנו צולחים כתף סלע אחרון, ולפתע, בשרירות־לב שלא תשוער, משתנה הנוף מן הקצה אל הקצה.

לפנינו רמת מישור חלקה ונפלאה, כשולחן רם של אור ושל רוח עזה. ארץ של בוהק ושל צינה בריאה ושוחקת. הילולה של מרחב. אז לקראתך ומסביבך עם תנועת השיירה השוטפת, הכול נפרש, מתנופף, ניתן לך, מסגיר עצמו. מישהו מושיט יד ומראה על חפץ דל־מראה, כמין משפך התקוע באדמה, והוא ככלי נידח שאבד ואין מחפש אחריו. זהו אוגר־גשם, מאלה שנפזרו בנגב על־ידי המחקר החקלאי, למדידת המשקעים. לפי שעה הוא כאן יוצא־דופן כמונו.

עמוד־האבן המוטל בכיכר, מלוטש רוח, כמו עוד שומר את רעש נפילתו. שתי קשתות רמות קרועות בחומה, זו מול זו. ובעוֹמדך ברחבה, באמצע, אתה רואה רק את השמים הקמים בשערים הללו. כל הארץ היא הרחק ועמוק מלמטה, ועליך לגשת אל שפת החומה כדי לראותה. חרבות פרועות אלו כאילו רוחפות באוויר. קונכית־אבן רחבה כרויה כאן באמצע הכיכר, לאגירת מים. מסביב חרסים פזורים, ידיות של כדים, שפתותיהם של כלי יין ושמן. אף מאלה ניבטת אליך הציה דומה כי תרבות־מדבר זו נבראה בצלמם של הרים ומישורים לטושים אלה. תרבות־פרע אשר חורבנה לא שינה הרבה את פניה והיא חדה ונוצצת במוֹתה כמו בחייה. אנו עולים במדרגות־החומה הצרות. הגבעות והערוצים משתרעים למטה. והרחק והרחק – בקע הערבה.

 

ח

השיירה פורשת מן הצוק, חותרת דרך ואדי־נפח דרומה. שוב אתה רואה את מלאכת הנפילים של הזמן והמים והרוחות, שלא היסווּ את סדנתם בארץ זו. בכל דרך המסע התנשאו לפניך שכבות ההרים – חשופות, ישרות, מלוּכסנות או מעוּקמות, ללא ירק־עצים או מעטה־דשא שיכסו על העווית. תווים עמוקים וגלויים של תמורות־קו־לקו ושל הפיכות־פתאום. אבל מראש הר או סלע, כשהארץ פרושה לפניך אתה רואה בתוך כל אלה, בין גיאיות וגבעים ומישטחי־ חלמיש וגיר וגרנית, עוד תו אחד, שאינו חריף ואינו חותך ופעמים כמעט אינו נגלה לעין, אך אתה מבחין בו בכל־זאת לפי שינוי־גון בינו ובין היתר – תו שמתעלם ומתגלה חליפות, אך הולך ונמשך תמיד: זהו תו השביל שטבעו רגלי אדם ושיירות. דשדוש אטי ורך זה של עקבי איש וכפות גמלים, מגע רפה ורוחף זה – הוא אינו בטל בששים האיתנים שחרטו את הנוף. הוא מטפס בהר, הוא נאחז בסלע, אך גולש אל תוך ואדי, הוא משוּך במישור, בלתי־נתפס כמעט בין חלוקי האבן ובכל שממה שתיקלע לתוכה תראה לפתע בתמהון והנה הוא כאן, רצוף ונוכח תמיד. חוט דקיק וחבוי ועז. קרעי הגיאיות וההרים רישומם גדול מרישומו, אך פליאתו פעמים גדולה בעיניך מפליאתם.

סאהל־אל־האוא – מישור הרוחות – שוטף מסביבנו ואנו מתקרבים אל מעבר־רָמון – נקודת הגובה של הסיור. נקודת־גובה גם כפשוטה וגם כמשמעה, פשוטה: 1004 מטרים, המקום הנישא בארץ, אחרי העצמון. משמעה: מעֲבר תלול, שאחת ממטרות המסע היא לנסות לעברוֹ ברכב, ואולי לעשותו פתח לנתיבה של קבע.

 

ט

שיירת המכוניות עומדת מנסוע. לפניך קפל קרקע תמים זרוּע שברי אבן. הוא מסתיר קמעה את האופק ולא יותר – כמו אחד מגבנוני־דרך רבים שעברת. אבל הנה פוסע אתה פסיעות מספר, מדלג דילוג או שניים, ולפתע נקרעת לעיניך – לעומק, למרחקים, למרחב – ארץ חדשה. היא כמו נבראת לעיניך במחי־יד, עם שמש, עם שמים, עם הרים, עם בקעים, עם דומיה אין־קץ שלה. כולה שלימה ופרושה וקיימת.

אנו עומדים על שפתו של מכתש אדיר האובד במרחק עם עטרתו של רכס רם וחד. הוא ואדי־רמן, הוא מכתש הרמון. לרגלינו – מורד תלול, מעוקל, מנופץ ומבותר. כאן הברירה לפנינו: לפנות אחורנית, לעקוף את הבקעה המופלאה הזאת, לסוב אותה מן הקצה ולהגיע מסביב אל מעבר לה, או לגלוש במורד, לחצות את המכתש לרוחבו ולצאת מתוכו במעבר שמנגד. שורת־ הקומאנדקארים המאובּקה והממורטת מחיבוט־דרכים, מחכה להחלטה. אך ההיסוס, ששב ונתעורר למראה המורד, סופו שהוא מסולק ועל הרכב לצלוח את הרמן.

האנשים נפזרים לאורך המדרון לגלגל אבנים שאפשר להסיטן, ליישר הדורים במקום שהדבר ניתן להיעשות, לרכך שיפועים בוטים מדי, למלא פחתות ומדרגות. עקבות מלאכתם הרבה כמעט אינן נראות, המדרון חד ופרוע כשהיה. אך בין הכשלון להצלחה עומדת לפעמים רק אבן אחת בדרך. שני נהגים יושבים אל כל מכונית והמולת מנועיהן עולה ומכסה על הכול. הן מתחילות לנוע במורד, בגישוש, ברתיעה כמו תרות את פני הקרקע בטרם תצבנה גלגל. הן חותרות בשיפוע, כמו נעות זו על גבי זו, כמו נישאות בראשי גלים, גל גבוה ממשנהו. האחת זוחלת באלכסון וצרורות־אבנים ניתזים מתחתיה, האחת קופאת על עוֹמדה ורק נהמתה נמשכת, אחת גלגל מגלגליה סובב באוויר, עד שהנהג בתנועה אטית לאין־חקר, מוצא לו אחיזה. האיש היושב אל ההגה מתנודד עם המכונה לפנים ולאחור, וזה היושב בצדו נועץ אצבעות וצפרניים במסעד המושב. רעש המנועים נהפך לצווחה. אחד הצועד אחורנית לפני המכוניות, מאותת בנפנוף זרועות, כמו למנופי ספינות בהורידן משאות בנמל. קריאות עידוד והתראה ורווחה לסירוגין מתערבות בריטון מאוּפק של נאמני־משק הגונחים על השחתה זו של מכונות יקרות, והקומאנדקארים גולשים־גולשים, בכוח מגושם ועיקש ובדייקנות לטוּשה ומעוּדנה של קבוצת מחול.

צוק שחור מתנשא בצדי המורד. כולו עפרות ברזל. המכוניות עוברות בשוליו, מרימות אבק מתכת אפלה. המדרון כבר רובו מאחור, שיפועיו שוב מתמזגים לאחד, והוא מזדקף שנית כחומה שננעלה, כאילו לא עבר בה איש. אנו בתוך המכתש. אין אתה יודע מתי בדיוק נסתיימה הירידה, אך כבר השיירה יוצאת לחצות את זה העמק המופלא והחתום. באופק – צורות־הרים שאין דומה להן. הרים מרוּבעים, משוּלשים קטוּעים – דוּכנים אשר פסליהם נפלו מעליהם.

 

י

כבר החושך על הארץ ואנו עוד חותרים אל מקום־חנייה. הפעם העמקנו אל תוך הערב. סביבנו צוקים עירומים, אפופי רוח קרה, וזרקורי המכוניות המכים בהם עושים אותם ודאי עוד חדים וחשופים משהם במציאות. א־י אץ לפני המכונית הראשונה, גבו מוּאר בפנסיה העזים והוא גולש למטה־למטה, מוליך את השיירה המגששת. הגענו אל רמה זעירה – לוח נוקשה, חלק וממורט, המתנשא בין רכסי סלע. מקום שטוּח זה יפה לחנוֹת בו, אך הקרקע הסלעית אינה מבטיחה אחיזה לאוהלי הסיירים, ואף הרוח, הפורצת מבין הנקרות ועוברת על פנינו במלוא עוצמתה, כמו דופקת בנו לנוע הלאה. המנועים נושאים שוב קולם. ואנו מוסיפים לגלוש בטלטלה גדולה אחרי גבו המואר של א־י, המתכוון אל מקום נמוך ומסביר פנים יותר. הנה כמין בקעה לפנינו. סלע זקוף מיתמר בשוליה, סבכי שיחים אפלים. כאן הקרקע אנושית קמעה ומחץ הרוח שוכך. המכוניות נערכות להיות גם הן סיתרה מפניה, וכבר המדורה משליכה מטליות־אור אדומות על השטח. כבר הפרימוּס המפויח מטלטל בלוריתו בתוך גומה שנחפרה לו, ולאור האש צומח המחנה הזעיר. קיר החושך מתקרב עד מאוד, ניצב סמוך ואטום, כמו סביב למראה נושן ונודע. אכן, תמונה זו של גצים מעופפים ושל אוהל נטוי אינה זרה לשום ציה שבעולם.

 

י"א

השחר השלישי, רטוב ואדמוני, מותח את צללינו הארוכים לאין מידה על פני שטחו הטלול והנרחב של קאעת־אל־קריק, הוא המֵישָר. כאן האדמה עוד נוצצת מגשם שירד בלילה או לפני־כן. המכוניות נפרשות וגולחות את השטח בטיסה, כמגל רחב, ולפתע פונות כל העינים אל צד אחד ואנו רואים כמה בהרות חומות מתעופפות הרחק לפנינו, באלכסון, אל הגבעות שמנגד. שוב הצבאים. דומה כי באוויר הצלול אנו רואים אף את רגליהם הדקות, ואחד מהם – הכתם הלבן שעל גבו מרקד־מרקד תוך כדי מעוף.

מעל גבי סלע נטוי אנו צופים אל המקום, בו נחל ערוד נופל אל תוך ואדי זה, המשתרג והולך מירכתי דרום בסיני והוא ארוך מכל ניקרות הדרום וגם מן הירדן. קירותיו תלולים ופרועים, ובדרכו, פה ושם, דוּכני־סלע הנהפכים לאיים בעת גאוֹת המים. אכן, למים עצמם אין זכר כעת, אך צלקת חשופה ומגויידת זו, שאנו עוברים לאורכה, מעידה על מחץ חרבם בהכוֹתם מן ההרים.

האפיק הולך ומתרחב, והנה הוא נפתח הרחק מנגד כשער רחב ובהיר… השער אל הערבה. זו משתרעת עכשיו למולנו במזרח, ורכס הרי־אדום סוגר עליה כאד כחלחל באופק.

 

י"ב

כמו בזרוע מעמיד אותנו הג’יראפי על כביש הערבה. כאן סובבת השיירה בתפנית חדה דרומה ונערכת בשורה, בטרם תנוע לעבור את כברת־הדרך האחרונה לאילת. שני ימי־נסיעה בארץ לא סלולה אינם ענין רב ביותר, אבל לאחריהם תופס אתה, מהו סרט צר של כביש המתנוצץ למרחוק. לפנינו עוד כמאה קילומטרים עד המפרץ, אך אלה כמעט אינם נחשבים כעת. אכן, לא הכביש לבד נוטל כאן מן המרחקים את המשמעות שהורגלנו בה. גם סיבה אחרת לדבר, סיבה שסופה לשנות את מושגי המרחק והמרחב של כל אדם מישראל. מפתה החדשה של הארץ, מידותיה החדשות, עוד אינן שגורות עלינו, עוד לא נבלעו בדרכי חישוב ומחשבה שלנו, כדבר שמבלי־משים. האומר כיום “תל־אביב – חיפה” עוד מעלה בהרהור ערך של מרחק מוּרגל ומוּדע, שעוד אינו נקשר מאליו עם ערך תל־אביב – באר־שבע, ובאר־שבע – עין חוצוב ועין חוצוב – אילת. עוד הפרופורציות הישנות טבועות בנו, אך סופן לפנות מקום לסולם־ ערכים חדש, מסיבה פשוטה זו, שבאר־שבע כיום אינה בירכתי הארץ אלא במרכזה, והמרחק בין תל־אביב לחיפה הוא כמרחק שבין שתי נקודות שכנות בנגב.

הכביש שוטף אל מול פנינו קל ומבריק, ועד מהרה כבר אתה מקבל אותו כדבר המובן־מאליו והמוכן־מאליו. ההוראה שניתנה בדרך, לשמור על טווח־ ראיה בין המכוניות, כאן פג תוקפה, והשיירה מתארכת ומתפרדת, אלא שאחד הקומאנדקארים, לאחר שנשא באורך־רוח את כל הטלטלות והחבטות של שני הימים, יוצא מן המערכה ונתקע ללא ניע דווקא פה בכביש הסלול… מכוניתנו חוזרת על עקבותיה, קושרת אותו אליה בשלשלת, והוא נגרר ואץ אחריה כשנהגו גחון אל ההגה ומאמץ עיניו מבעד לענן־האבק שמפריחים גלגלינו. לאחר דקות מספר אתה מביט לעבר נוסעי המכונית הנגררת, והנה זיקנה קפצה עליהם… כולם אנשי שׂיבה, שפמיהם לבנים מן האבק ועור פניהם כצבע הטיט. רק החרפות והצחוק הרודפים משם אחרינו מעידים כי רוח האנשים עוד בכל־זאת צעירה כשהיתה…

אנו נוסעים בשוּליו של רכס הנגב, ובקיע הערבה נמשך משמאלנו רדוּד ורחב. גוֹנו ירקרק־חיוור, ועצי־שיטה בודדים ניצבים פה ושם, רכוּני גזע, כמו כפופים על מלאכה נעלמה, וגופם נטוי דרומה עם הרוח. כתמי נווה ומים, שירקוּתם כהה יותר, צופים מתוך העזוּבה בשפתה המזרחית של היריעה, אשר שם המעיינות. אך על הכול חולש רכס ההרים שבמזרח. כל הערבה כולה, על החי הסמוי הרוחש בלי קול בסבכיה, על דממת העוף הפורח בה, הכול כמו הוּדבר תחתיהם. הרי אדום. אתה הולך הלוֹך ונסוֹע דרומה ועיניך אינן ניתקות מהם. הם נישאים חוֹמות על גבי חוֹמות, געש זקוף ומאוּבן של צוקים וחדודים ורוכסי סלע. הם עומדים כהמולה רמה ופולחת שפתאום ניטל קולה. כמו עשן כבד שקפא ונסתלע. רכס גלמי וחרוּך זה נראה לך כחומר היולי, אשר ממנו נוצקו נופי המקרא. הללו אנושיים ממנו, בני־דעת יותר. הרכס הזה הוא בדרך אליהם… הוא נשאר על סיפם ולא עבר אותו עם השבטים. זהו הפרוור החשוך והעשֵן של ספר־הספרים,

מימין לדרך מזדקרת תחנת־הקידוח של ביר־הינדס, היא באר־אורה השולחת מים לאילת. הספרים אומרים כי מאז ימי ביצנץ לא נחפרה בנגב באר חדשה. מוטות־ברזל חלודים אלה, התקועים כאן לבדד, זכר לקידוח שנסתיים, אומרים איפוא להיות פתח לספרים חדשים. מן הצד נראית עברונה, תחנת־מצפה חקלאית וחוות־נסיון. תמונה זו של נקודת־ישוב שאין רגיל ומוּכּר ממנה בשאר מקומות בארץ, אף היא כמו אובדת כאן במרחב החדש, כולה גישוש ותהייה. בעבודת ההדרכה עושה כאן איש עין־חרוד, וגם זה השם השגור נשמע כמו ממרחקים של שטח וזמן. דומה שיחד עם תחומיה של הארץ נפרצו גם זמניה החדשים. אתה מרוחק פה כברת־ דרך וכברת־עת רבה מאוהליו הראשונים של עמק יזרעאל.

מישהו במכונית שולח זרועו קדימה, מצביע אל דרום, ומעתה אנו נוסעים בעמידה, עינינו נשואות לתפוס את נצנוצו של הים. לא אותו ים שידענו. עוד העינים תרות אחריו – וכנף יריעה תכולה מוּנפת באופק. תמונה דקה ורוטטת הולכת וקמה לפניך, שטה ומתקרבת. עוד היא לוּטה צעיף, עוד היא רוחפת כמו אד, אך כבר הקווים יוצאים מטשטושם, קורמים דמוּת, הצבעים מעמיקים, כפות־תמרים מתנשאות. השיירה מוסיפה לאוּץ קדימה, ולפתע נגול לפניך המפרץ בעטרת הריו ונוגהו ושעריו הפתוחים.

ים חדש מביט בך. חופים חדשים. פתח אל יבשת אחרת. הכול טובל באור בשל ועשיר של טרם שקיעה. תכלתם של המים עזה ועמוקה לאין־חקר, וקירות החופים עונים כמתכת בהבהוב אדמומי וצהוב. הכול מוּטעם וחריף, ועם זאת כמו נסוך עצלתיים של יפעה וביטחה. לא נופם של האבות הרועים ולא נופו של דוד. יריעות שלמה פרושות כאן לפניך, ולא רק מפני שנזכר אתה בעציון־גבר וכתם אופיר. המראה מהלך קדמוּת עתירה ורוגעת, ועם זאת כולו נוצץ בחידושו, על ימו והריו וחופיו. ככתר גנוז שהוּצא ממחבוא. כל זה עמד מזומן אחר כתלנו…

המכונית מטפסת במעלה, עוברת את תפנית־הדרך האחרונה. מלמטה מבריק הצריף הצהוב־בהיר של בית הממשלה. נראים אגף־האכסניה הארוך, שדה התעופה, סירות המנוע במפרץ. הנהי אילת.

1950


  1. שלושה ימים דרומה” – “דבר השבוע”, י“ב וי”ט טבת תשי"א (21,28.12.50).  ↩

המלצות קוראים
תגיות